מזה כמה חודשים מטופלת

בעיקבות טראומה שהתרחשה בילדות. היום בני משרת בלבנון ומרגישה יותר מתמיד את התחושה שקופצת הרבה פעמים בתקופת הטיפול: של לא להתעסק עם זה ... שבסך הכל החיים בסדר.... ועכשיו בכלל איזו חוצפה יש לי להתעסק עם עצמי כשבני בסכנה קיומית? הסביבה מנסה להעביר לי מסר שהטיפול בעצמי רק יתן לי כח להיות שם יותר טובה וחזקה עבורו, אך אני עוברת חויות מאוד קשות בטיפול וחוששת שהוא יחליש אותי עכשיו כשאני צריכה להיות חזקה . בימים רגילים אני מבינה שעלי לחוות את הקושי בתהליך הטיפולי כדי להתגבר על הטראומה ... מבקשת המלצה על המשך הדרך ( בעקבות המצב ואיזור המגורים כבר היתנה הפסקה של שבועיים וחזרה לטיפול ).

שלום מיכל, אחד מיתרונותיו של הטיפול הפסיכולוגי (לפחות של זה הנעשה ברוח הגישות הדינמיות) הוא העובדה שהמטופל מכתיב במידה רבה את הקצב, את רמת החשיפה, ואת "עומק הניתוח". אם כרגע את מרגישה שהמשאבים הנפשיים שלך מאותגרים ע"י המצב הביטחוני והדאגה לשלומו של הבן, אפשר להשתמש בטיפול אחרת מבימים רגילים. אפשר לנוח מה"נבירה" הקשה בטראומות העבר, ולהנות מקרבתו המנחמת של אדם אחר, המכיר אותך היטב, ויודע להיות לצידך ברגעים קשים. להתעסק בעצמך בימים אלה - לא רק שאינו חוצפה או "לוקסוס" - זוהי משימה נכבדת וראוייה, הנעשית תמיד לצד ולמרות העניינים הבוערים של החיים. אני מאחלת לך ולכולנו שהמלחמה הזאת תגיע אל קיצה בכי טוב, שכל החיילים ישובו בריאים ושלמים הביתה, ושאנחנו נוכל להמשיך ולהתמסר לעניינים הקטנים/גדולים שלנו, ללא הפרעה. החזיקי מעמד. ליאת