פורום פסיכולוגיה קלינית

44339 הודעות
36900 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
29/01/2001 | 11:08 | מאת: שלי

איך אפשר להרגיע תינוק בן חודש שכל הזמן בוכה ונראה בהסטריה ובפניקה? האם זה קשור לארועים שעבר ברחם ומה זה אומר לגבי העתיד?

29/01/2001 | 14:50 | מאת: רוית ניסן

שלי שלום. ממעט הנתונים שכתבת קצת קשה ואף לא אחראי לענות לך. האם את מוכנה לספר קצת יותר פרטים על ההריון, הלידה, תחילת הקשר ביניכם. האם מהתחלה בכה? האם הייתם אצל רופא ילדים? (יתכן ומדובר בגזים). כיצד הוא ניזון- יונק או שותה תחליפים? וכיצד את מנסה להרגיעו? אין ספק שבכי של תינוק כל כך קטן מעורר חרדה ותיסכול. חשוב שתנסי להעזר במישהו קרוב עליו את סומכת בכדי לנסות ולהרגע בחברתו של תינוקך. האם יש לך במי להעזר? (סבתא, חברה טובה, בן זוג וכד'). חזרי אלינו עם הפרטים הנוספים- וננסה לעזור לך כמיטב יכולתנו. בברכה. רוית.

29/01/2001 | 15:38 | מאת: יעל

שלום שלי, מנסיון, להכניס לאמבטיה חמה, ולנענע במים עד שירגע, לא חיבים לרחוץ עם סבון, רק מים חמימים. עד שירגע אחר כך הוא ישחק במים בעצמו, להפוך על הבטן (תוך תמיכת הראש) ולתת לו לבעוט במים זה מועיל . לפעמים צריך לעשות את זה כמה פעמים, ביום, ואל תדאגי תשמרי על איפוק, ושלא תיכנסי בעצמך להיסטריה , כי הוא קולט את זה , ומוסיף על שלו.

29/01/2001 | 09:04 | מאת: שאול

האם לגריגור סמסא בגלגול של קפקא היה דיכאון או פסיכוזה ?

29/01/2001 | 11:13 | מאת: ד"ר דרור גרין

שאול יקר, גריגור סמסא, בסיפור של קפקא, לא סבל מדיכאון וגם לא מפסיכוזה. אל תדאג, אין צורך לאשפז אותו. לכל היותר אפשר לרסס אותו בתרסיסי נגד ג'וקים, או פשוט לזרוק אותו לערימת זבל מחוץ לבית. אבחונים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים דומים במידה מסוימת לכיסויי העיניים של סוסים. הם מונעים מאתנו להתבונן ימינה ושמאלה, ומכריחים אותו לראות רק את מה שלפנינו, או את מה שמישהו אחר רוצה שנראה. אלו הם הכללות המבוססות על נסיון וידע. אינני מתנער מחשיבותן של הכללות. בלעדיהן לא יכולנו להתקיים בעולם. ההכללה מאפשרת לנו לצאת מן הבית ולחיות את חיי היומיום, מבלי לבחון מחדש כל פרט שבו אנו נפגשים בדרכנו. עם זאת, כדאי להיזהר ולא לעשות בהכללות, ובאבחונים, שימוש יתר. השימוש שעושים אנשי הספרות בפסיכואנליזה ובאבחנות פסיכיאטריות מעניק להם כלי נוסף להבנה ספרותית. וכך אפשר לקחת את הסיפור של קפקא, ולנסות לאבחן את גיבורו בכלים פסיכיאטריים. למרבה המזל, גיבורי הספרות נמנעים מלהגיב, והאבחונים המוטעים אינם פוגעים בחייהם. למרבה הצער, לעתים מתייחסים המטפלים אל מטופליהם כגיבורי סיפורים, ומאבחנים אותם מבלי לבדוק את המאפיינים היחודיים, החורגים מן האבחונים הידועים שנלמדו בבתי-הספר. לא תמיד זה כך, אך כדאי להיזהר. אפשר לשפוט את גריגור סמסא בעיניים פסיכיאטריות, ואפשר ללמוד מסיפורו גם דברים אחרים. מדובר באדם שעבר מטמורפוזה והפך לג'וק. השינוי הפתאומי הזה איננו הופך אותו למשוגע או לחולה נפש. להיפך. באמצעותו הוא מבין את חייו הקודמים, ומקבל זוית ראיה חדשה ורעננה. כך, למשל, הוא חושב לעצמו: "מה מייגע מקצוע זה שבחרתי לי! יום אחר יום, תמיד בנסיעות." בדרך זו הוא הופך את האסון ששקע לתוכו ליתרון. גריגור שהופך לג'וק מאפשר לנו לראות גם את תגובת הסביבה למי שעבר שינוי (כמו מי שמחליט לשנות מקום עבודה, לעזוב את בן זוגו או לשנות מקום מגורים). כשם שניתן להבין את הספרות באמצעות הפסיכותרפיה, כך ניתן להבין טוב יותר את המצב האנושי באמצעות הספרות. דווקא סיפור כמו זה של קפקא מאפשר לנו להבין את הצד האנושי והבריא במה שנראה לנו מבחוץ כחולה. ומדוע חשוב לך לאבחן את סמסא? מה הקשר שלך לאבחון? איך אתה משתמש במוסיקה ובספרות להבנת עצמך? בברכה, דרור גרין

29/01/2001 | 12:30 | מאת: אופיר

אני אישית מצאתי הרבה דוגמאות יפות למנגנוני הגנה בסיפורים של צ'כוב אופיר

29/01/2001 | 12:53 | מאת: ד"ר דרור גרין

אופיר יקר, זה מה שיפה בספרות. אתה יכול למצוא בה דוגמאות נפלאות לכל התיאוריות הטיפוליות. זו הסיבה שטוב להשתמש בספרות כאמצעי הוראה בבתי-הספר לפסיכותרפיה. אבל כדאי ולהיזהר מלהשתמש בזה כהוכחה מדעית. באותה מידה לא הייתי ממליץ למומחים לכלכלה ללמוד לרקוח זהב באמצעות סיפורי אגדות. דרור

28/01/2001 | 23:04 | מאת: דריה

שלום רב, ראשית ההיתי רוצה לשמוע ממבקרי הפורום שסובלים מחרדות אם יש למי מהם תחושות מוזרות בלב - לא מרגישים את הדופק, חלש מדי, מנסים "לעורר" אותו ע"י ריצה וכו,ללא הצלחה. אם כן - אשמח אם מישהו ישתף אותי בחוויותיו אלה. שנית - ברצוני לשאול את ד"ר פלד האם ידוע כיצד משפיע הסרוקסט לגבי הפגיעה בחשק המיני והיוכלת להגיע לאורגשמה (הורמון שאחראי לכך..) בתודה מראש דריה

29/01/2001 | 07:39 | מאת: יהודה

משהו כמו לחץ בחזה קושי בנשימה משהו כמו התקף לב

יהודה, כשזה סוג כזה של כאב, יש לפנות למיון בדחיפות. עדי

28/01/2001 | 22:26 | מאת: מירי

האם ניתן לסבול באותו זמן משתי הפרעות אישיות- סכיזואידית וגבולית?

28/01/2001 | 22:37 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מירי שלום בעיקרון ניתן לסבול מסימפטומים המשותפים לשתי האבחנות הללו, אם כי נהוג לתת אבחנה אחת עיקרית וניתן, אם יש צורך, לציין שקיימים קווים המאופיינים בהפרעה השניה. עם זאת, כפי שציינתי לא פעם בפורום, אבחנות אישיות הן בעייתיות ביותר ויש מהימנות נמוכה למדי באבחנות אלו שניתנות ע"י אנשי מקצוע שונים ובלתי תלויים. חשוב מאוד להבין באיזה הקשר ניתנה האבחנה ולצורך מה היא ניתנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

28/01/2001 | 22:11 | מאת: לימור

האם אדם יכול לסבול מסכיזופרניה ולהצליח להסתיר את סימני המחלה? הכוונה היא למצב שבו הוא מאד סובל בפנים אבל מקפיד לא להחצין את ה"מוזרות". אדם זה מקבל תרופה אנטי-דיכאונית בלבד.

28/01/2001 | 22:15 | מאת: לימור

האם צמצום במעורבות בחיים ובתפקוד עשויים לסייע להצלחתו בהסתרה? (הוא לא נמצא במסגרת ונמנע מקשרים חברתיים, אבל משפחתו אינה מבחינה בסימנים חשודים והוא נתפש כ"ביישן" בלבד.

28/01/2001 | 22:27 | מאת: ד"ר אורן קפלן

לימור שלום הייתי נזהר מאוד באבחון סכיזופרניה, או כל בעיה אחרת, על סמך נתונים כאלה. ניתן לאבחן אדם רק על סמך היכרות אישית עימו. סימפטומים מסויימים יכולים לעורר השערות לכאן או לכאן, אבל במקרה שאת מתארת אני לא חושב שרצוי לנסות ולהמר במה מדובר. אם תתארי מה מטריד אותך בסיפור הזה יהיה אפשר אולי לעזור ולכוון אותך בצורה מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

28/01/2001 | 22:02 | מאת: יוספה

לקרובת משפחה שלי יש תופעות מוזרות של "טיקים" הכוללים נענוע חזק של הראש, כיווץ חצי-רצוני של שרירים באברים שונים המתבטא ב"קפיצות" פתאומיות ומצמוץ. היא מאד לחוצה והדבר נמשך שנים רבות. רציתי לדעת אם בעיה זו יכולה להיות נפשית או שהיא מרמזת יותר בכיוון ניורולוגי. תודה מראש.

28/01/2001 | 22:09 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יוספה שלום אי אפשר לדעת, דרוש אבחון מדוייק של הבעיה. האם את יודעת מתי החלה הבעיה או מה גרם לה להתחיל? במידה וקיים גורם כזה יתכן ויש גורם נפשי. בכל מקרה כדאי לפנות לנוירולוג. לעיתים זה צרוף של גורמים נוירולוגיים ונפשיים. תופעות של טיקים ניתן פעמים רבות להפחית בעזרת טיפול תרופתי וגם באמצעות טיפול פסיכולוגי התנהגותי, אבל, כאמור, צריך קודם כל לעשות אבחון מדוייק. בברכה ד"ר אורן קפלן

28/01/2001 | 20:31 | מאת: רחל

אוי גמ- גמ... תשמעי סיפור: היו היתה ילדה. היא גדלה בבית רגיל, כמו הרבה בתים אחרים, עם אבא, ואמא, ואחים. החיים שלה היו כל- כך רגילים, שלא היתה לה ברירה: היא היתה מוכרחה לחלום. היא חלמה וחלמה, וגם כשהחלומות לא כל-כך הסתדרו עם המציאות, היא איכשהוא החליקה את זה. אבל למרות שהראש שלה היה בעננים, שתי הרגליים היו על האדמה. ולפעמים זה לא הסתדר לה. למשל, היא היתה מאד מודעת לזה שהזמן עובר, וכל החברות שלה כבר מתחתנות, והיא- לגמרי לבד, או מסתובבת עם הבחורים הלא נכונים. היא פיתחה שינאה עזה לרגליים, ובעקבותיהם לכל הגוף. היא התחילה לאכול בבולמוסים איומים- מה שגרם לה להשמין, להתרחק מחברה, להשאר בבית- ולחלום...לחלום... אבל הרגליים היו שם. וגם הגוף. יום אחד עבר שם בחור. ממש במקרה. והוא דיבר אליה- שאל אותה בשיא הרצינות שאלות על מהות החיים, ועל דת. והיא ענתה לו. הוא לא התעניין בגוף שלה, וגם לא ברגליים. אבל היא דוקא כן התענינה בשלו... ואז היא הבינה, שהיא צריכה לבחור. היא גם הבינה שאי-אפשר לוותר- לא על הראש, ולא על הרגליים. הם יצטרכו ללמוד לחיות ביחד- וכן, גם להתידד אחד עם השני. וזה קרה- לא בבת אחת, ולא מהר, אבל לאט לאט הבחורה החולמנית למדה להתידד עם הגוף שלה. היא נרשמה לשומרי משקל, הלכה לחוג להתעמלות (עם נשים מבוגרות ממנה פי 2, אבל זה כבר סיפור אחר.) היא למדה לכוון את הפעולות שלה לפי החלומות. חלק מהחלומות היא הצליחה להגשים. חלק אחר היא שמה בצד- בהיותה בחורה עקשנית ביותר,היא סירבה לוותר על החלומות, והסכימה רק לדחות אותם למועד מאוחר יותר. הגוף שלה רחוק מלהיות מושלם. לפעמים היא גם מזניחה אותו. אבל הוא שלה, ואחרי כל-כך הרבה מאמצים, היא לא מוכנה לוותר עליו בשום פנים ואופן. את בטח שואלת- למה היא התאמצה כל-כך? למה היא המשיכה? אני חייבת לספר לך שאת השאלה הזאת היא דיסקסה רבות עם אותו בחורצ'יק פילוסופי, לפני החתונה וגם אחריה. לפעמים יש לה הרגשה, שזה מה שמחזיק אותם יחד. זה, והילדות המקסימות שלהן... אבל היא כבר יודעת שיש עוד הרבה סיבות אחרות. אם תרצי- אם תרגישי שזה עוזר לך או מעניין אותך- אני אשמח לספר לך עוד סיפורים. תשני טוב. תחלמי חלומות נעימים. מחבקת אותך חזק.

29/01/2001 | 11:57 | מאת: גמ

נו, ככה זה באגדות.... לא לא, ברור לי שזו לא אגדה. אבל מה שעשתה אותה ילדה (משהי שאת מכירה?...) אני לא רוצה לעשות. אני לא רוצה לוותר על העולם שהמצאתי לי בראש, ועם כל הכאב שזה מביא לעולם המציאותי, אני חייבת לדבוק בחלומות. וגם אם אלו חלומות שלא טובים לי, כמו להשאר לבד. (כלומר לא במערכת זוגית אינטימית) כמו להתקשט בצלקות שלי, או למות מרעב...אני לא מסוגלת לוותר על כל זה. בתקופה זו אני מקבלת כדורים חדשים שעוד לא ניסיתי קודם, ובינתיים אני יותר רגועה, ללא התקפות ההרס העצמי שלי, ואני מתחילה לפחד שיעלמו לי הכאבים, ויהה לי טוב... אני לא רוצה שיהיה לי טוב . אם לא יהיה לי רע, לא ישאר לי כלום... יש לי גם חלומות טובים! דימיוניים, מאז שאני זוכרת את עצמי. ואני רוצה להיות שם !! אני חייבת להיות שם. אני לא מוכנה לגלות את זה שיש טוב גם פה. עד שאתה אורז את המזוודות שלך לטיול, ומכין ויזה ודרכון.... ופתאום אומרים לך : לא, אתה נשאר! אני לא מוכנה. בטח אני נשמעת כמו איזה ילדה קטנה ועקשנית, אבל בעבר מתישהו החלטתי את כל ההחלטות האלו, ועכשיו אני לא יכולה לשבור את המילה שלי......... אני כל היום מוצפת בחולומות שלי, אז אשמח מאד לסיפורים חדשים!!! נ.ב. בדר"כ אני מאד לא אוהבת חיבוקים!!! וכאן, באינטרנט, זו פעם ראשונה שזה לא מעביר בי צמרמורת.... ואפילו כייף. :)

29/01/2001 | 14:09 | מאת: רחל

שלום גדול! היום זה אחד מאותם ימים יפים, שבחוץ השמש זורחת וחמים ונעים, ובתוך הבית- קור אימים. הנה עוד סיפור: אחד, לא חשוב מהיכן ומתי, החליט לצאת לטיול. הוא התכונן טוב למסע שלו. קנה ספרים על המקומות בהם הוא רצה לבקר, השאיר פתק חנות המטייל עם הפרטים שלו בנסיון למצא שותף או שותפה לדרך. חסך כסף, חיסן את עצמו בכל מיני חיסונים. ויזה דרכון, מזודה-כל מה שצריך. הכל הוא לקח בחשבון. חוץ מדבר אחד: הוא לא ידע כמה קשה יהיה לו להפרד. זה לא היה הצד הטכני: הוא ידע שיש מי שישמור על החתול שלו. השכנה הבטיחה להשקות את העציצים. החברה שלו היתה סטודנטית באוניברסיטה, ולא היה לה ראש לשום דבר חוץ מללימודים, וחוץ מזה היא הבטיחה לחכות. הוא ידע שהכל ימשיך להיות אותו דבר גם כשהוא יסע, וגם אחרי שהוא יחזור. זה הרס אותו. אז מה המשמעות של כל זה? הוא שאל את עצמו. זה כל-כך הטריד אותו, שכבר יצא לו החשק לסוע. וגם נמאס לו מכל מה שיש. הוא הסתובב ככה מבואס כמה שבועות. בפוקס, משהוא ראה את המודעה שלו בהמטייל. והתקשר אליו. הם דיברו, ודיברו, ודיברו. בסוף סגרו על טיול קטן- של 3 שבועות. כשהוא נסע, הוא עוד היה תקוע בבאסה. אבל כשהוא חזר- הוא כבר הרגיש אחרת לגמרי. מה עשה את השנוי? לא הפטריות של גואה. (הוא לא נוגע בדברים כאלה, עניין של העדפה.) עד היום הוא לא ממש מבין. הוא אומר, שלפעמים, במיוחד כשהוא מרגיש איזו התלהבות גדולה ממשהוא, הראש נוטה להיות מוצף במחשבות, ואז הוא מאבד כיוון- קצת כמו תחושת הסחרור של טייסים, שאחריה לפעמים יש נפילה. הוא לימד את עצמו לנווט על-פי מכשירים (לפעמים בן-אדם מבחוץ יכול להיות המצפן שלך) ולא רק על סמך תחושות. זהו. מתי ההפסקה הבאה שלך?

28/01/2001 | 20:14 | מאת: אייל

שלום , אני מטלבט בקשר ללימודים באוניברסיטה ורציתי לדעת מהו בדיוק פסיכולוג קליני מה לומדים בשביל להיות פסיכולוג קליני והאם מקבלים תואר דוקטורM.D במה העיסוק בסוף הלימודים? האם המסלול קשה? תודה מראש אייל.

28/01/2001 | 20:48 | מאת: רחל

פסיכולוג קליני הוא אדם שסיים התמחות בפסיכולוגיה במסלול הקליני, לאחר שסיים תואר שני בפסיכולוגיה במגמה הקלינית. ישנן עוד מגמות- חינוכית, חברתית, שיקומית, התפתחותית, וארגונית, שלאחריהן יש מסלול התמחות מוכר בארץ. יש עוד מגמות לפסיכולוגיה בתואר שני, אך ללא המשך התמחות מוכר. מסלול הלימודים בפסיכולוגיה שייך לפקולטה למדעי החברה ברוב האוניברסיטאות. בוגרי המסלול אינם רופאים. אם יש לך התלבטות בנושא בחירת מקצוע, כדאי מאד לפנות ליחידות ההכוון שמתמחות ביעוץ מקצועי. זהו, אגב, ענף שבו עוסקים פסיכולוגים ארגוניים וחברתים. יש יחידה כזו באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת חיפה. שני המקומות מומלצים מאד, מנסיון. בהצלחה!

28/01/2001 | 21:31 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אייל שלום אני מסכים עם דבריה של רחל וגם סבור שהכוונה או ייעוץ מקצועי עשויים לעזור. בתחום מדעי החברה ישנם מסלולים רבים אפשריים ותלוי מה אתה בדיוק מחפש. אם אתה עדיין לפני לימודי תואר ראשון ההחלטה על סוג ההתמחות בפסיכולוגיה עדיין מוקדמת, למרות שאנשים מתכננים דברים כאלה לעיתים מראש. צריך לקחת בחשבון שזהו מסלול ארוך למדי, כ 5 שנים באוניברסיטה ואם תרצה להמשיך לדוקטורט (מה שאינו הכרחי) זה בערך 5 שנים נוספות. בנוסף ישנן 4 שנים של התמחות עד לקבלת מומחיות קלינית. תנאי הקבלה הולכים ונעשים קשים משנה לשנה. כאמור, תלוי מה אתה מחפש וזה חוזר לשאלה של ההכוונה המקצועית. אגב, גם מכון הדסה בירושלים מספק הכוונה מקצועית וישנם גם גורמים בשוק הפרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

28/01/2001 | 17:31 | מאת: מיכל

אני בחורה כבת 22, לפני שנתיים בערך נכנסתי לחרדה עקב מערכת יחסים עם בחור. הצלחתי לצאת מכך בכוחות עצמי בעזרת עבודה חדשה ושינוי מקום מגורי ואף התחלתי במקביל ללכת לטיפול פסיכולוגי. לאחר כשנה הפסקתי אותו בהרגשה שאין זה מוביל לדבר. בסוף אותה שנה התחלתי לצאת עם בחור נוסף- הפעם, שוב נכנסתי לחרדה ועימי כל המשפחה שידעה על המקרה הקודם... (זה הוסיף על כך שאחי הגדול אף הוא נפטרבפיתאומיות במשך השנה) לא נותר לי שום עוגן מכיוון שגם אבי סובל מחרדות והדבר עירער את כל המשפחה כשהפעם לא יכולתי לקום ולעזוב מחדש. ההרגשה של החוסר אונים - משכה אותי להתייעץ בפסיכיאטר, קרוב המשפחה, שנתן לי טיפול בסרוקסט. מאז עבר חודש,נפרדתי מהחבר, וחזרתי לחיים רגילים (המשבר ארך כ-3 שבועות, בהן תיפקדתי לסירוגין...), האם יתכן שהסרוקסט השפיע כל כך מהר? מה ההבדל בין משבר לחרדה? עלי לציין שקודם לכן השתמשתי ב"דיאנה" ואז גילו שיש לי שיבוש הרמונלי, האם זה השפיע? כיצד אוכל לצאת ממעגל החשש מפני חרדות, החשש שמא זה יקרה שוב... אני כרגע מטפלת בעצמי- כדי לחוש את שמחת החיים מחדש במלואה, אני לוקחת ברזל שגילו שהוא מאוד נמוך אצלי, משתדלת לאכול ארוחות מזינות ולשתות במשך היום, ולהתעמל לפחות 4 פעמים בשבוע במשך 45 ד"ק. תודה...

28/01/2001 | 21:53 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מיכל שלום בנושא התרופות תוכלי להתייעץ עם ד"ר פלד כאן בפורום. אנא קראי את תשובתי לדניאלה בהודעה הסמוכה. אני חושב שהדברים תואמים גם את התופעות שאת מתארת. בכל מקרה, הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, הן כדי לטפל בחרדות ובמניעתן והן כדי לעבד את מערכות הקשרים והאירועים אותם את מזכירה. לשאלתך, משבר הוא אירוע ואילו חרדה זאת תחושה נפשית. חרדה יכולה להתעורר בעקבות משבר כיוון שמשבר יוצר מצבי חוסר וודאות שהוא הבסיס הראשוני ביותר לחרדה. לעיתים החזרת היציבות גורמת להפסקת החרדה. יתכן והסרוקסט עזר גם בטווח הקצר אך כנראה שהיו גורמים נוספים שעזרו לך להתארגן ולחזור לתפקוד. כאמור, לאור העובדה שמדובר במצבי חרדה שחזרו על עצמם אני מציע לך לפנות לטפול ולמנוע גם את החשש עליו את כותבת מפני התקף החרדה הבא. בברכה ד"ר אורן קפלן

28/01/2001 | 17:06 | מאת: דניאלה

לפני חמש שנים התחילו לי התקפי חרדה בעקבות ניסיון לעשן מריחואנה. מיד לאחר מכן עברתי טיפול פסיכולוגי ואחרי חצי שנה פסקו החרדות לחלוטין. היום 4 שנים לאחר ההפסקה חזרו לי התקפי החרדה. שאלתי האם התקפי חרדה זה מצב שהולך וחוזר כל החיים? האם זה יכול להתפתח למחלה נפשית קשה יותר, או שהתקפי החרדה ילכו ויחמירו?

28/01/2001 | 21:45 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דניאלה שלום אין חוקים ברורים לגבי חרדות. אין הכרח שהסיבות שעוררו חרדות לפני ארבע שנים הן אותן סיבות שקיימות כיום, למרות שתיאורטית - זה בהחלט אפשרי. כדי להבין מדוע תקפו אותך החרדות כעת צריך להכיר אותך בצורה אישית, מה שכמובן בלתי אפשרי כאן בפורום. התקפי חרדה יכולים להתגבר או לרדת על פני זמן, תלוי כיצד תטפלי בהם מחד, וכמובן, מה יעבור עליך מבחינה נפשית באותו זמן, מאידך. כאמור, אין לדבר חוקים ברורים. בעזרת כלים פסיכולוגיים אפשר להבין את דפוס החרדות וללמוד כיצד להתמודד איתן אחרת. לעיתים ניתן להעלימן אך גם אם הדבר לא ניתן אפשר להפחית את עוצמתן ולשפר את יכולת ההתמודדות איתן בצורה ניכרת. הנושא עולה פעמים רבות בפורום ואני מצרף סיכום קצר על הטיפולים הנפוצים בנושא. אני מציע לך לפנות לטיפול וכך גם להפחית את החרדות, וגם את החרדות בפני ההשלכות העתידיות שלהן, שהן מקור נכבד בפני עצמו להגברתן. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

של פרוזק ? ומה ידוע עליה?

/

28/01/2001 | 16:17 | מאת: RAN.Z

אחה"צ טובים, מזה כמס' חודשים אני פרוד מבת זוג מקסימה ואוהבת. היתה לנו מערכת יחסים נפלאה אך כתוצאה ממשבר שלי לא הצלחתי להעניק לה, היתה תקופה קשה נפרדו וחזרנו ושוב נפרדו ותמיד זה היה מצידה.לא יכולתי להעניק לה, בנוסף פחדתי ואני עדיין פוחד ממחוייבות אך יחד עם זאת אני מאוד אוהב אותה ולא מוכן להשלים עם הפרידה! אני מאמין בקשר ויודע שגם היא האמינה בו? ( ומקווה שעדין מאמינה ולא מאוחר מידי), מה עושים ואך מוצאים את הדרך חזרה? אני יודע שהרבה תלוי בי , מה גורם לי לפחד? אנא עזרו לי להחזירה אליי, אני אומלל בלעדיה, לא יכול להשלים עם הגזרה. אם אדע שאיחרתי את הרכבת חיי יהפכו לסיוט לא אסלח לעצמי לעולם על שנתתי לאהבת חיי לחמוק ממני. סביר להניח שאני זקוק לפסיכולוג, אך אני לא מעוניין בשלב זה. תודה מראש RAN.Z

28/01/2001 | 17:20 | מאת: RAN.Z

האם זה יהיה נכון להציע לה נישואים או שזה אוליי ירתיע אותה? אני יודע שיש לה מחזרים אוליי היא תדחה אותי? ממתין לתשובתכם רן זהר

28/01/2001 | 17:43 | מאת: מיכל

רן, מדוע אתה מסרב לטיפול פסיכולוגי? הדבר רק יעזור לך, להכיר יותר את עצמך, כוחותיך, חסרונותיך ובוודאי ישפר את המערכת הזוגית בינכם. לא תצטרך לחשוש יותר. יש משהו שיעזור לך רק להיות קרוב יותר לאהבת חייך ובוודאי יגרום לשניכם אושר. מלבד זאת... אנימקווה שאתה זוכר שעצה של אדם- היא בגדר עצה בלבד ובכוחותיך אתה, לשנות את חייך! סתם מנסה להבין...

28/01/2001 | 21:33 | מאת: שלמה

רן ידידי, לך לטיפול פסיכולוגי, תאמין לי לא מתים מזה. אם אתה כל כך אוהב אותה זה לא שווה אתה זה??? שלמה

28/01/2001 | 22:00 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רן שלום מצד אחד אתה מספר עד כמה אתה רוצה שוב בקשר עם חברתך אבל מצד שני, עדיין מספר שנרתע ממחוייבות. זוהי התלבטות לא פשוטה. אתה שואל האם להציע לה חתונה, אבל חתונה כידוע היא התחייבות רצינית וארוכת טווח ואין טעם להציע משהו שאינך מסוגל לעמוד בו. אינני מבין מדבריך מה המצב ביניכם כיום, האם אתם בקשר כלשהו והאם אתם מדברים על הדברים. אחת ההצעות שהייתי נותן לך היא להציע לבת זוגתך שתפנו ביחד לייעוץ זוגי ותקבלו עזרה מאדם מקצועי וניטראלי כיצד לחזור וכיצד לתכנן את העתיד בצורה שבאמת תתאים לשניכם. בסך הכל, אם אתם מעוניינים זה בזה, ועברתם פרידה כואבת, אז שניכם מבינים שמשהו לא היה תקין. חזרה ללא הבנה מה נשבר ולמה, עלולה להחזיר אתכם במהירות לאותו מקום בו הייתם בערב הפרידה. פניה כזו לייעוץ זוגי לא דורשת מחוייבות או התחייבות, בקשו להגיע לפגישה ותראו מה יקרה. מה דעתך? בברכה ד"ר אורן קפלן

29/01/2001 | 11:33 | מאת: ד"ר דרור גרין

רן יקר, גם אני מאמין, שהצעתו של ד"ר אורן קפלן בנוגע לטיפול זוגי עשוייה לסייע לשניכם לחדש ולשפר את הקשר ביניכם. עם זאת, נראה לי שלשם כך עליך לעבור שלב נוסף, בינך לבין עצמך. כפי שתיארת את הדברים, הקושי אינו נובע מהפרידה מבת-זוגך האוהבת, אלא מן היכולת שלך למחויבות וליחסים הדדיים. גם הדרך שבה הצגת את הקושי מצביעה על הבעיה. אתה מציג שתי אפשרויות קיצוניות: עזיבה שלך (כפי שאכן עשית) או הצעת נישואין. לכאורה מדובר כאן בלקיחת אחריות, אבל בעצם שתי האפשרויות מציגות פעולה חד-צדדית, שאינה נעשית בשיתוף עם הצד השני. נטילת אחריות בקשר הזוגי מתבססת על תהליך מתמשך של יצירת אמון והתמודדות עם תגובותיו של הצד השני. גם החשש שלך מטיפול נפשי מוצג באותו האופן. מצד אחד אתה מצהיר על התנגדותך לטיפול כזה, ומצד שני פנית אלינו כאן כדי לקבל עצה ממומחים לטיפול נפשי. העצות שלנו אינן תחליף לטיפול מקצועי, והאחריות על מעשיך מוטלת אך ורק עליך. אם אתה אכן מעוניין בסיוע מקצועי, כדאי שתפנה לאיש מקצוע שיסייע לך להבין ולהגדיר את קשייך במערכת הזוגית. אינני יודע אם ניתן להציל ולשקם את המערכת הזוגית שממנה יצאת. אבל אם ברצונך לנסות ולשקם אותה, ולמנוע קשיים דומים במערכות יחסים אחרות שתקיים אולי בעתיד, כדאי שתחילה תבדוק בינך לבינך, גם באמצעות עזרה מקצועית, את היכולת הפנימית שלך לניהול קשר זוגי. בברכה, דרור גרין

29/01/2001 | 11:49 | מאת: אילנית

רן שלום, קראתי את דבריך ונדהמתי מהדמיון של מערכת היחסים שלך לשלי.הייתי בטוחה ששורות אלו נכתבו ע"י בן זוגי לשעבר.גם לי היתה מערכת יחסים כזו שבסופה נפרדנו ביוזמתי למרות אהבתי העזה אליו.מדבריך נראה שאתה מבולבל ולא בדיוק יודעה מה אתה רוצה. אם אתה מאמין בקשר אבל אתה פוחד, ישנן דרכים לפתור את הבעיה.ניתן ללכת ליעוץ זוגי שבעזרתו תוכלו לעלות על דרך המלך ואם הטיפול לא יצליח סימן שלא נועדתם להיות יחד.לי לא היתה את האפשרות ללכת ליעוץ זוגי כיוון שבן הזוג לא היה מעוניין. תחשוב טוב מה אתה רוצה ותדע מה לעשות!רק שלא יהיה מאוחר מידי..... אני יכולה להעיד על עצמי שלמרות שאני עדיין אוהבת היום אני פוחדת לחדש את הקשר ואני מעדיפה לא לשמוע מבן זוגי על מנת שאוכל להמשיך הלאה. נפתחו דלתות בפני ואין לי כל כוונה שהוא יעמוד בדרכי - הוא עדיין לא החליט מה הוא רוצה. אם החלטת ואתה יודע זאת אהבת חייך אל תאבד זמן יקר ומניסיון אישי אל תציע לה נישואים כי זה רק ירתיע, קודם תשקמו את היחסים בניכם. אם אתה מעוניין שאייעץ לך תשאיר מס' טלפון או אי מייל ואחזור אליך. בהצלחה אילנית

29/01/2001 | 18:59 | מאת: בבבבב

קודם לשקם את מערכת היחסים ???????????????????????...

אילנית שלום, הייתי מעוניין לשוחח איתך, אנא תכתבי לי לאי מייל יום נעים רן

אני אמא לתינוקת בת 3 חודשים,בעלי ביקש ממני להצטרף אליו לתערוכה בחו"ל,יש לי אפשרות להשאיר אותה אצל אימי, האם כדאי לעזוב אותה בגיל כזה? האם היא יכולה לפתח סימנים של אי שקט וחוסר ביטחון? מה דעתכם?

לכמה זמן את נוסעת?

אני רוצה לנסוע ל-6 ימים..

28/01/2001 | 18:20 | מאת: ד"ר אבי פלד

לכמה זמן?

אני יוצאת ל-6 ימים מה דעתך? ורד

28/01/2001 | 18:45 | מאת: רוית ניסן

לורד שלום רב. התשובה לשאלתך הינה מורכבת ואינה חד משמעית. באמת רלוונטית שאלת משך הפרידה מצד אחד, וגם עד כמה היא מכירה את אימך ביומיום שלה? באופן כללי- תינוקות הינם אנשים קטנים- ולכן חשוב גם להם להסביר באופן פשוט ועינניני- שאמא ואבא נוסעים ל- X זמן. בזמן הזה סבתא תשמור עלייך- וכשנחזור - אנחנו שוב נהיה כמו לפני הנסיעה. בטח נתגעגע וגם את תגעגעי- אבל אנחנו סומכים על סבתא שתדע איך לטפל בך ולשמור עלייך. תנסו לשלוח איתה כמה חפצים מוכרים, ותדריכו גם את הסבתא שתגיד לה עוד כמה זמן תחזרו. לעיתים אנשים נוטים להתבלבל ולחשוב כי תינוקות כל כך קטנים, שעדיין אינם מדברים- גם לא מבינים כלום. תינוקות מבינים- ברמה החושית. חשוב להם- בדיוק כמו לנו, רק עם פחות דרכי ביטוי, להיות בוודאות עד כמה שניתן. בהצלחה, ותבלו. רוית.

אני לא פסיכולוגית, אבל אמא לילדים , פעם אמר לי פסיכולוג , שאמא לילדים חיבת להיות לפחות חצי פסיכולוג. אם אני לא טועה תערוכות מקצועיות זה ענין של מקסימום שבוע, נראה לי שאחרי שבוע ללא הילדה שלך, יש סכנה שאת תפתחי סימנים של חוסר שקט :-) אבל למען הרצינות, אחרי האמא, המטפלת הטובה ביותר זו סבתא, אם את מרגישה צורך עז להתאוורר, ותרגישי החמצה גדולה באם לא תסעי לתערוכה, זה יתבטא אחר כך בהאשמה שלך את הילדה, אבל אם את מרגישה שלא כל כך בא לך ליסוע, אז את יכולה להשתמש בילדה כתירוץ :) בסה"כ שבוע זה לא זמן ארוך כל כך, מעבר לזה לא הייתי ממליצה .

תודה על התיחסותך לשאלתי,תמיד נעים לקבל תשובות מאמא יותר ותיקה ומקצועית,כי אין חכם כבעל ניסיון, הפחד היחיד שלי שאולי עזיבה לשבוע תפתח אצלה חרדת נטישה שיתבטא בצורה כלשהי בהמשך.

28/01/2001 | 15:27 | מאת: עירית

שלום, הייתי מעונינת לדעת אם תוכל להמליץ לי על מאמרים בהם מדובר על תלות של מטפל במטופל, או תלות ביחסים בין מטפל למטופל. אודה לך. עירית.

28/01/2001 | 20:52 | מאת: רחל

קראת את על הספה של יאלום?

28/01/2001 | 22:22 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ובכלל ספריו של יאלום עוסקים בזה רבות. בנוסף, אם תקלידי את המילים transference and psychotherapy ותעשי חיפוש בכל מנוע חיפוש באינטרנט תקבלי חומר רב והסברים. יש בנושא הרבה מאוד חומר, הן מקצועי והן פופולרי. אם תכווני יותר מה את מחפשת אוכל להמליץ לך על חומר קריאה מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

28/01/2001 | 15:23 | מאת: גמ

למקרה שלא קבלת הודעה באי-מייל, כתבתי לך בע"מ 113 . בי

28/01/2001 | 17:38 | מאת: רחל

רק רציתי להגיד שראיתי את ההודעה, אין לי זמן ממש לענות עכשיו אחזור לפורום אחרי 20:00 חייבת לרוץ ממש מתגעגעת יאללה בי.

28/01/2001 | 18:30 | מאת: דנה

תדעי לך שאני עוקבת אחרי כל ההודעות שלך, וממש מחזיקה לך אצבעות. את הדברים שבקופסה קשה להקיא החוצה. אני חוששת שבשלב כלשהו תצטרכי לפתוח את הקופסה בזהירות, לאט לאט - כדי שלא כולם יקפצו החוצה בבת אחת - ולהתחיל להתמודד אתם. עם העזרה המתאימה זה אפילו יהיה אפשרי. תחזיקי מעמד!

29/01/2001 | 12:01 | מאת: גמ

תודה..... ;)

כי כתוב באתר http://www.acnp.org/G4/GN401000046/CH046.html שנוכחות של ברזל אולי יכולה להזיק? "The catabolism of bioamines by MAO results in the production of the potentially toxic compounds hydrogen peroxide, ammonia, and aldehyde. Hydrogen peroxide, in particular, in the presence of i r o n (II) can give rise to the highly cytotoxic hydroxyl radical (•OH). Hypothetically, an increase in catecholamine turnover, as may be seen in certain pathological conditions, will increase production of such free radical intermediates. It has been suggested that increased MAO levels may represent a risk factor for a cell's potential to sustain oxidative injury

28/01/2001 | 14:52 | מאת: נטע

אז באתר אפשר למצוא זאת ע"י חיפוש ל- iron . מקווה שזה שזה קצת מסורבל לא ימנע ממך מלתת לי תשובה :-) תודה מראש נטע

28/01/2001 | 12:57 | מאת: דקלה

האם ניתוחים רבים בגיל הילדות (מגיל 3 חוד' ועד גיל 12, בינתיים) עקב מחלה נדירה משפיעים בהכרח על מצבו הנפשי של הילד. בכלל זה נכלל לא רק הניתוחים עצמם אלא הניתוקים התכופים מהבית לצורך הניתוחים, הניתוקים מבית הספר, וההרגשה האישית של הילד. אשמח להכוונה לחומר ביבליוגראפי בנושא. תודה מראש דקלה

28/01/2001 | 14:11 | מאת: רוז

נו באמת, איך לא? אבל יש ברירה אחרת?

28/01/2001 | 18:22 | מאת: ד"ר אבי פלד

כן השינויים הנ"ל משפיעים על המצב הנפשי - חשוב לתת לילד הרבה אהבה ולהשתדל להיות אתו - מצד שני לא לפנק יותר מידי

28/01/2001 | 08:06 | מאת: gali

אני מקווה שקיבלת את ה- mail האישי שלי מיום רביעי בבוקר. ר.

28/01/2001 | 13:17 | מאת: gali

שלחתי לך גם אחד היום.

28/01/2001 | 14:33 | מאת: gali

שכחתי להוסיף במייל האישי - סליחה, סליחה, וסליחה.. והמון תודה. מצטערת על ההודעה המקוטעת, אני קצת מבולבלת ולא מרוכזת.

27/01/2001 | 23:35 | מאת: אילנית

שבוע טוב, לא פעם גוללתי בפורום את מערכת היחסים הסבוכה שהיתה לי עם בן זוגי וקיבלתי מכם תשובות כנות ומחזקות.כאבתי את פרדתי כמו שלא כאבתי מעולם, חשבתי שעולמי חרב עליי. במשך תקופה ארוכה התהלכתי והעמדתי פנים שהכל בסדר אצלי בזמן שהכאב נגע בכל תא ותא בגופי עד שצעקתי ללא קול, עד שבכיתי ללא דמעות.כולם אמרו שהזמן מרפא את הפצעים, אך לא האמנתי - הוא מרפא אבל לא אצלי כך חשבתי.היום חגגתי יום הולדת, פחדתי מהיום הזה, פחדתי שאצטרך להעמיד פנים שאני מאושרת ולא אוכל לעמוד בזה.רציתי לשתף אתכם שעמדתי די בכבוד ואפילו הצלחתי להעלות חיוך על פניי- כנראה שבאמת הזמן הוא התרופה הטובה ביותר... עדיין לא התגברתי לחלוטין, אבל אני בהחלט בדרך הנכונה! וזה הזמן והמקום צוות יקר להודות לכם מקרב לב על התייחסות לבעיותיי ועזרתכם הכנה: לטלי, ד"ר פלד, ד"ר קפלן ודרור גרין - כלכם בלי יוצא מהכלל עניתם על שאלותיי{ לעיתים כתבתי שאלות בשם אחר} והתודה הגדולה מכולם מגיעה לך - ע - חברתי האחת והיחידה שהיית לצידי בשעות הקשות ולא התייאשת... תודה!!! ILANIT

אילנית, העיקר שיש לנו את הדיסק של חמי, מי צריך יותר ? :) ענת

28/01/2001 | 22:31 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מזל טוב אילנית וטוב לשמוע, הן שנעזרת, ובעיקר, שהיום יותר טוב ושאת בדרך הנכונה.

27/01/2001 | 22:38 | מאת: ביגלה

אני צריכה עזרה והסברים על רטלין איפה אפשר ליקרוא חומר על רטלין

28/01/2001 | 09:39 | מאת: עמית

אתר עם מידע באנגלית על ritalin: http://www.parkinsons-information-exchange-network-online.com/drugdb/083.html

28/01/2001 | 16:35 | מאת: כעכים של עבדי

אני אתן לך חומר על רטלין, אבל קודם תגידי עם את ביגלה עם סומסום או ביגלה עם זעתר? לא מצאת שם אחר, רק ביגלה? עשית אותי רעב...

27/01/2001 | 20:02 | מאת: ליאת

שלום! יש לי שאלה ואשמח לכל מי שמבין בנושא זה יוכל לענות לי ... מה הם התקפות חרדה וממה הן נובעות ואיך פתאום ככה באמצע החיים ? והאם התקפות חרדה = פחד? ואם כן אז למה על שאר הפחדים שלנו אנו מתגברים כייש בנו הרבה פחדים ומה השוני בין פחד להתקפות חרדה ואם אפשר להגבר על זה ? אשמח אם משהו שמבין ועבר את זה יעזור לי להבין מה עובר עלי כי זה סיוט!!! תודה רבה, ליאת

27/01/2001 | 21:59 | מאת: טלי וינברגר

ליאת שךום רב, ד"ר קפלן כתב פה רבות על נושא החרדה. בנוסף יש מאמר שלי בנושא בארכיון הכתבות. הקישי בחיפוש "חרדה" (פה באמר שלנו-בחלק העליון של הדף) ותוכלי לקבל תשובה מקיפה למדיי על שאלותייך. במידה ועדיין יוותרו שאלות, את מוזמנת לשוב ולשאול. בברכה, טלי פרידמן

27/01/2001 | 23:19 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ליאת שלום חרדה היא לא פחד. פחד הוא תחושה לא נעימה ממשהו ידוע. למשל, סטודנט פוחד להיכשל בבחינה כי הוא יודע שלא התכונן כראוי. לעומת זאת חרדה היא תחושה לא נעימה שאיננה מוסברת. למשל, חרדת בחינות היא תחושה שמתרחשת גם אם התלמיד למד היטב לבחינה. ישנם הסברים רבים מדוע מתרחשת חרדה וחשוב להבין באופן מאוד אישי מה גורם לך לחרדה ובאילו מצבים מתרחשת החרדה. מאחר והנושא עלה פעמים רבות בפורום אני מצרף סיכום קצר מהעבר המתייחס לשיטות הטיפול השונות בחרדה. אני מציע לך לפנות לטיפול. ברוב המקרים ניתן לעזור בצורה משמעותית לסובלים מחרדה וחבל להמשיך ולסבול. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

28/01/2001 | 13:41 | מאת: אריה

לליאת \ כאחד שסובל כבר הרבה שנים מהתקפי פאניקה וחרדה.אני יכול לומר לך מנסיוני שכל מה שנכתב פה זה נכון בגדול. אבל מתוך נסיוני אני יכןל לומר שלקח לי הרבה זמן ללמודולהבין את מה שקורה בתוכי. היום אני יודע ששילוב של תרופות והרבה עבודה עצמית כמו תרפיה לסוגו יכול להביא לשיפור גדול במצב. אני חיב לצין שוב מנסיוני שלוקח הרבה זמן להתאים תרופה לכל אחד.

27/01/2001 | 19:54 | מאת: שירה

אין קשר לעץ שבו נכתבה שאלתי בטעות נכתבה שם. שירה

27/01/2001 | 23:20 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שירה שלום בכל מקרה עניתי לך שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

27/01/2001 | 18:44 | מאת: דורון

לאחרונה אני סובל מתופעה של מצב רוח דכאוני . חסר רוח חיים אין לי חשק לראות אנשים וקשה לי לתפקד בעבודה. טיפול תרופתי רק החמיר את מצבי עקב תופעות הלוואי. בהתיעצות עם המטפל הוחלט להפסיק הכדורים. אבקש לדעת מהם הסימפטומים המצבעים על דיכאון או חרדה?

27/01/2001 | 19:42 | מאת: טלי וינברגר

דורון שלום רב, אתה מספר שלאחרונה אתה חווה מצב רוח דיכאוני, ומתאר את הסימפטומים שקיימים אצלך המסמנים דיכאון: חוסר רוח חיים, אין חשק לראות אנשים וקשיי תיפקוד (בעבודה וכו'). אלה הם אכן סמנים שקיימים במצבים דיכאוניים. לכל אחד המצב הדיכאוני מקבל ביטוי מיוחד, כיון שכל אחד מאיתנו הוא אדם שונה, ו"דיכאון" יחווה אצל כל אחד בצורה שונה. לדוגמא: חוסר תיאבון לעומת תאבון מוגבר, פאסיביות לעומת פעלתנות יתר, בעיות שינה מסוגים שונים וכו'. לא ברור לי מדוע אתה מבקש לדעת מהם הסימפטומים הכלליים, ובמה זה יעזור לך. עליך להתמקד בסממנים האישיים שלך ולנסות לעבוד עליהם, ולחזק בעצמך את החלקים האופטימיים והחזקים יותר. שיהיה בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

27/01/2001 | 22:15 | מאת: פנטסיה

היי דורון אם אתה רוצה לדעת על דיכאון והסיפטומים תיגלוש לאתר של מכון פסגות שם יש הרבה חומר, וכשאני התחלתי לחשוד שאני חולה בדיכאון, מאוד עזר לי האתר ולדבר עם איש מהמכון. הכתובת: www.psagot.com

28/01/2001 | 17:02 | מאת: דורון

לפנטזיה. תודה על העצה.

27/01/2001 | 18:02 | מאת: אני

יש לי ילד שיהיה בשנה"ל הבאה בן שלוש וחצי. אנו גרים בישוב קטן, ויש לי שתי אופציות לרשום אותו בשנה הבאה: לגן בו הוא יהיה הבוגר ביותר (ילדים מגיל שנתיים-שלוש) או לגן שבו יש טרום-חובה וחובה ביחד, והוא יהיה הצעיר ביותר. אני מתלבטת- מצד אחד הוא כבר זקוק לגירויים ברמה גבוהה ומפותח בשכלו, אך אני חוששת שיהיה לו קשה מאוד להשתלב עם ילדים כל כך בוגרים. (הוא עדיין די ילדותי בדברים מסויימים). מה עדיף?

28/01/2001 | 20:03 | מאת: רחל

הי אני! האמת שהתחלתי כבר אתמול לכתוב לך תשובה, ואז נמלכתי בדעתי ומחקתי. הייתי בטוחה שרוית ניסן או טלי יענו, ולא רציתי לבלבל אותך עם עודף אינפורמציה. הדבר הכי חשוב שיש לי להגיד לך- תתיעצי. כדאי להתיעץ עם משהוא שמכיר את שתי המסגרות, וגם יכול לעשות ביחד איתך חשיבה לגבי הילד שלך. האם יש שרות פסיכולוגי חינוכי במועצה אליה שייך הישוב? רוב הסכויים שכן, וכדאי לנסות להתקשר ולברר מי הפסיכולוג שעובד בגני טרום- חובה. לעיתים אין השרות הפסיכולוגי מכסה את הגיל הרך.(עניין של תקנים ושל התמחויות אנשי המקצוע בשטח.) אם אין שרות כזה- חזרי לפורום. או שתעני ע"י אחד מאנשי הצוות, או שנחשוב ביחד על כמה קוים מנחים שיעזרו לך בקבלת ההחלטה. אפשרות נוספת- לפנות לפסיכולוג התפתחותי דרך טיפת חלב, המכון להתפתחות ילד או באופן פרטי. מסובך, נכון? ככה זה לגדל ילדים...

28/01/2001 | 20:39 | מאת: אני

מנהלי הפורום-אני מחכה לתשובתכם...

27/01/2001 | 16:02 | מאת: אסטרליס

ברצוני לשאול האם נטילת קלונקס וכדורי שינה עלולים לפגוע בראיה. לפעמים אני מתעוררת בבוקר עם ראיה מטושטשת בעין שמאל. נאורולוג שבדק אותי פעם יחס זאת לירידה בבי-12. אני מקבלת זריקה כל 3 שבועות. האם אני צריכה לקחת כדור בי-12 כשהדבר קורה. יתכן שחלה ירידה במשך החודש? אני לא מקבל תשובה ברורה מרופא. נאורולוג אחר שבדק אותי (מכיון שהקודם עזה את הקופה) טען שזה לא נכון, ואם קורה לי שוב דבר כזה אני צריכה לגשת לבית חולים. ברצוני לשאול האם קלונקס היא תרופה להרגעה בלבד או נגד חרדות., ואם נכון כאשר מפסיקים אותה מרגישים שוב עצבניים וחרדים. 2. האם נטילה ממושכת עלולה לפגוע בבלוטת התריס. נעשיתי מאד רגישה לקור מאז נטילת התרופה דברשלא קרה לפני כן. 3. האם יכול להיות שלא אקבל יותר מחזור בגלל נטילת קלונקס (טענת רופא נשים).

27/01/2001 | 22:16 | מאת: ד"ר אבי פלד

אסטרליס כתב/ה: > > ברצוני לשאול האם נטילת קלונקס וכדורי שינה עלולים לפגוע בראיה. לא > לפעמים אני מתעוררת בבוקר עם ראיה מטושטשת בעין שמאל. נאורולוג > שבדק אותי פעם יחס זאת לירידה בבי-12. אני מקבלת זריקה כל 3 > שבועות. האם אני צריכה לקחת כדור בי-12 כשהדבר קורה. יתכן שחלה > ירידה במשך החודש? אני לא מקבל תשובה ברורה מרופא. נאורולוג אחר > שבדק אותי (מכיון שהקודם עזה את הקופה) טען שזה לא נכון, ואם קורה > לי שוב דבר כזה אני צריכה לגשת לבית חולים. שינויים פתאומיים בראיה לא נגרמים מקלונקס - יש לברר מחלה של עיניים ברצוני לשאול האם > קלונקס היא תרופה להרגעה בלבד או נגד חרדות., ואם נכון כאשר > מפסיקים אותה מרגישים שוב עצבניים וחרדים. זה תכשיר הרגעתי סימפטומתי כלאמר לא מטפל בחרדה עצמה אלה בביטוי שלה לכן כאשר מפסיקים יכולים לחזור הסימנים - גרוע מכך זה תכשיר ששיך למשפחת התכשירים יחידים בפסיכיאטריה שגורמים להתמכרות הפסקה לאחר זמן רב גורמת לתסמונת גמילה (כמו קריז של נרקומנים) והסימנים הם של מתח ועזבנות > 2. האם נטילה ממושכת עלולה לפגוע בבלוטת התריס. נעשיתי מאד רגישה > לקור מאז נטילת התרופה דברשלא קרה לפני כן. לא > 3. האם יכול להיות שלא אקבל יותר מחזור בגלל נטילת קלונקס (טענת > רופא נשים). לא

27/01/2001 | 15:23 | מאת: יוני לביא

ד"ר אורן קפלן שבת-שלום, אחרי הרבה זמן יש לי שאלה על דעתך לגבי טירוף\גאונות... אתה חושב שבמצבים מסוימים הגבול בין הטירוף לגאונות הוא גדול\קטן או שאין קשר בכלל בין טירוף לגאונות? מה ההגדרה שלך לגבי טירוף? מה ההגדרה שלך לגבי גאונות? כרגיל בתודה מראש, יוני לביא.

27/01/2001 | 19:17 | מאת: אופיר

שמע אני אומנם לא ד"ר קפלן...אבל אני חושב ש"גאונות" קשור ליכול קוגנטיבית וטירוף ליכולת נפשית....לא ניראה לי שיש הרבה בין שניהם, אופיר

27/01/2001 | 23:31 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יוני שלום שני המונחים לגביהם את שואל, טירוף וגאונות, הם מונחים יחסיים מבחינה חברתית. גאון או מטורף אינם תכונה אותה מגדיר האדם אלא סביבתו. בשני המקרים מדובר בתופעות שהסביבה מגדירה אותן כחריגות, כשונות מהנורמה המקובלת, האחת נחשבת שלילית והשניה נחשבת (בד"כ) חיובית. זה מכניס אותנו מייד לשאלה מהו רגיל ונורמלי וזו במידה רבה שאלה פילוסופית שאין עליה תשובה חד משמעית. אני נזהר תמיד מהכללות ובוודאי שהייתי מאוד נזהר מלומר שאדם שנחשב "גאון" על ידי סביבתו הוא גם "מטורף". אין לדבר גם כל בסיס עובדתי. ישנם אנשים שנתפסו כמוכשרים מאוד או אף גאונים על ידי סביבתם שלא נחשבו גם למטורפים. כמובן שהדבר נכון גם לכיוון השני. בכל זאת שאלתך אינה עומדת באויר, זהו סוג של מיתוס. לדעתי האישית הוא חסר כל בסיס, אבל יש משהו במיתוסים שאנשים נתפסים אליהם ומאמינים בהם. אבל השאלה היותר משמעותית בעיני יוני, מה בעצם אתה רוצה לדעת. אם אני זוכר נכון השאלה הזו הטרידה אותך גם בעבר בצורה כזו או אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

27/01/2001 | 14:54 | מאת: עידית

אני נוטלת פבוקסיל וסובלת מאד מברוקסיזם. האם תופעה זו אמורה לחלוף כשאחדול מלקיחת התרופה (אם פעם אוכל)? ומה ניתן לעשות בינתיים? לתרופות אחרות יש השפעה לא טובה עלי. תודה.

27/01/2001 | 23:11 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עידית שלום למיטב ידיעתי זו תופעת לוואי שאינה נפוצה אך דווחה בעבר במקרים בודדים. ד"ר פלד יוכל בוודאי לענות על כך בצורה יותר מוסמכת. בכל מקרה, ניתן לטפל או להפחית חריקת שיניים (בשינה ובעירות) בשיטה פסיכולוגית התנהגותית. זו תופעה נפוצה למדי באוכלוסיה הכללית והבעיה העיקרית שלה היא פגיעתה בבריאות השיניים בטווח הארוך. לדעתי טיפול כזה יכול להועיל גם אם המקור לבעיה הוא בשל לקיחת התרופה. יתכן בנוסף, שסבלת מכך גם בעבר אבל שהתופעה היתה חלשה יותר או שלא שמת לב אליה. לגבי לקיחת הפבוקסיל לטווח ארוך, תלוי כמובן למה את לוקחת את התרופה אבל במידה ותשלבי עם לקיחת התרופה טפול פסיכולוגי המתאים לבעייתך סביר להניח שלפחות בטווח הארוך תוכלי להפחית את המינון או להפסיק את התרופה כלל. מחקרים מראים ששילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה יוצרים אפקט מיטבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

26/01/2001 | 20:00 | מאת: מושיקו

ד"ר פלד שלום. מזה כ-5 חודשים הינני יוצא עם בחורה משקיעה יוזמת ודואגת לי עד אין סוף. האהבה הייתה נראית לי מאוד מושלמת ולאחר תקופה ממשוכת שלא הייתה לי אהבה. התפלאתי איך הכל הולך חלק ומאוד זוהר. שלשום סיפרה לי חברתי כי היא איננה יהודיה. כוון שאני בא ממשפחה מאוד מסרותית אין זה עולה בקנה מידה אחת. אני מאוד אוהב אותה אבל מרגע שהיא סיפרה לי אני נרתע ממנה ומתרץ תירוצים. מה עליי לעלות -אגב היא מתכוונת לעבור גיור עוד כמה שנים. תודה

26/01/2001 | 21:35 | מאת: מיכל

מישיקו היקר, זה שהיא אינה יהודיה לא עושה אותה פתאום לבן אדם אחר, לא השתנה שום דבר היא בדיוק אותו אדם שאהבת עד כה. האהבה בינכם ברורה לכם החלק הבעיתי הוא המשפחה ואת זה אפשר לפתור אם היר תתגייר אז אין בעיה בכלל. אני לא מבינה למה אתה נרתע ממנה? בגלל שהיא לא סיפרה לך עד עכשיו? אני לא חושבת שהסיבה לרתיעה היא בגלל עצם היותה לא יהודיה, מי שאינו יהודי הוא אינו אדם רע, אם עד עכשיו היא היתה אדם טוב ואוהב היא לא תהפוך פתאום למכשפה אכזרית. בהצלחה מיכל.

26/01/2001 | 23:28 | מאת: אמנון

מיכל צודקת במאה אחוז. אל פפספס אותה. אם אתה אוהב אותה היא יכולה להתגיר. או כל פיתרון אחר. ב ה צ ל ח ה !

27/01/2001 | 19:57 | מאת: ד"ר דרור גרין

מושיקו יקר, לפי תיאורך, אכן מצאת לך בת זוג בעלת יתרונות רבים. עם זאת, אהבה מושלמת ניתן למצוא רק באגדות, וחלק מחיי השותפות באהבה דורש פשרות וויתורים. לפי תיאורך, העובדה שחברתך אינה יהודיה אינה פוגמת במעלותיה. גם העובדה שהיא מתכוונת להתגייר רק מוכיחה. זאת. אולי אם היא תדע שהדבר כל-כך חשוב לך, היא תהיה מוכנה להקדים ולהתגייר עכשיו. ההסכמה שלה עשויה רק לחזק את האמון שלך בה, ואת הקשר ביניכם. עם זאת, אתה מציג את המוצא הדתי כתנאי שאינו ניתן לפשרה. אם אכן העובדה שחברתך באה מרקע שאינו יהודי איננה מאפשרת לך להמשיך את הקשר איתה, עליך להפסיק אותו מיד. זהו תנאי שאינו קשור באהבה או בזוגיות, וכדאי שתבחן, בינך לבינך, עד כמה הקשר אכן חזק וחשוב. דווקא באהבות הטרגיות הידועות, ההבדלים לא רק שאינם משמשים כמכשול, אלא הם עצמם מחזקים את הקשר (ר' דוגמת רומיאו ויוליה). לדעתי עליך לשתף את חברתך ברגשותיך, ולבחון ביחד איתה את המשך הקשר. בברכה, דרור גרין

27/01/2001 | 22:24 | מאת: רוז

קודם אתה צריך להגדיר לעצמך מה אתה רוצה. מה חשוב לך, ומה לא חשוב, זה שהיא לא יהודיה, זה מפריע לך , אם כך חשוב לך שתהיה יהודיה. השאלה מה אתה חושב לעשות בעתיד? אתה חושב על הקמת משפחה איתה? כי אם כן, והיא לא יהודיה, אז תחשוב על זה שהילדים שלך יהיו לא יהודיים, ואז במקום בעיה אחת של גיור יהיו לך יותר. לדעתי , תבקש ממנה להקדים את הגיור, תראה מה תהיה תשובתה. אם היא תתחמק, אז תדע שהיא לא תתגייר לעולם. אם היא תתגיר, אז תוכל להקים איתה משפחה יהודית רגילה. וחשוב שתתגייר לפי ההלכה, כי גיור רפורמי, או קונסרבטיבי, הם גיורים פיקטיביים.הם לא מקובלים בעולם הדתי האורתודוכסי, פוסק ההלכות. יש עוד כמה צדדים לבעיה, למשל, נניח ואתה כהן, אז לעולם לא תוכל לשאת גיורת כדת משה וישראל, כי גיורת אסורה לכהן. אז כך או כך לא יהיה מוצא.

אשמח לקבל התייחסות לשאלה : האם לסרוקסט השפעה בלתי הפיכה על המוח? תודה

26/01/2001 | 17:56 | מאת: ד"ר אבי פלד

לא !!- נהוג לחשוב שעל המוח הבוגר אין השפעה בילתי הפיכה המוח של הילד הוא בהליך התארגנות טיבעי ולכן יש לתכשירים פסיכוגנים יותר השפעה עליו יש לדייק ולאמר שממש בוודאות לא ידוע ממש מה ההשפעות ברמת הריקמה העיצבית

26/01/2001 | 11:49 | מאת: אמיר

שלום לכם . עברתי תאונה לפני כשנה וחצי פגיעת ראש וצוואר , וגם מצאו דימום קטן באיזור טמפורלי שמאלי . חוץ מסחרחורות ואי שיווי משקל וטנטון אני מרגיש לחץ וקושי בנשימה במהלך היום וגם "קופץ " כל היום מרעשים מפתיעים . בלילה מאוד קשה לי להירדם , וגם כאשר אני מצליח יש לי חלומות זוועה חלקם נראים לי שקשורים לתאונה וחלקם אחרים בעיקר מהאלימות מהטלויזיה או אחרים . ( שאף פעם לא השפיעו עלי אולי בזמן הילדות ) . הייתי אצל פסיכולוג שחושב שאילו תופעות פוסט טראומטיות והם יעברו אחרי שנה לצערי הן לא עוברות ואפילו מחריפות , למרות שאני חזרתי לעבודה חלקית ומשתדל להיות עד כמה שאפשר עסוק ולשכוח את התאונה אני פשוט לא מצליח ובמחשבות אני כל הזמן חוזר ומרגיש כאילו שאני בזמן התאונה ולאחוריה . אני מתחיל עכשיו טיפול בביוי פידבק שהומלץ לי להורדת המתח והלחץ - האם יש איזושהו טיפול נוסף שיכול להפיג את הפחדים / חרדות במהלך היום והחלומות והשינה הטרופה במהלך הלילה ??? והאם טיפול בהיפנוזה יוכל "להשכיח " את התאונה מסדר המחשבות שלי ??? מודה לכם על תשומת ליבכם .

26/01/2001 | 14:09 | מאת: טלי וינברגר

אמיר שלום רב, לפי תיאורך ייתכן מאד שמדובר בתופעות פוסט-טראומתיות. מוזר בעיני אמירת המטפל שהתופעות יעברו לאחר שנה. ללא טיפול טוב, התופעות הללו עשויות להתקבע ולהחריף.להערכתי, אין אפשרות לדעת בדיוק תוך כמה זמן התופעות יחלפו, ובוודאי שהן לא "תעלמנה מעצמן". טיפול בביו-פידבק הוא רעיון נהדר, אך לדעתי האישית אינו מספיק. טיפול היפנוטי אינו "משכיח" תכנים מסויימים כי אם מתמודד עימם בצורה סוגסטיבית, עוקפת חשיבה. להערכתי, אם תוסיך לביופידבק פסיכותרפיה טובה, זה עשוי להיות שילוב טוב. אני יכולה להמליץ לך על מטפל מעולה שמתמקד בטיפול בפוסט-טראומה, ועובד בת"א. במידה ואתה מעוניין, אנא כתוב לי אימייל או תתקשר (הפרטים בכרטיס האישי, בליחצה על שמי). נראה כי אתה מטפל בעצמך, ורוצה לעזור לעצמך. השתמש בכוח הפנימי הזה שדוחף אותך לקבל עזרה, וקבל את הדבר לו אתה זקוק. בהצלחה, טלי פרידמן

26/01/2001 | 20:34 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אמיר שלום אני מסכים עם טלי שאין ביטחון שהסימפטומים יעברו תוך שנה. מאחר ועברה כבר שנה וחצי מהתאונה, זה זמן מספיק כדי שהסימפטומים הקשים יחלפו, ואם הם לא עברו עד עכשיו דרוש טיפול פסיכולוגי מתאים כדי שהם יעברו. הטיפול בביו פידבק לבדו יכול להביא רוגע והרפיה אבל יהיה יעיל לטיפול בפוסט טראומה רק אם המטפל ישלב טכניקות טיפול נוספות ואז הדבר יכול להיות בהחלט יעיל. היפנוזה עשויה להיות כלי מצויין במקרה שלך ויכולה לעזור. כמו כן יש שיטות נוספות לטיפול ממוקד בפוסט טראומה, אחת מהן הזכרתי כאן בפורום השבוע, EMDR, שנראית לי יעילה מאוד. הנקודה היא לא לשכוח את תאונת הדרכים אלא לנתק ממנה את המטען הרגשי הכבד שאתה נושא, בצורה מודעת ובצורה סמויה. לבסוף, במקרה של פגיעת ראש אין לפסול פגיעה מוחית כלשהי, בעיקר שאותרה כזו לפי דבריך. לדבר יכולה להיות השפעה גם על מצב רגשי וניתן לבדוק זאת במבחנים פסיכולוגיים אצל אנשים המומחים בתחום זה. הייתי מנסה קודם את הטיפולים הקונבנציונליים ובמידה וזה לא עוזר לפנות לאבחון. אם וכאשר זה יהיה רלוונטי אוכל להמליץ לך על מאבחן מתאים. בשורה התחתונה, בד"כ ניתן לטפל בתופעות כמו שלך בצורה ממוקדת ומהירה יחסית. לא הייתי נותן "לזמן לעשות את שלו", חבל על הסבל בזמן הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

25/01/2001 | 19:21 | מאת: אור

ד"ר פלד שלום, אני בת 32 וסובלת מחרדות ודכאונות כבר מספר שנים. לפני כחודשיים התחלתי לקחת סרוקסט (רבע כדור בלבד) למשך כחודש ואז הפסקתי (לפני חודש לפחות) לפני הטיפול היו לי כל הזמן פלפיטציות וטכיקרדיה שמיד בתחילת הטיפול נעלמו. בעייתי היא - לפני כשבועיים שלושה הרגשתי שאני מאבדת את החשק ליחסי מין (לבעלי ולי היו כל השנים יחסי מין נהדרים והתשוקה לא פחתה יחד עם הדכאונות והחרדות.) בנוסף אני מרגישה שאני כל הזמן כמו "שוקעת" , אפטית , אין לי חשק לאכול, רע לי ואני לא מסוגלת לבכות (בעבר התקפי הבכי היו מאוד משחררים) וכאילו לא מרגישה בכלל את הדופק (אפילו בזמן צעדה, דבר שהייתי רגילה להרגיש ב"עודף" בקיצור תחושה של מתה כאילו נעלם כל האדרנלין. אני לא מאמינה שזה קשור לתרופה היות וקלקחתי מינון כ"כ נמוך לזמן קצר והפסקתי די מזמן ועל כן מתחילות מחשבות על כיוונים אחרים (חוסר באדנו קורטיקואידים בגלל גידול ..) אני מאוד מתוסכלת מהעניין ומודאגת ולפני שאתחיל "סדרת בירורים אצל רופאים (כמו שבטח מוכר לך) אודה לך מאוד על חוות דעתך בברכה אור

26/01/2001 | 17:59 | מאת: ד"ר אבי פלד

את מתארת תמונה שעלולה להתאים להתפתחות התחלתית של דיכאון? האם ניסית לאבחן את מצבך אצל מומחה? הוא גם יוכל להמליץ על הבירור הגופני המתאים לאבחנה מבדלת

25/01/2001 | 14:44 | מאת: סמדר

לפני כשמונה חודשים פניתי אליכם לראשונה בתמיכה של חברה יקרה כאשר הייתי במצב גרוע ביותר מבחינה נפשית ובחיפוש מוטרף אחריי דרך לחיפוש האושר ...אז בתמיכתכם פניתי ליעוץ מקצועי אכן הובחן דיכאון בינוני שהלך והדרדר ולכן אני מטופלת כיום בכדורים שעזורו לי כיום אני לא מגיעה לדאונים שהייתי רגילה אליהם כבר לא בכיתי ככה סתם מעל חצי שנה והמחשבות כבר לא כל כך נוראיות ומפחידות אבל הדרך עדיין ארוכה וההתמודדות עם הלחצים היומיומים עדיין קשה את האושר אותו ציפיתי למצוא עוד לא מצאתי וכנראה שגם לא אמצא אבל אני כבר נהנית יותר ממה שיש לי ומחייכת לפעמיים והכי חשוב !ועכשו אני מבקשת את עזרתכם יש לי חברה שילדה לפני כארבעה חודשים היא בדכאון רציני ביותר הפוגע בתפקודה היא לא מתפקדת בבית עם הילדים כמו כן למרות חזרתה לעבודה לאחר שלושה חודשים היא לא הצליחה להתרכז ולעבוד ולכן עזבה והאריכה את החופשה ללא תשלום היא נסגרה בבית לא רוצה לראות אף אחד.בשיחתי איתה מיד לאחר חזרתה לעבודה סיפרתי לה עליי והמלצתי לה לפנות לרופא לעזרה והיא אכן פנתה וקיבלה כדורים לדעת הרופא הדיכאון מתקשר כמובן ללידה .הכדורים כבר הוחלפו שלוש פעמים כיוון שהיו להם תופעות לוואי קשות היא הגיעה למינון גבוה והוא עוד אמור לגדול לצערי דיברתי איתה היום והמצב לא רק שלא משתפר אלא יש נסיגה היא מיואשת לחלוטין ואין לה כוח לכלום ובטח לא לעזור לעצמה .לדעתי היא צריכה לשלב את הטיפול התרופתי בתראפיה קבוצתית או לבד בשיחות עם איש מקצוע אך אינני יודעת לאן להפנות אותה דחוף!!!אנא המליצו לי בדחיפות על דרך לעלות אותה למעלה המצב ממש מפחיד אותי בעיקר כיוון שבדרך זו או אחרת הייתי שם ....תודה מראש סמדר.

25/01/2001 | 15:36 | מאת: רוית ניסן

לסמדר שלום. למרות שלא הייתי כאן לפני שמונה חודשים- התרגשתי לקרוא את מכתבך. זה נעים וחשוב לדעת שהאתר עוזר לאנשים. לגבי חברתך- דחוף וחשוב שתפנה לעזרה. אפשר לטפל בדכאון אחרי לידה והטיפול המומלץ הינו שילוב בין טיפול תרופתי לנפשי. במרפאה שאני עובדת בה אנו מטפלים גם במקרים כאלה. הטיפול ניתן בחינם לכל חברי קופות החולים השונות. גם בבית החולים איכילוב ישנה מרפאה כזו. היא יכולה לפנות טלפונית ויתנו לה תור. אני מאוד ממליצה. הטלפון שלנו הוא: 03-9331927 . תגידי לה שתתקשר בהקדם. בברכה. רוית.

26/01/2001 | 14:16 | מאת: טלי וינברגר

סמדר שלום רב, אני מצטרפת לדבריה של רוית. הכי חשוב כעת זה לסייע לחברתך להגיע לטיפול. דיכאון שלאחר לידה הוא דיכאון שמשפיע הן על האישה עצמה באופן מורכב וקשה (עד כדי חוסר תיפקוד כפי שאת מתארת אצל חברתך), והן על סביבתה: התינוק ושאר המשפחה הגרעינית (בעל, ילדים נוספים וכו'). טיפול יעיל שמשלב בדר"כ טיפול תרופתי ופסיכותרפיה, מצליח במקרים רבים "להעמיד על הרגליים" את האישה. וכמו שאת מתארת את ניסיונך, את בוודאי כבר יודעת. אני שמחתי מאד לשמוע שהפקת תועלת מהפורום שלנו, ומודה לך על המחמאות. שובי אלינו בכל שאלה או בעיה, וגם לפעמים סתם, כדי למסור דישת שלום ולספר מה שלומך... שבת שלום, טלי פרידמן

25/01/2001 | 12:04 | מאת: אילנית

ד"ר פלד שלום, לפני כשבוע בערך העליתי נושא כאוב של מערכת יחסים סבוכה שהיתה מלווה בקנאה ורגשות מעורבים.הקשר עם בן זוגי נותק אך המשכנו לדבר ובאחת השיחות האחרונות שלנו בן זוגי אמר לי שאין לי יותר מה לחפש אצלו , אם כבר הוא יחפש אותי.מאוחר יותר דברתי איתו ואמרתי לו שגם לו אין מה לחפש אצלי כיוון שיצאתי עם ידיד והיה מאוד נחמד ויש אפשרות שזה יתפתח לקשר רציני יותר.בן זוגי לשעבר לקח את זה בצורה מאוד קשה ( אני לא יודעת למה, הרי הוא לא מסוגל להיות בקשר כרגע) והתחיל לקנא לי ושאל אם סגרתי את הדלת בפניו או שעדיין יש סיכוי שנחזור. תשובתי היתה שיחשוב טוב מה הוא רוצה ואז ידע מה לעשות.התחושה שלי היתה רעה לא רציתי שעקב קנאה מצידו ירצה לחזור אליי.הקשר בנינו היה חשוב לי והאמנתי בו, היום אני כבר לא כל כך בטוחה.שאלתי האם קנאתו מראה על נכונות להיות לצידי או שמא זה קטע ילדותי שיעבור לו? בסוף שיחתי איתו הא אמר שיחזור רק שיהיו לו " קבלות " שאכן הוא רוצה להיות איתי. אני כמובן לא יושבת ומחכה אבל קטע הקנאה מצידו בלבל והפחיד אותי. אודה על התייחסותך אילנית

25/01/2001 | 16:32 | מאת: ד"ר אבי פלד

לפי איך שאת מתארת את זה נראה שמדובר בגישה אגואיסטית ולא יציבה מצידו דבר שהולך לכיוון של ילדותיות ואישיות לא בשלה

25/01/2001 | 19:16 | מאת: איריס

לאילנית / ד"ר פלד מניסיוני הבלתי מקצועי אוכל לומר לך כי אמנם רגשות הקינאה אכן קיימות אצל בן זוגך ולדעתי זה מאוד הגיוני מכוון שאם הוא מרגיש כלפייך רגש עמוק ואמיתי או רגש כלשהוא הוא יקנא לך . אני לא חושבת שצריך לשפוט אותו בצורה כזאת עד כדי הפיכתו "לאדם רע ומפחיד" , ואיך את היית מגיבה אם זה היה הפוך ? אני לא חושבת שיש אגואיזים במקרה הנ"ל , והעובדה שהוא כן הודיע על תחושותיו יכולה להתפרש בצורה יותר חיובית של אכפתיות , של עדיין קיים רגש או שעדיין את חשובה ואכפת לו ממך . כל זאת כמובן עם הפחד מלאבד אותך . ואת לא קנאית ? ולא אכפת לך ? האם ביציאה עם גבר אחר הכל נמחק ? כי אם כן הרי לך התשובה .. ואם לא הרי שהיית מרגישה בדיוק כמוהוא.

25/01/2001 | 19:29 | מאת: איריס

אילנית יקירתי אני מקווה שקראת את התיחסותי לד"ר פלד . כמו כן הייתי מוסיפה לעניין הפחד - הרי הוא היה אדם יקר וקרוב לך מאד האם יש סיבה לפחד ממנו ? או בגלל שהוא מרגיש אולי תוסס , עצוב, או פגוע וכואב ? קראתי את שאלותייך בפורומים הקודמים והייתי באמת רוצה לשאול האם לא הוצאת את הדברים קצת מפרופורציה בכדי להרגיש טוב יותר ? מדברייך עולה שבן זוגך (לדעתי הבלתי מקצועית ומניסיוני לצערי העשיר ) אדם סגור שקצב מהלכו שונה משלך . כנראה שהוא אדם טוב עם כל הכאב שהוא גרם לך , כי אחרת לא היית רוצה אותו כל כך , ומצד שני העובדה שהוא מופנם מכבידה עלייך, הוא כנראה מבולבל מאוד . . הייתי עם כזה אדם ולאחר שהסכלתי לפצח אותו בעקשנות ובסבלנות הפכתי למאושרת באדם . אני מאמינה שלמרות הכל ולמרות הידידות הרבותשלו ,וכל התגובות השליליות שהופנו נגדו בחדרי חדרים הוא מבולבל אבל הוא אוהב אותך. לגעתי הרבה גברים מכבלים "רגליים קרות" כשזה מגיע להמסדות או קשר אמיתי מחייב וזה לא בהכרך עושה אותם אנשים רעים .

26/01/2001 | 23:51 | מאת: אילנית

איריס היי, קודם כל אני רוצה להבהיר שלא היתה לי כוונה להוציא דברים מהקשרם ולא כתבתי את מה שכתבתי על מנת שארגיש טוב עם עצמי.משום מה יש לי הרגשה שלקחת את דבריי באופן אישי מידי.הצלחת לנתח את אופיו של בן זוגי בצורה אנליטית כאילו הדברים יצאו מפיו.שכתבתי שקנאתו "הפחידה" אותי כוונתי היתה שאין ברצוני לגרום לו לחזור אליי עקב קנאה, חשוב לי שיידע מה הוא רוצה ושסערת רגשות לא תבלבל אותו ותגרום לו לעשות דברים שהוא לא מתכוון אליהם.אני אוהבת אותו ואהיה מוכנה לקבל אותו רק כאשר יהיה בטוח לחלוטין ברגשותיו וברצונותיו.מי כמוני יודעת עד כמה הוא בנאדם סגור ומופנם ומי כמוני יודעת עד כמה הוא פוחד ממחויבות?אם הייתי חושבת שהוא בנאדם רע כמו שכתבת לא הייתי ממשיכה לקוות ולהאמין בקשר.אני שמחה בשבילך שנלחמת על הקשר שלך והיום את מאושרת, אני הרמתי ידיים והמשכתי הלאה.במשך תקופה מאוד ארוכה ניסיתי לתמוך ולהבין את אשר מתחולל בנפשו אך לצערי ללא הועיל.היום יותר מתמיד אני יודעת שהדברים תלויים אך ורק בו ורק לו יש את התשובה... עם כל הכאב יש חיים גם אחריי וייתכן מאוד שהוא יתעורר אבל אז יהיה מאוחר מידי!!! אילנית

27/01/2001 | 19:52 | מאת: שירה

שלום רב! ברצוני לשאול שאלה שמאוד מטרידה אותי, לכל מי שיכול לעזור לי בעניין זה אשמח על תגובתו , אז ככה.... לפני כמספר חודשים התחילו להופיע אצלי התקפות חרדה שמאז התקפות אלו חיי השתנו . זה קורה בדרך כלל בזמן לחץ ואז מתחילות התקפות חרדה כמו דפיקות לב מואצות רעד בידיים , התקפות אלו הולכות ובאות מדי חודש או חדשיים , שאלתי היא מה אפשר לעשות והאם התקפות אלו ימשכו לכל החיים כי זה נורא בגלל שהביטחון שלי ירד הקשרים שאני יוצרת עם בחורים לא נמשכים להרבה זמן הם מתלהבים בהתחלה וכבר לא רוצים בקשר איתי(הם לא יודעים על התקפות), מאז התקפות החרדה חיי השתנו לרעה , התחלתי לקבל טיפול פסיכוטרפי , מה אפשר לעשות בנוגע לזה כי אני מאוד אומללה , אשמח אם משהו יענה לי במהרה. תודה שירה

25/01/2001 | 07:39 | מאת: לירז

שלום רב, ביתי בת שנה וחמש חודשים מזה זמן מה כחודשיים היא בוכה מתוך שינה. התופעה של בכי מתוך שינה אינו דבר חדש כלומר תקופה מסויימת בסביבות גיל שמונה חודשים עד שנה ונפסק ושוב חזר. אני משכיבה את ביתי לישון בסביבות השעה 18:30 ל- 19:30 בערב. לפני השינה אמבטיה אח"כ עיסוי לגוף ולבסוף אוכל וסיפור לפני השינה. לאחר כשעתיים היא מתעוררת בבכי ובצעקות וזה אף מתבטא בבעיטות עם הרגלים על המיטה אני או בעלי ניגשים והיא נרגעת ע"י בקבוק שתיה עם מים או לחילופין מוצץ וכמובן יש לה את הבובה שלה אשר מרגיעה אותה. והדבר חוזר על עצמו מס' פעמים בלילה. שאלתי האם אני יכולה לפרש זאת כחלומות, או לחילופין משהו אחר אשר איננו מודעים לו? והאם אנו יכולים לעזור לה בצורה אחרת להתגבר?

25/01/2001 | 08:46 | מאת: רוית ניסן

לירז בוקר טוב. יקיצות לילה הינן תופעה ידועה ונפוצה. כל אדם בתוך מעגל השינה שלו מתעורר לזמן קצר- אך שב ונרדם לרוב מבלי לזכור את ההתעוררויות הללו. תינוקות- הנמצאים בראשית חייהם, בערך מגיל 3-6 חודשים יכולים לישון לילה שלם מבלי להזדקק לאוכל (למעט מקרים מיוחדים- כגון פגים). גם הם- כמו המבוגרים, מתעוררים לעיתים- אך ממשיכים בשנתם. לעיתים קורה- כפי שאולי קורה אצלכם, שההורים מודאגים וניגשים לתינוק מייד כשהוא מתעורר ומתחילים בכל מיני התערבויות על מנת להרדימו שוב. כתוצאה מכך התינוק מפתח תלות בהוריו לגבי הרדמותו ואינו יודע להרדם לבד. חשוב לגדילה ולהתפתחות לישון טוב. אני מציעה שתנסו להמעיט בפעילויות לילה בכדי שביתכם תרדם לבדה ותישן היטב. זה עשוי לקחת קצת זמן, אבל שווה את המאמץ. יש ספר על בעיות שינה של ילדים, שכתב ד"ר אבי שדה. שם הוא מדריך את ההורים כיצד ללמד את ילדיהם לישון. אפשר גם לפנות לעזרה מקצועית בנושא. מקווה שעזרתי. בהצלחה. רוית.

25/01/2001 | 07:29 | מאת: ורדית

שאלתי על ההבדל בין ריספרדל ל "neuleptil ולא נעניתי, זה הומלץ לשימוש לילד בן 10 עם בעיות קשב ריכוז ובעיות רגשיות. אבקש לדעת מה ההבדל בין התרופות? האם בטוחות לשימוש? מה הן תופעות הלוואי? האם הם ממכרות? ומי עדיפה לשימוש? האם זו תרופה שניתנת לבעיות מהסוג שציינתי למרות שצויין שהיא לטיפול בסכיזופרנייה בבקשה לענות זה חשוב ואנא לא תשובה קצרה

25/01/2001 | 16:35 | מאת: ד"ר אבי פלד

אין הבדל בינהם - שניהם תכשירים לפסיכוזה ולסכיזופרניה הם לא תכשיר הבחירה הראשון לאי-שקט - אני לא הייתי נותן אותם לילד כי הם משפיעים על המוח באופן בילתי הפיך בגיל הזה לפעמים ממליצים להשתמש בהם להרגעה אבל רק למיקרים של אי-שקט ומופרעות גדולה מאד - האם זה המקרה?

25/01/2001 | 23:50 | מאת: ורדית

שלום בהמשך לשאלתי, הילד בן 10 סובל מבעיות קשב ריכוז ובעיות רגשיות, הוא לפעמים יכול להשמיע קולות מלווים בתנועות ידיים, הילד בבית ספר לחינוך מיוחד. אבל, לא אובחן כסכיזופרניה, בתחילה הומלץ על ריספרדל 0.5מ"ג, אך כיוון שתרופה זו אינה בסל הבריאות ואינה מאושרת למקרים כאלה עליי לממנה באופן מלא. ומכיוון שכך הוצע לי תחליף של 1מ"ג "ניולופטיל" neuleptil, ותרופה זו אקבל בסל הבריאות. אך מכיוון ששני התרופות מיודות כביכול לטיפול בסכיזופרניה העניין ממש מפחיד אותי ומדאיג ואין לי אומץ לתת תרופה זו. שאלותיי: 1. איזה נזק למוח בלתי הפיך התכוונת? מה היא עלולה לגרום? 2. האם המינונים שציינתי עלולים לגרום לתופעות לוואי ולנזק בלתי הפיך כלשהו? 3. למה פסיכאטר נותן תרופה כזו לילד אם ידוע על נזק בלתי הפיך כפי שציינת? 4. האם עקב שימוש בתרופה עלולה להתפתח סכיזופרניה? מה קורה כאשר מפסיקים את התרופה? האם יש אי אילו סמפטומים? תופעות לוואי? האם התרופה ממכרת? אנא ענה לע על שאלותתי בהקדם הנושא חשוב ביותר. בתודה מראש ורדית

26/01/2001 | 00:55 | מאת: י.

הלכת לבדיקה נוירולוגית?אולי הוא בכלל סובל מתסמונת טורט

26/01/2001 | 18:13 | מאת: ד"ר אבי פלד

ורדית כתב/ה: > > שלום > בהמשך לשאלתי, הילד בן 10 סובל מבעיות קשב ריכוז ובעיות רגשיות, > הוא לפעמים יכול להשמיע קולות מלווים בתנועות ידיים, הילד בבית > ספר לחינוך מיוחד. אבל, לא אובחן כסכיזופרניה, משמיע קולות !?! - יתכן שמדובר בתסמונת "טוראת" אז תכשיר הבחירה הוא כן רספרידאל - ואז תתעלמי מההתוויה של סכיזופרניה > בתחילה הומלץ על ריספרדל 0.5מ"ג, אך כיוון שתרופה זו אינה בסל > הבריאות ואינה מאושרת למקרים כאלה עליי לממנה באופן מלא. היא כן בסל הבריאות - תתעקשי לקבל אותה - תבקשי אישור מיוחד - או תאיימי שתעברי קופה על תוותרי - כל תכשיר ישן (החדשים הם שניים זיפרקסיה ורספרידאל) עושה תופעות לוואי מוטוריות מיותרות > ומכיוון שכך הוצע לי תחליף של 1מ"ג "ניולופטיל" > neuleptil, ותרופה זו אקבל בסל הבריאות. אך מכיוון ששני התרופות > מיודות כביכול לטיפול בסכיזופרניה העניין ממש מפחיד אותי ומדאיג > ואין לי אומץ לתת תרופה זו. כמו שציינתי מעלה היא לא רק לסכיזופרניה את רשאית לדעת מה האבחנה כנרא מדובר בחשד ל"טוראת" מחלת טיקים שבעה לידי ביטויי בהשמעת קולות קצרים פתאומיים לפעמים מתואר כמו נביחות > שאלותיי: > 1. איזה נזק למוח בלתי הפיך התכוונת? מה היא עלולה לגרום? אין הוכחה לנזק פשוט המוח אצל ילד הוא עדיין בהתהוות ולכן רגיש לתכשירים פסיכוגאנים יותר ממוח של מבוגר > 2. האם המינונים שציינתי עלולים לגרום לתופעות לוואי ולנזק בלתי > הפיך כלשהו? תכשירים חדשים לא נותנים תופאות לוואי > 3. למה פסיכאטר נותן תרופה כזו לילד אם ידוע על נזק בלתי הפיך כפי > שציינת? להתוויה החדשה שאני חושב עליה כנראה שזה טיפול הבחירה בכל זאת - אין הוכחה לנזק בלתי הפיך וכאשר הסבל והפגיעה גדולים עדיף לטפל > 4. האם עקב שימוש בתרופה עלולה להתפתח סכיזופרניה? מה קורה כאשר > מפסיקים את התרופה? האם יש אי אילו סמפטומים? תופעות לוואי? האם > התרופה ממכרת? לא אין דאגה התכשיר לא ממכר - אין בעיה להפסיק ולא אין שום סיכוי לקבל סכיזופרניה מלקיחת התכשיר > אנא ענה לע על שאלותתי בהקדם הנושא חשוב ביותר. אני מרגיש את הדאגה והדחיפות שלך ליעוץ את יכולה להתקשר אלי לטלפון הנייד - המיספר בכרטיס אישי בלחיצה על שמי בדף הפורום > > בתודה מראש > ורדית >

24/01/2001 | 23:36 | מאת: אבנר

שלום למומחה. אני בן 49 ולפני שנתיים לקיתי במחלת לב. היום אני סובל מאנגינה פקטוריס. בנוסף לשומנים גבוהים בדם , בחודשים האחרונים התברר שיש לי נטיה לסכרת. ברקע שלי תמיד הייתי אדם מתוח וראיתי צל הרים כהרים. עקב המחלות הנ"ל נפגע תיפקודי בעבודה עד שנאלצתי לפרוש לפנסיה מוקדמת. עקב כך ( בעיית הלב וכו' ) אני שרוי במצב של עצבות קשה ומתמשכת. אין לי מצב רוח לכלום ולאף אחד, אני מתכנס בתוך עצמי, המוטיבציה שלי בשפל, קשה לי לישון שינה נורמלית בלילה,יש לי פחדים ומחשבות של חוסר תקווה. בבקרים אני מכריח את עצמי לקום ולעשות משהו ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים בוכה בלי סיבה מוגדרת. אין לי כיף בחיים ואני מרגיש כמו צל של אדם. עבורי זה לא חיים. אשתי ממליצה שאפנה לשיחות אצל פסיכולוג. אני לא מאמין בשיחות ואני בטוח שזה לא יעזור לי. האם יש תרופות שיכולות לעזור לי מהר , איזה? מה עושים? אני חושש לפנות לרופא פסיכיאטר בגלל החינוך שקיבלתי כל השנים בבית. אני מניח שזה נשמע טיפשי אבל זה יושב אצלי בתת מודע. אודה מקרב עבור יעוץ. תודה - אבנר

25/01/2001 | 16:44 | מאת: ד"ר אבי פלד

לאבנר שלום מחקרים רבים מהשנים האחרונות מראים שלאחר התקף לב ובמקרים כמו אלו שאתה מתאר יש שכיחות גבוהה לפתח תמונה דכאונית קלינית שבאה לידי ביטוי ממש באופן שאתה מתאר. המצב ניתן לטיפול יעיל בתכשיר נוגד דיכאון (שיחות לא עוזרות פה) - יש חשיבות עליונה לטפל משתי סיבות - אחת מדוע שתסבול סתם עם אתה יכול להבריא מזה לגמרי - שתיים המחקרים מראים שללא טיפול יכולה להיות השפעה שלילית על המחלה הלבבית הבסיסית. על תהיה מושפע מדעות קדומות התרופות לא ממכרות וביקור אצל פסיכיאטר לא הופך אותך למשוגע - אין מונח כזה משוגע יש רק אנשים שסובלים צור איתי קשר (בלחיצה על שמי בדף הפורום תגיעה לכרטיס האישי שם תמצא את הטלפון הנייד שלי) מדובר במצב רפואי מובהק ניתן לעזור לך

24/01/2001 | 23:32 | מאת: נטע

פריזמה מאד עוזר לי מלבד פגיעה במיניות. האם לדעתך הוספה של מעט מיאנסרין עוזרת לנגוד את הפגיעה הנ"ל? (ההמלצה על ההוספה היא של הפסיכיאטר המטפל בי, ולא משהו שאני המצאתי).

25/01/2001 | 16:46 | מאת: ד"ר אבי פלד

כיוון שפריזמה עוזרת לך לא כדאי להחליף בתכשיר אחר ולכן גם שווה לנסות את ההמלצה שקבלת

21/02/2001 | 23:55 | מאת: יוסי עמרם

לי היתה תופעה דומה עם סרוקסט. כיוון שהחרדות לא נעלמו לגמרי הרופא הוסיף לי סורבון. לאחר כשבוע נעלמו הבעיות המניות. האם זה בגלל התוספת או שמא בגלל השיפור במצב?

24/01/2001 | 21:39 | מאת: גיא

ד"ר קפלן שלום. מזה מספר חודשים אני מתגעגע לחברה באוסטרליה-מה אליי לעשות????

24/01/2001 | 21:43 | מאת: שמש

תתקשר אליה בחמש בבוקר. גועל נפש.

25/01/2001 | 00:01 | מאת: ד"ר אורן קפלן

גיא שלום אני מתאר לעצמי שאתה שואל אותי לגבי אופן ההתמודדות הנפשית עם הגעגועים, כי את הפתרונות הטכניים כמו להתקשר, לכתוב או פשוט ליסוע אליה, אתה בוודאי מכיר, ולשם כך אין צורך בפסיכולוג. געגועי הלב הם כבר סיפור אחר. השאלה היא קודם כל מה קורה ברמה המציאותית, כלומר, האם אתם בקשר כיום, מתי או האם היא חוזרת, האם יש בינכם עדיין קשר, והאם סיכמתם משהו לגבי המשך הקשר. אם תוסיף פרטים ותספר מה מטריד נוכל לנסות וליייעץ לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

26/01/2001 | 14:28 | מאת: טלי וינברגר

גיא שלום רב, לא ברור בדיוק מה אתה שואל. אני משוכנעת שאתה מכיר את דרכי ההתקשרות השונות הקיימות. אם השאלה מתמקדת בנושא הגעגועים או המשכיות של קשר במרחק כה רב, כדי שתפרט יותר. בכל מקרה, אוסטרליה היא מקום מצויין לנסוע אליו... בעיקר בעיתות כה לחוצות ומטורפות בארצנו... :) שבת שלום, טלי פרידמן

24/01/2001 | 19:41 | מאת: לילך

אני בת 26 אם לשניים ( בן שנתיים וחצי ו 9 חודשים ) בזמן האחרון אני בדיכאון נוראי ועצבנית מאד - בדרך כלל אני מוציאה החוצה את הלחץ והעצבים בצעקות על כל מי שנמצא סביבי כולל הילדים - הגדול בעיקר. שאלתי היא: א.מה לעשות עם עצמי על מנת לצאת מהדיכאון ולהרגיע את העצבים ( חוץ מוואליום ) ב. איך להתנהג עם הילד הגדול שנראה לי שבגללי החלה נסיגה בתפתחותו כלומר הוא חזר להרטיב, לבכות בלילה. בתודה מראש לילך

24/01/2001 | 20:26 | מאת: ד"ר דרור גרין

לילך יקרה, המושג 'דיכאון' מתייחס בדרך-כלל להפרעה נפשית קשה, ואינני בטוח שזהו מצבך. לפי מה שאת מתארת, מדובר בלחץ שמשפיע על הרגשתך ועל התנהגותך, ובעקבות כך משפיע גם על ילדיך. קשה לי לדעת למה את מתכוונת, ומה מטריד אותך במיוחד, אבל נראה שהמעמסה הקשה של גידול שני ילדים קטנים נותנת בך את אותותיה, ולא תמיד את עומדת בעומס. משום מה לא הזכרת כלל את בן זוגך, במידה ואת נשואה. נראה לי שבמצבך כדאי לבקש עזרה מקצועית, כדי להקל עליך להבין את הסיבות למצבך וגם כדי לנסות ולמצוא לכך פתרונות מעשיים. בברכה, דרור גרין

24/01/2001 | 20:38 | מאת: לילך

קודם כל תודה על התגובה המהירה וכן אני נשואה לבעל מקסים וסבלני ביותר, כן אני לחוצה מהמצב הכלכלי ומהטיפול בילדים אבל לצערי הסובבים אותי סובלים מעצבי המתוחים יש איזושהי תרופה טבעית/ קונונציונאלית שאפשר להשתמש בה? או שהפתרון היחיד הוא פשוט לנסות להירגע כמו שאומר בעלי... בתודה מראש לילך

24/01/2001 | 20:40 | מאת: רחל

לילך חביבה, רק בת 26 וכבר אמא ל-2. זה לא פשוט לגדל ילדים, ועוד יותר לא פשוט אם בעצמך לא סיימת לגדול... מצד שני- אף פעם בעצם לא מפסיקים לגדול, וכך קורה לפעמים שהמציאות מכתיבה לנו את קצב התפתחות הארועים המשמעותיים בחיינו. רציתי לשאול על מעגלי התמיכה שלך ושל משפחתך: האם את נשואה? האם יש משהוא שיכול לסייע לך בטיפול בילדים? את מרגישה שלמצב הרוח שלך יש השפעה לא טובה על הילד שלך. האם תשקלי לפנות לטיפול נפשי, כדי לעזור לשניכם לצאת מזה? לפעמים ממש קשה להתמודד עם כל מה שקורה מסביבנו. במצב כזה חשוב לדעת להעזר, בכל דרך שאפשר- החל מעזרה יומיומית בבית, וכלה בעזרה של אנשי מקצוע. מקוה שתצליחי להעזר...

24/01/2001 | 20:43 | מאת: רחל

עד שגמרתי לכתוב את ההודעה, נוספו עוד 2 תגובות... איך להרגע? תגידי את מה מרגיע אותך: שירים? ציורים? טיול בטבע? מסע קניות? ותפעילי חוש ביקורת לגבי קנה המידה.. ואם בכל זאת את מרגישה במשבר- תרשי לעצמך להעזר...

24/01/2001 | 19:13 | מאת: גמ

אנימאבדת את שפיות דעתי ......... ברצינות.

24/01/2001 | 19:31 | מאת: רחל

גמ גמ שלי, (אני מקוה שאת לא מתנגדת לכנוי השיכות) גם אני כמעט איבדתי את שפיות דעתי בנסיון להצביע עם העכבר על הנקודה , בכדי להגיע לתוך ההודעה שלך... מה קורה? אחזור לפורום אחרי 8:00, אני מקוה שתפרטי קצת יותר. מתגעגעת...

28/01/2001 | 10:04 | מאת: גמ

:) לא חשבתי על הנקודה.....די משעשע... כבר ה - 28.01, וכיוון שאין לי מחשב בבית, רק עכשיו ראיתי את ההודעה. לקח לי מס' שניות להזכר מה קרה באותו יום, ועצם זה שזה לקח לי קצת זמן חשבתי שכנראה זה לא היה רציני בסופו של דבר. אבל כשאני נזכרת...קשה להסביר. ההרגשה שכבר השתמשת בכל הכוחות הרזרבים שהיו לך, ואתה ממשיך לתפקד על "האדים של הדלק" ואוטוטו... והשגעון שהתכוונתי אליו- כאילו שאתה מת מעייפות ורוצה לישון, אבל לא נותנים לך! אתה פשוט מאבד את זה. ולהיות יותר ספציפית, עם האוכל- הורדתי את תדירות ההקאות באופן משמעותי, ככה שאני מתחילה לעלות במשקל ומכאן מצב הרוח מתחיל לרדת. ואם אני משאירה את האוכל בבטן, אז אני חייבת להזיק לעצמי,( לפחות שמשהו טוב יצא לי מזה...) אז המצב עכשיו הוא שאני לא רזה כמו שאני רוצה (אני יודעת שאני לא שמנה, אבל על טעם ועל ריח, . והטעם שלי הוא מאד מאד רזה...) הקיץ מגיע, ולא שאכפת לי מהצלקות אבל אין לי כח להסתרות התמידיות שלהן, והמבטים של אנשים שמצליחים להבחין במשהו. בלימודים אני לא מרוכזת, הרי בשביל מה ? ואפילו דבר שאהבתי לעשות מאד מאד : ללכת לראות סרטים בקולנוע, אני כבר לא הלכתי המון זמן... כל הדברים האלו נכנסים לקופסא מאד קטנה, (יותר קטנה מקופסת גפרורים) והיא נמצאת בפנים, (בין הכליות לכבד) ואף אחד לא רואה אותה, ועם חברים אני מצליחה להתעלם ממנה, ואנשים היו צריכים לשלם לי כסף אם הם רק היו יודעים איזה הצגות אני עושה להם. ובזמן ההצגה גם אני בקהל, מאמינה למה שאני רואה. אבל אח"כ, כשאני לבד... הקופסא הזו כ"כ כבדה, ולוחצת. (אולי יום אחד כשאקיא, אקיא החוצה גם את הקופסא........) ואז אני חושבת לעצמי, בשביל מה כל זה? מה הסיבה הכל כך נעלה ששווה להשאר פה? אני יודעת שיש המון תשובות, אפילו לי. אבל כשאני עושה רשימה נגד ורשימה בעד.... היום, אני נרגישה בסדר. מה שלומך? נ.ב. שמחתי על כינוי השייכות!

24/01/2001 | 16:43 | מאת: שאול

כמי שהאזנה למוסיקה היא תחביבו העיקרי רציתי ליידע אותך שבשיאו של גל הדיכאון לא יכולתי לשמוע את : מאהלר וואגנר לידרים של שומאן אמנות הפוגה שמעתי רק: מוצארט מוסיקה קאמרית + סימפוניה ק 364

24/01/2001 | 20:07 | מאת: ד"ר דרור גרין

שאול יקר, אני שמח על שאתה משתף אותי בהתנסויות המוסיקליות שלך. על השפעותיה של המוסיקה על תהליכים נפשיים דובר ונכתב רבות במהלך ההיסטוריה האנושית. ההשפעה של המוסיקה שונה, כמובן, אצל כל אחד מאתנו, והיא מותנית בחוויה סובייקטיבית, ועם זאת ניתן למצוא גם כמה תחומים משותפים. לא קשה לי להבין את השפעתה המרגיעה של המוסיקה של מוצארט עליך. המוסיקה של התקופה הקלאסית (המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה במוסיקה המערבית) ידועה בהשפעתה המרגיעה, אולי משום שהיא נינוחה וקרובה למקצב פעימות הלב. אני מניח שבאופן דומה תוכל גם ליהנות מן המוסיקה של היידן (אני ממליץ על הרביעיות הנפלאות שלו). באופן דומה, יש למוסיקה הגרגוריאנית (המאה העשירית) השפעה מרגיעה במיוחד. זוהי מוסיקה המבוססת על עקרונות של הימנעות ממתחים ומדיסוננסים, ובדרך כלל חד-קולית. לעומתה, המוסיקה הרומנטית (המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה) מבוססת על מעברים דרמטיים יותר של מתח והרפייה, ומעוררת סערה רגשית. לכן, אולי, קשה לך להקשיב למוסיקה של מהלר, ואגנר ושומאן (ואני משער שגם שוברט וברהמס) בתקופות של דיכאון. גם המוסיקה הבארוקית, שקדמה לקלאסית, מבוססת על מעברים ושינויים בטמפרמנט, מה שמסביר את הקושי להקשיב לבאך בתקופות קשות. אמנות הפוגה היא מוסיקה מופשטת ומבריקה, ודורשת ריכוז רב. לעומתה המוסיקה של מוצארט מבוססת על תבניות מוכרות וברורות, היוצרות תחושה של נינוחות ושל עולם מסודר ובנוי. לעתים, ניתן ליצור באמצעות המוסיקה שינוי במצב הרוח, ואתה יכול לנסות ולשמוע מוסיקה שתאפשר לך אולי לצאת ממצבים נתונים. דווקא מוסיקה קלה, כמו שירים של החיפושיות או אפילו המוסיקה של ג'ניס ג'ופלין עשויים לעורר שינוי קצבי בתקופות של הסתגרות ושקיעה. אתה יכול, בזהירות, לנסות זאת, ואשמח לשמוע את חוות דעתך. בברכה, דרור גרין

24/01/2001 | 15:08 | מאת: הפחדנית!

שלום רב! הנני פונה לפורום הנ"ל לאור עיון רב שלי בכל הפורומים. לאור קריאתי בפורומים למיניהם נוכחתי לדעת כי בעיות האנשים במדינתנו רבות ומרובות, (לא שזה מנחם אותי). פנייתי לפורום הנ"ל היא על כי הנני בחורה משכילה, חיננית ואוהבת את החיים בת 29, אך בעלת מיגרעה אחת שנורא מציקה לי, לבעלי לעתיד, למשפחתי ולכל סובבי: אני מפחדת ממחלת הסרטן, אני מפחדת ממוות. כל פעם שיש לי דבר כלשהו, אם זה כאב, או כל תופעה גופנית שהיא שהולכת ופוחתת עם הזמן אני ישר משליכה כי זו מחלת הסרטן ולא כל דבר אחר. זאת אומרת שעבורי לא קיימת שום מחלה אחרת רק מחלת הסרטן. מה עוד שהפחד הנ"ל מפריע לי לאורך כל מהלך החיים ולנהלם על הצד הטוב ביותר. ישנן תוקפות שבהן אני כולי פורחת וזוהרת בעלת חיוכים רבים וישנן תקופות של "דאון" דרסטי. מה עושים? אני יודעת שהתשובות שאני אקבל הינן כי אפנה לטיפול פסיכולוגי למציאת פתרון הבעיה. אך איך עושים זאת מבלי שהדבר יוודע למשפחה כגון בעלי לעתיד, (משפחתי הקרובה מודעת לתופעת הפחד הזו שלי). נ.ב.: אבי נפטר לפני כ- 11 שנים ממחלת הסרטן שממנה הוא לא סבל הרבה מרגע ההתגלות. הפחד שלי ממוות וממחלת הסרטן אצלי כבר מגיל צעיר מאוד, עוד בתקופה שבה אבי חי. מ ה ע ו ש י ם ?

24/01/2001 | 18:58 | מאת: adi

לפחדנית, פחד זה הרגש הכי טבעי בעולם. אם הוא לא היה קיים, לא היינו זהירים יותר. אני לא יודעת לגמרי אבל שמעתי שבעמותת ח.ס.ן יש אפשרות לעזור לאנשים שקרוביהם נפטרו. גם אימא שלי נפטרה. אשמח אם תשאירי לי הודעה בפורום. עדי

24/01/2001 | 20:55 | מאת: רחל

פחדנית, טוב שאזרת אומץ וכתבת לפורום... אני קצת חוששת שאאכזב אותך, אבל דוקא נראה לי שכדאי שתפני ליעוץ מקצועי. עברת טראומה לא קלה עם מותו של אביך, ואת סוחבת פחד עיקש כזה כבר תקופה די ארוכה. את עומדת להנשא בקרוב? מזל-טוב לך, אך כדאי שתדעי שזו תקופה לא קלה (להיות כלה) ולכן כדאי מאד לפנות לעזרה. (-:

24/01/2001 | 23:54 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום לך כדאי לעשות הפרדה בין פחד מציאותי שיש לו ביסוס במציאות לבין פחד שהופך למחשבות בלתי הגיוניות שלא מניחות לחיות בצורה סבירה ואיכותית. במקרה שלך יש כנראה את השניים שכן הפחד מהמחלה טבעי והוא גורם מוטיבציה להיבדק כל תקופה סבירה אצל רופא כפי שמומלץ ע"י הגורמים המוסמכים. אבל את גם סובלת מפחד שחורג מההגיון הסביר, ולפחד יש תכונה מיוחדת שהוא לא מבין את המילה "לא" או "אל". כלומר, זה לא עוזר שאומרים "אל תפחד". הפתרון הנכון הוא כפי שאכן חשבת להגיע לטיפול פסיכולוגי שיכול להיות ממוקד בבעיה עצמה ולא בהכרח חייב להיכנס לנבכי העבר על רקע מחלתו של אביך. חשוב להתייחס לזה מחד, ולעשות את ההפרדה הברורה בין מה שקרה לו ובין מצבך הרפואי שלך, מאידך. בייעוץ הפסיכולוגי צריך לבדוק האם הפחד הזה הוא הדבר היחידי שמטריד אותך, או שהוא חלק מסיפור רחב יותר. במידה ומדובר בדבר ממוקד ניתן להסתכל על הפחד ככל סוג אחר של פחדים "מוגזמים" ולכך יש פתרון פשוט יחסית באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד. אבל כאמור, דרוש קודם כל אבחון נכון ע"י גורם מקצועי. לגבי האם לספר או לא, אני מציע לא להיות מוטרדת מזה בשלב הנוכחי. פני לייעוץ לפגישה אחת ותשמעי מה ניתן להציע לך. אינך חייבת לספר לאיש על הפגישה ולאחר מכן ניתן לחשוב עם הגורם המטפל כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

24/01/2001 | 14:27 | מאת: שאול

אני מתאר לעצמי שכאשר נחתו עלייך המהלומות הקשות ראשך היה נתון כמעט כולו במתן תמיכה מירבית ליקירייך האם היו לך תחושות שאת אוהבת את השינה ושונאת את העירנות ? האם היה לך חוסר תיאבון ? האם יצאת מידי פעם לבילויים ? האם כעסת על העולם ? האם היו מצבים שהיית מרותקת למיטה בלי יכולת לזוז ?

24/01/2001 | 19:17 | מאת: adi

שלום שאול, לגבי השאלה הראשונה: לא. לגבי חוסר תאבון: מעולם לא הייתה לי בעיה כזו. בילויים? כן. והרבה (זמן קצר אחרי מותם של הוריי הלכתי לחתונות(. לגבי מותה של אימא, היה לי כעס על הרופאים שטיפלו בה באיכילוב. לגבי מותו של אבא,לא אבל היו לי רגשי אשמה שלא עזרתי לו. הייתי מרותקת למיטה רק פעם אחת,לפני כחודשיים עקב מחלה ויראלית. עדי

24/01/2001 | 14:02 | מאת: טל

האם סרוקסט יכול לגרום לסיכיזופרניה?

האם התרופה מכילה סטרואידים?

24/01/2001 | 16:35 | מאת: שאול

אני לא קיבלתי עדיין סכיזופרניה ואני נוטל את התרופה שמונה חודשים אם סטירואידים הם סמים ממריצים אני לא מרגיש בכך

24/01/2001 | 11:11 | מאת: סיון

שלום, התחלתי לקחת סרוקסט, הפסיכיאטר אמר לי לקחת חצי כדור ביום במשך ארבעת הימים הראשונים, על מנת שהתגובה תהיה מהירה לקחתי כדור שלום כבר חמישה ימים והיו לי תופעות לוואי קשות, בהתייעצות נוספת אם הפסיכיאטר הוא אמר לי שהגוף שלי קיבל שוק ואני צריכה להפסיק לכמה ימים ואז להתחיל לקחת חצי כדור ליום. אני רוצה לציין שאחרי חמישה ימים התופעות לוואי די נחלשו מלבד עייפות והתחלתי להרגיש טוב יותר. מה מומלץ לעשות בהמשך? תודה

24/01/2001 | 16:38 | מאת: שאול

אני לא יודע אם דר פלד לקח פעם סרוקסט אבל לי הכדור שינה את החיים לטובה באופן דרמטי

24/01/2001 | 22:16 | מאת: ד"ר אבי פלד

למה את מתכוונת בתופעות לוואי קשות אפשר להתחיל ב 20 מ"ג ליום (כדור שלם) ללא בעיות עם התופעות פוחתות תמשיכי הם יעלמו ואז תתחיל ההשפעה הטיפולית

24/01/2001 | 01:27 | מאת: דורון

למנהלי הפורום שלום שמי דורון והצגתי את שאלתי כאן לפני מספר ימים בתאריך 20.01.2001 השאלה עסקה בסרוקסט ובעיות באורגזמה ובזיקפה אינני רואה שום תגובה מצד חברי הצוות בבקשה אני חייב עזרה ומהר

24/01/2001 | 01:34 | מאת: ד"ר דרור גרין

דורון יקר, לכל אחד מאתנו יש תחומי התמחות משלו. השאלה שלך דורשת את תגובתו של ד"ר פלד, ואני מקווה שהוא ישיב לך במהרה. בברכה, דרור גרין

24/01/2001 | 22:17 | מאת: ד"ר אבי פלד

שאל שוב בבקשה

26/01/2001 | 00:13 | מאת: דורון

ד"ר פלד שלום אני פונה אליך שוב בבקשה לעזרה לאחר שניסיתי פבעם הראשונה . אני התחלתי להשתמש בסרוקסט לפני שנתיים וחצית בעקבות חרדות ומצבי דיכאון . לשמחתי מצבי הדיכאון והחרדות פחתו ועכשיו אני במצב יותר טוב מאז התרופות . לפני כבערך שנה וחצי התחלתי להרגיש שהזיקפה הולכת ופוחתת בעוצמתה ,באמצע אוננות או יחסי מין . לפני כשנה ביום בהיר אחד נעלמה לי תחושה של אוגזמה ,אני יכול להרגיש מתי מגיע השיא אבל אני לא מרגיש כל הנאה בסופו (אולי איזה שריד של תחושת האורגזמה ). אינני יודע כיצד להתייחס לזה . אני חושד שמא זה איזשהו ליקוי פסיכולוגי שלי . אין בידי מספיק מידע כדי לקבוע האם לאחר תקופה של שנה וחצי של שימוש שימוש בתרופה (וכעת כבר שנתיים וחצי ) יכול לקרות כזה מצב ? אני מאוד מתוסכל מן העניין ואף נמנע מליצור צגע מיני בידיעה שאצטרך לפברק אורגזמה . גם באוננות אינני מגיע לאורגזמה . לפחות הזיקפה עדיין קיימת . אני זקוק לעצה ואינני יודע במי האשמה. בי? או בתרופה? האם שמעת על מצב דומה לשלי? מה אפשר לעשות כדי להחזיר לי שוב את ההנאה והריגוש ממין ? אשמח לקבל תשובה בהקדם תודה על ההתייחסות דורון

24/01/2001 | 00:38 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם חזרתי מהכנס, ותודה לך טלי על האיחולים שמסרת לי עם יציאתי שראיתי אותם רק עכשיו. לא רק שהכנס לא היה משעמם אלא שחזרתי נפעם ונדהם מהטכניקה שלמדתי בו. זו היתה השתלמות מקצועית ליישום ותרגול שיטה חדשנית לטיפול ממוקד בפוסט טראומה, פוביות, פחדים וכדומה. הגעתי להשתלמות ספקני למדי בעיקר מאחר והשיטה שונה מאוד מטיפולים פסיכולוגים רגילים. כעת אני לא יודע לתאר את עוצמת התלהבותי, אם כי דרושה עוד התנסות לטווח ארוך יותר לראות את התוצאות. הספקתי להציע את השיטה לשני מטופלים המוכרים לי תקופה ארוכה למדי ואני מודה שמעולם לא ראיתי תגובה מהירה כל כך לטיפול פסיכולוגי בפגישה אחת (מובן שאין מדובר בטיפול בפגישה אחת). השיטה נקראת EMDR שתרגומה "עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים". היא פותחה בארה"ב ומופעלת היום במקומות שונים בעולם. הנחת השיטה היא שכשאדם מוטרד מאוד מדבר כלשהו מוחו אינו מסוגל לעבד אינפורמציה באופן רגיל ונוצרת מעין בועית זיכרון שאיננה נשכחת כמו אירועים רגילים. הטענה היא שהזכרון הטראומתי ממוקם באזור מסויים במוח שאינו מאפשר עיבוד של החוויה ולכן היא נותרת חקוקה לאורך זמן. (מסיבה זו כנראה טיפול פסיכולוגי דינמי אינו מצליח לפוגג את החוויה). הטכניקה הטיפולית משתמשת בתנועות עיניים מהירות תוך כדי עיבוד הטראומה בזמן הטיפול. דבר דומה קורה בשנת חלום כאשר העיניים נעות במהירות. יתכן לפיכך שהטכניקה יוצרת סימולציה לתהליך הקורה בשינה, שידוע כמשפיע על עיבוד חוויות ולמידה. התוצאה היא שנוצרת אינטגרציה טובה יותר בין התמונה הטראומתית או המחשבה המפחידה לבין המשמעות המילולית שלה וכך ניתן "לוותר" על ספיחים רגשיים לא הגיוניים המסופחים פעמים רבות לחוויה הטראומתית (כמו למשל, "אני אשם במה שקרה ולכן אני לא שווה כלום"). אני לא יודע אם ההסבר שניתן להצלחת השיטה מדוייק או לא (הדברים פורסמו במספר כתבי עת מקצועיים אבל עדיין אין גוף מחקר מספיק בנושא), אבל הרושם שלי עד כה שמדובר בפריצת דרך בשיטות הטיפול בטראומה. אוכל לדווח לכם בהמשך ככל שאפעיל את השיטה יותר בקליניקה עד כמה ההצלחה נשמרת לאורך זמן. לפי העדויות שנשמעו בכנס, נראה שיש השפעה חיובית ארוכת טווח לטיפול. במידה ואכן זה כך אני חושב שיש מקום לבדוק את הדבר בצורה מחקרית עם גופים שמתמודדים עם נושאי טראומה באופן קבוע כמו משרד הביטחון, מרכזים לסיוע לתקיפה מינית, וגופים המטפלים בנפגעי טרור. להתראות אורן קפלן

24/01/2001 | 01:29 | מאת: ד"ר דרור גרין

שלום אורן, טוב שחזרת. היית חסר כאן. הכנס על הטיפול באמצעות תנועות עיניים נשמע מעניין. האם מישהו עובד בשיטה הזו בארץ? אפשר למצוא חומר על כך באתר המוקדש לנושא: http://www.emdr.com/ לילה טוב, דרור

24/01/2001 | 10:32 | מאת: ד"ר אורן קפלן

הי דרור השיטה חדשה יחסית וההכשרות התקיימו בשנתיים האחרונות בהיקפים מצומצמים יחסית אבל בהחלט ישנם מטפלים בשיטה הפזורים ברחבי הארץ. בהשתלמות הנוכחית השתתפו עשרות מטפלים והיא מאפשרת להתחיל ולהשתמש בשיטה. באופן אישי אני בהחלט מתכוון להשתמש בה ולשלב אותה עם טכניקות אחרות בהן אני משתמש. אתר מידע נוסף חוץ מזה שציינת הוא http://emdr-europe.net שבתוכו נמצא גם תת האתר של ישראל http://emdr-europe.net/israel שכרגע אין בו הרבה מידע. להתראות אורן

אני אשה בת 30 . הרופא המליץ לי לקחת רמרון בנוסף לפריזמה, כדי לבטל את הפגיעה של פריזמה בחשק המיני שלי וביכולת להגיע לאורגזמה. מה אחוז ההצלחה של רמרון במטרה זו? ואיך זה נעשה מבחינה ביולוגית ?

24/01/2001 | 00:55 | מאת: נטע

.

נטע שלום, רמרון הוא תכשיר נגד דיכאון שפועל על קולטנים במוח באופן שונה מהפריזמה ובכך מטפל בדיכאון מבלי לפגוע בחשק ובתפקוד המיני. בדרך כלל, אין צורך לטפל בשתי תרופות: האחת שתטפל בדיכאון, והשנייה שתטפל בבעיות שהראשונה גרמה, אם יש אפשרות לטפל באמצעות תרופה אחת שמכילה את שתי התכונות גם יחד. לבריאות!

24/01/2001 | 16:16 | מאת: נטע

כי ידוע שבמינון רגיל- הוא גורם לישנוניות נוראית ולעליה במשקל. כמו כן הרופא מתלבט בין להוסיף לפריזמה רמרון לבין להוסיף מיאנסרין? האם מיאנסרין כן כדאי לקחת יחד עם פריזמה כדי לסתור את הפגיעה במיניות?

איזה רופא המליץ על כך - לא ידוע לי שיש התוויה כזאת - רמרון הוא תכשיר נוגד דיכאון דומה לפריזמה שונה ממנו רק במעט אני ממליץ לקבל טיפול כזה מפסיכיאטר

לבונסרין לרמרון יש פחות תצרי איתי קשר ב [email protected]

23/01/2001 | 16:43 | מאת: שאול

האם ניתן לשאול אותך דרך הפורום שאלות לגבי התמודדות שלך ושל יקירייך במצבים קשים מנשוא

לשאול שלום, אני אשמח לענות לגבי, אבל לגבי יקיריי, רצוי שאשאל אותם. עדי

23/01/2001 | 15:16 | מאת: שמש

שלום, אך מתמודדים עם פרדות? אך מתמודדים עם המוות? האם אפשר להסתכל קדימה ולראות את האור שבקצה המנהרה? למה הכל שחור מסביב? ולמה החיים אכזריים? לא אני לא על סף התאבדות, ואני בטפול פסכולוגי אבל בכל זאת הכל קודר, עצוב וחסר תוכן למה זה מגיע לי , למה?

23/01/2001 | 18:56 | מאת: adi

שלום לשמש, אני לא אשת מקצוע, אבל עברתי וכמה וכמה מקרי מוות (ביניהם של הוריי) . יש ימים שזה יותר קשה, ויש ימים שזה יותר קל. צריך להסתכל תמיד קדימה והאמן לי, יש אור בקצה המנהרה. לא הכול שחור בחיים, גם אם כרגע זה נראה לך כך. עדי

23/01/2001 | 19:53 | מאת: ד"ר דרור גרין

שמש יקר, השאלות שאתה שואל הן השאלות שמטרידות את המין האנושי מאז ומעולם. בפסיכותרפיה ישנה גישה, הקרויה הגישה האקזיסטנציאלית, המאמינה שעלינו לדעת להתמודד עם החרדה המשותפת לכולנו, חרדת המוות. זאת אומרת, שזה 'לא מגיע לך', אלא זוהי המציאות, ויש בה שמחות וגם עצבות, אהבה וגם פרידה, חיים עשירים וגם מוות. וניתן להתמודד עם מצבים קשים כאלו גם באמצעות הומור, שמאפשר לנו לראות את המציאות הקשה מזווית קצת אחרת, ולחזור לפרופורציה. למשל, אתה שואל איך מתמודדים עם המוות, ובאותה נשימה האם ניתן לראות את האור בקצה המנהרה. אם תחבר את שני המשפטים אני בטוח שגם על לחייך יעלה חיוך. לעתים האור נמצא דווקא בתוך המנהרה, באותן עיניים שבהן אתה מצליח להתבונן אל תוך החושך. המבט הזה, והנסיון להבין ולהתבונן, הם כוח החיים היוצר את האור שמאפשר לנו להמשיך ולהחזיק מעמד. ואני מקווה שמשהו מן הקדרות יתפוגג מעט, ותמצא גם את האור שלך, דרור

23/01/2001 | 21:09 | מאת: רוז

אלה שחוו מוות קליני וחזרו, מעידים ש...כן, יש אור בקצה המנהרה :-)

23/01/2001 | 23:43 | מאת: אלמוני

אני בהחלט בעד הומור אבל בטעם. והבדיחה שלך ממש בלי טקט ובלי טעם.

24/01/2001 | 14:13 | מאת: גמ

(: אני דווקא משועשעת מאד מהתשובה שלך ! (זה עדיין מצחיק אותי ...)

24/01/2001 | 07:18 | מאת: gali

שמש היקר, אני מוצאת את עצמי קוראת את השאלות שלך, וכאילו קראת את מחשבותי תהיותיי והתלבטויותי לגבי מוות. איבדתי את אבי לפני כשלושה חודשים לאחר כ-10 שנים של התמודדות ומאבק במחלה קשה, שבסוף גברה עליו ועלינו. לא מתמודדים. פשוט חיים וממשיכים הלאה. בהתחלה הכל נראה תפל וחסר טעם. סתם שגרה שנמשכת. הולכים לעבודה כי צריך. מחייכים כי צריך. עושים דברים כי חייבים לעשות. כלפי חוץ הכל נראה כרגיל, ובפנים הכל שבור. הבטיחו לי שזה יעבור. שלוקח לפי "הספרים" לפחות שנה לעבור את כל שלבי האבלות, כפי שקוראים להם הפסיכולוגים, ושבסוף המשמעות לחיים תחזור, וכשאני אחייך מבחוץ, זה יהיה לא כי זה מה שגם אחרים עושים ולכן זה כנראה מתאים, אלא בגלל שאני ארגיש באמת שמחה מבפנים. קצת קשה להאמין בזה אולי כרגע, לי ולך, שנמצאים בשלבים כה מוקדמים, אבל תן לזמן לעשות את שלו. אני מנסה לעשות את זה. קשה לי לאמר לך שבהצלחה מרובה, אבל אני מקווה שאתה חזק ממני. אם אני אוכל לסייע בעוד משהו, כסתם בחורה, לא מקצועית, לא פסיכולוגית, ולא פסיכיאטרית, אך שמתמודדת עם אותם דברים, ויודעת כמה עזרה ותמיכה צריכים, אפילו בסתם שאלות יומיומיות אשמח אם תשאיר לי הודעה בפורום.

24/01/2001 | 19:31 | מאת: adi

לקרן ושמש שלום, לגבי עניין האבלות, לכל אחד זה לוקח את הזמן שלו. יש אנשים שיתאבלו שנה ויש שיותר. הכי חשוב שתלכו עם הרגש שלכם. אל תעשו דברים (למשל חיוך, יציאה) כי החברה מצפה אלא רק אם אתם מרגישים שבא לכם לעשות אותם. שוב, כיוון שעברתי את החוויה הטראגית פעמיים, אשמח לתרום לכם ותוכלו להעלות כאן תחושות. אם מישהו ירצה, שיכתוב לי לפורום. עדי