תוצאות חיפוש עבור אנורקסיה

כתבתי משהו לשירה, קבלתי תגובות, ולכן חושבת שזו הזדמנות נהדרת להמחיש את מה שאני חושבת בגדול, וגם ספציפית כאן בפורום, כאשר אני נותנת תגובה בו במקום. כל מה שאכתוב הפרטים אמיתיים לחלוטין, עד הקטן שבהם, אבל השמות בדויים. אנורקסיה – מחלה נוראית. שני מקרים שאני מכירה באופן אישי. בת כתתי, חברה, יפהפיה בצורה לא רגילה, מוצלחת, חכמה ומוכשרת, מין נסיכה של פעם בדור, שאין בחור שראה אותה ולא רצה אותה לאשתו. ואין מי שהיה בנוכחותה ולא הרגיש נחות, היא הייתה ממש נסיכה בכל המובנים. התחתנה עם בעל גם כן מוצלח, ונולדו להם 5 ילדים. השניה הייתה בצלמה ובדמותה של האם, במיוחד יפה ומוצלחת, ואז בגיל 15 היא החליטה שהיא שמנה מדי! לא יודעת מה היה ה BMI שלה, אבל היא הייתה בערך גובה 175-170 ס"מ ומתארת לעצמי ששקלה משהו כמו 55-60. בתחילה הדיאטה עוררה חיוכים, אבל לאט לאט זה נהיה רציני, היא הרעיבה את עצמה, עד שאושפזה, גם כאשר שקלה 35 קילו, ונראתה כמו ניצולי המחנות, טענה שהיא שמנה מדי. מי לא הגיע כדי להשפיע עליה, כל המי ומי, אבל היא בשלה, היא שמנה מדי. הסוף היה נוראי, היא נפטרה (לא מבינה איך נפטרים בבית חולים מזה, איך זה שהם לא מזינים אותם????), זו הייתה טראומה נוראית לכולנו שהכרנו אותם, לראות את הפרח הזה קמל כתוצאה מאילוזיה נוראית שכזו. כשהייתי שם לבקר, ראיתי עוד כמה שלדים שכאלו, זה היה נורא. הפעם השניה, שהיא עדיין לא הסתיימה זו אמא של ידידה. אשה מבוגרת, שהייתה מאד פעילה והפכה לחצי סיעודית ומאה אחוז משותקת. היא צלולה אבל מדי פעם היא שוכחת זמנים וחוזרת לעבר, ואז היא כועסת על מישהו או משהו, שלא ידוע בדיוק על מה, והיא שניזונה כבר שנים רק מאינשור, מתחילה לעשות 'הפגנות' ולא מוכנה להכניס כלום לפה. לא עוזר כלום, היא עושה בדווקא, הידידה שלי וכל הילדים נכנסים להיסטריה, את הנוזלים שמכניסים לה היא זורקת, וחולפים כמה ימים לפעמים 2 לפעמים 3 והיא מקסימום מכניסה אינשור אחד', הפרצוף שלה נהיה כמו למון סחוט אחרי 4 ימים בשמש, ואז זה חולף, והיא חוזרת לאכול, והידידה שלי כל הזמן בפוביה, מה יהיה כשהיא מרעיבה את עצמה. לא פעם אני שם מנסה לעזור, ורואה את המצב שמכניס נורא נורא ללחץ. לרגע לא עולה בדעתי לרצות להיות חולה במחלה זו... אבל... וכאן מגיע האבל הגדול. אני לפעמים אוהבת לראות דברים מחוץ לקופסה, לראות בגדול, זה גם יכול להועיל וגם יכול להיות נחמד לכל הצדדים ולשעשע זה בוודאי שיכול בצורה החיובית שלו, ונזכרתי בהם עכשיו. הייתה לי חברה, אקרא לה נילי - אשה צעירה אמא לכמה ילדים שקבלה את המחלה. היא הייתה בדיוק אחרי לידה, עוד בהריון גילו את זה, וחיכו ללדת כדי להתחיל עם הטיפולים. כשהגעתי לבקר אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מיואשת עד התהום, בצער שקשה להכיל ואמרה לי שאמרו לה שתלך להוספיס, כי ימיה ספורים. ואני בשיא הכנות מנסה לעודד אותה, שעוד יהיה טוב, ומצליחה להפיך בה רוח חיים. הייתי באה אליה יחד, היינו שרות,מדברות משוחחות, אבל הכל מתוך אופטימיות, שהיא תצא מזה. כעבור כמה שבועות שחררו את נילי לביתה, אבל חלפו 6 חודשים והיא חזרה לבית חולים כאשר המצב קשה ביותר. עשינו כל החברות תורנות סביב לשעון, ישבנו אתה שעות, מנסות כמה שאנחנו יכולות להפיח בה אפילו קצת שמחה, מה לא ניסינו? והיא לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, ובכל פעם כאשר הייתי מגיעה היא הייתה אומרת, סגרנו, אני הולכת לחיות נכון??? בשום אופן אני לא אמות, לא מאמינה למה שהרופאים אומרים, אני אצא מזה, אין מצב שאני לא חוזרת הביתה לילדים שלי. הייתה תקופה שכל מה שבקשה שאביא אותה לביקור בבית שלה, הפכתי את העולם שבית חולים יאשר, אז שראש המחלקה אמר לי, את לא מבינה, זו רק דרך שלה לנסות לחזור למה שלא יהיה, היא לא באמת רוצה לבקר בבית. זה היה נורא לראות את המצב הקשה שלה, ואת הרצון העצום שלה לחיים. מי שכל כך רוצה לחיות וימיה ספורים, זה דבר שקשה מאד לחזות בו. יום חמישי אחד בלילה, קרוב לחצות מתקשרת אלי חברה משותפת ואומרת לי, אני נורא דואגת בואי נלך עכשיו, אמרתי לה שתתן לי שעה לסיים את הבישולים לשבת ונסע. (אמא של נילי, שגרה מחוץ לעיר ישנה אצלי באותו לילה, והיא לא ידעה מכלום, אשה מבוגרת שכבר ישנה כמה שעות טובות מאז שחזרה לבקר את בתה בבית חולים) אספתי את חברתי כעבור כשעה והגענו לבית החולים. ישבה שם חברה אחרת, ואמרה שהסבל של נילי הוא נוראי, והיא בבטן צעקה נוראות, וכל הזמן הצעקות הלכו וגברו, ואז קרה משהו נוראי, היא התחילה לצעוק 'לא לא לא' וממש דחפה עם הידיים, נראה היה שהיא רואה משהו ומנסה בכל הכוח להדוף את זה, זה היה נורא לראות ולשמוע, היה נראה שהיא רואה את מלאך המוות ולא מוכנה להכנע, לא מוכנה לתת לו לקחת אותה. ואני עשיתי משהו שהרבה מצפון היה לי מזה לאחר מכן, הלכתי לאחות ואמרתי לה, היא סובלת נוראיות איך את יכולה להקל עליה. האחות נכנסה לחדר, ראתה מה המצב וחזרה עם זריקה, ולא חלפה חצי שעה והיא החזירה את נשמתה לבוראה. עד כאן לסיטואציה הזו, עכשיו לשניה. יש לי חברה נוספת אקרא לה שירי, אני מכירה אותי מאז שאנחנו ילדות קטנות, ותמיד יש לה טבע אובדני, היא עברה טראומה קשה בגיל קטן ולא יודעת אם יש לזה שייכות אם לאו, אבל אני זוכרת שבגיל 9 עברתי אתה פעם ליד בניין גבוה, והיא אומרת לי "בואי נעלה למעלה ונקפוץ, מי צריך את החיים הללו!" תמיד היו לה רעיונות איך לסיים את החיים. בגרנו, הבנתי שהיא לא מתכוונת לממש את הנטיה לאובדנות, אבל לא פעם היא מספרת לי שבכתה כל הלילה בבקשה לא לקום בבוקר, לא רוצה לחיות, ולאו דוקא בגלל שכל כך רע לא (אי אפשר לדעת מה בדיוק קורה אצל השני, אבל אני שופטת על פי מה שהיא מספרת לי) אם הילדים הרגיזו אותה, מישהו פגע בה, מספיק כדי שהיא תייחל למות. כאשר קורה פיגוע רח"ל, לא פעם אשמע ממנה שהיא מקנא בקורבנות, סיימו כבר את הסיוט ששמו חיים. אגב, יש לה קריירה יפה מאד, ילדים מוצלחים, היא מספרת שהזוגיות שלה טובה, כך שאני לא חושבת שזה שייך לנסיבות, יותר שייך למצב הפסיכולוגי שלה. ועכשיו לעצם העניין - בכל אופן, אחרי שקראתי כאן את התגובות למה שכתבתי לשירה, חשבתי לעצמי, וואו! איזה רעיון עצום אלו בשעתו הייתי מחברת בין שירי לנילי, זה היה יכול להיות חיבור מצוין. שירי הייתה משכנעת את נילי שבכלל לא כל כך נורא למות, שמגיעים למנוחה ושלווה ושהחיים הם רק מעמסה. מי יודע, אולי הייתה מצליחה לגרום לה שתרגיש פחות רע עם זה שהיא עוזבת את העולם? לפתע הייתה מגלה שיש מי שרוצה להיות במקומה. (לא בטוח שבאמת שירי רוצה למות, פעם היא חששה שיש לה גידול, וראיתי שהיא מאד נלחצה, אז אולי ברגע האמת היא דוקא תעדיף לא ללכת, לא יודעת, אבל זה מה שהיא משדרת כל החיים) אולי נילי הייתה קצת משכנעת את שירי שתשמח עם החיים, עם כל יום, עם כל נשימה, וחושבתני שחבל מאד שלא עשיתי קשר בינהם. הרצון הנוראי של נילי לחיות, ואי היכולת להשלים עם המוות יכול להיות שהיה נהיה קל יותר אילו הייתה שומעת את פילוסופיית החיים של שירי, אותי הייתה מצליחה להינחם על חייה הצעירים שנגדעים בצורה טרגית כל כך. מה אני רוצה לומר, שדבר שהוא שלילי במהותו יכול להיות לפעמים דווקא בעל תועלת בנסיבות מסוימות. המלח שאנו אוכלים, הרי רכיב אחד שלו אבקת נתרן נפיצה ביותר במים ורעילה, המלח אינו רעיל, (לא בטוח שאני מצטטת כאן נכון, אבל העקרון הוא נכון, שישנן תרכובות שכל אחד מהם לחוד רעיל, אבל ביחד הם מביאים תועלת!) כך גם בהתנהלות שלנו. בעיית האכילה היא בעיה שכל קיצוניות שלה לא טובה, אנורקסיה היא איומה, אבל הקיצוניות השניה, גם כן קשה ביותר, ואנשים עם משקל עודף קיצוני סובלים מאד, ועל פני הסקאלה הזו ישנם הרבה מאד נקודות, לא כל הפרעת אכילה היא נרקוטית שתביא לתמותה, ולא כל תוספת של 10 קילוגרם תהרוג את האדם. אבל, ההפרעה הזו, רעה ככל שתהיה, אם נדע להפיק ממנה את הטוב, יכולה להביא תועלת, שהרי מי שאוחז בידו את המפתח לדעת איך להשליט את הרגשות שלו על הדרישות הפיזיות, יכול היה ללמד את אלו שאין להם את היכולת להתגבר על הרצון הפיזי לאוכל בעודף. למרות שהסבות להפרעות האכילה יכולות להיות שליליות ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של היכולת שלהם לדכא רצונות פיזיים, ואם חלק מהעוצמה הזו היה לאלו שלא יכולים להיות מאוזנים באכילה שלהם, ואוכלים יותר מדי, אזי היה להם ממה ללמוד. כן, גם מתוך הפרעות שיש לנו, אפשר לנסות ולמצא איך יכולים להביא תועלת אתנו, ולכן חיבור בין שני קיצוניות של הפרעות אכילה יכול להביא תועלת לשני הצדדים, האחד ילמד איך להתגבר על תאוות האכילה שמקורה יכול להיות אף הוא בבעיות רגשיות מכל מיני סוגים, והשני ילמד את עם החיים שיכולים לקבל דרך האכילה. האחת תלמד את ההרגשה של 'הטהרות' בזה שמתנזרים מכל המתוק המתוק הזה, והשניה תלמד את הסיפוק שאפשר לקבל דווקא מתוך האכילה. לא חקרתי את הנושא הזה לעומק, אבל ככל שאני חושבת שעליו, אני בהחלט חושבת שהוא שווה מחקר, ואני חושבת שאילו היו לוקחים את בעיות האכילה ונותנים לאלו שסובלים מהם לנסות לעזור לצד השני של הסקאלה, אני חושבת שזה היה עוזר להם להתגבר על הבעיות. לא יודעת מי שהגיע עד לכאן, אבל מי שכאן אתי סתם מגיעה לו מדליה, בכל אופן, אני מנסה לומר שאפשר לומר כאן בפורום איזו שהיא אמירה, והופ... קופץ הפיוז לאנשים...כי האמירה לא תואמת בדיוק את סוג התגובות שהם רגילים לתת או לקבל, ואם זה לא נמצא בשבלונה, אז וואו! זה נורא ואיום. יש תגובות שמתאימות לסוג מסוים של הודעות, ואילו ההודעות הלגטימיות, מה שלא נמצא באותו מתחם, גם בלי לנתח אותו יותר מדי הוא לקטימי ולא ראוי. כך אני רואה את זה. כל טוב SUNDAY, MONDAY, TUESDAY, WEDNSDAY, THURSDAY. FRIDAY ואולי נתחיל תכף גם עם שמות של חודשי השנה.

בנות יקרות ואודי, הלכתי עם הסערה שהיתה כאן כל הימים האלה, שבתי וקראתי את ההודעות, הלכתי אפילו לפורום שבו לקחו חלק כמה מכן ולא היה לי מושג על קיומו. בסופו של דבר הכל קשור בבדידות, ביד נואשת של טובע שמבקש הצלה, בצורך בסיסי להראות, להיות, בצורך לעוד מקום שאולי אפשר להאחז בו. חיכיתי להודעות שתעלנה אחרי החג והן עלו. הודעות ארוכות וקשות ונוקבות. בשורה התחתונה התחושה היא שהמקום הזה לא ישוב להיות כשהיה או לא ישוב בכלל. קשה לי להמנע מתחושת האשמה על פתיחת הסכר שדרכו יצאו כל כך הרבה כעסים וכאבים וקשה לי שהכל יעמוד ויקפא מבלי שיוכל להפתר. לא הייתי מאוד פעילה כאן, ורב הזמן הרגשתי שאתה אודי לא מצליח לענות על הצורך שלי, וכשהזמנת אותי לענות או להרהר ועניתי, לא היה לזה המשך. וכן, יש את מגבלות העולם הוירטואלי כמו שיש את מגבלות הטיפול, ותקשורת אינטנסיבית כמו שאני צריכה לא יכולה להתקיים באף אחד מהמקומות האלה. בור החסכים המאוד ראשוניים האלה לא יוכל להתמלא. אביב יקרה, מצטערת שהרגשת שאני מאשימה אותך, לא זו היתה הכוונה. גם לא הבנתי אם את צינית באמירה "תודה שעזרת לי" או לא... על דומיננטיות ודינמיקה כבר דיברנו, ואין כל רע בכך שמישהו יודע לקחת מקום, גם אני הייתי רוצה לדעת לקחת יותר מקום. אין ספק שהשקעת מאמצים רבים גם בדברים שהבאת מעצמך וגם בדרך בה התמדת להגיב לאחרות. אבל זה גם טבעי שנוכחות דומיננטית תעורר קנאה ושתהיה מלחמה על המקום. אני דווקא רואה את מה שקרה כמשהו שיכול לחזק את הקבוצה בפורום ומרגישה שהייתי מוכנה להתאמץ יותר, לתת מקום לאחרות וגם לעצמי, בדיוק כמו שכתבת לי אביב. אבל, אני מניחה ששתיכן, אביב וסוריקטה, שהייתן מאוד דומיננטיות כאן, החלטתן לפרוש, ויכול להיות שהקבוצה כולה תתפרק. התקופה האחרונה מאז שהמטפל שלי נסע סוערת מאוד. את הקושי אני ממירה בעשייה אינטנסיבית ורובוטית במיוחד וערוץ הכאב היחידי הוא הפגיעה העצמית והפרעת האכילה הלא מטופלת (אנורקסיה) שמחריפה. זה מה שמניע את הימים, ספירת קלוריות כדי שלא אספור דקות לסוף היום, צום, כדי שאראה כמה אני חזקה והקאות כדי להתנקות. בלילה אני בעיקר מקווה שלא יגיע מחר והכי שלא אתעורר יותר. גם אני שומעת קולות ויש בתוכי עצמיים מרובים אבל קשה לי מאוד עם דיבור בלשון רבים. אולי כלום ממה שכתבתי לא קשור. ככה אני רואה את פני הדברים. ככה אני מרגישה. ככה אני כועסת. שלכם, שירה

האם סידן מחלב 1% מועשר נספג ? כלומר האם כמות השומן שבחלב מאפשרת ספיגת ויטמין D ועקב כך ספיגת סידן ? האם יש לקחת כדורי ויטמין D יחד עם מזון שומני או שניתן גם לקחת ללא מזון או לפחות ללא מזון שומני ? תודה.

עשיתי בדיקת גסטרוסקופיה בגלל קשיים בבליעה וכאב חזק לאחר בליעת כדורים(כאילו זה נתקע בגרון), בנוסף: כאבים בחזה, בבטן העליונה וסביב הטבור, כאב קבוע לאחר שאני שותה (כל משקה) וריפלוקס. מיד לאחר הבדיקה אמרו לי: נראה תקין ונלקחו 3 דגימות, תוצאות ביופסיה: שברים של אפיתל קשקשי מראים אאוזינופילים איטראפיתליאליים בולטים, תואמים עם דלקת ושט אאוזינופילית, קורלציה קלינית מומלצת. במקביל הופניתי להמטולוג בגלל ספירת דם לא תקינה(חשד ללוקמיה), תוצאה סופית: לויקופניה, חסרים לא ברורים, יתכן מרכיב של דיכוי מח עצם, מיקרוציטוזיס משנית לטלסמיה (סביב77 לאורך השנים. ברקע נויטרופניה וטלסמיה מינור) ברקע הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה היטהרותית, ופוסט טראומה מורכבת. שאלתי: מה המשמעות של תוצאות הביופסיה? האם זה מעלה חשד לסרטן לאור הנתונים הנוספים? האם מדובר בדלקת? אם כן מה המשמעות של זה? בתודה מראש.

הבנתי בערך למה התכוונת. כתבת ארוך וקצת מייגע בשבילי אבל בשורה התחתונה הרעיון הוא ללמוד אחד מהשני. אבל זה לא עובד כך. כי אנורקסיה או הפרעות אכילה הן הפרעות,! הן לא דבר שניתן ללמוד ולצמוח ממנו.... ואודי...הבנתי למה שהתכוונת לתת במה....ו...דווקא ממש ניסיתי להבין. והפעם לא מעצבן אותי מה שמנדיי כתבה או מקומם..פשוט קוראת. מנסה להבין...ומותר להביע דעה. מעניין השינוי המרענן😁

שלום, אני בת 31 וסובלת מאוסטאופורוזיס עקב עבר של אנורקסיה. הונחתי על ידי רופאה מהמרפאה הראומטולוגית להקחת מדי יום סידן וויטמין D (מעדיפה שלא לתת תרופות בגיל הזה). קראתי בעבר מחקרים שמצאו ספיגת סידן משופרת מתוסף קלציום ציטרט לעומת קרבונט (כמובן שפחותה מזו שבמזון), אך גם ספיגה מופחתת בצריכת סידן בכמויות גבוהות. האם לדעתך עדיף לי לרכוש סידן קרבונט המכיל 600 מ"ג בכדור או קלציום ציטרט המכיל 340 מ"ג בכדור? משניהם אצרוך 2 ביום, ברווחים של מספר שעות זה מזה. לצערי אין באפשרותי לשאול את הרופאה, כיוון שהפגישה הבאה תהיה רק עוד כשנה וחצי. תודה

הי אני בת 17 גובהה 162. לפני חודש התחלתי דיאטה בריאה בתחילתה שקלתי 62.5 אחרי 3 שבועות שקלתי 60.2 תסכל אותי מאד שירדתי רק 2.3 קילו ולכן התחלתי דיאטה יותר קשה אוכלת עד 450 קלוריות, לא נוגעת בפחמימות, ועושה כל יום כושר שמוריד הכי קצת 200 קלוריות. אחרי שבוע אני שוקלת 57.5 בעצם ירדתי בשבוע 2.7 קילו בשבוע, חבירות שלי מסובבות לי את הראש שאני אנורקסית הם אומרות ששיייק עם: פירות יוגורט ותמרים לא נחשב ארוחה. בשביל הרקע אני כן יגיד שבגיל 15 עשיתי דיאטה קיצונית שירדתי 10 קילו והמחזור שלי נפסק ל3 חודשים אבל אף אחד לא ידע מזה והצלחתי לצאת מי זה לבד, גם אני לא מסוגלת לאכול לעד אנשים בבית ספר, מסיבות וכו' מעדיפה לצום עד שחוזרת לבית. אני מתחפרנת מהחברות שמשגעות אותי לגמרי, מבחינתי אני בסדר גמור מה את חושבת? תודה וסליחה על כל הבלאגן פשוט נמאס לי מהנושא הזה כבר!!!!!!!

היי, רציתי לשאול, יש לי בולימיה ובעבר הייתה לי אנורקסיה, כשהייתה לי אנורקסיה המחזור שלי הפסיק לשנה, ומאז שנהייתה לי בולימיה ועליתי במשקל חזר לי המחזור, ונהיה סדיר. אבל שילשום קיבלתי מחזור והוא המשיך גם לאתמול ואתמול הקאתי מלא כמה פעמים ונראה לי שאימצתי את הלב שלי יותר מידי, ומאז המחזור פיתאום ממש הפסיק לי והפד שלי יבש. בחיים לא הקאתי כל כך הרבה כמו אתמול, ואף פעם המחזור לא הפסיק לי ככה פתאום. השאלה שלי היא כזו: האם אני צריכה להתרגש מזה? זה מההקאות? יש מצב שהמחזור יחזור לי אם אני לא אקיא היום? תודה.

היי שנה שעברה סבלתי מאנורקסיה והייתי במשקל 40.5 על 1.64 מתחילת השנה התחילו לי בולמוסים נוראיים כנראה בעקבות הצמצומים הגוף דרש את שלו.... למרות שכל בולמוס שהיה לי הקאתי את כולו עליתי 10 קילו(!!!!) למשקל תקין ומאכזב. אני לא בשום טיפול, אבל עשיתי כמה אבחונים ובתקופה אז הובחנתי עם אנורקסיה ובתקופה הזאת עם בולימיה. ורציתי לשאול איך למרות שאני מקיאה הכל אני רק עולה במשקל?! אני כל הזמן מנסה לחזור לאנורקסיה שהייתה לי ולא מצליחה:( מרגישה שהפסדתי בקרב. אשמח לעזרה!

שלום דוקטור יקרה, האם  הרגישות שלי במוצרים למיניהן,  קשורים לאנורקסיה ? ואם זה קשור, האם יש דרך לטפל בהן? (ב-10 שנים אחרונות הספקתי להתנזר ממאכלים שפעם לא היו בעייתיים עבורי) תודה לך מראש!! ליהי

שלום !!! אני מרגישה ממש רע לשאול את זה , ואני אמוד מתפדחת לשאול את זה אבל זה חשוב לי ולכן אני מתגברת על הבושה רציתי לשאול: אני בת 22 מגיל 17 התחילו לי בעיות עם האוכל, מחשבות אובססביות על משקל, רזון וכושר מטורף הייתי קצת מלאה() ואז אחרי המון דיאטות שעשיתי ולא הצלחתי התחלתי לצום ולצום ולצום מגיל 17 לא ידעתי לאיזה מעגל אני נכנסת אבל בתכלס הייתי חושבת על אוכל באובססיה על רזון וכל מה שרציתי זה להגיעה ל-40 קילו הייתי מיום ליום מפחיתה את האוכל עושה ספורט ואם הייתי נופלת הייתי מקיאה בתלכס -אנורקסית ירדתי במשקל והפסקתי לאכול לגמרי וגם היה לי מצב רוח ירוד במשל כל היום ועצביים וכעס על כל העולם ההורים שלי גילו מהר מאוד את המצב והתחילו לפקח עלי שאני יאכל ולא יקיא שלחו אותי לטיפול רגשי בהתחלה לא שיתפתי פעולה בכלל, אבל לאחר זמן המצב שלי השתפר הנפשי והפיזי ואז עדיין הייתי חולה אבל חולה פחות היו לי מלחמות מאוד חזקות עם האוכל הדבר שהכי רציתי בעולם זה לרדת במשקל ולא לאכול הייתי צמה ימים שלמים ואם הייתי אוכלת חביתה או משהו כזה הייתי מקיאה הכל לאחר המון מלחמות וקשיים הצלחתי פחות או יותר לצאת לחיים חדשים כבר הבנתי שהרזון זה לא מה שיעשה אותי מאושרת ושאוכל נועד כדי לתת לגוף שלנו כוח ושזה לא מה שהכי חשוב בחיים ובעצם פתאום הבנתי עד כמה האנורקסיה הורגת ועד כמה לא כדאי לחיות איתה נילחמתי חזק מאוד מאוד מאוד ובסוף ניצחתי ב"ה עכשיו אני בת 22 אחרי שאני כבר יצאתי מזה לגמרי הפסקתי עם הטיפול עם הדיאטנית ועם הטיפול הפסיכולוגי ועם הכל , אבל עכשיו בכאב ודמעות אני כותבת שאני מתגעגעת לאנורקסיה אני כל הזמן בראש שלי מתה לחזור לשם , אני מרגישה שפשוט באלי להיות אנורקטית באלי להצליח לצום ואני כבר לא מצליחה כמו פעם וגם שאין י את המצפון אחרי האוכל כמו פעם אני פשוט עליתי קצת במשקל ואני אוכלת כמעט הכל וזה קשה לי אני רוצה את ההפרעה רוצה את המקום הבטוח שלי את המקום המוכר המקום שבו אף אחד לא דורש ממני כלום אני רוצה להיות רזה רזה רזה ובלתי נראית אבל אני כביכול בריאה כבר אני אוכלת(כמעט רגיל) ואני חיה מדיי פעם יש לי התקפי זעם ודיכאונות אבל על פניו אני חיה טוב אני אוכלת ולפעמיים ממש מתחרטת על זה וגם לפעמיים מקיאה (בלי שיראו) אני בחדר כושר ואני שואלת איך יכול להיות שאני מתגעגעת לאנורקסיה? האנורקסיה הרסה לי את החיים, שרפה לי את כל הקשרים החברתיים הרסה לי את הקריירה והרסה לי את החיים לגמרי ואני מתביישת לשאול את זה אבל אני רוצה לחזור לשם האם זה יכול להיות? והאם זה נקרא שאני עדיין חולה? האם יכול להיות מצב שבו אני ירצה להיות בריאה לגמרי ב100%? וגם למה אני רוצה את זה.? אני שונאת אותה אבל אוהבת אותה מבולבלת תודה מראש יעל

שלום וברכה רציתי לשאול אם אפשר לצאת מאנורקסיה בלי כדורים והאם יש קשר בין הפרעות אכילה לבעיות קשב וריכוז ואם יש תרופה מה הכי מועיל לאנורקסיה אבל לא תרופה שמעלה במשקל כמו שאר התרופות תודה מראש יום טוב עמיתוש

שלום וברכה!!! האמת לא יודעת בדיוק איך לשאול הכל מסובך לי בראש מרגישה פסיכית עם עצמי אז ככה... אני בת 22 נחשבת לאישה מאוד יפה אני מגיל מאוד קטן חלמתי להיות רזה מאוד אני תמיד שקלתי משקל תקין עד שהחלטתי שאני חייבת להיות רזה ויהיה מה ניסתי המון דיאטות ספורט אבל תמיד נשברתי עד שיום אחד החלטתי שאני פשוט יפסיק לאכול וככה היה פשוט מיום ליום צימצמתי את האוכל עד למינימום ועשיתי המון כושר חשבתי כל היום על אוכל ועל הרצון להיות רזה אם הייתי אוכלת הייתי בוכה ומקללת את עצמי ומיום ליום צימצמתי את האוכל שלי עד שהתחלתי להקיא אפילו את הקצת שאכלתי המצב הנפשי שלי ידרדר המון התקפי זעם המון עצביים חרדות מחשבות אובססיביות עד כדי רצון למות פשוט הסתובבתי בעולם כמתה לא יצאתי עם חברים לא דיברתי רק הסתגרתי עד שההורים שלחו אותי לטיפול בבית חולים אני סירבתי והסכמתי לקבל טיפול נפשי מפסיכולוג אני אחרי הרבה מאמצים לאט ךאט מבריאה מבינה שרזון זה לא החיים מבינה שאוכל זה לא מה שייתן לי שליטה מבינה שבעצם לחיות סביב המשקל זה ביזבוז של חיים אני מבינה שהחיים האמיתיים זה חיים של נתינה שמחה ועשייה אני לאט לאט מתקדמת ומבריאה אבל השאלה שלי היא כזאת אני מרגישה שככל שאני יותר מבריאה ככה אני יותר בחרדה לצאת מהאנורקסיה אני מפחדת להיות בריאה אני רוצה לחזור להיות הכי אנורקטית אני מרגישה פסיכית כי אני כל כך מבינה שזה לא חיים אבל משהו בי מפחד להיות בריאה אולי תדעי לעזור לי מה זה אומר אני מנסה עכשיו להחזיק במה שכן נשאר לי מהאנורקסיה אני מבולבלת כי אני רוצה להיות בריאה אבל ככל שאני מיתקדמת ככה אני מתגעגעת לימים שהייתי הכי חולה אולי תדעי לעזור לי תודה לך אילת

שלום דר' סיגל, בעקבות הפניה של ראומטולוגית, ביצעתי בדיקות דם והתוצאות קצת מוזרות. תהיי מוכנה בבקשה להגיד לי מה זה אומר עד שאפגש עם רופא המשפחה להמשך בירור (זה יקרה רק בחודש הבא)? קצת רקע על סיבת ההפנייה: בת 33, מאובחנת עם אוסטאופורוזיס ולא מקבלת מחזור מזה מספר שנים, ככל הנראה בעקבות אנורקסיה. מאוד אודה לתשובתך בתוצאות בקישור: https://drive.google.com/file/d/1SqjNk9oq77w8237dkhkDYGeGKnsmcvM9/view?usp=sharing

היי, אני בת 19 ומתמודדת כבר כמה שנים עם הפרעה כלשהי שלא הייתה מאוד חמורה, ובעיקר גרמה לי לשנוא את עצמי וכל הזמן לחשוב שאני צריכה לאכול פחות ושאני מכוערת ושמנה. השנה משהו בי נשבר וההפרעה הזו החמירה מאוד, הגבלתי את עצמי במשך חודשים למספר קלוריות נמוך מאוד וירדתי הרבה במשקל. לאחר כמה חודשים כאלה התחילו לי התקפי אכילה שאחרי חלקם אני גם מקיאה. אני הנחתי שכנראה הכנסתי את הגוף לעקה כתוצאה מההרעבה הממושכת וניסיתי לאכול נורמלי, אבל פתאום שמתי לב שאני כבר לא יכולה לעשות את זה, מה שהבהיל אותי מאוד, כי הייתי בתחושה של "אני יכולה להפסיק את הדיאטה מתי שארצה" ולא חשבתי שבאמת יש לי בעיה. אני יודעת שמה שאני עושה הוא חמור מאוד לבריאות הפיזית והנפשית, אבל אני פשוט מרגישה שאני פשוט חייבת להוריד במשקל ושזאת הדרך היחידה שלי להרגיש תחושת שליטה וסדר בחיים. כשהכל מתמוטט לי או כשכועסים עליי בלי סיבה אני פונה לאוכל ומרגישה שאני "מענישה" את האחרים בזה שאני לא אוכלת (למרות שזה ברור לי שאני מענישה רק את עצמי ושזאת דרך נורא מטומטמת להתמודד עם הבעיות בחיים) ושזו הדרך שלי להתמודד ולבטא את הכעס שלי. אני מרגישה כבר לא טוב, אני לא ישנה טוב, אני כל הזמן חושבת על אוכל, מתכננת מה לאכול, מתאמנת עד תחושת סחרחורת ובחילה, מסתכלת על תמונות של אוכל, קוראת מחקרים על תזונה וכושר באופן אובססיבי וכמובן יש את הבולמוסים האלה שגורמים לי לסבל פיזי ונפשי רב. אני רוצה להפסיק עם זה ולחיות חיים נורמטיביים יותר, אבל מצד שני גם פוחדת כי אני נורא רוצה לרדת עוד קצת במשקל... זה לא תקין ואני מבינה שאני צריכה עזרה! מרגישה שמספיק אפילו יהיה לי רק לדבר ולפרוק בכנות עם מישהו מקצועי, ושאני באמת אוכל לצאת מזה כי מצבי לא חמור או נורא. בדקתי קצת על מטפלים וטיפולים ונותרתי מעט מבולבלת מאופציות הטיפול הרבות והסוגים השונים. מה מומלץ למצבי? פסיכותרפיה? אולי בכלל תספיק רק דיאטנית שתסדר אותי על תפריט נורמלי? יש סיכוי לקבל טיפול בצבא או שפשוט יבעטו אותי משם? מצטערת ממש על החפירה ופירוט היתר, אני פשוט הייתי חייבת להוציא קצת ממה שעובר עליי ולהסביר את מצבי כדי לקבל המלצה לטיפול מתאים... כמובן שאת לא צריכה לקרוא הכל. תודה

היי, התחלתי לפני כחודש טיפול במרפאת להפרעות אכילה אחרי שנים של סבל, אנורקסיה שהתפתחה לפני כ4 שנים, כרגע bmi תקין. אך עדיין סובלת מחרדות עד היום. מרגישה לחץ מצד הפסיכיאטר והן מצד שאר המטלפים (פסיכולוגית אחות ודיאטנית) על לקיחת תרופות, אני מעוניינת לטפל ללא תרופות והרעיון לא נעים לי. חוששת שהעקשנות שלי תגרום לסיום הטיפול שם, האם להיכנע להם ולהסכים לטיפול תרופתי או להשאר נאמנה לעצמי ולהסתכן בכך שימשיכו ללחוץ ואולי יביא לסיום הטיפול. אודה להמלצתכם.

הבנת מדבריי שזה בסדר אנורקסיה??? ושאני מקנאה באנורקסיה?? בחיי שלפעמים אני פשוט לא מבינה אותך!!!!! אני כל חיי סבלתי מהשמנת יתר והבנתי רק בטיפול שגם לי לדאבוני סוג של הפרעת אכילה אמנם הפוך אבל בעייתית מאוד......אבל מפה ועד להסכים עם מנדיי ולקנא?????? כתבת לי כאילו ענית למנדיי לא לי!!!!!! ממש חבל. תסביר לה את זה!!! מעליב משהו....אני באתי עם זה שאני מנסה להבין אחרות בהרגשה שונה במקום לתקוף ולכעוס.... ואתה נכנס בי. ...חבל.

שלום לרופא, אני עוברת מלא בדיקות אני לא יודעת מה רוצים ממני כבר אני רוצה לחזור לחיים נורמלים כבר לא אכפת לי שאין לי מחזור זה באמת כבר לא חשוב לי נמאס לי ממחטים בבדיקות ולא בא לי לעשות עוד ונמאס לי משאלות מבישות מהרופא ובדיקות חטטניות.. גם לא אכפת לי כבר שלא יהיו לי ילדים השלמתי עם זה חשבתי שיצליחו לסדר לי את המחזור תוך קצת זמן ואני כבר כמה חודשים בבדיקות.. עוד כמה ימים יש לי בדיקה שוב שייקחו לי דם כל שעה אני הולכת למרוד אין לי כח.. מצד שני אני לא רוצה לצער את ההורים שלי.. אני בטוחה שאני לא רוצה לעשות עוד בדיקות ושאני כבר לא רוצה מחזור.. איך אני נפטרת מהבדיקות האלה אם ההורים שלי כן רוצים שאני יעשה? הם אמרו לי שמזל שלא שואלים אותי אבל בשבילי זה לא פתרון!! בכלל יש סיכוי שאני עוד יקבל מחזור בכלל או שזה כבר לא יקרה.? אם יבטיחו לי שזה יקרה אז אני ינשום עמוק ואני יעשה הכל.. אף אחד לא יכול לעשות את כל מה שאני עשיתי תתחשב בי בבקשה תודה רבה

היי אז ככה כל הזמן כל הזמן!!!!! אומרים לי שאני אנורקסית. כל הזמן. ולא ניראה לי שעובר יום כזה בלי שאומרים לי את המילה הזו. המורה שלי (אני סטודנטית) תמיד מוציאה מהפה לה את המילה הזו. וממציאה שאני איזו חולה. בקיצור: תמיד אומרים לי תעלי במשקל יהיה בסדר... תיראי טוב...וכו'...= לא הולך. אני מנסה דיאטות- ויורדת הכל חזרה (שעליתי בקושי 1.5 קילו) אני אוכלת בכמויות מאוד קטנות. שבעת מהר. קשה לי להעמיס. וגם בין ארוחה לארוחה אני מאוד מאוד שבעה. אני בת 19 (ממש עוד כמה ימים...) גובה-1.53. שוקלת- 36. אם אפשר לא לציין את המשקל בפורום- פוחדת שייקחו מודל לחיקוי. (בתור ילדה הייתי נכנסת לפורום מסוג זה, והייתי לוקחת מודל לחיקוי במשקל) תודה רבה. ומקווה בעזרת ה' לעלות קצת= ל ב ד ! ! !

שלום, אני בת 21, מאובחנת עם אנורקסיה מזה 6 וחצי שנים, לפני כמה חודשים הגעתי למשקל הכי נמוך שהייתי בו ובבדיקות הדם האחרונות הTSH היה גבוה מתמיד (5.15) הT3 תמיד נמוך (1.7) וגם הT4 (בטווח התקין אבל מינימלי מאוד). במשך כל השנים הTSH היה תקין...יכול להיות שזה כתוצאה מהאנורקסיה? במידה וכן, עלייה במשקל תפתור זאת? נתקלת במקרים כאלו? אני ממש מיואשת...

שלום, אני בת 30 גובה 1.68 משקל 54. לאחרונה באמצע הלילה אני מתעוררת מתוך שינה עם הרגשה של בטן עליונה מפוצצת. וכבר פעמיים עברתי לילות לבנים של הקאות יש לציין שאין לי כאבי בטן רק הרגשת מלאות יתרה. התזונה שלי היא בסדר אני כן משתדלת לאכול בריא, יש ימים שפחות. לרב שותה משקה מוגז דיאטטי. אני מאוד מפחדת שהדבר הזה שקורה לי בלילות האחרונים יהפוך לקבוע ואהיה אנורקסית, כי גם ככה אני מפחדת לאכול בערבים מהפחד שאקיא בלילה וכולם אומרים לי שאני רזה. בעבר סבלתי מחרדות אותן ליוו בחילות והקאות אבל אני לא בטוחה שזה המקרה, מכיוון שאני מתעוררת מתוך שינה ולא ליוו אותי מחשבות ופחדים לפני. מה יכולה להיות הבעיה? האם לגשת לרופא? יש משהו שאני יכולה לעשות כדי למנוע את זה?

צהריים טובים, אני בת 17 ויש לי עבר של אנורקסיה ולאחר מכן בולמיה ואני רואה עכשיו כמו מין עיגולים צמודים אחד לשני בצבע אדמדם, לא מכאיב לי. אני ממש לא רוצה לפנות להורים, שמתי לב לזה רק עכשיו אז אני לא יודעת כמה זמן זה ככה. שאלתי היא אם יכול להיות שזה משהו שיש טעם להודיע עליו להורים?

"דפוסי חיפוש נואש ורדיפה עקרה אחר קרבתן של דמויות שנראות כמו-אמהיות. כמיהה זו תהיה כה גדולה אצל ילדים אלה, עד שלא יבדקו באמת את מושאי תשוקתם וימשכו אחר מקסמי שווא שאין בידם כלל למלא את צרכיהם. לרגעים ידמה לאנשים שנדחפים על ידי כוחות אלה שהשיגו את מבוקשם אך מיד תחמוק אשליה זו מהם כמו רוח רפאים ומה שיוותר בידם תהיה אכזבה גדולה, שברון לב. ילדים כאלה שגדלו והיו לאנשים, שנראים כלפי חוץ ככל אדם אחר, שלמים ומותאמים לסביבתם, יחיו תמיד במרדף בלתי פוסק ומטריד אחר אשליות קרבה ואינטימיות ובמקומות שאינם מתאימים כלל במרבית המקרים. זה יגרום לחיים חסרי מנוחה, חיפוש מתמיד אחר פנטומים שיתנפצו בשלב זה או אחר. יחד עם זאת, וויתור על חיפוש כזה עלול להוות עבור אנשים אלה וויתור על משמעות לחייהם, ולכן יפתחו מנגנונים לשיקום מחדש שוב ושוב של אשליות אלו." מצאתי את זה באינטרנט לאחר מחקר ענק, כי לא כתוב בשום מקום על דבר שכזה, ורק באנגלית וגם בקושי. אני בת חמש עשרה וככה אני מרגישה בארבע שנים האחרונות. עם מורות, מדריכות, (כשהייתי קטנה יותר גם בייבסיטרות) וזה נורא. זה רודף אותי בכל מקום שאליו אני הולכת. אני יכולה לפגוש מישהי ואחרי כמה דקות להבין שמשהו לא בריא או הגיוני ושאני פשוט אובססיבית אליה. אני יכולה להיות בקשר עם מישהו במשך שבוע ולא לפסיק לחשוב עליה במשך שנה, גם אם לא דיברתי איתה. זה לקרוא את ההודעות שהיא כתבה לי שוב ושוב, לחשוב עליה, להסתכל על תמונות שלה, לדמיין סיטואציות שהיו גורמות לנו להרגיש קרובות, וזה קרה לי כבר עם המון נשים. אני לא יודעת מה לעשות, חשבתי שאני לסבית אבל אני לא נמשכת לנשים או משהו וחוץ מזה, זה ממש אובססיה אמיתית. כל פעם, כל פעם שאני מתגברת על מישהי מסוימת וזה קשה לי מאוד כי זה כמו לאבד מישהו יקר. כי במצב כזה אני לא יכולה להישאר ב"לשמור על קשר", לדבר איתן בווטסאפ פעם בחודש. או שזה כל הזמן – כמו שאמור להיות עם אמא - או שאני צריכה לנתק את הקשר, ובגלל שאני לא רוצה להרוס להן את החיים כי אני בסך הכל מתבגרת עם בעיות, זה כל כך קשה לי. כאילו – מטאפורי מאוד אבל זו ההרגשה – שיש לי חור בלב. זה כמו לאבד את אמא שלי כל פעם מחדש. כל פעם שאני "מתגברת" על מישהי - היא מראה סימן חיים, שולחת הודעה, שואלת אותי מה שלומי. משם זה מתדרדר כל פעם, וזה לא נגמר. אני נקשרת מחדש ויותר גרוע. לא יכולה להסביר כמה קשה לי. אני מקווה שאני יכולים להבין שמאוד. זה מה שאני חושבת עליו. על היום. פתאום, באמצע בית הספר, אני יכולה ללכת לשירותים ולהתחיל לבכות, סתם, כי חשבתי עליהן, ואני לא ילדה כזו. אני לא כזו. יש לי גם הפרעות אכילה שהיו בעבר אנורקסיה וגם זה מאוד מקשה... אני מפחדת ללכת לפסיכולוגית כי אני אקשר ככה גם אליה, בטוחה בזה. מה זה? מה עשות עם זה? אני פשוט מתפוצצת... תודה!

סטיית תקן לגיל 14.5 .משקל 25 ק"ג.גובה 138 ס"מ. ספורטאית... ב 10.06 היה הבדל של 4 ח' בגיל עצמות.בדיקות דם תקינות.(הורמונלי,צליאק,ואימונולוגיה.הילדה סובלת חברתית מגובה נמוך.אב 168 ס"מ אמא 158 ס"מ.לא קיבלה ווסת.מתחילה סימני התפתחות מינית(שערה שתיים בבית שחי,הזעה,ניצני שדים).האם יש סיכוי שתגיע לגובה ממוצע גם אחרי הווסת?האם יש צורך לתת הורמוני גדילה?הייתה גם אצל דיאטני בעבר ללא השפעה על עלייה במשקל.