פורום פסיכולוגיה קלינית

לצערי,התנתקה בינינו השיחה דוקא בחלק היותר מעניין שלה... אני לא אהיה בפורום היום ,כי עלי לעזוב מוקדם. שיהיה לך יום מצויין (מגיעים לך גם ימים מצויינים-לא רק טובים-אבל לאט לאט...) ונדבר...(אם עדיין לא נמאס לך). ביי ביי

היי, את יודעת ישבתי פה וחשבתי מה לענות לך על ההודעה היום, והתלבטתי אם בכלל לענות. אבל אחר כך ראיתי שגם חיפשת אותי בפלאפון, הייתי באמצע ישיבה ואני חוזרת אליה מיד, ולכן אני אגיב כאן. מעניין הגדרת את החלק האחרון של השיחה שלנו... אני כבר לא כל כך מחוברת לחלק האחרון של השיחה שלנו, אבל אם הכוונה היתה לחלק שבו דיברנו על המוות, שעבורי הוא היה החלק האחרון שבו הייתי איתך ואחר כך איבדת אותי, קשה לי להגדיר אותו כמעניין, החלקים שלי בשיחה עוד טריים מדי וכואבים מדי. עבר עלי לילה מאוד קשה ומאוד מסויט בעקבות השיחה שלנו, ובעקבות כמה משפטים שאמרת אולי בלי לשים לב, אולי היה חשוב לך לפרוק וקצת שכחת שגם אני נמצאת שם מהעבר השני של קו הטלפון, מקשיבה אבל מחוברת גם לחלקים הקשים שלי. נראה לי שקצת איבדת אותי בצורך שלך להישען ולקבל עזרה, אבל אני חייבת להזכיר לך שגם אני עוברת תקופה לא קלה, גם לי קשה עדיין להתמודד עם החוויות שלי ועם הבעיות שלי, ונכון אני פה בשבילך, אבל עד גבול מסוים, גבול אדום שאני הצבתי בשבילי, כדי לא להתפרק בדרך, כדי באמת לנסות לשמור קצת גם על עצמי. אמרתי לך אתמול ואני אומרת לך היום שוב, כמעט על הכל אני מוכנה לדבר איתך, על הצבא, על החבר, על הבולמיה, על הדיכאון, על החור השחור, על המבוי הסתום, אבל לא על המוות. וזה לא את, זו אני, לי עדיין קשה להתמודד עם המוות של אבי שבקושי עברה חצי שנה ממנו, ועל זה אני מוכנה לדבר רק בטיפול, כי שם גם אם אני אתפרק אחרי זה, יהיה מי שיצליח לחבר אותי, ושם אני יכולה לעשות את זה בקצב שלי, ולעלות רק את מה שאני באמת יכולה להתמודד איתו. אני יודעת שאולי קשה לך קצת להבין ולקבל את זה, אבל תנסי לשים את עצמך קצת "בנעליים שלי", אולי לך קל לחשוב שעברתי לצד הנורמלי, אבל אני מתמודדת עדיין בדיוק כמוך עם כל הקשיים שלי או לפחות מנסה להתמודד, ויש נקודות שאני לא יכולה ולא רוצה לדבר עליהם, ומשפטים שאת אומרת כבדרך אגב מעירים אצלי "מתים", וגורמים לי להתקפת חרדה אחר כך. בכל מקרה, עברתי את הלילה, והיום אני מנסה להתחבר מחדש, ולהמשיך הלאה, ואני מאוד מקווה שאת לא נפגעת ממה שאני כותבת לך. אני באמת פה בשבילך אבל בגבולות האדומים שלי, שעוזרים לי לשמור קצת גם על עצמי, ומאפשרים לי להמשיך במלחמה הפרטית שלי. אביב.

אביב היקרה, בדרך כלל אינני נוהגת להיכנס אל תוך ההתכתבויות שלך ושל אנג'ל, כדי לא להפריע ולתת לכן את המקום שלכן. הפעם אני חורגת מהרגלי. קראתי את דברייך וחשתי התרגשות. אכן נראה שעבר עליך לילה קשה, אבל עברת אותו. את כבר אחרי. רק רציתי להעניק לך סמיילי ענק. ולאנג'ל היקרה, אני יודעת שגם את עוברת תקופה לא קלה. לא ברור לי למה הפסקת להתקשר, אבל זו באמת בחירה שלך. תשמרי על עצמך. יש סביבך "סוללה" של אנשים שבאמת רוצים לעזור לך. את בוחרת אם להשתמש בהם, מתי וכמה. כדאי לך לשמור על אותם אנשים, כי הם לא תמיד יישארו שם לנצח. יום שלישי היום. אני אשמח אם תתקשרי. שיהיה לשתיכן יום נפלא, טלי פרידמן

שלום לך , יש לי חבר כבר שנה וחצי וחשבנו להתחתן. בחודשיים האחרונים הוא עבר התמוטטות נפשית ומטופל אצל פסיכיאטר שאבחן אצלו חרדה עקב חוסר סרוטונין. הטיפול הינו משולב סרוקסט ופסיכותרפיה. הוא מגיב יפה לתרופה והשיפור כבר נראה. לטענת הרופא , חברי בעל נטיה לחוסר סרוטונין. שאלתי : 1. האם זה תורשתי ויהיה עלי לדאוג שמא לילדיי תהיה בעיה דומה. 2. האם התמוטטות יכולה לחזור אצלו ? גם במידה וישתמש בתרופה לכל אורך חייו ? אשמח לקבל את תשובתך המקצועית - תודה , לילך

תשובה ב EMAIL

אני לא טובה בהתמודדות עם דברים, אני מודה. אני גורמת לאנשים לרצות להיות איתי ואז אני פוגעת בהם, בלי כוונה. אני לא יודעת, אני רוצה שאנשים יאהבו אותי אז אני מראה חיבה לכולם, ככה אני ואני לא מבהירה להם שאני לא מעוניינת וזה כבר קרה פעמיים ואנשים לא מדברים איתי ואני לא יכולה לפתור את זה לבד וקשה לי.

מיכל שלום רב, את מתארת סיטואציה שאת מתקשה לשלוט עליה ולהתמודד עימה. את עצמך כותבת שאינך יכולה להתמודד עם זה לבד. ובכן, את עצמך גם כמעט ונתת לעצמך את הדרך להתמודד עם זה: לא להיות עם זה לבד. לשתף מישהו בחוויה הזו שלך את עצמך. לדעתי, המישהו הזה רצוי שיהיה מטפל, איש מקצוע, שידע להיות איתך, לתמוך, להיות שם בשבילך ולמצוא איתך דרכי התמודדות מתאימות לך עם הבעיה. אינני יודעת בת כמה את, מאיפה ומה מצבך הכלכלי ולכן אינני יכולה להמליץ לך על מקום טיפולי כלשהו. אם את מעוניינת כיתבי לי מעט יותר פרטים על עצמך ואשמח להמשיך לעזור. את יכולה לפנות אליי גם באימייל או בטלפון, לפי הפרטים הנמצאים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי. יום טוב. בברכה, טלי פרידמן

היי למי שיענה לי. אני בת 17.5. הבעייה שלי היא שאני מרגישה כל הזמן מועקה. אין לי מושג למה. בסך הכל יש לי חיים ממש לא רעים. יש לי חברות, יש לי חבר שאני מאוד אוהבת (החבר הראשון שלי, אנחנו חברים קרוב ל5 חודשים), אני ניראית טוב. אני תלמידה די טובה יחסית- למעשה חוץ מבעיות עם ההורים שלי שגם זה לא ממש רציני, החיים יפים. לא? אז זהו שממש לא. אני כל הזמן מרגישה חששות בלב- ממש כל הזמן, וזה תמיד היה כך. מהעתיד, מהעבר, מההווה. אני נורא רגישה. יש לי נטיייה לשים על כל דבר שאומרים לי. כל הזמן אני מרגישה עצובה- כשאני לבד. אני ממש פוחדת להשאר לבד עם עצמי ולחשוב כי אז אני עצובה לחוצה ומפוחדת. אני כל הזמן מרגישה שאני חיה בחוסר ביטחון לגבי הכל. בתוך בועה שתתפוצץ.כל פעם שאני לא בבית אני פוחדת לחזור אליו. אני משתגעת מהמצבי רוח האלה בלי שום סיבה הניראית לעין. אני ממש פוחדת להשאר לבד כי אז אני נהיית עצובה. אני אודה מאוד למישהו שיעזור לי להתמודד עם הכל ולהבין שאולי ככה החיים ולא תמיד אנחנו מאושרים. תודה לכולם. לולה.

לולה יקרה מקריאת מכתבך רואים שאת נערה רגישה שבסה"כ רוצה חיים נחמדים שקטים ושלווים . כמו כולנו בעצם לא ? אני מניח שדפוסי המחשבה שאת מתארת מציקים לך כבר שנים . אולי חוסר הביטחון נובע מאיזושהי הרגשה פנימית שלך . ייתכן ונכונה וייתכן שלא . החיים לא תמיד קלים ולפעמים חרדות מעין אלה שאת מתארת מעיקות עוד יותר . ממה שאני מבין החרדות וחוסר הביטחון שאת מתארת נובע מאאזשהו רצון לפינה חמה ולהרגשת אהבה . את אומרת שיש סביבך הרבה חברות ,וזה נכון שחברות עוזרות הרבה אבל הביטחון הפנימי במי שאת חייב לבוא מתוך ההכרה שלך ומתוך הראיה שאת אדם טובשיש לו הרבה מה להציע . אני חושב שמסגרת של טיפול תהיה יותר מועילה בשבילך ,שם באמת תוכלי לברר בצורה יותר יסודית מאיפה באים התחושות והרגשות שאת חווה מקווה שעזרתי דורון

דורון. תודה רבה שענית לי. אני פוחדת מטיפול פסיכולוגי. אני מרגישה שאז יגדירו אותי כ"חריגה" דבר שאני לא. גם אם כן, זה לא רע. הנקודה היא שאני לא חשה שאני צריכה טיפול, וייראה לי דבילי- כך אני ארגיש. בימים האחרונים הרגשתי ממש טוב. אבל המון המון תודה. נורא סימפטי פה.

הי , אני מכירה נערה שבגילך הרגישה כך והפחדים יצאו אצלה בגיל מאוחר יותר ואז כבר היה קצת מאוחר. לדעתי עלייך לגשת לטיפול באופן דחוף כי ההרגשה שלך לא נורמלית לתיאור שלך

השבתי לך למטה בתגובה שכתבת להתכתבות ביני לבין אנג'ל, עוד לפני שקראתי את ההודעה הזו, אבל זה עדיין נראה לי רלבנטי. אם בא לך לקרוא.

לולה יקרה אני לא פסיכולוגית, אבל נראה לי שמה שאת חווה אינו כל כך חריג לגילך. גם אני הייתי פעם בת 17.5 ואני זוכרת הרבה רגעים של דיכאון, ייאוש, ומועקה. נדמה לי שיש הקלה גדולה בידיעה שאת עוברת כרגע גיל מאד קשה, ושיש למה לחכות, כי אחר כך הכל נראה יותר בפרופורציה. היום אני אמא לילדים, וזו חוויה נהדרת. רגעים קשים יש תמיד, אבל מה שמשתנה הוא היכולת שלנו להתמודד איתם, והמשקל שאנחנו מייחסים להם. חזקי ואמצי, כי נראה לי שיש לך הרבה דברים יפים שמחכים לך, וקבלי את הרגעים הקשים כ"דמי כניסה" לחיים. בהצלחה

שרון. תודה לך. קיבלתי כזה מבול של הודעות שמיד הרגשתי טוב יותר. ברגעים כאלה קל לי לומר לעצמי שאני סתם מוטרדת ללא סיבה, כי העולם יפה. אני פשוט מרגישה צורך עז בתשומת לב תומכת. חשבתי שאוכל לקבל אותה אצל ההורים של החבר שלי אבל די טעיתי. אני עד עכשיו בשוק ממה שאבא שלי אמר עלי. הוא אמר לאביב (חבר שלי) שכדאי לו לעזוב אותי כי אני לא שוכבת איתו. ??? מה זה עניינו??? הוא גם אמר לו שאני מנצלת את זה שאני יפה כדי לשחק לו ברגשות, מה שלא נכון בגלל שאני ממש רצינית לגבי אביב. דווקא הרגשתי שאני רוצה להתחיל לקיים איתו יחסי מין אבל כל העניין הלחיץ אותי- לא עניינם של ההורים שלו האם אנחנו שוכבים אולא. ופתאום הרגשתי כאילו זה כל מה שחשוב. למרות שזה לא ככה. עכשיו אני פוחדת לשכב איתו מתוך חרדה שאחר כך הוא יעזוב אותי. (את בטח יודעת שכשאת בתולה, זה חשוב)

לולה יקרה שלום רב, קראתי את התגובות שקיבלת ואין לי להוסיף עליהן דבר. נראה שמכתבך הצליח לגעת באנשים, לרגש אותם ולגרום להם לשתף אותך בחוויותיהם ובתחושותיהם. אכן כפי שנכתב לך, הגיל בו את נמצאת, גיל ההתבגרות, הוא גיל קשה ומורכב. אני יודעת שמילים או לא מוסיפות לך דבר. אז מה שזה "גיל קשה"? עדיין את נשארת עם הקושי והכאב שלך... לכן, אני ממליצה לך ללכת לטיפול. אמנם הדברים שאת חווה כעת אינם "לא נורמליים" או חריגים, להיפך. אבל בכל זאת, חבל שתעברי את הקשיים הללו ותסבלי, אם את יכולה לנסות להקל על עצמך, ולהתחזק מכל מה שעובר עלייך. אינני יודעת האם שיתפת את הורייך ומה דעתך ודעתם לגבי טיפול, אך אני אשמח אם תכתבי לגבי העניין. אז אוכל לעזור במציאת מקום טיפולי / מטפל מתאים לך. אנחנו פה. בכל מקרה. בשבילך. בברכה, טלי פרידמן

נו באמת, בנאדם מרגיש קצת דיכאון וכבר אומרים לו ללכת לטיפול? קצת הגזמתם אתם לא חושבים? לולה את נורמאלית בהחלט, הרגשות שלך נורמאליים, זה מתאים לגיל שלך. שימי לך מוזיקה טובה, ותרקדי, אז תרגישי הרבה יותר טוב.

היות שאת נערה אני חושש שהסבר במילים לא מתאימות לא יביא תועלת דיכאון קליני היא מחלה שרק פסיכיאטר רשאי לאבחן אותה חג שמח שאול

לא אכפת לכן שכולם קוראים את ההתכתבות האישית ביניכן? אני מרגישה שאני קצת מציצנית. (יש גם חלופות, החל באיי-סי-קיו וכלה באודיגו, אי-מייל וכו').

מיי !אהלן. זה פורום, וכל המטרה זה לשתף את כולם בכל ההרגשה הנוראית שתופסת אותנו. וגם עם זה בנימות אישיות,הריי שמדובר בשמות בדויים.(ברובם). ולכן אני כמתבונן ,פשוט כייף לעקוב אייך 2 בחורות צעירות מנסות להתמודד עם כאבם. ולפעמים ...הם גם נעזרות בצוות המקצועי....וגם עם חברים, כמוני למשל. כל כותב (רובם)סובלים עם בעיה מסויימת ועצם הכתיבה והתבוננות בבעיות שונות של אחרים יכול ולו במעט להקל בבעייתו שלו. ואם הצלחנו להקל מעט זה לא שווה? סליחה על הקושי לסגנן את מילותיי,מכיוון שאני פשוט מלא הערכה ל-2 בחורות אלו. תודה דניאל.

תודה.

היי לכולם, אז בואו נבהיר את הענין. זו לא התכתבות פרטית ביני ובין אנג'ל ואין כאן ענין של מציצנות. אני כותבת ויודעת שעוד אנשים מהפורום נכנסים וקוראים, לפעמים מגיבים ולפעמים לא. אני תמיד שמחה שמישהו אחר מגיב, ואם תדפדפי קצת אחורה תראי שההתכתבות הזו מעלה מחשבות ושאלות אצל עוד אנשים, שלא תמיד יש להם את האומץ לדבר עליהם או לשאול אותם, אבל כשזה כביכול דברים שאני אמרתי, והם רק מגיבים, הם מעיזים בעדינות להיכנס ולשאול וגם להבין יותר טוב אולי דברים שעוברים עליהם או על חברים קרובים להם. שוב, הכוונה שלי היא לנסות לעזור קצת לאחרים בכך שאני מכניסה אותם לעולם שלי, בגבולות שלי, בדברים שאני יכולה להתייחס אליהם ומרשה לעצמי להתייחס אליהם. עצם השיתוף ולפעמים אפילו רק הקריאה והידיעה שיש מישהו שעובר אותו הדבר בדיוק עוזרת לפעמים. אני התחלתי ככה את ההתמודדות הפרטית שלי, בקריאה של הודעות שאנשים אחרים חשבו, וזה נתן לי את האומץ לכתוב על הבעיה הפרטית שלי, שחשבתי שהיא הכי נוראית בעולם ואף אחד לא יבין, עד שלא קראתי שיש עוד אנשים עם חוויות דומות, שמוכנים לעזור. ובהזדמנות זאת, אני אדגיש שוב, אני לא מטפלת ולא בעלת מקצוע, ולא מתיימרת ליהיות. אני סתם בחורה עם קשיים ומשברים, מנסה להתמודד, ואולי טיפה טיפה לעזור גם לאחרים, להפיח תקוה, ולהראות שאפשר לעבור את התקופות הקשות, מפני שכשכאנחנו ב"חרא" של החיים, קשה לנו לראות את זה. מנסה להראות שגם כשנשברנו בלילה לרסיסים, ונדמה לנו שלא נוכל להתחבר שוב, תמיד יש את יום המחרת, שבו הדברים יכולים להראות טוב יותר, והכל מהחוויות הפרטיות שלי ורק שלי, מהלילה הקשה והסיוטי שעברתי אתמול, ומהימים היותר טובים שקדמו לו, ויכול להיות באמת שזה לא עובר על כולם במלוא העוצמה כמו עליי, אבל הרבה אנשים מצאו בזה נקודות אחיזה, משפטים, מילים, שמהם הצליחו להתחבר אל עצמם, ולנסות להתחיל להבין. אבל במלוא הכנות, ואני באמת פותחת את זה בלב שלם למשתתפי הפורום ולמנהליו המקצועיים - אם מישהו מרגיש שההודעות שלי הן לא רלבנטיות לפורום, מעיקות, מעמיסות או מפריעות, במקום לעזור, זה המקום להגיד. כי באמת כל הכוונה היא לשתף, לתמוך וליהיות כאן בשביל האנשים שכותבים, ואם את זה פספסתי, אז לא עשיתי כלום. אז רק תגידו ואני אפסיק להגיב ולכתוב. אביב.

אביב ויתר הגולשים, בעיני רוחי מטרת הפורום מתפצלת לשתיים: האחת, העברת מידע וקבלת חוות דעת מקצועיות והשנייה וחשובה לא פחות, שיתוף של הגולשים בחוויותיהם, העברה והחלפה של מידע וידע בין הגולשים עצמם, תמיכה הדדית ודיון בנושאים המעניינים את הגולשים. אם כך אביב, התכתבויותייך בפורום מהוות חלק בלתי נפרד ממטרותיו. השתתפותך בפורום וההתחלקות במה שעובר עלייך מסייעת בוודאי לרבים, מעבר לכך שגם את עצמך מקבלת מכך תמיכה ואהדה. אשמח להמשיך ולראותך בפורום, בברכה, טלי פרידמן

לאביב! תבורכי על האומץ והיוזמה! גם אני שואבת כח ועוצמה מהידיעה שלא רק אני "אוכלת חרא", סליחה על הביטוי, שיש עוד אנשים עם כל מיני תחושות מעיקות, שנראות לא נורמליות ופתאום מתגלות כנורמליות לחלוטין ברגע שאת מגלה שאת לא לבד בקטע הזה. ובקשר לעוצמת הכאב שאת מתארת, ושלדברייך אצלך אולי גדולה יותר מאשר אצל האחרים - אז כידוע אין כלים מדוייקים למדוד את זה. אבל מה שאני כן יכולה להגיד לך בוודאות שגם אני חווה לא פעם כאב בעוצמות כאלה שנדמה לי שהאחרים לא הגיעו אפילו לעשירית מזה. מן הסתם, לאף אחד מאיתנו אין פטור מזה, ובאמת הפתרון הוא לדבר, לפרוק, לשתף אחרים, וגם לעזור לאחרים - העזרה גם היא נותנת הרבה כח ונחמה! שיהיה לנו רק טוב!

אביב שלום!! אם את תפסיקי להגיב ולכתוב אני חוששת שהרייטינג של הפורום הזה ירד מאוד, כי נראה לי שהדבר הכי מעניין כאן הוא ההתכתבות שלך ושל אנג'ל שעושה לי רק טוב. אז אל תפסיקי. לולה.

באיזה גיל בנות מתחילות לאונן? ואיך עליי להתמודד עם זה כאמא ?

לדפני שלום רב. ילדים מתחילים לאונן בערך בסביבות גיל שנה וחצי עד שלוש וחצי. הדבר קורה כאשר הילד מתחיל לשלוט על הסוגרים ומתחילים להתבסס הרגלי נקיון.הוא מגלה הנאות אירוטיות משלו הנגרמות בשל התאפקות או התרוקנות. הרגשות השליטה הללו מחזקות אצל הילד את יכולות השליטה הן על סיפוק עצמו והן על סיפוק הסביבה. זהו שלב בו מתעורר קונפליקט בין הצורך בסיפוק עצמי לבין הרצון לרצות את הדמויות המשמעותיות. כלומר- בשלב זה הילד בהדרגה מגיע לזהות עצמית נפרדת וייחודית. בסופו של שלב זה, בתלוי במידת התמיכה המבוקרת בעצמאותו הגוברת, יפתח הילד מיגוון רגשי רחב המשלב באופן בריא בין אהבה לתוקפנות. זהו ההסבר התאורטי- ועכשיו במילים פשוטות יותר- לאונן זה טבעי וטוב. עלינו כהורים לקבל זאת כך מצד אחד, אך מן הצד השני להציב גבולות, כגון: נהדר שאת נהנית, אך עשי זאת בפרטיות ולא בסלון, או בארוע חברתי. אסור לתת את ההרגשה לילדה כי היא עושה משהו איום ונורא. לפעמים קשה לאחד ההורים לשאת זאת- בגלל דברים שלו סביב הנושא. שווה לחשוב על כך ולנסות להבין. אשמח אם תפרטי יותר על ילדתך וכיצד את מרגישה כשזה קורה. בברכה. רוית.

רוית תודה על ההרחבה בנושא... מה שיעצת..זה בדיוק מה שעשיתי מתוך אינטואיציה כנראה. ברור שכאשר ילדך מאונן מול אנשים אחרים זה מביך..אך זה עדיין לא קרה לכן... נכון להיום אין בעייה ורק רציתי להיות בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. שוב תודה דפני

אני חולה ב - CFS (תסמונת התשישות הכרונית) והתחלתי לקחת סרוקסט כנסיון טיפולי, שמעתי שזה עוזר לחולים אחרים. הגעתי לאחר שלושה שבועות למינון של חצי כדור ביום והתחילו לי תופעות של עוויתות בשרירים ובמקומות שונים בגוף (כגון בשפתיים). האם זו תופעת לוואי ידועה? האם כדאי לחזור למינון קטן יותר? אציין שחולי CFS רגישים לכימיקלים ומגיבים מהר יותר מאנשים אחרים לתרופות. שאלה שנייה - האם סרוקסט מעכב שינה או מעודד שינה? מתי כדאי לקחת את הכדור, בשעות הבוקר או הערב. תודה רבה.

שלום לך, לי היו כל מיני תחושות מוזרות של מתח מוזר בפה בצוואר בחזה, פיהוקים, ועוד ועוד. לגבי שינה - אני התעוררתי כל לילה ולא יכולתי להרדם. היה לי קשה מאוד. עבר הרבה זמן עד שהתופעות פחתו. אם הכדור מרדים אותך במשך היום אז מומלץ לקחתו בערב לפני השינה. דרך אגב, אני לקחתי כדור שלם של 20 מ"ג. בסופו של עניין הכדור עזר לי מאוד והוציא אותי מתקופת חשיכה אל האור. כל טוב

שגית גם אני נוטל סרוקסט והייתי רוצה לשוחח עמך אנא צרי קשר

אני מניחה שאת אינך פה עכשיו... בכל אופן,שיהיה לך המשך יום נעים ויום טוב מחר. ביי ביי נדבר

דווקא כן, אני עוד פה, שיהיה גם לך ערב טוב...

וסתם ככה, מה שלומך את ?

גועל נפש... תודה..:)

שלום רב. אני כותבת כעת בשעה שהייתי אמורה להיות כבר בדרכי לעבודה. בשנה האחרונה יש לי לפחות יומיים כאלה בשבוע. ההשכמה קשה לי וכשאני קמה יש לי כאבי ראש וסחרחורות. בעלי מרויח שכר מינימום וגם אני, כך שההעדרויות שלי פוגעות בצורה משמעותית בקיומנו הכלכלי, ואני חוששת שירים ידיים בשלב כלשהו. הרופאים קבעו שיש לי דכאון וחרדות, ואני נוטלת פריזמה על בסיס יומי, כבר כמה חודשים. יש לי בעיה אחת גדולה מאוד, ויתכן שיש לה קשר לילדות טראומטית, שבה גדלתי עם אבי הביולוגי ואם חורגת אכזרית, אשר סבלה ממחלת עצבים שאינני יודעת בדיוק מהי, מאחר ותמיד דאגה לשמור אותי "מחוץ לעניינים", אך אני זוכרת בבירור את הצרחות שלה, והעצבים. היא גם הקפידה, ובהצלחה, להפריד ביני לבין משפחתי הביולוגית, ואסור היה לי להתקרב לאבי ולשוחח איתו, בכלל. היחסים איתו הפכו לקורקטיים, באילוץ. שלא לדבר על מכות-כולל הטחת ראשי בקיר, נעיצת אצבעותיה לתוך עיני, וכשהייתי קטנה יותר היתה באה באמצע הלילה, כאשר הייתי כבר בשינה עמוקה, ופתאום מכה בי באגרופים חזקים בגב, ולא היה לי לאן לברוח, מכיון שפחדתי שהיא תהרוג אותי אם אספר משהו למישהו. זו היתה דוגמה קטנה בלבד. כיום אני סובלת ממצב שבו אני משנה את התנהגותי מול אנשים שאני מכירה, במכוון. אנשים שמכירים אותי, משפחה, לא יודעים מה קורה לי. פתאום אני הופכת לרשמית וקרה, ואינני מסוגלת להפסיק, ואינני יודעת מה לעשות. לא יודעת לאן לפנות. אנא עזרו לי, אני חוששת שאאבד את כל מה שיש לי כיום-עבודה, בעל, משפחה. תודה.

יעל שלום! בקופות חולים יש עובדת סוציאלית ויש יעוץ פסיכולוגי מצויין בעלות נמוכה, אפשר להתגבר בעזרת הטיפול על בעיות, גם להשלים עם העבר וגם ללמוד דרכי התנהגות שיהלמו יותר את ההווה ואת העתיד. עלייך לזכור שלמרות העבר הקשה שחווית הגעת להשגים בתור בוגרת, את עובדת מפרנסת את עצמך ויש לך בעל שאוהב אותך, ממליצה לך מאד לגשת לטיפול ולשפר עוד יותר את איכות חייך. בהצלחה

יעל שלום רב, ממכתבך עולה מצוקה גדולה ותחושת חרדה. התכנים שאת מתארת הינם קשים, ונראה שגייסת כוחות רבים במשך השנים כדי להתמודד ולהמשיך לשרוד. כעת משהקמת משפחה ויש לך בעל ועבודה, מתחילים לעלות חרדות וקשיים שונים. טוב שאת לא מזניחה את העניין ולוקחת את הטיפול התרופתי שהומלץ לך. אולם זה לא הכל, כי מעבר לתרופות יש את התכנים הנפשיים שאת סוחבת על גבך מזה שנים. עם תכנים אלו רצוי להתמודד בתוך טיפול. כפי שאורה כתבה לך ניתן להשיג טיפול במחיר מסובסד דרך קופ"ח או דרך התחנה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגורייך. נראה לי שהוספה של טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) עשוי לשפר את יכולת ההתמודדות שלך ולעזור לך לחזור למסלול חיים תקין יחסית. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

מחלת עצבים? זה נראה יותר כמו טירוף , האשה ההיא היתה מטורפת, ואולי גם קנאה בך על שאת הבת של אבא שלך וחיה איתם. אז לא רק שהיא הרסה לך את הילדות, היא ממשיכה להרוס לך את שאר החיים, היא בודאי היתה מרוצה לדעת את זה היום, היכן שהיא נמצאת. ראשית, עשי חשבון נפש עם עצמך. זה לא מה שאת רוצה, את רוצה חיים נורמאלים, את הבעל והילדים שלך, שתהיה להם אישה ואמא נורמאלית, ושהטירוף לא ימשיך דור שלישי. אז קודם כל, מצאי לך דרך להרגע, לחץ כלכלי ודאי שאינו מוסיף, וצריך לנסות להפריד בין לחצים, שלא תהיה סמטוחה שלמה מהכל, כאן אני עיפה מהעבודה, וכאן אני קצת עצבנית כי מישהו לא מעריך אותי מספיק, וכאן יש לי זכרונות לא נעימים, וכאן פשוט , כי אני צריכה נופש. צריך אולי להקטין ציפיות, כי אז מקבלים כל דבר קטן בשמחה, ואם אפשר לקבל טיפול מקצועי, אז על אחת כמה וכמה, אבל זה לא מהווה תחליף לאחריות שאת צריכה לקחת על עצמך.כלומר לא להרים ידיים, ולצפות לתוצאות בלי לשתף פעולה. להיזהר מלחזור על מה שהיא עשתה לך, שאת לא תעשי לילדים, כי זה מה שראית למרות שאת יודעת שזה לא בסדר, אבל זה בלתי נישלט. פשוט לקחת נשימה ארוכה לפני שמגיבים, ואז מגיבים בצורה יותר שכלית לכל מיני דברים. ולהשתדל לשוחח הרבה עם נפש קרובה, בעל , יכול להיות חברה טובה, יכול להיות בן משפחה קרוב. ברוב המקרים כששופכים את הלב המועקה נעלמת, ולאחר הרבה פעמים עצות מעשיות יותר או פחות לעזרה.

שלום לכם. אני מעוניינת להעלות שאלה בנושא הסכיזופרניה. מכר שלי, בחור בן 28, חלה במחלה. המחלה התפרצה אצלו רצת אחרי שירותו הצבאי. אחת מהתופעות למחלה היתה ההרגשה כי אנשים מעוניינים לפגוע בו (במקרה זה בקורס הקצינים) ולהכשילו. עם השנים, הבחור סיים דוקא בהצטיינות את שירותו הצבאי, החל ללמוד במכינה לאוניברסיטה וסגיים לימודיו די בהצלחה. עם הגיעו לאוניברסיטה התגלו קשיים אשר החמירו את מצבו הנפשי בעיקר בתקופות המעבר (באביב) בהם היה חש מאוד לחוץ, הסתובב המון, העלה בפניו חוג מכריו האישיים כל מיני אירועים לפני שנים . הכעס שלו היה עצום ובלתי ניתן להבנה. כל אימת שניסינו להרגיעו, המצב היה מחמיר וה"ברוגז" היה נמשך תקופות . בשלב מסויים, ניסינו לערב מומחים, הוא טופל אצל מספר פסיכיאטריים. עבר מפסיכיאטר לפסיכיאטר מתוך הנחה כי "הסתרת " העיניין ושלא יהייה רישום בתיק יציל אותו מ"מחלת הנפש בה לכה". אבל, עם השנים המצב הוחרף. היתה לו חברה , אשר עזבה אותו לא מזמן. בו בזמן, הבחור אשר טופל תקופה ארוכה בתרופות, הפסיק על דעת עצמו לקחת את התרופות ומצבו הנפשי ממש התערער. עד כדי כך, כי היה מדבר אל צמחים, היה מבקש מאיתנו לבקש רשות מה"לחם" שיהייה אפשר לאוכלו ועוד כהנה וכהנה. בשלב מסויים, הבחור אף נעשה אלים מילולית ופיזית (לא אלימות לשמה אבל, היה ברור לאן הדברים יכולים להתגלגל אילו לא היתה נעשית מעורבות חיצונית). בשלב מסויים, ניסינו לומא לו כי הוא צריך לקבל טיפול וכי חייב להמשיך לקחת תרופות. הבחור סירב לשמוע. הברירה היחידה אשר עמדה בפנינו היא לאשפזו באישפוז כפוי , בצו של הרופא המחוזי. בימים אלו הבחור מאושפוז בבית חולים לחולי נפש במחלקה סגורה. ניתן לראות כי הוא לא כמו שאר החולים שם. הוא בחור אינטיליגנט, שמור מאוד חיצונית, לבוש היטב ומתנהג כמו יתר האנשים בהם אני נתקלת ברחוב. ההבחנה של הרופאים במקום היא כי הוא חולה בסזכיזופרניה ודיכאון כתוצאה מזה. אני מקורבת קירבת דם שנייה לבחור. וכתוצאה ממעורבותי בכל העניין, כיום הוא מאוד כועס עלי, ומאשים אותי אישית באישפוזו. יש לי מספר שאלות עליהם אני מבקשת התייחסותכם : 1. איך עלי להתמודד עם יחסו כלפי. מדובר באדם שמאוד חשוב לי וברור לי כי אני אצטרך לעזור לו כל ימיו. האם יש איזושהי דרך להתקרב אליו מבלי שירגיש מאויים ???? 2. האם עצם אישפוזו הכפוי הוא מעשה נכון ? או אולי שמא טעינו??????????? 3. האם יש אישזהו פיתרון אשר יכול להוציא אותו מהמצב בו הוא שרוי?????? או במילים אחרות, האם יש מרפא למחלה?????????????? אודה מאוד להתייחסותכם המקצועית. בברכה , אפרת.

אפרת כתב/ה: > יש לי מספר שאלות עליהם אני מבקשת התייחסותכם : > 1. איך עלי להתמודד עם יחסו כלפי. מדובר באדם שמאוד חשוב לי וברור > לי כי אני אצטרך לעזור לו כל ימיו. אלייך להתיחס לחשדנות כלפייך כמו לסימפטום שבא מהמחלה לא ממנו עצמו - המחלה גורמת לו לעויונות - אם לא היה חולה היה מבין שאת רוצה בטובתו ומכיר בכך - המחלה פוגעת בחשיבה ובהגיון ולכן המצב הוא כפי שהוא > האם יש איזושהי דרך להתקרב אליו מבלי שירגיש מאויים ???? רק אם הטיפול יהיה יעיל החשיבה תסתדר יותר ואז גם תוכלי להתקרב איליו מבלי שירגיש מאויים > 2. האם עצם אישפוזו הכפוי הוא מעשה נכון ? או אולי שמא > טעינו??????????? מעשה נכון מאד - מצבו היה מתדרדר - והסיכון לחייו היה גדל מאד > 3. האם יש אישזהו פיתרון אשר יכול להוציא אותו מהמצב בו הוא > שרוי?????? > או במילים אחרות, האם יש מרפא למחלה?????????????? שאלת מיליון הדולר - או יותר נכון שאלת פרס נובל - בשנת 2001 אנחנו עדיין לא יודעים מספיק איך המוח מממש חשיבה תפיסה רגשות ולוגיקה אצל אנשים בריאים - על אחת כמה וכמה אצל חולים - מהם הגורמים והמנגנונים להתפתחות הפרעות בחשיבה תפיסה רגש והגיון עדיין לא יודעים - היכולת שלנו לעזור לסכיזופרנים היא מוגבלת מאד כפי שאת בעצמך רואה - הטיפול שהוא מקבל כעת זה פחות או יותר המקסימום שיש לרפואת שנות 2001 תהיי חזקה - ממה שהבנתי מהמכתב את עושה את הטוב ביותר בשבילו - הרבה סכיזופרנים היו רוצים שמישהוא יתיחס אליהם בכלל - בהצלחה - אשמח להמשיך ליעץ לך > > אודה מאוד להתייחסותכם המקצועית. > > בברכה , > > אפרת. >

אפרת כתב/ה: > > שלום לכם. > אני מעוניינת להעלות שאלה בנושא הסכיזופרניה. > מכר שלי, בחור בן 28, חלה במחלה. > המחלה התפרצה אצלו רצת אחרי שירותו הצבאי. אחת מהתופעות למחלה > היתה ההרגשה כי אנשים מעוניינים לפגוע בו (במקרה זה בקורס > הקצינים) ולהכשילו. > עם השנים, הבחור סיים דוקא בהצטיינות את שירותו הצבאי, החל ללמוד > במכינה לאוניברסיטה וסגיים לימודיו די בהצלחה. > עם הגיעו לאוניברסיטה התגלו קשיים אשר החמירו את מצבו הנפשי בעיקר > בתקופות המעבר (באביב) בהם היה חש מאוד לחוץ, הסתובב המון, העלה > בפניו חוג מכריו האישיים כל מיני אירועים לפני שנים . הכעס שלו > היה עצום ובלתי ניתן להבנה. > כל אימת שניסינו להרגיעו, המצב היה מחמיר וה"ברוגז" היה נמשך > תקופות . > בשלב מסויים, ניסינו לערב מומחים, הוא טופל אצל מספר פסיכיאטריים. > עבר מפסיכיאטר לפסיכיאטר מתוך הנחה כי "הסתרת " העיניין ושלא > יהייה רישום בתיק יציל אותו מ"מחלת הנפש בה לכה". > אבל, עם השנים המצב הוחרף. היתה לו חברה , אשר עזבה אותו לא מזמן. > בו בזמן, הבחור אשר טופל תקופה ארוכה בתרופות, הפסיק על דעת עצמו > לקחת את התרופות ומצבו הנפשי ממש התערער. > עד כדי כך, כי היה מדבר אל צמחים, היה מבקש מאיתנו לבקש רשות > מה"לחם" שיהייה אפשר לאוכלו ועוד כהנה וכהנה. > בשלב מסויים, הבחור אף נעשה אלים מילולית ופיזית (לא אלימות לשמה > אבל, היה ברור לאן הדברים יכולים להתגלגל אילו לא היתה נעשית > מעורבות חיצונית). > בשלב מסויים, ניסינו לומא לו כי הוא צריך לקבל טיפול וכי חייב > להמשיך לקחת תרופות. הבחור סירב לשמוע. הברירה היחידה אשר עמדה > בפנינו היא לאשפזו באישפוז כפוי , בצו של הרופא המחוזי. > בימים אלו הבחור מאושפוז בבית חולים לחולי נפש במחלקה סגורה. ניתן > לראות כי הוא לא כמו שאר החולים שם. > הוא בחור אינטיליגנט, שמור מאוד חיצונית, לבוש היטב ומתנהג כמו > יתר האנשים בהם אני נתקלת ברחוב. > ההבחנה של הרופאים במקום היא כי הוא חולה בסזכיזופרניה ודיכאון > כתוצאה מזה. > אני מקורבת קירבת דם שנייה לבחור. > וכתוצאה ממעורבותי בכל העניין, כיום הוא מאוד כועס עלי, ומאשים > אותי אישית באישפוזו. > יש לי מספר שאלות עליהם אני מבקשת התייחסותכם : > 1. איך עלי להתמודד עם יחסו כלפי. מדובר באדם שמאוד חשוב לי וברור > לי כי אני אצטרך לעזור לו כל ימיו. > האם יש איזושהי דרך להתקרב אליו מבלי שירגיש מאויים ???? > 2. האם עצם אישפוזו הכפוי הוא מעשה נכון ? או אולי שמא > טעינו??????????? > 3. האם יש אישזהו פיתרון אשר יכול להוציא אותו מהמצב בו הוא > שרוי?????? > או במילים אחרות, האם יש מרפא למחלה?????????????? > > אודה מאוד להתייחסותכם המקצועית. > > בברכה , > > אפרת. >

בהמשך לתשובה שנתקלתי בה בעניין זה, יש לי בעיה דומה. אני בת 23, ומאז גיל 9 תולשת את שערי. הבעיה כמובן מחריפה משנה לשנה. מעולם לא שמעתי על עוד אדם שיש לו את הבעיה הזו, עד שקראתי את המכתב של רוית בפורום זה. אני רוצה לציין ששערי היום מאוד קצר בשל ההרגל המגונה שלי ומאוד דליל. כמו כן אציין כי מעולם לא היו לי בעיות חברתיות, אני בחורה נאה ומושכת ויש לי חבר קבוע. רציתי לקבל יותר פרטים על הפרעת הטריכוטילומניה ולקבל חוו"ד מקצועית האם לדעתכם אני לוקה בה.

חוות דעת מקצועית ניתן רק בבדיקה - לא דרך אינטרנת על הסף - לא נראה שאת סובלת מטריקוטילומניה

שלי שלום ראשית אני מצרף לינק לאתר מעניין בעברית בנושא. http://www.geocities.com/naamaled/index.htm הבעיה של תלישת שיער אינה כה נדירה כפי שחשבת. הבושה לדבר על זה מונעת בד"כ החשפות לשכיחות התופעה. במידה ואת מוטרדת מתלישת השיער, ובמידה והדבר גורם לדלילות שיער, יש מקום לבדוק את הבעיה ולחשוב על טיפול מתאים. בעיקרון מדובר בתופעה עקשנית למדי. ניתן לשלב מספר מרכיבים בטיפול, הן פסיכולוגיים והן תרופתיים. בהיבט הפסיכולוגי, יש לתופעה בד"כ בסיס רגשי/נפשי מהעבר, וחשוב להבין אותו. עם זאת המיקוד העיקרי הוא בטיפול פסיכולוגי התנהגותי. ניתן גם להשתמש בהיפנוזה. בתחום התרופתי מקובל לתת תרופות כמו פרוזק ודומיו. דרושה מוטיבציה לשינוי ושילוב של מספר מרכיבים טיפוליים. בעזרת כל זאת ניתן להחליש את הסימפטום בצורה משמעותית מאוד. לעיתים לא ניתן להיפתר מהמגע בשיער, אבל אפשר למשל להפוך את התלישה למגע בלבד. הכל כמובן מאוד אישי וצריך להתאים את הטיפול לכל אדם באופן אינדיבידואלי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי. ראיתי את תגובתך לאנג'ל, והאמת היא שמשפט אחד הזיל דמעה מעיני, והוא החתימה שלך - דניאל ("חבר של אביב"). באמת עשית לי את היום, ותודה רבה לך על כך, אני באמת זקוקה לחברים כמוך עכשיו, בייחוד כשיש לי ימים קשים כמו שהיה סופשבוע האחרון. מקווה שאני לא נשמעת רגשנית מדי. תודה, ויום כייפי. אביב.

אהלן! לא את לא נשמעת רגשנית,אלא שאני רגשן מטבעי. פשוט כואב לי לשמע שעדיין לא מצאתם מנוחה לנפש,והריי עוד לא התחלתם עם האתגרים היותר קשים בחיים. ומקוה ומתפלל שלא תצתרכו לסחוב את "חבילתכם"לאורך זמן. כי אתן צריכות וחייבות להקים את הדור הבא. אמשיך להציק מדיי פעם. בידידות דניאל.

וחסר לכם שתעזבו אותנו. (ראי הודעה למעלה). דניאל.

לפסיכולוגים של האתר שלום אני בן 25 חולה במחלה כרונית . בעייתי היא שבמערכת יחסית חדשה איני יודע מתי וכיצד לספר לבת הזוג על המחלה שלי. אני חולה במחלה בשם קוליטיס . באופן כללי אני חיי רגיל . אני לא יודע האם לספר כבר בהתחלה או רק אחרי חודש חודשיים האם לתת הרבה פרטים בהתחלה או רק לענות בקיצור על שאלותיה. תודה רבה על תשובתכם ניר

ניר שלום רב, מחלת הקוליטיס אינה מחלה מסוכנת או מדבקת. היא מחלה כרונית שאנשים רבים לוקים בה ברמות חומרה שונות. בדר"כ בטיפול מתאים, הסימפטומים החריפים מתמעטים, וניתן לקיים חיים נורמטיביים לחלוטין. אתה שואל באיזה שלב לספר לחברה שלך על המחלה. ובכן, אני חושבת שאתה תחוש בעצמך מתי היא פתוחה מספיק כדי לשמוע גם על החלקים ה"פחות טובים" שלך. כאשר יש ביניכם אמון הדדי בסיסי, ואתה מרגיש שהיא לא תראה אותך מיד כ"אדם חולה" אלא יש לה בסיס עובדתי אחר עליך (מפגישות קודמות), זה זמן מתאים. אני יודעת שזה נשמע מעט מבולבל או לא מובן, אבל זה בגלל שאין תשובה חד משמעית לשאלתך. בסך הכל הכל תלוי בהרגשה שלך. בברכה, טלי פרידמן

בני יחגוג בעוד כחודשיים את יום הולדתו ה-10 בחצי שנה האחרונה היו לו מס' מקרים בהם הרטיב בלילה ולדבריו חלם שהוא עומד בשירותים. חשוב לציין שהוא "גמול" מגיל שנתיים ואף פעם לא היתה לו בעיית הרטבה. להתעלם? זה יעבור? מה עושים? תודה האם המודאגת

לאם המודאגת שלום. לעיתים יכול לקרות לילדים שהפיפי בורח. זה עדיין לא חייב להעיד על בעיה שמתפתחת. יחד עם זאת- נסי לשים לב אם מתרחשים שינויים בתחומים נוספים: אם הוא יותר לחוץ, עצוב, עצבני וכד'. כדאי גם לשלול, אם הבעיה נמשכת דלקת בשלפוחית השתן. מאוד סביר שהוא אכן חלם כי הוא בשירותים. אם יש לך שאלות נוספות המתעוררות לגביו- את מוזמנת לשאול. בברכה. רוית.

אני מקווה שהכל בסדר איתך... שיהיה לך שבוע טוב :)

היי, סליחה שלא הייתי זמינה בבוקר, הייתי צריכה להתאושש ולאגור כוחות בעצמי. ראיתי שהיה לך סופשבוע לא קל, לפי ההודעות כאן ובפורום ב- iol. גם לי היה סופשבוע יחסית קשה, אבל הספירה עדיין נמשכת... מקווה שהענינים השתפרו. אביב.

אני נוטל סרוקסט מזה 4 שבועות, לטיפול בדיכאון. מצב הרוח הכללי השתפר, ואולם עדיין נותרה בעיית היקיצה המוקדמת (ואי היכולת להרדם חזרה - בערך בשעה 4:30 לפנות בוקר) וכן בחילה קלה בבוקר שעוברת במשך היום. האם השנות 2 התופעות הנ"ל מעידה על השפעה לא מספקת של הסרוקסט או תרופות SSRI בכלל? אודה לך על חוות דעתך מתוך נסיונך עם מטופלים.

האם קיימת סוג של חרדה עם הרגשה של כאבים נודדים בגוף. ומה עליי לעשות כדיי לעצור את התופעה. תודה

שלום אני מאוהבת כבר כמה חודשים טובים בבחור מהעבודה. בהתחלה לא הרגשתי כלפיו כלום. אבל הבנות שעובדות איתנו אומרות שאנחנו מתאימים. בהתחלה לא התייחסתי אמה שהן אומרות, ונהפכנו לידידים טובים. אבל לאט לאט התחלתי לראות אותו באור שונה, ורגשות חדשים התעוררו בליבי. הן אומרות שהוא דלוק עליי אבל מתבייש. אני לא חושבת שזה נכון , כי לא יכול להיות שבן אדם דלוק עליי 8 חודשים ולא אומר לי כלום, במיוחד אם הוא מכיר אותי ויודע שאני לא אפגע בו. לפעמים אני רואה מבט בעיניים שלו , אבל אחרי שנייה המבט הזה נעלם. אז או שאני רואה מה שאני רוצה לראות או שהן באמת צודקות והוא ביישן. אני צוחקת איתו כל הזמן, ואומרת לו שהוא חמוד, אפילו הקלטתי לו שירים רומנטיים של שנות ה 80 ליום הולדת שזה רמז מאוד עבה. אבל אין סימן מצידו. כולם רואים שהוא מתייחס אליי יפה מאוד. כשאני אומרת לו בצחוק שאני רוצה לעזוב את מקום העבודה הוא אומר לי "מה אני יעשה בלעדייך" או "אני לא אתן לך לעזוב". אבל אני חושבת שזה לא סימן מצידו. הבעייה שאני ביישנית ולא יכולה לחשוף את רגשותיי, ופוחדת לקבל דחייה מצידו, או לאבד אותו בתור ידיד. אני רוצה לחזור להיות כמו קודם שלא הרגישה כלפיו כלום, או שהוא ייתן לי סימן שהוא מרגיש משהו כלפיי. אני חושבת עליו הרבה בזמן האחרון. הבעייה שאני לא יודעת אם אני באמת מאוהבת בו או שזה בגלל שהכניסו לי אותו לראש. ניסיתי להתרחק ממנו אבל זה לא הולך. ניסיתי להרגיז אותו על מנת להרחיק אותו, אבל רגע אחרי שהוא עושה פרצוף עצוב, הוא ממשיך לחייך אליי כאילו לא קרה כלום... אנא עיזרו לי....

אוליי תכתבי לו מכתב...ובו אל תחשפי את כל רגשותייך,אלא בתמצוט מה את חושבת,וקצת על מה שאת מרגישה. ואז תראי את תגובתו. ואוליי תקני זוג כרטיסים להצגה או לקולנוע.....ותגידי לו שקיבלת במתנה.. ושהוא מוזמן להצתרף אלייך. ולא לחשוף את כל רגשותייך,כי אוליי אחריי הפגישה הראשונה הם יעלמו,ואז למה לאכזב את הבחור. והלוואי ואלו יהיו צרותיינו. כל טוב דניאל.

הי קחי את התסריט הכי גרוע מה יקרה אם תגידי לו אבל אם עדיין אין לך אומץ תשתמשי בסיפור שלך או אפילו תשלחי לו את מה שכתבת שיקרא ויגיב , תגידי למשל שמצאת את זה כששוטטת , ולפי התגובה שלו תוכלי להבין איך הוא מתייחס לנושא ומשם הדרך קלה, למרות שאם תסתכלי עמוק עמוק פנימה את תדעי לבד מה הוא מרגיש ואם יש לזה סיכוי או לא יקירתי, תסתכלי לפחד בעיינים ואל תתני לו לשלוט בך , כי יכולה לצאת מזה אהבה גדולה ולא חבל לפספס? בהצלךחה

את מכירה את הבחורים, שאומרים/ לא אומרים, טיזרים. את מאוהבת באהבה. אני לא מאמינה שמישהו שמאוהבים בו לא מרגיש זאת. הוא לא פיספוס. תמשיכי הלאה

היי תקשיבי ימפגרת מה את חושבת שאת כל העולם מעניין מה קורה לך בחיים עצה אישית : תפסיקי לשעמם את האנשים לפני שירדמו לך מול המסך!!! בתקווה להבנה סולטנה הכוסית!

חביבתי לעולם פשוט לעולם על תתחילי בכלל קשר עם אדם העובד יחד איתך. כל זמן שהכל בסדר מבחינתכם לא יהיו בעיות. ברגע שמשהו בקשר ישתבש,צפי להרבה בעיות שישליכו על העבודה בהמשך. הנסיון מלמד שבמקרים כאשר הקשר משתבש,הבחורה היא שאוכלת אותה בגדול. והמבין יבין.

פשוט תגידי לו מה את חושבת ישר מהלב מה יכול להיות, הכי הרבה תקבלינ תשובה שלילית או טיפה מבוכה \לא משהו שאישה בוגרת כמוך לא יכולה להתמודדד, במקרה הטוב הרווחת חבר או בן זוג או אולי זיון טוב :)

אלמונית שלום לך,קרה לי אותו מקרה אם בחור שההינו ידידים מאוד טובים בערך כשלוש שנים,הוא מאוד רצה שזה יתפתח למשהוא קצת יותר רציני אבל אני לא.ביום אחד חל בי תפנית והתחלתי להרגיש רגשות לבחור רגשות אחרות והתחלתי להתאהב בוא לא יודעת להסביר זאת ואיך אבל זה מה שקרה היום אנחנו זוג לכל דבר ומאוד כייף לנו יחד....יש דברים בגו.

"YOU BETTER MISS A KISS,THEN KISS A MISS" תחשבי טוב טוב על המשמעות של המישפט הזה........ נכון,זה מפחיד לגשת ולהראות את ריגשותייך כלפי הבחור......אבל מקסימום הוא יגיד לך, לא! מה קרה?...לא קרה כלום. את צריכה ללכת אחרי ליבך,הוא ידריך אותך.

Not an easy one. However, you must consider that its always better to be safe than to be sorry.Emotions have many pitfalls. Maybe he has done this before to many ladies. Maybe he is just not ready. And as we say, when you want to fulffil a fish. There are many oceans where you can catch a fish. Good luck. PS Yes, you can ask him about his intentions.Yes, you can..

גם לי כרה מצב דומה לשלך . ומה שאני עשיתי הוא לדבר איתו כאילו את נותנת לו דוגמא לחברה שלך שעברה דבר כזה. לדוגמא: תשאלי אותו אם הוא היה במצב כזה מה הוא היה עושה? או" האם קרה לך פעם דבר כזה"? ואז תראי את תגובתו ותראי את התשובה שהוא יענה לך ואז לפי זה כבר תדעי מה להגיד לו, ואם את תראי שגם זה לא הולך אז פשוט תיגשי אליו ותספרי לו כל מה שאת מרגישה ואת תראי שהוא יעריך את הצעד הזה.

תראי, לפי מה שאני מבינה, את במצב שאת לא ממש יודעת אם את מאוהבת בו באופן הרומנטי או באופן הידידותי. מניסיון אישי, כדאי לך לחשוב טוב על הרגשות שלך, ולא לפעול בלי להיות בטוחה..... כי אז, יכול להיווצר מצב לא נעים ודי עגום, כך היה במקרה מדומה של חברה שלי - נניח שאת מדברת איתו על היחסים בינכם והאם הוא מעוניין שמערכת החסים שלכם תתפתח מעבר לידידות, ונניח (כדי להימנע מאכזבות יש לחשוב על כל התוצאות האפשריות), שהוא לא ממש מעוניין, או שיש לו מישהי, אז הידידות תיהרס, ויווצר מצב של מבוכה ואי נעימות בינכם, מה שבטוח, יחסי הידידות שהיו בינכם לא יחזרו לקדמותם...... והכי גרוע, בדרך כלל במצבים כאלה, הדחייה שלו תגרום לך להתאהב בו יותר ויותר, או שרק תחשבי שאת מאוהבת בו וזה יגרום לך לסבל, לדיכאון, לתיסכול ולמצב ממש לא נעים במקום העבודה. או קיי, כל זה לא היה במטרה לדכא אותך, חס וחלילה, אלא לגרום לך גם לחשוב על המצב הכי גרוע ועגום כדי למנוע אכזבות והלם. אך, ייתכן, שהוא יענה לחיזוריך ויגיד לך שהוא חושב עליך כבר הרבה זמן, וחיכה שתפני אליו, כי הוא היה בטוח שלא תרצי אותו....... וזה כמובן המצב האידיאלי !!! א\, לפי דעתי, את צריכה לפענח את הרגשות האמיתיים שלך, וללכת בעקבות הלב ותחושות הבטן שלך. שיהיה בהצלחה !!!

אני מאוהב במישהי כבר שנה ובערך 2 חודשים וגם אין לי כח להמשיך באהבה זו משום שרגשות אלה רק מהצד שלי והיא לא יודעת שיש לי הרגשות כלפיה ומה שאוסר אותי לגלות לה הוא שהיא איננה מעונינת להיות בקשר כרגע או היא בזמן הזה לא חושבת בכלל על קשר ואני לא רוצה לפגע מה אני יכול לעשות אני כמעט מרגיש שאני רוצה למות מרוב האהבה הזו שכל כך לוחצת אותי.

המקרה שלך משום מה מוכר לי, לדעתי אם היוא היה רוצה משהו הוא היה עושה את הצעד גם לי היה ידיד כזה ששידר יחס מעבר לידידות ולא ידעתי מה לעשות בדיוק כמוך היום אנחנו אפילו לא ידידים כיוון שאני ניסיתי לבר מה הוא רוצה? במקרה שלי הוא באמת רצה אבל אחרי שדיברתי איתו הוא פתאום השתנה עדיף שלא תעשי שום צעד ותתני לו לעשות את אחד התפקידים שניתנו לגבר ,לחזר אחרי אשה ,מה שבטוחאת זה הם לא יודעים לעשות אם את רוצה להישאר ידידה שלו תמשיכי הלאה ותוציאי אותו מהראש שלך!

היי גם אני מתבייש ולאחר שנה ניהלתי שיחה איתה והיום אנו נשואים באושר ויושר תני צנס

תשובה לאלמונית: אני חושבת שאת צריכה לאזור אומץ ולמרות הפחד מהדחייה ולאבד ידיד, כדאי לך לנסות כי אם לא תנסי אז לא תדעי. פשוט תפני אליו ישירות ותשאלי אותו מה הכוונות שלו ולפני שאת ש ואלת אותו תחשבי לעצמך שמה כבר יכול לקרות. או שהוא לא ירצה או שהוא ירצה. בכל מקרה את תדעי איפה את עומדת. אני חושבת שחוסר הוודאות זה הדבר הכי קשה ולכן חשוב שתדעי איפה את עומדת למרות הפחדים שלך, פשוט לקחת איתך את הפחדים כדי לדעת איפה את עומדת. בהצלחה, טלי

אני לא מבינה מה הבעייה להזמין אותו לקפה אחרי העבודה ופשוט להיות ישירה. אל תתעני היי עצמאית וגשי ישר לעניין כמובן בעדינות יש שתי אפשרויות או שכן או שלא אין לך מה להפסיד בהצלחה!!!!!

רק ג'וג'ו יודע מה טוב בשבילך

ככה לא יילך נראה מהצד שמדובר בשני אנשים בישנים ועצורים. סיפורים כאלה נגמרים בזה שהוא פוגש מכוערת אחת , ומתחתן איתה אחרי חודשיים ואז יום לפני החתונה את מתוודה בפניו... יאלה ילדה לעסק תני גז ותקדמי את הענין - ויאלה - אינשאלה בחגים אתם כבר בחו"ל יחד לסופשבוע מטריף באמסטרדם... בעדינות על הגראס ממי:))

חבל על הזמן חפשי עץ אחר

לאחר שקראתי את כל ההודעות, לדעתי יצאת יותר מבולבלת ממה שנכנסת. יש הרבה מאוד אנשים שהצליחו והרבה מאוד שלא הצליחו. אני הצלחתי ובספטמבר אני מתחתנת עם הביישן שלי. אבל יכול להיות שבמקרה שלך זה לא יצליח. אז מה אני מציאה. אני מציאה שתעשי מה שהלב שלך מרגיש. אם את מרגישה דחף רציני לדבר איתו והיות פתוחה איתו לכי על זה, זה יכול להביא לאהבה נהדרת. אם את מתביישת מאוד ולא חושבת שאת מסוגלת לעבוד איתו אחרי שהוא ידחה אותך (כמובן שזה לא מחייב שיקרה), אז תוותרי ותמשיכי לתת רמזים גדולים. בכל מקרה וזה הכי החשוב, תהיה שלמה עם מה שאת עושה ולא משנה מה את עושה.

לאלמונית לדעתי כדאי לך לספר לו את רגשותייך, או שתרויחי בגדול והוא יהיה שלך. או שתחי את המציאות ותביני שלו מתאים רק קשר ידדותי ולא יותר אם לא מנסים לא יודעים חבל שאת נמצאת בסוג של אשליה לא ממומשת. אם ירצה קשר אז הרווחת אם לא במילא אין בינכם קשר שאת רוצה או שזה ימשיך כך או שלא ישאר כלום[ בהצלחה אני יודעת שבמילים זה קל ובמעשים זה קשה

היי את בטח מ'זה מבולבלת - הייתי במצבך אבל אני לא ניגשתי ולדעתי הפסדתי בגדול אז אני מציעה לך דברי איתו (במקרה הכי גרוע הוא יגיד לך שלא- אז הוא פשוט הפסיד) אני מקווה שיצליח לך ובגדול ותגידי מה קורה אז ביי דנה

הלוואי שיכולתי לומר לך את מה שאת רוצה לשמוע, אבל צר לי אני חייבת להיות כנה. כולנו יודעים שדחייה היא דבר קשה וכל אדם מתמודד איתה בצורה שונה - יש כאלו שיודעים להמשיך הלאה, בכייף, כאילו לא קרה כלום ויש את אלו שדחייה יכולה לגרום להם למפח נפש כל כך עמוק עד כדי נזק נפשי עצום בעתיד (חוסר הבטחון צונח וכו'). את צריכה לשבת עם עצמך ולברר עם עצמך, במלוא הכנות, כיצד את עלולה להגיב לדחייה - האם את מסוג האנשים שממשיכים הלאה או עלולה להינזק בצורה קשה? לפתח קשר עם מישהו בעבודה מצריך המון המון אומץ. נכון, נכון שיש סיפורי אהבה מוצלחים במקומות עבודה, אבל תמיד תהיי עם רגליים על הקרקע ועל תשכחי שאת עלולה לקבל תוצאה הפוכה. ואל תשכחי שזוהי לא דחייה רגילה - זהו מישהו שתצטרכי לפגוש בו יום יום!!! (אלא אם כן תעזבי את מקום העבודה). מניסיוני האישי אני יכולה לומר לך שגם אני הייתי מאוהבת במישהו שעימו עבדתי, ואף היה בינינו מגע אינטימי קליל. לאחר זמן מה הוא הבהיר לי חד משמעית כי איננו מעוניין ומאז אפילו לא הצלחנו להסתכל אחד לשניה בעיניים, ואפילו כמעט שלא לשוחח בענייני עבודה. לא הצלחתי להמשיך ולעבוד עד אשר נאלצתי להתפטר ממקום עבודה שכל כך אהבתי, אבל למרות מקום העבודה המקסים, הרגשתי שאם לא אעזוב - ייגרם לי נזק נפשי עצום ולא אוכל להמשיך כך לחיות. השנים עוברות, אין זמן, וראיתי כיצד שנה שלמה לא יכולתי לתפקד ולא רציתי להכיר אף אחד אחר, כל שרציתי הוא לבוא בבוקר למשרד ולראות את פניו וכך לא יכולתי להמשיך כמובן. ובאם בכל זאת תחליטי לעשות את הצעד - אז בהצלחה. רק את מכירה את עצמך. נ

זה לא ילך אם אתם עובדים באותו מקום עבודה, אז פשוט תעזבי ותנסי לגרום לו לעשות את הצעד.

"אם אני לי מי לי" מצב די נורמלי , ובמקרים כאלה צריך גם אומץ! אומץ לא מבטיח נצחון/הצלחה , אבל הוא לא מותיר ספקות... אומץ יכול לבוא לידי בטוי בגירוי - לא בוטה חלילה, או הזמנה לצאת יחד ל...סרט ואח"כ... וכו' וכו' לסיכום , את צריכה להחליט : * לנסות מהלך נוסף - אמיץ , או * לחיות בתחושה/אשליה שהוא רק בישן... לא בדיוק הקלתי עלייך , אבל הוא שאמרתי - מקרה נורמלי לחלוטין בהצלחה!

"אם אני לי מי לי" מצב די נורמלי , ובמקרים כאלה צריך גם אומץ! אומץ לא מבטיח נצחון/הצלחה , אבל הוא לא מותיר ספקות... אומץ יכול לבוא לידי בטוי בגירוי - לא בוטה חלילה, או הזמנה לצאת יחד ל...סרט ואח"כ... וכו' וכו' לסיכום , את צריכה להחליט : * לנסות מהלך נוסף - אמיץ , או * לחיות בתחושה/אשליה שהוא רק בישן... לא בדיוק הקלתי עלייך , אבל הוא שאמרתי - מקרה נורמלי לחלוטין בהצלחה!

נערתי החיים קצרים וההזדמנויות אינן בשפע, אל תחמיצי.

את יודעת, גם לי קרה משהו דומה. אני בת 14 וילד אחד שדלוק עלי כבר כמה חודשים שלח את החבר שלו לומר לי את זה (כאילו שלא ידעתי). בכל אופן נפגשנו כמה פעמים ואני לא יודעת אם התאהבתי בו או שפשוט נכנעתי לשטיפת המוח של החברים שלו, והחברים שלי. בסוף לא יצא מזה כלום והוא התגלה כממש מניאק אבל אני מציעה לך שפשוט תשאלי אותו. אולי זה יהיה קצת מביך בהתחלה, אבל אתם תתגברו. בהצלחה!

לדעתי פשוט תגשי אליו ותדברי איתו בכנות. הפתרו הכי מוצלח. אולי לא מבטיח 100 אחוז הצלחה, אבל לפחות לא יהיו לך ספקות, וזה יעזור לך לפתור או להבין הרבה דברים. אם הוא לא מעונין ככה לפחות תדעי, ואם כן - מה טוב. סבבא ומתחילים קשר חדש! פשוט לתפוס אומץ וללכת לדבר.

לא כדאי לך להמשיך בזה כי ככל שיתארכו הימים את תאהבי אותו עוד יותר ואחר כך הוא ילך להתחתן עם מישהיא אחרת , תני לעצמך מרחק ממנו ואל תתיחסי אליו כי לי קרה אותו דבר עם בחור שעובד איתי אהבתי אותו מאוד ואף אמרתי לו את זה והוא לא התייחס אלי ברצינות כמעט התאבדתי בגללו ועכשיו אחרי שנה אני מאחה את הפצעים שלי ומתחילה להכיר בחורים אחרים אל תחשבי שהוא יכעס עלייך תחשבי רק על עצמך בלבד כי זו שתיפגע בסוף זו את .

עד כמה שזה ישמע לך מוזר את ממש לא היחידה שנמצאת במצב כזה. מנקודת המבט הגברית המצב בדרך כלל קצת יותר מסובך מכיוון שעל פי רוב מאיתנו מצפים לעשות את הצעד הראשון ולפעמים קשה מאוד לדעת אם הצד השני באמת מעוניין או סתם חברותי. כמו בהרבה תחומים בחיים אין נוסחאות פלא, אם את רוצה בו לקשר רומנטי עליך לקחת את היוזמה לידיים - עד כמה מפחיד שזה לא יהיה (בדרך כלל ,מאוד )- ולקחת את הסיכון שהבחור ישיב בשלילה. מניסיון אישי ,במידה והתשובה שלילית תשתדלי להראות קלילה לאחר הסירוב(הסיטואציה עבורו תהא לא פחות מביכה מאשר עבורך) ולהמשיך לדבר עימו באופן חברותי - ככל שתרבי לדבר איתו המבוכה תעבור מהר יותר וסביר מאוד להניח כי תשארו ידידים כפי שהייתם לפני. בכל מקרה ,לדעתי שווה לנסות- no guts no glory. בהצלחה.

,תמצצי לו !!! והכל יסתדר

קחי את האומץ תעשי את המעשה. לשבת בבית ולחשוב מה היה קורה אם, את יכולה לעשות תמיד. מה זה יעזור לך? המקסימום שהוא יכול לעשות זה להגיד לך לא! אף אחד עוד לא מת מזה. גם אותי זרקו כמה פעמים, החוכמה זה ליפול על הרגליים. גם לי הייתה מערכת יחסים בעבודה, האמת שזה נגמר ברע - אבל שוב, הכל קשור בבן- אדם. אל תפחדי. מי שלא מעיז, לא מצליח!!!

do what you want to do לכי על זה חיים רק פעם אחת וגם לי קרה מקרה דומה

תתחילי איתו את או שתפסידי כי יכול להיות שהוא באמת בישן

תיראי גם אני הייתי במצב הזה למשל במכללה ,והבחור היה תמיד יושב לידי והיה נהנה לדבר איתי ובעקבות זאת אפילו שאלתי אותו אם הוא רוצה לילמוד איתי למבחנים והוא נענה לי ... אבל הוא לא ידע איך אני באמת מרגישה... וכך היה כמה חודשים רק מדברים ושום דבר לא קורה זה מה שקורה כאשר לא אומרים את התאמת. ושבוע שעבר ראיתי אותו יוצא עם בחורה אחרת .... ומה שאני מציעה פשוט למהר להגיד הכל לחשוף את הרגשות אחרת מפסידים....וזה לא נעים אז קדימה...

זה די פשוט באהבה או שיש 2 או שאין בכלל לא נתן סמן שהוא מעויין תשכחי אותו ותמשיכי הלאה גיל

לדעתי הבחור מאוד מחבב אותך , אבל ההתנהגות אותה את מתארת נדמה לי שהוא לא באמת מעונין בך בתור בת זוג. ו א ו ל ם , יכול מאוד להיות שאני טועה ,אחרי הכל אני לא מכירה אותו ויש בחורים סופר בישניים שכל עוד לא דוחפים להם מספרי טלפון לתוך הידיטים , לא מבינים עניין , ולכן הצעתי המאוד פרקטית היא כזו: גשי אליו ותאמרי לו ללא כחל וסרק : "רוצה לצאת איתי מתי שהוא". הדהר הגרוע ביותר שיכולן לקרות זה שהוא יאמר לך לא. את יודעת מה ? את תתגברי על זה . אחרי הכל אין לך מה להפסיד בכל מקרה אני בטוחה שהוא ימשיך לחבב אותך ואם הוא יאמר לך כן, תוכלי להרוויח - ובגדול. ואם אחרי זמן קצר תווכחי שאת בעצם לא רוצה אותו , אז מה? לא קרה כלום. קצת אומץ בנות, קצת אומץ. ב ה צ ל ח ה

שלום ! לפי דעתי אם הבחור באמת מאוהב בך, הוא יגלה את זה בסופו של דבר. הייתי מחכה לזה, אם זה לא הייה קורה - אז כנראה, אין בכוונתו שום דבר חוץ מידידות שאת רואה. תני לו לזרום לבד, ואל תנסי לזרז משהו ולברר בעצמך. אם האהבה הזאת קיימת היא תתגלה ולא עליך לדחוף משהו בחיים. הכל בא מה' .

אני רוצה להגיד לך שאני הייתי באותו מצב כמו שלך בדיוק וכולם אמרו לי שאני חייבת להיות ישרה איתו וכך עשיתי לא יאמן אבל מאז אני והוא ממש התרחקנו אני מאוד מאוכזבת ואני לא מציעה לך לעשות את אותה טעות שאני עשיתי כי עכשיו איבדתי ידיד טוב וחבל לי שגם את תעברי את זה לכן אני מציעה לך להקשיב לכל העצות שנותנים לך חוץ מהעצה להיות איתו גלויה בהצלחה

אני נוטלת פרוזק 20 מ"ג והוא מצוין לי מלבד פגיעתו בליבידו שלי. ניסיתי כבר ציפרמיל, סרוסקט, פבוקסיל, מובמיד והם לא היו טובים לי. רמרון ניסיתי מעט זמן ולא עמדתי בישנוניות שהוא גרם לי. ברצוני לדעת מהן האפשרויות הכי עדכניות שעומדות בפני? למשל האם טיפול ב- substance P יכול לגרום לתוצאות חיוביות דומות לאילו שפרוזק גורם? והאם תוסף המזון sam-e יכול להגביר את השפעת הפרוזק, כך שאוכל לקחת פחות מפרוזק ואז אולי פחות יפגע בליבידו? בתודה מראש נטע

נטע שלום. היום אני לוקח ציפראמיל וגם לי זה לא עושה טוב . שאלתי ממך - מה התופעות שגרם לך הכדור ומה את ממליצה מניסיונך. סוג החרדה שלי זה כאבים נודדים בגוף. והרגשת מועקה מהבטן. תודה.

מהיכן לוקחים כח ? חייתי ארבע שנים מהרזרבות המעטות שנשארו והכל נגמר ! ולאיזו מציאות אני מתעוררת כל בוקר? אבל אני מתעוררת כי אין לי ברירה... אני מודה לך על ההתייחסות להודעתי ומקווה שבפעם הבאה אהיה יותר אופטימית.

שלום לך! בשעה 1:00 לפנות בוקר, באמת קשה לחשוב מהיכן לוקחים כח. גם הכל נראה יותר שחור... :-) לחיות עם בן-זוג שלא תומך ולא מפרגן, ועם ילד חולה- איך לכתוב את המשפט הבא? הכל מתגמד. כנ"ל לגבי כל עצה אחרת שאכתוב- תסתכלי על מה שיש ולא על מה שאין, תקחי כח מפה, תתחזקי משם- את לא ממש צריכה את זה, אני חושבת. מה שלי עוזר, בימים שאני מרגישה שנגמרו לי הכוחות, כשנידמה לי שאבד לי המצפן הפנימי שלי- אני חושבת רק על הצעד הבא. מנסה להנות מדברים קטנים, לא לחשוב במושגים גדולים של אסון או קטסטרופה. מתייעצת עם חברה, קולגה בעבודה. מתכתבת באינטרנט. בדרך כלל זה מסתדר לי. אני מקוה שתוכלי להעזר במשהוא כדי לתכנן את הצעד הבא שלך. נראה לי שלרוית ניסן יש כיוונים טובים... מחזיקה לך אצבעות. תמשיכי לכתוב.

רחל, הצלחת לגרום לי לחייך !!!!!!! באמת אתמול הרגשתי מאד רע והיום היה הרבה יותר טוב.... קשה לי להכיל דברים טובים ,הם גורמים לי להיות עצובה משום מה... ואתמול פגשתי דבר טוב או יותר נכון קראתי דבר טוב,שלמישהו איכפת ועוד מישהו זר... וזה גרם לסערת רגשות ענקית.... אבל היום אני מרגישה קצת יותר טוב ויותר אופטימית... תודה לך...

שלום אני רוצה לכתוב כמה רע לי וקשה לי בחיים הנוראיים האלה, אין יום שאני לא חושב בו על התאבדות כי אני לא מוצא טעם לחיות אני בחור צעיר שפשוט לא מוצא את מקומו בעולם המגעיל הזה. כבר הייתי בטיפול פסיכולוגי ואני לוקח תרופות נגד דיכאון אבל עדין אני מרגיש שאני חי בסיוט שלא נגמר ואני לא רואה שום תקווה ככה שרעיון ההתאבדות מיום ליום ניראה לי יותר הגיוני ונבון בשבילי כי נמאס לי כבר לסבול.

עמית שלום, אני לא יודעת בן כמה אתה, אבל אני בת 29 ועברתי הרבה בחיים. למרות כל מה שעברתי, בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. יש כאן עוד אנשים שסובלים מהתופעה ולדעתי זה יהיה רעיון טוב לקבוצת תמיכה וירטואלית. עדי

ואני בן-38 שעדיין חושב ומאמין שיכול להיות טוב. אתה אומר שכל יום אתה חושב על הת...,ואוליי תחשוב כל יום על חיים יותר טובים,ואוליי תחשוב על דברים יותר משמחים ומועילים. כי הרע נשאר בנפשנו,הטוב בגופנו.אוליי תערבב את שניהם ותנסה לאחות אותם. כי הימים הנוראיים יעברו באיזה יום,ורק הטובים ייזכרו בתודעה שלנו. ותחשוב שכל אחד חושב שבעייתו היא הנוראה מכל תסתכל לצדדים,ואז תראה שבעצם בעייתך שלך מתגמדת,לעומת אחרים. ואז הנפש אומרת:לא שלי הכי נוראה תגמור אותה ודיי. והגוף ממאן לו. יש ימים טובים ידידי,יש לאחר כל מכשול,אהבה,משפחה,ילדים,ועוד דור עם שמחה וגם הרבה מכשולים,אבל האם בכוחנו לזה? ימים יגידו ואז לא נזכור את כל סבלנו,וזה בביטחון. רואה אותך מקים את הדור הבא. שלך.דניאל.

החיים קשים, סובלים וסובלים ואחר כך מתים אה? עבדו עלינו..... פעם גם אני הרגשתי ככה. היום אני חושבת אחרת, מה שלא הורג אותך מחשל, וצריך ללמוד להתבונן ולמצוא את הטוב והיפה, כי יש הרבה דברים יפים, יש שמחות קטנות וגדולות, והתאבדות היא רק בריחה, מאיפה? אולי אתה יודע, ממה? גם כן, אבל לאן? אתה יודע? אולי זה חידלון אינסופי?אז יופי, לא מרגישים כלום, אבל אולי זה בכלל משהו אחר יותר גרוע,, איך אתה בטוח ששם יותר טוב? ששם פחות מדכא? אולי להפך? אתה בטיפול , וזה כבר טוב, אל תתיאש כל כך מהר. יש לך עוד הרבה זמן להתאבד...

תתאבד ותגמור עם זה קצת קשה אז בוכים. תמיד נוחח לבחור בפתרון הקל של התאבדות החוכמה לבחור ב דרך של התמודדות

Well said. Motti

כן אני נערה צעירה.אני בת 19. דווקא במשך התיכון נשאתי את השונות שלי בלב. מעולם לא החצנתי אותה . אמנם הייתי בן אדם מופנם וסגור ולא הייתי שייכת ל"מקובלים", עדיין היו לי הרבה חברים והעמדתי פנים כאילו אני חושבת כמוהם.את יודעת החלומות הרגילים לרצות חבר,לרצות כסף, להמשיך ללמוד לטייל בחו"ל.בתוכי ידעתי שאני שונאת את עצמי.שהדברים האילו מבחינתי לא מניחים את הדעת.מעולם לא העזתי להודות בכל זה.אבל ההתנהגות שלי לרוב הייתה ילדותית, שטחית ורגילה או שלפחות את הכרחתי את עצמי להאמין בזה. להיות שונה,לחשוב שונה ,לא להשלים עם כלום בחיים,לחשוב שהכל מיותר,אילו דברים שהפחיד אותי מאוד להכיר בהם. סיימתי תיכון מוקדם יחסית בגיל 17,עבדתי כמו כולם , התגייסתי לצבא, פיתחתי הפרעת אכילה בדרך...וזהו מספיק לי.אני לא רוצה יותר כלום בחיים. אני חייה 19 שנים עם אישיות אובססיבית.פעם אפילו התאהבתי במישהו כ"כ עד שאמא שלו כינתה אותי "מטורפת" . פעם האמנתי שאם אני לא אהיה מספיק סטרילית , אני אחלה באיזה טטנוס או משהו. לפני זה זה היה איסור מוחלט בכלל לדבר ,אחרת אלוהים יעניש אותי .... וכמובן אובססיה לאוכל,אכילה בסתר, המנעות מלדבר על אוכל,צומות ממושכים -מה שהיו מנת חלקי כל חיי והובילו אותי בסוף למחלת האנורקסיה ומאוחר יותר לבולמיה. עשיתי מספיק בחיים,לא? אני לא מתכוונת לזעזע אנשים בהתאבדות.אני פשוט לא מסוגלת להתאבד.יש לציין שזה עוד אלמנט שמפחיד אותי.אני מרגישה כאילו משהו מסתורי גורם לי להאחז בחיים המוזרים הללו. חוץ מזה שאין לי במה לזעזע אנשים.אמנם גדלתי בשכונת עוני אבל אני לא עניה מסכנה , אני לא יפה ,לא מקובלת, לא מוכשרת במיוחד .אף אחד לא יגיד לעצמו כמו שאמרו על הבחורה ההיא : "אוי מסכנה כמה היא הייתה יפה,אבל היו לה חיים קשים" אני סתם בן אדם דפוק וזהו

...

Angel יקרה, את נורא נורא שיפוטית כלפי עצמך, ונורא שונאת את עצמך. למה בעצם? אני בטוחה שלא עשית שום דבר רע לאף אחד. אולי את רעה כלפי עצמך, אבל גם את זה אפשר לשנות. את כותבת שיש לך אישיות אובססיווית. אז מה? אז פעם התאהבת במישהו עד שאמא שלו כינתה אותך "מטורפת". אז מה אכפת לך מה אמא של אותו אחד אמרה? בכל אהבה או התאהבות יש משהו אובססיווי. זה חלק מסוד הקסם שבאהבה. אפשר לחיות מצוין עם אובססיות, אפשר לנסות לשלוט בהן, ואפשר פשוט לא להתרגש מהם. ואני בטוחה שהזכרת את ההתאהבות הזאת כי יש לזה משמעות בשבילך, וזו היתה תקופה חשובה ומשמעותית בחייך. הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר (אפשר גם להזמין אותו באתר של "דיבוק" באינטרנט, תמורת 45 שקלים). הכוונה בילד מחונן שמחונן ביכולת להבין מה מבקשים ממנו ההורים והחברה כולה, ומתוך רצון לעשות מה שאומרים לו ולמלא את כל השאיפות של כולם, הוא מאבד את העצמיות שלו. זו הטרגדיה של רבים מאתנו. שהם כל כך מסתירים את עצמם, עד שהעצמיות שלהם מתחמקת וצריך לעבוד קשה - באופן פסיכולוגי - כדי לגלות אותה. כדי להוציא לאור את אותו ילד שדוכא בעבר הרחוק כל כך. אני מאמינה שתוכלי להתגבר על הקשיים שבהם את נתקלת בתקופה זו של חייך. סביר להניח שהיית בטיפול בעקבות הפרעות האכילה. טיפול הוא תהליך ממושך, ועם הפסיכולוג הנכון גם יש הצלחות. אבל העיקר הוא להמשיך ולהתמיד, גם במשך כמה שנים, ולא להפסיק כשקשה. את זה אני אומרת מניסיון. כבר "ברחתי" מפסיכולוגית אחת, וכמעט "ברחתי" מעוד אחת. אבל עצרתי בעצמי בזמן. כשאת מוצאת פסיכולוג שאת מחבבת - ומדובר כאן בכימיה בין שני אנשים - תנסי לתת לו או לה לעזור לך. יש לי תחושה שעזרה מקצועית יכולה לחולל נפלאות. יש לך הרבה כוחות, את צריכה להבין את זה. ואת רוצה לחיות - משהו מסתורי גורם לך להיאחז בחיים המוזרים האלה, כפי שכתבת. זה אחד הדברים שצריך לברך עליהם.

עכשיו עשיתי "תחקיר", ומתברר ממסרים קודמים שלך שאת חיילת שלא זוכה לטיפול הולם בצבא. לנוכח המצב, רק עוד שמונה חודשים תוכלי לקבל טיפול במסגרת קופות החולים. את לא יכולה להגיש קבילה לנציב קבילות חיילים כדי לקבל טיפול? חוץ מזה, אולי אפשר לפנות לפסיכולוג אחר במסגרת הצבא? אני מאמינה שיש כמה בבסיס שבו את משרתת, ולפעמים שווה פשוט להחליף. אני מצטערת שאני לא מסוגלת לעזור לך באמת.

אני בת 28, רווקה. בעבר סבלתי מהתקפי חרדה כלליים וטופלתי הן על ידי פסיכולוג והן בתרופות על ידי פסיכיאטר. לאחרונה ראיתי תוכנית בטלוויזיה, שדיברה על טיפול בחרדות דרך היפנוזה אני מעוניינת לשמוע את דעתכם המקצועית בעיניין : 1. מה מהות הטיפול, מה היתרונות של טיפול כזה, האם יש בו סכנות כלשהן ? 2. היכן ניתן למצוא חומר על הנושא (אתרים באינטרנט) ? 3. קבלת הדרכה כיצד אפשר להגיע לטיפול כזה. תודה! מיקה

מיקה שלום הערב חזרתי מכנס האיגוד הישראלי להיפנוזה שהנושא עליו את שואלת נדון בו לרוב. הטיפול בהיפנוזה יעיל לתסמונות רבות, ויעילותו עבור התקפי חרדה טובה בהחלט. זה אחד השימושים הנפוצים ביותר להיפנוזה. ההיפנוזה הוא כלי המגביר את יעילות הטיפול הפסיכולוגי בשל מצב התודעה המיוחד שהוא יוצר. אין כל סכנה בטיפול היפנוטי כל עוד הוא מבוצע על ידי איש מקצוע המוסמך לעסוק בתחום. ניתן לקרוא באינטרנט חומר על חרדה והיפנוזה הקישי פשוט את מילות הקוד hypnosis anxiety ותמצאי חומר רב. במידה ואת רוצה הפניה צרי עימי קשר דרך הדואר האלקטרוני בהקלקה על שמי בהודעה. צייני מאיזה איזור את בארץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מאזור חיפה, וכבר כתבתי היום על מצוקתי. האם טיפול זה יוכל לעזור לי ? להיכן לגשת ? תודה

שלום חברים, אני פוחד ממים. רציתי לדעת ממה זה יכול להיות וכמה זמן זה יכול להימשך. האם זה יכול להיות מטראומת ילדות שעברתי כשכמעט טבעתי בים? ראוי לציין שהפחד התחיל לי רק מלפני כשנה לערך והמקרה קרה לפני כ 25 שנה תודה וואלה

שיבציל שלום קשה לדעת ממה נובע הפחד שלך ממים. במידה ועברת בעברך טראומה של כמעט טביעה זה בהחלט יכול להיות הגורם, אולם חשוב לבדוק אם זה הגורם היחיד, או שזה "מתלבש" על דברים אחרים. לדעתי ניתן לטפל בבעיה בקלות יחסית בכלים פסיכולוגים התנהגותיים. אם זה מטריד אותך והיית מעוניין לטפל בזה פנה לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

טוב,אולי זהו לא הפורום המתאים,אבל את שאר הפורומים שכתבתי בהם כבר נטשתי די מזמן... לאחרונה הגעתי למסקנה שמכיוון שאני בן אדם כ"כ שונה משאר העולם(אפילו מהחלק היוצא דופן), אני אמורה לדעת להסתדר בכוחות עצמי ללא עזרה כלל. דוקא בזמנים האחרונים נחשפה בעייתי בפני חברי,הורי ומשפחתי.עכשיו אני מרגישה מאוד שונה מהם,נבדלת.כולם טוענים שהם לא מבינים אותי,לא מבינים על מה אני מדברת בכלל. לפעמים אני מקשיבה לעצמי בעודי מדברת עם אנשים וגם אני לא מבינה על מה אני מדברת, אני מרגישה אחד משני דברים: 1.שנולדתי להיות שונה מכולם וכך נגזר עלי להיות עד סוף ימי. 2. שכל מה שקורה לי מקורו במשחק "נדמה לי" שמתחולל לי בראש, ושפשוט נטרפה עלי דעתי. בכל אופן, לא מגיע לי טיפול בשום בעיה, וגם לא עזרה . זה לא משנה אם תהיה לי הפרעת אכילה או לא . תמיד הייתי שונה.תמיד הייתי "מיוחדת" במובן השלילי.אני תמיד אחשב מטורפת בעיני העולם.לפחות עם הבולמיה אני מטורפת עם תירוץ. אין לי אומץ לכתוב כאן על מה אני מדברת עם אנשים. אין לאף אחד פה מושג אילו נושאים עולים לי כשאני מנסה לשוחח עם אמא שלי. אני אומרת דברים שמטורפים בהיסטוריה אמרו. אני באמת איבדתי גבולות של שפיות. ואני מקשיבה או רואה בנות שהחלימו וחושבת לי: "היה מגיע להן להחלים.הן מיצו את המחלה.הן היו רזות עד הסוף.הן השלימו את מלאכתן לפני שהחלימו.את לא מספיק רזה.לך לא מגיע להחלים עדיין". אני חושבת על הנערה ההיא שהתאבדה. אני כ"כ מעריצה אותה.הייתי רוצה לכתוב לה שאולי אם היא הייתה נחשפת לפני ההתאבדות , היתה לה עכשיו חברה לדבר איתה.אני מרגישה ממש כמוה. כל הניתוח של האנשים לגבי סיבות מותה לא יכנס לה ללב פנימה יותר.אני אתיימר קצת לדבר מתוכה. זה לא האומץ שגורם לאנשים להתאבד, ואף לא החולשה.אנשים כמונו מתאבדים מתוך השלמה שיותר טוב בעולם הזה לא יהיה לנו. ולא נורא רע לי .באמת שלא .... אבל כבר מיציתי הכל.אני לא אצליח להתקיים. הנפש שלי לא תשרוד בעולם הזה.כדי למות בעוד הנשמה שלי שלמה ולא שבורה לחלקים חסרי כבוד, עלי ללכת עכשיו. אני לא יודעת אם הגעתי כבר לנקודה בה היא בחרה לעשות את זה . אולי עדיין לא.אולי עברתי אותה מזמן אבל משהו החזיק אותי פה.רסיס קצת יותר ארצי ורציונלי שלי. אבל כרגע המצוקה גדולה.אין לי כבר חברים לדבר איתם.אמא שלי אמרה לי שהיא עייפה ולא יכולה להקשיב לדיבורים "הכבדים" שלי.הם נבלעים בתוכי. חייבת לשכוח,חייבת להתנתק. כוס אחת של אלכוהול כבר לא משפיעה עלי. אני מתה לישון אבל ישנתי יותר מדי בשבוע האחרון מתוך חוסר מעש. אולי עוד אחת(אבל יש בזה קלוריות...)...? אולי עוד אגיע לנקודה בה תטשטש קצת הכרתי ואוכל לאבד שליטה ...רציונל טיפש!אני לא רוצה אותך!צא ממני!אתה מפריע לי! אני רוצה להצטרף לעולם השקט.... להתראות לכם בינתיים(מכירה את עצמי.עוד תמשיכו כנראה לסבול אות פה).

Angel יקרה, מכתבך נגע ללבי. אני משערת שאת נערה או בחורה צעירה - כל מה שאת מתארת מוכר לי מאוד מעצמי, כפי שהייתי לפני יותר מ-15 שנה. גם אני רציתי אז למות, חשבתי שאף אחד לא מבין אותי, שאני מיוחדת מדי. במשך השנים הבנתי שלכולם יש אותן בעיות, לפעמים בדרגות חומרה שונות, אבל בכל אופן - כולם יכולים להבין הכל. כל מה שכתבת כאן - הכל מוכר לי, ברור ומובן. אני יכולה להזדהות עם התחושות שלך, ולא רק אני. בקשר למחשבה שאת מיוחדת - אולי את באמת מיוחדת, וזה נהדר. מכיוון שאת מכירה מן הסתם מעט אנשים, רק חברים ומשפחה, את לא יודעת שיש אין-סוף אנשים מיוחדים. אלה האנשים שכותבים ויוצרים ונמצאים במוקד כל שינוי ומהפכה בכל התחומים - ממדע ואמנות ועד בכלל. אני מאמינה שבמשך השנים תביני שהשונות היא רק מעלה, בתנאי שמשתמשים בה, שמתעלים אותה לפעילות. גם לי במשך השנים הרבה אנשים אמרו שאני "שונה", "אחרת", והם דווקא התכוונו כמחמאה. זו המחמאה הכי גדולה להיות שונה - לא לדבר כמו כולם, אלא להמציא שפה חדשה, תכנים חדשים. בגיל ההתבגרות קשה להיות שונה, בגלל הצורך החזק להיות כמו כולם, אבל כמה שנים אחר כך התכונה הזאת מוערכת וזוכה לתשומת לב חיובית מאוד. תאמיני לי. אני מקווה שמשהו ממה שכתבתי דיבר אל לבך. במשך השנים סערות הנפש האלה שוככות, החיים נעשים מאוזנים יותר. זה מניסיון. וגם כבר לא רוצים להתאבד. היום אני חושבת: אני לא אדם חשוב כל כך שכדאי לי לזעזע את כולם בהתאבדות. אני רק חיה את חיי. לא רוצה שיכתבו עלי בעיתון. אני בעצם אדם פשוט. אני מאמינה שתגיעי להכרה הזאת ביום מן הימים. שאת גם מיוחדת, אבל גם פשוטה, סתם בן אדם עם בעיות, כמו כולם. ואין כאן סתירה. . כל טוב לך

ועוד משהו. אני לא יודעת איך אפשר להקל את המצוקה שבה את נמצאת. אני רק יודעת שהמכתב שלך מעיד שאת אינטליגנטית מאוד ובעלת יכולת כתיבה מצוינת. אולי כדאי לך לבטא את עצמך בכתיבה, פשוט לכתוב. אולי על עצמך, אולי סיפורים. זו דרך מצוינת להתבטא, בעיקר למישהו שכושר הביטוי שלו בכתב הוא טוב כמו שלך. ועם הכתיבה יכולה לבוא גם הקלה מסוימת. בהצלחה.

אנג'ל,מלאך מה קורה? קראתי את הודעתך אתמול,ולא כל-כך התייחסתי ,כמו שהיום אני מתייחס ולוקח אותה אישית ללב. אתמול כאשר קראתי היא עברה מעליי כמובן מאיליו,לא טוב:גומרים עם זה ודיי. היום:פתאום אני אומר לעצמי,רגע,רגע,ואפילו סוטר לעצמי מה קורה פה?לא טוב אז מרימים ידיים?וזהו גומרים? אמא תבכה, תתאבל כל ימיי מייה,שאר המשפחה יחיו בייסורים כל ימיי חייהם,ואני יחיה בעולם מהזה טוב, עולם הדממה. אבל רב.. ק עוד לא התחלת את החיים,באיזה רשות יש לנו לסיים אותם. ואת חושבת שזה הסבל היחידי שירדוף אותנו? ומה אין לפי דעתך שום סיכויי לסיים סבל זה?וקשה ככל שיהיה,ואפילו שאת חושבת ש..הכי קשה,,,רגע תני צ'אנס לנפש המיוסרת שלך. תעשי חושבים,כמה פעמים נהנית מהחיים?הריי כל הזמן את בחרא(סליחה על הביטויי)הזה. ואיין דברים שכן יכולים לשמח אותך? אין שום תחביב שכן יהנה אותך? אני לא אוסיף לך הרבה ולא אמשיך לייסר אותך בסיפוריי,אבל שתדעי לך,שייש אנשים שמתו בגלל שבאו להציל את חיי,אז באיזה רשות אסיימם? והאם לא בזכותם אנו חיים? אני לא כשרוני כמוך בכתיבה ,אבל מבטיח לך להמשיך לספר את סיפורי בהמשכים....ותמיד בשיאו של משבר באה הפריחה..וזה באחריות. ןאם לא יהיה כך...אזיי אני מת. שלך בידידות דניאל.("חבר של אביב")

נראה לי שאת ילדה מאוד מבולבלת, אולי תנסי למצוא לך חברים בגילך ולהתחבר אליהם. לא צריך לעשות ביג דיל מכל דבר תלמדי להסתכל על חצי הכוס המלאה. בכל מקרה נראה לי שחסר לך משהו בסיסי שיכול לשמח אותך ואולי אף להסב לך עונג עילאי. תחשבי על זה .... :)

בשעתו פניתי אליכם וקיבלתי תשובה מפורטת לגבי סוגי התמחויות בפסיכולוגיה ועל כך תודה. שאלתי כעת היא ספציפית יותר. בני בן ארבע וחצי. בערך מגיל שנתיים וחצי בעקבות איחור בהתפתחות שפה החלנו טיפול אצל קלינאית תקשורת שאבחנה איחור קל. בערך בגיל שלוש החלנו טיפול בריפוי בעיסוק עקב רגישות יתר וקשיים במוטוריקה עדינה וגסה. בגיל שלוש לערך ערכנו אבחון ראשון אצל פסיכולוגית התפתחותית, לצורך השמה בגן שפתי. ממצאיה היו גבוליים ובהעדר גן מתאים למד בגן קטן רגיל עם סיוע קלינאית בגן ועם התקדמות יפה. לפני גיל ארבע ערכנו אבחון נוסף שהעלה מנת משכל תקינה עם פערים בין יכולת לביצוע, קשיים בקשב, קשיים קלים שפתיים וקשיי מוטוריקה עדינה. לאחר לחץ שלנו הוכנס לגן מקדם של משרד החינוך במסגרתו מסתדר נהדר עם התקדמות. השאלה הגדולה היא לגבי השנה הבאה - לאיזה מסגרת לרשום את הילד. הקושי וכאן השאלה - וסליחה על ההקדמה הארוכה - היכן לערוך את האבחון - מי איש המקצוע שאליו כדאי לפנות? האם פסיכולוג התפתחותי או חינוכי, האם רצוי בכלל מומחה בליקוי למידה (למרות שאין התמחות רשמית כזו וודאי יש בפועל) איפה אפשר לקבל שמות והמלצות? האם אולי כדאי כבר בגיל זה לבדוק הפרעת קשב - ADD (הילד רגוע ולא היפר). אנו די מבולבלים ונשמח לקבל עצה טובה - עוד חשוב לנו שהמאבחן ילווה אותנו ואת הילד במשך השנה ויערוך את התיאום עם אנשי המקצוע המטפלים בו כדי לבחון התקדמות. בעיקרון הרעיון הוא שהילד ישאר עוד שנתיים בגן ואח"כ השאיפה המאד גדול שילך לכיתה א' רגילה (עם סיוע במידת הצורך) נודה מאד להמלצות ונדגיש כי אנו גרים באיזור המרכז (רמת גן, גבעתים, קרית אונו, יהוד, אזור, ת"א, פ"ת - כל אלה והקרובים להם מתטמים)

שלום לאמא של א'. כתבת באמת מכתב מפורט- ובו תארת את כל האבחונים שעבר. היה חסר לי בתאורך החלקים הרגשיים- וקצת להבין יותר על אופיו, הקשר עימו והקשרים שהוא יוצר. לגבי שאלותייך- נראה לי חשוב לפנות לפסיכולוגית התפתחותית, בכדי לקבל את התמונה ההתפתחותית, על סמך מבחנים מיוחדים המיועדים לבדיקת הפרמטרים השונים של ההתפתחות, כולל מרכיבים רגשיים כגון סף תסכול, יצירת קשר ואפקט. ניתן לעשות זאת במסגרות ציבוריות, או פרטיות. אם תרצי פרטים נוספים- את מוזמנת לכתוב. בברכה. רוית.

הנני מודה לך על תשובתך המהירה. אשר לפן הרגשי - אכן לא התייחסתי אליו בהודעתי, אך וודאי גם הוא נבחן בשני האבחונים שעבר הילד בעבר. דווקא מבחינה רגשית הילד אינו סובל קשיים מיוחדים. הוא ילד מאד חברותי, אוהב מאד ילדים ובשל היותו טוב לב בצורה מדהימה, מתחבב עליהם במהירה. אנו די משתדלים להגן עליו ובכך אנו מונעים תסכולים, אשר עולים מידי פעם, וכנגד אנו מעודדים ותומכים. הילד פועל נפלא כאשר מעודדים אותו ונותנים לו חיזוקים. גם במסגרת הגן בו הוא נמצא היום - יש תרפיסטית במוסיקה ש"אחראית" על הפן הרגשי והוא מוצאת שבאופן יחסי - אין לו בעיות רגשיות. כמובן החשש תמיד קיים שאלה תתעוררנה עם הזמן - כאשר הקשיים יגדלו ויהיה פער בין היכולת ובין הביצוע בפועל (במיוחד בקטע של מוטוריקה עדינה שממש "תקוע" אצלו). סה"כ הילד הוא ילד מקסים, אוהב ללא תנאים ונהנה גם מדברים פשוטים של החיים. אם יש הסבלנות המתאימה (לעיתים הקטע השפתי אצלו הולך לאט) - זה ממש כיף להיות איתו. המלצתכם לפנות לפסיכולוגית התפתחותית בהחלט נראית גם לנו - האם נוכל לקבל פרטים נוספים - ובמיוחד חסר לנו הידע לגבי אנשי מקצוע מתאימים. אנו מחפשים כאמור איש מקצוע או אשת מקצוע בעלי נסיון ואשר יוכלו ליתן לנו את התמיכה הראויה במשך השנה ולבצע מעקב אחרי המטפלים בילד והדרכה אישית שלנו. אם אין אפשרות למסור פרטים שמיים דרך האתר נוכל לתת תיבת דואר מתאימה. תודה רבה על תשובתכם בהקדם.

אני בולימית כבר מספר שנים, עדיין לא פניתי לטיפול. אילו סוגי טיפולים קיימים? ומה נחשב להכי יעיל? בתודה מראש, טל.

טל שלום רב, את מספרת על התמודדות של מספר שנים עם מחלת הבולימיה. בטוחני כי בתוך מספר המילים המועט הזה טמונים רגעים רבים של כאב, סבל והמון קושי. מעניין מה קרה עכשיו שמניע אותך לבדוק לגבי טיפול. אבל מה שזה לא יהיה, זה טוב. אני ממליצה בחום על טיפול פסיכותרפויטי, דהיינו, שיחות. אני אשמח לעמוד לרשותך בעזרה למציאת מטפל. את יכולה ליצור עימי קשר דרך דוא"ל או טלפון נייד. הפרטים בכרטיסי האישי (בהקלקה על שמי). תחזיקי מעמד, טלי פרידמן

טלי שלום, לפני שאתחיל לקחת את נושא הטיפול ברצינות, אני רוצה להיות מוכנה לזה, כוונתי היא מה בדיוק עושים בטיפול? הרי המילים עצמן לא יכולות לרפא אותי ולגרום לי להפסיק להקיא. אולי כדאי לחכות עם הטיפול ולראות אם יהיה שינוי בעתיד? (יתכן שזה רק תקופה שתעבור) אם תוכלי לפרט מה האופציות הטמונות בטיפול, שמעתי לדוגמה על הרפיה במסגרת הטיפול תודה על תגובתך המהירה. טל.

היי טל, שלוש מילים יש לי אלייך - "לכי על זה", תתקשרי לטלי ותצאי מזה. אני מרשה לעצמי לאמר לך את זה, כי הייתי באותו מצב בדיוק כמוך, התלבטתי קשות בנוגע לטיפול, בסוף אזרתי אומץ והתקשרתי לטלי, התחלתי תהליך בכלל לא קל של התמודדות, אבל אין דרך אחרת, חבל על כל יום שעובר בתוך הגועל הזה של הבולמיה. אם בא לך לקרוא את כל ההתחבטויות עד שבאמת התקשרתי, והתחלתי להתמודד, תעשי חיפוש בפורום על אביב ותביני עד כמה היה לי קשה לעשות את הצעד הראשון, ועד כמה זה קשה עד היום, אבל כדאי. חצי שנה כמעט לקח לי עד שהחלטתי באמת להילחם. אם את צריכה עוד עצות, או לדבר אם מישהי, שהיתה בתוך החרא הזה גם כן, ומתמודדת עם זה עד היום, אני אשמח לעשות את זה בשבילך. אביב.

קודם כול תפסיקי להקיא ותתחליל לאכול כמו בת אדם אחרי זה נדבר

אחרי שקראתי את תשובתך אליי בדף 142 אני חושב שאני חווה התקפים כפי ששאלת רציתי לשאול אותך איך אני יכול לברר מה מצבי ולמי אני פונה?

בן שלום הצעד הנכון הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי. לאחר שיחה עימך ניתן יהיה לאבחן בצורה מדוייקת יותר את הבעיה ולהמליץ על טיפול מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בן (14) אשר חולה בסכיזופרניה.... לאחרונה החלה ביתי בת השש וחצי להגיד שיש לה פחדים (גם הבן אומר כך). התייעצתי עם פסיכולוגית לגבי איבחון והיא אמרה שאפשר לעשות הערכה או אבחון דיאגנוסטי. השאלות שלי הן: 1) מה ההבדל בין השניים ? 2) האם אבחון דיאגנוסטי יכול לתת תמונה מדוייקת לגבי מבנה האישיות שלה גם בעתיד ? אני רוצה לציין שההתפתחות שלה הייתה ועדיין תקינה... אצל בני הסימנים למחלה החלו בסביבות הגיל הזה אך ההתפתחות שלו לא הייתה תקינה. והמחלה התפרצה בגיל עשר !!!! אנא כיתבו לי את דעתכם!!!

לצערינו אין היום עדיין אפשרות לאבחן סכיזופרניה ליפני התפרצותה יש קבוצה בגרמניה המנסה לפתח כלי איבחוני קליני כזה אבל היא עדיין לא הצליחה להוכיך את יעילותו. ידוע שהסיכוי לחלות במחלה הוא 12% עם יש חולה במשפחה זה מותיר 88% שלא תפרוץ מחלה

סכיזופרניה איננה מחלה מדבקת

שאלתי שאלה ובקשתי את התייחסות של צוות הפורום. האם הצוות לא מתייחס לתוכן ההודעה? אודה לכם מאד על תשובתכם!!!

אליאן שלום. אני קוראת את חרדתך בין השורות. הפחד מפני המחלה הינו מובן, וקיים כנראה באופן כזה או אחר אצל כל אחד מבני המשפחה. מאוד יתכן שילדתך הקטנה מגיבה לפחד הזה בפחדים משל עצמה. אינני יודעת להשיב לך באופן מדוייק בגלל מיעוט הפרטים עליה- ולא רק מבחינה התפתחותית (ממה היא פוחדת? איך היא מתפקדת במישורים הרגשיים, החברתיים? האם היא במסגרת בי"ס? ואיך הקשר שלה עם אחיה? האם הוא בבית, או מאושפז? )ועוד המון שאלות בכדי לנסות ולהבין יותר את התמונה המלאה. קצת קשה לעשות זאת במסגרת זו- אבל אם את מעוניינת, אנו יכולות לנסות. רחל כתבה לך דברים נכונים ואמיתיים לגבי הטראומה שבמחלת ילד, הכעס, הבדידות והחרדות המתעוררות. במצב כזה נדרשת תמיכה כנה ומכילה והדרכה לגבי ההתמודדות היומיומית. לעיתים הקושי הינו כל כך מציף, שקשה להתפנות לדברים אחרים. אני עונה לך בזהירות בכדי לא להוסיף עוד חרדות או תחושות קשות. אבחון דיאגנוסטי יכול לשפוך אור לגבי תמונת המצב העדכנית, לזהות את הקשיים ולהדגיש את החלקים הטובים. עד כמה שידוע לי- הוא אינו מנבא באופן מדוייק את העתיד, אלא שבעזרת ראייה יותר רחבה של המצב הנוכחי- ניתן יהיה לבחור טוב יותר את סוג העזרה הנדרשת. הלוואי והיתה לי תשובה ברורה יותר לתת לך. את מוזמנת לפרט יותר- עד כמה שתרגישי בנוח - ואנו נעשה כמיטב יכולתנו לעזור. בהצלחה. רוית.

העניינים מסובכים מאד. אז כך, יש לי שלושה ילדים הגדול 14 אושפז בגיל 10 לשנתיים ומזה כשנתיים שהוא בבית. הבת- בכיתה א- ילדה מדהימה ובוגרת, מתפקדת בכיתה בסדר גמור. אתן דוגמא, היום היא שיחקה עם הבובות שלה והבן הגדול בא ואמר לה שהוא רוצה לשחק איתה ולהיות התינוק היא אמרה לו לא שאי אפשר ואז הוא אמר שהוא יהיה האח הקטן אז היא אמרה שלא ,שאי אפשר שהוא יכול להיות האח בן ה 16 הגדול והוא אמר בסדר ואז היא אמרה לו שלא שהיא רוצה לשחק לבד. היא מבינה בתחושות שלה שזה לא נורמאלי מצד אחד אבל מצד שני היא כנראה מנסה להיות איתו בסדר כביכול. יש לי עוד ילד בן חמש וחצי מקסים שרוב הזמן הוא רב עם אחיו הגדול. הילדים הקטנים היו עדים מגיל מאד צעיר לכל מה שמשתמע ממחלת הסכיזופרניה. כמו כן גם האישפוז. ובעלי,כמעט ומחוץ לתחום. לא מסוגל לקבל ולהבין ומשתדל להעליב ולפגוע כמה שיותר. אני רוצה לציין שאני בתחילתו של תהליך של הוצאת הילד מהבית לפנימיה! וזאת לטובתו ולטובת יתר הילדים. הכל מתפרק ומתפורר ואני לא מסוגלת יותר להתמודד עם המחלה הזו.. מן משפט שלמה... הבית לא יכול להוות מסגרת חמה ותומכת ועל כן אין לי ברירה. אני בכלל לא יודעת מהיכן להתחיל להסביר לילדים ואיך.. בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ ,והארץ הייתה תוהו ובוהו... כך זה אצלי. אין לי מושג מה ועל מה אני צריכה לכתוב ואם אפשר לשאול שאלות יותר ממוקדות אשמח לענות. תודה על התשובות!

איך מוצאים פסיכולוג ? אני מעוניינת בטיפול - בעיות של בטחון עצמי , חברתיות הערכה עצמית נמוכה... לאיזה סוג של פסיכולוג אני צריכה לפנות? איך מוצאים אחד טוב ומתאים? פותחים ספר טלפונים? אין לי המלצות מאף אחד. אשמח להמלצות על פסיכולוגים באיזור רמת גן תל אביב !!!

למיכל שלום. את יכולה לטלפן אלי- בלחיצה על שמי יופיע המספר. התקשרי ואנסה להמליץ לך על פסיכולוג. בברכה. רוית.

שלום רב ברצוני לקבל עזרה ביעוץ ,איך מוצאים פסיכולוג.

מיכל שלום רב, את יכולה להתקשר אליי, ואנסה לעזור לך במציאת מטפל/ת לפי רצונותייך, יכולותייך וכו'. את יכולה ליצור קשר לפי הפרטים שבכרטיס האישי שלי (תקליקי על שמי). בברכה, טלי פרידמן

שלום ד"ר אני בחורה בת 21 עובדת בחברת הייטק באזור המרכז.אני עובדת שם כבר 4 חודשים ועד לפני שבועים הייתי בקשר ידידותי ואפלטוני לחלוטין עם אחד העובדים הוא בן אדם מבוגר ונשוי. כל הזמן הוא היה מחמיא לי על איך שאני נראית ולפעמים בצורה ממש בוטה כל מיני הערות ואני לא ממש הגבתי לזה אבל הייתי אומרת לו שיפסיק עם זה כי זה מביך אותי אבל זה לא ממש עזר. הוא גם לא בקשר טוב כ"כ עם אשתו והוא היה מספר לי הרבה דברים אישיים וגם אני לו. והוא היה מאוד מזדהה איתי . אבל אני תמיד הרגשתי שהוא רוצה אותי יותר מאשר רק ידידה ואז התחלתי לתפוס מרחק ממנו כי הוא התחיל להגיד לי שנראה לו שהוא מתחיל להתאהב בי ומיד אחרי שהוא אמר את זה תפסתי ממנו מרחק כי הוא נראה בן אדם קצת מפחיד ולא רציתי שהוא יעשה לי משהו. זהו ומאז אני לא מדברת איתו והא כל הזמן מציק לי במבטים כועסים ומאיימים כאלו. אז סיפרתי את זה לחברתי בעבודה והיא אמרה לי שזה נחשב כהטרדה מינית כמעט. אני ממש לא יודעת מה לעשות כי אני די מפחדת ממנו שהוא ייטפל אלי. חברה שלי שהיא מבין המנהלים שלי הלכה עם זה הלאה וסיפרה לבוס שלו והוא דיבר איתו ואמר לו חד משמעית שיתרחק ממני. אני מרגישה קצת רע עם זה אבל מצד שני יותר בטחון . הייתי רוצה שתתן לי את דעתך המקצועית תודה

מיכל, אצלי זה נגמר באיום בפנייה למשטרה ובהעברת הדברים לאשתו. עדי

מיכל שלום רב, אני חושבת שקודם כל עלייך להגן על עצמך ןלשמור על עצמך מפני פגיעה אפשרית. כפי שאת מתארת את התנהלות הדברים נראה כי אכן עשית את הדבר הנכון. לעיתים אנו חשים אשמה או רגשות אחרים אשר מונעים מאיתנו להגן על עצמנו. נהדר שחברתך פעלה כפי שפעלה. היא תרמה לך לתחושת הבטחון, ואת גם חשה את זה ויודעת להצביע על תחושה זו. זה העיקר. תשמרי על עצמך, בברכה, טלי פרידמן

את לא צריכה להרגיש רע עם זה - פעלת בכיוון הנכון - כל אחד מעדיף "להיות בסדר" עם כולם - אבל זה לא מציעותי - ותמיד ישנם מצבים כאלה - תהיי בטוחה בכוון שלקחת - בהצלחה

אני בת 26 ולאחרונה גיליתי שיש לי הרגל לתלוש שערות משערות ראשי. התופעה הזאת מחריפה ואיני יודעת כיצד להפסיק. הייתי רוצה לדעת מהן הסיבות לתופעה וכיצד ניתן להתגבר עליה. אנשים מעירים לי על כך. מה לעשות?????

יתכן ומדובר ב tricotilomania פני לפסיכיאטר לאבחון - אם באמת מדובר בטריקוטילומניה מדובר בהפרעה שלא מגיבה טוב לטיפולים תרופתיים ובכלל לכל טיפול - הטיפולים שהראו יעילות חלקית הם טיפולים התנהגותיים - במקרה וזאת האבחנה תחפשי מטפל התנהגותי לבעיה

אני בת 25 מזה שנתיים אני סובלת מתופעה מאוד מפריעה לי ואני לא יודעת מה הסיבה אם היא נפשית או גופנית למרות כל הניסיונות שלי לא הצלחתי לפתור את הבעיה. הבעיה היא שיש אזה תקופות שאני לא יכולה לאכול בכלל וזה נמשך לכמה ימים בפעם האחרונה היתי בלי אוכל 15 ימים וירדתי 12 קילו מבחינה בריאותית הכל בסדר גמור בדיקות הדם מצוינות לא מצאו אצלי שום סיבה לדבר הזה וזה קרה לי כבר כמה פעמים אבל לא בתקופה כזו גדולה וזה קורה בעונת הקיץ יותר מהחורף וזה לא קשור במצב הרוח או במצב הנפשי. אודה לכם אם תעזרו לי או תגידו לי למי לפנות. אני מאזור הצפון. תודה מכל הלב

s.o שלום רב, אני קוראת את מכתבך אך טרם מצליחה להבין את מהות הבעיה: האם הירידה במשקל קורית בשל התכווננות שלך לצורך הירידה, כיצד את מורידה בבת אחת את כל המזון וכיצד הגוף מגיב וכו'. בבקשה תרחיבי אודות התופעה עצמה, ואנסה לייעץ בהמשך. בברכה, טלי פרידמן

הירידה במשקל לא היתה בכונה, פשוט שכל פעם התקרבתי לאוכל הרגשתי שאני נחנקת ולא יכולתי להכניס שום דבר לפה. עשיו אני מרגישה בסדר אבל באותה תקופה וגם כמה ימים לאחרי {אחרי שחזרתי לאכול} הרגשתי כל הזמן חולשה חזקה בכל הגוף ורצית רק לישון {אני עובדת כמזכירה 8 שעות ביום} הרגשתי כאבים בכל הגוף אבל בבדיקות הדם התוצאות יצאו בסדר גמור, כשאני לא אוכלת אני לא עושה את זה בגלל שאני רוצה לרזות אני מרוצה מהגוף שלי גם איך שהיא {הגובה שלי הוא 155 והמשקל שלי לפני (המחלה?) 85 ועכשיו 67} . אני לא יודעת למה זה קורה ואיך אבל אני מרגישה שכל פעם שאני מריחה אוכל אני פשוט לא יכולה לאכול למרות שניסיתי כמה פעמים להתגבר על זה אבל ללא כל הצלחה . אודה לכם אם תעזרו לי אני מפחדת שזה יחזור עוד פעם. s.o.

סוזן יקרה, אם לתופעה אין קשר למצבך הגופני או הנפשי, קשה יהיה לסייע לך. אני משער שיש לתופעה זו סיבה, ואם הרופאים לא מצאו כל סימן לבעיה פיסית, אולי כדאי שתתייעצים עם פסיכולוג או פסיכותרפיסט המומחה בבעיות אכילה. אם תרצי מידע על מומחים באזור הצפון, שלחי לי אימייל ואנסה לסייעה. בברכה, דרור גרין

אודה לך על כל עזרה שתוכל לתת לי ובמיחוד אם תוכל להפנות אותי למישהו שיוכל לעזור . ואם תרצה עוד אניפורמציה אוכל לתת לך . תודה מכל הלב s.o.

חסרה אנפורמציה - האם את מרגישה את עצמך שמנה?

לא בכלל לא אני מאוד מרוצה מעצמי ואני לא נחשבת לשמנה.

שלום רב, כשהייתי צעירה חשבתי שלא צריך לשמור סודות. החיים לימדו אותי, שלפעמים נכפה עלינו לחיות עם סודות, אשר גילויים עלול לפגוע אנושות באחד האנשים היקרים לנו. שאלתי היא, האם במהלך טיפול אצל פסיכולוג, חיוני לחשוף סוד כזה, או את עצם קיומו. מעבר לשאלת החסיון, הרי ברור שגם הפסיכולוג הוא בן אדם, ולפעמים יתכן והוא גם מכיר את האנשים אשר בהם מדובר. תודה

ענתי שלום החשש לגלות את הסוד פן יתגלה מובן. לעיתים אנו חשים אשמה על הדברים שאנו יכולים לעשות באופן פוטנציאלי מבלי לעשותם בפועל, ואולי זה המנגנון שעובד סביב סודות. השאלה מהו המחיר של שמירת הסוד. במידה והסוד מספר משהו עליך, על מערכות היחסים שלך, והוא יכול להאיר את התהליך הטיפולי באור נוסף או אחר, חבל לפספס את הפוטנציאל שבו. כמו כן, התחושה שיש לך סוד שאת מסתירה מהפסיכולוג שלך משפיעה גם היא על הרגשתך מולו, על האמון שאת חשה כלפי וכו'. הפתרון לדעתי הוא לדבר עם הפסיכולוג על כך שיש לך סוד ושאת חוששת לספר אותו. זה בפני עצמו עשוי לפתוח דברים חשובים. ברמה הפרקטית, קיימת חובת חסיון רפואי על כל הנאמר בחדר הטיפולים. במידה ואת חוששת שהדברים ידלפו החוצה גם "בלי כוונה" תוכלי פשוט להדגיש עד כמה את רגישה לעניין. אני מתאר לעצמי שהפסיכולוג יבין ויוכל להתפתח בינכם דיאלוג בנושא. אח"כ תוכלי להחליט האם לספר או לא. בברכה ד"ר אורן קפלן

ענתי יקרה, החשש מפני גילוי וחשיפה על-ידי הפסיכולוג הוא מובן והגיוני. זהו חשש המלווה כל מי שמתחיל בטיפול נפשי. עם זאת, הסיטואציה המיוחדת המאפיינת את הטיפול הנפשי יוצרת מצב מיוחד המבטיח סודיות מוחלטת, מצב המעוגן גם באתיקה של הפסיכותרפיה. למעשה, ליצירת יחסי אמון בין המטפל למטופל יש מקום מרכזי בטיפול הנפשי, ובלעדיה לא יתכן התהליך הטיפולי. לרוע המזל, דווקא מי שנזקק לטיפול נפשי מתקשה לעתים קרובות לתת אמון במטפל, וכך נמנעת ממנו העזרה שהוא כל זקוק לה. לעתים, היכולת להתגבר על החשש ולהתחיל בטיפול, באמצעות מתן אמון במטפל, היא עצמה בעלת ערך טיפולי ניכר. אני מקווה שתצליחי להתגבר על החשש ולהתחיל בטיפול, מבלי להסתיר מן המטפל את קשייך ואת חוסר האמון הבסיסי. בברכה, דרור גרין

שלום, לאחרונה אחי מתנהג בצורה קצת חריגה . לדוגמא אם מישהו עובר מאחוריו ומבהיל אותו בטעות הוא נבהל מאוד ומהבהלה הגדולה הזו הוא מתחיל להעלות כל מיני חרדות שמא קרה לו משהו או אם מה " התקף לב " שהוא קיבל מהבהלה זה יכול להזיק לו או לגרום לו לאיזה נזק במוח ( כדבריו ) . זה קורה לעיתים ואז אני פשוט מראה לו שזה לא הגיוני ולמה זה לא יכול להיות אך לוקח זמן מה עד שזה מרגיע אותו .אחי נער בן 15 . ברצוני להוסיף כי בחייו הקצרים הוא עבר מספיק זכרונות לא נעימים ואף דיי טראומתיים( לפני כחצי שנה ) - האם יכול להיות לזה קשר ? אציין כי התנהגות זו הופיעה לאחרונה ( חודשיים אחרונים ) . אני יודעת שזו לא התנהגות רגילה ולכן פניתי אליכם לבקשת עזרה/יעוץ בעניין . אל תפנו אותי לפגישות עם רופאים כי זה פשוט לא יקרה . מקווה שתוכלו לעזור לי . תודה .

מודאגת שלום אם אינני טועה כבר שאלת אותנו בנושא. לצערי אין תשובה אחרת מאשר להפנות את אחיך לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי. במידה וישנם בעיות רגשיות או נפשיות חשוב לטפל בהם ולא להזניח אותם. ההמתנה שאולי יהיה יותר טוב עם הזמן גובה לעיתים מחיר יקר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כשנה בערך הייתי בלחץ נפשי והחלו תופעות פיזיות טעם מתכתי בפה שלשולים, כאבי ראש, חיוורון ועוד, דבר שלא חוותי בחיי.יש לציין שזה היה במקביל למציאת חידק בצואה דבר שכנראה הבהיל אותי מאוד שהרי אני איפוכונטרית (לדעתי)והגביר את הסמפטומים הנלווים לחידק. האם יתכן שאימצתי בעקבות הלחץ ששהיתי בו את התופעות הנלוות לחידק בצואה ללחץ. האם למרות שאני מרגישה נפשית טוב בעקבות טיפול פסיכולוגי שהיה משולב בלקיחת כדור סרוקסט תתיכן חזרה של תופעות פיזיות בגלל שהפסקתי לקחת את התרופה סרוקסט (לאחר חודשים) שבועים לאחר ההפסקה החלו שילשולים טעם מתכתי, כאבי ראש. עתה מזה שבוע הם פסקו, אבל החלו גירודים בגוף, ובנוסף במהלך התקופה הזו ישנם שטפי דם מעין נקודות פזורות על שטח קטן ברגלים שצצים ונעלמים מדי פעם האם זה תופעה מוכרת המאופינת כלחץ. אני פשוט לא מבינה מדוע כשסוף סוף התחלתי לראות שהדברים מסתדרים לי צצים התופעות הפיזיות הללו שמלחיצות אותי ומפנות את כל האנרגיות שלי אליהן.

קשה לדעת מה "הביצה ומה התרנגולת" נראה שיתכן וישנם גם בעיות גופניות וגם נפשיות המזינות זה את זה במעגל סגור - פסיכיאטר טוב שהוא גם רופא ומבין במחלות גופניות יוכל לעזור לך

אני רוצה למות, וכל כך עצוב לי. עצוב לי להשאיר את אחותי הקטנה לבד. אני מקווה שתסלח לי אם אשאיר אותה לבד. ושלא תשכח אותי. אף פעם. הלוואי ויכולתי למצוא דרך קלה לעשות את זה.

ככה שאם היא חשובה לך אולי כדאי שתשארי לא?

שלום לך קודם כל כל הכבוד לך שגם במצבך הנפשי אתה חושב על אחותך עוברת עלייך תקופה לא קלה אז תזכור תמיד שאחרי הירידה תמיד באה העליה אני מאחלת לך שתמצא את השביל אל האור והאמת החיים שלנו יפים רק לנו בעייננו קשה להבחין בכך אני שולחת לך אור אהבה ואנריגיות חיוביות שיעזרו לך לחזור ליהיות מאושר בהצלחה הדס

היי אני רוצה לספר לך משהו ואולי זה יעזור לך לראות דברים קצת פפורפורציות...... אני מאושפזת כבר כמעט שנה בשל דכאון קשה ניסיתי להתאבד כמה וכמה פעמים והייתי על סף מוות אבל הצילו את חיי ותאמין לי היו לי מספיק סיבות מאוד טובות למות בגללן אתן כמה דוגמאות החבר שלי ניסה לאנוס אותי בגיל 12 לאחר מכן כמה וכמה פעמים היו הטרדות מכל מיני גברים שאני לא מכירה כלל וגם אבא שלי החורג ניסה לגעת בי המשפחה שלי שונאת אותי ותמיד הייתי כבשה שחורה ההורים שלי התגרשו ואף אחד לא רצה אותי אצלו אבל בסוף חייתי אצל אבא שלי והוא זרק אותי מהבית בגיל 13 בגלל אישתו החדשה כיום הוא עבר לקנדה ואני גרה עם אמא שלי ואבי החורג, אני הייתי בבולמיה ועד היום קשה לי לקבל את הגוף שלי ......ויש עוד סיבות רבות זה רק קומץ מהבעיות שלי......אבל כמה שהחיים קשים תמיד יש גרוע מזה ואין סיבה בעולם להרוג את עצמך תקח לדוגמא את כל אלא שעברו את מלחמת העולם השנייה ברעב, בהשפלה, בבדידות ובחוסר כל רכוש אבל תראה איך אנשים החזיקו וניסו להשאר בחיים בשבילך ובשביל כל הדורות שאחרי ותראה את כל הרעבים באפריקה ואת הילדים שההורים שלהם מכרו אותם לעבדות בשל סיבות דתיות או בשל בעיות כלכליות..... אני למשל רוצה להיות שחקנית אך איני משלה את עצמי שבטוח אהיה אבל איך אני אדע אם אני יהרוג את עצמי???? ואל תשכח שאחרי המוות אין כלום לא שמחה ולא עצב ולא אהבה ולא כלום!!!!! ואם אתה מאמין בגלגול נשמות אז אתה בעצם תחזור לאותו מקום כל פעם רק במצב קשה יותר אז בשביל מה...?? אני מקווה שקצת הארתי לך את העיניים ובכל זאת אני לא מתיימרת היום להיות אדם הכי אופטימי כי אני לא!

שלום לך קודם כל כל הכבוד לך שגם במצבך הנפשי אתה חושב על אחותך עוברת עלייך תקופה לא קלה אז תזכור תמיד שאחרי הירידה תמיד באה העליה אני מאחלת לך שתמצא את השביל אל האור והאמת החיים שלנו יפים רק לנו בעייננו קשה להבחין בכך אני שולחת לך אור אהבה ואנריגיות חיוביות שיעזרו לך לחזור ליהיות מאושר בהצלחה הדס

גם אני.... אני בטוחה שלא ישכחו אותנו, ולא יסלחו לנו לעולם. וגם אם הכעס יעבור אחרי זמן מה, אולי נגרום נזק לאחרים? במוח שלי צרובה התמונה של חברה קרובה שניסתה להתאבד, ומצאתי אותה לפני....נכון שהיא חייה עכשיו, (איזה הצלה, אה?...) אבל ההרגשה שהיא החרה ללכת ולהשאיר אותי לצרותי כאן, לבד, בלעדיה. זה לא ניסבל. אז נחשוב על המשפחה וחברים. אני מדמיינת לעצמי שאני כמו צדיקה מעונה, מוכנה לסבול ולחיות למען אחרים..... בשבילי זה עובד. (סתיו- זה העונה שאני הכי אוהבת.....וחורף...)

סתיו יקרה, אני רק רוצה לשלוח חיבוק חם. אני מחזיקה בעדינות את ידייך. נשארת כאן. איתך. עד יעבור זעם. וגם אחרי זה אשאר כאן, גם בשבילך טלי פרידמן

שלום לסתיו. לפני שתממשי את רצונך אני מעוניין להציע לך מצבה במחיר מבצע. אנא פני למעל המצבות שלי ביבנה. יש לי מבחר מאד מגוון וגם דוגמאות. בברכה דני עבודות שיש - א. תעשיה יבנה - החרושת 21.

רציתי להגיד לדני שאת הבדיחות שלו הוא יכול לשלוח לבזוקה אולי שם מישהו ישים עליו.... ולסתיו שנשמעת דווקא חמודה (בת כמה את?)שאין לך שום סיבה למות גם אם כרגע קשה זה בטח יחלוף , הזמן הוא תמיד התרופה היעילה לכל מכאוב..... בטוח שיש לך סיבות טובות לחיות אחותך למשל! ומה עם ההורים , דודים, דודות, בני דודים , חברים , חברות ...ובעיקר ואת עצמך!!!!!!! הסתכלי תמיד על חצי הכוס המלאה ולא על החצי הריק.... הרבי לחייך לסביבה והחיוכים יחזרו אלייך ויציפו אותך בחום ואהבה .... עשי מה שטוב לך והתעלמי מהשנוא עלייך!!!!

לקוראים. אני תלמידה, בכיתה י"א, מתחילת השנה אני מרגישה שאין לי כוח לכלום. אני לא מסוגלת ללמוד, אני יותר בבית מאשר בביה"ס, לא ישנה. אין לי אפילו כוח לדבר עם חברות, או ההורים. ואני רוצה שפשוט כולם יניחו לי. מה קורה לי? למה אני ככה? פעם הייתי כל כך אנרגטית, והיום כאילו כל האנרגיות נעלמו. מתי זה יעבור?

ענבר שלום רב, האם מדטבר באנרגיות פיזיות בעיקר, או אנרגיות נפשיות. לא היה ברור מדברייך במה בדיוק מדובר ומה את מרגישה. אולי תפרטי יותר? ייתכן וגם עובר עלייך משהו פיזי ש"גומר" לך את הכוחות? אשמח אם תפרטי יותר, וכך אוכל להתייחס. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום, אם הייתי יכולה להבין מה קורה לי אולי יכולתי להסביר את עצמי יותר טוב. מה כוונתך בכוח פיסי? חוסר השינה? ענבר

ענבר יקרה, ההודעה שלך מזכירה לי את ימי התיכון, ולפעמים אני תוהה מדוע כולם אינם מרגישים כמוך. זו תקופה לא קלה בחייך, עם לחצים גדולים מצד הסביבה ושינויים גדולים מבפנים, ולא קל לעמוד בכל זה. לפעמים פשוט יש חשק לעזוב את הכל ולא לעשות כלום. מובן שאינני יודע מדוע זה קורה לך, ומתי זה יעבור, הרי אינני מכיר אותך ואינני יכול לנחש את הנסיבות האישיות שלך. אני משער שלו ידעת, היית מספרת מעט יותר על הסיבות למה שאת מרגישה. אבל במצב שאת מתארת, לפעמים קשה אפילו לכתוב ולהסביר, ואני לא אשאל שאלות. למרות זאת, משהו בהודעה שלך נשמע מעודד. כתבת שאין לך כוח לדבר עם חברות ועם ההורים, ולמרות זאת משהו בתוכך דחף אותך להתאמץ ולכתוב לנו כאן, בפורום, את מה שאת מרגישה. זהו אותו כוח חיים פנימי, המייצג את כל האנרגיות שפעם הפעילו אותך, ואינו מניח לך לשקוע. אם תרצי, תוכלי להמשיך ולשוחח אתנו כאן בפורום, ולאט לאט אולי נוכל להבין ביחד את מה שעובר עליך בימים אלו. ואולי, אם תרצי, נוכל לסייע לך למצוא אוזן קשבת במקום אחר, מישהו שיוכל להבין ולהושיט לך יד. ובינתיים, אני מושיט לך יד של תקווה, ואשמח לראות אותך כאן שוב. שלך, דרור גרין

שלום רב, לפני 4 חודשים עברתי משבר נפשי שארע עקב פטירת אחותי ופרידה מבן זוג. הלכתי לטיפול פסיכולוגי, בו אני ממשיכה אך התעקשתי לקבל גם עזרה פיזית, כי לא יכולתי לסבול את חוסר האונים בו הייתי שרויה: כלומר התחלתי לקחת סרוקסט כדור של 0.2 ליום. עליי לציין שהפסיכולוג התנגד לכך. לאחר חודש שחזרתי למסלול חיים רגיל, התחלתי להרגיש רע עם עצם הרעיון שאני לוקחת כדורים. החלטתי להפסיק, ללא ידיעתו של הפסיכיאטר אליו הלכתי ( ובעידודו של הפסיכולוג) לכן במשך שבוע התחלתי לקחת 1/2 כדור ליום, כשראיתי כי אין כל השפעה על קצב חיי ומצבי רוחי, התחלתי לקחת 1/2 כדור ליומיים, את זה הספקתי רק פעמיים, לאחר מכן (שלא או שכן במודע) שכחתי במשך חמישה ימים לקחת והיום שוב לקחתי חצי. כל זה לא מפני שאני זקוקה להם אלא רוצה למנוע הלם לגופי, ולעבור את התהליך בהדרגה. האם מפני שעד עכשיו לא השפיע הדבר כהוא זה, יכולה אני להפסיק בכלל? מה הדרך בה כדאי בכלל לעבור תהליך זה? למה עליי להיות ערה? תודה רבה ובכלל- עבודתכם חשובה כל כך, ועפ"י עיוני באתרכם נראה כי אתם עוזרים לאנשים רבים, כל הכבוד.

הפסיכולוג שלך הוא לא רופא. אם פסיכיאטר קבע שלפי קריטריונים רפואיים עלייך לקבל טיפול תרופתי ואת לא שלמה עם ההחלטה עלייך לפנות לחוות דעת נוספת אצל פסיכיאטר אחר. לו הייתי יודע מה שמו של הפסיכולוג שלך הייתי פונה לשלטונות לערוך כנגדו חקירה. לפי ניסיוני ארבעה חודשים הם לא זמן מספיק לחוות את כל התהליך הטיפולי הפסיכולוג שלך לא עובד בחינם ואין להוציא מכלל אפשרות שהוא התנגד לכך שלא תקבלי טיפול תרופתי נעוצה בכך שהוא חושש לאבד הכנסה תודה שאול

עד עולם אהבתיך, אחותי

השב לי בבקשה על השאלה שניתנה על האחוזים הנפוצים המעודכנים באוכלוסייה על הפרעות אכילה ועל ההבדלים בין המינים . האם השאלונים eat-26 ו edi תורגמו לאמהרית או לרוסית? תודה על המענה

אושרית, ראי תשובתי לעירית, בשאלה הקודמת לשלך. בברכה, טלי פרידמן

שלום, אני עושה עבודה בקורס "פסיכולוגיה של גיל הנעורים" הנושא הוא הפרעות אכילה, אני מחפשת מאמרים (בעברית) ברשת, חשבתי אולי תוכל להפנות אותי. העבודה עוסקת בפסיכופתלוגיה בהפרעות אכילה ואיך אריקסון, אדלר וכו' היו מפרשים זאת תודה מראש טל

השאלה מופנית לד"ר פלד או לפסיאכיאטר טלי מהם האחוזים העדכניים באוכלוסיה לאנורקסיה ולמולומיה נרבוזה , וההבדל בין המינים . האם השאלונים eat-26 ו edi תורגמו לאמהרית או רוסית ? תןדה עך המענה

עירית שלום רב, ככל הידוע לי הסטטיסטיקה מדברת על 10 אחוז מבני הנוער הלוקים בהפרעות אכילה. אחוז אחד מכלל הלוקים בהפרעות אכילה הוא בנים. לגבי החלוקה הסטטיסטית של הפרעות האכילה עצמן (אנורקסיה מול בולימיה) אינני יודעת את המספרים המדוייקים, אולם נמצא שהפרעת אכילה מסוג אנורקסיה שכיחה יותר בקרב צעירות בגיל ההתבגרות, בעוד שהפרעת אכילה מסוג בולימיה אופיינית לגילאים מאוחרים יותר. לגבי השאלונים, אין לי מושג כיון שאינני מכירה את השאלונים. מה אלו השאלונים הללו? בברכה, טלי פרידמן

אמי בת 62 וחולה (נכות100% לוקחת כמות גדולה של כדורים שנים רבות,מצבה הנפשי יציב היא מתפקדת באופן בסיסי בבית,אינה עובדת. מטריד אותנו כילדיה מצב הבית,דברים מתפרקים אנחנו מעוניינים לשפץ אולם היא מתנגדת,דוחה מיום ליום את הבקשות שלנו, וכו' .שאלתי האם בדרך של כפיה ניתן לעשות אצלה בבית דברים,האם הדבר עשוי/עלול לפגוע במצבה הנפשי???? מחכה לתשובה ועצה שלכם לעניין הנ"ל!!!

על איזה שיפוצי בית בכפיה את מדברת? ממתי מותר למישהו להיכנס אליך הביתה בכפיה ולעשות כרצונו? שכחת את המצווה "כבד את אביך ואת אימך"?

יעל יקרה, לא קל להתמודד עם הזדקנותו של הורה, ולראות איך תפקודו הולך ונחלש. עם זאת, את מספרת שמצבה הנפשי יציב, ושהיא מסוגלת לתפקד בבית בכוחות עצמה. אני מבין את רצונך לעזור ולסייע לאמך, ואת הכאב שלך למראה ההזנחה בבית. אבל בין הצורך לעזור לבין עזרה בכפיה עובר גבול ברור. חובתך המוסרית לסייע לאמך איננה מעניקה לך זכות לפגוע בה או לכפות עליה דבר. מובן שאם תנסי לכפות עליה בכוח היא תיפגע, כפי שכל אדם נפגע כשמישהו שולל את זכותו. יש דרכים רבות לסייע ולעזור בדרכי נועם, ואני מציע שתתייעצי עם בני משפחה נוספים, או אנשים אחרים שעליהם גם אמך סומכת, כדי לסייע לה באופן שיהיה מקובל גם עליה. [ בברכה, דרור גרין

תודה עבור תשובתך. נקווה שנוכל להתמודד בהמשך.

הי.... נכון, הרבה זמן עבר. האמת שנשארתי בפורום, אבל בשקט. קראתי את ההודעות וזהו. נראה לי שבימים אלו אני קצת עייפה, ההקאות שחזרו לסדר היום, החתכים, והחום שבחוץ לא עוזר בכלל! ואני קוראת את מה שיש כאן לאנשים לספר, כל אחד עם הבעיות שלו, (דבר שמעודד אותי במקצת) אבל פתאום זה לא נראה לי חשוב יותר לספר על עצמי, ושזה ממש לא מעניין מה קרה לי אתמול. מגעיל אותי לפעמים לחשוב עלי יותר מדי..... אז אני מוצאת את עצמי בפורום -קוראת \ חושבת \ מסכימה\ לא מסכימה\ מחכה שמשהו יקבל כבר תשובה... וסוגרת את המחשב. אז אני עדיין כאן.

גמי- שיגרה זה רע? (היתה פעם פרסומת כזו) אני לא כל-כך יודעת מה חשוב ומה לא, אבל תמיד כשכתבת- שמחתי לשמוע ממך. נשמע לי ששוב את עוברת ימים לא קלים... בשבת קראתי סיפור קצר של א.מ. פורסטר, וחשבתי עליך. אולי אצליח לסרוק את הסיפור ולשלוח לך אותו בדואר אלקטרוני. אני צריכה בשביל זה עזרה טכנית . (אני מאלו שעדיין מחפשים את המנואלה שמפעילה את המחשב.) אם תתקלי בספר( שמו- כמה מפתיע-מבחר סיפורים) הסיפור- הצד השני של הגדר מוקדש לך, באהבה רבה. להשתמע...

תודה. יום ראשון כבר אלך לחפש את הספר.... (כמה זמן לא שמעתי את המילה הזו- מנואלה..... :) גרם לי לצחוק...) אני קצת עייפה עכשיו, אפילו בשביל לכתוב, מזל שסוף השבוע הזה אני לא עובדת... לילה טוב.

האם יש קשר בין תורשתיות לדיכאון שאחרי לידה?

זהר שלום רב, שאלתך אינה ברורה לי. האם את שואלת לגבי דיכאון אחרי לידה, האם תופעה זו עשויה לעבור בתורשה? אם זוהי אכן שאלתך, אזי התשובה היא אינה חד משמעית. נמצאו במהלך השנים במחקרים שונים הסברים תורשתיים-גנטיים להפרעות כמו דיכאון, אולם הן לא הוכחו באופן חד משמעי. בכל אופן רצוי במשפחות בהן קיימת תופעה של דיכאונות או דיכאונות אחרי לידה להיות ערים לסימנים של דיכאון, ולהיות "עם היד על הדופק" בעיקר במצבי משבר / מעבר / קושי. אגב, מדוע הינך שואלת? בברכה, טלי פרידמן

כדאי להתקשר, הן יכולות להפנות לחומר בנושא, לי איששית מוכר מקרה של דכאון כזה חוזר בתוך משפחה, ומכיון שלפחות לחלק מהדכאונות אחרי לידה יש הסבר פסיולוגי של ירידה בכמות ההורמונים בגוף, אז זה יכול להיות תורשתי

בקשר לידע על ביתי היא ילדה מאוד נבונה בעלת אינטלגנציה גבוהה מבינה הרבה מעל לגילה, בגן העלו את הבעיה שאינם משתלטים על הבעיה הם פשוט נימצאים בבעיה שכל הזמן אינם יכולים להשגיח עליה. או להשאירה לבד בהיתעסקויות עם כל חומר שהוא. הגמילה מטיטולים נעשתה בגיל שנה ושמונה חודשים. לא מזמן היא נגמלה מטיטול לגבי קקי בלבד. וזאת לאחר שהיא עברה חוויה לא נעימה ומאד כואבת עם הקקי. היום היא עושה את צרכיה המלאים בשירותי ללא בעיות. צורת התיקשורת שלה בסדר, עדיין לא מדברת ברור במאת האחוזים יש לה הרבה מילים שצריך לשפר אותם. אני ובעלי עברנו קורס של אדלר והחכמנו המון מהקורס, גיליתי לתדהמתי שהבעיה שלי היתה תשומת לב יתרה שהענקתי להן . דרך אגב יש לי עוד ילדה קטנה שהפרש הגילאים שלהן לא גדול שנה וחמישה חודשים. ביתי הגדולה לא קיבלה יפה את השינוי באחות קטנה ועברה הרבה שינויים עקב זאת. כיום יחסית הן מסתדרות בגן היא דואגת לישמור עליה לפי בקשתי, ועומדת במשימה. בסה"כ הכללי היא ילדה נהדרת ואנחנו די מסתדרות במיוחד לאחר הקורס שהיום אני מבינה קצת יותר ופועלת לפי הנילמד. הייתי איתה אצל פסיכולוגית ילדים לקבל הדרכה אך היא לא ידעה לומר לי מה בדיוק הבעיה והפנתה אותי לפסיכיאטר ילדים ואת זאת אינני מעוניינת לעשות מחשש שזה יפגע בביתי בעתיד. היא העלתה עוד אפשרות לגשת לפסיכולוג היתפתחותי ואיני יודעת מה לעשות בנדון האם התופעה תעבור מאליה או שרצוי וכדאי לטפל בכך(זה ניקרא פיקה סינדרום). בקשר לתגובת הרופא שלה הוא אמר לי לא להיתרגש מכך. אודה לך מאוד אם תוכלי לעזור לי ולהפנות אותי לגורם הנכון בטיפול הבעיה.

פנינה כתב/ה: > > בקשר לידע על ביתי היא ילדה מאוד נבונה בעלת אינטלגנציה גבוהה > מבינה הרבה מעל לגילה, בגן העלו את הבעיה שאינם משתלטים על הבעיה > הם פשוט נימצאים בבעיה שכל הזמן אינם יכולים להשגיח עליה. או > להשאירה לבד בהיתעסקויות עם כל חומר שהוא. > הגמילה מטיטולים נעשתה בגיל שנה ושמונה חודשים. לא מזמן היא נגמלה > מטיטול לגבי קקי > בלבד. וזאת לאחר שהיא עברה חוויה לא נעימה ומאד כואבת עם הקקי. > היום היא עושה את צרכיה המלאים בשירותי ללא בעיות. > צורת התיקשורת שלה בסדר, עדיין לא מדברת ברור במאת האחוזים יש לה > הרבה מילים שצריך לשפר אותם. > אני ובעלי עברנו קורס של אדלר והחכמנו המון מהקורס, גיליתי > לתדהמתי שהבעיה שלי היתה תשומת לב יתרה שהענקתי להן . דרך אגב יש > לי עוד ילדה קטנה שהפרש הגילאים שלהן לא גדול שנה וחמישה חודשים. > ביתי הגדולה לא קיבלה יפה את השינוי באחות קטנה ועברה הרבה > שינויים עקב זאת. > כיום יחסית הן מסתדרות בגן היא דואגת לישמור עליה לפי בקשתי, > ועומדת במשימה. > בסה"כ הכללי היא ילדה נהדרת ואנחנו די מסתדרות במיוחד לאחר הקורס > שהיום אני מבינה קצת יותר ופועלת לפי הנילמד. > הייתי איתה אצל פסיכולוגית ילדים לקבל הדרכה אך היא לא ידעה לומר > לי מה בדיוק הבעיה והפנתה אותי לפסיכיאטר ילדים ואת זאת אינני > מעוניינת לעשות מחשש שזה יפגע בביתי בעתיד. היא העלתה עוד אפשרות > לגשת לפסיכולוג היתפתחותי ואיני יודעת מה לעשות בנדון האם התופעה > תעבור מאליה או שרצוי וכדאי לטפל בכך(זה ניקרא פיקה סינדרום). > בקשר לתגובת הרופא שלה הוא אמר לי לא להיתרגש מכך. > אודה לך מאוד אם תוכלי לעזור לי ולהפנות אותי לגורם הנכון בטיפול > הבעיה. >

פנינה כתב/ה: > > פנינה כתב/ה: > > > > בקשר לידע על ביתי היא ילדה מאוד נבונה בעלת אינטלגנציה גבוהה > > מבינה הרבה מעל לגילה, בגן העלו את הבעיה שאינם משתלטים על הבעיה > > הם פשוט נימצאים בבעיה שכל הזמן אינם יכולים להשגיח עליה. או > > להשאירה לבד בהיתעסקויות עם כל חומר שהוא. > > הגמילה מטיטולים נעשתה בגיל שנה ושמונה חודשים. לא מזמן היא > נגמלה > > מטיטול לגבי קקי > > בלבד. וזאת לאחר שהיא עברה חוויה לא נעימה ומאד כואבת עם הקקי. > > היום היא עושה את צרכיה המלאים בשירותי ללא בעיות. > > צורת התיקשורת שלה בסדר, עדיין לא מדברת ברור במאת האחוזים יש לה > > הרבה מילים שצריך לשפר אותם. > > אני ובעלי עברנו קורס של אדלר והחכמנו המון מהקורס, גיליתי > > לתדהמתי שהבעיה שלי היתה תשומת לב יתרה שהענקתי להן . דרך אגב יש > > לי עוד ילדה קטנה שהפרש הגילאים שלהן לא גדול שנה וחמישה חודשים. > > ביתי הגדולה לא קיבלה יפה את השינוי באחות קטנה ועברה הרבה > > שינויים עקב זאת. > > כיום יחסית הן מסתדרות בגן היא דואגת לישמור עליה לפי בקשתי, > > ועומדת במשימה. > > בסה"כ הכללי היא ילדה נהדרת ואנחנו די מסתדרות במיוחד לאחר הקורס > > שהיום אני מבינה קצת יותר ופועלת לפי הנילמד. > > הייתי איתה אצל פסיכולוגית ילדים לקבל הדרכה אך היא לא ידעה לומר > > לי מה בדיוק הבעיה והפנתה אותי לפסיכיאטר ילדים ואת זאת אינני > > מעוניינת לעשות מחשש שזה יפגע בביתי בעתיד. היא העלתה עוד אפשרות > > לגשת לפסיכולוג היתפתחותי ואיני יודעת מה לעשות בנדון האם התופעה > > תעבור מאליה או שרצוי וכדאי לטפל בכך(זה ניקרא פיקה סינדרום). > > בקשר לתגובת הרופא שלה הוא אמר לי לא להיתרגש מכך. > > אודה לך מאוד אם תוכלי לעזור לי ולהפנות אותי לגורם הנכון בטיפול > > הבעיה. > > > >

לפנינה שלום. תודה על הפרטים, זה אכן קצת שופך אור על התמונה. לפני כן- האם תוכלי לספר למה התכוונת כשכתבת חוויה קשה וכואבת עם הקקי? וכן- מי איבחן את ביתך כפיקה סינדרום? וכמה זמן היתה בטיפול אצל הפסיכולוגית? תודה. רוית.

לרוית שלום. החוויה שעברה ביתי עם הקקי היא : חוויה שחזרה על עצמה בפעם השניה בחייה, ובפעם האחרונה זה החמיר . מה שקרה כשהיא רצתה לעשות קקי זה פשוט לא יצא והיא היתאפקה כמה שעות עד שקלטתי שמדובר בקקי שפשוט צריך לעזור לה להוציא אותו בכוח . פי-הטבעת שלה ניפתח לממדים שאי אפשר לתאר אותם ונאלצתי להוציא לה בכפית חלק מהקקי וללחוץ לה בכל מקום אפשרי עד שהצלחתי להוציא את הגוש הקשה והיבש כאילו עשוי מאבנים. הילדה עברה את סיוט חייה שהיא במהלך כמה שבועות סירבה לעשות קקי בכל צורה. ונאלצתי להכריח אותה לשבת בשירותים ולעשות את הקקי . זה התלווה בצעקות ובכי ותחנונים שאין לה קקי ושהיא תעשה עוד מעט בקיצור ברוך ה' שזה ניגמר. לשאלתך השניה: לגבי פיקה סינדרום שמעתי זאת מהרופא שלה. וכששאלתי אותו מה זה הוא אמר שככה זה ניקרא . (לגבי הדברים שביתי מכניסה כל דבר לפה) לשאלתך השלישית: הייתי פעם אחת אצל הפסיכולוגית . היא לא ידעה איך לטפל בבעיה והיתקשרה למישהו שהיא טענה שאחראי עליה וביחד הם המליצו ללכת לפסיכיאטר שיאבחנו למה ביתי מכניסה כל דבר לפה. לא הסכמתי ועדיין לא מסיבה שאני חוששת לעתידה ולא ניראה לי שבעיה כזאת צריכה פסיכיאטר. אם אני טועה אשמח אם תוכלי לעזור לי להחליט מה הטיפול הנכון לטפל בבעיה. ואם אכן מדובר בפיקה סינדרום כמו שאני מבינה שאכן קוראים לזה כך. תודה רבה לך על העזרה שאת מגישה לי אשמח לקבל ממך תשובה. בברכה פנינה

המטפל שלי שאל אותי "במה אני מאיים עליך" . האם זה לא ברור שטיפול מהווה איום כלשהו על מטופל? למה הוא שאל את זה? מה זה אומר מבחינה טיפולית? על הקשר ביננו. אל תשלחו אותי לשאול אותו את השאלות האלו....

דבורה שלום את התשובה חזית מראש, ואכן קשה לתת לך תשובה אחרת מאשר לשאול אותו. מבחינה טיפולית זה לא אומר דבר מבלי להכיר אותך, את המטפל, ואת הקונטקסט שבו נאמרו הדברים. ואם את שואלת אותי, זה בהחלט לא ברור שהטיפול מהווה איום על המטופל, וגם אם כן, השאלה מתייחסת לאופן בו האיום הזה נחווה, שזה בוודאי לא דבר שניתן לדעת מראש. לכן השאלה בעיני היא אחרת. מה זה אומר לך מבחינה טיפולית, ועל הקשר בינכם, שהמטפל שלך שאל אותך שאלה כזו, שמעוררת בך אי נחת כזה. מה בעצם קרה לך אחרי השאלה? מה מקור האכזבה שהתעורר מהמטפל? ואולי, במה באמת הוא מאיים עליך (ולא האם). אם תנסי לענות לעצמך על השאלות הללו יהיה בוודאי יותר קל להתקדם הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דבורה יקרה, אני מסכים עם אורן קפלן, שלמי שמתבונן מן החוץ לא ניתן לדעת מה באמת קורה בטיפול הנפשי. מן השאלה שלך אני יכול לנחש איך את מבינה את הטיפול, ואת מה שקורה בו. אני מבין, שמבחינתך ברור שטיפול נפשי נחווה כאיום. מטפל רגיש, המזהה את תחושותיו וחששותיו של המטופל, עשוי לשקף אותם בדרכים שונות. השאלה של המטפל שלך היא אחת מדרכים אלו. אני משער שהוא זיהה את תחושת האיום שלך, וכך אני מבין את שאלתו. לעתים עשויה שאלה כזו לעורר במטופל תגובות שיקדמו את הטיפול, ולעתים, כמו במקרה שלך, היא מעוררת התנגדות וחוסר אמון. מה זה אומר על הקשר שלכם? נדמה לי שהתשובה טמונה בשאלה שלך. את מרגישה מאוימת, ואינך מרגישה בטוחה מספיק כדי לענות לו בגילוי לב, וגם אינך רוצה לשוב ולשוחח אתו על כך. גילוי לב מוחלט ואמון במטפל הם תנאי מוקדם לכל טיפול נפשי. אם את מבקשת שלא נשלח אותך בחזר אל המטפל, לשאול אותו שאלות נוספות, את למעשה אומרת שאינך רוצה באמת להתחיל בטיפול. נדמה לי שעליך להרהר מעט בסיבות שהובילו אותך לטיפול, וביכולת שלך להתמודד עם טיפול נפשי. טיפול נפשי הוא עבודה ואחריות שהמטופל לוקח על עצמו, והמטפל משמש כמורה דרך וכמסייע. כל עוד אינך יכולה להסתייע במטפל, קשה יהיה לקדם את הטיפול. בברכה, דרור גרין

דרור, אני גלוייה באופן מוחלט עם המטפל שלי ויש לי אמון אך אני פוחדת עד כדי פרנויה שאתאכזב. רק עכשיו,לאחר שנים רבות אני מסוגלת להביע כעס ולבכות ויש בי תחושה תמידית שכעס זה או המצוקה שבה אני נמצאת "יבריחו" אותו. והוא לא יעמוד בזה ויפסיק את הטיפול. הוא הסיר את כל ההגנות שהיו לי ואני מרגישה מאויימת בגלל זה.

שלום אפשר לשאול מה ההבדל בין סרוקסט לפרוזאק? למי נותנים מה? ומה ההבדל בהשפעה שלהם? תודה מראש

האחד נבלה והשני טרפה.נותנים למי שבדיכאון,שניהם עושים אותך סמרטוט. בקיצור זה מעין סם שמשפיע לאותו רגע. לא ממליץ. אבל תשאלי את הרופא כי ייעוצי לא מוסמך.

אפשר לשאול לפי מה אתה אומר את זה? טופלת בתרופות אלה בעבר?

אין הבדל מהותי שניהם תכשירים נוגדי חרדה ונוגדי דיכאון - סרוקסאט יותר מרדים ומרגיע ופרוזאק יותר לדכאון עם אפאטיה - שם לא רוצים רדימות

שלום, במסגרת עבודת סמינר עבור האוניבסיטה אני מעונינת לדעת האם אתם המטפלים מפתחים תלות במטופלים שלכם. האם אתם חשים תלות במטופל ספציפי אחד. אנא השיבו לי על השאלה במלוא הרצינות. כמו כן, האם ידוע לכם על ספרות שאוכל להשתמש בה לצורך עניין זה. בברכה, עירית

עירית יקרה, הספרות על התלות ההדדית של מטפלים ומטופלים נרחבת, ואני ממליץ שתקראי כל מה שאפשר על העברה והעברה-נגדית. רוב החומר כתוב באנגלית, התשובה לשאלתך היא, כמובן, חיובית. המטפל תלוי במטופל במספר מובנים. ראשית, המטפל מתפרנס מעבודתו, והוא זקוק למטופלים כפי שכל בעל מקצוע אחר תלוי במספקי העבודה שלו. שנית, המטפל רוצא להצליח בעבודתו, והצלחה זו מתבטאת בתגובותיו של המטופל. תלות נוספת ניתן למצוא בשיקוף ובהזדהות של המטפל עם תלותו של המטופל בו, ולכך יש חלק חשוב בתהליך הטיפולי. התלות שלנו במטופלים איננה שונה מן התלות של כל אדם בסובבים אותו. תלות זו עשויה להיות בעייתית, במקרים שהמטופל רוצה לסיים את הטיפול או כאשר אינו מרוצה מן הטיפול, אך כאשר אנחנו מודעים לתלות זו אנחנו יכולים להשתמש בה כמכשיר נוסף להצלחת הטיפול. השאלה בנוגע לתלות במטופל ספציפי תזכה לתשובות רבות, ואני משער שכל מטפל שתפגשי יוכל לספר לך סיפור אחר על התלות שלו במטופליו. אם אינך יכולה להעמיק בנושא זה, ולקרוא את עשרות הספרים והמאמרים שנכתבו עליו, אולי כדאי באמת שתיפגשי עם מטפלים ותראייני אותם בנוגע להיבט האישי של השאלה. בהצלחה, דרור גרין

אני נוטל מזה 4 שבועות סרוקסט כנגד דכאון קיים שיפור בתחושה הכללית, ואולם תופעת היקיצה המוקדמת ואי היכולת להרדם לאחר מכן לא נעלמה (בנוסף לבחילה קלה בבוקר). הפסיכיאטר המטפל הביע דאגה לגבי הישנות הפרעות השינה (שהן מרכזיות במחלה שלי) והוסיף, כעת, על הסרוקסאט (שהיא התרופה הראשית) גם 50 מ"ג ליום טופרנילת כמסייע בטיפול האנטי-דיכאונית שעשוי לפתור את בעיית השינה. אודה לך מאד על מתן חוות דעתך על התרופה (טופרניל) ושילובה, במינון זה, כתוספת לסרוקסאט מה הן תופעות הלוואי המרכזיות?

טופרניל הוא תכשיר נוגדדיכאון שפועל על נוראדרנלין בעוד סרוקסאט פועל על סרוטונין במוח - המטפל מנסה לשלב פעילות של שניהם אשר הוכחה כיעילה אבל היום קיימים תכשירים אשר משלבים את ההשפעה בכדור יחיד אלו הם תכשירי ה SNSRI לדוגמה איקסל והרמרון - שאל אותו עליהם

אודה לך אם תוכל לאיית לי את שמות התרופות בלטינית

שלום. מה שלומך? חבל שלא המשכנו אז את השיחה,אבל את יודעת מה קרה.... בכל אופן,אני לא יכולה להתכתב איתך הבוקר כי לצערי הוא לא פנוי(אולי מחר). מאחלת לך יום נעים במניין הימים הנקיים... מקווה שיום אחד אהיה במצבך:-) עוד נדבר, Angel

שיהיה לך גם יום כיפי, שלי הולך להיות מצוין, לפי מצב הרוח שקמתי בו הבוקר. תמיד שמחה לשמוח ממך. אביב.

שתפו גם אותי בכתב זה.

אין לי כוח לכלום מעייף אותי לחיות

לעייפה שלום, בעיניי, למרות שעברתי כבר בחיים, הם יפים!!! נסי לכתוב לנו על הקשיים, למרות שזה כרוך בחשיפה, ונוכל לעזור. עדי

אני יודע על מה מדברת כי אני מכיר באופן אישי את החוויה פניה לפסיכיאטר שינתה את המצב באופן דראמטי

כל אדם עייף - כל יום, לכן אנו הולכים לישון. כל אדם חייב לעשות לעצמו זמן מנוחה והתמלאות. כי כשמתעוררים למחרת תמיד יש יום חדש! באמת!!! אני עברתי הרבה קשיים בחיי ומשברים, כשחשבתי שאין עוד טעם להאבק, ותמיד למדתי שאחרי כל תהום אפשר לעלות. החיים יפים! התהומות מלמדים אותך להעריך אותם! תתחזקי, תפסיקי לעשות כל מה שגוזל ממך חיים וכח, תודיעי לכולם שעכשיו את של עצמך, למרות שכמובן אף אחד לא יבין,, אבל את תדעי שזה לא מאנוכיות אלא חובתך. לכן חשוב שעכשיו ת- נ- ו- ח- י, לכי תבלי, תלמדי, אמבטיה חמה, שינה ועוד שינה, תאכלי טוב, תמצאי משהו לדבר איתו, מישהו שיוכל לעזור לך, אפילו כאן באתר, ותגלי מחדש כמה נפלאים חיינו. נחזיק לך אצבעות! אל תשכחי שהיו עוד כמה במצבך!!

תגידי, לקחת משהו?

ישבת פעם וחשבת מה גרם לך בידיוק להרגשה הזאת? חשבת על עצמך כמו שהיית פעם? מה את אוהבת יותר? אולי כדאי לך לשנות קצת בחיים ,השגרה גורמת לעייפות אולי תרשמי לחוג חדש ,תצאי קצת לטבע נכון שקשה לקום ולעשות את הפעולה אבל התוצאות חיוביות אם גם לזה את עייפה הייתי מציעה לך לשבת מול קרני השמש כמה שעות ביום תוך כמה ימים תראי שמצבך ישתפר פלאים בהצלחה הדס

את צריכה קצת לנוח..... חופשה טובה ים ושקט יתפרו לך את הבעיות.....