חייבת לפרוק

טוב,אולי זהו לא הפורום המתאים,אבל את שאר הפורומים שכתבתי בהם כבר נטשתי די מזמן... לאחרונה הגעתי למסקנה שמכיוון שאני בן אדם כ"כ שונה משאר העולם(אפילו מהחלק היוצא דופן), אני אמורה לדעת להסתדר בכוחות עצמי ללא עזרה כלל. דוקא בזמנים האחרונים נחשפה בעייתי בפני חברי,הורי ומשפחתי.עכשיו אני מרגישה מאוד שונה מהם,נבדלת.כולם טוענים שהם לא מבינים אותי,לא מבינים על מה אני מדברת בכלל. לפעמים אני מקשיבה לעצמי בעודי מדברת עם אנשים וגם אני לא מבינה על מה אני מדברת, אני מרגישה אחד משני דברים: 1.שנולדתי להיות שונה מכולם וכך נגזר עלי להיות עד סוף ימי. 2. שכל מה שקורה לי מקורו במשחק "נדמה לי" שמתחולל לי בראש, ושפשוט נטרפה עלי דעתי. בכל אופן, לא מגיע לי טיפול בשום בעיה, וגם לא עזרה . זה לא משנה אם תהיה לי הפרעת אכילה או לא . תמיד הייתי שונה.תמיד הייתי "מיוחדת" במובן השלילי.אני תמיד אחשב מטורפת בעיני העולם.לפחות עם הבולמיה אני מטורפת עם תירוץ. אין לי אומץ לכתוב כאן על מה אני מדברת עם אנשים. אין לאף אחד פה מושג אילו נושאים עולים לי כשאני מנסה לשוחח עם אמא שלי. אני אומרת דברים שמטורפים בהיסטוריה אמרו. אני באמת איבדתי גבולות של שפיות. ואני מקשיבה או רואה בנות שהחלימו וחושבת לי: "היה מגיע להן להחלים.הן מיצו את המחלה.הן היו רזות עד הסוף.הן השלימו את מלאכתן לפני שהחלימו.את לא מספיק רזה.לך לא מגיע להחלים עדיין". אני חושבת על הנערה ההיא שהתאבדה. אני כ"כ מעריצה אותה.הייתי רוצה לכתוב לה שאולי אם היא הייתה נחשפת לפני ההתאבדות , היתה לה עכשיו חברה לדבר איתה.אני מרגישה ממש כמוה. כל הניתוח של האנשים לגבי סיבות מותה לא יכנס לה ללב פנימה יותר.אני אתיימר קצת לדבר מתוכה. זה לא האומץ שגורם לאנשים להתאבד, ואף לא החולשה.אנשים כמונו מתאבדים מתוך השלמה שיותר טוב בעולם הזה לא יהיה לנו. ולא נורא רע לי .באמת שלא .... אבל כבר מיציתי הכל.אני לא אצליח להתקיים. הנפש שלי לא תשרוד בעולם הזה.כדי למות בעוד הנשמה שלי שלמה ולא שבורה לחלקים חסרי כבוד, עלי ללכת עכשיו. אני לא יודעת אם הגעתי כבר לנקודה בה היא בחרה לעשות את זה . אולי עדיין לא.אולי עברתי אותה מזמן אבל משהו החזיק אותי פה.רסיס קצת יותר ארצי ורציונלי שלי. אבל כרגע המצוקה גדולה.אין לי כבר חברים לדבר איתם.אמא שלי אמרה לי שהיא עייפה ולא יכולה להקשיב לדיבורים "הכבדים" שלי.הם נבלעים בתוכי. חייבת לשכוח,חייבת להתנתק. כוס אחת של אלכוהול כבר לא משפיעה עלי. אני מתה לישון אבל ישנתי יותר מדי בשבוע האחרון מתוך חוסר מעש. אולי עוד אחת(אבל יש בזה קלוריות...)...? אולי עוד אגיע לנקודה בה תטשטש קצת הכרתי ואוכל לאבד שליטה ...רציונל טיפש!אני לא רוצה אותך!צא ממני!אתה מפריע לי! אני רוצה להצטרף לעולם השקט.... להתראות לכם בינתיים(מכירה את עצמי.עוד תמשיכו כנראה לסבול אות פה).

Angel יקרה, מכתבך נגע ללבי. אני משערת שאת נערה או בחורה צעירה - כל מה שאת מתארת מוכר לי מאוד מעצמי, כפי שהייתי לפני יותר מ-15 שנה. גם אני רציתי אז למות, חשבתי שאף אחד לא מבין אותי, שאני מיוחדת מדי. במשך השנים הבנתי שלכולם יש אותן בעיות, לפעמים בדרגות חומרה שונות, אבל בכל אופן - כולם יכולים להבין הכל. כל מה שכתבת כאן - הכל מוכר לי, ברור ומובן. אני יכולה להזדהות עם התחושות שלך, ולא רק אני. בקשר למחשבה שאת מיוחדת - אולי את באמת מיוחדת, וזה נהדר. מכיוון שאת מכירה מן הסתם מעט אנשים, רק חברים ומשפחה, את לא יודעת שיש אין-סוף אנשים מיוחדים. אלה האנשים שכותבים ויוצרים ונמצאים במוקד כל שינוי ומהפכה בכל התחומים - ממדע ואמנות ועד בכלל. אני מאמינה שבמשך השנים תביני שהשונות היא רק מעלה, בתנאי שמשתמשים בה, שמתעלים אותה לפעילות. גם לי במשך השנים הרבה אנשים אמרו שאני "שונה", "אחרת", והם דווקא התכוונו כמחמאה. זו המחמאה הכי גדולה להיות שונה - לא לדבר כמו כולם, אלא להמציא שפה חדשה, תכנים חדשים. בגיל ההתבגרות קשה להיות שונה, בגלל הצורך החזק להיות כמו כולם, אבל כמה שנים אחר כך התכונה הזאת מוערכת וזוכה לתשומת לב חיובית מאוד. תאמיני לי. אני מקווה שמשהו ממה שכתבתי דיבר אל לבך. במשך השנים סערות הנפש האלה שוככות, החיים נעשים מאוזנים יותר. זה מניסיון. וגם כבר לא רוצים להתאבד. היום אני חושבת: אני לא אדם חשוב כל כך שכדאי לי לזעזע את כולם בהתאבדות. אני רק חיה את חיי. לא רוצה שיכתבו עלי בעיתון. אני בעצם אדם פשוט. אני מאמינה שתגיעי להכרה הזאת ביום מן הימים. שאת גם מיוחדת, אבל גם פשוטה, סתם בן אדם עם בעיות, כמו כולם. ואין כאן סתירה. . כל טוב לך

ועוד משהו. אני לא יודעת איך אפשר להקל את המצוקה שבה את נמצאת. אני רק יודעת שהמכתב שלך מעיד שאת אינטליגנטית מאוד ובעלת יכולת כתיבה מצוינת. אולי כדאי לך לבטא את עצמך בכתיבה, פשוט לכתוב. אולי על עצמך, אולי סיפורים. זו דרך מצוינת להתבטא, בעיקר למישהו שכושר הביטוי שלו בכתב הוא טוב כמו שלך. ועם הכתיבה יכולה לבוא גם הקלה מסוימת. בהצלחה.

אנג'ל,מלאך מה קורה? קראתי את הודעתך אתמול,ולא כל-כך התייחסתי ,כמו שהיום אני מתייחס ולוקח אותה אישית ללב. אתמול כאשר קראתי היא עברה מעליי כמובן מאיליו,לא טוב:גומרים עם זה ודיי. היום:פתאום אני אומר לעצמי,רגע,רגע,ואפילו סוטר לעצמי מה קורה פה?לא טוב אז מרימים ידיים?וזהו גומרים? אמא תבכה, תתאבל כל ימיי מייה,שאר המשפחה יחיו בייסורים כל ימיי חייהם,ואני יחיה בעולם מהזה טוב, עולם הדממה. אבל רב.. ק עוד לא התחלת את החיים,באיזה רשות יש לנו לסיים אותם. ואת חושבת שזה הסבל היחידי שירדוף אותנו? ומה אין לפי דעתך שום סיכויי לסיים סבל זה?וקשה ככל שיהיה,ואפילו שאת חושבת ש..הכי קשה,,,רגע תני צ'אנס לנפש המיוסרת שלך. תעשי חושבים,כמה פעמים נהנית מהחיים?הריי כל הזמן את בחרא(סליחה על הביטויי)הזה. ואיין דברים שכן יכולים לשמח אותך? אין שום תחביב שכן יהנה אותך? אני לא אוסיף לך הרבה ולא אמשיך לייסר אותך בסיפוריי,אבל שתדעי לך,שייש אנשים שמתו בגלל שבאו להציל את חיי,אז באיזה רשות אסיימם? והאם לא בזכותם אנו חיים? אני לא כשרוני כמוך בכתיבה ,אבל מבטיח לך להמשיך לספר את סיפורי בהמשכים....ותמיד בשיאו של משבר באה הפריחה..וזה באחריות. ןאם לא יהיה כך...אזיי אני מת. שלך בידידות דניאל.("חבר של אביב")

נראה לי שאת ילדה מאוד מבולבלת, אולי תנסי למצוא לך חברים בגילך ולהתחבר אליהם. לא צריך לעשות ביג דיל מכל דבר תלמדי להסתכל על חצי הכוס המלאה. בכל מקרה נראה לי שחסר לך משהו בסיסי שיכול לשמח אותך ואולי אף להסב לך עונג עילאי. תחשבי על זה .... :)