מ.....

כן אני נערה צעירה.אני בת 19. דווקא במשך התיכון נשאתי את השונות שלי בלב. מעולם לא החצנתי אותה . אמנם הייתי בן אדם מופנם וסגור ולא הייתי שייכת ל"מקובלים", עדיין היו לי הרבה חברים והעמדתי פנים כאילו אני חושבת כמוהם.את יודעת החלומות הרגילים לרצות חבר,לרצות כסף, להמשיך ללמוד לטייל בחו"ל.בתוכי ידעתי שאני שונאת את עצמי.שהדברים האילו מבחינתי לא מניחים את הדעת.מעולם לא העזתי להודות בכל זה.אבל ההתנהגות שלי לרוב הייתה ילדותית, שטחית ורגילה או שלפחות את הכרחתי את עצמי להאמין בזה. להיות שונה,לחשוב שונה ,לא להשלים עם כלום בחיים,לחשוב שהכל מיותר,אילו דברים שהפחיד אותי מאוד להכיר בהם. סיימתי תיכון מוקדם יחסית בגיל 17,עבדתי כמו כולם , התגייסתי לצבא, פיתחתי הפרעת אכילה בדרך...וזהו מספיק לי.אני לא רוצה יותר כלום בחיים. אני חייה 19 שנים עם אישיות אובססיבית.פעם אפילו התאהבתי במישהו כ"כ עד שאמא שלו כינתה אותי "מטורפת" . פעם האמנתי שאם אני לא אהיה מספיק סטרילית , אני אחלה באיזה טטנוס או משהו. לפני זה זה היה איסור מוחלט בכלל לדבר ,אחרת אלוהים יעניש אותי .... וכמובן אובססיה לאוכל,אכילה בסתר, המנעות מלדבר על אוכל,צומות ממושכים -מה שהיו מנת חלקי כל חיי והובילו אותי בסוף למחלת האנורקסיה ומאוחר יותר לבולמיה. עשיתי מספיק בחיים,לא? אני לא מתכוונת לזעזע אנשים בהתאבדות.אני פשוט לא מסוגלת להתאבד.יש לציין שזה עוד אלמנט שמפחיד אותי.אני מרגישה כאילו משהו מסתורי גורם לי להאחז בחיים המוזרים הללו. חוץ מזה שאין לי במה לזעזע אנשים.אמנם גדלתי בשכונת עוני אבל אני לא עניה מסכנה , אני לא יפה ,לא מקובלת, לא מוכשרת במיוחד .אף אחד לא יגיד לעצמו כמו שאמרו על הבחורה ההיא : "אוי מסכנה כמה היא הייתה יפה,אבל היו לה חיים קשים" אני סתם בן אדם דפוק וזהו

...

Angel יקרה, את נורא נורא שיפוטית כלפי עצמך, ונורא שונאת את עצמך. למה בעצם? אני בטוחה שלא עשית שום דבר רע לאף אחד. אולי את רעה כלפי עצמך, אבל גם את זה אפשר לשנות. את כותבת שיש לך אישיות אובססיווית. אז מה? אז פעם התאהבת במישהו עד שאמא שלו כינתה אותך "מטורפת". אז מה אכפת לך מה אמא של אותו אחד אמרה? בכל אהבה או התאהבות יש משהו אובססיווי. זה חלק מסוד הקסם שבאהבה. אפשר לחיות מצוין עם אובססיות, אפשר לנסות לשלוט בהן, ואפשר פשוט לא להתרגש מהם. ואני בטוחה שהזכרת את ההתאהבות הזאת כי יש לזה משמעות בשבילך, וזו היתה תקופה חשובה ומשמעותית בחייך. הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר (אפשר גם להזמין אותו באתר של "דיבוק" באינטרנט, תמורת 45 שקלים). הכוונה בילד מחונן שמחונן ביכולת להבין מה מבקשים ממנו ההורים והחברה כולה, ומתוך רצון לעשות מה שאומרים לו ולמלא את כל השאיפות של כולם, הוא מאבד את העצמיות שלו. זו הטרגדיה של רבים מאתנו. שהם כל כך מסתירים את עצמם, עד שהעצמיות שלהם מתחמקת וצריך לעבוד קשה - באופן פסיכולוגי - כדי לגלות אותה. כדי להוציא לאור את אותו ילד שדוכא בעבר הרחוק כל כך. אני מאמינה שתוכלי להתגבר על הקשיים שבהם את נתקלת בתקופה זו של חייך. סביר להניח שהיית בטיפול בעקבות הפרעות האכילה. טיפול הוא תהליך ממושך, ועם הפסיכולוג הנכון גם יש הצלחות. אבל העיקר הוא להמשיך ולהתמיד, גם במשך כמה שנים, ולא להפסיק כשקשה. את זה אני אומרת מניסיון. כבר "ברחתי" מפסיכולוגית אחת, וכמעט "ברחתי" מעוד אחת. אבל עצרתי בעצמי בזמן. כשאת מוצאת פסיכולוג שאת מחבבת - ומדובר כאן בכימיה בין שני אנשים - תנסי לתת לו או לה לעזור לך. יש לי תחושה שעזרה מקצועית יכולה לחולל נפלאות. יש לך הרבה כוחות, את צריכה להבין את זה. ואת רוצה לחיות - משהו מסתורי גורם לך להיאחז בחיים המוזרים האלה, כפי שכתבת. זה אחד הדברים שצריך לברך עליהם.

עכשיו עשיתי "תחקיר", ומתברר ממסרים קודמים שלך שאת חיילת שלא זוכה לטיפול הולם בצבא. לנוכח המצב, רק עוד שמונה חודשים תוכלי לקבל טיפול במסגרת קופות החולים. את לא יכולה להגיש קבילה לנציב קבילות חיילים כדי לקבל טיפול? חוץ מזה, אולי אפשר לפנות לפסיכולוג אחר במסגרת הצבא? אני מאמינה שיש כמה בבסיס שבו את משרתת, ולפעמים שווה פשוט להחליף. אני מצטערת שאני לא מסוגלת לעזור לך באמת.