פורום פסיכולוגיה קלינית

תודה על התשובה בנוגע לפחד מיחסי מין ומזוגיות. אני רוצה להרחיב טיפה את הבעיה שלי כדי להסביר את עצמי טוב יותר. אני מאד רוצה קשר זוגי אבל מין נתפס בעיני כתקיפה, כשליטה, כאיום. נושא האונס מעסיק אותו כל הזמן. אני כל הזמן רוצה לקרוא על זה, אני חולמת על זה, רואה סרטים על זה. לפעמים נדמה לי שמשהו קרה לי בעבר ואני לא מצליחה לזכור אותו ולפעמים אני משכנעת את עצמי שאני מדברת שטויות ורק מכניסה לעצמי פחדים בראש. אבל בלי קשר לנושא האונס והתקיפה המינית (ואגב, לא עברתי אף אירוע כזה בימי חיי), אני פשוט מפחדת מיחסי מין. אינטימיות מינית לא מפחידה אותי. מה שמפחיד אותי הוא רק החדירה עצמה ולא בגלל כאב פיזי אלא בגלל תחושה של שליטה, פגיעה, חוסר אונים. אשמח לשמוע את דעתך.

.

אורית יקרה . הפחד שאת מתארת מתאים להפליא לפחד של ניפגעות אונס . זה נימצא שם ולא מרפא אפילו לאחר 30 שנה .... אם לך זה לא קרה , תודה לאל (ואם היה קורה הית יודעת איך שהוא ) אז נישאלת השאלה מדוע את רוצה (כי את מתענינת בנושא ) להיזדהות איתן ? מה גורמת לך ההזדהות עם הקורבן ? האם כאשר נפשך ניפגעה ( מכל סיפור חייך ), את בטוחה אולי שגם גופך ניפגע.? (כי הנפש והגוף הם חד ). קל להיזדהות השאלה אם זה עוזר , או פוגע . אני מרגישה עצמי קרובה להלומי הקרב למשל .למה ? מכוון שגם הם וגם אני עברנו טראומה קשה בגיל לא קטן יחסית אשר פגעה גם בגוף _וגם ונפש . והטיפול הוא דומה . ורד . מקווה שלא בילבלתי לך את הראש .

לא בילבלת לי את הראש ואני שמחה שהגבת להודעה שלי אבל האמת היא, שאין לי מושג למה אני מרגישה חלק חי כל כך מהנושא הזה. פשוט אין לי מושג

שלום רב, תרשי לי להיות "קצר ולעניין": פשוט בזבוז, וחבל על כל רגע, שאינך מסתייעת באיש/ת מקצוע. הנושא כל כך חשוב, והיכולת לסייע לך כל כך טובה, על פניו, מהתרשמותי מהתוכן והסגנון שכתבת... אז קדימה! פני למייל האישי שלי עם מידע על מקום מגוריך, הגיל, הסטוריה רפואית רלוונטית (אם יש) - ואשמח לנתב אותך למספר דרכי המשך טיפול בעניינך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ועכשיו אחרי שקצת נרגעתי, אני רוצה לשתף. היום היתה פגישה מס' II, כאשר אתמול היה יום ללא הקאות, כך החלטתי. וכמו שאביב כתבה לי, על תחושת הריקנות, הואקום שנוצר, כך הרגשתי.תחושת ריקנות, תחושת קושי ואפילו חוסר נשימה. כל אתמול לא נמצאתי בביתי, וגם במקום שכן האוכל היה זמין, השתדלתי לא להמצא וכך באמת עשיתי. אולם במשך כל שעות היום ליותה אותי ההרגשה שהנה עוד מעט זה עומד לקרות, הבולמיה, ההקאה, הרצון להוציא את כל הקושי, המתחים, הבדידות ועוד. עם כל זאת, השתדלתי לאכול (אכלתי מעט, אבל אכלתי) ועל אף זאת תחושת רעב עמוקה בבטן ??? יכול להיות? אולי. אני רוצה בעצם לשתף אתכם בתחושות של אחרי פגישה מס' II. יצאתי בהרגשה כבדה, בהרגשת עצבות איומה. אכן נוגעים בדברים כואבים, כל כך כואבים שהם לא ניתנים לשאת אותם. (כך אני מרגישה) ולכן הבולמיה או האנורקסיה (עושה "אן דן דינו"). הפסיכו' שלי העלתה את עניין האישפוז???????? אני???????. בחיים לא. ומלבד הדברים הקשים שהועלו, העליתי (ברוב חוסר מחשבה) את אחותי, וזה הקושי הגדול. הרי כל החיים חייתי בצלה. וגם עכשיו. אני מרגישה שהטיפול יהיה על בסיס "אחותי". יצאתי בתחושה שאני רוצה להפסיק את הטיפול. יום אחד לא הקאתי, גם היום לא הקאתי. אני יכולה להרדים את המחלה. ומחשבה אחרונה שחשבתי לעצמי - הרי כל כך כואב לי - למה? לא מספיק סבלתי? הרי הטיפול בא לפתור בעיות לא? הוא לא בא להוסיף כאב (צל אחותי)??? דפני, תודה על תשומת הלב, וגם לאביב ושרה1 רחלי

רחלי הרשי לי להיות ישירה את לא תצליחי לצאת מזה בכוחות עצמיך. הבולימיה היא תוצר לתגובה נפשית. הפרעת אכילה היא תגובה במקום למשהו, דרך לדבר. וכן הטיפול הוא לא גן עדן כמו שכתבת העלת את אחותך אין מה לעשות כי להיפטר מהמחלה חייבים לדבר ולהעלות את כל מה שהדחקנו במשך שנים. לא פשוט וגם כואב אבל בישביל זה יש לך גם את הפורום וגם את הפסיכולוגית. אנחנו יכולים להרדים את ההפרעה אבל בסופו של דברהיא תחזור ופי שתיים. אז הנה עשית את הצעד הראשון הקשה אל תיסגי אחורנית. תחשבי על החיים הטובים יותר שיהיו לך כשיבו היום בוא תסיימי את הכל ולא רך עלייך גם על הילדים. ועכשיו כל הכבוד ענקי שלא הקאת. בנוגע לרעב שלך, לדעתי מבחינה גופנית היית רעבה וגם מאוד יכול להיות שזה היה רעב נפשי. אצלי הרבה פעמים בתחילת הטיפול הייתי יוצאת רעבה ואוכלת לפעמים נהיו גם בולמוסים. מעין פיצוי על הכאב שהיה בטיפול. אני חייבת לשטף אותך אתמול היה לי בולמוס וכמעט הקאתי כבר הייתי עם כל ההכנות ובסוף הצלחתי שלא. ההרגשה המיידית היא זוועה מיד מחשבות על השמנה אבל לטווח הארוך כשקמתי בבוקר הרגשתי יותר טוב. הצלחתי לא ליפול אחורנית אל הפיתרון הנוח של הבולמוס. ובמקום להקיא בכיתי. אם היה שם מישהו שיחבק אותי זה היה מעולה אבל אין.... אז שיהיה לך יום טוב ועוד יום ללא הקאות שרה :-))))))))))))))))))))9

טוב שכתבת. הקושי שלך עובר ברור מהמכתב, וטוב שבחרת לשתף, לא להישאר לבד עם המשא, לא לנסות להרעיב אותו, או להקיא אותו, או גם וגם. ראשית- כל הכבוד על היומיים הנקיים מהקאות!! ידעתי שאת יכולה, עכשיו גם את יודעת. וגם אם תבוא נפילה, אי אפשר לקחת ממך את ההישג הזה, ואת הידיעה שאת מסוגלת לעשות זאת, למרות כל הקושי. טיפול פסיכולוגי אמנם אמור להקל, אך הדברים אמורים לגבי הטווח הארוך. בטווח הקרוב, פעמים רבות קורה שאת יוצאת מפגישה במצב רוח גרוע יותר משהגעת. האמת היא שזה לא מפתיע: ייתכן שזה הזמן היחיד בו את מקלפת קצת משכבת ההגנה, חושפת קצת את נקודות הפגיעות, נוברת קצת (או הרבה) בפצעים... זה כואב. זה קשה. זה מעלה על פני השטח את כל השדים, אלו שהתאמצת כל כך לדחוק פנימה, לדכא, להעלים. את מרגישה רצון להפסיק את הטיפול, ואני שואלת את עצמי מה הסיבה העיקרית לכך. אמנם, קורה שאין כימיה עם המטפלת, או שיש תחושה שהיא לא מספיק רגישה או מבינה. במקרה כזה לגיטימי לחפש מישהי אחרת. אבל לי יש הרגשה שהגורם העיקרי לרצון לעזוב הוא הכאב הפתאומי, הקשה, שהתעורר בפגישה האחרונה. הכאב שחשבת שהצלחת להרדים, הסבל אותו ביקשת לשכוח, הרגשות הקשים (כלפי אמך? אחותך? עצמך?) אותם קיווית להרעיב למוות, או להקיא מתוכך... הטיפול העיר אותם, ועכשיו הם מכאיבים במיוחד. אבל רחלי, הכאב הזה לא יימשך לנצח. יש בטיפול תקופות קשות. תקופות מלאות סבל, בכי בלתי פוסק, רצון לצרוח "למה אני צריכה את זה בכלל?! הרי הסבל רק גדל!". לפעמים קשה להאמין שזה באמת עוזר, הייסורים האלו... נכון, הסבל מתגבר לתקופה מסויימת, אבל שווה לעבור אותו. כששבה אלייך היכולת הזו להרגיש, מתעוררים הרגשות בעוצמה, והדברים אמורים גם בכאב- אך גם בשמחה. חוויית הרגש נעשית שלמה, לטוב ולרע. ועם חלוף הכאב הראשוני, החד, ההתמודדות נעשית פחות קשה. ההתמודדות הזו גם נושאת בחובה בונוס גדול, היכולת לחיות חיים מלאים! ללא הסבל, ללא ההסתרה, בלי הצורך להמציא תרוצים להיעלמות האוכל או לשהייה הארוכה בשירותים. אל תמנעי מעצמך את הסיכוי הזה. מספיק מלאת את מכסת הסבל שלך: מגיע לך ליהנות, לחיות ט-ו-ב, לפחות כמו לכל אחד אחר! ועוד משהו: הטיפול לא יהיה "על בסיס אחותך". זה הטיפול שלך, כאן את במרכז. בטיפול שלך, אחותך היא רק כלי להבין את ההיסטוריה שלך, את הקרקע ממנה ינקו שורשי אישיותך. בטיפול שלך מתמקדים בך, אחותך ה-י-א זו שבצד. מה שמעניין היא רחלי, על קשייה והצלחותיה, חולשותיה ויתרונותיה. רחלי עם אישיותה הרבגונית, תחומי העניין שלה, התכונות האישיות העושות אותה כה מיוחדת... רחלי, החזיקי מעמד. הכאב הזה קשה, אבל הוא יוקל. זו הבטחה! רק אל תישברי,החזיקי חזק... דואגת, ומחזקת את ידייך, דפני.

הי!!! מזמן לא דיברנו:-) קצת הצצתי במיילים וראיתי שאת בסדר (גם למרות הקשיים שהיו). זה שימח אותי. תחזיקי מעמד ובהצלחה עם הפרוייקט! (אני גם צריכה להתחיל לשבת על הפרוייקט שלי, בדיוק אתמול הסתיים הקורס - מזל טוב לי:-) אני די בלחץ של העבודה, מנסה לסגור קצוות לפני הנסיעה (עוד שבוע ויומיים!). עושה גם כל מיני סידורים - חיסונים, קניות וכו'. קבעתי לי גם תור לרופא תזונה שלי. לא הייתי אצלו כבר כמה חודשים! החלטתי שלפני הנסיעה אני חייבת ללכת אליו. זה די מלחיץ. לא רוצה בכלל לדעת את המשקל. אותם הלבטים הרגילים - רוצה לדעת שרזיתי, לא רוצה לשמוע הטפות מוסר וכו' וכו'. אז בקיצור - מעדיפה בכלל לא לדעת. היום כשהייתי אצל הפסיכיאטרית (אני בסבב רופאים עכשיו:-) כבר שמעתי מספיק הטפוץ (כרגיל). זה כבר כל כך חולף ליד האזניים. אפילו לא נכנס פנימה "כן, אני יודעת.." כנראה שלא כל כך רוצה לדעת... בכל מקרה, אני נוסעת וזהו. יהיה מה שיהיה. מקווה לחזור משם לפחות כמו שאני עכשיו. ההוא שם בפנים רוצה שאני אחזור מצומקת, אבל אשתדל לא לתת לו להשתלט! טוב, מספיק עלי :-) אז מה קורה שם איתך? מחכה לשמוע!!! אני אהיה כאן מחר. בי בינתיים ויום נפלא!! שלך, ללה

היי ללה! כיף לשמוע ממך. אכן, מזמן לא דיברנו... אני אפילו לא יודעת לאן את נוסעת! אז אולי אפתח בסיפוק הסקרנות... :-)) לאן את נוסעת? מתי? לכמה זמן? עם מי? ומהם המספרים שעתידים לזכות בלוטו?? (סתם, סתם... זה היה בצחוק :-)) בעיית המשקל... נושא כאוב. קיוויתי שאולי משהו השתפר בנושא הזה... אבל גם אם לא, נסי לשמור על עצמך בטיול. נכון שהחלק האנורקטי רואה בטיול הזדמנות נפלאה לרזות עוד קצת (ומבחינתו - עדיף עוד הרבה...). אבל החלק הבריא אמור להשיב לו, שלטיול נוסעים כדי ל-ה-נ-ו-ת !!! לא כדי להתענות, לרעוב, רק כדי למלא אחר דרישות המחלה. זה לא שווה את זה! אני מקווה שתעשי חיים, תטיילי, תשתזפי, תראי נופים אחרים, ו... חזרי אלינו מאוששת, בריאה ומלאת אנרגיות!! שיהיה יום מקסים, וקל- דפני.

הי, לפני שאני הולכת רק כמה מילים: קודם כל אני נוסעת לסין! אני נוסעת עם חברות. החבר נשאר לעבוד:-) זה גם משהו שאני צריכה לעבור, קצת להתנתק ולהיות לבד וזה גם משהו שדי קשה. גם יש את הקטע הזה שהוא כביכול משגיח עלי, אז עכשיו אהיה לבד עם עצמי בקטע הזה. טוב, זה לא כל כך הרבה זמן, כולו חודש, אבל יש פה משהו כזה של אחריות על עצמי שמזמן שכחתי לקחת:-) ומה איתך? לא כתבת כלום על עצמך! אני מחכה לשמוע ובינתיים הולכת הביתה. אז ערב מצויין שיהיה בינתיים. בי

אני מטופל מזה כשנה וחצי ע"י פסיכולוג הטריגר לטיפול: תחושת משבר (רחמים עצמיים, פרצי בכי, אי-שביעות רצון כללית). במהלך הטיפול חשתי שאני מעלה אל פני השטח נקודות חשובות שלא התייחסתי אליהן בעבר (היחסים עם ההורים, מועקות מהעבר, סגנון חיים וכו)ת ואולם במקביל הרגשתי שאני שוקע עמוק יותר, עד כדי ירידה בתפקוד היומ-יומי (חוסר מוטיבציה לעבודה, יקיצות, הזעה וכו' בשלב זה פניתי לפסיכיאטר, במקביל לפסיכולוג, וזה איבחן דכאון חד-קוטבי ברמה נמוכה עד בינונית. קיבלתי תרופות ששיפרו את הרגשתי בצורה משמעותית, עד כדי העלמות תחושת המשבר ותחושה של "תחייה מחדש". במקביל לתרופות שאני נוטל מזה חצי שנה, המשכתי בטיפול הפסיכולוגי, והשאלה היא מתי וכיצד מפסיקים טיפול? מי מסכם את הטיפול (הפסיכולוג או המטופל)?

ב. שלום אין לשאלתך תשובה חד משמעית. הפסקת הטיפול תלויה קודם כל בצורך בטיפול, הן במונחי תחושותיך בהווה, והן בשאלה האם הפסקת הטיפול אינה עלולה להפריע לתהליך השיפור שחל אצלך. הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם השאלה, היא לעלות אותה בטיפול עצמו. הנושא מורכב ומעלה לא פעם סוגיות מורכבות למשל של תלות ואמון. חשוב לראות מהיכן הנושא עולה אצלך והאם הוא מעורר, מעבר לשאלה המעשית של סיום הטיפול, שאלות אישיות נוספות. בשורה התחתונה, הפסקת הטיפול יכולה להיות יזומה על ידי המטופל, הפסיכולוג, או בשילוב כלשהו ביניהם בתהליך הטיפולי. אין לגבי זה חוקים כלליים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, קיבלתי את ההודעה שלך. אני מקווה שהיה לך יום טוב. בקשר למחשב שלי - זה ממש בעיה, אמרו לי שהוא אבוד, ואני צריכה פשוט להביא את המחשב שלי מהדירה, כי הוא הרבה יותר חדש ואפשר להתקין בו אינטרנט נורמלי, אבל הבעיה היא כמובן שאני לא מסוגלת להגיע לדירה כדי לארוז את הדברים שלי ולהעביר אותם אל אמא שלי... אז בינתיים כנראה שאני בדר"כ לא אצליח להיות כאן בלילה, אלא רק אולי בערב- אם אני אקפוץ לאינטרנט של אחותי. אבל אני מתה שתכתוב לי מה קורה איתך, איך בעבודה החדשה וכו'. בי, נועה.

נועה היי אני באמת רוצה לספר לך מה קורה, וגם להשמיע לך מה דעתי בעיניין העבודה שלך. רק שעבר עליי יום לא הכי טוב,וכל מה שאני רוצה כרגע זאת מקלחת קרה ,ולנוח.זה מדהים אותי לראות את השעה ששלחת לי את ההודעה משום שדקה לפני יצאתי מהפורום מאוכזב כשלא ראיתי כל תגובה ממך להודעה שהשארתי לך לילה לפני. בבקשה תהיי אמיצה ותלכי לקחת את המחשב מהדירה.אם הייתי גר באזור הייתי עושה זאת למענך.

היייייייי אוהבת אותך זה מה שחשוב קודם שארשום, אני נורא שמחה שאת כבר אחריי כול זה , בקשר לטיפול אין לי אפשרות וגם זמן אין אני עוד חודשיים מתגייסת. כן רחלי הבעייה שלי בעיקר בכך שיש אנשים ואין לי מה להגיב, ועוד דבר למשל תהיה משהיא לבד אני ירצה לדבר איתה אבל אני לא ילך כי לא היה לי על מה לדבר ואני ירגיש רע ומוזר. ואז ברגע כזה יש לי התנהגות משונה שאני משדרת להם לכו מימני למשל באותו רגע לא מסתכלת אלייהם מתעסקת רק בעצמי וההגדרה שקשה לי לרשום אני פשוט משדרת להם מפוחדת וחסרת בטחון, כן הבעייה שלי היא זו שאין לי נושאים לדבר כלל ולפתח שיחה וזה מפריע לי מאוד אני פשוט מתחבא במצבים כאלה ומנסה להסתתר מהם ואז מה שקורה אני חוץ מהמעגל שכולם ומרגישה דחוייה אחרי זה ולא רצוייה יש לי בעייה קשה, אין לי כלל פתרון לכך אוהבת מחכה לתשובה בייייי

נטעלי, מצטערת, חייבת לדחות את התשובה לשעה טובה יותר. קצת קשה לי עכשיו. מבטיחה לענות. רחלי

יש לך אי מייל ממני והודעות דחופות באיי סי קיו

אנג'ל וכולם, בזמן האחרון עולה הנושא של "הודעות דחופות" בפורומים השונים, וגם כאן. אני רוצה להדגיש שוב את העובדה שמדובר בפורום ו י ר ט ו א ל י שאינו מחליף את תחומי הרפואה האמיתית. בשביל זה קיימים המטפלים האמיתיים. במידה ומישהו זקוק לעזרה דחופה, עליו לגשת מיידית לרופא/מטפל המתאים, ולא לפנות לפורום. בברכה, טלי פרידמן

אני מסכימה עם טלי...

טלי שלום. סליחה שגם אני מתערבת אבל יש לי הרגשה שאת היא זו שנתת להם את האופציות לפנות אלייך מתי שאת רוצה, ולפעמים גם אין הרבה ברירות למי שנמצא במצוקה(סליחה אם הרושם שלי מוטעה) בהצלחה לכולם.

התלבטתי האם להגיב על זה בכלל. טלי,הרי יכלת להבין שזהו סגנון הדיבור, "דחופות" בא להצביע על דרגת החשיבות שיש להתייחסות לדעתי,ולא למהירות שהן צריכות להקרא או שתגיבי. את יודעת שאני מפעילה שיקול דעת ושלא יתכן שמדובר בסוג כלשהוא של מצוקה שבגינו פניתי אלייך. אני מניחה שעניין ה"הודעות הדחופות" עלה לא מזמן באיזושהיא ישיבת פורומים וחיכיתם לבן אדם שתוכלו להחיל עליו את שהנחו אתכם (והנחו בצדק!!!!). אבל אני מבקשת לא להשתמש בדבריי בבקשה. ועוד בקשה במיוחד לטלי:אודה לך אם תשאירי את הקשר שלנו מחוץ לתחום הפורום.אני אישית לא אוהבת את זה.יש דברים שצריכים להאמר בפרטיות וזה גם לא מעניינו של איש מתי התקשרתי אלייך ומה אמרתי לך. תודה לכולם,

איזו חוצפה!!!! רק תזהרי טלי ,את על הכוונת שלה...אז תשמרי על עצמך. שיהיה לך יום טוב... ואת אינשם...הזהרי...פן הנשרים יעוטו עליך.... הם שומרים על טלי....

אנג'ל, צר לי אם פגעתי בך. כידוע לך הקשר בינינו החל מהאינטרנט ויישאר כזה. אין שום קשר אחר בינינו, וחבל שאת מסרבת להבין זאת. הטלפונים התכופים שלך, אכן אינם מעניינו של איש בפורום, אך הם צריכים להיות בתוך טיפול, ולא "עזרה טלפונית". בשביל זה קיימים ארגונים כדוגמת "ער"ן"."אוזן קשבת", "סער" ועוד. אם תיהי מעוניינת בעזרתי ותמיכתי, תוכלי לקבל אותה כאן, או לכל היותר, במייל. אם תיהי מעוניינת בעזרה אחרת, כדוגמת טיפול נתתי לך מספיק אפשרויות ודוגמאות. בברכה, טלי פרידמן

לא הייתי פה בסופ"ש, וחבל. פספסתי אותך, רק היום ראיתי את ההודעות... אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר, שהדברים שאכתוב לך עכשיו כבר לא רלוונטים. רחלי, סופי שבוע הם זמן קשה במיוחד. גם הזמן שמתפנה, גם הזמינות של האוכל, גם מתחים שמצטברים כל השבוע... יש הרבה סיבות לנפילה בסופי שבוע. אני מבינה שעכשיו הנפילות האלו לתהום מייאשות, מדכאות... אבל הן צפויות. כמו שכתבה לך אביב ברגישות שלה, דרוש זמן לפתח שיטות אחרות להתמודד עם הבעיות והקשיים. למרות הכל, הבולימיה משרתת תפקיד מסויים בחייך. מאפשרת לך לפרוק מתחים. נותנת אפשרות להעביר את הזמן. מצליחה לגרום לך, לפרק זמן מסויים, לא לחשוב, לא להרגיש את הכאב האמיתי... ונכון, האשליה הזו מתנפצת בסוף מעגל האכילה-הקאה, אבל כרגע זה הכלי הכי נגיש לך. זה לא אומר שלא תהיי מסוגלת להשתחרר ממנו!! זה רק אומר שצריך לתת לזה קצת זמן. כמי שמביטה מהצד, נראה לי שהכתיבה בפורום עוזרת לך: לא רק כאפשרות להעזר ולקבל עידוד, אלא גם כאפשרות להתחבר לחלקים היותר חזקים שלך, הבעיות עליהן התגברת, הצדדים בהם את יכולה לשמש דוגמה לאחרים. זה נראה לי לא פחות חשוב, כי לגביי (ואולי גם לגבייך)- זה בדיוק מה שאיפשר לי לגייס מספיק מוטיבציה וכוחות כדי לעזור לעצמי, וייתכן שזה גם מה שיאפשר לך לעשות זאת. אני מקווה שהספקת להתגבר על המשבר. זה אמנם קשה, מתסכל, מדכא... אבל את תוכלי להתגבר. עם הזמן, בהדרגה, תפתחי שיטות הרגעה, כשאת מרגישה שהמתח חזק מדי. לאט לאט תבני דרכי התמודדות בריאות יותר. יותר ויותר הבולימיה תידחק הצידה... עד שתהפוך מיותרת. אני מאמינה שאם רק תתמידי בתהליך, את תבריאי. אני יודעת שתוכלי! שבוע חדש התחיל. שיהיה קל יותר, נסבל יותר, ואולי אפילו... שמח? דפני.

היי דפני כתבתי לך למעלה, מה שלומך ואיך את מרגישה? מקווה שהתחזקת אחרי סופ"ש, ומה את עושה כאן ב- 5:00 לפנות בוקר? לא ישנה? רחלי

כל היום התנגן לי השיר שעמדתי לשיר לך לפני שהסירה התהפכה, השיר שנשמע לבסוף כמו זמזום צורמני קבלי: "לילה לילה הרוח נושבת לילה לילה הומה הצמרת לילה לילה כוכב מזמר נומי נומי כבי את הנר, נומי נומי, כבי את הנר. לילה לילה, עצמי את עינייך לילה לילה בדרך אלייך לילה לילה יצאו חמושים נומי נומי שלושה פרשים נומי נומי שלושה פרשים לילה לילה אחד טעה בדרך לילה לילה שני מת בחרב לילה לילה וזה שנותר נומי נומי את שמך לא זכר נומי נומי את שמך לא זכר לילה לילה הרוח נושבת לילה לילה הומה הצמרת לילה לילה כוכב מזמר נומי נומי כבי את הנר נומי נומי כבי את הנר" עוד יגידו מאיפה אני גם מכירה שירים מטומטמים... אבל יש לזה לחן מזה יפה...

וזה שיק מקסים נשמה שלי!!! אהבתי את שמך... ואולי השם הזה יהווה התחלה חדשה...

מה נולדה לנו עוד אחות?? ג'קי - אני מצטערת שקצת הזנחתי אותך. פשוט יש לי עכשיו המון דברים על הראש , בעלי נוסע מחר למילואים ל-24 יום , וזה די מדכא אותי , וקצת הרגשתי לא טוב בימים האחרונים. ואני זוכרת שהבטחתי לכתוב לך מייל, אבל פשוט לא יצא לי. קבלי את התנצלותי , ואני מבטיחה שכשיהיה לי קצת יותר זמן ומצב רוח לשלוח לך משהו. אוהבת בילי

שבוע טוב לכולם. בלי יותר מידי דאגות וחששות רחלי - שמחה שאני מצליחה לעודד אותך שרה

ז"א...זו אותה שרה שאני מכירה או שזו אחרת...

זו אני אותה השרה פשוט היתה כאן מישהיא לא מזמן שגם השתמשה בשם שלי אז החלתתי לרשום 1 כי הייתי כאן קודם

את כאן ??? רציתי לדעת איך עבר עליך היום. עלי עבר יחסית יום לא רע .

שוב היי ראיתי את ההתכתבות שלך עם נטעלי . לי יש בדיוק את אותה הבעיה. אני גם חסרת ביטחון .חשבתי שרק עם השנים והניסיון חיים זה אולי יחלוף אך לשמחתי אני מבינה שטעיתי תוכלי לספר יותר על התהליך של השינוי . הוא נראה לי ממש בלתי אפשרי מהו הדימיון המודרך? . כמה זמן לקח לך לפתור את הבעיה? תודה רבה

היי, כמו שכתבתי לנטעלי, קצת קשה לי עכשיו ורואה רק את הקושי שלי. מבטיחה לענות רחלי

היי זו אני רשמתי לך לפני יומיים מכתב לא ענית לי. קודם כול תודה על מכתבך האחרון שרשמת לי, תגידי אייך ירגשת בצבא אותו דבר כמו שאני מרגישה או דברים ישתנו לך? לפעמים אני נורא מפחדת לדבר שלא יחשבו שאני טיפשה? אייך מתגברים על זה? או כשאני מדברת אני מרגיש דפוקה ומשעממת גם לך זה היה ?או לא? יש סיכוי שדברים ישתנו? עוד משהו שזה אני חייבת נורא נורא עזרה נגיד שאני נמצאת עם חבורת אנשים והם מדברים אני נורא מפחדת ללכת כי אני יודעת שלא היה לי מה להגיד אז תמיד אני אומרת לעצמי עדיף להתרחק מיהם וככה אני פחות ופחות מתקשרת איתם כי אין מתאי????? אוהבת ומחכה לך לתשובה החמה ממך

היי, סליחה שלא עניתי. (כפי הנראה הייתי שקועה עמוק במצבי). ובכן, אני דוגמה לזה שאפשר להתגבר על חוסר ביטחון שמגיע לרצפה. נטעלי, הייתי דג - אם הייתי יכולה להגדיל את האותיות כאן, הייתי עושה זאת. הייתי ילדה -נערה-חיילת-אמא (עד לפני מס' שנים) סגורה, ביישנית, סופגת את הכל, עושה טוב לכולם ורק לעצמי רע. ולכן דברים משתנים. כתבתי לך, אם מחליטים לשנות. בעזרת טיפולים (טיפול בדמיון מודרך, טיפול פסיכולוגי (שעזר קצת) טיפול בסדנאות למיניהן) גרמו לי להפתח ולהבין שמי שלא רוצה בקרבתי הוא המפסיד. לי יש הרבה להציע - אני חכמה, אני טובה, אני יפה (את אלה שיננתי לעצמי יום ולילה) ועם הזמן ועם עזרה התגברתי על חלק מבעיותי - חוסר בטחון ודימוי עצמי נמוך. היום, אני מאוד בטוחה בעצמי (יש לי בעיות אחרות) אבל בעניין בטחון עצמי, דמוי עצמי נמוך, הרגשת נחיתות לעומת אחרים - כל אלה מאחורי ואני חושבת שגם את צריכה ללכת לטיפול, את צריכה לחזק את הבטחון העצמי שלך ולאמר לעצמך ולפעמים גם לכתוב לעצמך שאת חכמה, טובה, שיש לך על מה לשוחח, שיש לך מה להציע. נטעלי, את יודעת, אתן לך דוגמה, אם את נמצאת בחברת אנשים ויש נושא נאמר שלא ממש מעניין אותך, את תמיד יכולה להחליף נושא. לנושא שכן מעניין אותך, הצבא, הלימודים, המתנה האחרונה שקנית לחברה, מסיבת ההפתעה הקרובה וכו'. (רק דוגמה). אפשר להתאמן על זה (מנסיון). ואני כאן איתך, לשמש לך מראה - להראות לך שאפשר להתגבר. (על זה - לפחות). רחלי

נטעלי, קראתי את הדברים שכתבת ליעלי ואני רוצה להגיב. את יודעת, לפעמים גם כשאין מה לומר זה משהו ומשהו גדול - השתיקות יכולות להביא לצחוק גדול וכך לקרב אותך ואת חברתך או מי שלא תיהיה/יהיה לידך. זה נחמד ומעודד. כך גם (אחרי המבוכה) תפתחי ותספרי על עצמך וגם זו שלידך. בהצלחה בגיוס. בוודאי אראה אותך כאן. עוד. רחלי

בעלי כעת בתקופת מבחנים במסגרת לימודיו האקדמיים ,בזמן הזה הוא מאוד לחוץ אינו נרדם בלילה ,גםבמבחנים הוא לחוץ ועייף כתוצאה מכך שלא ישן היטב בלילה קודם .הוא שקל ליטול כדורי שינה אך הרופא המישפחתי לא המליץ וגם שנינו לא התלהבנו מכך מה עלינו לעשות ?

היי דנה, אני מכירה היטב את חרדת הבחינות (גם לי היו וגם לבעליי - אצלו המצב היה הרבה יותר קשה). מזדהה עם דאגתך. אינני יודעת היכן בעלך לומד, אך ידוע לי שבאוניברסיטת בר-אילן, למשל, יש מדור/אגף מיוחד בו נותנים עזרה - באמצעות שיחה או שיטה אחרת (אינני יודעת) לסטודנטים שלהם חרדת בחינות. לדעתי כדאי לבעלך לברר אם גם במקום לימודיו יש יחידה כזו שעוזרת להתגבר על הבעיה. בהצלחה בבחינות. רחלי

היי רחלי , אני מודה לך על העידוד ,אני ימליץ לבעלי על הצעתך ,אני מאוד מקווה שיחול שיפור כי את בטח יודעת שיש עוד דברים מסביב . . . שוב תודה ובהצלחה גם לכם, דנה

דנה שלום הרעיון של רחלי מצוין. אכן ברוב האוניברסיטאות יש יחידה לטיפול פסיכולוגי בסטודנטים ובין היתר ניתן טיפול בנושא של חרדת בחינות. בעיקרון, לחץ לפני בחינה הוא טבעי, אולם אם הוא מתגבר עד רמה שפוגמת בתפקוד כדאי לטפל בכך. לגבי שימוש בכדורים כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר הפורום לאחר שיחזור מחופשה. בכל מקרה יש שיטות פסיכולוגיות לטיפול בלחץ ובחרדת בחינות, בהן ניתן ללמד כלי להפחתת לחץ וחרדה. ניתן גם להיעזר בהיפנוזה וללמוד היפנוזה עצמית לשימוש לפני הבחינות. הדבר יכול להיות יעיל מאוד ולפתור את הצורך בתרופות. רצוי להקדים ולפנות לטיפול זמן מה קודם למועד הבחינות ולא לחכות לרגע האחרון. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה בטיפול של פסיכואנליזה מפסיקים את המטופל אחרי זמן מסויים, בנקודה מסויימת? מי רשאי לטפל בפסיכואנליזה? איפה לומדים את זה?תודה

אופיר שלום האם תוכל להסביר את שאלתך לגבי הפסקת המטופל? אולי אתה מתכוון לטיפול לאקניאני שבו הפגישה הטיפולית מופסקת על ידי המטפל כשהיא מגיעה לדעתו לשיאה. פסיכואנליזה מועברת על ידי פסיכואנליטיקאים שהוכשרו במכון פסיכואנליטי. עד כה בארץ פעל המכון בירושלים והשנה קם לו מתחרה תל-אביבי שעדין לא הוציא מטפלים לשטח. למעשה אין לגבי זה חוק וכל איש טיפול מורשה יכול לטפל בגישה פסיכואנליטית, גם אם לא עבר הכשרה מסורתית. מדובר בסה"כ בגישה שהתפיסה הכללית שלה מאוד מקובלת, אבל ביצוע פורמלי של אנליזה הוא נדיר למדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מעונינת בכתובות העוסקות בדיכאון

סמדר שלום רב, השתמשי במנועי החיפוש המוכרים כדוגמת:MSN,וואלה, תפוז וכו'. דרכם תוכלי להגיע למספר רב של אתרי מידע אודות הדיכאון, הן בעברית והן באנגלית. את יכולה גם להקיש "דיכאון" בחיפוש באתרנו, ודרך זה להגיע לכל השאלות שעסקו בנושא הדיכאון. בברכה, טלי פרידמן

אני כל כך כמהה לקשר זוגי וכל כך קשה לי להיות לבד, בעיקר בחודשים האחרונים אבל יש לי בעיה - אני פוחדת פחד מוות מיחסי מין ולא יודעת למה. זה מאד מציק לי ומונע ממני ליצור קשרים. החלטתי לפנות לטיפול ואני מתחילה טיפול בקרוב אבל אני צריכה עידוד. אני כבר בת 26 וחוץ מקשר הרסני אחד לא היה לי קשר חברות ויש לי הרגשה שמעולם לא יהיה לי חבר ולא אקים משפחה ואני כבר מדמיינת את עצמי מזדקנת לבד ונכנסת לפניקה.

אורית, את יודעת אולי למה את מפחדת כל-כך מיחסי מין? ומתי היה הקשר ההרסני שהיה לך? אני חייבת להודות שהודעתך קצת מפתיעה אותי, כי לא ראיתי שדיברת כאן אף פעם בעבר על קשר זוגי. חוץ מזה - חשבתי שאת כבר בטיפול פסיכולוגי, או שהחלטת ללכת לטיפול נוסף ספציפי לנושא זה? לגבי התחושות שהעלת - הבדידות, פחד להישאר בסוף לבד לתמיד, הרגשה שיש אצלי בעיה שמונעת ממני לקיים קשר זוגי כמו שאנשים אחרים יכולים - כל זה מאוד מוכר לי. גם אני בת 26 והיה לי רק קשר אחד עד היום, שנמשך אמנם 6 שנים. אני לא יכולה לכנות אותו הרסני, אבל ברור שהוא היה מאוד לא טוב, ובאמת בגלל בעיות שלי - שעדיין לא נפתרו. אני מקווה שאולי עכשיו, אחרי שמצב החרדות השתפר, אני אוכל להתחיל לעבוד על העניין הזה בטיפול. אם את רוצה להמשיך לכתוב ממה את חושבת שנובעים הפחדים האלה והקושי - אשמח לשמוע. אפשר גם באי-מייל אם את מעדיפה. אין לי מחשב בבית כרגע (אני אצל אחותי עכשיו) אז אולי אני אוכל להגיב רק מחר בבוקר. בי, נועה.

תודה על התשובה נועה. אשמח גם תגיבי להודעה שכתבתי למעלה

שלום רב, פתיחותך מעידה על כך שהיכולת הבסיסית שלך לקשר מאד טובה! ולעניין הפחד מיחסים מיניים: קחי בחשבון את השורה הסופית: טיפול פסיכולוגי מסייע ברוב המקרים לעניין. יש לראות את שני צידי המטבע: ככל שהנושא מפחיד ובעייתי, הוא בו-זמני מאד מהנה ומתגמל, ככה שהסיכוי למעבר ממצב פחד ודחייה למצב של כמיהה והנאה - גבוה . כל טוב, ודרך צליחה ד"ר יוסי אברהם

תודה על התגובה. כתבתי לך הודעה נוספת למעלה

מהו טיפול בשיטת הפסיכואנליזה? תודה

מיטל שלום התשובה יכולה להיות ארוכה מאוד אז אומר ממש את הכותרת. מדובר בטיפול בגישה דינמית המבוסס במקורותיו על גישתו של פרויד. המטופל שוכב על ספה בשעת הטיפול ומגיע לכ 4 מפגשים בשבוע במשך מספר שנים. השיטה אמורה לאפשר "נגישות" טובה ללא-מודע ושינויים עמוקים יותר בנפש. כאמור, תיאור בסיסי מאוד ואולי אפילו שטחי, אבל זה מה שאפשר לתאר בקצרה. יש הרבה ספרות בנושא ורצוי לקרוא במידה והנושא מעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

נעלמתי קצת בסופ"ש - בין השאר כי לא היתה לי גישה למחשב - ו... כמה דברים קרו... אז קודם כל, לא לדאוג. היה קשה קצת, אבל מתגברים. גם המפגש המתוכנן ביום שלישי עוזר להרגיש יותר טוב... ואתן? איך עבר הסופ"ש? אורה- אני יכולה להתערב שבקושי שמת לב ל"יום המנוחה". "מנוחה", נו באמת... ככה זה כשעובדים משמרות רצופות. אביב- אני יודעת שסופי השבוע קשים לעתים. אני מקווה שהפעם היה בסדר... ואולי אפילו יותר מבסדר? הלוואי. אוהבת אתכן, מתגעגעת, ומקווה להיפגש בקרוב! דפני.

ילדונת שלי.. מה זה כמה דברים קרו ? אני מיד מתקשרת לברר מה קרה בדיוק.. ובטח שאני דואגת, אני יודעת שתתגברי, אבל עדיין.. היית חסרה פה. מתגעגעת ואוהבת אביב.

הי, [למי שלא מכיר אותי עדיין, אני אתן רקע קצרצר לשאלתי: אני בת 26, סובלת מחרדות במשך שנה, לוקחת סרוקסט כ-3 חודשים וזה עוזר מאוד. לפני החרדות למדתי לתואר שני בהיסטוריה, קיבלתי מלגות מהאוניברסיטה ועבדתי במחקר. החרדות הביאו אותי לחוסר תיפקוד, עזבתי את הלימודים, ומצאתי עבודה נחמדה כמזכירה - עבודה שמאוד מאוד עזרה לי לצאת מהמצב הקשה]. ולשאלה: אני מנסה עכשיו לחפש עבודה (כי העבודה שלי נגמרת בסוף אוגוסט). היום שלחתי קורות-חיים ל- 4 מקומות בינתיים. מצד אחד, העניין הזה מלחיץ אותי ומעורר בי חששות - האם אני אוכל בכלל לתפקד בעבודה רצינית, או שמא כדאי לי להמשיך "להנמיך" את עצמי בתקופה הקרובה, ולמצוא עבודה פשוטה ורגועה, כדי להפחית את הסכנה שיתעוררו אצלי שוב החרדות סביב חובה מלחיצה. אבל מצד שני - העיסוק בלחפש עבודה גם מעורר אותי, מפיח בי תקווה ואנרגיות, כי תמיד אהבתי לחפש עבודה, ויחסית לדברים אחרים בחיי, עבודה זה משהו שבדר"כ אני מסתדרת בסדר איתו ולא נכנסת לחרדות סביבו. מה לעשות? בנוסף, ביומיים האחרונים אני מנסה לדבר עם החברות שלי על הנושא הזה של חיפוש עבודה, ועושה רושם שכבר אין להן יותר סבלנות לבעיות שלי. ככל הנראה הספיקה להן שנה של דיבורים על חרדות ועל ריח של ביוב בשירותים (זאת הייתה האובססיה שלי בדירה שבה גרתי). ועכשיו אני פשוט שומעת בקולן חוסר סבלנות, דווקא כשאני מדברת על דברים שנחשבים ל"נורמליים", שהרי - כל אחד נתקל בחייו בסיטואציות של חיפוש עבודה, ראיונות, התלבטות לגבי שינוי מקצועי - וזה טבעי שזה קצת/ הרבה מלחיץ. העניין הוא שבאמת עד כה רמת הלחץ שלי סביב חיפוש העבודה היא סבירה מאוד. לכן אני לא יודעת אם להמשיך ולנסות להתקבל לעבודות שאני רוצה (כעוזרת אדמיניסטרטיבית במכוני מחקר שונים), או להיזהר יותר ו"לא למתוח את החבל", ולמצוא עבודה בתור מזכירה במקום נחמד - כמו שאני עושה עכשיו ומאוד נהנית. כל תשובה, עצה או חוויה אישית תתקבל בברכה, נועה.

היי נועה, שאלת שאלה לא פשוטה, אנסה לענות לך מנסיוני האישי. רק קחי בחשבון שמה שמתאים לי לא בהכרח יתאים לך... ההתלבטות שלי היתה דומה - אלא שלא דובר בעבודה אלא בהמשך לימודיי האקדמיים. גם אני נאלצתי לעזוב את התואר בגלל המחלה, וגם אני " הורדתי ראש " לתקופה מסויימת, לצורך התאוששות. עם זאת, במקרה שלי, נקודת המוצא היתה הגזמה היסטרית בעומס הלימודים (הגזמה שאני יצרתי) - מתוך חוסר רצון וחוסר יכולת לראות את המציאות, להכיר במגבלותיי. מצאתי את עצמי נלחמת במתח מתמיד, בחוסר שינה, בתסכול מתמשך משום ששום דבר לא יצא "מספיק טוב", נלחמת בעצמי... כמובן, ההתמוטטות היתה בלתי נמנעת. תקופה ארוכה אחריה, לא יכולתי לחזור לרמת תפקוד סבירה, והתסכול אף גבר. שנאתי את עצמי ובזתי לעצמי על חוסר היכולת (לא מחוכם מצידי, אני יודעת), ניסיתי שוב ושוב לעשות דברים שמעל לכוחותיי... ולבסוף נכנעתי. ומוזר, דווקא מה"כניעה" הזו למדתי למצוא את האיזון. למדתי, בהדרגה, למה אני מסוגלת ומה מעל לכוחותיי. למדתי כמה מתח אני יכולה לשאת, ואיפה - אצלי - מתוח הגבול בין מתח בריא למתח הרסני. גיליתי מה אני באמת נהנית לעשות ומה אני עושה רק כי מצפים ממני... מה שאני מציעה לך אינו אלגוריתם, סדרת צעדים שיש למלאם במדוייק כדי להצליח. אני מציעה לך משהו הרבה יותר מופשט, קצת ערטילאי... אני מציעה לך ללכת עם "תחושת הבטן" שלך, עם האינטואיציה. אני חושבת שיש משהו אצלנו, במעמקי המוח, ש"יודע" מה טוב לנו ומנסה לכוון אותנו לשם. רובנו נוטים להתעלם מהקול הזה, וחבל: הרבה פעמים הוא מנחה אותנו טוב יותר משאנו מסוגלים לעשות. קחי לך קצת זמן לחשוב, נסי להקשיב לאינטואיציה הזו. נסי לדמיין כל אחד מהמצבים, ולשאול את עצמך באיזה מצב, להרגשתך, תהיי יותר מאושרת. איזה מהאפשרויות מושכת אותך יותר. והכי חשוב - היי שלמה עם ההחלטה שלך. פעמים רבות אנו נוטים לחשוב על ההחמצות, על ההחלטות השגויות, על האפשרות שלא בחרנו... (the road not taken , מכירה?). נסי לא ליפול למלכודת הזו. בכל אחת מהדרכים יהיו רגעים טובים יותר וטובים פחות, בכל אחת מהדרכים יהיו הצלחות וגם קשיים, ומכל אחת מהדרכים אפשר להנות. שיהיה בהצלחה. אשמח אם תעדכני... דפני.

נועה היי, אינך צריכה להצדיק את הלחץ ואת החרדות, זו את כך את חושבת וכך את מגיבה,ומי שאוהב אותך יצטרך להצטייד בסבלנות רבה,שכן גם לך צריכה להיות סבלנות לבעיות אחרות שחברייך נתקלים. וזה בעצם מה שאני אומרת לחברים שלי כשנמאס להם מהחרדות שלי ואני עולה להם על העצבים. אני לא יודעת איך זה אצלך, אבל אני סובלת מחרדות רבות ודי קשות שהיו עלולות לגרום לחוסר תפקוד וגם גרמו שכן במשך שנתיים עזבתי כ-20 עבודות סביב נושא החרדות. לבסוף מצאתי עבודה שאני מאוד אוהבת ואפילו דורשת כישורים שאין לי אבל אני רוכשת אותם עםן הרבה התמדה, רצון וסבלנות. מה ששוב לי זה להיות סביבה מוכרת, הרמונית ושלווה וזה חשוב לי יותר מכל, יחד עם זה שהעבודה תהיה מאתגרת ודינאמית. החשש שלך נורא מובן לי , החשש מהלא נודע , אבל צריך לקחת נשימה עמוקה,(תשנני "מחשבות חיוביות") ולא לפסול אפשרויות , לא תדעי עד שלא תנסי, כדי להרגיש נינוח ובסביבה מוכרת ולא מאיימת,צריך לתת לזה זמן להסתגלות והתרגלות. מילי

הי, תודה רבה על התגובות. דפני - גם אצלי נקודת המוצא היה שהצבתי לעצמי יעדים מאוד גבוהים, הייתי חייבת להיות הכי מצטיינת כל הזמן וכו'. אבל החרדות לא התפתחו על רקע זה, אלא מעניינים אחרים בחיים שלי (כנראה - המוות הפתאומי של אבא שלי, הפרידה מהחבר אחרי שש שנים, והכי ישיר ומיידי - הניסיון הכושל לעזוב את הבית של אמא שלי). עזיבת הלימודים הייתה תופעת לוואי של החרדות, ובאותו זמן זה היה כבר הדבר האחרון שעניין אותי, בתוך כל המבול של החרדות. אבל בקשר לעזיבת הלימודים אני דווקא שלמה מאוד. למרות שזה באמת היה מרכז חיי במשך תקופה ארוכה, ואהבתי כל-כך את הלימודים, היום יש לי ממש דחייה מכל התקופה הזאת ומאורח-החיים של לימודים, אני רוצה לעבוד עם אנשים, לצאת מהבית בבוקר ולעשות עבודה שנגמרת בסוף היום, ואז הזמן שנותר הוא שלי. אני מתארת לעצמי שיום אחד אני עוד אחזור לגמור את התואר השני, אבל כרגע אני לא מטרידה את עצמי בנושא הזה. מילי - לא הכרתי אותך עדיין, ואני שמחה להכיר. את צודקת בעניין החברים, אבל אני לא מצליחה להתנהג כך. אני פשוט כל הזמן מתנצלת על זה שיש לי בעיות בלתי נגמרות בשנה האחרונה, על זה שאני כל הזמן מבלבלת לכולם את המוח, וזה לא עוזב אותי. בתקופת השיא של החרדות הייתי גם מאוד פגיעה, כי כל-כך הייתי צריכה את החברות שלי, הסתרתי את הבעיות מהמשפחה שלי והייתי חייבת שיעזרו לי. נראה לי שמה שאני אעשה בקשר לעבודה זה שבינתיים אני פשוט אגיד "מה שיהיה יהיה", בינתיים שלחתי קורות חיים גם לעבודות "שוות", ואם יקראו לראיון והחרדות יופיעו - אז אני אוותר. הבעיה היא שבפנים אני יודעת שזה עדיין מוקדם מדי, אני צריכה עוד זמן בעבודה רגועה, וזה לא יעשה לי טוב, אבל פשוט מתחשק לי על העבודות הטובות יותר. אני מצטערת שאני כותבת כל-כך הרבה.

שלום רב, עניין חיפוש העבודה מהווה חוויה מלחיצה לרבים וטובים, כלומר: את ממש בחברה טובה. בהקשר שלך, לאור ההסטוריה שתארת בצורה מאד עניינית, נראה לי ששלוש פעילויות יכולות לסייע לך: 1. הכוון מקצועי, שבו תוכלי לדעת כיווני תעסוקה ורמות תעסוקה שהולמים את כישורייך ונטיותייך. לדעתי, זה יכול להיות הגורם המשמעותי ביותר בהפחתת לחצים שנובעים מהשתלבות בעיסוק שאינו הולם אותך. לאור הרגישות האישית שלך למצבי קושי שמייצרים חרדה - - מומלץ שלא לוותר על עניין זה . 2. הסתייעות במשרדי השמת כ"א. 3. הורדת ציפיות ממכתב פנייה אחד או שניים, והבנת המצב הנוכחי במשק: שליחת עשרות או מאות מכתבי "דרושים", עד להזמנה לראיון, שזה עדיין לא התקבלות לעבודה... דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

תודה רבה על תגובתך, אני אכן אחשוב על כיוון של הכוון מקצועי. נועה.

שלום, לפני שלושה חודשים נפרדתי מקשר קשה ומייגע שנמשך כשנתיים.אפשר להגיד שסוף, סוף אני מאחוריו ואני מתחילה להשלים עם הלבד... יש לי פחד מאוד גדול לגבי העתיד ( אני כמעט בת 30 ) אני מרגישה שאין לי כוחות יותר לדאוג לעצמי ולשאת את כל העול לבד... ( אני חייבת לציין שבקשר הזוגי שהיה לי לא נשענתי על בן זוגי המשכתי להיות עצמאית ואפילו אני זו שתמכתי בו לכן אוליי אני כל כך מותשת) דבר נוסף שמפחיד אותי זה שאינני מאמינה שאוכל להתאהב עוד ולכן כל המחשבות שלי הן על העתיד שלי כאחת ולא כשניים.אני חושבת על רכישת דירה ועל לקיחת משכנתא 100% ( אין לי חסכונות ואין להוריי אפשרות לעזור לי ) במקביל נרשמתי ללימודים מצד אחד אני מנסה להסתכל קדימה ומצד שני שאני חושבת על העתיד אני פוחדת ומתכנסת בתוך עצמי ואז נעשה לי רע ואין לי כוחות יותר, מה עושים אך מתמודדים ומדוע הכנסתי לי לראש שלא אוכל להתאהב שוב? אודה על התייחסותכם דור

היי דור, (שם מיוחד...) נראה לי שהכנסת לעצמך שאת לא יכולה להתאהב שוב... אמממ.....אולי בגלל שזה היה קשר ארוך, ואת היית בטוחה שזהו זה...וכשזה נגמר, קשה לך להסתכל קדימה, כי את הרי הכנת את עצמך לקשר מסוים, כשזה מתנפץ קשה לך לראות אור... וזה מובן, תני לזה זמן, כשתוכלי להרגיש יותר שלמה עם עצמך ועם המצב אולי תוכלי ללכת ולנסות להכיר מישהו, כי אם זה קשה לך לצאת עם אחרים עכשיו, אז הנה לך התשובה! כי את לא מוכנה עדיין לבנות קשר, ומאותה סיבה את הגעת עם עצמך לחשיבה מוטעים שלפיה את לא תוכלי להתאהב שוב. אם תכירי מישהו שתרגישי שמתאים לך, את תראי שאת יכולה להתאהב שוב. אמרת שרע לך ואת מתכנסת בעצמך, זה אחד קשור לשני, אם תצאי אז תראי כמה טוב שם בחוץ ואחרי כמה פעמים כבר לא תחפשי איפה "להתחבאות" ואיפה "להתכנס", מבינה? זה תלוי רק בצעד הקטנטן והפצפון שאת צריכה לאסוף מעט כוחות ולעשות אותו, שיעזור לך רק לצאת כמה פעמים ולראות יש שם מעבר לפינה שמחכה לך. עוד דבר שציינת זה שאת פוחדת לגבי העתיד, וגם זה מובן! את הרי לא יודעת מה צופן לך העתיד, כשהיית בקשר יכולת לומר לעצמך שאת ממוסדת, שיש לך קשר, אהבה, לימודים וכו וכו, אבל עכשיו בלי הקשר את מרגישה שהכל נשבר ואת מפחדת מהעתיד (תתקני אותי אם אני טועה, טוב?). אבל תחשבי על זה שיש לך משפחה שאוהבת אותך, לימודים שיכולים להביא אותך למקומות שלא חלמת עליהם, חברים שגורמים לך להרגיש נאהבת, ועם כל הכבוד לבן זוג, את בעצמך אמרת שאת טיפוס עצמאי, אז אולי זו ההזדמנות שלך לממש את עצמך. מה דעתך? בהצלחה. (ומקווה שלא נרדמת...פשוט היה לי פרץ של מחשבות כשקראתי ת'הודעה שלך)

גם אני, כמו הרבה אנשים נפרדתי מקשר זוגי. פרידה שהייתה לי קשה מאד. חלק גדול מהזהות שלי היה טמון בקשר ובבן הזוג לרב החברות שלי יש חבר וחושבים על חתונה או שכבר התחתנו היתה לי תחושה שנותרתי בלי משענת וסופי השבוע? עליהם בכלל איני רוצה לדבר. אבל יש חיים, אחרי הפרידה למדתי להיות לבד ולמצוא את היתרונות שבכך מצאתי עבודה נוספת בסופי שבוע כך שגם אני מרוויחה יותר וגם לא יושבת לבד בבית מחכה שאיזה זוג חברים יזמין אותי להכיר את החבר שלו.... בקיצור, עשיתי תהליך של ריפוי בעיסוק והיום? שיחפש....

אני מעוניינת לקבל עזרה לגבי הכוונה מיקצועית , לא מדובר פה רק בהתאמה מדובר בהרבה מעבר לזה. אני מרגישה תקועה אני חייבת לקבל הכוונה מעמיקה ממישהו שבאמת יודע מה הוא עושה.

שלום רב, הכוון תעסוקתי מביא את הפרט לתובנה לגבי סוגי עיסוקים שמתאימים לו, מבחינת אישיותו, כישוריו, נטיותיו. יש גורמים ציבוריים שנותנים את הסיוע במקרים מסויימים, ויש הכוון בתשלום, שעלותו אינה בשמיים. פני למייל האישי שלי (בהקלקה על השם המוכחל), עם פרוט קצר על ההסטוריה האישית, מיקום מגורים, גיל , וכו' - ואכוון אותך לכמה אפשרויות. ד"ר יוסי אברהם

שלום, אני מרגיש ממש חרא, אני יוצא עם מישהי כבר חודש והכל היה סבבה, אתמול פעם ראשונה הגענו למצב אינטימי, וראיתי משהו חיצוני שממש דחה אותי, ובתירוץ חזרתי הביתה. אני רוצה לסיים את הקשר, אבל לא יודע איך. הבחורה תהיה בשוק, כי הכל היה נהדר עד אתמול. מה לעשות ? אני ממש מיוסר בתוך עצמי

אולי תפרט על העניין החיצוני יכול להיות שהוא פתיר

מבנה הגוף "רחב" בלשון המעטה, וכתוצאה מכך אני חש שאיני נמשך אליה

אני לאחר החלמה מפריצת דיסק בגב. כיצד להתמודד עם בני זוג פוטנציאלים בנוגע לקיום יחסי מין ? יש רק תנוחות מסוימות שאני יכולה....

תגידי את האמת רק ככה זה יכול לעבוד הבריאות שלך חשובה ואם בן זוג הוא אדם רציני שאכפת לו ממך ומאנשים בכלל הוא ימצא בך יתרונות בדברים אחרים חוץ מאקרובטיקה ביחסי מין.

שלום רב, ככל שזה נשמע אבסורדי, מחוויות של נועצי, למדתי שפציעה ואפילו נכות יכולות, לפעמים, להועיל ליחסי המין ולזוגיות: בני הזוג משתדלים להיות יותר מתחשבים, עדינים, וכו' וכו'. בקיצור: זה "טסט" של החיים שיאפשר לך לבחון מי מבני זוגך מסוגל להיות הדדי גם במיטה. כמובן שגם לך יש תפקיד: פתיחות, תקשורת, המנעות ממניפולציות, המנעות ממצבי איום והבהלה של הפרטנר, גם כשקורה ותנוחה מסויימת אינה טובה לך. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

לאביב קראתי את שיחתך עם רחלי ורציתי לאמר לך שאת בחורה מדהימה!!!!! גם לי יש הפרעת אכילה שהולכת ומתגברת בגלל טרגדיה שקרתה במשפחתי. ההפרעה שלי קצת שונה משלך . אני אוכלת ואוכלת ואוכלת אבל לא מקיאה. אני משמינה מיום ליום וכל הזמן חושבת על המשקל שלי ועל מה אוכל ומה לא אוכל ואיזה דיאטה אתחיל היום וכו'... רק לאחר שקראתי מה עבר עליך אני אופטימית לגביי ומאמינה שגם אצלי הכל יכול להסתדר אם רק ארצה. ואני בהחלט רוצה! אני מקווה שזו לא חוצפה אבל רציתי להגיב למה שכתבת לרחלי בקשר לכך שאת עדיין לא הגעת למצב שאת יכולה להאשים את אמא שלך ולכעוס עליה. אני חושבת שלכעוס על אמך הוא מיותר אני חושבת שההורים שלנו עושים את הכל בשבילנו אך הם אינם מושלמים. איני חושבת שאת צריכה להצדיק אותה בהתנהגותה אך לסלוח לה ולהבין אותה שבאמת גם לה קשה וגם היא עברה המון.האם הכעס יעזור לך??? גם אימי לא עוזרת לי עם הבעיה אלא להיפך כל הזמן אומרת לי שאני צריכה דיאטה ושהשמנתי וכשאני אומרת לה שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי היא כבר לא עומדת בזה לא מוכנה לקבל את זה אז זה .יעזור אם אכעס.? אני אלך לטיפול לבד ולא אשתף אותה . הרי אין לי ברירה אחרת. לא? דרך אגב האם שמעת על אכילת יתר כפיתית? ואם כן מה את יודעת עליה? בהערכה ענקית דנה

היי דנה, קודם כל תודה, על המילים הטובות והחמות, זה באמת מרגש לשמוע, ואם פתחתי את הדלת ואת הלב לעוד בן אדם והצלחתי להפיח תקוה וכוחות, זה כבר עושה לי טוב ומחמם לי את הלב, ועוזר לי להתחזק. שמעתי על אכילת יתר כפייתית, לצערי יש לי ידע ונסיון אישי כמעט בכל ואריאציה על הקשת של הפרעות אכילה, ומן הסתם אני גם קוראת המון בנושא. בעיני ההתעסקות באוכל היא סימפטום למשהו חריג ולא משנה באיזה קצה על הקשת הזאת היא נמצאת, שני הקצוות מעידים על עיסוק יתר באוכל, אנורקסיה - במחשבות, אכילת יתר כפייתית - במעשים, ובולמיה נוגעת בשניהן, גם באכילה הבולמוסית ועדיין ברצון לשמור על המשקל. אני יכולה להגיד שמכל הקצוות אפשר לצאת מזה, מכל הכיוונים, לא משנה באיזה דרך הגעת להפרעת האכילה, ולאיזה מקום על גבי הרצף הגעת, הדרך החוצה פתוחה לכולם ואפשרית עבור כולם. אפשר לצאת מהעסוק האובססיבי הזה באכילה, גם אם לא מלווה לו הקאה. אי אפשר לבד, חייבים תמיכה, חייבים הדרכה, חייבים הכוונה, חייבים משענת - אבל אפשר. לגבי אמא, אני מבינה אותה, את המקום הקשה שלה, את הכל, ועדיין הייתי מצפה שתהיה גם קצת בשבילי, גם קצת עבורי וגם קצת איתי, למרות הכל, כמו שאני איתה, ועוזרת לה להתמודד, על אף הכל, ויחד עם ההתמודדות הפרטית שלי. וגם אני הולכת לטיפול בלי ידיעתה. עד היום אין לה מושג על מה עברתי בדרך הקשה הזאת, ושאני נתמכת על ידי מטפלת כדי לצאת מזה. היא לא רצתה לדעת, זאת היתה הבחירה שלה, אז היא לא יודעת. עשיתי את זה לבד, בכוחות עצמי, בלעדיה, בלי ידיעתה, וגם זה אפשרי, זה יותר קשה, ואני אומרת לך, כי את הולכת לעשות את זה גם. זה היה יותר קל אם היא היתה יודעת, אם היא היתה נמנעת מלהציע את העוגה, או את הוופל, שמולו קשה לעמוד בפיתוי, אבל זה אפשרי גם אם זה. ועדיין, הכעס כן היה עוזר, הוא היה מקל עלי במובן מסוים, כי לא הייתי צריכה להקיא אותו החוצה, כי לא הייתי צריכה לנסות לבלוע אותו בלא הצלחה ואז חייבת להוציא, אבל לא חייבים לכעוס עליה בפנים, אפשר לכתוב לה מכתבים גם בלי שתראה אותם, אפשר לכתוב לעצמי ולמחברת ולמטפלת, ולדבר על הכעס, גם בלי להטיח אותו בפרצופה, וגם זה מקל, וגם זה עוזר להתמודדות. חלק מהפרעות האכילה מתפתחות בדיוק בגלל זה, בגלל שיש רגשות שאי אפשר להכיל אותם, של כעס, פחד, אימה, אכזבה, וכאב וייסורים, ואז מנסים להקיא אותם החוצה, או לחילופין, בגלל שמפחדים להודות ברגשות הללו, כי הם קשים מדי ואז נוצרת ריקנות עצומה וחלל, שחייבים למלא אותו באוכל, וחלק מההתמודדות זה להכיר ברגשות הקשים הללו, ולנסות להבין שהם חלק מאיתנו, מכל אחד, ושאפשר להתמודד איתם. בכל מקרה, גם לך יהיה קשה יותר אני מאמינה אם אמא לא תדע, אבל אפשר וצריך למצוא את התמיכה והמשענת במקומות אחרים, אצל אנשים אחרים, כמו כאן בפורום, בטיפול, עם חברים טובים, וכל מי שמוכן ורוצה לדעת ולעזור. תמיד טענתי שלמלחמה הזאת צריך כמה שיותר כוחות וכמה שיותר חיילים כדי לנצח בה, יש אנשים שלא רוצים להשתתף בה, שלא רוצים ללבוש את המדים ולהתגייס וזאת הבחירה שלהם, והיא מקובלת עלי, אבל מי שכן מוכן, לפתוח את הדלת ואת הלב ולתת לו לעזור. בהפרעת אכילה כפייתית אפשר להתמודד גם בטיפול פסיכולוגי פרטני, וגם יש את עמותת או.אי. אם שמעת עליה, שהרבה אנשים מוצאים בה מקור לאמונה ולתמיכה ומצליחים דרכה לצאת. אני מודה שאני בעד טיפול אישי, כי אני צריכה את מלוא תשומת הלב בטיפול לבעיות שלי, ולקשיים שלי, ורוצה שמי שיושב מולי, יהיה רק איתי ובשבילי. אבל הרבה אנשים מעדיפים דווקא את התמיכה הקבוצתית, את הידיעה שיש עוד אנשים סובלים ושיצאו מזה, ואת האמונה הקולקטיבית. אז תנסי לבדוק עם עצמך מה מתאים לך ביותר. בכל מקרה, בשתי האופציות הייתי ממליצה גם לשלב דיאטנית, שתעזור לך לשים את הגבולות הנכונים לגבי האכילה, לגבי סוגי המזון, לגבי הכמויות ובכלל, שתתן את הצד הטכני של הדברים. אני יכולה להמליץ גם על שני ספרים מעולים בענין - "שקרים שסיפרתי לעצמי", שמדבר על עמותת או.אי. ונותן חוויה אישית של בחורה שמנסה להלחם, ו"נשים אוכלות את עצמן", שמדבר על הפרעות אכילה בכלל וגם על אכילה כפייתית ונותן את התאוריות ואת הפרספקטיבה שאני מאוד התחברתי אליה. ואני יכולה להציע את עצמי, לתמיכה, לשאלות, לעידוד, לכל מה שתרצי ותבחרי, רק שתפי או תשאלי ואני אשמח להגיב ולענות. אביב.

אביב תודה על מילות העידוד את מקסימה. את הפורום הזה אני מכירה כבר זמן רב וקראתי מה שכתבת כאן . אני חושבת שאנחנו דיי דומות בהרבה תחומים. גם אני תמיד בשביל כולם. חושבת על ההורים האחים החברים עושה ועושה הכל בשביל אחרים. השאלה העולה היא למה?? למה תמיד אני בשביל אחרים ואף פעם לא בשבילי? האם בגלל הרצון לרצות בגלל חוסר ביטחון? האם בגלל האופי הדאגני שלי? או האם שילוב של השניים? איך אני אמורה לדעת מהי הסיבה?

ושוב בוקר טוב ויום טוב. דנה, קראתי את הדברים שכתבת לאביב ואני רוצה להגיב לגבי אמא. הדברים שכתבתי על אמא שלי לא נובעים מזה שאני כועסת עליה. אכן אין טעם לכעוס. הכעס לא יגרום לשום פתרון, אולם הכעס הוא הרובד החיצוני של השכבות הקשות הנחבאות תחת. והשכבות הן העצבות, הבדידות. את יודעת, אני שנים רבות כעסתי על אמא, כעסתי שהיא חייה שנים ללא בן זוג. כעסתי על הילדות שהיתה לי, כעסתי על שגרמה לחברי להעלם מחיי, שחייתי בבדידות משהו, במין בועה שחורה. כעסתי. והכעס רק חילחל. ובסוף התפרץ בכל מיני דרכים. סליחה - מחילה - זה הכוח. אני חושבת שכיום אני מתחילה לסלוח לאמא ולהשתחרר מכבליה, משורשים חונקים ומזיקים. שלכן רחלי

רחלי במה שכתבתי לאביב לא היתה כוונה להעביר עליך ביקורת. אני לא יודעת מה טוב ורע ובטח בטח לא שופטת. הנקודה שרק רציתי להעביר היא שהמטרה העיקרית היא החלמה ואני לא בטוחה שכעס על הסובבים עוזר להחלמה. אולי אני טועה אולי באמת יש על מה לכעוס . אני חושבת שכל מקרה לגופו . במקרה שלי אני לא חושבת שזה יעזור אמא שלי היא במובנים רבים החברה הכי טובה שלי . קשה לה עם העובדה שאני זקוקה לטיפול ואולי היא זקוקה לזמן להתרגל לרעיון . בכל מקרה איתה או בילעדיה אני יטפל בבעיה ותמיד אמשיך לאהוב ולהעריך אותה . וגם לך שיהיה יום מקסים

היי רחלי, איך עובר היום עד עכשיו ? מקווה שבסדר, ומחר כבר מתקרב בצעדי ענק. ואת צודקת, החוכמה היא לדעת שהכעס שם, לזהות אותו, להכיר בו כחלק ממכלול הרגשות שקיימים בתוכנו, ביחד עם העצבות והבדידות והאכזבה, ויחד איתו להמשיך הלאה, לא לנסות לבטל אותו, כי הוא לא נעלם, אבל למחול ולסלוח, זאת הגדולה וזה החוזק, גם בעיני. זאת בדיוק ההתמודדות החדשה והדרך השונה, במקום לנסות להקיא אותו החוצה דרך האוכל, אז לדבר עליו, לכתוב עליו, לזהות אותו, ולספוג ולהטמיע אותו כחלק מאיתנו. שלך, אביב.

בוקר טוב לכולם! אני עדיין מתלבטת אם להעלות את הנושא הזה בפורום, אבל אני צריכה עצה (ואחת טובה) איך להתמודד עם המצב. עד כמה שזכור לי בפעם הראשונה שהתחלתי לחשוב על זה הייתי כבת 9: חלמתי חלום על המוות ולא יכלתי להירדם כל הלילה. עם הזמן הייתי חושבת על הנושא הזה פחות ופחות וישנה יותר ויותר. כשסבתי ז"ל , נפטרה לפני כ-6 שנים, הסיוטים החלו לחזור ואחרי כמה זמן שוב פסקו. לאחרונה איני מצליחה להירדם טוב בלילה עקב המחשבות על המוות. זה דבר שמפחיד אותי כבר שנים ואיני יודעת כיצד להתמודד איתו..... בתודה מראש...

אולי אם תחשבי על זה שהמות זה לא סוף פסוק, אלא העברת חיים מצורה לצורה, תוכלי להירגע. כל הסיאנסים מוכיחים, שיש חיים אחרי המות . השאלה היא - איזה חיים?

הילה, מוות הוא חלק מהחיים. כך צריך להתייחס לזה. עדי

אני מודה לכן על כל זה, באמת. הבעיה היא שאני כבר חשבתי על הקטע של פאראפסיכולוגיה, ניסיתי לקחת את זה כחלק מהחיים, ועדיין לא פוסקות המחשבות בראשי. אני פשוט מפחדת מזה ועצם המחשבה שזה יקרה במוקדם או במאוחר מפריעה לי לישון. קשה לי לקבל את זה שבסופו של דבר לכל אחד זה יקרה. אני פשוט מנסה למצוא דרך כלשהי, או יותר נכון שיטה שתעזור לי להפסיק לפחד ממשהו שקרה ויקרה לכל אחד מאיתנו.

אני לא יודע מה הרקע הדתי שלך, אך לפעמים זה עוזר להאמין בכוח עליון(אלוקים לצורך העניין), ולנסות בצורה רוחנית לבטוח בו. ולהאמין שהתוכנית שלו לגבינו היא טובה. אולי הקץ שלנו זה התחלה של דבר טוב יותר. בנוםף הייתי מציע לך לקרוא םפרים שעוסקים בנושא, אין םפק שזה יתן לך פרספקטיבה שונה על החיים.

ד"ר שלום. האם ידוע או שיש קשר למוצרי מזון וכדומה שתורמים להגברת הדיכאון או ההיפך לדעיכה של דיכאון ? איזה טיפול תרופתי יכול להואיל למצב דיכאוני ? תודה מראש

רוני שלום רב, ד"ר אבני, הפסיכיאטר נמצא בחופשה עד ה-12 באוגוסט. בברכה, טלי פרידמן

בוקר טוב מאחלת לכולכן ולכולכם שבוע נהדר. (מאחלת גם לעצמי - זקוקה לזה) אביב ושרה, קראתי רק הבוקר את שכתבתן לי אתמול בלילה. שרה - מעריכה אותך על זה שאת איתי, שאת מעודדת אותי והנה באמת קמתי עם כוחות מחודשים אחרי שישי שבת קשה. אביב - שואבת ממך כוחות (כתבתי כבר- כך אני מרגישה, את הצלחה) אני רוצה להגיב על הדברים שכתבת, חייבת לרוץ לעבודה. אכתוב מאוחר יותר. מקווה לראות אותך כאן במהלך היום. יום נפלא. רחלי

היי לרחלי ולכולם, מצטרפת לברכות, שיהיה שבוע מקסים ונפלא לכולם.. אביב.

לשמחתי זכה המאמר שכתבתי להזדהות עמוקה בכל מקום בו נקרא. תודותיי העמוקות לקוראיי על הביטחון שהעניקו לי בתגובותיהם, ועל המסר החשוב שהוענק בו. הסקרים שנערכו פורסמו במגזין טיים בארה"ב לפני כחמש שנים והשתמשתי בהם לא משום הזמנים בהם פורסמו אלא מחמת התופעה עליה הצביעו. אלא שבהתאם לתגובות שנתקבלו כאן ובמקומות אחרים, עלי לציין באמונה מלאה כי אין ספק שאלה המבקשים אהבה ימצאו בדיוק את האהבה אותה הם מבקשים, הן בחברה הרגילה והן בחברה שאינה כזאת. נחישות ואופטימיות הם הציווי הפנימי החשוב ביותר שלאחריו כל משימה תוגשם. אחוז גדול מהאנשים שפגשתי בחיי אמר לי :" דניאל, דחייה וניצול זה משהו שכולם חווים, הבריא והנכה כאחד. אתה לא נכה מספיק כדי שלעולם לא תמצא אהבה. שים את הדברים בפרופורציה, תרים ראש, תחייך, ותחזור מיליון פעם ביום על המשפט: " הנכות שלי לא תעצור אותי מלמצוא אהבה וגם סקס" נדמה שנשכח ממני המסר הזה ותודותיי לכם על שהחזרתם לי את האמון בו. שלכם דניאל

תודה רבה. קראתי את כל ההודעות בעינייני אך לא הצלחתי לשלוח תגובה להלן תגובתי: משתתפים יקרים! קראתי את כל תגובותיכם בעיון רב, והתרגשתי להימצא בחברה כה אינטליגנטית ורגישה. מבחינה טכנית, לא התאפשר לי לשלוח הודעה לפורום, גם מכיוון שרק עתה נודע לי על קיומו, וגם בשל התנאים הטכניים של ההצטרפות שלא ממש הבנתי את כולם. תגובותיכם היו עידוד רב לי ועל כן אני מאחד כאן את תשובתי לכם, ומזמין אתכם לכתוב לי ישירות לאי-מייל ובבקשה רק ישירות, היות וחבל יהיה להחמיץ את ההתקשרות אתכם. הנה מה שהבנתי מהתגובות שהתקבלו: 1. כאשר אדם לוקח אחריות על גורלו, ולא מאשים את החברה בחוסרים שלו, הוא מצליח בכל מעשיו. 2. מי שמאשים את הסביבה ושוכח להיות אחראי בפני עצמו נדון לכישלון. 3. האהבה תהיה גם תהיה בכל מקום שבו אדם יוצא לחפש אותה ומעניק אהבה ומקרין אהבה. 4. האהבה תנצח! ללא כל קשר לשאלה אם אמצא את אהבת חיי באינטרנט או אאבד את בתוליי באמצעותו, הדברים היו חייבים להיאמר היות ורק מי שמקרין אהבה יקצור אהבה. מי אני בעצם אתם שואלים? בן 25, מתקרב לתואר ראשון בספרות, מתרגם ספרים למחייתי, ונכותי מסתכמת בשימוש במקל מחוץ לביית. הנכות שלי נקראת סי.פי. כפי שהומלץ בפורום דוקטורס אני משתדל לא לקרוא לעצמי נכה החל מהיום אלא בעל נכות, ותסלחו לי על היוהרה, אם יש בי כזו. מראי החיצוני הוא: 1.70 מטר, 58 קילו, שיער שחור מתולתל, עיניים חומות, משקפיים. כתבתי את המאמר בעת שבה הצורך במגע של אשה רוחנית וגופנית כאחד הוא גדול עד כאב. אשמח לשמוע עצות איך להגיע לשם בלי להתדרדר לתשלום עבור החוויה. כמו כן אשמח להתכתב על נושאים כמו מדע בדיוני, מוזיקה קלאסית, הסטוריה, ובמיוחד דינוזאורים. שלכם דניאל

אני סובלת מאגרופוביה חמורה כבר 10 שנים הלכתי לכמה פסיכיאטרים -הכל לשווא -מה עושים?? כל הפסיכיאטרים שפניתי אליהם לקחו ממני הון ורק עשו ממני צחוק.אחד נתן לי קוקטייל של כדורים שרק דפק לי את המוח ואת הגוף השני אמר לי לצאת החוצה בכוח וזהו בקיצור אף אחד לא עזר! כבר 10 שנים אני יושבת בבית בלי יכולת להכנס למסגרת לימודית למרות שהפוטנציאל בהחלט קיים אני מתוסכלת ושוקלת ברצינות את אופציית ההתאבדות יש לציין כי אני מטופלת בכדורים בשם סרוקסט שלא ממש עושים את העבודה והרופא אמר לי כי אלו הכדורים הכי מתקדמים שיש היום בשוק. אנא תנו לי עצה..אם אתם מכירים מישהו שסובל מהבעייה שאוכל לשוחח איתו או...אני לא יודעת אנא עיזרו לי!!!

לא להאמין לפסיכאטרים

למה????

שלום רב, כשמדובר בחרדה קשה ביותר, אכן, תרופות נועדו לסייע. אבל, כשמדובר בהרכשת הרגלי התנהגות חברתית, החל מירידה לרחוב וכלה בהתנהגות ספונטנית עם בני אדם בחנות או במקום העבודה - -יש לקחת את הכילים מתחום הפסיכולוגיה. את מוזמנת לפנות למייל האישי עם הסבר (קצר, תמציתי) על ההסטוריה הרפואית, גיל, מקום מגורים, וכו' - ואשמח לראות לאן להפנותך הלאה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

קיסה שלום, אני סובלת מחרדות רבות. אולי אני אוכל לספר לך איך אני מצליחה להתמודד איתן. אם תכתבי מהו הדואר האלקטרוני שלך. דלית

שלחתי לך אימייל. מקווה שקיבלת אותו תודה, ענבר

ענבר, קיבלתי ועניתי... אן לא קיבלת אז כיתבי לי ואשלח שוב. שבוע טוב, טלי פרידמן

שלום , ראיתי כאן פנייה בקשר לפחד מריקודים, בעיה שאני סובלת ממנה, אשמח לשמוע על מסגרות או סדנאות שיכולות לסייע בנושא לא פתור זה. תודה.

רותם, ראשית תודה שאת מזכירה לי את השאלה ההיא, כיון שהבחורה שרשמה את זה לא חזרה אליי, כדי להזכיר לי דבר מה לגבי מציאת מטפלים בתנועה. בכל מקרה, המלצתי על טיפול בתנועה/ריקוד. תחזרי לתשובתי לאותנה בחורה ותביני במה מדובר. אם את מעוניינת בעזרה במציאת מטפלים את מוזמנת לפנות אליי באימייל. שבוע טוב, טלי פרידמן

אני לא אומרת שאני שפוייה עכשיו אני יודעת להבחין בין טוב ורע והמצב שלי רע רע מאוד גרוע אבל ככה לפחות אני נשמרת שפוייה מבחוץ זה קצת מסובך...

המלחמה שם הנסיונות שם אבל הרגעים האילו שאני חייבת להאחז בבולמיה... שהיא הדבר היחיד שנותן לי כוח למשוך הלאה... הם רגעים מאוד שחורים כשאין לי כוח כבר לאכול ולהקיא כשאני מרגישה רע,כשאני חולה, אני מוצאת את עצמי בחוסר שקט שכזה... הזרמים החשמליים שעוברים בי ומדמים צרחות מבפנים לפעמים במקלחת,כשאני לא מקיאה את מרגישה את הצרחות מבפנים מרגישה את כל העולם נגדי. לא מוצאת מקום לעצמי.

אנג'ל, חזרת לשטויות הרגילות של אני שפויה מבחוץ, לא חשוב שאני מרוסקת מבפנים, מתפוררת מבפנים, שוחה בדם, ובהקאות, ובחרא, ובמיץ של הזבל, העיקר - מבחוץ ההצגה נשמרת. יופי לך !! מה את רוצה שאני אגיד עכשיו ? כבר היינו במקום הזה לא ? את הולכת רבע צעד קדימה, ושלושה צעדים אחורה. תחליטי - את בפנים או בחוץ ? את רוצה את ההפרעה הזאת וכל מה שנלווה לה או מוכנה לוותר עליה כבר ? לי נשמע שאת שומרת עליה ונאחזת בה בקצות הציפורניים, מזילה דם, ויורקת זיעה כדי שחס וחלילה לא יהיה לך שם סיכוי לצאת ממנה, שחס וחלילה לא תהיי נורמלית בטעות, שלא תעזי להנות בעולם הזה, אסור לך, לאנג'ל מגיע לסבול, היא צריכה לאכול ולהקיא, לחתוך, ולישון על הרצפה, אסור לה לחיות בכיף, היא צריכה להתייסר ולכאוב. על מה ולמה ? מה עשית רע למישהו או לעצמך שאי אפשר לכפר ולהמשיך הלאה ? אז תחליטי את בפנים או בחוץ ? אם את בחוץ, תמשיכי בטיפול ואני אתמוך בך עד הסוף לאורך כל הדרך הקשה, ותורידי כבר את הצגת השפיות המפגרת הזאת, שלא תורמת לא לך ולא לאף אחד אחר כלום, תוותרי על המילים "אצלי הכל בסדר..", כשאצלך הכל מסריח ומגעיל ודוחה ומקולקל, ותתחילי לעבוד, בכיוון הנכון הפעם, תתחילי לירוק דם ולהזיע כדי לצאת מזה, ולא כדי להאחז בזה עד שכבר לא תוכלי לנשום. ואם את בפנים, ומסרבת לוותר על ההפרעה אז תשבי עם עצמך ותעשי חשבון נפש, ותשאלי את עצמך מה את רוצה שאחרים יעשו, איך את מצפה ממני להגיב, כשאת נאחזת במשהו שאני כל כך קשה נאבקתי ונלחמתי לצאת ממנו. כי אני לא בטוחה שאני אוכל להיות שם איתך ועם ההפרעה, כשאת נלחמת לשמר ולהנציח אותה. זה יכול לפגוע בי ועלול להיות הרסני לי. אז אני אשמח לדעת מה החלטת, ותחשבי על זה קצת אולי לפני שתגיבי, יש כאן הרבה מה לחשוב עליו, ותחשבי בכנות, בלי להסתתר מאחורי דימויים על קשרים ועל ספינות ועל ים, תחשבי על אנג'ל, איפה היא עכשיו, איפה היא כבר הרבה זמן, ואיפה היא רוצה להיות בעתיד, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, עוד עשר שנים, ואז תחליטי אם את בפנים או בחוץ. אביב.

את לא מבינה את זה אביב יש לך כוח אולי לשבת ולקרוא ולהגיב על הודעות ארוכות?

---------------- דממה -------------- (סליחה)

"אלוהים מרפא את מה שאני חושף" -------------------------------------------------- הוא בטח שונא אותי כ"כ... אם הוא החליט לתת לי כ"כ הרבה איכויות, ביחד עם חיים כאילו מגעילים ואופי מסוגר. ייסורים םי 3.

האכויות שהיתברכת , הן שתדעי בעזרתן איך ,,לצאת מהחיים הכואבים , אני פה ,שומעת .ומקשיבה .. אוהבת ...

לשרה, לדפני, שישי שבת היו קשים ביותר. האכילה המופרזת (גם ליד בני משפחתי), ההקאות התכופות (גם כשאין מה להקיא), ההתכנסות בעצמי, הרצון להיות לבד עם המחלה שלי, הצורך להסתלק ולא לשתף, לישון ולא לקום, להחבא מכולם, כל אלה המחלה שלי. לא היה לי רגע מנוחה. הבקרים היו טובים יחסית אולם כל דבר קטן מרגיז, כל דבר שקצת מציק, כל החום הזה, כל כבדות הציפיה לשבוע הבא, כל אלה התישו אותי וגרמו למפלצת להתעורר בהפרשי זמן קצרים. ציפיתי (משהו) לשישי שבת שקט אולי, כתבתי כאן שאני חוששת ואולם ציפיתי. לא תארתי לעצמי שיהיה עד כדי כך רע. היו לי ימים רעים. חשבתי לעצמי, הרי כל כך הרבה שנים אני חולה בבולמיה. היו תקופות שכן, כן הצלחתי איך שהוא להפסיק להקיא ולשמור ארוחות בבטן, כן , שמרתי. והפעם, הפעם היא הקשה ביותר. אינני זוכרת תקופות כל כך קשות של הקאות ריקות, אלימות, חזקות, נפשיות, פוגעות פיסית נפשית. אולי משום שהתחלתי טיפול???? אולי משום שהמחלה עכשיו מרגישה את הרצון להיפטר ממנה? אין לי תשובה. אני עצובה. כל עצובה מעצמי. הדבר היחיד שאני רוצה זה לישון ולקום בבוקר בריאה. אפשר? ואם לא, אז לא לקום. רחלי

רחלי, יש תקווה!!! ואותה, אסור לאבד. נכון, זה כואב וקשה, אך תהליך ההחלמה שווה הכל. שיהיה לך שבוע קל ככל הניתן, טלי פרידמן

היי טלי אין לי מושג איך אעבור את הלילה. את יום ראשון ועד שני בבוקר. (פגישה מס' 2). אני רוצה להגיע ליום הראשון הזה היום שבו לא אקיא. זוהי המטרה הראשונה שלי. יום אחד לבן. לא שחור, לא אפור - לבן. וזו אולי תהיה ההתחלה? מי יודע. אני קוראת ספר שהפסיכותרפיסטית שלי המליצה עליו - נשים אוכלות עצמן - את בוודאי מכירה. ואני כל כך מזדהה וכל כך מבינה את ההרס העצמי. את ההרס של המחלה פיסית ובעיקר נפשית. ולמה איני יכולה להפסיק להקיא הרי הכל כל כך מובן לי בתיאוריה. כל כך קשה לי עם עצמי - מדהים. רחלי תודה על ההתייחסות ועל הניסיון לעודד.

רחלי כל ההקאות המרובות וחוסר השליטה יותר נובעות מתוך ההתמודדות היום יומית שלך עם ההפרעה. עכשיו יותר חשוב לך עכשיו הגעת לנקודה בה את באמת רוצה להיפטר מההפרעה ולא פשוט. אני זוכרת בעצמי כשהכל התחיל לעלות מבחינה נפשית ההקאות גדלו. זו הדרך שלך להתמודד עם הדברים. ההקאה היא דרך ההתמודדות שלנו מול הדברים, ועד שלא לומדים לדבר בצורה אחרת יהיו הקאות אך הן תפחתנה. ובסופו של דבר יעלמו. אצלי כל שחשבתי שאצליח לעבור את היום ללא אכילה של בולמוס והקאה וככל שחשבתי על הטריגר הנוראי בית היו הקאות. לי בכל מקרה עוזר לחשוב כמה שפחות על היום שיבוא - על הסוף שבוע בבית היומיים בהם האוכל נגיש בצורה זוועתית. ואולי עכשיו עדייןנראה לך שזה בילתי אפשרי לא לחשוב על זה אך אפשרי הדבר!!! קצת תיקווה והרבה אומץ נחוצים כאן. יש לך את האומץ כי לא פשוט לומר את המילה המקוללת הפרעת אכילה - בולימיה ולא פשוט להתמודד איתה אצל הפסיכולוגית. רחלי - אנחנו כאן בישבילך. וכשאת רוצה להקיא - הקיאי למחשב את הכל. שיהיה לך שבוע טוב עם כמה שפחות הקאות:-) שרה

שלום! רציתי לשאול אם ההיפנוזה זה רק בספרים או שעושים את זה במציאות? אם כן - מי עוסק בזה והאם זה מסוכן לבריאות הנפש? פשוט כבר שלוש שנים אני לא מפסיקה להיות חולה בכל מיני מחלות, זה בא במכה ולא מפסיק - כשמשהו נגמר מיד מתחיל משהו חדש. חשבתי שאם מישהו ידבר לתת המודע שלי שאני בריאה - הסיפור הזה יפסק. אני לא יכולה להיות ככה - לפני כמה שנים המחלה הכי גדולה בשבילי הייתה דלקת בגרון והייתי בריאה לגמרי ועכשיו אני כבר עם שתי מחלות לא נחמדות בכלל שהן כבר לכל החיים ומאחת כנראה שאמות, וחוץ מזה כל(!) הזמן בא משהו קל שניתן לטיפול כמובן אבל פסיכולוגית - אני לא מצליחה לבלוע (למרוח, לטפטף, להחדיר וכו') כמות כזאת של תרופות כל יום... תעזרו לי! סיוון

סיוון יקרה! אני מקווה מאד שכן תבריאי בסוף, בטח קשה לך מאד לחיות ככה. קרה לך משהו נפשי (טראומה?) שבעקבותיו התחלת להיות חולה? יש דבר כזה טיפול בהיפנוזה, גם היום, אני לא יודעת אם הוא מתאים במקרה שלך. מקווה שמישהו שמבין בזה יותר יתייחס לשאלתך אם לא, אז פשוט תשאלי שוב. רק בריאות

תודה, חמודה. קצת מעודד...

http://www.medsite.co.il/

אגב-איך ידעת שישנתי כל היום? אני מתכוונת לאמירת "בוקר טוב" הפרעת האכילה שלי היא קשר בלתי נתן להתרה. את הבעיטה הסופית אני לא יכולה לתת לה. את הבעיטה הסופית אני נותת לקיר. אני לא יודעת אפילו מאיפה אפשר להתחיל להסביר את זה. אני בעצמי מקבלת כאב ראש מהמחשבה על לספר על זה.

אנג'ל, כמו שקושרים את הקשר ויוצרים את הפלונטר, ככה פותחים אותו ומתירים אותו. לאט לאט, קשר אחר קשר, סיפור אחרי סיפור, מתחילים לעבוד על הדברים. בדרך כלל מתחילים מהסוף לא מההתחלה, כמו בקשרים, מתחילים לפתוח את הקשר האחרון, את הסיפור האחרון, שהוא הכי חשוף והכי גלוי, ומתקדמים לפנימי הבא בתור, לזה שאחריו, עד שמגיעים להתחלה. את הבעיטה הסופית אפשר לתת, אני נתתי אותה וחזק, כל אחד יכול, צריך לרצות מאוד מאוד להתאמץ להשקיע את כל הכוחות, אבל אפשר, אז אין לא יכולה לתת. אבל בשביל זה צריך באמת להתחיל ממשהו. בעיטה לקיר את יכולה לתת בלי קשר, ולכאב ראש אופטלגין תמיד עוזר, וזאת לא תרופה פסיכיאטרית :-)), אז אפשר לקחת אותה גם לפני הפגישה הטיפולית וגם במהלכה. אנג'ל יקרה - אולי את לא רוצה לתת את הבעיטה הסופית, אולי את יכולה אבל עוד לא מוכנה לוותר על המחלה שלך ? תחשבי מה עוד יוצא לך ממנה שמשאיר אותך כלואה בתוכה ? איזה יתרונות עוד יש לך ממנה שמחפים על הכאב והסבל ? שלך אביב.

לאביב, אני כן רוצה לתת בעיטה סופית רוצה מאוד המארג הזה של יתרונות ובריחה מול כאב וסבל, הוא הפלונטר הזה יש ה-ר-ב-ה יותר חסרונות אבל השפיות שלי היא יתרון ענקי.

לשמחתי זכה המאמר שכתבתי להזדהות עמוקה בכל מקום בו נקרא. תודותיי העמוקות לקוראיי על הביטחון שהעניקו לי בתגובותיהם, ועל המסר החשוב שהוענק בו. הסקרים שנערכו פורסמו במגזין טיים בארה"ב לפני כחמש שנים והשתמשתי בהם לא משום הזמנים בהם פורסמו אלא מחמת התופעה עליה הצביעו. אלא שבהתאם לתגובות שנתקבלו כאן ובמקומות אחרים, עלי לציין באמונה מלאה כי אין ספק שאלה המבקשים אהבה ימצאו בדיוק את האהבה אותה הם מבקשים, הן בחברה הרגילה והן בחברה שאינה כזאת. נחישות ואופטימיות הם הציווי הפנימי החשוב ביותר שלאחריו כל משימה תוגשם. אחוז גדול מהאנשים שפגשתי בחיי אמר לי :" דניאל, דחייה וניצול זה משהו שכולם חווים, הבריא והנכה כאחד. אתה לא נכה מספיק כדי שלעולם לא תמצא אהבה. שים את הדברים בפרופורציה, תרים ראש, תחייך, ותחזור מיליון פעם ביום על המשפט: " הנכות שלי לא תעצור אותי מלמצוא אהבה וגם סקס" נדמה שנשכח ממני המסר הזה ותודותיי לכם על שהחזרתם לי את האמון בו. שלכם דניאל

אתה פה ואני חיכיתי לך .....בבונים אחחחחחח

זה לא אני אחי. ולך דניאל שים גרשיים " על שמך. תודה. דניאל הנצחי

http://www.macom.org/

לא הבנתי איזה דניאל כתב את המאמר .

יש מבול של תגובות בפורום של IOL צעירים נכים והם כועסים שאתה לא מגיב לטיפולך המהיר דרך הגב מצאת כבר זיון רציני שירגיע אותך בחמש השנים שחלפו מאז כתיבת המאמר סליחה על הבוטות זה נאמר בהומור עם כל הקרדיט המגיע לכתיבה היפה של המאמר דרך הגב אני מאחל לך הרבה אהבה וסקס טוב לעוד הרבה שנים גם אני בתור אדם נכה למדתי הרבה מהתשובות למאמר

לשמחתי זכה המאמר שכתבתי להזדהות עמוקה בכל מקום בו נקרא. תודותיי העמוקות לקוראיי על הביטחון שהעניקו לי בתגובותיהם, ועל המסר החשוב שהוענק בו. הסקרים שנערכו פורסמו במגזין טיים בארה"ב לפני כחמש שנים והשתמשתי בהם לא משום הזמנים בהם פורסמו אלא מחמת התופעה עליה הצביעו. אלא שבהתאם לתגובות שנתקבלו כאן ובמקומות אחרים, עלי לציין באמונה מלאה כי אין ספק שאלה המבקשים אהבה ימצאו בדיוק את האהבה אותה הם מבקשים, הן בחברה הרגילה והן בחברה שאינה כזאת. נחישות ואופטימיות הם הציווי הפנימי החשוב ביותר שלאחריו כל משימה תוגשם. אחוז גדול מהאנשים שפגשתי בחיי אמר לי :" דניאל, דחייה וניצול זה משהו שכולם חווים, הבריא והנכה כאחד. אתה לא נכה מספיק כדי שלעולם לא תמצא אהבה. שים את הדברים בפרופורציה, תרים ראש, תחייך, ותחזור מיליון פעם ביום על המשפט: " הנכות שלי לא תעצור אותי מלמצוא אהבה וגם סקס" נדמה שנשכח ממני המסר הזה ותודותיי לכם על שהחזרתם לי את האמון בו. שלכם דניאל

סוף סוף פתחתי כתובת אי מייל אמיתית ואפשר לכתוב אליי (אני חושבת שרצוי באנגלית אבל אני לא בטוחה עדיין) לכתובת: [email protected]

עוד משהו קטן - אם אתם שולחים לי אי מייל תודיעו לי על כך בפורום כי אני לא תמיד בודקת אי מיילים כל יום

לאורית ארנון שלום, אפשר לכתוב ב- hotmail.com גם בעברית. (גם לי יש). בהצלחה רחלי

אני מאוד שמנה ובולמית כבר 7 שנים צריכה עזרה ומאוד רוצה להפסק - למי אני צריכה לפנות ?

שרון דבר ראשון כל הכבוד שאת פונה לעזרהץ יש במרפאות הקופות פסיכולוגים שןנים וגם פרטיים - תפני לאו המתמכים בהפרעות אכילה. חוץ מזה יש כאן את הפורום שתומך ויש אנשי מקצוע כאן שיכולים להפנות אותך לכל מיני גורמים בהצלחה! שרה

היי שרון, יש המון אופציות. הכל תלוי במה את רוצה ומה את יכולה להרשות לעצמך כלכלית, וגם בת כמה את. האלטרנטיבה הראשונה כמובן היא לגשת למרכזים להפרעות אכילה בקופת חולים, למרות שמהנסיון שלי זה לא כל כך מומלץ. כשאני ניסיתי לפנות אליהם, הם הגדירו אותי כ"מקרה אבוד", ולא התלהבו לקבוע לי פגישה, העצה שלהם היתה להמשיך לחיות ככה. למרות שאם זאת האופציה היחידה האפשרית שווה לנסות גם אותה. יש את המחלקות להפרעות אכילה בכל בית חולים שהוא. בתל השומר יש מחלקה כזאת גם לילדים וגם למבוגרים. ברמבם יש כזאת, וגם בבית חולים שניידר. יש את מרכז שחף ומרכז נופית שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה והטיפול אצלהם מאוד כוללני אבל הם גם פרטיים ויקרים. ותמיד נשארת האלטרנטיבה של לפנות למטפל פרטי/פסיכולוג פרטי ולשלב את זה עם טיפול תזונתי אצל דיאטנית, שהיא בעיני האופציה העדיפה, ומהנסיון שלי אם המטפל טוב היא עובדת. אם תפרטי קצת יותר בת כמה את, מה את עושה, ואם את יכולה להרשות לעצמך טיפול פרטי, הצוות המקצועי כאן בטח יוכל גם להמליץ לך על מטפלים טובים באזור מגורייך. אביב.

שרון, אין לי מה להוסיף על דבריהן של שרה1 ואביב. כתבי מעט על עצמך, ועל העדפותייך לגבי טיפול ציבורי או פרטי, מטפל/מטפלת, אזור מגורים ועוד. אם את מעוניינת ביותר פרטיות, את יכולה לכתוב לי לאימייל: [email protected] בברכה, טלי פרידמן

שלום לפני כשבועיים גיליתי שהחיילת שלי בולימית. אף אחד לא יודע על זה חוץ ממני בבסיס, אני לא יודע אם לדווח עליה או לא מה הצבא עושה במיקרים כאלה? היא לא רוצה עזרה, כל הזמן נראית רע ומרגישה רע ואני לא יודע מה לעשות. אני לא יודע אם ללהקשות עליה או להקל עליה ז"א לעמוד על שלי או לתמוך בה אני לא כל כך מבין בנושאים האלה, אני רק יודע שהם מזיקים מה אני אמור לעשות איתה ביום יום? איך למנוע ממנה להקיא? בתודה מראש דן

תשמע דן, שמחתי לראות שאתה דואג לה. נסה לדבר איתה בעדינות. נראה לי שאם היא לא תפנה לעזרה, לא ניתן יהיה לעזור לה. עדי

אל תוותר עליה. לא נראה לי שהיא תשמח לפנות לעזרה ולכן חשוב שתמשיך לשכנע אותה ולא תוותר ובמידה והיא לא תסכים, תדווח עליה. במקרה הזה מדובר בפיקוח נפש ולכן לא חשוב מה היא תחשוב על כך או מה אחרים יחשבו. זו לא הלשנה, זו הצלת חיים. ברגע שאתה יודע על זה, יש לך אחריות מסויימת ועליך לעשות משהו. כל הכבוד על הדאגה שלך

היי דן, קודם כל ישר כוח על היוזמה ועל הרצון להיות שם איתה. אם אני הייתי במקומך, הייתי מדווחת עליה, ולו כדי להסיר מעליך את האחריות, שהרי אתה לא ממש יודע מה לעשות. מבחין במצוקה ולא יודע איך פועלים, והכי טוב להשאיר את זה לגורמים המקצועיים שיודעים מה לעשות. כמובן, שלפני זה תאמר לה שאתה מדווח, ותסביר לה שזה בא מתוך דאגה שלך לה. זה לא ימנע את הכעס שלה כנגדך, אבל לפחות היא תדע ותהיה מוכנה לכך שדברים עשויים להתרחש בנושא. לפי דעתי מה שהצבא יעשה זה יפנה אותה לאבחון, גם הצבא מודע לענין הפרעות האכילה, ולפי מה שאני יודעת יש טיפול לדברים הללו, ואם לא בכל מקרה תמיד אפשר להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי במסגרת הצבא. ובינתיים, לענין ההתמודדות היומיומית, הכי חשוב לא להתעלם מהבעיה, לאמר לה שאתה יודע ושדיווחת לגורמים מוסמכים שיפעלו בענין. למנוע את ההקאות, אתה ממש לא יכול, אין לך דרך, אין לך שליטה עליה, וגם לה אין מן הסתם, אז פשוט תסיר את האחריות הזאת מעליך. להקשות עליה, אל תקשה עליה, קשה לה גם ככה, תשתדל להיות שם בשבילה אם היא תבחר לשתף אותך, אבל אל תלחץ יותר מדי. בולמיה היא סוד, ואני מאמינה שהיא לא תבחר להכניס אותך ולשתף אותך במה שמתרחש בינה לבין עצמה, וכמו שאמרתי אפילו תכעס עליך שחשפת אותה, אבל לפעמים דווקא הגילוי הזה והחשיפה הזאת הם לא מקריים, הם צעקה לעזרה, אולי במובן מסוים היא עזרה לך לגלות אותה, כדי שתושיט לה את ידך לעזרה, ואת זה אתה עושה בכך שאתה מעביר את הבעיה הלאה לגורמים המקצועיים. בכל מקרה זו סתם דיעה אישית שלי, ומן הסתם תבוא גם דעתם של הצוות המקצועי. בהצלחה וישר כוח, אביב.

אביב, אני מסכימה איתך ועם אורית, אבל נראה לי שיש בעיה. אם היא לא תרצה בטיפול השאלה אם אפשר לכפות עליה? עדי

דן שלום רב, להערכתי עלייך לפנות לגורמי בריאות הנפש בצבא ולדווח על הבחורה. הסתרה והשתקה של כל הסיפור הזה לא תעזור לאףף אחד, בוודאי שלא לחיילת שלך. חלק מהותי בבולימיה הוא ההסתרה, וזה יכול להימשך שנים. בידייך היכולת לעזור לה, למצוא עבורה עזרה. את יכולה לדבר איתה ולומר לה שאת מתכוונת לפנות לגורמים נוספים, ואולי היא תסכים בעצמה לשתף עמך פעולה, אולי היא תרצה ללכת לטיפול פרטי לבדה, בלי לערב את הצבא. כל הכבוד על העירנות שלך! בברכה, טלי פרידמן

האם סרוקסט יכול להשפיע על תפקודי הכבד?

ד"ר אבני בחופשה עד ה-12 באוגוסט.

.

אוטו זה לא תירוץ בעצם, אוטו זה רק תירוץ. אהבתי את מה שכתבת לאנג'ל, הכל היה נכון, יש לך כושר ביטוי שמספיק בשביל שתינו ובעצם בשביל כל הפורום. אז כל פעם שתהיה לי מחשבה ואצטרך מילים יפות, בהירות ומלאות רגש על מנת להוציא אותה החוצה, אני אפנה אלייך (או לדפני, גם היא בסדר). שתהיה לך שבת נ-ה-ד-ר-ת אם התחלת אותה בהליכה עם ווקמן (מה שמעת?) ואיתנו, אז זו באמת התחלה טובה

אורה יקרה, יום שבת, אין אוטובוסים, זה שאין אוטו זה לא תירוץ, זאת עובדה. :)) ללכת עד חדרה קשה לי בייחוד עכשיו כשאני עוד לא מרגישה כל כך טוב. לא נראה לי שאת צריכה את עזרתי או את עזרת דפני בהתבטאות, את עושה את זה מצוין בעצמך, את מבהירה את מה שאת רוצה וצריכה ברגישות ובעדינות ובהמון אמפתיה, כמו שרק אורה יכולה ויודעת. אבל... אהבתי את הענין של דפני, וגם היא מן הסתם תאהב, שהרי הילדה כל הזמן טוענת שהיא לא ורבלית :-)). בווקמן שלי אני די מיושנת, בבוקר כשאני הולכת אני אוהבת לשמוע שירים עבריים שמשדרים ברדיוס 100 אפ.אמ. סתם זה עושה לי כיף, ביחד עם הזריחה. מקווה שהיתה לכם פגישה כייפית, ושהשבת עוברת עלייך בהנאה. שלך אביב.

מקווה שאת כבר מרגישה יותר טוב בטח את ישנה בסוף לא נפגשנו, בכל זאת סוף שבוע ואני כידוע נוהגת לעבוד בזמנים שכאלה אז מה קבענו עם אמצע השבוע?

"אם יש מתים למעלה בשמיים אז עוד מעט אני איתם מה שנשאר לקחת בינתיים הרבה אוויר ולהוציא עשן למרות הכל עדיין מקווה ש... מה שהיה בעצם לא נגמר ומי אני כשהגוף באדמה נשאר... ...אנשים עוצמים את העיניים ונרדמים כי מאור מה שנשאר לנסות כי בינתיים אני ערה מהשבוע שעבר. ואם אני מכאן סוף סוף הולכת מה שהיה בעצם לא נגמר הכל זמני כשהגוף באדמה נשאר..." (הלוואי ש polly הייתה כאן איתי... ושוב בוכה...)

".... אני רואה אותו הכל עכשיו בסדר אולי גם הוא פוחד להיות ל ב ד רק להבין אותו שווה את כל הסבל כדאי לבנות גם בשבילי .... עוד ארון.... אחד....."

פשוט שאלת את זה למטה, אז חשבתי שיהיה יותר רלוונטי לענות לך על זה כאן... אז למה אני עצובה, את שואלת? אולי כי אני מרגישה אבודה...?! מיואשת...ורוצה ללכת למקום אחר... להיעלם...להיקבר... אני רוצה לראות את הכל מהצד ולא להיות שותפה... להפסיק לראות את החיים שלי עוברים לי מול הפרצוף כשאני אני...כאילו קשרו לי ת'ידיים ות'רגליים ואני לא מסוגלת לזוז, ולעשות עם זה כ-ל-ו-ם... מצטערת אם אני מדכאת...

נכון שאלתי, ההרגשה שלך מוכרת..אפילו מאוד... השאלה מה את עושה אם זה? את לא חושבת שמגיעים לך חיים יותר טובים? בדמיון את יכולה ליצור חיים אחרים דמיוניים,פנטזיה. אבל כאן ועכשיו אולי את יכולה לגרום לעצמך להרגיש יותר טוב, אולי לא הפנטזיה של להיות מישהו אחר בלי בעיות וחיים אחרים...אבל קודם כל צריכים להחליט שרוצים להרגיש טוב יותר שמגיע לך להרגיש יותר טוב. זו בכל אופן צורת החשיבה שלי, אני גם כבר די הרבה זמן מחפשת מטפל יצירתי ומעניין נתקלתי בלא מעט מטפלים מטופשים, אבל נראה לי שמצאתי. מיכל

מרגישה כמו ציפור בכלוב שואפת להיות לבד כ"כ לבד שזה יכאב להיות לבד עד שכל הכעס יתנדף לחלל רוצה שהמחנק יצא מתוכי לעולמים רוצה שמישהו יצליח לשאוב מתוכי סוף כל סוף את הפחד הנורא והעצבים ורק החיים המוזרים הללו קובעים שאשאר כאן ובשניות המעטות שאהיה עם עצמי- אספיק רק להקיא מתוכי אותם. יש יותר מדי הודעות מאנג'ל אתמול. אנג'ל תופסת יותר מדי מקום מתי היא תתפוגג כבר???

אל תשאפי להיות לבד... אני איתך פה תמיד...

אני מצטערת שאני אחות גדולה מחורבנת בזמן האחרון אני רוצה לדעת מה איתך את יקרה לי מאוד הטיול בסירה,זוכרת? מה קרה לסירה? היא הטביעה אותנו?

אני המחורבנת, כי שכחתי להביא מצופים?

לא אני זו שהייתי צריכה לדאוג לסירה עלייך היה רק לישון שנת ישרים אבל הסירה התהפכה עכשיו מסתבר שכבר אין לך כוח להאבק בגלים ולשחות

...

שנאת לחיות שנאת שנאת שנאת שנאת

למרות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל את השיחה איתך קראת את ההודעה שכתבתי ביום שהתנתקת שכותרתה הייתה "לאביב וועוד אחת" לפעמים אני שואלת אותך דברים ואו שאת לא עונה או שאת שואלת מה שלומי זה יוצר תחושה של התנשאות

אני לא כתתי הודעה עם כותרת כזו

אנג'ל יקרה, החומה הזאת, לכל הרוחות, איך פורצים אותה כבר ? איך גורמים לך לשבור את מעגל הבדידות שאת יוצרת סביבך ? בא לי לבוא אלייך עם פטיש ענק ופשוט לנפץ אותה.. את כבר פה. את צריכה מישהו להיות איתו בשעה הזאת, שאני בטוחה שהיא לא קלה לך. אנשים מושיטים לך את ידם, למרות ועל אף הכל, ואת בורחת שוב, ונועלת את הדלת עם רב בריח וגם שמה ארון מהצד שלך, כדי שחס וחלילה לאף אחד לא תהיה גישה למפתח, בטעות. וכן, קראתי מה שכתבת לי, על למה לא סיפרת, ואת טועה שוב, מה לעשות. אנשים לא עוזבים אותך, את עוזבת ובורחת, כי קשה לך לספר, מסיבה מוזרה כלשהיא, כי לא בא לך לדבר על עצמך, ולזה הפורום הזה נועד, והעץ הזה הוא ההוכחה הכי טובה לכך, אני הולכת כי לא בא לי לדבר על עצמי. אז למה את מחפשת מישהו בשעה כזו ? אם את במילא בורחת ?? אם את במילא נשארת לבד בסוף, אני בטוחה שעכשיו את מרגישה יותר חרא, שניסית בכלל. אני חוזרת על עצמי שוב, בפעם האחרונה, כמו תקליט שבור. אף אחד לא יוכל להיות פה בשבילך אם לא תשתני קצת, אם לא תספרי, אם לא תשתפי, אם לא תפרצי את החומה או לפחות תנחי אותנו איך אפשר לעשות את זה, אף אחד לא יספר לך על עצמו אם לא תספרי על עצמך, בייחוד עכשיו. דווקא כעת את צריכה לתת קצת, אם את רוצה לקבל חזרה, כדי שאנשים יוכלו לתמוך, כשלא יודעים אין מה לאמר. להודעה של "...." אין הרבה מה להגיב. אף אחד לא יראה אותך, אם לא תראי אותו גם, אני בטוחה שהשארת את אורה גם במקום לא קל ואפילו קשה. היא חושבת שאת מתנשאת מעליה. זה גם לא פשוט להתמודד עם רגש נחיתות שכזה, ואת אחר כך אומרת שאת לא עושה שום דבר לאנשים כאן בפורום ? שאת לא נוגעת ?? שאנשים לא משתנים בעקבות מה שאת אומרת ?? אז ההתנשאות רק נראית, האמת היא שהיא לא קיימת ושיש שם פחד מאוד גדול, אבל אולי הגיע הזמן קצת להתגבר עליו ? אז תפתחי את "קופת השרצים" שלך, ותוציאי ממנה משהו קטן, לא את הכל, כי זה בטוח קשה לך, אבל משהו, שאנשים יוכלו להיות פה בשבילך, מי שרוצה ובוחר ושואל לפחות, כמו אורה, תכניסי פנימה, קצת לא הרבה, אחרת באמת לא ישאר לך מקום, ואני הראשונה שתצטער ותבכה על זה, כי את צריכה את המקום, הרבה יותר מאנשים אחרים. אז עם טלי נוצר לך קשר מיוחד זה נכון, נפתחת אליה עד הסוף, ויצא מזה רק טוב, אולי תסיקי את המסקנות מהטעויות שלך בעבר ומההצלחה עם טלי, ותראי שגם כשאת משתפת בדברים קשים ובחרא, טלי לא עוזבת ולא הולכת, ההיפך היא נשארה איתך שנה שלמה בעקביות למרות הכל, ואולי את זה, את הנסיון הטוב הזה תשליכי על אחרים ? ואני מבטיחה לך שגם אם תשתפי, אני לפחות לא אלך, ונראה לי שעוד הרבה אנשים מקסימים שנמצאים פה, ושכבר עשו את זה בשביל אחרים שכן שיתפו וכן חלקו, דברים קשים, ואת יודעת שהייתי במקום הקשה הזה, ממש לא מזמן, פחות מחצי שנה, של לשתף בחרא הכי גדול, ואף אחד לא הלך ממני, ההיפך רק זכיתי להערכה ולהרבה חברות וחברים מדהימים שלא עוזבים אותי לבד אף פעם, גם לא במשברים. ההיפך, אנג'ל, ככל שאת נסגרת יותר, החומה גדלה, ואנשים נשארים בחוץ חסרי אונים, כי אין להם מה לעשות, אין להם במה להילחם, אין להם במה להיות איתך, וברגע שתשתפי, יהיה לך יותר קל. נראה לי שאת פוחדת פשוט לאבד את טלי, כמו שכתבת אלי אתמול בערב, ואולי חלק מהענין של לשתף אחרים קשור לזה. אולי את פוחדת, שאם טלי תראה שאחרים מגיבים אליך ואת נעזרת גם בהם היא תלך ? כי תדע שכבר מצאת מקורות תמיכה אחרים ? אבל גם זה לא נכון, טלי רק תשמח שבשעות שהיא לא זמינה, יש לך גם חברים וחברות אחרות למשען, שהנטל והמעמסה בכל מקרה מתחלקים ואת לא סוחבת אותם לבד, ובשעות שהיא יכולה היא תהיה פה גם. והדוגמא הכי טובה לכך היא אני, יש לי כאן המון מקורות תמיכה ועידוד, ויש לי גם את טלי, ואין תחליף לא לזה, ולא לזה, ושניהם מקלים עלי מאוד, בדרכים שונות ובזמנים שונים. רצית להיות עם מישהו, אורה באה, תני לה משהו להאחז בו, ואורה היא רק דוגמא, זה קורה לך עם כולם. אף אחד לא יוכל לפרוץ את החומה הזאת שיצרת סביבך, אפילו לא אני, אפילו לא עם פטיש. המפתח לחדר הוא בידייך, את נמצאת מאחורי הדלת הסגורה והבצורה, תפתחי אותה, למרות הקושי, למרות הכובד של הארון ששמת מבפנים, ותכניסי אותנו, בגבולות שלך, במה שמתאים לך, בחלק מהדברים, לא בהכל, אבל תכניסי. אחרת את באמת חוזרת על אותן טעויות ואת תישארי באמת פה בפורום לבד, עם טלי, שלא נמצאת כאן כל הזמן, בניגוד להרבה אנשים מדהימים ומקסימים שאולי נמצאים יותר.. לא חבל ?? את יכולה להרוויח משני העולמות, רק תנסי קצת, ואני יודעת שזה קשה, שאלה דפוסים שהשתמשת בהם שנים, אבל לא הגיע הזמן לראות שהם לא יעילים וצריך להחליף אותם בחדשים ? ראי לאיזה מקום הם הובילו אותך. אביב.

אנג'ל אנג'ל ! גרמת לי לחזור בשבילך . ולרצות להישאר גם בישבילך , למה? כי העינינים היתרדרו אצלי מאז .ולפי ההודעות שלך הבנתי שאנחנו חולקים אותו רצון עז לא להיות בחיים , ואם כבר ,אז ..לא לתת לאף אחד לגעת ,לא נפשית ולא פיסית בי . כל אחת והסיבות שלה . פעם ,יכולה לדבר , לזעוק לעזרה , להרגיש שאוהבים אותי . ורוצים בקירבתי , אך עד פה ! נישמתי ואמוני שייכים רק לי . ולא אוכל לחלוק זאת בשום אופן ולרצות לתקן זאת אפילו .כי זה חתום חזק מיסביב לחומה גדולה . היסתתרתי לתקופת מה , וכל אימת שקראתי אותך ליבי ניגזר לגזרים . וידעתי שאותך שאני רוצה לאמצך לבת . כניראה שזו אחוות שבורי החיים . אסתפק רק בהערת שלום והרגשת הנוכחות שלך כדי שהמסר " שלך לתמיד אוהבת רותם " יקלט . לא מיתכוונת לשיחות או פתיחות (אם תירצי אשתדל למענך ).או פלישה רק לתשומת לב ולידיעה שאנו כאן אחת בשביל השניה . כולם מוכנים לקבל את כולם בתנאים מוסכמים של " אם לא תיפתח בפני איך אוכל אני להיפתח לפניך ".וכך הם יוצרים חברויות ותמיכה הדדית עם אותם האנשים שנותנים קצת מעצמם בכדי לקבל גם קצת .אנו לא נימצאות בקטגוריה הזאת לצערי . אני תמיד היתי שונה . נותנת הכל מבלי רצון לקבל תמורה בכלל .אך כעת זה הישתנה אצלי לא נותנת כלום ולא רוצה יכולה לקבל משהו , כי הכל מת לי, מיבפנים . . שלך מבינה ואוהדת . רותם .

אני כלואה בתוך החומה ואני יכולה לומר שאין זו רק חומת אבן יש גם גדרות תיל מסביב ושערים חשמליים... ואני רוצה.אני מנסה.תמיד שאני מגיעה אל הרגע עצמו של השיתוף,אני מתחילה להרגיש דוחה,מגעילה,משעממת נורא. אני לא מסוגלת להשאיר את העולם הפנימי שלי,אפילו לא מעט ממנו,גלוי ככה לעיני כל. בדיוק באותו אופן לא הצלחתי להשאיר אותו גלוי אצל שום מטפל,ובטח אחרי הטיפול אצל הד"ר שהעולם הפנימי שלי עניין אותו ממש כמו השיטות העכשוויות לגידול חסה בשטחים. אחרי כל דבר שכתבתי כאן:הסיפור על נעה ושירז,שירים בשמות בדויים וכו',הרגשתי חרא עם עצמי ומטומטמת. מתי יגדירו אותי כבר כמקרה אבוד? כתבו עליי הרבה דברים... אפילו "הפרעת אכילה קשה ביותר", אבל תמיד חשבו שאני מסוגלת לצאת משם. אני כבר איבדתי תקווה :( אני לא יכולה להעלות גרם לא יכולה להרשות לעצמי אם זה היה תלוי בי הייתי עדיין 38 הייתי כבר 0 הייתי כבר מתה. סטרו לי חזק.מרצוני להסתתר ולסגור את העניין הזה-נאלצתי להעלות במשקל. עכשיו אין סיכוי שאני אמות מתת משקל,לא על 50. היה צריל להתיר לי להסחף עד מוות. סליחה שאני מקשקשת שטויות...

אני מניחה שאת "טוחנת שעות" בעבודה עכשיו, כרגיל... :-)) התגעגעתי!! בזמן האחרון אפילו בפורום אנחנו לא מצליחות להיפגש. מחדשות היום (ליתר דיוק- חדשות מחר): אני צפויה להיות בחדרה. אני לא יודעת מה התוכניות שלך, אבל אם במקרה את פנויה ורוצה, אולי נוכל לתכנן משהו? האם?? אוהבת, מתגעגעת, ומקווה שתהיה לך שבת מקסימה... דפני

איזה כיף לראות אותך פה דבר ראשון שאני מגיעה מחמם את הלב בואי נדבר מחר בבוקר לגבי היפגשות (איזה כיף!!) דווקא לשם שינוי חזרתי עכשיו מבילוי בת"א פגשתי חברה טובה אז היה כיף מתגעגעת מאד (אני רוצה להתקשר ולא מגיעה לכלום) נדבר בי, אוהבת ומקווה שגם עלייך עובר סוף שבוע כיפי

היי, בוקר טוב.. ואיזה כיף לראות את שתיכן פה על הבוקר, ככה אפשר לפתוח אותו עם חיוך גדול. אני יוצאת להליכת הבוקר, ואחשוב שם גם על שתיכן ומן הסתם החיוך יגדל לו, ואני אלך לי עם הווקמן ואזייף לעצמי באושר עכשיו, כשראיתי אתכן כאן. מזל שאין אף אחד בחוץ בשעות הללו, חוץ מהכלבים, אחרת בטוח היו מאשפזים אותי. רק חבל שאין לי אוטו להצטרף לפגישה משולשת שכזאת, אולי בפעם אחרת ? אולי באמצע השבוע באמצע הדרך ? אוהבת ומתגעגעת, שלכן אביב.

הגעתי לפורום מאוחר היום. קראתי את ההודעה שלך, וראיתי ש(כמעט) הכל כבר נאמר... אני לא רוצה להעיק, ואני מתארת לעצמי שעצם אזכור המחלה מכאיב לך. אני רק רוצה להזכיר לך שהחלמה אינה חלום באספמיה. היא אפשרית, למרות שלפעמים את נוטה לראות בה יותר פנטזיה מאשר מציאות. אני זוכרת היטב את ימי האנורקסיה החשוכים, בהם נדמה היה לי שאין לי תקווה, שאני חולה מדי, שהחיים האלו "גדולים עליי". אני זוכרת איך קינאתי בבנות שלהן, כך נדמה היה לי, אין תסביכים עצמיים כאלו להתמודד אתם. בנות שלא עוסקות בספורט אובססיבי במטרה לשרוף את התפוח שאכלו חמש דקות קודם, שלא מוטרדות מגופן כל דקה ביום, שיכולות להרשות לעצמן לאכול ארוחת צהריים... אני מודה , הייתה תקופה שנכנעתי לייאוש, למחשבות התבוסתניות שלי. האמנתי לאלו שטענו שאין לי תקווה. לאט לאט התחלתי להרפות את האחיזה בחיים, הייתי קרובה לוותר לגמרי... התמיכה שקיבלתי היא שאפשרה לי לשמור על הגחלת הקטנה של האמונה, לעבור כשלון ועוד כשלון, לא להישבר, לא לוותר... לנסות שוב ושוב - עד שהושג הניצחון. ועכשיו, אני כאן כדי לתמוך בזקוקים לתמיכה, לעודד את אלו שאינם רואים תקווה, לנסות להתוות דרך באפלה האופפת את הסובלים מהמחלה האיומה הזו. רחלי, אני כאן. השתמשי בי, בפורום, כדי לעבור את הרגעים הקשים. מלאי את החלל הענקי הזה שבבטן במילים חמות ומרגיעות. הקיאי את הכאב כאן, במילים, במקום בבית בשירותים. אנחנו נדע איך להתמודד אתו... שלך ובשבילך, דפני.

רחלי - אין לי הרבה מה להוסיף רק קחי את היד המושטת כאן בפורום והאחזי בה חזק חזק שרה

סקס ונכות מאת: דניאל [email protected] כידוע, סקס ואהבה הם האושר הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת, וקוראי מאמר זה יסכימו לכך, שכל בני אנוש זכאים לדעת אותם. האם אותו עקרון פועל גם ביחס לגברים ונשים שמגבלה גופנית כלשהי משפיעה על קיומם? ובכן, המסקנות מעוררות מחשבה. עבדכם הנאמן, מחבר מאמר זה בהתבסס על עדויות ושיחות, ובוודאי מסקנות אישיות, אנסה להציג בפניכם את המצב בצורה האובייקטיבית ביותר האפשרית. ראשית מספר עובדות. כידוע, ארצנו ידועת המתח הבטחוני ותאונות הדרכים היא בעלת אחוז נכים גבוה ביחס לשטחה, ובנוסף לכך, אחוז לא פחות משמעותי של נכים מלידה. מהו מצב חיי המין ו\או הזוגיות שלהם מרגע היוודע נכותם בחברה? ובכן, מתברר שישנה שורת מכשולים אותה נאלצים לעבור גברים ונשים כאחד בתחום זה עד לאותו רגע בו מצאו את אושרם בזרועות פרטנרים כלשהם לסקס או לחיים. מהם מכשולים אלה? סקרים שנערכו מראים כי גם בעידן הנוכחי שוררת בחברה הנורמלית התחושה כי יש להגן על אדם נכה מפני יצריו שלו ומפני הסקס כחוויה וכמושג. הם לא מבינים כלום גם ככה המסכנים לשון המסר. ובכן, מעבר לבערות המופגנת במשפט זה מסתתר בעיני החברה שמסביב אייום נוסף אותו מציג הנכה: המחשבה כי פרטנרים בריאים כלשהם יעזו להתקרב אליו או אליה היא משהו שלא מעזים לוותר עליו, וכאשר הוא מתגלה, הפרטנר הבריא זוכה לתנודות-ראש רחמניות והנכה שאיתו לשנאה על כי העז או העזה לגנוב פרי אסור. השלב הבא, והוא שלב שכל אדם שפוי יזדעק מולו, הוא שלב הניצול. מקרים רבים שלא הגיעו לכותרות מתארים מצבים בהם שטחו אנשים בעלי נכות את כמיהתם לסקס באוזני אנשים אחרים וכתוצאה מכך יצרו אתם קשר מי שחשבו שיוכלו לנצל את אותו אדם לצורך מימוש פנטזיות של שליטה ואלימות, בהמצאת כל מיני תאוריות לגבי ההצלחה המינית המובטחת לקורבנם ברגע שיסכים, מבלי להתחשב במצבו הגופני הנפשי או נטייתם המינית. מה כבר יקרה, זה לא בן אדם זה סתם חתיכת בשר חושב התוקפן במוחו, והנזק בלתי הפיך. כידוע אנו חיים בעידן הטיוח הגדול, הפוליטיקלי קורקט, וכאן אנחנו מגיעים אל התופעה הרווחת ביותר של דחיקת אנושיותו של הנכה על ידי החברה בנושא סקס: האמונה כי אדם כזה נדרש לקנות את החוויה המינית בכסף מתוך אמונה מתנשאת וגסה כי רק נותני שירותים למיניהם מתפקידם לטפל בו או בה. שילך לנערת ליווי. אשה רגילה לא תיגע בו. המשבר הגדול ביותר מגיע כאשר מתלבט אדם ביחס לפעם הראשונה עם אשה, הפעם שהיא המתוקה ביותר, ולפי דעת הכל גם מעצבת את נפש האדם הלאה. מה שהחברה בה אנו חיים אינה מבינה הוא תחושת ההחמצה שבאה בעקבות השלכת הכאב על נערת-ליווי שלגביה הלקוח הוא לא יותר מנצלן הרומס את כבודה. נכים רבים חשים הזדהות עם מצב זה ולכן לא היו רוצים להוסיף לתחושת האובדן את העול הרובץ על מצפונם לאחר שניצלו אדם אחר שגם אותו רומסת החברה. לנוכח כל האמור, מתברר כי נדרש כוח נפשי שאין לתארו במילים להתמודדות עם המרירות המצטברת לנוכח הצורך לעמוד איתנים מול האכזריות החברתית מבחוץ והכאב המאכל מבפנים, ומצב זה הוא קשה מנשוא. אדם נכה יודע בתוכו כי המשמעות האמיתית של סקס הוא ההוכחה הסופית כי הוא חלק מהאנושות, שהצליח לגרום עונג בגופו לעצמו ולפרטנרים למרות הספקות לגבי גופו. הם מחכים שגם בהם תיגע האהבה. אלה הן הנקודות המרכזיות שביקשתי להעלות כשהתברר לי שקיימת באתר זה, מן החשובים בארץ, פתיחות לנושא, וליצור פריצת-דרך קדימה ביחד עם כל מי שמאמינים כי לכל בני האדם הזכות להנות מהאושר שבאהבה וסקס. תגובות יתקבלו בברכה.

דניאל יקר . מסכימה איתך 1. כולנו שייכים למין האנושי ומגיע לנו להנות מהאושר שבאהבה.(הנכה והלא נכה ) 2. החברה אכזרית ולא צודקת בזה , שהיא ,מבזה , רומסת , מרחמת ,מגינה שלא בצדק , .ודוחקת את אישיותו של הנכה ממנה . ומכאן אני חושבת שלא צריכים להיכנע לשום תכתיבים של החברה הבוטה והאכזרית שלנו . אני לא חושבת שהחברה תכתיב לנכה את אשר עליו להרגיש בתור בן אדם שווה ,!שירגיש מיבפנים שהוא שווה ערך , ( אומנם קצת פגוע או פגום,), אך מספיק חזק בכדי להיתמודד עם כל הסטיגמות של החברה . ! זה גם לא אומר שתחום האהבה והרגשות יפגם או יפגע , זה אומנם דורש יותר מאמצים ,ויש הרבה אכזבות כמו בכל תחום אחר , שהמזל "משחק ".תפקיד . למה לחשוב מלכתחילה שבגלל הנכות קורים מיקרים כאלה וכאלה , למה לא להרגיש בתוך תוכנו במלא העוצמה את מושא אהבתנו ולתת לזה לקרות באמץ ולא להרגיש ירוד מיתחת לקו , אסור להיתיאש ולהרים ידים ולהאשים את עצמנו .שביגלל הנכות דוחים ומיתעללים בנו . נכון זה נושא רגיש הסקס . מישתמשים בו לרב לא כתחום חשוב ומקודש ,אלא כעל דבר , ללא מעצורים , כשוק בשר , ומישתמשים בו ,למילוי צרכים חייתים , ולא אנושים . כמו אונס (הרצון להשפיל ) או צריכת סמים (הזנות משמשת כלי )קידום בעבודה או במיקצוע (היתערטלות מביאה לתוצאות )ועוד . אז תואמר לי דניאל יקר .,בשביל חוקי גונגל כאלה ושימוש חיתי בסקס ובגוף אנו צריכים להיות בעלי ערך עצמי נמוך ? לבקש , להיתחנן ולהשפיל עצמנו ? בפני מי ? ה חברה מסריחה הזאת ! תימצא מושא אהבה תואהב בלי תנאים ומחשבות תתחבר לרגשות כל עוד יש לך אותם , ואל תתחשב בשום דבר רק לקולך הפנימי .ומה שיקרה יקרה . אם לא יצליח מחר יהי יום חדש . שלך בעילום שם .

שלום רב, עניין הסקס אצל נכים הוא נושא חשוב וראוי לשמוע, לחלק חוויות, לחפש פתרונות, וכו', ובכך שכתבת על התחום, עשית טוב. אבל, לדעתי, עניינך האישי כנראה הביא אותך לשירבוב דעות עם עובדות. וחבל. כוונתי המפורשת, למשל, לשורות שלך: " סקרים שנערכו...". ברור שאינני יודע הכל, אבל משהו כן, ואני מסופק שיש סקרים כאלו, ואם אתבדה, אז תן רפרנס, ולימדת אותי, ותודה. כללית, הקהילייה המקצועית מנסה להביא את הסקס אל הנכה, ולא ההפך. מאמצים רבים נעשים ביחס לנכי גוף, נפש, ורפי שכל. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

מענין שאתה מכל האנשים בחרת לקחת רק חלק קטן מהמאמר ולהתיחס רק לצד האקדמי איכן הרגישות שלך כאדם האם הרצון להיות מקצועי ולהפוך את החיים למקצוע השכיח מימך את המימד האנושי היחס המרוחק הזה והרצון לראות הכל מנקודה מקצועית הוא זה שהופך את בעית הנכים לבעיה שצריך לטפל בה ומשכיח מהנכים ומאיתנו החברה הרגילה שהבעיות שעלו במאמר יכולות להיות בעיות אנושיות שעל כולנו להתמודד איתם בשלב זה או אחר בחיינו והשוני הוא בעיקר בדרך שאנו מסתכלים על הדברים ובדרך שבה אנו בוחרים לפתור ולהסתכל על בעיות אלה. לסיום כל אדם אם הוא נכה או לא צריך ליצור את ההזדמנות לעצמו ולא לחקות שיקבל אותם והכי חשוב לא לראות את עצמינו קורבנות של נסיבות אלה לנסות לשנות אותם