היי רחלי

הגעתי לפורום מאוחר היום. קראתי את ההודעה שלך, וראיתי ש(כמעט) הכל כבר נאמר... אני לא רוצה להעיק, ואני מתארת לעצמי שעצם אזכור המחלה מכאיב לך. אני רק רוצה להזכיר לך שהחלמה אינה חלום באספמיה. היא אפשרית, למרות שלפעמים את נוטה לראות בה יותר פנטזיה מאשר מציאות. אני זוכרת היטב את ימי האנורקסיה החשוכים, בהם נדמה היה לי שאין לי תקווה, שאני חולה מדי, שהחיים האלו "גדולים עליי". אני זוכרת איך קינאתי בבנות שלהן, כך נדמה היה לי, אין תסביכים עצמיים כאלו להתמודד אתם. בנות שלא עוסקות בספורט אובססיבי במטרה לשרוף את התפוח שאכלו חמש דקות קודם, שלא מוטרדות מגופן כל דקה ביום, שיכולות להרשות לעצמן לאכול ארוחת צהריים... אני מודה , הייתה תקופה שנכנעתי לייאוש, למחשבות התבוסתניות שלי. האמנתי לאלו שטענו שאין לי תקווה. לאט לאט התחלתי להרפות את האחיזה בחיים, הייתי קרובה לוותר לגמרי... התמיכה שקיבלתי היא שאפשרה לי לשמור על הגחלת הקטנה של האמונה, לעבור כשלון ועוד כשלון, לא להישבר, לא לוותר... לנסות שוב ושוב - עד שהושג הניצחון. ועכשיו, אני כאן כדי לתמוך בזקוקים לתמיכה, לעודד את אלו שאינם רואים תקווה, לנסות להתוות דרך באפלה האופפת את הסובלים מהמחלה האיומה הזו. רחלי, אני כאן. השתמשי בי, בפורום, כדי לעבור את הרגעים הקשים. מלאי את החלל הענקי הזה שבבטן במילים חמות ומרגיעות. הקיאי את הכאב כאן, במילים, במקום בבית בשירותים. אנחנו נדע איך להתמודד אתו... שלך ובשבילך, דפני.

רחלי - אין לי הרבה מה להוסיף רק קחי את היד המושטת כאן בפורום והאחזי בה חזק חזק שרה