לדפני, אביב, שרה1

ועכשיו אחרי שקצת נרגעתי, אני רוצה לשתף. היום היתה פגישה מס' II, כאשר אתמול היה יום ללא הקאות, כך החלטתי. וכמו שאביב כתבה לי, על תחושת הריקנות, הואקום שנוצר, כך הרגשתי.תחושת ריקנות, תחושת קושי ואפילו חוסר נשימה. כל אתמול לא נמצאתי בביתי, וגם במקום שכן האוכל היה זמין, השתדלתי לא להמצא וכך באמת עשיתי. אולם במשך כל שעות היום ליותה אותי ההרגשה שהנה עוד מעט זה עומד לקרות, הבולמיה, ההקאה, הרצון להוציא את כל הקושי, המתחים, הבדידות ועוד. עם כל זאת, השתדלתי לאכול (אכלתי מעט, אבל אכלתי) ועל אף זאת תחושת רעב עמוקה בבטן ??? יכול להיות? אולי. אני רוצה בעצם לשתף אתכם בתחושות של אחרי פגישה מס' II. יצאתי בהרגשה כבדה, בהרגשת עצבות איומה. אכן נוגעים בדברים כואבים, כל כך כואבים שהם לא ניתנים לשאת אותם. (כך אני מרגישה) ולכן הבולמיה או האנורקסיה (עושה "אן דן דינו"). הפסיכו' שלי העלתה את עניין האישפוז???????? אני???????. בחיים לא. ומלבד הדברים הקשים שהועלו, העליתי (ברוב חוסר מחשבה) את אחותי, וזה הקושי הגדול. הרי כל החיים חייתי בצלה. וגם עכשיו. אני מרגישה שהטיפול יהיה על בסיס "אחותי". יצאתי בתחושה שאני רוצה להפסיק את הטיפול. יום אחד לא הקאתי, גם היום לא הקאתי. אני יכולה להרדים את המחלה. ומחשבה אחרונה שחשבתי לעצמי - הרי כל כך כואב לי - למה? לא מספיק סבלתי? הרי הטיפול בא לפתור בעיות לא? הוא לא בא להוסיף כאב (צל אחותי)??? דפני, תודה על תשומת הלב, וגם לאביב ושרה1 רחלי

רחלי הרשי לי להיות ישירה את לא תצליחי לצאת מזה בכוחות עצמיך. הבולימיה היא תוצר לתגובה נפשית. הפרעת אכילה היא תגובה במקום למשהו, דרך לדבר. וכן הטיפול הוא לא גן עדן כמו שכתבת העלת את אחותך אין מה לעשות כי להיפטר מהמחלה חייבים לדבר ולהעלות את כל מה שהדחקנו במשך שנים. לא פשוט וגם כואב אבל בישביל זה יש לך גם את הפורום וגם את הפסיכולוגית. אנחנו יכולים להרדים את ההפרעה אבל בסופו של דברהיא תחזור ופי שתיים. אז הנה עשית את הצעד הראשון הקשה אל תיסגי אחורנית. תחשבי על החיים הטובים יותר שיהיו לך כשיבו היום בוא תסיימי את הכל ולא רך עלייך גם על הילדים. ועכשיו כל הכבוד ענקי שלא הקאת. בנוגע לרעב שלך, לדעתי מבחינה גופנית היית רעבה וגם מאוד יכול להיות שזה היה רעב נפשי. אצלי הרבה פעמים בתחילת הטיפול הייתי יוצאת רעבה ואוכלת לפעמים נהיו גם בולמוסים. מעין פיצוי על הכאב שהיה בטיפול. אני חייבת לשטף אותך אתמול היה לי בולמוס וכמעט הקאתי כבר הייתי עם כל ההכנות ובסוף הצלחתי שלא. ההרגשה המיידית היא זוועה מיד מחשבות על השמנה אבל לטווח הארוך כשקמתי בבוקר הרגשתי יותר טוב. הצלחתי לא ליפול אחורנית אל הפיתרון הנוח של הבולמוס. ובמקום להקיא בכיתי. אם היה שם מישהו שיחבק אותי זה היה מעולה אבל אין.... אז שיהיה לך יום טוב ועוד יום ללא הקאות שרה :-))))))))))))))))))))9

טוב שכתבת. הקושי שלך עובר ברור מהמכתב, וטוב שבחרת לשתף, לא להישאר לבד עם המשא, לא לנסות להרעיב אותו, או להקיא אותו, או גם וגם. ראשית- כל הכבוד על היומיים הנקיים מהקאות!! ידעתי שאת יכולה, עכשיו גם את יודעת. וגם אם תבוא נפילה, אי אפשר לקחת ממך את ההישג הזה, ואת הידיעה שאת מסוגלת לעשות זאת, למרות כל הקושי. טיפול פסיכולוגי אמנם אמור להקל, אך הדברים אמורים לגבי הטווח הארוך. בטווח הקרוב, פעמים רבות קורה שאת יוצאת מפגישה במצב רוח גרוע יותר משהגעת. האמת היא שזה לא מפתיע: ייתכן שזה הזמן היחיד בו את מקלפת קצת משכבת ההגנה, חושפת קצת את נקודות הפגיעות, נוברת קצת (או הרבה) בפצעים... זה כואב. זה קשה. זה מעלה על פני השטח את כל השדים, אלו שהתאמצת כל כך לדחוק פנימה, לדכא, להעלים. את מרגישה רצון להפסיק את הטיפול, ואני שואלת את עצמי מה הסיבה העיקרית לכך. אמנם, קורה שאין כימיה עם המטפלת, או שיש תחושה שהיא לא מספיק רגישה או מבינה. במקרה כזה לגיטימי לחפש מישהי אחרת. אבל לי יש הרגשה שהגורם העיקרי לרצון לעזוב הוא הכאב הפתאומי, הקשה, שהתעורר בפגישה האחרונה. הכאב שחשבת שהצלחת להרדים, הסבל אותו ביקשת לשכוח, הרגשות הקשים (כלפי אמך? אחותך? עצמך?) אותם קיווית להרעיב למוות, או להקיא מתוכך... הטיפול העיר אותם, ועכשיו הם מכאיבים במיוחד. אבל רחלי, הכאב הזה לא יימשך לנצח. יש בטיפול תקופות קשות. תקופות מלאות סבל, בכי בלתי פוסק, רצון לצרוח "למה אני צריכה את זה בכלל?! הרי הסבל רק גדל!". לפעמים קשה להאמין שזה באמת עוזר, הייסורים האלו... נכון, הסבל מתגבר לתקופה מסויימת, אבל שווה לעבור אותו. כששבה אלייך היכולת הזו להרגיש, מתעוררים הרגשות בעוצמה, והדברים אמורים גם בכאב- אך גם בשמחה. חוויית הרגש נעשית שלמה, לטוב ולרע. ועם חלוף הכאב הראשוני, החד, ההתמודדות נעשית פחות קשה. ההתמודדות הזו גם נושאת בחובה בונוס גדול, היכולת לחיות חיים מלאים! ללא הסבל, ללא ההסתרה, בלי הצורך להמציא תרוצים להיעלמות האוכל או לשהייה הארוכה בשירותים. אל תמנעי מעצמך את הסיכוי הזה. מספיק מלאת את מכסת הסבל שלך: מגיע לך ליהנות, לחיות ט-ו-ב, לפחות כמו לכל אחד אחר! ועוד משהו: הטיפול לא יהיה "על בסיס אחותך". זה הטיפול שלך, כאן את במרכז. בטיפול שלך, אחותך היא רק כלי להבין את ההיסטוריה שלך, את הקרקע ממנה ינקו שורשי אישיותך. בטיפול שלך מתמקדים בך, אחותך ה-י-א זו שבצד. מה שמעניין היא רחלי, על קשייה והצלחותיה, חולשותיה ויתרונותיה. רחלי עם אישיותה הרבגונית, תחומי העניין שלה, התכונות האישיות העושות אותה כה מיוחדת... רחלי, החזיקי מעמד. הכאב הזה קשה, אבל הוא יוקל. זו הבטחה! רק אל תישברי,החזיקי חזק... דואגת, ומחזקת את ידייך, דפני.