לאביב

לאביב קראתי את שיחתך עם רחלי ורציתי לאמר לך שאת בחורה מדהימה!!!!! גם לי יש הפרעת אכילה שהולכת ומתגברת בגלל טרגדיה שקרתה במשפחתי. ההפרעה שלי קצת שונה משלך . אני אוכלת ואוכלת ואוכלת אבל לא מקיאה. אני משמינה מיום ליום וכל הזמן חושבת על המשקל שלי ועל מה אוכל ומה לא אוכל ואיזה דיאטה אתחיל היום וכו'... רק לאחר שקראתי מה עבר עליך אני אופטימית לגביי ומאמינה שגם אצלי הכל יכול להסתדר אם רק ארצה. ואני בהחלט רוצה! אני מקווה שזו לא חוצפה אבל רציתי להגיב למה שכתבת לרחלי בקשר לכך שאת עדיין לא הגעת למצב שאת יכולה להאשים את אמא שלך ולכעוס עליה. אני חושבת שלכעוס על אמך הוא מיותר אני חושבת שההורים שלנו עושים את הכל בשבילנו אך הם אינם מושלמים. איני חושבת שאת צריכה להצדיק אותה בהתנהגותה אך לסלוח לה ולהבין אותה שבאמת גם לה קשה וגם היא עברה המון.האם הכעס יעזור לך??? גם אימי לא עוזרת לי עם הבעיה אלא להיפך כל הזמן אומרת לי שאני צריכה דיאטה ושהשמנתי וכשאני אומרת לה שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי היא כבר לא עומדת בזה לא מוכנה לקבל את זה אז זה .יעזור אם אכעס.? אני אלך לטיפול לבד ולא אשתף אותה . הרי אין לי ברירה אחרת. לא? דרך אגב האם שמעת על אכילת יתר כפיתית? ואם כן מה את יודעת עליה? בהערכה ענקית דנה

היי דנה, קודם כל תודה, על המילים הטובות והחמות, זה באמת מרגש לשמוע, ואם פתחתי את הדלת ואת הלב לעוד בן אדם והצלחתי להפיח תקוה וכוחות, זה כבר עושה לי טוב ומחמם לי את הלב, ועוזר לי להתחזק. שמעתי על אכילת יתר כפייתית, לצערי יש לי ידע ונסיון אישי כמעט בכל ואריאציה על הקשת של הפרעות אכילה, ומן הסתם אני גם קוראת המון בנושא. בעיני ההתעסקות באוכל היא סימפטום למשהו חריג ולא משנה באיזה קצה על הקשת הזאת היא נמצאת, שני הקצוות מעידים על עיסוק יתר באוכל, אנורקסיה - במחשבות, אכילת יתר כפייתית - במעשים, ובולמיה נוגעת בשניהן, גם באכילה הבולמוסית ועדיין ברצון לשמור על המשקל. אני יכולה להגיד שמכל הקצוות אפשר לצאת מזה, מכל הכיוונים, לא משנה באיזה דרך הגעת להפרעת האכילה, ולאיזה מקום על גבי הרצף הגעת, הדרך החוצה פתוחה לכולם ואפשרית עבור כולם. אפשר לצאת מהעסוק האובססיבי הזה באכילה, גם אם לא מלווה לו הקאה. אי אפשר לבד, חייבים תמיכה, חייבים הדרכה, חייבים הכוונה, חייבים משענת - אבל אפשר. לגבי אמא, אני מבינה אותה, את המקום הקשה שלה, את הכל, ועדיין הייתי מצפה שתהיה גם קצת בשבילי, גם קצת עבורי וגם קצת איתי, למרות הכל, כמו שאני איתה, ועוזרת לה להתמודד, על אף הכל, ויחד עם ההתמודדות הפרטית שלי. וגם אני הולכת לטיפול בלי ידיעתה. עד היום אין לה מושג על מה עברתי בדרך הקשה הזאת, ושאני נתמכת על ידי מטפלת כדי לצאת מזה. היא לא רצתה לדעת, זאת היתה הבחירה שלה, אז היא לא יודעת. עשיתי את זה לבד, בכוחות עצמי, בלעדיה, בלי ידיעתה, וגם זה אפשרי, זה יותר קשה, ואני אומרת לך, כי את הולכת לעשות את זה גם. זה היה יותר קל אם היא היתה יודעת, אם היא היתה נמנעת מלהציע את העוגה, או את הוופל, שמולו קשה לעמוד בפיתוי, אבל זה אפשרי גם אם זה. ועדיין, הכעס כן היה עוזר, הוא היה מקל עלי במובן מסוים, כי לא הייתי צריכה להקיא אותו החוצה, כי לא הייתי צריכה לנסות לבלוע אותו בלא הצלחה ואז חייבת להוציא, אבל לא חייבים לכעוס עליה בפנים, אפשר לכתוב לה מכתבים גם בלי שתראה אותם, אפשר לכתוב לעצמי ולמחברת ולמטפלת, ולדבר על הכעס, גם בלי להטיח אותו בפרצופה, וגם זה מקל, וגם זה עוזר להתמודדות. חלק מהפרעות האכילה מתפתחות בדיוק בגלל זה, בגלל שיש רגשות שאי אפשר להכיל אותם, של כעס, פחד, אימה, אכזבה, וכאב וייסורים, ואז מנסים להקיא אותם החוצה, או לחילופין, בגלל שמפחדים להודות ברגשות הללו, כי הם קשים מדי ואז נוצרת ריקנות עצומה וחלל, שחייבים למלא אותו באוכל, וחלק מההתמודדות זה להכיר ברגשות הקשים הללו, ולנסות להבין שהם חלק מאיתנו, מכל אחד, ושאפשר להתמודד איתם. בכל מקרה, גם לך יהיה קשה יותר אני מאמינה אם אמא לא תדע, אבל אפשר וצריך למצוא את התמיכה והמשענת במקומות אחרים, אצל אנשים אחרים, כמו כאן בפורום, בטיפול, עם חברים טובים, וכל מי שמוכן ורוצה לדעת ולעזור. תמיד טענתי שלמלחמה הזאת צריך כמה שיותר כוחות וכמה שיותר חיילים כדי לנצח בה, יש אנשים שלא רוצים להשתתף בה, שלא רוצים ללבוש את המדים ולהתגייס וזאת הבחירה שלהם, והיא מקובלת עלי, אבל מי שכן מוכן, לפתוח את הדלת ואת הלב ולתת לו לעזור. בהפרעת אכילה כפייתית אפשר להתמודד גם בטיפול פסיכולוגי פרטני, וגם יש את עמותת או.אי. אם שמעת עליה, שהרבה אנשים מוצאים בה מקור לאמונה ולתמיכה ומצליחים דרכה לצאת. אני מודה שאני בעד טיפול אישי, כי אני צריכה את מלוא תשומת הלב בטיפול לבעיות שלי, ולקשיים שלי, ורוצה שמי שיושב מולי, יהיה רק איתי ובשבילי. אבל הרבה אנשים מעדיפים דווקא את התמיכה הקבוצתית, את הידיעה שיש עוד אנשים סובלים ושיצאו מזה, ואת האמונה הקולקטיבית. אז תנסי לבדוק עם עצמך מה מתאים לך ביותר. בכל מקרה, בשתי האופציות הייתי ממליצה גם לשלב דיאטנית, שתעזור לך לשים את הגבולות הנכונים לגבי האכילה, לגבי סוגי המזון, לגבי הכמויות ובכלל, שתתן את הצד הטכני של הדברים. אני יכולה להמליץ גם על שני ספרים מעולים בענין - "שקרים שסיפרתי לעצמי", שמדבר על עמותת או.אי. ונותן חוויה אישית של בחורה שמנסה להלחם, ו"נשים אוכלות את עצמן", שמדבר על הפרעות אכילה בכלל וגם על אכילה כפייתית ונותן את התאוריות ואת הפרספקטיבה שאני מאוד התחברתי אליה. ואני יכולה להציע את עצמי, לתמיכה, לשאלות, לעידוד, לכל מה שתרצי ותבחרי, רק שתפי או תשאלי ואני אשמח להגיב ולענות. אביב.

אביב תודה על מילות העידוד את מקסימה. את הפורום הזה אני מכירה כבר זמן רב וקראתי מה שכתבת כאן . אני חושבת שאנחנו דיי דומות בהרבה תחומים. גם אני תמיד בשביל כולם. חושבת על ההורים האחים החברים עושה ועושה הכל בשביל אחרים. השאלה העולה היא למה?? למה תמיד אני בשביל אחרים ואף פעם לא בשבילי? האם בגלל הרצון לרצות בגלל חוסר ביטחון? האם בגלל האופי הדאגני שלי? או האם שילוב של השניים? איך אני אמורה לדעת מהי הסיבה?

ושוב בוקר טוב ויום טוב. דנה, קראתי את הדברים שכתבת לאביב ואני רוצה להגיב לגבי אמא. הדברים שכתבתי על אמא שלי לא נובעים מזה שאני כועסת עליה. אכן אין טעם לכעוס. הכעס לא יגרום לשום פתרון, אולם הכעס הוא הרובד החיצוני של השכבות הקשות הנחבאות תחת. והשכבות הן העצבות, הבדידות. את יודעת, אני שנים רבות כעסתי על אמא, כעסתי שהיא חייה שנים ללא בן זוג. כעסתי על הילדות שהיתה לי, כעסתי על שגרמה לחברי להעלם מחיי, שחייתי בבדידות משהו, במין בועה שחורה. כעסתי. והכעס רק חילחל. ובסוף התפרץ בכל מיני דרכים. סליחה - מחילה - זה הכוח. אני חושבת שכיום אני מתחילה לסלוח לאמא ולהשתחרר מכבליה, משורשים חונקים ומזיקים. שלכן רחלי

רחלי במה שכתבתי לאביב לא היתה כוונה להעביר עליך ביקורת. אני לא יודעת מה טוב ורע ובטח בטח לא שופטת. הנקודה שרק רציתי להעביר היא שהמטרה העיקרית היא החלמה ואני לא בטוחה שכעס על הסובבים עוזר להחלמה. אולי אני טועה אולי באמת יש על מה לכעוס . אני חושבת שכל מקרה לגופו . במקרה שלי אני לא חושבת שזה יעזור אמא שלי היא במובנים רבים החברה הכי טובה שלי . קשה לה עם העובדה שאני זקוקה לטיפול ואולי היא זקוקה לזמן להתרגל לרעיון . בכל מקרה איתה או בילעדיה אני יטפל בבעיה ותמיד אמשיך לאהוב ולהעריך אותה . וגם לך שיהיה יום מקסים

היי רחלי, איך עובר היום עד עכשיו ? מקווה שבסדר, ומחר כבר מתקרב בצעדי ענק. ואת צודקת, החוכמה היא לדעת שהכעס שם, לזהות אותו, להכיר בו כחלק ממכלול הרגשות שקיימים בתוכנו, ביחד עם העצבות והבדידות והאכזבה, ויחד איתו להמשיך הלאה, לא לנסות לבטל אותו, כי הוא לא נעלם, אבל למחול ולסלוח, זאת הגדולה וזה החוזק, גם בעיני. זאת בדיוק ההתמודדות החדשה והדרך השונה, במקום לנסות להקיא אותו החוצה דרך האוכל, אז לדבר עליו, לכתוב עליו, לזהות אותו, ולספוג ולהטמיע אותו כחלק מאיתנו. שלך, אביב.