תוצאות חיפוש עבור מזוכיזם

שלום. אני סובלת מבעיה די מביכה זה תקופה ארוכה, כמעט בכל חודש. במהלך השינה אני נושכת את הלשון, ממש לועסת אותה בשני צידיה. לעיתים, במהלך נשיכת הלשון בשינה, אני "מודעת" בתת-מודע לכך שאני נושכת את הלשון, אך ממשיכה בחוזקה. בבוקר שאחרי אני מתעוררת למראה מחריד של לשון לבנה ואדומה, עם סדקים. השבועיים שלאחר מכן הם קשים לתפקוד- בדיבור, באכילה ובכל תזוזה מזערית בפה. אני לא מספרת על כך להוריי, ולא פונה לרופא\ה, מבושה... האם תוכל לשער ממה זה נובע, ולהמליץ לי מה עליי לעשות? תודה.

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה

יש מחשבות שחוזרות על עצמם כל הזמן לבלוע הרבה כדורים ואחרי כן לפנות לעזרה לא רוצה למות חס ושלום איך להתמודד אתם? איך לאפס אותם?

אשמח אם תוכלו לענות לשאלותי, שעלו תוך קריאה בספר "בעיות ההתאבדות": "...מאשר נאגירה את ההשקפה הרווחת בין פסיכיאטרים רבים, שמבלי התחשב עם הסיבות השונות להתאבדות- יש לראות במעשה זה חזיון פאתולוגי גרידא." 1. למה הכוונה בחזיון פאתולוגי? והנה המשכו של המשפט... "וכשם שפידיראסטיה, סאדיזם, מאזוכיזם, פיטישיזם וכיוצא באלה הם מחלות האינסטינקט המיני- כן היא ההתאבדות, מחלת האינסטינקט של שמירה עצמית" 2. מהי פידיראסטיה, ופיטישיזם? 3. אילו עוד מחלות של האינסטינקטים אנו מכירים? (מלבד מיני, ושמירה עצמית) תודה רבה מראש, וחג שמח. קרן

אני לא יודעת מה בדיוק יש לי. יש פעמים שאני הכי ב-הי שיכול להיות וכמה דקות אחרי זה בא לי לבכות ולצרוח ולפגוע בעצמי. אבל אני שולטת בעצמי. וככה יוצר מצב שאני כל כך חסרת אונים אם הרגש שמשתלט עלי. אני לפעמים נושכת את עצמי והסימנים לא נשארות יותר מיום. אבל יש שטפי דם והמקום קצת כואב. אני מתאמצת לא לפגוע מעבר. אני מטופלת אבל הטיפול לא עוזר לי באמת. אני מרגישה שהנפש עייפה מכל הכאב הזה ומכל העומס הנפשי. אבל למה אני לא מאוזנת ברגשות? למה רגע אני בהכי כייף שלי ושנייה אחר כך בא לי להסתגר בחדר ולא לצאת? אל תכתבו לי עד כמה אתם מבינים אותי כי נמאס לי מזה. אם אתם עונים תכתבו רק את העיקר פליז תודה

אז ככה כבר חשבתי שבת דודה שלי הפסיקה לעקוב אחרי כל מה שאני אומרת כאלו בודקת אותי כל הזמן מה ולאן ואיפה כמה ולמה עד שכמעט נרגעתי אך זו היתה רק אשליה מטופשת שלי היא לא עקבה רק אחרי אלה אחרי כל בני המשפחה שלי בני דודים שלי היא כביכול מצד אבי הביולוגי ואני מצד אמי כך שאינה זוכרת את רשימת כולם מאחר ואינה בקשר איתם בכלל !! ואז זה מתחיל רואה כמובן מדובר על הפייסבוק מישהו ששם המשפחה שלו נשמע לה מוכר ויש שולחת אלי לאשר שאכן מדובר באותו אדם וכמובן מה הוא עוד עושה בימים אלו וכו? כך סימנה את כולם אחד אחד ולא הבנתי מה המטרה שלה בכלל עד ששמתי לב שסימנה אותו במעכב ..כאלו מה זה עיניינך הרי אינך בקשר איתו ולא תשאלי לשלומו או תנסי ליצור איזשהו קשר משפחתי קרוב אליו אז מה הענין ? ואז כותבת לי אתה ראיתי גם ראיתי שגילית גם את...שמו של הנכד האהובה עליה ונכנסת לכתוב לו כמה מילים חמות יופי אייך בכלל הגעת אליו ומה המטרה שלך עימו? שאלה מטומטמת לגמרי איזו מטרה בכלל יכולה להיות לי וזה שבמקרה נתקלתי בו ומתוך כל מה שמספרת עליו ניסים ונפלאות על העזרה שלו עבור הסבתא שלו ... וכך היא ממשיכה לצוד אותם ללא שום מטרה כך אני מקווה יש לה שריטה כזו של שליטה על כל ידע שהיא יכולה לצבור על אנשים לשם מה ? האמת שזה מטריף לי תמו'ח וכמובן שאי אפשר לומר לה בשביל מה נחוץ לך כל האינפורמציה הלא חשובה הזו בכלל היא לא עונה ומצד שני אמי שתחיה חגגנו לה בפסח בין כל האירוחים יומולדת 90 עם כולנו ביחד כולם הגיעו אותה לא הזמנתי רק את אחותה של אימי ובנה הבכור שאיתו סגרתי את האירוע כהפתעה לשתי האחיות שגרות לא רחוק אחת מהשנים אך כבר שנים לא התראו שתיהם כבר זקנות כואבות אך 90 שנים זה ארוע ובאמת היה ארוע שמח ותוסס לשתי האחיות על האירוע הזה לא היה אכפת לי לטרוח המון והיה נהדר תגידו לי אולי שאני סתם פסיכית או שנפלו לי כל הברגים מהראש איזו סיבה יש לבת דודתי הרחוקה מכולם לאסוף פרטים על משפחה שבכלל אינה מעניינת אותה לדעת בפייסבוק לאסוף אותם כמו סוכריות לתוך שקית ???? ומצד שני אמי שתחיה כל הזמן גם עוקבת אחרי אהה זה חדש נכון? יכול סתם להיות אפילו בגד ישן או למה עכשיו זה מונח עכשיו כאן ולא על השולחן בפינת אוכל ? אחרי תקופה של 3 חודשים שלא הסתפרתי ושיער שלי נראה כאלו התחשמל שפיצים מציצים מכל כיון באמת נראתה זוועה סוף סוף נכנסתי לחדר האמבטיה תפסתי את הקצוות המעצבנות וגזרתי אותן אומנם לקח לי מעל שעתיים אך נראיתי כבר יותר נורמלית רק נראתי כי אני כבר לא נשארת נורמלית אחריּ כל מה שעושים לי ומה עשתה אמי הסתפרת אמרתי כן תפסה לי את הראש כאלו מחפשת קינים ואמרה לי גזרת קצר מידי למה זה!!! מה אכפת לך למה ככה רציתי וככה גזרתי עשתה פרצוף נפגעה לכי תביאי לי טיפות ולריאות כדי להרגע וסוריקטה שלי היפה כן המצב שלי כעת די מזכיר שבויה רק שאיני כפותה בידי וברגלי כפותה בפי אסור לי להגיב אסור לי לענות אסור ואסור ואסור ואני עומדת לאבד את שפיות דעתי מה שעוד נותר ממנה כי עייפתי כל כך עייפתי עד שיום אחד אקח את הרגלים שלי ואלך מכאן מהבית הזה בגלל הכל !! והם כמובן לא ידעו לאן אלך אולי אז מישהו יתעורר וישאל מה קרה כאן ?? אולי בנתיים יש לי עוד בדיקות לעשות בתקופה הקרובה וזמן לחשוב אייך אעשה מה שאעשה ואני לא מתכוונת לפגוע בעצמי יש לי נכדים מקסימים שלא צרכים לגדול עם טראומה של סבתא שעשתה מעשה קשה זהו לפעם וזה יגיע בטח רק ביום שני אצל אודי ביום שאנחנו הזמנו ריסוס בבית נגד כל הפולשים המגיעילים האלה ואז נצא לכמה שעות מהבית בגלל ריח הריסוס ועד אז שבוע טוב ומבורך לכולם חטולית

הי כולם, כן, נזכרתי. רציתי להביע את תחושות האימה שלי מהתקופה. הרמיסה, התבוסה, הדיכאון. פוחדת. מי מיקיריי הפך להיות נרדף פוליטי כי העז באומץ להביע דעותיו, ופוגעים לו בתעסוקה. מזעזע. פשיזם זה כאן. הכאב - הנפשי וגופני - בדרגותיו הגבוהות. מתארת לעצמי שחווים בשטח יותר פגיעה עצמית, תאונות, חולי ומוות עקיף. עצב, זעם, הלם. אמל"ק - די! סוריקטה

היי יש לי מחשבות על פגיעה עצמית כול פעם זה הולך וחוזר ואני מאוד מפחד שאני יתיאש ובסוף יפעל לפי המחשבות שלי כדי שיהיה לי שקט אני רוצה לדעת מה את חושבת על זה זה חשוב לי מאוד אני נורא דואג מפגיעה עצמית

היי, האם ישנה חובת דיווח על קטין (מתחת לשמונה עשרה) שאומר שהוא פוגע בעצמו אך אין סכנה נשקפת לחייו (חתכים, לא עמוקים) שסיפר את המידע הזה למורה בבית הספר התיכון? אשמח לתשובה, ליה

שלום, שאלתי קצת מביכה אותי לכתוב 😒 אבל מכיוון שחשוב לי יותר להבין את עצמי ומה זה אומר אני כן שואלת... אני מספר שנים כבר מתמודדת מדיי פעם עם התקפי בכי/זעם כעס עצמי מאוד מאוד קשה שהמון פעמיים גורם לי לפגוע בעצמי (לא בצורה מסוכנת) כיום זה בהרבה יותר טוב פעם זה היה יוצא משליטה לגמרי לאחרונה כשאני נכנסת למצב של חוסר אונים ובכי אני מרוב כעס על עצמי נושכת את עצמי כל כך חזק שנשארות לי צלקות יותר משבוע ונהיה לי שטפי דם וזה ממש ממש מגרד וכואב לי רציתי לשאול האם אפשר להיגמל מזה? ולמה זה קורה לי ? למה דווקא נשיכה? ולמה אני חוזרת לזה שוב ושוב הרי אחרי שאני נרגעת זה ממש כואב לי פיזית וגם נפשית ואני מרגישה צער שעשיתי את זה לעצמי למה בנאדם נושך את עצמו? וגם עוד שאלה חשובה: יש לי המון ביום יום מצבים שפתאום יש לי נפילת מצב רוח ומצבי רוח ממש משתנים אני יכולה להיות בשיאה היי ופתאום לבכות או להיפך אשמח להבין מה זה תודה רבה מראש שיר

שלום, שאלתי קצת מביכה אותי לכתוב אבל מכיוון שחשוב לי יותר להבין את עצמי ומה זה אומר אני כן שואלת... אני מספר שנים כבר מתמודדת לעיתים עם התקפי בכי/זעם כעס עצמי מאוד מאוד קשה שהמון פעמיים גורם לי לפגוע בעצמי (לא בצורה מסוכנת) כיום זה בהרבה יותר טוב פעם זה היה יוצא משליטה לגמרי לאחרונה כשאני נכנסת למצב של חוסר אונים ובכי אני מרוב כעס על עצמי נושכת את עצמי כל כך חזק שנשארות לי צלקות יותר משבוע ונהיה לי שטפי דם וזה ממש ממש מגרד וכואב לי רציתי לשאול האם אפשר להיגמל מזה? ולמה זה קורה לי ? למה דווקא נשיכה? ולמה אני חוזרת לזה שוב ושוב הרי אחרי שאני נרגעת זה ממש כואב לי פיזית וגם נפשית ואני מרגישה צער שעשיתי את זה לעצמי למה בנאדם נושך את עצמו? תודה רבה מראש עמית

עברתי טיפול ארוך טווח אצל פסיכולוג שגרמו לי לי למחשבות אובססיביות, תחושות של אובדנות ומחשבות על פגיעה עצמית אפילו כזו של לחתוך מקומות אינטימיים. התחושות והמחשבות נשארו איתי גם אחרי שעזבתי את הטיפול- אומנם האובדנות הפגיעה העצמית נעלמו. הדיכאון נשאר. לאורך כל הטיפול הפסיכולוג דחה כל טענה שלי כלפיו וכלפי הטיפול, סירב לראות את עצמו ולקחת אחריות. לאחר שסיימתי את הטיפול (בקושי רב) בשתיים או שלושה מקרים הוא ניסה ליצור קשר בדרכים שונות- כמובן שזה גרם להגברת המחשבות ולעוד סבל.. אתמול החלטתי לפרסם ביקורת עליו בעמוד הגוגל שלו. הוא ייצר קשר שוב. אותה דינאמיקה פוגענית השתחזרה. הוא מסרב להכיר בעובדה שהוא רק אדם, שהוא עירבב את הצרכים שלו, שהוא פעל ברשלנות ושבכלל נגרם לי סבל ונזק בעקבות הטיפול שלו (לטענתו זה הכל אני..). אני רוצה להבין את המקרה שלי עוד וללמוד על הנזקים שטיפול פסיכולוגי יכול ליצור. באופן כללי אני מתרשם שזה לא נושא מדובר בתחום. אודי אשמח אם תפנה אותי לנושאים בתחום. תודה

היי , שמי טלי ואני בת 20, בשנה שעברה חברתי הטובה לקתה בהפרעת אכילה ואף אושפזה בעקבות כך והרגישה בנוח לשתף אותי בהרגשות שלה שלוו בין היתר ברצון להתאבד או פגיעה עצמית אחרת. השיתוף שלה עשה לי רע והדיר שינה מעיניי אך מעולם לא אמרת לה זאת ונתתי לה את ההרגשה שיש לה על מי לסמוך. אני בחורה די רגישה ומעולם לא היה לי ביטחון עצמי גבוה ותמיד הייתי עסוקה בלעשות את הכל בצורה מושלמת כדי לחפות על "אי מושלמותי" וזה התבטא בלימודים, בסדר וניקיון, בספורט אינטנסיבי, ואם הייתי אוכלת הרבה בארוחה הייתי מענישה את עצמי ומדלגת על ארוחות. אך ככל שהחברה המשיכה לשתף אותי במצב שלה התחלתי לפתח חרדות ובחודשים האחרונים אף להקיא לפעמים לאחר ארוחות. אני מסרבת להאמין שיש לי גם כן הפרעות אכילה כי אני אוכלת כמעט רגיל ויש פעמים שאני אוכלת ממש הרבה(שלפעמים זה נגמר בהקאות ארוכות ולפעמים לא) וגם המשקל שלי תקין פלוס, המצב מאד מטריד אותי, מה עליי לעשות?

היי שבוע טוב, רציתי לדעת האם יכול להיות מצב בהפרעות אכילה שהסיבה מתחילה מזה שרוצים לרדת בעקבות דימוי גוף,(קשה לי לראות את המשקל הגבוה, לא אוהבת את הגוף במשקל הגבוה למרות שהוא נמוך.. וכדו') וממשיכה לרצון לרדת במשקל בשביל להתעסק בזה כל הזמן, וכך הפחדים והבעיות הנפשיות הולכות הצידה, ז"א להעביר את הכאב הנפשי לכאב פיזי סוג של פגיעה עצמית, זה דבר שקורה? זה מוגדר אחרת? מה זה? תודה, לילה טוב.

היי שרון אני סובל מOCD לגבי מחשבות טורדניות על פגיעה עצמית הייתה לי הטבה מסוימת ואז פתאום באה מחשבה חדשה שאני רוצה שהמחשבות שנעלמו יחזירו שוב מה זה האם זה גם סוג של מחשבה טורדנית האם זה נורמלי או שזה התקף פסיכוטי

שרון היי אני סובל כבר כמה שנים ממחשבות תורדניות על זה שאני רוצה לפגוע בעצמי יש לציין שבחיים לא פגעתי בעצמי ואני מאוד מפחד מזה אני לא רגוע בכלל קופצני מאוד במיוחד אני גם מטופל טרופתי בפלוטין וסרווקל בתקופת החגים אני כול הזמן מפחד שאני זהו החלטתי ואני רוצה לעשות את זה זה לא פשוט לי בכלל אני רוצה לשאול את דעתך

הי, אני בת 23, בגיל 9-11 עברתי פגיעה מינית ע"י קרוב משפחה. התקפי חרדה, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית.. אחרי לא מעט טיפולים כושלים הגעתי סוף סוף למטפלת מושלמת מטעם מרכז לנפגעות.. אני איתה כבר שנה.. וביוני הטיפול שלנו יסתיים, כי היא מסיימת את ההתמחות שלה שם ואין לה אפשרות להמשיך. זה שובר לי את הלב. אני מרגישה ממש כועסת עליה מתוך הרגשה של נטישה (שזה אחד האלמנטים שמלווים אותי מאז הפגיעה) והיא מנסה להסביר לי שזאת לא נטישה אלא תהליך בריא של פרידה שאני צריכה לחוות, ואחווה בפעם הראשונה. אבל אני לא מסוגלת. אני מרגישה שאני רוצה לברוח עכשיו, לסיים עכשיו את הטיפול בתנאים שלי כדי לא לחוות את הכאב שאני יודעת שעומד לבוא ביוני. זה מרגיש כאילו אני יושבת מולה בפגישות עם דד ליין. כל מה שעובר לי בראש זה "יש לך רק עוד 3 חודשים לא משנה על מה תדברו זה לא יעזור לך כבר". יש בי גם רצון ככ עמוק לשמור איתה על קשר, אמרתי לה גם פעם שמרגיש לי שאם היינו מכירות במסגרת אחרת יכולנו להיות חברות.. ברור לי שזה לא יקרה, זה לא מקובל. וגם זה שובר לי את הלב. אני ככ אוהבת אותה, היא הבן אדם הראשון שהצליח להוריד אצלי את החומות, לאפשר לי להיפתח, לסמוך, להתחיל לעבד את הטראומה... ולדעת שזה עומד להילקח ממני, זה מכניס אותי להתקפים, אני נעשת מגעילה אליה בפגישות ממש מהתסכול, מדברת איתה על זה כמובן ומשתפת בכל התחושות, אבל כשאני לבד בבית והנושא קופץ למחשבות אני מרגישה ממש שאני נכנסת להתקף, כאילו העולם חרב עליי ושוב נוטשים אותי ואשאר לבד ולא יהיה מי שאכפת לו ושידאג לי. אני במתח תמידי, התקפי החרדה שלי התגברו ממש, היא מנסה מאוד להיות פה בשבילי ומאפשרת לי לכתוב לה בין פגישות דרך המייל כדי לפרוק, אבל בסופו של דבר אני מתה מפחד מהמחשבה על הפגישה האחרונה, מתסכל אותי שאין פתרון לסיטואציה הזו. היא אומרת שאולי היא תחזור למרכז אחרי שהיא תעבור את המבחנים ותקבל הסכמה (היא בשנה אחרונה ללימודי עבודה סוציאלית קלינית) אבל אין לדעת והיא לא רוצה לתת לי תקוות שווא, כלומר היא לא יכולה להתחייב שאם נעשה הפסקה של מס חודשים היא תחזור לשם ונוכל להמשיך את הטיפול. היא אמרה שקיבלה אישור עבורי שאני אוכל להמשיך את הטיפול עם מטפלת אחרת, וישר התנגדתי, ואני באמת לא רוצה, אחרי ככ הרבה קשיים שעברנו בקשר שלנו אני לא יכולה לדמיין להתחיל את זה מחדש מול מטפלת אחרת.

שלום רב לד"ר רוזיצקי. אני בן 27.5. במשך השנה וחצי האחרונים מטופל בתרופה פבוקסיל במינון 250 מ"ג ליום, בחלוקה לשתי מנות. התרופה ניתנה לי לשם סיוע בהתמודדות עם מחשבות טורדניות. המחשבות מופיעות באופן בלתי רצוני ובאופן אוטומטי. חלק מהמחשבות כולל תוכן של פגיעה עצמית (פגיעה גופנית). חלק מהן מתבטא בחזרה ובהרצה של משפטים ארוכים מסוימים. ניכר כי התרופה מקלה את העוצמה ואת התדירות של מחשבות אלה. אולם בחודשים האחרונים אני סובל מתופעה מציקה ביותר. אני מפהק ללא הפסקה במשך כול היום, ויש לי תחושת קושי בנשימה, במיוחד בעת אכילה. תופעות אלו מלווות בד"כ גם בעייפות כרונית ובחולשה, לעיתים גם בכאב ראש באזור הרקות. האם יכול להיות קשר בין הופעת תסמינים אלה לנטילה הממושכת של פבוקסיל במינון המדובר? האם יש צורך בהחלפה של פבוקסיל בתרופה אחרת, או בתוספת לה? חשוב לי לציין שבעבר נטלתי את התרופות: פריזמה, פקסט, אנפרניל, ציפרלקס, סרנדה. חלק מהן גרם לתופעות לא רצויות כמו השמנה באזור הבטן, יובש קיצוני בפה, קושי במתן שתן. אשמח לקבל מענה ממך.

גם אני.. אמממ כזה. לא יודעת איך לפנות פתאום אלייך.. האם לעולם אקטר?? האם זה אופי של לראות את הרע? משהו מאוד מוזר קורה אצלי...מצד אחד אני צריכה לשמוח שככה קורה..מצד שני אני ממש בלחץ וקשה לי הצלחה שהיא מורגשת מזוייפת. יודעת שזה לא מובן... כל חיי רציתי להיות מוערכת, שיאהבו אותי שיראו כמה אני טובה/ מוכשרת...עכשיו כזה קורה זה מרגיש רע. אולי לא אמיתי...מזוייף. לא יודעת להסביר את התופעה הזאת... לא טוב אני מקטרת ..טוב אני מקטרת.כאילו מה יש לי??????? אודי, אני מרגישה גם שההערכה הזו היא מעין זיוףףף...ושל אינטרסים! ושהגיעה על חשבון האחר...אוףףףףףףףףףף אני לא מובנת גם לי. סליחה :(

ראשית עדכון, לצערי לא נכנסתי לאחר שכתבתי הודעה ראשונה כאן כיוון שחליתי בקורונה ונמצאתי בחולשה. כעת החלמתי. חוץ מחולשה לא סבלתי מהוירוס. (רק הנפש.. וזה עניין אחר) וכן היה לי בעיה טכנית להיכנס לאתר.. שכעת יכולתי להתפנות לזה. אז תודה לכם על התגובות בשירשור למטה. תקופה קשה אמרתי... פגיעה עצמית ובלבול... את האמת דיי פוחדת לשלוח לחופשי את מה שקיוויתי... אניח לזה בינתיים... כמה שדווקא פה אני אמורה לחוש מוגנת... אני הכי פוחדת.... במיוחד שיש בקרה.. ואודי וגבולות שלא קיימים נראה לי בשום מקום... אני פה בצעדים ראשונים..... תודה לכולכם מתמודדת

שלום וברכה.אני מאובחנת עם הפרעת אכילה ודכאון. יש לי תור אצל פסיכיאטרית בעוד שבועים וחצי אבל מפני שהמצב מדרדר מצאתי לנכון לרשום פה. בחודש וחצי האחרונים בעקבות דיכאון,פגיעה עצמית וחרדות העלתי על דעת עצמי את מינון הקלנקס ל8 ביום. מבינה שצריכה להגמל מכך. אתמול הייתי במיון לאחר נטילת 12 כדורי קלונקס והפסיכיאטר רשם לי סימבלטה 60, אריפליי 5 וטרזודיל 50. החשש העיקרי שלי הוא השמנה ואשמח לשמוע בכנות את האמת בענין. החשש השני שאהיה זומבית מרב כדורים. אשמח למענה בענין זה בנוסף לגבי הקלונקס הציעה להפחית בכל 3 ימים 2 כדורים. אם נשמע סביר ומאיזה תופעות לוואי צפויה לסבול? בברכה ותודה גדולה.

אני בן 38 נשוי עם שלושה ילדים. לפחות 20+/- שנה שאני עוקר את ציפורני רגלי. לא תמיד, לא כל אצבע וגם לא באופן כפייתי. זה מגיע הרבה פעמים לדימום שלוקח לו זמן להיעצר. התחושה היא תחושה של הקלה מיידית אך גם מתחלפת מהר בכאב. אני מטפל בעצמי, חובש את הפצעים, מורח משחות וכאשר יש ריפוי אני פשוט עוקר את הציפורן מהשורש וחוזר להתחלה. איך לי גורם מתח ספציפי שאני מודע לו והדבר ליווה אותי גם ברגעים טובים וגם ברגעים פחות טובים. מה עושים??

פעם הייתי לוקח במשך שנים דפלפט 1250 מ''ג ופאקסט 30 מ''ג לפני מספר חודשים הפסיכיאטר שלי המליץ להפסיק עם זה. שבוע שעבר הוא המליץ לחזור בהדרגה עקב דיכאון שהתחיל לי [בעקבות נטילת אנדרוקור]. התחלתי לקחת יומיים 10 מ''ג פאקסט, ועוד יומיים 20 מ''ג. היום אחרי 4 ימים ייתכן שאני מרגיש שיפור כלשהו, או שזה רק דמיונות ?

אודי וכולם זה נכון שיש לי כוחות אבל בכולכם יש כוחות כל מישעבר פגיעה כזו ושרד יש בו כוחות רק צריך להקשיב להם להאמין בהם כוחות לשרוד לעבור את היום לתפקד בעבודה לקום מהמיטה בבוקר ללכת לישון בלילה בידיעה שהשדים יצאו המון המון כוחות שנים ביזבזתי את מירב האנרגיה שלי בלהלחם בחלקים שבי בקולות שחשבתי שנגדי אם יש משהו שהמטפל הנוכחית לימדה אאותי זה לא לפחד מהם לא לפחד מהדיסוציאציה להקשיב להם לדבר איתם להבין ...על מה יושב הפחד הכעס הכאב ולתעל את זה נכון לא לבטל אני כמו שאמרתי המון פעמים משתמשת בקול ההגיון וכשלא יכולה למצוא אותו נעזרת כמו כאן שאודי הזכיר לי שיש לי על מי לסמוך ובסהכ היא רוצה את טובתיינו מכאן זה המון שיחות עם כולם וכאן הגדולה שלה עצם זה שהיא מאפשרת לכל הקולות להשמע להיות. וגם להודות בטעות של עצמה וכן בעיני היא באמת אלופה כי מטפל שאומר כן נפלתי למקום קרבני כל משפט שאמרתי פגגע טעיתי ... מאפשר שיח כנה כזה שאפשר לראות את כל התמונה כולה ולהמשיך בהחלט יש לי על מי לסמוך עלי ועלייה....וזה אפשרי כשמאפשרים שיח פנימי וכמאפשרים שיח חיצוני.... תודה לכולכם...ושירה וינדוף בבקשה אל תישברו אתן חזקות יותר מימה שאתן מבינות ....חיבוק ענק