מזוכיזם: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה

סובלים מתחושת כישלון? מתמודדים עם אובדן עניין וחוסר יכולת לחוש הנאה? חושבים על המוות? ייתכן כי אתם סובלים מדיכאון. כיצד ניתן לזהותו ולמזער נזקיו דיכאון הוא תופעה נפשית שכיחה באופן יחסי, אשר מתבטאת באובדן עניין בעולם ובפעילויות היומיומית, אובדן של היכולת לאהוב, חוסר יכולת לחוש הנאה (אנהדוניה), ירידה קשה בהערכה העצמית, תחושה של חוסר ערך, נטייה לביקורת עצמית, גינוי עצמי ורצון בהענשה עצמית. לעתים, מגיעה הירידה בהערכה העצמית לידי שנאה עצמית של ממש, הנושאת אופי של רגשות אשם וייסורי מצפון, או לחילופין, רגשי נחיתות ובוז כלפי העצמי. שנאה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בתוכחה עצמית או גינוי עצמי ובפנטזיות על פגיעה עצמית ומוות. מחשבות כמו: "אני אפס", "אני כישלון", "אני לא ראוי לאהבה", "אני נטל על הסביבה", "אני לא ראוי לחיות" - נהפכות לדבר שבשגרה ולא תמיד נותרות בגדר מחשבות: הגינוי העצמי נעשה לעתים קרובות מול אחרים, כי הדבר משרת את התוקפנות...
ללמוד עוד על מזוכיזם
עיוותי חשיבה בקרב פדופילים-תמונה

הפדופילים מפרשים את המציאות על-פי צרכיהם. בעקבות ההד...

מאת: נעמה...
17/12/2007
דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה-תמונה

סובלים מתחושת כישלון? מתמודדים עם אובדן עניין וחוסר יכולת...

מאת: עפרה שלו
10/02/2016
סכיזופרניה: חיוני לטפל בהקדם-תמונה

התקף פסיכוטי יכול במקרים מסוימים לבשר על התפרצות...

מאת: ד"ר יעקב...
16/08/2017
הפרעת אישיות גבולית: כיצד לטפל?-תמונה

הסובלים מהפרעת אישיות גבולית מתמודדים עם כאב נפשי קשה...

מאת: ד"ר סגל מיכאל
06/06/2017
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל למזוכיזם?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

מזוכיזם: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

שלום. אני סובלת מבעיה די מביכה זה תקופה ארוכה, כמעט בכל חודש. במהלך השינה אני נושכת את הלשון, ממש לועסת אותה בשני צידיה. לעיתים, במהלך נשיכת הלשון בשינה, אני "מודעת" בתת-מודע לכך שאני נושכת את הלשון, אך ממשיכה בחוזקה. בבוקר שאחרי אני מתעוררת למראה מחריד של לשון לבנה ואדומה, עם סדקים. השבועיים שלאחר מכן הם קשים לתפקוד- בדיבור, באכילה ובכל תזוזה מזערית בפה. אני לא מספרת על כך להוריי, ולא פונה לרופא\ה, מבושה... האם תוכל לשער ממה זה נובע, ולהמליץ לי מה עליי לעשות? תודה.

שלום רב, הפרעות המופיעות בשינה מכונות "פאראסומניות". פגיעה עצמית בשינה נדירה יחסית ושייכת לתת קבוצה של הפאראסומניות. תת-קבוצה זו היא המופיעה בעת שנת החלימנ ועל כן נקראת: "REM SLEEP BEHAVIOR DISORDER (RBD)". יש לתופעה מספר אפיונים וגורמים. לצורך ברור וטיפול את יכולה לפנות לנוירולוג או בקשי הפניה למעבדת שינה ושם ינחו אותך. בברכה פרופ' יהודה פינקלשטין

תודה רבה על תשובותיך. די מלחיץ, מפחיד ומבייש... כל התהליך. הוריי לא יודעים דבר, כמו כן, עודני בתחום ה"קטינה". כנראה, איאלץ לחיות את הכאב הזה בכל חודש מחדש...

הפתרון האולטימטיבי להרכיב סד לילה לשיניים

שלום. גם לי יש משהו דומה, אך לא מתוך שינה, אלא כאשר אני ישנונית/עייפה ברמה קיצונית. לודגמא כאשר אני מניקה באמצע הלילה, ואז בבוקר, אני סוג של נזכרת שנשכתי את עצמי. לעיתים רחוקות אני קולטת את זה תוך כדי מעשה וקשה לי להפסיק... כאילו זה שומר אותי ערה או משהו כזה... האם גם כאן זה נכנס תחת הקטגוריה של "פאראסומניות"? תודה,

אל תתביישי או תחשבי שבגלל גילך הצעיר - לא תוכלי לקבל עזרה. תתאמי תור או בקשי מהורייך שיקבעו לך תור עם רופא השיניים או השיננית, תגיעי לרופא השיניים או לשיננית, ותספרי מה קורה. אחד הפתרונות יכול אולי להיות פלטה קטנה ששמים בפה לשעות השינה, והיא שומרת על הלשון. כל אחד מהם יוכל להסביר להוריך שהסבל מיותר, שחשוב לטפל בזה, ולהציע כיוונים לעזרה. לשלמות הלשון יש חשיבות דנטאלית, כך שהם בהחלט יכולים להיות כתובת לתחילת בדיקות והכוונה להמשך. אין צורך לסבול יש אנשים שמזיזים רגליים באופן אינטנסיבי בשינה יש אנשים שקמים מתוך שינה ואוכלים יש כל מיני תופעות, ואין צורך לסבול מהן. בהצלחה

בידיוק מה שקורה לי כבר שבועיים. אני מיואש ושנתי גרועה האם יש פתרון לדבר חוץ בפנייה לרופא פה ולסת

שלום רב, מדוע בושה? הרי לא עשית כל רע!!!! פשוט יש לך תופעה שאינה בשליטתך כי את ישנה. אני הייתי ממליצה לך בחום לפנות לרופאת המשפחה והיא תנחה אותך בהמשך. בהחלט יכול להיות שהפתרון לבעיה כל כך פשוט שחבל שתסבלי...חבל שתהיה עסוקה במהלך היום במה שקורה לך כאשר את ישנה... בבריאות שלימה, ד"ר אריאלה נחמני

שלום רב, הייתי ממליצה לך לפנות לרופא המשפחה והוא ידאג להפנות אותך לרופא מקצועי בהתאם. בברכה, ד"ר אריאלה נחמני

17/09/2019 | 11:02 | מאת: סוריקטה
מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, אין לי מושג למה אני כותבת. סוריקטה מרגישה דוחה כשהיא כועסת ככה. והאמת, כנראה לא רואים. ניסיתי לעשות סלפי שלי במצב של תחושת זעם פנימי ומעין פגיעה עצמית דמיונית. פרסמתי. אפילו אני מבחוץ לא מצליחה לראות פנים של ייצור רשע. סתם לא יפה, זקנה, אולי. מיואשת או מהרהרת או עצובה.עדינה. ואולי סתם פנים של נפש אנורקטית. אפרופו אנורקסיה - אמנם איני מחבבת אותו, את הגוף, אך המשקל שלי, אובייקטיבית, תקין לחלוטין. מה שפחות טוב בבדיקות הדם ועוד, למשל (גיל, מה לעשות) ומנוטר דרך קבע - זוכה לטיפול תרופתי או כירורגי. זה בשביל לומר שאני מתייחסת ברצינות ולא מבטלת או מזניחה. רשמת, אודי, למטה, ואצטט, אם זה בסדר (כי מרגישה שגם זה לא תקין): "זה באמת תרגיל בלהאמין שיש לנו יכולת השפעה כלשהי..." אמא שלי, שויתרה עליי, אמא שלי, מעולם לא הצביעה בבחירות. למדתי בבית ספר יסודי שבו נושא המעורבות היה אחד מהחשובים. היינו ילדים קטנים ועשינו סימולציות וכו'. והייתי ילדה כל כך לא שייכת. הקמתי מפלגה עם עצמי, כי מי רצה לחבור אליי, וגם אף אחד לא הצביע לה. אז המחנכת בחשאי דחפה פתק אחד שאאמין שהיה קול אחד שבחר. והיו ימי בחירות אמיתיות כאן בארצנו, ואני זוכרת אותי מתחננת וצורחת ומנסה לגרור אותה,את אמא, וגם שיטות עדינות ומרככות. גם לזה, להיות חלק במהלך הזה, בין השאר. כלום. לא היה עם מי לדבר. היא במיטה. והיא במיטה. והדיעה הנחרצת שלה שאין שום משמעות לקול שלנו, היות שממילא יש גורמים (שיש להם שם בעולמה) שהם קובעים את מה שהולך בעולם ובפרט כאן. הם גם אחראים לאסונות טבע, למשל וכו'. מחשבות קונספירטיביות למינהן, ולצערי ולבושתי, אולי דבקו גם בי לאחרונה... כל השנים, מאז שאני ברשומות, הלכתי להצביע למורת קול הבוז שלה. של אמא. הלכתי היא גם מילה בעלת משמעות, כי מגיל עשרה, אולי אפילו קודם, אני הולכת והולכת והולכת. אמא שלי עוד חיה. לא ברור איך, כי היא חולה מאד, לא ממש זזה, ומסרבת לקבל כל סיוע שהוא. היא לא מתירה לעצמה לראות אותי. יש לה יום הולדת, זה התאריך היחידי בו אני מעזה לנסות לברר שוב ושוב אם בטעות יהיה לי מקום - והתשובה שלילית. והיא מסובבת אליי את הגב, ואז מת חתול בחצר וזה קוטל אותי. אני חושבת שזעקות השבר שנפלטות ממני, ככה באמצע הרחוב וכנראה שגם בלילה מתוך שינה ואני מתעוררת מזה ונדמה לי ששמעתי אותי צועקת, קשורות גם לכך. אתה יודע מה, אודי, עזוב אכפתיות, עזוב את הבקשה להיעזר, עזוב את הקטע של לערוך פה שינוי, ומה פתאום עכשיו נזכרתי, אני מרגישה שלא מבינים. אולי גם שאני לא מבינה. סוריקטה

אייך תיראי פרצוף של יצור רשע..סתם לא יפה..זקנה..כשזה לא ... אגיד לך כך..אומנם איני מחפשת לראות במראה יצור רשע..כי אני יודעת שאני לא כזו..ואני מאמינה שגם את אינך כזו.. לגבי מכוערת ..וזקנה..ליבי איתך ..גמני רואה את עצמי ככזו.. מיואשת..מהורהרת..עצובה ועדינה..כן אפשר לראות..גמני רואה..בעיקר כמה את עדינה מה שאני כבר לא..אגב..אם את מתכוונת לזקנת הפורום מבחינת וותיקה..אז נהדר לך..כי אני הכי זקנה כאן בגיל.. שמחה שהטיפול הבריאותי שלך מנותר כל הזמן..חשוב מאוד רוצה לומר לך שגמני הייתי מנותקת בבית הספר היסודי ..לא מהסיבות שלך..פשוט הייתי דחויה מעצם שהייתי ילדה להורים גרושים.. נורא עצוב התגובה הקיצונית של אימך אליך..ממש כואב הלב.. סוריקטה יפה שלי..צר לי על החתול ויותר מזה על זעקות השבר שלך.. מה לא מבינים..?? מה את לא מבינה..אותך ?? חושבת שלא רואים אותך וכמה את סובלת ?? יכולה אולי לפרט..?? חיבוק אם אפשר חטולית

ובמבי - בהמשך למה שכתבת בעץ אחר, אבל לא אוסיף משקל עלייך - אני, למשל, לא ילדה טובה. אני לא. אפחד לא היה מציע לקחת את הייצור הזה איתו לחופש. אפחד לא השתגע. וזו גם לא ילדה. הייצור כבד מידי. לא הייתי רוצה להרוס למישהו את החופש שלו. וככה לכולם - ושוב אחזור על עצמי - החגים היא תקופה לא תמיד נחמדה לאנשים בודדים. למחוק, סוריקטה

הי סוריקטה, למה לעזוב את זה? למה לא לנסות ולהיות מובנת? שיבינו? שתביני? אודי

האם מטפל חייב לדווח אם המטופל פוגע בעצמו? לא ברמה סכנה חיים אך כן חותך. בנוסף שאלה לחברה: אם יש למטופל רצון לפגוע בעצמו אך עדיין לא פגע בעצמו האם יש חובת דיווח?

חן להערכתי, "חובת הדיווח" מורכבת ותלויית אבחנה מדוקדקת ופרטנית, לגבי כל "מקרה", מכדי לענות עליה במסגרת הנוכחית. ראוי גם לדעת ש"חובת הדיווח" אינה אמורה להיות מיושמת "באופן בוטה". במידת האפשר, מתבקש שיקול דעת מעמיק ולרוב תוך כדי שיתוף המטופל ובני משפחה קרובים בתהליך הדיווח, אם בכלל. כך שאני ממליץ לך שתבדקי העניין באופן פתוח וגלוי עם המטפל/ת אצלו/ה את נמצאת בטיפול. תסמכי עליו/יה.

אם מטופלת אומרת שלפעמים היא רוצה לפגוע בעצמה (עם סכין או כל דבר אחר) - לפגוע אך לא כלל להתאבד האם על המטפל חוות הדיווח? (מדובר במטופלת מעל 18 וכשירות קוגניטיבית). אם יש סימנים של פגיעה עצמית (שוב לא ברמה של סכנה חיים) האם כאן יש חובה דיווח?

היי אסנת בנוגע לחובת דיווח מעל גיל 18 הנושא מאד מורכב ולרוב קשור בהרבה מאד גורימם בין המטפל ובין המטופל. תמיד עומדת לנגד המטפל השאלה של חובת הדיווח או מעשה שראוי לעשותו כדי להגן על המטופל למול שמירה על סודיות ופרטיות המטופל ולכן כל מקרה יישקל לגופו. בדרכ המטפל יבדוק עם המטופל מהי רמת הסכנה? האם היו נסיונות כאלו בעבר? האם מדובר בפנטזיה או מחשבות או ממש תכנית מסודרת? האם הפגיעה העצמית אינה רצון למות כפי שכתבת אלא רצון להעביר את הכאב לגוף במקום שהוא בלתי לנסבל לנפש? לעיתים יעלה בטיפול שיש צורך במעורבות של אדם נוסף כמו: פסיכיאטר או בן משפחה קרוב שיהיה מודע למקום הפוגעני ועוד. ליאת

אז אם אין פגיעה ממש המטפל לא תדווח את זה? - רק מחשבות ללא תכנית/ניסיון של פגיעה (לחשוב על לקחת סכין ולחתוך קצת - לא ברמה שמסוכן) האם מותר למטפל להגיד שלא יהיה דיווח ואז בפועל כן לדווח? (כלומר לשקר על מנת שהמטופל יגיד את האמת?). אם כן ידווח האם יש בחירה למי לדווח? (חובה להורים? - אם זה דרך קופ"ח יש להם גישה ליצירת תקשורת עם ההורים גם אם לא מביאים...) ניתן לבחור למי שהמטפל תפנה?

פורומים בנושא מזוכיזם
פורום פסיכותרפיה
ליאת ברעוז תענה על שאלות הגולשים בתחומים הנוגעים לפסיכותרפיה, כגון: חששו...
פורום טראומה והלם-קרב
הפסיכותרפיסט ד"ר דרור גרין ישיב על שאלות הגולשים בנושאים הנוגעים בטראומה...
פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
ד"ר מאיר נעמן ישיב על שאלות הגולשים בתחומים הנוגעים לדרכי התמודדות עם מצ...