מזוכיזם: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

דכדוך או דכאון אחרי לידה: מדריך

התינוק חמוד להפליא, אבל את מדוכדכת? רוב הנשים יחוו דכדוך לאחר הלידה. 10%-15% מהנשים יחוו דיכאון של ממש, המחייב טיפול. החדשות הטובות: הטיפול אפקטיבי הבאת ילד לעולם כרוכה בהתרגשות ניכרת - ולעתים המאורע המשמעותי מזמן גם בלבול, חששות, מחשבות שליליות; ולעתים גם דיכאון של ממש. "דיכאון אחרי לידה" מוגדר כמצב רגשי שעלול להתפתח בתקופה שאחרי הלידה - וכולל חרדות, שינוי במצב רוח, מחשבות טורדניות ותסמינים גופניים. מורכבותה של החוויה גורמת לנשים רבות לחוות מצב רגשי ירוד, בתקופה שלאחר הלידה. אצל חלק מהנשים, יתפתח "דיכאון אחרי לידה" שזה דיכאון קליני לכל דבר.   כאשר תפקוד האם נפגע באופן קיצוני, סביר שמדובר בדיכאון. צילום: שאטרסטוק   מה ההבדל בין "סתם" מצב רגשי ירוד, לבין דכאון אחרי לידה? ישנם מספר הבדלים בין שני המצבים. חשוב מאוד להיות מודעים לאופי המצבים האמורים - ולדעת להבחין האם מדובר במצב המכונה "דכדוך שלאחר לידה" (מצב הנחווה ע"י 50%-70%...
ללמוד עוד על מזוכיזם
עיוותי חשיבה בקרב פדופילים-תמונה

הפדופילים מפרשים את המציאות על-פי צרכיהם. בעקבות ההד...

מאת: נעמה...
17/12/2007
דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה-תמונה

סובלים מתחושת כישלון? מתמודדים עם אובדן עניין וחוסר יכולת...

מאת: עפרה שלו
10/02/2016
סכיזופרניה: חיוני לטפל בהקדם-תמונה

התקף פסיכוטי יכול במקרים מסוימים לבשר על התפרצות...

מאת: ד"ר יעקב...
16/08/2017
הפרעת אישיות גבולית: כיצד לטפל?-תמונה

הסובלים מהפרעת אישיות גבולית מתמודדים עם כאב נפשי קשה...

מאת: ד"ר סגל מיכאל
06/06/2017
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל למזוכיזם?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

מזוכיזם: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

שלום. אני סובלת מבעיה די מביכה זה תקופה ארוכה, כמעט בכל חודש. במהלך השינה אני נושכת את הלשון, ממש לועסת אותה בשני צידיה. לעיתים, במהלך נשיכת הלשון בשינה, אני "מודעת" בתת-מודע לכך שאני נושכת את הלשון, אך ממשיכה בחוזקה. בבוקר שאחרי אני מתעוררת למראה מחריד של לשון לבנה ואדומה, עם סדקים. השבועיים שלאחר מכן הם קשים לתפקוד- בדיבור, באכילה ובכל תזוזה מזערית בפה. אני לא מספרת על כך להוריי, ולא פונה לרופא\ה, מבושה... האם תוכל לשער ממה זה נובע, ולהמליץ לי מה עליי לעשות? תודה.

שלום רב, הפרעות המופיעות בשינה מכונות "פאראסומניות". פגיעה עצמית בשינה נדירה יחסית ושייכת לתת קבוצה של הפאראסומניות. תת-קבוצה זו היא המופיעה בעת שנת החלימנ ועל כן נקראת: "REM SLEEP BEHAVIOR DISORDER (RBD)". יש לתופעה מספר אפיונים וגורמים. לצורך ברור וטיפול את יכולה לפנות לנוירולוג או בקשי הפניה למעבדת שינה ושם ינחו אותך. בברכה פרופ' יהודה פינקלשטין

תודה רבה על תשובותיך. די מלחיץ, מפחיד ומבייש... כל התהליך. הוריי לא יודעים דבר, כמו כן, עודני בתחום ה"קטינה". כנראה, איאלץ לחיות את הכאב הזה בכל חודש מחדש...

הפתרון האולטימטיבי להרכיב סד לילה לשיניים

שלום. גם לי יש משהו דומה, אך לא מתוך שינה, אלא כאשר אני ישנונית/עייפה ברמה קיצונית. לודגמא כאשר אני מניקה באמצע הלילה, ואז בבוקר, אני סוג של נזכרת שנשכתי את עצמי. לעיתים רחוקות אני קולטת את זה תוך כדי מעשה וקשה לי להפסיק... כאילו זה שומר אותי ערה או משהו כזה... האם גם כאן זה נכנס תחת הקטגוריה של "פאראסומניות"? תודה,

אל תתביישי או תחשבי שבגלל גילך הצעיר - לא תוכלי לקבל עזרה. תתאמי תור או בקשי מהורייך שיקבעו לך תור עם רופא השיניים או השיננית, תגיעי לרופא השיניים או לשיננית, ותספרי מה קורה. אחד הפתרונות יכול אולי להיות פלטה קטנה ששמים בפה לשעות השינה, והיא שומרת על הלשון. כל אחד מהם יוכל להסביר להוריך שהסבל מיותר, שחשוב לטפל בזה, ולהציע כיוונים לעזרה. לשלמות הלשון יש חשיבות דנטאלית, כך שהם בהחלט יכולים להיות כתובת לתחילת בדיקות והכוונה להמשך. אין צורך לסבול יש אנשים שמזיזים רגליים באופן אינטנסיבי בשינה יש אנשים שקמים מתוך שינה ואוכלים יש כל מיני תופעות, ואין צורך לסבול מהן. בהצלחה

בידיוק מה שקורה לי כבר שבועיים. אני מיואש ושנתי גרועה האם יש פתרון לדבר חוץ בפנייה לרופא פה ולסת

שלום רב, מדוע בושה? הרי לא עשית כל רע!!!! פשוט יש לך תופעה שאינה בשליטתך כי את ישנה. אני הייתי ממליצה לך בחום לפנות לרופאת המשפחה והיא תנחה אותך בהמשך. בהחלט יכול להיות שהפתרון לבעיה כל כך פשוט שחבל שתסבלי...חבל שתהיה עסוקה במהלך היום במה שקורה לך כאשר את ישנה... בבריאות שלימה, ד"ר אריאלה נחמני

שלום רב, הייתי ממליצה לך לפנות לרופא המשפחה והוא ידאג להפנות אותך לרופא מקצועי בהתאם. בברכה, ד"ר אריאלה נחמני

האם מטפל חייב לדווח אם המטופל פוגע בעצמו? לא ברמה סכנה חיים אך כן חותך. בנוסף שאלה לחברה: אם יש למטופל רצון לפגוע בעצמו אך עדיין לא פגע בעצמו האם יש חובת דיווח?

חן להערכתי, "חובת הדיווח" מורכבת ותלויית אבחנה מדוקדקת ופרטנית, לגבי כל "מקרה", מכדי לענות עליה במסגרת הנוכחית. ראוי גם לדעת ש"חובת הדיווח" אינה אמורה להיות מיושמת "באופן בוטה". במידת האפשר, מתבקש שיקול דעת מעמיק ולרוב תוך כדי שיתוף המטופל ובני משפחה קרובים בתהליך הדיווח, אם בכלל. כך שאני ממליץ לך שתבדקי העניין באופן פתוח וגלוי עם המטפל/ת אצלו/ה את נמצאת בטיפול. תסמכי עליו/יה.

אם מטופלת אומרת שלפעמים היא רוצה לפגוע בעצמה (עם סכין או כל דבר אחר) - לפגוע אך לא כלל להתאבד האם על המטפל חוות הדיווח? (מדובר במטופלת מעל 18 וכשירות קוגניטיבית). אם יש סימנים של פגיעה עצמית (שוב לא ברמה של סכנה חיים) האם כאן יש חובה דיווח?

היי אסנת בנוגע לחובת דיווח מעל גיל 18 הנושא מאד מורכב ולרוב קשור בהרבה מאד גורימם בין המטפל ובין המטופל. תמיד עומדת לנגד המטפל השאלה של חובת הדיווח או מעשה שראוי לעשותו כדי להגן על המטופל למול שמירה על סודיות ופרטיות המטופל ולכן כל מקרה יישקל לגופו. בדרכ המטפל יבדוק עם המטופל מהי רמת הסכנה? האם היו נסיונות כאלו בעבר? האם מדובר בפנטזיה או מחשבות או ממש תכנית מסודרת? האם הפגיעה העצמית אינה רצון למות כפי שכתבת אלא רצון להעביר את הכאב לגוף במקום שהוא בלתי לנסבל לנפש? לעיתים יעלה בטיפול שיש צורך במעורבות של אדם נוסף כמו: פסיכיאטר או בן משפחה קרוב שיהיה מודע למקום הפוגעני ועוד. ליאת

אז אם אין פגיעה ממש המטפל לא תדווח את זה? - רק מחשבות ללא תכנית/ניסיון של פגיעה (לחשוב על לקחת סכין ולחתוך קצת - לא ברמה שמסוכן) האם מותר למטפל להגיד שלא יהיה דיווח ואז בפועל כן לדווח? (כלומר לשקר על מנת שהמטופל יגיד את האמת?). אם כן ידווח האם יש בחירה למי לדווח? (חובה להורים? - אם זה דרך קופ"ח יש להם גישה ליצירת תקשורת עם ההורים גם אם לא מביאים...) ניתן לבחור למי שהמטפל תפנה?

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה

המומה המון נכון חוץ מהשאר שלא הבנתי אבל לא נורא גם כך אני לא תמיד מבינה הכל תודה יםה שלי

קשה לקרוא הכל ברצף..אז קראתי בחלקים. ומתחשק לי לשבת לצידך אפשר?? ולספר לך שגם אני קניתי בובה שעוד לא חיבקתי למרות הרצון העז. מה זה אומר? אין למ מושג כרגע. מחבקת אותך בשקט רק אם מתאים..אם לא אז לא.

סוריקטה יקרה שלי, כמעט שאין לי מילים או נשימה או אוויר ואיך אני מרגישה ששתינו התערבבנו והראש מסתובב ואני שבה וקוראת ואת עומדת מולי בכאב שלך-שלי עד שאיני יכולה לשאת את המחשבות על כמה קשה לך ואיך הכל צועק בתוך פסקאות כל כך בהירות וכתובות כמו מסה או פרק בספר (סוריקטה תכתבי... תכתבי). אולי אני ממהרת לכתוב מבלי שהבנתי הכל, אבל אני רוצה שתדעי שקראתי ואני מלאת תודה על המילים שלך. זה לא כעס, זה זעם מכלה ואלים וכן, לתת לגיטימציה לכיס יכול להיות מכעיס וממעיט בתחושה עצמה. זו לא תחושה, זו החיה שנשחטת, משהו גולמי, ראשוני, מכלה כמו סרטן. וניסיתי לשים לזה סוף אפילו במוות אבל נכשלתי. וגם אם אגיע אליו לא אתמוטט כי בחוץ הכל שקט, לבוש מוקפד ומחרוזת פנינים במקום סחבות ודם וחתיכות בשר ומתחת לבגדים עור פצוע. לא רואים ולא שומעים. הכל רעב גם אם אוכל בסתר . כמו עונש. כן, אם מישהו היה לוקח אותי, אם מישהו היה לי גשר כדי שאדע שזו אני, שזה נכון ואמיתי. אם מישהו היה מאמין שלבד אי אפשר שזה לא תלוי רק בי שאני מבקשת הצלה. שאין לי כח. סוריקטה, למה כל כך קשה לך כאן? תודה שראית אותי שירה

הי שירה, מכירה את זה שלא רואים ולא נראים מתמוטטים מבחוץ. כביכול נראים שלמים ומטופחים. אבל את יודעת, מטפלים יכולים להיות רגישים ובמיוחד לרגע הכניסה שלך לחדר. במיוחד אחרי אסון כמו חופש כזה שהיה אצלכם. הרגע הקטן-עצום בו את עוברת מהחוץ למרחב הביניים. מבחינים במשהו בתנועות הגוף, הידיים, הצעדים, מנח הראש, זווית העיניים. האימה והזעם בעיניים המוסוות. ברוח שאת סוחפת איתך. רואים ו/או מרגישים את זה. מי שיש לו רגישויות גבוהות כאלה, כנראה כן יכול לראות. שירה, אין מישהו שיודע שאת בטיפול ויש לו מושג על מצבך? ההורה הנוסף, אולי? יש לכם ילדים משותפים. אצלי יש (אולי זה קור העכביש שלי). כי אני אדם כל כך בודד ולא עצמאי. המידע הזה של היותי בטיפול וגם פרטי המטפל היה אצל המעטים שהכירו אותי. איתך, סוריקטה

ושוב מילים שלי (באסה), אבל אמתין לתגובה של אודי, באם ייבחר. ייתכן שבשורה תחתונה דיברתי, בין השאר, על דיפרנציאציה של העצמי. מוצאת קשר בין הרשום לעיל לויתור על העולם המקביל (כאן) מול המציאות. לא בטוחה. איכשהו אני חושבת שאולי גם יש לבחון איש ואיש, אישה ואישה, את רמת ההישענות על האינטרנט לצד ההישענות במציאות. סוריקטה (בראש חתמתי את שמי האמיתי וגם זה אומר את דברו)

תודה מיכל, מבינה לחלוטין את הקושי להבין עיסה וגוש עצום של מילים. מבינה את הרתיעה שזה יוצר. בכל זה, לו הייתה זו מציאות, אפשר היה להביט לי בעיניים ולראות ולגלות. משהו יפה, כנראה, דווקא. פריזמה אחרת. הבובה - יש לה צורה מאד מיוחדת והמטפל שלי פירשן אותה וזה אוף. ובכל זאת, אחת רכה ומתוקה וצבעונית. תודה, 'סוריקטה'

תודה על ההקשבה. חטולית יקרה. שלך, סוריקטה

סוריקטה יקרה. אולי לא הבנתי נכון..אבל למה את חושבת שהאורך הוא גרוע?? למה לרדת על עצמך כל הזמן??? וכן בטח שרואים משהו יפה. לא מבינה..אני בעייתית בלקרוא בבת אחת!! לא את. הכתיבה שלך ברמה גבוהה, ואני עם בעיית קשב וריכוז אז לי זה קשה ולכן קראתי בחלקים זה הכל. הבובה- זה דבר רך ונפלא וטוב שיש לך. אני קניתי אותה רק ממש לא מזמן, רכה וצבעונית גם שלי😁הדבר היחיד שהעזתי לקנות היה כלבלב, דובי ועד שהצלחתי להגיע לדבר האמיתי לקח זמן!! ואספר לך שאצלה השארתי את הדובי הראשון שהבאתי לטיפול והוא נשאר,שם על הספה...הוא היה עזוב, ילדיי לא רצו אותו. קצת מרופט ולא שחקו איתו מעולם והעדיפו דובונים אחרים..אז הבאתי אותו אליה.. משהו סמלי שכזה וכעת תוהה אם לקחת אותו או להשאירו שם...אולי ישאר שם.

הי מיכל, יש בי כל מיני מחשבות על האורך המוגזם, בעיניי. חלקן, מניחה, קשורות לעולמי. אולי, אם תרצי, ספרי פה בהמשך אלו מחשבות יש לך בקשר להשארת או לקיחת הדובי הוותיק, שחווה פיסה נאה של היסטוריה משותפת מחדר הטיפול? סופשבוע נעים, סוריקטה

הי סוריקטה, הי לכולן, הדברים שכתבת, והתגובות להן, כל כך חזקות ומשמעותיות, שרק אניח כאן את היותי קורא ונוכח, מבלי להוסיף תוכן. (זה המקביל ביורת לקשר עין, למבט, כך נראה לי). אודי

פורומים בנושא מזוכיזם
פורום פסיכותרפיה
ליאת ברעוז תענה על שאלות הגולשים בתחומים הנוגעים לפסיכותרפיה, כגון: חששו...
פורום טראומה והלם-קרב
הפסיכותרפיסט ד"ר דרור גרין ישיב על שאלות הגולשים בנושאים הנוגעים בטראומה...
פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
ד"ר מאיר נעמן ישיב על שאלות הגולשים בתחומים הנוגעים לדרכי התמודדות עם מצ...