פורום פסיכולוגיה קלינית

הנני בת 34 נשואה , מה שעובר עלי אני לא מאחלת אף לאויבים שלי עברתי המון מקומות עבודה ודווקא שחשבתי שמצאתי את עצמי כמועמדת מתאימה לתפקיד אכזבו אותי המעסיקים ונאלצתי לעזוב אחרי מפלה גדולה למרות בקשותי החוזרות ונישנות שהנני מעונינת בעבודה קבועה כי הנני קניתי בית חדש ומשכנתא על הראש דוקא אז נאלצתי להתפטר בעל כורחי ותמיד זה קורה שאני כבר מחויבת לכ למיני תשלומים על הדירה החדשה ועוד... אני מאוד מיואשת שגם כיום שיש לי עבודה אני חושבת פעמיים אם הנני ראויה או מתאימה לתפקיד שלי וכן מעסיקיי מרוצים ממני . אין לי חשק ללמוד או לעבור שינויים כי התאכזבתי מאוד מכל מקומות עבודתי ואני לא מוצאת את עצמי לומדת כי אני אומרת ממילא יפטרו אותי אז מה הטעם אני חשה שקללה רובצת עלי בכל מקום אליו אפנה לא אמצא את עצמי וזה מה שגם מגלה עתידות אמרה לי אות קין חרוט על מצחך נעה ונדה כמו קין , מה עלי לעשות כדי לשנות את עצמי ולאן עלי לפנות כדי לשנות את אורח חיי שאהיה מרוצה מעצמי וממקום עבודתי ואמצא תוכן ללמוד וללמד עם המון מוטבציה תודה!!!

מאיה שלום נשמע שהדרך קצת הלכה לאיבוד. אולי בעבר היא נראתה ברורה יותר, אבל עכשיו נותרת חסרת ביטחון וחוששת שכל צעד שתבחרי יהיה שוב תחילתה של נפילה נוספת. את ממקדת את הקושי בעבודה, ויתכן שבאמת שם המוקד. בכל מקרה, במצב כזה הייתי מנסה להיות עם ראש פתוח ולראות מה קורה בכל תחומי חייך כשהעבודה הוא חלק מזה. קשה לתת עצה ממוקדת מאחר והבעיה אינה ממוקדת. זהו מצב שמתאים לפנות לייעוץ מקצועי כדי לקבל הכוונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג וזה כתוב בזכר כי זאת כוונתי באזור ראשל"צ- נס- ציונה -רחובות. תודה

מאיר פרס טל. 08-9463071 משדרות חן ברחובות.

יש בתל השומר פסיכיאטר ממש טוב קוראים לו ד"ר דניאל שטיין

שלום, האם את חברת קופת-חולים מסויימת?

היי,, יש בראשל'צ מירפאה פרטית של כמה פסיכולוגים ופסיכולוגית בשם " מירקם"...לפי מיטב ידיעתי זה עדיין קיים , והם טובים.תחפשי 144. בהצלחה.

לכל ההורים שבינינו, הי, יש לי ויכוח עם אשתי. היא טוענת, שבשום פנים ואופן, אין אף פעם צורך להרים יד חינוכית על ילד. אבל לפעמים, הילדים שלנו , כן אלו המתוקים לעתים, יכולים לשגע פילים ולנצל את אורך רוחנו. השכבתי ילד לישון חצי שעה לאחר זמנו. הילד לא רוצה לישון (מה הם כל כך שונאים בשינה ???) ועושה רעש. הוא עוד יעיר את אחותו הקטנה שבעמל רב הצלחתי זה עתה להשכיב אותה. וזה מה זה מלחיץ, כי אני צריך עוד מעט לעזוב את הבית לפגישה חשובה. אז בהתחלה עוד יש סבלנות, חמודי, לך כבר לישון . לאט לאט עוזבת הסבלנות והרוגז מתחיל לחלחל. בסוף זה פורץ החוצה. אז לא עדיף כבר על ההתחלה, לתת לקטנצ'יק איזה פליק קטן מתוך מעטה של רוגז אבל כאשר עדיין אנו שולטים במצב, ונגמר הסיפור. (בתקוה). זאת הדילמה. מה אתם אומרים , ידידי המלומדים ??

שלומי אני המומה......בשום פנים ואופן לא!!!!! חד משמעי!!!!!! שלא תעיז להרים יד!!!!!!! אל תוציא את התסכולים שלך על הילד!!!!!!!

בוא נראה מה רע האם את המנצל את הכוח הפיזי הרב שיש לך על פניו של הילד ? כן האם אתה מלמד אותו לתקשר בדרך חיובית מילולית ? לא האם הילד לומד מזה שכדי לקבוע הוא צריך רק להכות מישהו פליק קטן ? כן תוצאה פעם הבאה שהקטנה כן כן זאת שאתה מפחד שתתעורר תתנגד לבצע את מה שהוא חושב שהיא צריכה לעשות הוא פשוט ישתמש בשיטה המופלאה שהוא למד מאבא פליק אחד קטן ואז אתה תבוא זועם ותפליק לו ואולי הוא י הפוך ליותר מתוסכל וירביץ לילדים בבית הספר ואז המורה תקרא לך לשיחה ועוד ועוד וזה כמובן רק תסריט אופציונאלי אבל אני מקוה שהבנת פחות או יותר למה מאוד לא מומלץ להרביץ אז מה כן ? להושיב את הילד ולומר לו : אני מאוד מבואס מתוסכל מעוצבן שאתה לא הולך לישון כעת שזה הדבר שאני מבקש ממך לעשות ולכן פעם הבאה שאתה תבקש ממני דבר גם אני לא אעשה אותו. כמו כן יש לבדוק האם הילד לא מוכן לישון מסיבה מסויימת נגיד פחד או משהו כזה אבל זה כבר נושא לסרט אחר בהצלחה ביי

שלומי היי גם אני מרגישה שלהפליק מהר מידי זה לא מומלץ. ולהרביץ - בכלל נראה לי לא טוב. היום, כשאני אמא לבן גדול, שגבוה ממני כמעט בראש, אני נזכרת שהייתי תמיד,ועדיין, מאוד מאופקת, העדפתי "לשחרר צעקה", במקום "לשחרר מכה". גם את הצעקה לא שחררתי מיידית, ובוודאי שלא על כל צעד ושעל, למרות שהיו מקרים שהרגשתי שאני ממש עומדת בפני " התפוצצות מערכתית"... יש לי בן דוד- גבר בן 50- שסבל בילדותו "מאבא רגזן ", שהפליא מכותיו בילד,בחגורה. בן דודי- אב לשתי בנות, נשבע שהוא לעולם לא ירים מכה קטנה עליהן , כי כילד זוכר הוא בגופו ובמוחו את ההשפלה, את הכאב. אתה מבין שלומי? אנחנו האנשים הגדולים (בגיל ובגוף), מול הילד ,שגובהו בקושי מטר.....נראה לך הוגן? זה חלשים על חלשים יותר. כי לדעתי אנשים מרביצים לילדיהם מתוך חולשה, לא מתוך כוח..... הנפת יד נתפסת בעיניי כאקט של חוסר אונים, חוסר סבלנות. לכן- השתדל להמנע מהרמת יד, הרווח יהיה כולו שלך. שתצליח. ש נ ה ב

שלום שלומי, אם הייתי רוצה להיות ציני, הייתי אומר לך שפליק קטן או פליק גדול הוא דווקא דרך להעיר ילדים ומבוגרים כאחד ולא לגרום להם לישון. אחת מסגולותיה של הורות טובה (לעניות דעתי והרגשתי) היא היכולת להבדיל בין הצרכים שלנו כהורים ובין הצרכים של ילדינו. עוד לא נגרם שום נזק פסיכולוגי לילד שלא הלך לישון בזמן, אך לעומת זאת, נגרמו גם נגרמו נזקים פסיכולוגיים לילדים שהוכו. מדוע? משום שבהכאת ילדים אתה מפגין את כוחך הפיזי כמבוגר על חלשים והילד מפנים את המסר שעולם המבוגרים הוא עולם מאיים. מה יקרה אם ילדיך לא ישנו כשאתה תלך לפגישה החשובה? בהתייחסות שלך ניכר צורך ניכר לשלוט ולהשליט סדר. זה עניין שלך, שאינו קשור לילדיך. דמות הורית צריכה להיות, ללא ספק, דמות שמפגינה גם סמכות ויכולת להציב גבולות. אבל נדמה לי שעל ידי הכאה אתה משדר לילד בדיוק את ההפך: שאתה מאבד שליטה על עצמך, וזה מעיד בהחלט על חולשה ולא על חוזק. וכאמור, אם להיצמד לדוגמא שהבאת, פליק מעולם לא הרדים אף אחד. הנח להם והם יירדמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

או. קיי. אני רואה שאני צריך להדוף מתקפה רבתי ! חברה, להירגע כולם. אני לא ממש זוכר מתי לאחרונה הרמתי יד על הילדים. אבל לצורך הענין, אני רוצה בכל זאת להביא את הטיעון שכנגד. כאשר ילד עושה מעשה לא טוב, למשל עושה רעש אשר עלול להעיר מישהו, והוא הוזהר כמה פעמים שמעשהו הנו רע, יש צורך בענישה. הרי הילד צריך ללמוד שכשעושים משהו לא טוב, סופגים. אי אפשר לתת לילדים לעשות ככל העולה על רוחם , נכון ? אני רוצה להבדיל בין מכה רצינית כואבת מתוך כעס אמיתי, לבין מכה חלשה יחסית שלא פוגעת פיזית, אבל יש לה את האלמנט של העברת מסר חריף של אי שביעות רצון מהילד , ובהקפדה שהדבר יעשה בלי רוגז פנימי. מתוך קור רוח. אני יודע שהדבר מסוכן כי לא תמיד אנו שולטים בעצבינו, אבל מה שאני אומר זה שעדיף אם כבר בסופו של דבר אנו אומדים את עצמנו בלי להתייפייף ורואים שבסוף נתרגז כהלכה ואז עלולה המכה גם להיות כואבת וקשה, אולי עדיף על ההתחלה כשאנו עדיין רגועים יחסית, להעניש בצורה כזו. אני מקוה שהסברתי את עצמי. ואל תרוצו כולכם להלשין עלי במועצה לשלום הילד או משהו כזה . או קי ???

לשלומי לא נישאר לי מה לומר.... אני מבקשת ממך ואפילו מתחננת על תרים עליו יד, בבקשה......

שלומי דיבר על פליק קטן,אתם עשיתם מזה מכות רצח ועוד עם חגורה. אני אנסה לתפוס את ראשו של שלומי.... שלומי אני יודע שאתה מת על הילדים אך קורה לעיתים שהם מוציאים אותנו ההורים מהכלים,ופליק קטן ואפילו שלא כואב אם ניתן אותו ברגע לא של כעס יכאב כעת לילד ולמה?כי הכל פסיכולוגי,והילד מודע שאכן הוא לא מתנהג כיאות ועל זה הוא קיבל פליק ואז הוא בוכה ולנו בתור הורים כואב הלב. לכן להימנע מכל מגע עם ילדך בתור מכה כי הפגיעה בך בתור אב יותר קשה,כי לך יכאב יותר. ואתה זה שמתייסר למרות שלעיתים זה בא הפליק הקטן שלא בשליטתך.אבל הפחד הגדול שמא הפליק הקטן לא יספיק ואז זה ייהפך לפליק יותר גדול בגלל זה רצויי להימנע מכל פליק ואפילו הקטן.

שלומי, אני לא מאמינה לכל יפי הנפש כאן שאף פעם לא הפליקו פליק קטן לילדיהם. הרי את הפליק הקטנטנן אנו מפליקים לאחר דיבורים רבים ואזהרות רבות, כמובן שבתוך תוכנו אנו לא רוצים להפליק, אבל איך תסבירו שבסוף זה עובד (נכון?), כמובן שאני כמו כולם לא בעד ואחרי הפליק אני יושבת ואומרת לילד שכואב לי בלב הפליק יותר מאשר בטוסיק של הילד . אז שלומי, עדיין בוא נשאיר את זה כאופציה אחרונה אם בכלל ונשמור כל כבוד ילדינו. יום טוב!!!

ים, את כמו משב רוח רענן ביום חם ושרבי ! סוף סוף מישהו שמדבר בשפתי. תהיי בריאה, ושהילדודס שלנו לא יעמידו אותנו בנסיון אף פעם. שנגדל אותם בכיף, בהמון סבלנות, עם המון תשומת לב, וים של אהבה !!! ביי

שלום ים, אני מודיעה לך שלי לא הפליקו אף פעם! - תקראי גם את התשובה שלי לשלומי בסוף העץ הזה. ואני מתארת לעצמי שהורי לא היו היחידים. ותאמיני לי, אני הייתי שובבה לא קטנה, והורי היו בשר ודם כמו כל האנשים. לא צריך להיות יפה נפש וגם לא מלאך כדי לא להפליק לילד, צריך להיות פשוט... בן אדם! כל טוב! נזבורה

הפליק לא יגרום לילד לרצות לישון אלא יזכה אותו בתשומת הלב לה הוא זקוק ממך. אם אנחנו מחנכים ללא לאלימות עלינו להוות דוגמא אישית. וכן, גם פליק קטן נחשב אלים ולא משיג שום תוצאה חיובית. עדיף לתאר לילד את תחושתו ואת תחושתך כלפי התנהגותו אך מבלי להאשים אותו, משום שהאשמה היא אלימות מילולית. למשל, אני מבין שאתה לא רוצה ללכת לישון עכשיו אבל הרעש שאתה עושה מאוד לא נעים לי. אני מאוד לא רוצה שמיכל תתעורר. היה לי מאוד קשה להשכיב אותה לישון ואני מאוד אכעס אם היא תתעורר שוב. ברגע שתדבר לילד בגובה העיניים הוא יזהה את רגשותיו ורגשותיך וירגיש שותף למשימה. זה על קצה המזלג מתוך הספר, "הורים משוחררים ילדים משוחררים". אצלי זה מניב תוצאות חיוביות, מקווה שגם אצלך. בהצלחה, מיכל.

שלום שלומי, אמנם אין לי ילדים, ולכן אולי אין לי בכלל זכות דיבור. אבל בכל זאת אהיה חוצפנית ואביע ישר מן הלב את מה שאני מרגישה לגבי "פליק קטן וגמרנו": N O W A Y!!!!!!!!!!! אחזור שנית: N O W A Y!!!!!!!!!!! אם נותר בי איזה ניצוץ של שפיות מהילדות הדפוקה שלי, הרי זה רק בזכות העובדה שהורי אף פעם לא הרביצו לי!!!!! אם היה משהו שהחזיק אותי ברגעים שחשבתי שאני רוצה למות, ומה שיותר מהר, הרי זה היה העובדה שידעתי שלפחות בבית מכבדים אותי כאדם, לא מרביצים לי ולא מתעללים בי כמו בבית הספר. וגם כשהורי כעסו עלי ובעידנא דריתחא, כמו שאומרים, פלטו כמה מילים לא הכי מתאימות, הרי שבזכות העובדה שאף פעם לא הרימו עלי יד, ידעתי שלמרות הכל הם אוהבים אותי. ועוד משהו: מהמילים שלהם אני היום עושה צחוק. אני בטוחה שממכות לעולם, אבל לעולם, לא הייתי יכולה לצחוק, גם לא אחרי שלושים וארבעים שנה.... אז תעניש את הילדים בכל צורה, תצעק, תקלל, אבל בבקשה, אל תרביץ! בהצלחה! נזבורה

לשלומי ולכל הכותבים האחרים בוקר טוב. חשוב להתחיל את התייחסותי מכך שהחוק במדינת ישראל אוסר על הכאת ילדים. אנשים שעושים זאת עשויים לתת את הדין לכך. ההגנה על קטינים וחסרי ישע הינה אחת מהמטרות אותם הציבה לעצמה המדינה- וקיימת חובת דיווח על כך מצד כל אדם באשר הוא. פליק קטן- הינו פתרון אלים של אדם גדול, המבטא נייצול של יתרון הכוח והגודל הפיסי. הוא גם מגלם אובדן שליטה- כפי שכבר כתבו פה לפני, דווקא במצבים בהם נידרשת שליטה והוכחה של אחריות. הסמכות ההורית הינה הכרחית וחשובה, אך אל תבלבלו בינה לבין אלימות. אלו שני מושגים שונים. ההורה הסמכותי אינו ניזקק לפתרון תוקפני, היות ויחסיו עם ילדיו מושתתים על כבוד הדדי והערכה הדדית של זכויותיו של כל צד. מתוך עמדה כזו מוצבים הגבולות ומתאפשרים דיונים לגבי מהותם, בהתאם לגיל הילד ולשלבי התפתחותו. נדרשת גמישות ופתיחות של ההורה ורצון לשמוע את דעתו של הילד. הדרך להציב גבולות, כפי שכבר נכתב פה בעבר הינה בעקביות ובנחישות. גידול ילדים, כפי שיודע כל מי שעושה זאת, הינה משימת חיים מורכבת, מאתגרת ומרגשת. היא מפגישה אותנו עם הילד שהיינו ומאפשרת תיקון ועיבוד. לפעמים אנו גם עשויים למצוא את עצמנו משחזרים במדוייק דפוסים לא טובים, באופן לא מודע. דפוסים שפגעו בנו כילדים. ניתן ורצוי לקבל עזרה והדרכה כאשר חשים זאת. הרי ילדינו הם הדבר החשוב לנו ביותר. נפשם הרכה והעדינה תלויה רבות בנו וביכולתנו היצירתית להגן עליהם, להדריכם ולחנכם. אסור לנצל זכות זו לרעתם. גם אם צרכינו באותה שנייה שונים- הילד נמצא לפנינו בסדרי העדיפויות. אתר זה מכבד את חוקי מדינת ישראל. לכן רבותי- אלימות לא תוצדק פה- להיפך. בוקר טוב לכולכם. רוית.

הי נזבורה, אני מסכימה איתך שאין להרביץ בשום דרך ואופן לילדים אך גם לא לקלל. קללה זוהי השפלה מילולית ובוודאי שלא חינוכית. וכבר אמרו חכמנו חיים ומוות ביד הלשון... ניתן לשלוט ברגשי הכעס ולא להגיע לאיבוד שליטה של אלימות או קללות. פשוט לשוחח עם הילד כמו שהיינו רוצים שישוחחו איתנו בשעת משבר. מיכל.

היי רוית! הנה אני שוב... רציתי קודם כל לעדכן אותך שה"טקס" עובד לא רע. כל ערב הבת שלי יודעת כבר מה הולך לקרות, ובמידה ולא עושים הכל בדיוק לפי הסדר אז היא מסבירה מה צריך לעשות... היא גם ישנה כבר לילה רצוף מבלי להתעורר באמצע, וזה בהחלט מהווה הקלה עצומה בשבילי ובשביל בעלי. עכשיו יש לי בעיה אחרת... הבת שלי מאז ומתמיד מצצה אצבע (במקום מוצץ). בהתחלה זה היה רק כשהיא עייפה וזקוקה למשהו שירגיע אותה, וגם אז האצבע היתה סתם מונחת בפה והיא לא הייתה מוצצת אותה חזק. לאחרונה היא התחילה למצוץ אותה בצורה מאד נחרצת (...) וכמעט בכל הזדמנות. נהייתה לה באצבע יבלת, וכל העור של האצבע נראה סדוק ופצוע. מה אני יכולה לעשות? כשאני אומרת לה להוציא את האצבע - היא בד"כ נעתרת ומוציאה, אבל מייד מכניסה אותה שוב. שקלנו למרוח לה משהו מר על הציפורן (כמו "מרה") מה דעתך?! תודה, מיקי.

מיקי שלום. שוב אני שמחה "לפגוש" אותך כאן. אני שמחה שעזרה התיכתובת שלנו. לגבי האצבע- זהו הרגל מאוד עקשן וקשה למיגור. בגלל זה עדיף להרגיל תינוקות למוצץ- כי ממנו הפרידה קלה יותר. אולי כדאי לנסות לשים תחבושת על הפצעים. היא לא תירצה למצוץ תחבושת או פלסטר. נסי זאת לפני המרה- ותסבירי לה שבגלל מציצת האצבע יש לה פצע, ולכן התחבושת. ושוב- חיזרי לספר איך הלך. בברכה. רוית.

היי רוית. הבעייה העיקרית היא בלילה - כי אז זה הופך להיות לא רצוני. במשך היום, אם אני אומרת לה להוציא את האצבע - אז היא מוציאה. אבל ברגע שהיא מתעייפת - אין לה שליטה על זה. הלילה שמנו לה מרה, והיא הקיאה בגלל זה. במשך היום זה מנע ממנה להכניס את האצבע, אבל בלילה, כשאין לה שליטה על זה - היא מצצה את האצבע עם המרה וזה גרם לה להקיא. אני בטוחה שגם תחבושת היא תמצוץ, ואם זה יפריע לה - היא פשוט תאבק בה עד שהיא תצליח להוריד אותה... מה דעתך?! מיקי.

שלום לכולכם, זוכרים את סיפור האהבה הנכזב שלי, ואיך שהתגברתי עליו, פחות או יותר, טוב יש לי דבר שקצת מציק לי, והוא שבמשך כל התקופה הקצרה הזו שאני עובדת על עצמי ובצורה די טובה , וכמה שמעניין אותי בתוך תוכי מה איתו, או כל מני דברים אנושיים כאלה שפשוט יכפט, ואני מצידי עבדתי קשה על עצמי שכבר לא יכפט לי וזה לא מעניני ואז בנ המשפחה שלו מתקשרים אליי ושואלי שאלות , כל עוד שהוא בעצמו לא מתקשר ואני גם לא מצפה שהוא יתקשר, וחברים שלו שואלים את חברות שלי אם אני בסדר וכל מני שאלות מעצבנות כאילו אני אמורה להיות לא בסדר, וזה מעיק עליי זה פשוט מוציא אותי מההרגשה הטובה שאני הכנסתי את עצמי אליה וזה קורה כל פעם מחדש מה לעשות עם זה ? אני לא יכולה לומר להם לא לשאול כי הם לא שואלים אותי ישירות ולגבי משפחתו אני לא יכולה להיות חצופה ולומר להם שלא התקשרו, די בכך שאני לא מתקשרת בכלל ושאני לא בקשר איתם כדי שהם יבינו את עצמם מה לעשות? לא רוצה ליפול לסערת רגשות הזו, ולבלבול בתוך הראש לגביו די מספיק ואני מקווה להמשיך לשלוט בעצמי, ולא לתת לדברים מסוימים כאלה להוציא אותי ההמצב הנתון שלי עכשיו, זה סתם מעיק עליי לא עושה שום דבר לטובה מה לעשות? מה לחשוב? תודה

לילי הי, למה את לא יכולה לומר לבני משפחתו , בצורה נימוסית , שאת כבר לא בקשר אתו ??? לגבי החברים שלו ששואלים את החברות שלך, תגידי לחברות שיגידו להם שאת התגברת בצורה מאד יפה , וכבר מזמן שכחת ממנו , ושאת כבר יוצאת עם אחרים , שהם הרבה יותר מעניינים, ונגמר הסיפור . מה דעתך ? יום טוב והמשך חיים עצמאיים מאושרים ללא תלות באף אחד !! ביי

הלו,,, איפה כולם?..

הי כוכבית, רק נכנסתי, כנראה שכולם עסוקים היום. מה שלום הסבתא הצעירה שלנו ? איך הולך עם הבעל המגביל שלך ? התחלת כבר לשים אותו קצת במקום ? המשך יום עליז ביי

היי שלומי, שלומי מצויין תודה לך :-) עם בעלי......הסתבכתי...חבל שהתחלתי. לא נורא, נמשיך לשרוד אין ברירה אחרת. אחלה יום, ממני כוכבית

בני בן שלוש וחצי ואני מעונינת לברר האם הוא היפר אקטיבי, אילו בדיקות רפואיות אני צריכה לבקש מהרופא? תודה מראש.

איזה סימנים את רואה אצלו ?

איזה שאלה מיתממת. הילד היפר אקטיבי ,אלו הם הסימנים.

א. שלום היפראקטיביות לא מאובחנת בבדיקות רפואיות אלא בחוות דעת של הרופא הבודק. פנו לנוירולוג או פסיכיאטר ילדים. בכל מקרה, הילד צעיר מאוד לאבחנות וכדאי להיכנס לתהליך בדיקה רציני בשיחות עם איש מקצוע שמתמחה בילדים וטיפול משפחתי כדי לבדוק מה קורה והאם זה משתלב במסגרת המשפחתית. לעיתים מספר שיחות כאלה יוכלו לתת לכם ההורים כלים לפתור את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, קראתי את התשובות לאסתר ולהרה, ואני דוקא שמעתי שהעניין הפוך כלומר, בשלם ה"רם" אנחנו דוקא איננו חולמים דבר ואף מאבדים קשר עם תת המודע (חוויה המזכירה במקצת חוויה של מוות). אני מניחה שהמידע שלי מוטעה או שלא הבנתי אותו נכון או שלא היה נהיר דיו לפני 5-6 שנים שנאמר לי (התעניינתי מסיבות פרטיות שלי בשינה וההפרעות בה). ועוד דבר, אני זוכרת המון מהחלומות שלי בצורה חזותית, קולית ואף תחושתית (פחד, עצב, בלבול... וכיו"ב), אך בכל זאת אני משתמשת בהדחקות כמנגנון הגנה . מה גם שלצערי איני מסוגלת להדחיק דוקא את הדברים שציינת: הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים והסכנה הנובעת מהמצב הבטחוני! עכשיו, אני לא מנסה לומר שאתה לא צודק. סתם מנסה לחפש ביני לבין עצמי את הקשר בין חוסר היכולת להדחיק את הדברים האילו לבין העובדה שלשניהם לצערי יש לי קשר מר.

אני מצטרף לרז בשאלה: מאיפה לקחת (ד"ר רובינשטיין) את ההנחה הזו שמי שזוכר את חלומותיו, הוא עשיר מבחינה פסיכולוגית. זו תזה שלך או של מישהו אחר ? נדמה לי שזו היא קביעה קצת יומרנית ולכן אני מתעניין על מה היא מבוססת . יום טוב חלומות פז ביי

במקום להסתמך על מה ששמענו פה ושם, עדיף לקרוא חומר של מומחים בתחום. ספרון קטנטן בעברית של מומחה מהשורה הראשונה בארץ יבהיר את העניין: "שיחות על שינה וחלימה" של פרץ לביא בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. אי-זכירת חלומות הוא מקרה פרטי של הדחקה - התפיסה בדבר מנגנוני הגנה בכלל היא תפיסה פסיכואנליטית שלא ניתן להפריכה או לאוששה באופן מדעי. ייתכן שאדם מדחיק בתחום אחד ולא ידחיק בתחום אחר. פרויד כינה את החלום "דרך המלך אל התת-מודע" ועל כן את הטענות בדבר עושר פסיכולוגי יש להפנות אליו. שאלה לא פחות מעניינת היא על מה המהומה, או במילים אחרות, מה תשובתי, שבסה"כ החמיאה לאסתר, הפונה המקורית, עוררה אצל מי שהיא עוררה. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

עברתי תקופה קשה בחיי .אחרי שהתאוששתי אני מרגישה צורך למשהו אחר שעוד לא התנסיתי בו . כלומר, מתעניינת ברוחניות ובדברים " שמאחורי ". אין לי חשק ללכת לסדנאות ודברים כאלה . האם מישהו ממשתתפי הפורום יכול להמליץ לי על ספרים בנידון ? ואיפה אפשר להשיג אותם.אני גרה באזור השרון.

שלום יסמין, אני מכירה ספרים מעולים שכתבה רונית גלפו: 1. סוד הפשוט 2. כוחה של אהבה. אפשר להשיגם בחנות "העידן החדש" מול הבימה בת"א. כמו כן היא מקיימת הרצאות אחת לחודש ברמת אביב, בנושאים רוחניים, ברמה גבוהה. טל. 03-6480965 בהצלחה

אני רואה שאת ממש חסידה של רונית הלזו. תוכלי אולי בכמה משפטים להאיר את עינינו במשנתה ?

"התקדשות" - אליזבת הייך ספר מדהים להתחלה בנושא

לרופאי הפורום שלום, אני מבקשת לדעת אם יש קבוות תמיכה לאנשים מהמרים. תודה

אורנית שלום רב, ישנה קבוצה טיפולית למהמרים כפייתיים (הראשונה בארץ במסגרת ציבורית) בראשון לציון. הקבוצה מתקיימת בחסות עריית ראשל"צ, ואם אני לא טועה, תוכלי לברר פרטים אודותיה דרך לשכת הרווחה המקומית. בברכה, טלי פרידמן

אורנית שלום פנייתך אמנם מחודש פברואר, אולם ברצוני לציין כי קיים מרכז טיפולי לגמילה מהימורים כפייתיים, שבין היתר מתקיימות בו גם קבוצות תמיכה. המרכז נמצא בתל-אביב - מרכז אלדר טל. 6478022-03 בתקווה שבינתיים העיניינים הסתדרו ומצאת מסגרת בברכה נעה - ב/פנינה אלדר

שלום לך, אני סטודנטית שמחפשת חומר מהספרות על בדידות. אודה לך אם אקבל ממך הפניות לאתרים באינטרנט או לספרים בנושא, כולל הגדרות וגורמים. תודה מראש מירי

מירי שלום רב, הנושא רחב מדיי. עליך להגדיר באיזה היבט של הבדידות את מעוניינת. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום, העבודה שאני עושה היא התמודדות של חולים אונקולוגיים עם הבידוד. אחד מהרגשות הדומיננטיים של חולים אלה בזמן בידוד היא הבדידות. זה הקשר שלי לנושא.. מקווה שתוכלי לעזור לי. בתודה, מירי

דר' רובינשטיין שלום לאחרונה המלץ לי ע"י גורם מקצועי פסיכולוגית חינובית להתחיל טיפול פסיכולוגי עבורי. ההמלצה הזאת די העליבה אותי ובניסיוני לחלץ תשובה למה ,עדיין לא קיבלתי תשובה שהיא אמירה חד משמעית. נאמר לי כי עברתי מספר טראומות בחיים , וחוויות ייחודיות שהן לא פשוטות ולטבת ילדיי וכמובן לטובתי כדאי להתחיל בטיפול. אילו ניתן לי שם של מטפלת האם אפשר להגיע לפסיכולוג כי "אמרו לי" (יעקב שלח אותי) כשלמעשה אין לי תשובה מיתית למה באתי? אשמח לתגובתך או להוסיף פרטים במידת הצורך....

שלום חופית, קודם כל, תודה על השאלה החשובה. את נשמעת אישה אינטליגנטית ובכל זאת, מסתבר שדעות קדומות על טיפול פסיכולוגי חוצות מעמדים חברתיים ורמות השכלה גם בימינו. ייתכן מאוד שהדרך בה נאמרו הדברים לא שידרה תמיכה ואהדה, אך באופן עקרוני אני מסכים שבעיות של ילדים נוצרות - לפחות עד כמה שמדובר בהיבט הסביבתי - בגלל בעיות של הורים. אין בכך חלילה לרמוז על כוונה רעה, אך ברור שהורים אמורים לספק ביטחון לילדיהם ובמידה והם חרדים, דאגנים, שאפתנים בעצמם, יש לכך השלכות על עיצוב התפתחות אישיותו של הילד. את נוגעת בשאלה חשובה: מה לומר לפסיכולוג? באופן כללי, אני מאמין שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור רק אם האדם פונה בעצמו ומיוזמתו. אינני מאמין גדול ב"הפניות" של גורמים שונים, יהיו צודקים ככל שיהיו. אבל, אולי נקודת מוצא טובה להתחיל ממנה את הטיפול, תהייה לתאר את ההפנייה, את סיבותיה ובעיקר את מה שהיא גרמה לך להרגיש, כלומר, להתחיל את הטיפול בליבון הקושי הרגשי שלך לפנות וההתנגדות שיצרה בך ההצעה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הוגדרתי בסובל מהפעות אישיות קשה גמרתי 3 שנים צבא עברתי קרןב ל40 ECT ניסית את כל התרופות (פנותיאזינים טריצקלים בנזודיאזפנים) בנזודיאזפנים וליום לוריוון לא משפיעים עלי אני ב STRESS נוראי 3 שבועות רצוף-עם הקלהות של שעה שעתיים האם להפסיק את 8 MG פרפנן-הרעלת תרופות?

שלום ראובן, יש באתר פורום שנקרא: הלם קרב. אין שם רופא, אבל החברים יוכלו בוודאי לסייע. http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66 עדי

שלום עדי יש 2 סוגים של POST TRAOMATIC STRESS DUSORDER הסוג השכיח הוא הלם קרב שמאופיין כמחלת נפש - עם כל הסמפטומים של איבוד שפיות וסכיזופרניה הסוג הנדיר שיש לי הוא טראומה כמו תאונת דרכים שממנה יוצאים שפויים כמוני וכמוך אך לא נרפאים מהצלקות של הדחק העצום והSTRESS הוא קשה מאוד לא היתי במלחה ולא חויתי SHELL SHCK אז אני לא מוגדר כחולה PTSD מצוי אלא כהפרעות נפשית קשה שהיתה קודם והתפתחה בצבא

שלום עדי יש 2 סוגים של POSR TRAUMATIC STRESS DUSORDER הסוג השכיח הוא הלם קרב שמאופיין כמחלת נפש - עם כל הסמפטומים של איבוד שפיות וסכיזופרניה הסוג הנדיר שיש לי הוא טראומה כמו תאונת דרכים שממנה יוצאים שפויים כמוני וכמוך אך לא נרפאים מהצלקות של הדחק העצום והSTRESS הוא קשה מאוד לא היתי במלחה ולא חויתי SHELL SHCK אז אני לא מוגדר כחולה PTSD מצוי אלא כהפרעות נפשית קשה שהיתה קודם והתפתחה בצבאadi כתב/ה: > > שלום ראובן, > > > יש באתר פורום שנקרא: הלם קרב. אין שם רופא, אבל החברים יוכלו > בוודאי לסייע. > PTSD זאת מן ההפרעות נפש הקשות ביותר > > http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66 > > עדי

אחי אובחן ע"י פסיכיאטר פרטי כסכיזופרן גבולי הוא אינו מזיק לסביבה אולם הוא נטל כבד על הוריי,כבן 25 אינו עובד/לומד ,חסר מסגרת לחלוטין ללא חברים/חברה. את כל דחפיו המיניים הוא משליך כלפי אמי,מקנא לה ועוקב אחר יציאותיה מן הבית. הוא אינו מוכן ליטול כדורים אינו מוכן ללכת לטיפול פרטני האם אשפוז בכפייה הוא הפתרון? האם זה יהיה מוסרי לתת לו כדורים בארוחתו בסתר? אודה לתשובתך יעל

יעל שלום אישית אני לא מכיר אבחנה של סכיזופרן גבולי הקריטריון לאשפוז כפוי הוא מחלת נפש הגורמת לאדם לפגוע בעצמו או באחרים או שיש סכון קרוב לפגיעה כזו השאלה לכן היא לכן שאלה של הערכה - כמו האם אחיך מסוכן או פוגע באמך בהתנהגותו אם כן ניתן לנסות ליזום אשפוז בכפיה אם אינו עומד בקריטריונים הללו והמטרד משמעותי - הייתי שוקל פניה למשטרה לעתים זה מועיל מאד לגבי טפול בסתר אני בספק אם זה מוסרי יתרה מזה , אני אמנם מכיר מעט מקרים בהם אנשים טופלי שנים בסתר או כביכול בסתר מנסיוני ברוב הפעמים זה מתפוצץ ולא מוכיח את עצמו בסופו של חשבון הדרך הטובה היא נלעזור ליצור נכונות של האדם לטפל בעצמו בברכה עמי

אני סובלת מחרדה חברתית כבר 6 שנים ולא טיפלתי בעצמי עד היום. הפתרון שלי היה בריחה באמצעות הימנעות וכל מיני תרגילים ובנוסף אמא שלי שאיתה שוחחתי על הבעיה (אחות מוסמכת שעוסקת בפסיכיאטריה) נתנה לי כדורים שהיא משתמשת בהם לפני שהיא צריכה להרצות בפני קהל שנקראים דרלין / פרולול 10 מ"ג. לאורך השנים לקחתי 10 מ"ג בכל פעם שצפיתי מצב מעורר חרדה (חצי שעה לפני) וזה עזר כמו מטה קסמים. אבל יש מצבים שאי אפשר לצפות וגם לא רציתי לקחת יותר מפעם אחת ביום, יש לציין שההשפעה עוברת אחרי 6 שעות ומלווה בסופה בעייפות. ככה הצלחתי לצוף את החיים, ללמוד במכללה, להכיר את בעלי, להתחתן ו.... אני בהריון. כיום אני באמצע חודש 6 ולקחתי את הכדור רק פעמיים בכל ההריון (כל פעם 10 מ"ג בלבד) כי קראתי שזה מסוכן פשוט התחבאתי מהעולם. לא העזתי לשאול את הרופא נשים שלי כי אני מתביישת. כיום הגעתי למסקנה נחרצת שאני רוצה טיפול אמיתי ללא כדורים במטרה להיטיב את מצבי - אולי אפילו להחלים לגמרי כי חיי אינם חיים, נמאס לי להתחבא ולפחד כל הזמן! שאלותי בנושא הן: 1. האם מותר לקחת את הכדור בהריון וכמה? (אני אדם בריא לחלוטין, הריון תקין). 2. האם מישהו יכול להפנות אותי לרופא שמתמחה בטיפול בחרדה חברתית באזור השרון (חדרה, נתניה אפילו עד חיפה)? 3. אני מחפשת "בנרות" קבוצת טיפול בחרדה חברתית אך לשוא - מישהו יכול לעזור? 4. האם עצם כך שאני סובלת מחרדה חברתית יכול להעלות את סיכויי לדכאון אחרי לידה? בתודה מראש, רוני.

רוני בוקר טוב, לפניך קישור של אתר מעולה בעברית ובו התשובות לכל שאלותיך:http://www22.brinkster.com/zarut/misc/pills.asp לגבי פסיכיאטר המתמחה בחרדה חברתית, אני מכירה איש מקצוע מצוין מהוד השרון, אעביר לך מאוחר יותר את הפרטים. יום טוב, נטע

לרוני שלום. מזל טוב לגבי ההריון. לגבי תרופות בהריון, בכל מינון שהוא- חשוב והכרחי להתייעץ עם פסיכיאטר. לא הייתי לוקחת אף תרופה (גם בלי הריון) ללא ההתייעצות. לגבי החרדה החברתית- ישנן שיטות טיפול שונות. הייתי ממליצה על פסיכיאטר שיכול לשלב בין כמה שיטות (תרופתית ופסיכוטרפיה). שלחי לי אימייל ואשלח לך בחזרה המלצה. חשוב שבזמן ההריון תהיי בטיפול- כך תוכלי גם להתחזק נפשית לקראת הלידה והשינוי העומד בפנייך. בברכה. רוית.

אם תשאירי לי את האי-מייל שלך אני אוכל להמליץ לך על טיפול באזור השרון. אני נמצאת בקבוצת טיפול בנתניה (שדרך אגב, מאוד עוזרת לי) אז אם תרצי... ביי בינתיים

שלום, אנחנו משפחה חילונית. לביתי בת ה-18 יש מזה מספר חדשים חבר דתי בן 22. הם נפגשו באקראי והבחור נהג להתקשר אליה פעמים רבות עד שנעתרה לו. הם אוהבים מאוד, יש ביניהם קשר עמוק, נמצאים יחד שעות רבות ביום, והוא אף ישן אצלנו בחדרה. הבחור מקסים, בעל ערכים, מכבד אותה ואת שאר בני המשפחה. מידי פעם עולה ביניהם נושא החיים המשותפים, נישואים וגידול הילדים. ביתי רחוקה מהדת והוא כמובן רוצה משפחה דתית. הוא רוצה להנשא בעתיד וביתי הצעירה עומדת לפני גיוס בקיץ. הם כמעט ונפרדו בשל נושא הדת אך חזרו כי הם אוהבים. אני הצעתי פשרה מסוימת, שביתי תתקרב מעט לדת, תכיר יותר, תנסה להבין משמעות של מצוות מסוימות כמו שמירת שבת לדוגמא, ממילא הוא מתקרב אלינו, אוכל אצלנו מאכלים קלים וכו'. יש לציין שהוריו לא מתלהבים מהקשר, בלשון המעטה, אך לא פועלים לניתוקו. האם יש עתיד לקשר כזה? אשמח לשמוע דעות שונות, ואולי אתם מכירים זוגות כאלה שחיים בהרמוניה. תודה

שלום סמדר, עצתי היא להניח לעניינים להתנהל מעצמם, אלא אם כן ביתך פונה אלייך בבקשת ייעוץ. נראה שאת כה את מצליחה לעשות זאת במידה רבה. אם יש הרמוניה בין בני הזוג, וגם הוריו אינם פועלים לניתוקו, אינני רואה כל סיבה לדאגה מיוחדת. לא תמיד הדברים מתנהלים עפ"י איזו סכימה או תסריט שיש לנו בראש, בייחוד בחיי הרגש. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בוקר טוב לכולם..... נעלמתם? או שמה אתם עסוקים בעבודה?? מכוכבית המתגעגעת...

כוכבית בוקר אור, אשמח לשוחח איתך מאוחר יותר, יש לי מספר עיסוקים הבוקר. שיהיה גם לך שבוע טוב, רגוע ומלא אהבה...

לנטע :-))))))))))))) מכוכבית

אובחנתי בגיל 43 ואני מטופלת זה 7 שנים באגוניסט ( Repinerol (Requip וכן בJumex מזה כשלוש שנים הבחנתי בשינויים מפחידים באישיות שהמכנה המשותף להם - איבוד שליטה עצמית ותיאבון בלתי מסופק. כתוצאה מכך עליתי 25 ק"ג בתקופה קצרה יחסית, פיתחתי מעין התמכרות לקניות שכמעט וחיסלה אותי כלכלית והתמכרות למין שכמעט וחיסלה את חיי הנישואין שלי. אני מקבלת כיום Topamax בניסיון לטפל בתנודות מתבי רוח ובהשמנת יתר אבל ללא תוצאות שכן נעשיתי ממש חסרת מצפון ולמרות תמיכה רבה ודאגה של משפחתי אני ממשיכה לזלול בסתר, לפזר כספים ו...... אני זקוקה לעצה, לעזרה - האם יתכן שהתרופות הנוירולוגיות גורמות לכל זה? האם טיפול נפשי יכול לעזור או רק טיפול תרופתי? תודה.

שלום אכן נשמע לי שאתה זקוק לעזרה יתכן ומדובר בתגובה לתרופות , בהתפתחות של הפרעה בגלל או לא בגלל התרופות או בגלל המחלה או בגלל תגובה נפשית למחלה. כך או כך יש סכוי שתעזר בטפול וחומרת התאור מצדיקה לדעתי נסיון להעזר לסכום אנא פנה לפסיכיאטר להערכה ולטעמי, רצוי שיהיה בקשר עם הנוירולוג המטפל בך לגבי ההמשך בבברכה עמי

היי ערב טוב, את פה??? מספרך נשאר במשרדי, נסי את אותי עד חצות ביי ש נ ה ב

בוקר טוב, רק הבוקר ראיתי את הודעתך. נהיה בקשר מאוחר יותר. שיהיה לך שבוע נפלא !

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי היו לי לראשונה בחיי לפני כשנה וחצי תסמיניים פיזיים לחרדות ולדיכאון שהתבטאו בעיקצוצים, שילשוליים, יובש בפה, ועוד. בעיקבות הטיפול בחצי שנה האחרונה חלו שינויים משמעותיים בחיי חזרתי לעבוד, אני רגועה יותר ואוהבת את עצמי והסביבה יותר תסמיני החרדה כמעט וכולם חלפו. אך עתה אני במשברון עומדת לעזוב מתוך בחירה את עבודתי והלחץ מהלא נודע באופן אוטמטי החזיר את התסמינים טעם לוואי בפה, עקצוצים ועוד. זיהתי את הקשר הישיר הרפתי והם חלפו כמעט כליל אך עצם הופעתם המחודשת הלחיצה אותי. האם עתה מאז הדיכאון שעברתי כל פעם שאחווה חרדה, לחץ, אי וודאות שהיא מנת חלקנו יופעו התסמינים? האם יש דרך להתפטר מהם לעד.

מיכל שלום מאחר ואת נמצאת במסגרת טיפולית כדאי שתעלי את הנושא בתוך הטיפול שכן שם תוכלי לקבל בוודאי את המענה הנכון ביותר על ידי מישהו שמכיר אותך באופן אישי. אני מתאר לעצמי שהיית רוצה לקבל הבטחה שאכן התקפי החרדה או הדיכאון לא יחזרו לעולם. מן הסתם אין וודאות בכך, אך אני תוהה האם עוצמת הדאגה שלך מחזרת הסימפטומים מוצדקת. יתכן שאחרי הטיפול את יודעת טוב יותר להתמודד עם מצבים כאלה ולכן גם אם יעלו סימנים מוכרים מהעבר, הם לא יגרמו לאותן תופעות. העיקרון הוא לא להעלים את הסימפטומים אלא להיות חסין יותר כלפיהם ופחות "להתרגש" מהאפשרות שהם יופיעו. כאמור, זה נושא חשוב שרצוי לעבד אותו בתוך מסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לוקחת כדורי clonex ו tegretol מזה כשנה וחצי . לפני שבוע עשיתי בדיקת הריון מאחר והמחזור החודשי שלי איחר והתשובה היא שאני בהריון . רק עכשיו הפסקתי את הכדורים כיוון שאני יודעת שאסור לקחת אותם בהריון . השאלה היא האם יכול להגרם נזק מכך שרק עכשיו הפסקתי את הכדורים ולא לפני שנכנסתי להריון? אני רוצה את ההריון הזה אך חוששת מההשלכות. האם זה מסוכן?

רונית שלום אני בספק אם יש סכנה אולם אנא פני דרך הרופא המטפל בך למרכז לפגיעות בעוברים (טרטולוגיה) בבית ספר לרפואה בירושליים הם מרכזים את המידע המעודכן ביותר בכל הקשור לפגיעת תרופות בעוברים כמו כן הפסקת טגרטול (לא ציינת מה הסבות) יש בה סכון רב עבורך לךכן הוועצי בפסיכיאטר איך להמשיך את הטפול בעת ההריון שיהיה בהצלחה עמי

קראתי את מה שכתבת לגלית וחייכתי....והפעם דווקא כן בגללך...כי חשבתי לי "הלוואי שהיה מצב שבו אדם היה יכול לעשות דיאלוג עם עצמו באובייקטיביות." מצב בלתי אפשרי אבל משאלת לב... כל תשובה שם כמעט מתאימה גם לך ישנם הרבה איבחונים שנעשים שלא לצורך...כדי "לדחוף תרופות". ידיד שלי קיבל ליתיום, והיה עם זה שנים...הוא משחק בזה אבל יודע שזה לא עושה לו טוב יותר ולא מסדר לו את החיים כי צריך יותר מעזרים כימיים כדי לסדר משהו בראש. אסטמה זה מצב של חנק. ועם כל מה שאת מחניקה, האמת זה לא מפליא אותי. עם טיפול מתאים תמצאי שאת בכלל לא צריכה ונטולין. ואם תפסיקי להחניק את הבכי שבפנים תמצאי שאת תרגישי טוב יותר פיזית ונפשית. פיל לא אמור להיות בחנות חרסינה ואריאל שרון יכול לרכב על אופניים (יהיה לו קשה - אבל אם הוא יוריד כמה גרמים זה אפשרי) אבל הנפש שלך אמורה להיות בפנים ולהפעיל אותך קצת משם - כי מה לעשות אנחנו לא רובוטים ללא רגשות, ולמה אנחנו כך...שאלות למערכת... ויש ליש שאלה קטנה אלייך...באחת ההודעות כתבת שאת אוהבת חתולים..מה התכונות של החתולים שאליהם את כל כך נמשכת?

היי, סליחה שאני מתחילה דווקא בזה, אבל - אריאל שרון על אופניים???? אני מנסה לדמיין אותו על תלת-אופן של ילדים קטנים... אני חושבת שדווקא כן יכול להיות מצב של דיאלוג פנימי אובייקטיבי, אבל על דברים שהמשמעות שלהם לא כל-כך חשובה... אני לא יודעת אם מה שכתבתי לגלית יכול להתאים לי, כי אני קוראת את הדברים שלה כבר תקופה ארוכה, ולא רואה את עצמי שם... כבר היו מקרים שאנשים כתבו פה דברים, ויכולתי לומר "וואלה! זה כאילו שאני כתבתי את זה...". אסטמה היא מחלה מבלבלת... יש הרבה שטוענים שהיא פסיכוסומטית... מאידך היא נחשבת למחלה תורשתית... מה שמעלה את השאלה האם מחלות פסיכוסומטיות יכולות להיות תורשתיות? ואם כן, אז הן כבר עניין גנטי ולא נפשי... בכי? אני לא יודעת מתי בכיתי בפעם האחרונה... עברו מאז כמה שנים טובות.... מה שכתבת על היותנו "לא רובוטים" מזכיר לי את התאוריה השלטת במאות קודמות - שרק לבני-אדם יש מבנה נפשי-רגשי, בעוד בע"ח הם מכונות... וזה מוביל אותי לשאלה האחרונה שלך... חתולים!!! אז קודם כל, ולמען הצדק... אני אוהבת בע"ח נקודה. פשוט יצא שיש לי המון חתולים וקצת פחות מהיתר... אז למה אני אוהבת חתולים? יש סטיגמה על חתולים שהם אנוכיים, מפונקים ולעיתים מרושעים (סטייל שרה נתניהו). אבל זה כמו להכליל את כל הכלבים, הסוסים, הציפורים ובני-האדם! נכון, היתה לי חתולה שהתאימה לסטיגמה הנ"ל... בניגוד לכלב, חתול עצמאי יותר. חתול - ביתי ככל שיהיה - שיימצא את עצמו ברחוב יסתגל וישרוד... כלבים פחות. יש בחתולים אצילות מסויימת, שכלבים לא ניחנו בה... לכלב קוראים "ידידו הטוב של האדם"... אני מכירה חתולים נאמנים לא פחות. בד"כ כלב נאמן לקבוצה של אנשים (להקה)... החתול, כחיה סוליטרית נאמן קודם כל לעצמו ואח"כ לאדם אחד בלבד... בקיצור... אין לזה סוף... צריך לחיות בין חתולים תקופה ארוכה בשביל ללמוד להבין את היצור הזה...

היי הרה אריק שרון על תלת אופן.... צחוק לחשוב על זה....אני אנסה משהו בפוטו שופ כשיהיה לי זמן ואודיע לך איך זה יצא :-) בקשר לדברים שכתבת לגלית...אני קוראת את זה וחושבת "זה בדיוק מה שהיא צריכה רבאק למה היא לא מסתכלת" יש דברים שנכתבים פה בפורום והם בגדר עזרה ויכולים לבוא ממך ממני או מכל אדם אחר, אבל הדברים שכתבת לגלית כמו ההתמודדות שצריכה להעשות היא בדיוק בשבילך. אסטמה נחשבת מחלה פסיכוסומטית והיא לא תמיד תורשתית....מאיפה מתחילה בכלל התורשה?...אבל אם חושבים על זה שאסטמה באה מחנק או החנקה, ולוקחים בחשבון שילד שבא לעולם לא מחליט על הדרך שבה הוא יסתכל על העולם, ושתפיסת עולמו מושפעת (בתחילת חייו ועד התבגרותו מתי שהיא לא תהיה) מהוריו...זה נותן בחזרה את השאלה - האם סגנון חייהם של ההורים גורם לזה שסגנון חייו של הילד יתעצב במעוות גם כן, או יותר נכון...האם עצם זה שההורה מחניק את רגשותיו מסיבה אישית או תרבותית, גורמת גם לילד ללמוד לא להראות רגשות והתוצאה של החנקה כזו ידועה. ילדים רבים מחלימים מהאסטמה כשהם גדלים...בניגוד למחלות תורשתיות רבות...השאלה היא למה... אנחנו מכניסים את החמצן דרך הריאות - את החיים בעצם....גם היפר ונטילציה היא סוג של הכחשה ולרוב המצב הזה נחשב למצב פסיכולוגי יותר מאשר פיזי. בקשר לבכי...זו פשוט הדחקה של רגשות..הדמעות הן נהר החיים. כשמישהו מנסה לעצור את הדמעות והן רוצות לפרוץ החוצה הוא פשוט....נחנק. החיות לא מתנהלות ללא מבנה רגשי. אין להם את המבנה השכלי. הן לא פועלות ממניעים "רובוטיים" אלא מאינסטינקטים. בקשר לחתולים, מה שהפליא אותי בדימוי שנתת לחתול - חיה שהבנתי שאת מאד אוהבת ...נתת דוקא את הצד הלוחם שלו...את השריטות. חתול שכמו שאמרת אי אפשר להכליל: נקי, מפונק, סולידרי, עצמאי, שורד...והכי חשוב נאמן לא פחות מכלב. כשאת דיברת על חתולים פעם שעברה, אמרת שאת אוהבת אותם מאד והם מחזירים לך בחוסר אהבה כלומר - שורטים. את מקבלת כזה משוב גם מבני אדם? בוקר טוב (כי לילה טוב כבר לא שייך) :-)

אני חולמת המון חלומות וגם זוכרת אותם, האם זה יכול להיות קשור לעייפות יתר שלי? תודה

שלום אסתר, העובדה שאת חולמת המון מבטאת את העובדה שאת ישנה היטב. במחזור השינה ישנם מספר שלבים, השלב בו אנו חולמים נקרא שנת REM = תנועות עיניים מהירות והוא השלב העמוק ביותר. לכן, אם את חולמת הרבה, פירושו של דבר שהשלב החשוב ביותר בשינה תקין ואת ישנה עמוק. מעבר לכך, אם את גם זוכרת את החלומות פירושו של דבר שאת פשוט אדם "עשיר" מבחינה פסיכולוגית, כלומר, אינך מדחיקה דברים. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, האם המשמעות של אי-זכירת החלומות היא "עוני" פסיכולוגי = מנגנון הדחקה פעיל במיוחד? ואם כן, אז מדוע כל-כך הרבה אנשים לא זוכרים את החלומות שלהם? תודה.

אין לי ידע פורמלי בנושא, אבל לפי דברים שקראתי - בד"כ אנחנו זוכרים חלומות בעיקר אם התעוררנו במהלך שלב החלום בשינה (REM). ואז, מכיוון שמחזור השינה לא הושלם, עדיין נרגיש עייפים. "יקיצה טבעית" תקינה, לעומת זאת, היא תמיד בסוף מחזור שינה שלם, ואחריה לא נזכור כמעט בכלל את החלום. אם זה נכון, אז יכול להיות שזכירת-חלומות מעידה גם על שינה לא טובה? - אורי

אסתר שלום, שווה לגשת לבירור רפואי בנוגע לעייפות... היא יכולה להיות סימפטום להרבה דברים, ולאו דווקא לכמות החלומות...

לפי דעתי השביתה מוצדקת אבל היא עושה שירות דב לדמותו של הנכה בחברה בגלל שאתם מנסים להציג את המסכנים ואת אלה שניראים הכי רע אבל יש נכים שלא נראים רע ועדיין קשה להם למשל אני עובד לא מסכן ולא אומלל אבל קשה לי הרבה יותר אבל אני נלחם ועובד ולא מצפה שיתנו לי למרות שהקצבה היא תוספת חשובה בשבילי המאבק צריך להיות לא רק על כסף אלה על שימור מעמד חברתי ויכולת להתקדם בחברה למשל אפשרות כניסה לאונברסיטאות ביתר קלות לנכים שרוצים לילמוד גם לאלה שלא ממש עומדים בקריטריונים2 מימון חלקי למוניות לכאלה שאין להם רשיוןנהיגה למשל חוק המחייב חברות גדולות במשק לעסיק % מסויים של נכים גם עם לא בשכר מלא אז לפחות שיחבו אותם להשקיע בהכשרה ואם הנכה הוא טוב אז הוא נישאר בחברה ואם לא אז הוא הולך הביתה כמו כל אדם אחר בקיצור מה שאני מנסה לומר שהשביתה הזו מציגה את הצד החלש והאומלל של הנכה ולא את הצד התורם והמוביל ניתן ואף רצוי להציג בתקשורת אנשים שלמרות הנכות היגיעו להשיגים ספורטאים עורכי דין ועוד כל מיני אנשים נכים שהיצליחו ומרווחים כסף זה לא בושה זה רק יוכיח לעם שיש בינינו אנשים שתורמים למדינה ואם קצת התחשבות יוכלו לתרום יותר זה לא אסון להשקיע בנגישות למיבני ציבור או להקל על קבלה לאונברסיטאות הכל תלוי איך מציגים את הדברים בצורה של טפילים שבאים לקחת מהחברה או בצורה של אנשים שמעונינים לתרום להיות יצרנים ורק צרכים קצת עזרה בשביל זה תחשבו על זה שם במטה המאבק בהצלחה

http://www.iwomen.co.il/msn/Nnewopen.asp?Artcl=803

יש לי שאלה חשובה: ידיד מאוד טוב שלי חווה תאונת אופנוע לפני כמה שנים. הוא איבד את החברה שלו בתאונה זו. למרות שזו לא היתה אשמתו בכלל הוא מרגיש אשם. בזמן האחרון נראה לי שהמצב שלו יותר קשה כי יש לו התפרצויות בכי והוא לא ישן והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. מה זה אומר? מה יש לו? איך אני יכולה לעזור לו? מודה מראש על התשובות

היי אלמונית... לפי דעתי הכי חשוב שתקשיבי לו, שפשוט תהיי שם עבורו.... תעבירי לו שאת תמיד איתו ותמיד את מוכנה להקשיב לו.. מקווה שעזרתי. כוכבית

שבת שלום, זה הפורום המתאים... איך הידיד שלך התנהג עד התקופה האחרונה? עושה רושם שהוא ניסה להדחיק את הטראומה ואת רגשות האשם (שנגיעים בלי קשר לכך שהוא לא היה אשם...), ועכשיו משהו נשבר בתוכו והוא מתמודד שוב עם כל הצער והאשמה... זה אומר, שאת מצידך צריכה להיות שם בשבילו... ואם המצב לא משתפר, כדאי לדבר איתו על טיפול... לזמן יש נטייה משונה למחוק חלק מהזכרונות ולהשאיר אחרים... בטיפול הוא יוכל לשחזר את כל התאונה ולעבד אותה בצורה בריאה, אחרי כל השנים שהכל היה מוסתר בפנים. HERA.

העניין הוא שאני לא יודעת איך להגיע אליו . הוא אומר שהוא לא יכול לדבר על זה כל כך עם אחרים. והכי גרוע שהוא מאשים את עצמו. ניסיתי להגיד לו שזו לא אשמתו אבל זה לא עוזר. מה עוד אפשר לעשות? יש לו סיוטים בלילה ממה שקרה והוא בקושי אוכל

א. שלום ידידך חווה טראומה כפולה. הוא עבר תאונת דרכים ואיבד את חברתו. המצב שאת מתארת מאפיין מצבים פוסט טראומתיים והיה רצוי להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי מתאים. את יכולה לעזור לו בכך שתהיי קרובה ומבינה, אבל לא פחות חשוב בהפנייתו לטיפול. בשנים האחרונות התפתח טיפול חדשני בפוסט טראומה שנקרא EMDR ויתכן שכדאי לנסותו. אני מצרף קישור לכתבה שכתבתי לפני זמן בנושא עבור האתר של דוקטורס, תוכלי לתת לו לקרוא אותה. http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

הייייי תגידו למה החיים כול כך מפחידים? תגידו למה אין צדק בעולם? תגידו למה הכול נראה קשה וסכנה? תגידו למה הכול מסובך ולא מובן? תגידו למה אין אהבה אמיתית? תגידו עד כמה החיים עוד היו קשים? תגידו האם הדשא של השכן ירוק יותר כמו המראה? תגידו ותגידו.........למה באתי לעולם כשה ככזה........!!!!!!!!!!!!!1 דייייי נמאס לי לא רוצה לחיות הכול קשה מסובך מפחיד חשוד מבלבל ... כרגע אני רק בצעד הראשון בחיים בשירות סדיר בצהל.. ופתאום אני מתחילה לראות מהצד את ההתקרבות של החיים הא\מיתיים. כמו שאני יבנה אותם כך הם היו. אבל. אצלי הכול חשוך ולא ברור.. אין לי עתיד הכול קשה לי,אם זה לימודים ש\נורא מדכא אותי לדעת שאני נמצאת כאן אבל אין לי בגרות לא 12 שנות לימוד ...לא לא לא רוצה...... גם צבא אני לא רוצה מה עושים .... הכול מפחיד אותי,האם זה מעיד על כך שבאמת היו לי חיים קשים? הרי אין לי כלום ביד,אני מתקשה גגם בלעשות ולהתחיל... .......................................................................זה בשבילכם חלק מקטע כשעצוב לי..... לפניך היום דרך חדשה שיכולה להיות קלה ויכולה להיות קשה ויכולה להיות מעניינת אבל בעצם. אם הדרך תהיה מהנה או לא תלוי רק בך איך שנביט אל העולם כך העולם יראה לנו ואם נביט אל העולם בחיוך ידידותי ואהבה נקבל בתמורה שפע מכול הטוב וברכה מכול ה ב ר י א ה !!!!!!!! ): ביייי ): העצובה):

היי, בכל חושך יש גם מעט אור.. בכל רע יש גם מעט טוב... את עוד תראי שהכל יהיה קל יותר, את פשוט צריכה לדעת להאמין בעצמך, ועם את המשא כבד לך לסחוב, אני אלך איתך ואעזור לך לצעוד... ובמיוחד בשבילך ישר מתוך הלב...... :-))))) אל תדאגי עוד הכל יסתדר.... ממני כוכבית

אופססססס, שיניתי את הכינוי......

שבת שלום, החיים מפחידים רק כשאין כלים מתאימים להתמודד איתם. צדק זה דבר יחסי... הכל נראה קשה ומסוכן כי ככה את רואה את זה... כי לפעמים צריך מישהו שינחה אותנו בתוך כל הסכנות... מה זאת אומרת מסובך ולא מובן? זה הכל תלוי באיך אנחנו רואים את הדברים... מה שנראה פשוט לאחד, מסובך בעיני השני... אותו דבר לגבי מה שמובן... אהבה אמיתית... זה תלוי, יש כאלה שמצאו אותה, ויש כאלה שלא... יש כאלה שמפחדים ממנה, ויש כאלה שלא ימצאו אותה, כי מציבים לעצמם אידאל לא הגיוני... נכון... אני מסכימה איתך... החיים קשים... אם החיים היו קלים העולם היה נראה אחרת... הכל תלוי במה עושים עם הקשיים... הדשא של השכן ירוק יותר רק כשמקנאים... אבל אם מתקרבים רואים, שגם לדשא של השכן יש כתמים צהובים של יובש... שגם בדשא של השכן יש חרקים מזיקים... שהדשא הירוק ביותר הוא בכלל דשא סינטטי... נכון! את קובעת איך החיים שלך ייראו... אבל איך את באמת רוצה שהם ייראו? מה את עושה בשביל לתת להם גוונים טובים יותר? נולדת לעולם מסויים, לחיים מסויימים, למשפחה מסויימת, אבל היום את מספיק גדולה בשביל לשפר את מה שלא בסדר... בשביל להסתכל אחורה, ללמוד מטעויות ולהמשיך קדימה... לימודים אפשר להשלים גם תוך כדי השירות הצבאי... ללמוד בערב... וזה מה שיעשה לך טוב, 12 שנות לימוד...? יש לי תעודת בגרות ממוצעת - אז מה? זה לא משנה לי שום-דבר... זה רק תירוץ למה שבאמת צריך שינוי! את לא מרגישה שאת בשום פנים ואופן לא יכולה לסיים את השירות? תגידי גם את זה לקב"ן... אבל אם תמשיכי לברוח מכל מה שקשה, לא תגיעי לשום-מקום... בסוף תמיד תחזרי לנקודת ההתחלה, שהיא התמודדות... ואף-אחד לא יכול להתמודד בשבילך... אפשר לתמוך בך, לכוון אותך, לעודד אותך, אבל לא לעשות את הצעדים שלך...

כןןןן נורא עצוב כואב ומדוכא לי אני לא מצליחה למצוא טוב בחיים, ודבר השני אני מפחדת מהמוות כאילו זה שני ניגודים. נורא רע עצוב מדוכא לי חיים מגעילים ללא טעם. אני מפחדת לעזוב תצבא מה אני יעשה בחיים שלי??? זו שאלה קשה אין כלוםן, הכול קשה הכול רק עם בגרות וכו.. נורא נורא קשה לי בלימודים. וגם נורא רע לי בצבא. הרה משהו תוכלו לקוון אותי מה אליי בדיוק לעשות ממש רע לי מחר מגיע יום ראשון ואני בדכאון שוב שבוע שכזה..... לא רוצה אין לי כוח אין לי רצון. לא רוצה עבודה לא רוצה מסגרת,אבל מסתבר שללא מסגרת קשה לי.. מה עושים יש לי בעייה רצינית. הדבר היחיד שמחזיק אותי שצבא זה לא עבודה שמתמשכת ללא זמן מוגבל או בית ספר מספר שנים רבוץת כולה שנה ו 7 וזה נגמר. זה אחד הדברים שנותנים לי כוחות להמשיך אבל בתוך כול זה מדוכא לי רוצה לצאת....

היי גליתי, אני חושבת שכולם במידה זו או אחרת שואלים את אותה השאלה - למה יש עצב בעולם, ולמה אין צדק בעולם. אבל למרבה הצער - תשובה אין, וגם לא את הכל ניתן לשנות. ניתן רק להפיק את מקסימום הטוב ממה שיש. וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כרגע עם מה שכתבת: את כבר לא כותבת על אנשים ספציפיים שלא טוב לך איתם, אלא על פחד באופן כללי מהחיים, שהייתי אומרת שהוא פחד קיומי. והפחד הקיומי הזה קיים בעצם אצל כולם, רק שאצלך הוא אולי קיבל ממדים קצת יותר מדי גדולים. ועל זה את צריכה לעבוד עם הקב"ן - כלומר להקטין את הפחד לממדים סבירים, שלא יפריעו לך בחיי היום-יום. ובקשר לעובדה שכבר לא כתבת על האנשים שמשרתים איתך - האם זה אומר שזאת התקדמות, שאת כבר מתחילה להתרגל אליהם, כבר לא רואה אותם באור שלילי כל-כך? - הלוואי וכן! בכל אופן, דעתי נשארה כמו שהיתה - תני להם צ'אנס, גליתי, להם ולכל האנשים הרבים שעוד תפגשי במהלך חייך, ממש כמו שאת רוצה שגם לך יתנו צ'אנס. ואת עוד תראי שזה יהיה רק לטובה! הרבה-הרבה הצלחה! שלך, נזבורה

?

היום שבת....אולי הוא נח???

הוא דווקא השאיר פה למישהו תשובה היום, בצהריים.

היי הרה. אני המומה מהפורום .... כולם צדיקים כאן??? יום שבת היום!! והם בכל זאת מוצאים זמן לענות ולהתייחס, ממש כל הכבוד להם... גם טלי ענתה לי היום!!! שבת שלום עם המון חיוכים כוכבית

היי יקרתי ,,,,,,מיקרו קוסמוס של המציאות ",,,אמממ,,מעניין ונכון מאד . בקשר לנקודת הראות העצמית שלך שעדיין לא נימצאה,,,,כדבריך . לדעתי, ברגע שתביני כמה דברים על עצמך , העברת המסר למטפל הטוב , תהיה טיבעית וקלה יותר ,והסיכוי שהטיפול יצליח ,גדול.. (זה אגב,,מה שאני עושה גם בטיפול שלי) בכדי לבוא מוכנה לטיפול וממוקדת ,עם רוח חיובית , אשר מוכנה לרדת לעומק ,לנגוע ,ולנסות ללמוד את עצמך , שיכתבתי לך בכיף שוב מספר ,,,,,כמה דברים מאד מעמיקים , חשובים ,וקלים שאפשר לשאול את עצמך בכנות ולדעת היכן את נימצאת "ברמת הידע והמדע העצמי ." א.האם את מכירה את היחס בן המחשבות ,הרגשות והתגובות שלך . ב. האם את יודעת באם ההחלטות שלך מתקבלות ממחשבה או מהרגשה. ג.האם יש לך את היכולת לדבר עם עצמך ולהכיר במה שנימצא מאחורי ההרגשה ,( כמו הפגיעה שמתחת לזעם.( ד.האמפתיה לאחרים האם ישנה ה. התקשורת וההבחנה בן מה שהזולת אומר או עושה ובן התגובות או ההערכות שלך בקשר לכך ו.הערכת פתיחות ובניית אמון ביחסים ז.זיהוי דפוסים בחיי הרגש ובתגובות שלך ח.השלמה עצמית וראית עצמך באור חיובי ,על ידי הכרת נקודות החוזק ונקודות התורפה. ט.קבלת אחריות על תוצאות של החלטה פעולה והיצמדות למחויבות כלשהי. י.הצגת דאגותייך והרגשותייך בלי רוגז או פאסיביות כ. דינמיקה קבוצתית ל.ואיך לדעת לנהל מאבקים צודקים או להשיג פשרה . בכיף ובהערכה שלך ויוי אם תרצי עוד כמה נקודות מחשבה מענינים ,,בכדי להעשיר לשבות את הלב והשכל .,,,,

היי יקירה... האם זה העיקרון של הביצה והתרנגולת? קודם אני צריכה להבין דברים על עצמי, או קודם לפנות לטיפול? זה קצת מבלבל... כי אני לא מצליחה להבין על עצמי שום-דבר... מאידך, זה לא יתרום להצלחתו של טיפול כזה או אחר... אני קוראת את הדברים שהבאת. אני יודעת שאני פועלת בד"כ על- סמך הראש ולא הרגש, אלא אם אני מוצפת בבת-אחת בכעס גדול, ואז ההיגיון מתחבא... יש החלטות או תגובות, שלא צריכות לבוא מהראש, אבל אני מסתדרת.. מתמרנת בין מה שצריך למה שיש... אני תמיד שמחה לקרוא נקודות חדשות למחשבה... זה מעסיק את הראש בדברים שלא מזיקים... תודה, שלך, הרה.

היי יקרה,, לדעתי עדיף לדעת ,כי פתרון בעיות הוא על עיקרון של שיתוף , תיקשורת שמבוססת על כבוד ואמון הדדי,,אם תהיה לך נקודת ראות משלך על חייך , כמו למשל הידיעה מה ההבדל בן שאפשר לשנות לבן מה שאי אפשר לשנות ,הסקת מסקנות ופרושים למציאות בחיס למצב וכו'. הוא מצדו יהיה חיב ומסוגל להבין זאת , ובהמשך יצטרך להוביל אותך לשנות לגישה בונה וחיובית. אם לא תהיה לך נקודת ראות מוקדמת , תצטררכי לעבוד איתו ביחד יותר קשה. אם תרצי לדעת אפה את עומדת מבחינת הכושר האישי יש לי ספר פסיכולוגי שכתב אותו דר' למחר אירגוני בארה'ב עם המון נושאים שונים ,,בחרתי נושא אחד "כוח אישי",,יש לתאר את מידת ההיתנהגות או את הכוונות , ולתת נקודות ולסכם אותם ..אני כבר אחזור אליך עם התוצאה אני גורם לדברים להתרחש,,,,,,,,,,,,,,היטב-3 די טוב 2 קצת 1 בכלל לא0. למזל יש תפקיד נכבד בחיי,,,,,,,,,,,,,,,,היטב0 די טוב1 קצת 2 בכלל לא 3 אני סבור שאין טעם להלחם בהיררכיה הקבועה בחברה שבה אני עובד,,או בבית הורי,,,,,,,,,,היטב0 די טוב1 קצת 2 בכלל לא3 הנסיבות הן מעבר לשליטתי,,,,,,,,,,,,,היטב 0 די טוב 1 קצת 2בכלללא 3 אני זקוק להכרה מהזולת כדי לחוש כי לעבודתי יש ערך,,,,,,,,,,,,,,,,,,היטב 0 די טוב 1 קצת 2 בכלל לא 3 אני ידידותי ומתחבב בקלות ,,,,,,,,,,,,,,היטב 3 די טוב 2 קצת 1 בכלל לא 0 אני לא מסתדר עם המחמאות שאני מקבל ,,,,,,,,,,,,,,,,היטב 0 די טוב 1 קצת 2 בכלל לא 3 יש לי את היכולות להשיג מה שאני רוצה ,,,,,,,,,,,,,,,,,,היטב 3 די טוב 2 קצת 1 בכלל לא 0 אני מרגיש שאני שולט בחיי,,,,,,,,,,,,,היטב 3 די טוב 2 קצת ו בכלל לא 0 אם אהרהר על החיים אגלה שבסך הכל אני לא מאושר,,,,,,,,,,,,,,,,היטב 0 דיטוב 1 קצת 2 בכלל לא 3 אני מפוחד וחסר שליטה כשהדברים משתנים במהירות,,,,,,,,,,,,,היטב 0 די טוב 1 קצת 2 בכלל לא 3 אני נהנה שאני לוקח את העינינים בידים ,,,,,,,,,,,,,,,,,היטב 3 די טוב 2 קצת 1 בכלל לא 0 אני יודע מה אני רוצה ואני -פועל לשם כך ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,היטב 3 די טוב 2 קצת 1 בכלל לא 0 התוצאה היא רק בארבע מילים ,,או שאת במצב אופטימלי , או במצב מיומן או במצב פגיע או ,,זהירות. השאלות הם מדגם על עוצמות הביצוע האישי , בצד נקודות התורפה . זה בר ביצוע ......? או שאני סתם מכבידה. שלך באהבה ויוי

שבת שלום, אם את ערה, ופנויה, השמיעי קול......

שבת שלום אשמח להשמיע קול לקראת הערב. החייל שלי חזר מהצבא, לכן-עסוקה, כביסות, סידור הבלגן, צהריים עם ההורים, נו את מכירה את הריטואל.... השכמת קום היום?. אני רק הצצתי כעת, ברגע של הפוגה.... האמת- שבשבת אני כמעט לא גולשת. בערב, בערב....ביייייייייי ש נ ה ב נ"ב -יש לי סיפור מענייייין........

היי כמובן שקראתי את המייל שלך.... ויש לי גם על זה מה לאמר.. ביי ש נ ה ב

Shalom,i wanted to ask,how long should it take to leave a tipol of 2 years? Now i`ve decided to leave i left my tipol with only one ending session,should i have done it gradually?Thankyou

שלום ליסה, אני מקווה שאת יכולה לקרוא עברית. מעבר לפנייה האישית שלך, התשובה אמורה להיות מובנת לכלל הגולשים. אינך מוסרת כלל פרטים על עצמך ועל הטיפול, אלא מדווחת על כך שהפסקת את הטיפול ע"י שיחה אחת מסכמת, ביוזמתך, אני מבין שהמטפל/ת הציע/ה שסיום הטיפול הוא תהליך הדרגתי ואת מתייחסת לדברים בציניות מסויימת כשאת שואלת האם הפסקת הטיפול צריכה להימשך שנתיים. מה שמשתקף מהמילים הבודדות שכתבת הוא תסכול ואכזבה גדולים מהטיפול. אני לא חושב שצריך להיות בטיפול כל החיים, ובוודאי שהפסקתו אינה צריכה להימשך שנתיים. אני כן מאמין שטיפול הוא תהליך. לא הייתי מציב מטרות ברורות מדיי בתחילתו, או לפחות הייתי משאיר פתח רחב להתגמשות במטרות תוך כדי התהליך. הצורה בה את מתארת שעזבת את הטיפול, עם כל המרירות שהיא מביעה, גורמת לי להציע לך לחשוב האם את מסיימת קשרים כך בד"כ? כלומר, ע"י עשייה/עזיבה במקום ע"י בירור הדדי. אם זה היה הטיפול היחיד שעזבת כך, אינני חושב שיחסי מטפל-מטופל הם חתונה קתולית ואת זכאית כמובן לחפש מטפל אחר. אם, לעומת זאת, היית כבר בכמה טיפולים והתהליך חזר על עצמו, הייתי בהחלט מנסה לסיים את הטיפול בצורה מתוכננת יותר. אני מצטער לשמוע את התסכול והמרירות שבפנייתך הקצרה ומאחל לך הצלחה במציאת מטפל מתאים, אם וכאשר תחליטי לפנות לטיפול שוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי... אני רואה שאת נתקלת בקשיים בנושא ההחלטה שלך.... נפגשת איתה עוד פעם מאז שהשארת לה את ההודעה? היא ניסתה לשכנע אותך ש... את טועה? אני לא יודעת מה תחליטי בסוף, אבל תחשבי על כל הדילמות שהיו לך לפני... אולי יש דרך אחרת לסיים את הטיפול הזה, אבל הוא צריך להסתיים... ומה שלומך באופן כללי?

מה ההבדל בין התרופה סרוקסט לפאקסט . האם מלבד העובדה שפאקסט מיוצרת בארץ יש שינוי כלשהו לרעתה . בתודה.

אין שום הבדל בין השתיים. מדובר באותו חומר בדיוק שמיוצר על ידי חברות שונות.

אין הבדל במקרה נדיר שחשים הבדל לפנות לפסיכיאטר המטפול עמי

אני מחפש מישהו בעל מקצוע שמבין בזה ויכול לעזור לי.. האם לכל אחד שיש טיקים יש סוג של תסמונת טורט? יש לי טיקים במיוחד בלילה כשאני פוחד מהחושך. כשהייתי קטן אני זוכר שהיה לי רצון לקפוץ ולקווץ את השרירים. כיום במשך היום אין לי הרבה טיקים חוץ מקצת עוויתות בפנים. בלילה אני חייב לגעת בכל דבר מלא פעמים ואת הספרות של השעון אני חייב לחבר כל פעם ולהגיע למספר. זה נורא מכביד עליי, אני מנסה להחצין את זה כמה שיותר אבל מדי פעם אנשים שמים לב. כמו כן, לפעמים אני משמיע קולות שקטים מאוד, אבל חוץ מיזה אין לי טיקים ממש חזקים כמו לחקות מישהו או לקלל בפתאומיות. מישהו אולי יכול לעזור לי? האם התסמינים האלה מצביעים על תסמונת טורט ברורה? או אולי הטיקים הם תוצאה של מתח מהפחד שלי מהחושך???

ערן שלום, לפני תשובותיהם של המומחים כדאי שתקרא באתר על תסמונת טורט: http://www.tourettesyndrome.net/

שלום ערן, תסמונת טורט היא הפרעה עצבית הכוללת אכן הופעת "טיקים" מרובים ובלתי נשלטים. הטיקים יכולם להיות תנועתיים, בצורת תנועה פתאומית, חוזרת מהירה ובלתי נשלטת של הפנים, הידיים או הרגליים, אול קוליים בצורת השמעת קול בלתי רצוני כגון כחכוח, משיכה באף, יריקה ואף השמעת מילים מגונות. מגוון התסמינים רחב, הם אינם קבועים ומתחלפים עם הזמן. גם חומרתם משתנה מחולה לחולה ומתקופה לתקופה. הטיקים מתגברים כתוצאה ממתח ולחץ ופוחתים בתקופות רגיעה. בארץ 2-3 מתוך 1000 אנשים לוקים בתסמונת ותחילתה בילדות, בד"כ לפני גיל 15. מתיאורך לא נראה לי שאתה סובל מהתסמונת, אם כי מוטב שתיבדק אצל נוירולוג. מה שאתה מתאר נשמע לי הרבה יותר כהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית המאופיינת ע"י הופעת הרהורים טורדים ומראות מעיקים לא-רצויים ופולשניים המלווים בד"כ בהתנהגויות כפייתיות המיועדות לנטרל את המחשבות או המראות הטורדים או למנוע אירוע או מצב מאיים. חלק מקבוצת התרופות מסוג SSRI כמו הפרוזאק, הפאבוקסיל והסרוקסאט, המקושרות בד"כ לטיפול בדיכאון, הוכחו כיעילות מאוד, במינונים גדולים יותר מאלה הנהוגים לטיפול בדיכאון, לטיפול בהפרעה אובססיבית-קומפולוסיבית. מומלץ מאוד לשלב את הטיפול התרופתי הנ"ל עם פסיכותרפיה הן לצורך התמודדות עם המחלה והן לשם התחקות אחר מקורותיה הסביבתיים, דבר העשוי להפחית את הצורך בתרופות בעתיד. גם עיצוב התנהגות וטיפול קוגניטיבי (ניסיון לשנות ולהגדיר מחדש את המחשבות הטורדניות) הוכחו כיעילים. יכול בהחלט להיות שטיקים מתגברים כתוצאה מפחד מחושך כמו מכל מצב לחץ אחר. בכל מקרה, הייתי ממליץ על אבחון אצל פסיכיאטר וטיפול תרופתי ב-SSRI משולב עם פסיכותרפיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ערן שלום השלבו של טיקים, טקסים כפייתיים וקולות מעלה חשד לתסומונת טורט ניתן להעזר בטפול אנא פנה להוועץ במפסיכאטר לגבי יתרונות וחסרונות טפול בברכה עמי

איתן=תודה לך אל נסיון העזרה אם הפסיכולוג גידי ,גם כן,לך גידי אלפי תודות על העזרה שלי ושל כולם. הרה רשמתי לך בדפים הבאים תשובה לשאלתך.. נזבורה התגעגעתי אלייך נורא .... אבל בעצם בתוכי רע לי נורא.. אני נורא מפחדת שככה ישאר תמיד הכוונה לא היה לי צאנס לעבור בסיס. באמת שרע לי.. אני צריכה תשקט משלי למשל פקידה של משהו כמו רוב הפקידות.. ולא משקית רישום אם עוד מס של אנשים בחדר.. האם לזה יכול להיות לדעתכן ממבחינתו התחשבות ביי?? מה עושים כאשר אני מפחדת לדבר אם אנשים או שאין לי כמעט ותמיד מה לדבר איתם? זה קורה לי נורא.. או הרבה פעמים המחשבות "בטח עכשיו אחרי השיחה היא תחשוב שאני סתם דפוקה..." קשה להמשיך לחיוות ככה

את יכולה לכוון אותי אל העמוד שבו ענית לי? אני לא מוצאת את זה... גלית, תנסי רגע לחשוב מה יקרה, אם לא יעבירו אותך בסיס... זה יכול לקרות... ואז מה? תעבירי עוד שנה ו - 8 בדכאון? אל תבני על העברות... תקחי את מה שיש לך עכשיו בידיים, ותעבדי עם זה. אני לא רוצה לצער אותך - אבל הצבא לא ממש מתחשב בצרכים אישיים כמו זה שתארת... לא מעניין אותם אם גלית "כן/לא יכולה לשרת כפקידה בחדר עם עוד אנשים"... שווה לנסות ולפנות לקב"ן בנושא, אבל לא לתלות בזה יותר מדי ציפיות.

מצאתי את התשובה שלך, ועניתי על זה שם (עמ' 592)...

גלית הרה ענתה לך.... תפני לקב"ן ותקשיבי לעצתו הוא יכול לעזור לך בפתרון הבעיות שציינת. תנסי ותיראי מה קורה בהצלחה איתן

אבי בן 61, סובל שנים ארוכות מדיכאון. בשנתיים האחרונות התרופות לא עוזרות המצב מחמיר. מתקשים לטפל בו. האם יש מסגרת יומית לאנשים במצבו באזור המרכז? מלבד טיפול תרופתי הוא לא מוכן להשתתף בטיפול פרטני או קבוצתי.

יפעת שלום רב, ישנם מרכזי יום לקשישים ומועדונים חברתיים פזורים בכל רחבי הארץ. עליך לחפש את סניף "העמותה למען הקשיש" באזור מגוריך, או מאידך כל מועדון חברתי (ישנם מועדונים עירוניים/של גימלאי ההסתדרות ועוד רבים אחרים). יתרה מזו, ישנם מועדוני יום מיועדים לאנשים עם בעיות נפשיות בתוך בתי חולים פסיכיאטריים. השאלה העיקרית היא מה מצבו של האדם, ועד כמה הוא מוכן לשתף פעולה. אם את מעוניינת שאעזור לך למצוא מועדון ספציפי ואינך מעוניינת לחשוף פרטים כאן, את מוזמנת לכתוב למייל שלי. שבת שלום, טלי פרידמן

יפעת שלום האם נוסו כל הטפולים האם נוסה טפול בנזעי חשמל ? אנא פני לחוות דעת נוספת אם אינו נעזר בברכה עמי

הי ´הגיע הזמן´. אתה ואדי זוכר ( כלומר מהטלוויזיה או ספרים ) את הדבר השחור. היתה שם חבורה, בימי הביניים, אשר האמינה שהליכה בטור ברחובות הערים הימי-בינימיות מוכות- הדבר והלקאה עצמית עד זוב דם תסלק את הדבר השחור. למעשה אז החלה המגפה האמיתית. באותה מידה |הגדש| ב-די-יו-ק כליאה בבית חולים פסיכיאטרי אולי לוקחת בעיה קטנה ( אם |הגדש| בכלל : הרי מרבית הכליאות נעשות הרי מבלי לבדוק כלום ) ומחמירה אותה פי כמה. ימחלו לי מי שיקראו, או בעצם לא: זה כמו שיאמרו שאונס יכול לגרום לאדם/אישה להתגבר על בישנות והססנות מינית או בעיות בתחום המין. פשוט נאנוס אותו. כך זה לאמר שכליאה ונקיטת אמצעים ברוטלים יבריאו את הנפש. אונס הרי גורם לנפש ולמיניות להשחיר, להשתופף, להסגר ולשאת טראומה לכל החיים. כך גם אשפוז ברוטאלי בכפיה: זה יוצר בעיות: תחושת החילול, תחושת הביזוי, התסכול האיום של אובדן שליטה על גופך ( אתם יודעים איך זה להיות |הגדש| קשור כאשר שתי הרגלים כבולות ברצועות לקצה האחד של המיטה ושתי הידים לקצה אחר, ומזריקים לך בזמן שאתה קשור |הגדש| ???? )- תחושת ההשפלה והביזו האיומה: במרבית המקרים אם לא בכולם כאשר כלוא קשור ו|הגדש|מתחנן שיתירו את קשריו כדי לגשת לשירותים מתעלמים ממנו בסאדיזים. אין השפלה גדולה מלעשות את הצרכים על עצמך. אני למזלי עברתי מעט מאד השפלות פסיכיאטריות וזה לא הגיע לדרגה הזאת. אני יודעת שאם זה היה מגיע ל|הגדש|שם לא הייתי רוצה לחיות יותר. מצב נפשי של כל אדם יכול להיות מדורדר מתוצאה של הברוטאליות וההשפלה שבקשירות ובכליאות, ואחר כך המערכת מיחסת את המצב הנפשי המדורדר הזה של פוסט טראומה ( כן כמו אחרי אונס כמו אחרי שבי כך גם אחרי אשפוז כפוי פוסט טראומה ! ) ל"מצבו" של הכלוא- הם אומרים "הנה אמרנו לכם הוא "משוגע" "- כאשר ה"שגעון הזה" ( קרי - מצב נפשי מדורדר בעקבות העובדה שבמשך כמה חודשים של כליאה התיחסו אליך כמו אל תת אדם )מיוחס ל"גנטיקה" ול"מחלה" של הכלוא. ענבל- מתמצתת הכי בקצרה שאפשר את הנושא הכי כאוב שאפשר

מה פירוש המילה: הגדש?

http://www.wbm.to/fali/00.html

http://www.wbm.to/index.html

קראתי... נו, אז מה ניתן להסיק מכך? שכרגיל, קולם של הלוקים בנפשם אינו נשמע? שכל רופא מרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, כי גם ככה "אני שפוי, האובייקט שמולי לא - אז למי יאמינו?" כשחוסר האכפתיות מחלחל לכל דרג במדינה - מה אפשר לעשות? להפגין? ראינו כמה זה עוזר!!! להגיש מחאות רשמיות? למי? מה אכפת להם בכלל? לשתוק? אי-אפשר... המשמעות היא הסכמה לכל אותם מעשים "רפואיים"... אז מה? לבקש מהרופא את מלוא המידע על התרופות... מצחיק... מה גם, שלילד אין את המודעות לכך... בקיצור, כנראה שזו הדרך בה המסר צריך לעבור... בפורומים, במיילים... מיד ליד ומפה לאוזן...

http://www.wbm.to/news/Psy/index.html

פגשתי אותך היום לראשונה, במקרה, בבית מרקחת בהדר, רחובות. התפתחה שיחה מענינת ו.........איבדנו אחד את השניה. אשמח אם תיצור איתי קשר דרך הפורום.

נועה, הוא אמר לך שהוא נכנס לפורום הספציפי הזה ?

שלום, אני חשופה להתעללות נפשית שנים רבות, אני לא יכולה יותר אני מתמוטטת!!! אני נושאת את כל העולם על כתפיי אני רק אתמול הרגשתי שאני מתגברת ומתחילה לצאת מדיכאון, ההורים שלי ממררים את חיי, מקללים אותי, משתלטים על חיי, מפעילים עליי טרור, הנסיבות האלו הובילו אותי במשך שנים לפגוע בעצמי, להתחבר לאנשים שפגעו בי, הצלחתי לעזוב את הבית, אבל מצאתי את עצמי חוזרת הביתה בשל מניפולציות של אבי, אני תלותית בבית, אני סובלת מחרדות קשות, הדימוי העצמי שלי נמוך ונמאס לי. אני עובדת, אבל מבחינה כלכלית אני לא יכולה לעזוב את הבית. ההורים שלי מאוד מבוססים , יש לי אח נוסף מאוד מפונק שתמיד קיבל כל מה שהוא רוצה מבחינה חומרית. הוא בן אדם רע ואגואיסט ואנחנו לא מתקשרים. אני כל הזמן מוצאת את עצמי מחוץ לבית, ללא כלום בלי אף אחד אבודה ואין לי לאן ללכת. אני תמיד חוזרת כי אין לי מספיק אנרגיות חיים ואני לא רוצה לשקוע. אבל אני כועסת!!!ואני שונאת בני אדם!!!ונמאס לי!!!ואני לא יודעת איך לצאת מהמצב שנקלעתי אליו. יש לי פסיכולוגית שבכלל נעלמה כבר לחול לחודש, היא פסיכואנליטקאית איך היא יכולה לעזור לי. אני חיה במציאות כל כך מכוערת, אני לא רוצה למות אבל אני לא מבינה למה נולדתי למשפחה הזאת ולהורים האלו, אני כל החיים נושאת את המעמסה הזאת על כתפיי. הם אנשים טיפשים, מרושעים, בעלי רגשי נחיתות ועלובים. מישהו או משהו יכול להציל אותי?אני יכולה להציל את עצמי? מיטל

שלום מיטל, אני מבין את מצוקתך הקשה. מה שבולט מפנייתך הוא כעס ותסכול עצומים על כל הסובבים אותך ללא יוצא מן הכלל. הדברים חורגים מגבולות משפחתך ומגיעים לכדי הכללות לגבי "המין האנושי" ("אנשים הם כך וכך..."). אני בהחלט חושב שבעזרת טיפול תוכלי לעזור לעצמך, ואני מדגיש לעזור לעצמך, משום שאף מטפל לא ישנה עבורך את המציאות, לא את זו שנולדת לתוכה ולא את זו שאת נקלעת אליה ובוחרת אותה בחיי היום יום שלך בהווה. במרומז את מביעה אפילו כעס על המטפלת שעזבה אותך לחודש. ייתכן מאוד שנולדת למשפחה שלא היטיבה עמך, אך עדיין יש לך טווח בחירה פוטנציאלי רחב מאוד - לא לך אישית אלא לכולנו - ולהרגשתי, הטיפול בך צריך להתמקד באותם חלקים שלך שגורמים למצבך הנוכחי בתוך ההקשר של הבנת סיפור החיים האישי שלך. מה שברור הוא שתפיסת כל העולם כרע לא תועיל, משום שגם אם הדבר נכון, לא את ולא אף אחד אחר אינם יכולים לשנות למענך את העולם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, תודה על תשובתך. לא הבנתי לגמרי את תשובתך.. אתה ממליץ לי על לקיחת כדורים אנטידיכאוניים? על איזה סוג של טיפול היית ממליץ לי? תודה

הרה יקירתי... את מספרת כאן על תהליך שהתעלמת ממנו ולא הבחנת בו...קצת סותר הייתי אומרת. האם אפשר להתעלם במכוון ממשהו שאת לא רואה? בחרת אולי להתעלם ממנו...ולתת לעצמך תירוץ של אי הבחנה מחשבים לא "חושבים" - הם עובדים על קלט ופלט. מה שאתה מכניס זה מה שיוצא, טעות אחת קטנה והכל יוצא הפוך. כמו מתמטיקה. אבל אם החיים שלנו היו מתמטיקה היינו רובוטים. מינון של כדורים? כדורים הם קריאה נואשת לעזרה, לא אמצעי להתאבד. לפעמים נסגרת עלינו דלת, ענקית כמו דלת של מקלט - חסינה מפלדה. אי אפשר לנשום, מחנק. לא רואים פנימה או החוצה. ואם לא רואים? זה אומר שאין שם כלום? שומעים הדים עמומים של קריאות לעזרה. אם שומעים בזמן אפשר להציל..אפשר לנסות לפתוח - בעזרתו של מי שבפנים - את הדלת הכבדה הזו. יש כבר נזקים והם הולכים וגדלים ככל שהזמן עובר והדלת נשארת נעולה. זה מירוץ נגד הזמן. הרה מתוקה, כאשר אבא שלך שכב שם בבית, וכמעט החזיר את נשמתו לבורא כמו שתיארת...את לא היית חסרת רגישות. להיפך, היית רגישה מדי. חוסר הרגישות שהפגנת כביכול (!!!) נבע ממנגנון הגנה שיש לנפש העדינה שלך שמונע ממך לאבד את השפיות באותו רגע. ואני לא אכביר במילים - אבל זה קרה לי לא פעם. כשבאה ההכרה ,כש"יורד האסימון" - באה התפרצות הרגשות. את צודקת ולא צודקת בקשר ל"מוות רגשי". אני לא שוללת מוות רגשי בכלל. אבל לדעתי לא הגעת עדיין לשלב כזה. אם היית מגיעה לשלב כזה לא היית מגיבה, לא לאנשים ולא כלפי המצב שבו את נמצאת כרגע. ההודעות שאת שולחת כאן הם בגדר צעקות "הצילו" אחרונות ועמומות. אל תתני להן לגווע ב - 3>

הצבתי שתי אפשרויות, כשרק אחת מהן נכונה... או שהתעלמתי או שלא הבחנתי... ביחד זה לא עובד... אני לא יודעת מי מהן נכונה... אני חושבת שבהתחלה לא הבחנתי בדברים שקורים, כי זה היה עמוק מכדי שאני אוכל לראות... אח"כ, כשכבר נהיה ברור וגלוי שמשהו לא בסדר ניסיתי להתעלם... אח"כ זה נעשה מאוחר מדי. כדורים... צריך לדעת מה מתאים ומה לא... באופן הגיוני אני לא אפרט כאן עם מה אפשר להתאבד ועם מה לא... את יכולה להיות סמוכה ובטוחה, שיש כדורים שלא יכולים להיות קריאה לעזרה... ונכון, יש כאלה שכן... חוששתני, שההכרה לגבי המצב של אבא שלי חדרה היטב... בכל זאת עברו מאז 9 חודשים, ואני מודעת לכל הבדיקות שהוא עובר ויצטרך לעבור... את יודעת, קראתי את מה שכתבת על ה"נפש העדינה שלי"... וחייכתי - לא בגללך, אלא כי ניסיתי לדמיין את הנפש שלי כעדינה... זה כמו לדמיין פיל בחנות חרסינה... או את אריאל שרון רוכב על אופניים... זה לא התסדר לי בכלל. את התאור של המחנק אני מכירה ממקום אחר... אסטמה... באותו רגע ל "אין אוויר" שום "הצילו" לא עוזר, אלא אם המשאף נמצא בהישג יד... וזה נעשה "משחק" - כמה זמן אפשר למשוך, עד ששואפים את הונטולין? רק בשבוע שעבר מישהי התמוטטה ומתה בגלל אסטמה... וזה לא מרתיע אותי... הרה.

היי הרה. אני כל כך מבינה אותך ואת ההרגשה של "אין אוויר" גם אני סובלת מאסתמה, וגם אני כמוך שיחקתי ושאלתי את עצמי כמה אני יכולה למשוך.....שיחקתי עם זה 4 פעמים יותר מידיי!!!! 4 פעמים שבהם הייתי צריכה לעבור החייאה... והיום אני לא אותו אדם כמו "ליפני" נידפקו לי כמה תאים המוח....לא כדי לך להמשיך במשחק המסוכן הזה.... ותאמיני לי הרה שבשעת צרה כולם ינטשו אותך....ואת תישארי לבדך...אז למה לדפוק גם את הגוף??? אני מאוד מקווה שלא תחזרי על ""המשחק"" הזה שוב.. שבת שלום וכל טוב.. כוכבית

הבת שלי בת 14. רוב היום היא בחדרה שוכבת במיטה. מדברת בטלפון עם חברות. רק אז היא נראית לי מאושרת. מיד אחרי בי"ס היא נכנסת לחדרה. כמעט לא רואים אותה. היא מגיחה לאכול או לבקש משהו. אם אנחנו פונים אליה היא רוטנת, או צועקת. היא נראית לי במצוקה נפשית. לא מוכנה לדבר אתי על כלום. היא גם מתלוננת המון על כאבי ראש והיא חיוורת. אנחנו עושים בדיקות. איך אני יכולה לעזור לה. היא לא רוצה שום יעוץ או עזרה. מה לעשות?

גיל ההתבגרות הוא שלב לא קל של חיפוש זהות עצמית. כהורה את רואה אותה ורוצה לעזור לה אך היא מחפשת את עצמה מחוץ לזהות שלך - היא בין ילדה לבוגרת והמצב הזה קשה גם לה מאד. היא מחפשת את זהותה בהתאמה לחברה - ולכן היא נראית מאושרת כשהיא מדברת עם חברות. אם תלחצי אותה יותר מדי על מנת לבדוק מה מציק לה זה רק יוביל לכעסים ולהתנגדות. לכן נסי, יחד איתה, למצוא מישהו לרוחה שגם את תסמכי עליו - שאולי יוכל לדובב אותה ולעזור מעט לשתיכן. בהצלחה

אן שלום רב, גיל ההתבגרות הוא לרוב גיל קשה הן עבור המתבגר עצמו והן עבור ההורים. ההתנהגות שאת מתארת נראית אופיינית למדיי לגיל זה. להערכתי עליך לתת לילדתך את המרחב לו היא זקוקה כעת, יחד עם העברת מסר ברור שאת שם בשבילה אם היא תרצה ותזדקק. אני יודעת שזה לא פשוט לראות את בתך במין מרחק שכזה, אולם הפנטזיה של "אני האמא, אני החברה הכי טובה של הבת שלי" בדר"כ לא עובדת בגיל הזה...מאוחר יותר יש שוב התקרבות, אבל ממקום שונה, בוגר יותר. רק תיהי שם בשבילה, תתענייני בשלומה, ותדאגי להגיד לה שאת נמצאת בשבילה תמיד (וכמובן, תגידי לה זאת רק אם מסוגלת לעמוד מאחורי דבריך). תפקיד ההורים בגיל זה מכיל בעיקר הבהרת סמכות, גבולות וערכים יחד עם אמפטיה רבה ונתינת מרחב מספק לילד על מנת שיוכל להתחיל את דרכו הבוגרת והעצמאית. אני יודעת שזה לא קל, אבל זו המציאות... שבת שלום, טלי פרידמן

אני מטופלת כבר שנה שלמה באלפי תרופות הייתי מושפזת במשך שמונה חודשים וכרגע הציעו לי טיפול במגנט רציתי לדעת קצת יותר על השיטה ובאם יש מאמרים אשמח לקרוא בברכה

עזבי אותי משטויות. העניין עם המגנטים זה שטויות במיץ . חבל על הכסף שלך.

חנה שלום חפשי על TMS Transcranial magnetic stimulation השיטה נחשבת בטוחה יסחית טובה בדכאון לא קשה בברכה עמי

שלום רב אנחנו בבית סובלים מהתפרצויות זעם של בעלי, חוששים להרגיז אותו וחיים בצל הפחד כעת הוא לא מדבר איתנו , כי אנחנו לא טובים מספיק בשבילו. אולי מישהוא יתן אל חוות דעתו, מנקודת מבט של גבר עצבני, כדי שנוכל להבין את המצב שמעכיר את חיינו..... בברכה, כל המשפחה של רונית, שבת שלום

שלום רונית, לא אוכל לתת לך את התשובה מנקודת מבטו של גבר עצבני, אלא מנקודת מבטו של איש מקצוע. התפרצויותיו של בעלך משקפות חוסר יכולת לשלוט בעצמו וריפיון בגבולותיו הפנימיים. לכן יש צורך להציב לו גבולות מבחוץ. לדעתי, עליכם להתאחד כמשפחה, לא להיכנע ללחציו, אלא לעמוד על כך, כמשפחה שלמה, שיילך לטיפול אצל איש מקצוע. ניתן לגייס לכך איש מקצוע שבעלך נמצא בטיפולו כמו רופא משפחה שעימו לבעלך יש אולי כבר קשר טוב סביב בעיות רפואיות שהיו לו בעבר או שיש לו כעת או כל גורם אחר. עליכם להעביר לו את המסר שתהיו לצדו כל העת בטיפול זה, שתשתתפו בטיפול במידת הצורך, אם המטפל יחשוב שיש צורך בטיפול משפחתי, אך העברת המסר המקבל צריכה להיות תוך הבהרה שהכל מותנה סביב פנייתו לטיפול. כניעה ללחציו ולסנקציות שהוא מטיל עליכם תחמיר את הבעיה גם עבורו וגם עבורכם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רונית, במספר שורות הצלחת להעביר לכולנו עוצמת הפחד בו הנכם נתונים , כולכם , כל בני הביית. האם אלו התפרצויות מילוליות בלבד , או שיש גם אלימות פיזית כלפייך או / ו הילדים ואולי גרימת נזק לחפצים שיקרים לכם ?? רונית , האם ההתפרצויות היו תמיד או שזו תופעה חדשה , והשתיקות מתי הם החלו .... ובתקווה שיהיה לכם סוף שבוע רגוע

אני דווקא היום "רגוע"

לרונית שלום... מה שאני יכולה להגיד לך כאישה שהייתה "בסרט" הזה, אל תכנעי לו!!!!! לי לא היה הכח ולא הייתה לי התבונה לעצור להגיד "רגע" ,ואני פשוט נכנעתי היום אני חיה וצוחקת וניראת ממש מאושרת....אבל הכל מבחוץ-מבפנים אני פשוט חתיכת סמרטוט, ובעלי???? בעלי השייך הסעודי.... אל תתני שזה יקרה גם לך, מחזיקה לך אצבעות כוכבית

ראשית תודה לכם, לד"ר, לY.F. ולכוכבית ליבי איתך התפרצויות הזעם החלו בדרגה, בתחילת הנישואים באמת חשבתי שאני גורמת לו או אחד הילדים ואחרי שיחה עם חברות הבנתי שהאיש פשוט דפוק בראש ולי אין חלק בזה. ניסיתי את הדרך של דיבור שקט ומרגיע -עזר לי לכמה ימים, ניסיתי להתעלם -הרגיז אותו עוד יותר, בשנים האחרונות הוא באמת שובר חפצים אבל רק את שלי אני לא מעיזה להחזיר לו בשבירת חפציו כי אני מכירה בזה שהוא עלול גם לשבור אותי במכות. השתיקה שלי אומנם מרגיזה אותו אבל אני למראית עין שלווה ואני עושה סיכום של כמה מריבות חסכתי לי איתו וכמה ילדי מאושרים כשיש שקט בבית. בחודש הראשון לנישואים עוד שלכאורה הוא צריך עוד לאהוב אותי הוא נורא העליב אותי אמרתי לו מה הסיפור שלך התחתנתי איתך כי חשבתי שאנחנו אוהבים שיהיה לנו טוב ביחד ואז הוא ענה לי שאבא שלו אמר לו שצריך להתנהג בקשיחות לאשה כדי שלא תבקש כסף אם גבר מראה לאשתו שהוא אוהב היא תזלזל בו ותרצה את כספו.מותר לציין שעבדתי והוא אז היה מובטל.נחרדתי והבנתי מאיפה זה בא . והחיים שלי בזבל מאז ועד היום. אשמח לקבל עצות וללמוד מכל אדם, תודה מראש

הנני עושה בימים אלה עבודת חקר על השוקולד, וברצוני לדעת כיצד אכילת שוקולד משפיעה על הריכוז והחשיבה במוח האדם. אודה לכם מאוד אם תוכלו להעביר לי אינפורמציה בנושא זה.

דנית נסי לראות באתרים על שוקולד חומר על התפקיד שיש לשוקולד בשביל הריכוז והנפש (באתר של חברת caddbury's מאנגליה תמצאי חומר לדעתי) - www.chocolover.com חוץ מזה ידוע שלשוקולד חומרים המגבירים הורמון מסוים המונע דיכאון מה שחשוב לזכור הוא שמה שעולה מהר גם יורד מהר מי שאוכל שוקולד מקבל "תנופה" אדירה, אבל השפעת השוקולד קצרה מאד והנפילה מאד מהירה - ודי כואבת...

היי דנית, מקור מצויין למידע בשבילך, לדעתי, הוא ספר בשם "מצבי רוח" מאת רוברט א' תייר, שהופיע בעברית בהוצאת זמורה-ביתן. בנוסף להמון חומר מעניין אחר, הוא עוסק בהרחבה גם בהשפעה של שוקולד וחומרים אחרים על שינוי רמות המתח והאנרגיה - כולל תוצאות של מחקרים וניסויים בנושא. בהצלחה, - אורי

hi danit................ i don"t have an aficial sorce to give u but i can tell u about myself - i need to eat chocolate atlist once a day............... yes kind of an adiction................i feel better after i am eating it.....:-)

שלום רב, לא להתבלבל, ולא לקחת את מה שנאמר להלן כדברי שבח והלל לשוקולד. כללית, העלאת רמת הסוכר תביא להעלאת רמת העוררות, דהיינו ריכוז. לא ידועה לי עבודה מדעית על השפעה ארוכת טווח על הזיכרון. התופעה של עוררות מיידית אינה קשורה רק למשפחת השוקולדים. כל סוכר פשוט עושה את העבודה. עוררות שנוצרת כך אינה מזיקה, ואפילו מועילה, במקרי עייפות בנהיגה, צורך ללמוד עד מאוחר למבחן חשוב, וכו'. אבל, שוב, אין לטעות: זה טוב כאמצעי "חרום" למקרים ספציפיים. רצוי שלא להגרר לדרך חיים שצורכת סוכר כדי להגיע לרמת עוררות מתבקשת. המעבר לצריכה לא מבוקרת, שמהווה בעצם התמכרות - הנה תופעה בעייתית שרווחת לרוב. אצל ילדים היא מעוררת להתנהגות היפראקטיבית, השמנה, ותלות התנהגותנית ב"מתנות" מתוקות. אצל מבוגרים ההשמנה היא הבעייה המרכזית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לפני כמה ימים נתקפתי כאבי תופת בחזה ובסרעפת הכאב היה כל כך חד שלא יכולתי לתפקד. יש לציין שהיום שלי עבר מצוין בעבודה ללא לחצים. כשהגעתי לרופאה עם הכאבים שלא פסקו היא טענה שאני נמצא בהתקף חרדה חזק. ורשמה לי קלונקס ופרוזאק. לאחר כחצי שעה מלקיחת הכדור הכאבים פסקו. חוץ מהתחושת הבושה שאני חש יש לי חשש שאולי זה לא חרדה מכיוון שהכאב היה מאוד אמיתי. הבוקד קמתי עם כאב חד בחזה שוב אך לא באותה עוצמה. שאלתי היא האים יש מקום לחוות דעת נוספת או עליי לקבל את העובדה שאני סובל מהתקפי חרדה שאין לי עליהם הסבר. בתודה דן.

שלום דן, מפתיע מאוד שלא נערך בירור פיזיולוגי יסודי לפני הקביעה שמדובר בהתקף חרדה. במקרה של כאבים בחזה הדבר הראשון שהיה צריך לעשות הוא בירור קרדיולוגי. רק לאחר שלילת הסיבה האורגנית ניתן לאבחן התקף חרדה או כל סיבה נפשית אחרת. הטיפול התרופתי שניתן לך מוזר מאוד בהתחשב במה שאתה מתאר (ואלה הנתונים שיש לנו לנגד עינינו), שכן פרוזאק הוא טיפול אנטי-דיכאוני וקלונקס הוא טיפול אנטי-חרדתי. בהחלט יש מקום לפנות לקבל חוות דעת נוספת ולעבור בירור קרדיולוגי מקיף כדי לשלול מחלה לבבית ולאחר מכן, אם יתברר שאכן מדובר בהתקפי חרדה, יש להתאים את הטיפול התרופתי ע"י רופא פסיכיאטר ומומלץ מאוד לשלבו בטיפול פסיכותרפויטי (ע"י שיחות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

טיק טק תפרו לו "קלונקס"

בעבר סבלתי מכאבים מפוזרים בכל חלקי הגוף בנוסף גם הפרעות עיכול. נעשו מספר בדיקות דם והתוצאות הראו שהכל תקין. יש לציין שאני בן 26 דיי בריא בסך הכל. עובד בחברת מחשבים ודיי אוהב את עיסוקי. מעולם לא עברתי בדיקות קרדיולוגיות אך בזמן ההתקף בדקה אותי הרופאה(דופק,נשימה וכדומה) האם יש צורך אמיתי לגשת לבדיקות קרדיולוגיות למרות גילי הצעיר. יש לציין כי מאז אותו התקף אני על קלונקס ומרגיש דיי טוב. בתודה דן

שלום דן, אני האחרון שארצה להבהיל אותך, אך הנורמה היא קודם כל לערוך בדיקה גופנית יסודית, מעבר למה שאתה מתאר שהרופאה בדקה אותך, בייחוד כשמדובר בכאבים בחזה, ורק אחרי שלילה מוחלטת של סיבה אורגנית לכאבים לטפל במתח הנפשי הגורם לסימפטומים הגופניים. וגם אז, לא הייתי מציע להסתפק בטיפול תרופתי אנטי-דיכאוני ואנטי-חרדתי הניתן ע"י רופאת משפחה, אלא לגשת לפסיכיאטר לצורך הטיפול התרופתי וחשוב לא פחות: לפנות לפסיכותרפיה כדי לטפל בגורמי החרדה כדי להפחית את ההזדקקות לתרופות במשך הזמן ולשלוט יותר בנפש ובגוף. אך קודם כל, כאמור, לשלול קיומו של גורם אורגני (לא דיווחת אפילו על בדיקת אק"ג). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הידע במקרה הזה יכול לחסוך הרבה סבל. כנס ל"אתר החרדה": האתר עוסק בתסמונת האימה או panic disorder ונכתב ע"י חולים למען חולים , האתר מכיל : סיפורים אישיים , דרכי התמודדות , טיפולים שונים, סטטיסטיקות , קישורים ועוד. http://www.panicdisorder.co.il/fear_site בכל מקרה,כמו שאמר ד"ר רובינשטיין, חובה לבצע בדיקה רפואית מקיפה ללב: הולטר, מאמץ , אקג ,אקו. כמו"כ: רצוי גם בדיקות נויירולגיות ובדיקות דם מקיפות. בהצלחה!

http://www.panicdisorder.co.il אתר החרדה

HERA ידידתי ולכל הגולשים שלום ב30/04/1975 היה אבא כבן 66 ואז לקה בהתקף הלב הראשון שלו. כששמעתי אז את הידיעה בהיותי כבן 20 נפלתי לרצפה בהיסטריה ואז סברנו שנשארו לו שנים מעטות לחיות. מאז קשה לנו לאמוד את מספר האטמים שקיבל וכמה פעמים הוא שהה במחלקה לטיפול נמרץ. בכל יציאה מבית חולים עשה את ההיפך ממה שהרופאים ביקשו ממנו וצפצף על כולם אני לא זוכר כמה פעמים חששתי שאני עומד לאבד אותו ולשמחתי תמיד התבדיתי. תמיד הידיעות על מותו היו נכונות אבל מוקדמות מידי לפני כשנתיים שבר את רגלו ועבר ניתוח. מאז שהה בבית אבות על כיסא גלגלים צלול מחובר למציאות ובמצב רוח טוב . הוא המשיך לעשות נאאאא לחיים. אתמול 30/01/2002 הלכתי עם אמא לבקר אותו הייתה לו שפעת ונוזלת ואבד את קולו. כשנפרדנו ממני בשעה 1745 ביקש ממני לקחת אותו הביתה ב 31/01/2002 שעה 0600 מה שידעתי שיקרה קרה ובגיל 92 או 93 נפח את נשמתו כל חייו עשיתי למענו את המיטב ובשנתיים האחרונות המשפחה דאגה למוסד עם רמת השירות הטובה ביותר מה שמפריע לי שאני לא בוכה ולא מתייסר. אני מקבל את הידיעה בהבנה שאין תוחלת לחיים בגלאי 90++ מחר הלוויה ואני רואה את עצמי עומד מול המנחמים שקט ושלו אני לא מתייסר ולא מזיל דמעה התחושה בגדול היא שעשיתי עבור אבא את הכל בחייו ויש לי ספק אם יש משמעות לקלישאה "כבוד למת" אין ספק שאבא ימשיך להיות בתודעתי אבל הוא כבר לא בין החיים תודה לכולכם

שאול, אני מעבירה לך את תנחומיי... אין ספק שגיל 92-93 מכובד ביותר, אבל זה לא עושה את אובדנו של האב לקל יותר. היו לי כמה דברים להוסיף... אבל זה לא המקום... הפורום נסער מדברים מסויימים, ולכן מוטב שאכתוב אותם במייל. בטעות חשפתי את הבטן הרכה של כל המכלול הזה, שנקרא פורום... לא אעשה את שוב. ושוב, תנחומים כנים על מות אביך.

שאול שלום, תנחומי על מות אביך. קשה לאבד הורה בכל גיל. אביך נפטר כשבקרבתו סביבה תומכת, בן למעלה מ-90. אני בטוחה שתחוש בכאב מאוחר יותר. אולי לא תרגיש מיוסר, שהרי דאגתם לו, הוא נפטר כשהוא צלול ובמצב רוח טוב, ועשית למענו את המיטב. עוד תתגעגע ותחשוב עליו לעיתים תכופות, משך תקופה ארוכה. עכשיו נותר לך להיות בקשר חם עם אמא שלך. אני אבדתי את אבי בגיל 15, הוא היה צעיר, בריא וקבל התקף לב פתאומי שהביא למותו. עד עכשיו כואב לי שלא הכרתי אותו באמת.

שאול שלום, תנחומיי. לעיתים קרובות שחווים אובדן, מגיבים בהלם. כלומר, לעיתים יכול לקחת זמן רב עד שמתחילים לעכל את הדברים ונפרדים באמת. אביך הגיע לשיבה טובה וזה כביכול מקל. אני מניחה שיש שלבים מסוימים בהתמודדות עם אובדן כמובן שהעניין מאוד סובייקטיבי. בד"כ שחווים אובדן שואלים למה וזה בעצם מה שמייסר, אבל כאן זה כאילו מתקבלבשלוות נפש כהליך טבעי, אך עדיין פרידה מאדם אהוב אולי קשה לתפיסה ולהשלמה בכל מקרה. אני כאן בשבילך, מ

שאול שלום, גם אני כמו כולם כאן משתתפת בצערך על מות אביך. וגם אני, לצערי מניסיון אישי, יודעת שהדמעות מגיעות לא פעם יותר מאוחר - כשקמים מן ה"שבעה" ולפעמים גם אחר-כך. בכל מקרה, כל אחד מתאבל בצורה אחרת - אחד נשאר קפוא על מקומו והשני זועק עד לב השמיים. והכל, ואני מדגישה - הכל!!!!!!! - לגיטימי!!!!!!!!!!! ושום דבר לא מטיל בספק את הכבוד וההערכה שרחשת לאביך ז"ל. ורק עוד דבר אחד: כשאתה מרגיש צורך לבכות - תשפוך דמעות כמו מים, בלי להתבייש! כבר חלפו הזמנים בהם נהגו לומר ש"גבר לא בוכה". שלא תדע יותר צער, נזבורה

תודה חכולם על התמיכה

תניחבמ רתויב השק תויהל ךפהש ןואכיד בקע רוסקפאב שומיש יתלחתה םישדוח השולשכ ינפל אל המישניישק ,תולחממ זרפומ ששח ,בל תוקיפד) תודרח יפקתהב הוולו דוקפיתה רסוח .(רתויב השק תופייע רקיעבו ,םייטמסא ירחא ףוס ףוס) (:רדהנ ןשי ינא - תופיעה תיעב ךכו ןושארה עובשהמ רבכ ומלענ תודרחה .(םייתנש הזיא .יתוא ובזע םרט תוילטיוה רסוחו המזויה רסוח ,ןואכידה תשוחת םלוא .תועובש 3 הזמ םויל150 חקול ינא םויכ .והשמ אל קשחה םג ןואכידה לשב תעכו .עגפנ ינימה דוקפיתהש ןייצא ןמז תתל דוע שיש ןעוט לפטמה אפורה םלוא , יתיסינ םרט ותוא טסקורסל רבעמ לקוש ינא .רוסקפאל ?ךתעד המ .1 ?ןיתמהל יאדכ דוע ןמז המכ .2 !לבוס םדא הדותב

שלום ההודעה הגיע משמאל לימין אנא שלח שוב וודא שהכוון מתאים בבברכה עמי

מה דעתם של משתתפי הפורום לגבי רצון הצבא שלא לגייס את אחיו של יגאל עמיר לצבא??. אחיו היה קטין כאשר התבצע הרצח, וכנראה שלא היתה לו שום מעורבות. במה האח אשם ?? למה להרוס לו את החיים בגלל הפשעים של אחיו??

בתורה כתוב " פוקד עוון אבות על שילשים ועל ריבעים "..............

אם מגייסים אחים/ות של רוצחים אחרים - למה לא? רצח זה רצח!!!!! גם ראש ממשלה הוא קודם כל בן-אדם... על מה העונש? על נטילת חיי אדם או על פגיעה באיש ציבור? שיגייסו אותו, למה לא? מה פתאום צה"ל נעשה מוסרי כל-כך?

אדי אתה צודק במקרה אני מכירה את המשפחה אנשים כל כך נחמדים זה באמת לא הוגן לשפוט ילד בן 13 על רצח שבוצע בלי כל מחשבה תחילה. יגאל עמיר בטח לא חשב לשתף את אחיו הקטן בתכנית שלו. ולמרות הרגשות הסוערים שיש בעניין - טוב יעשו אנשים אם ירסנו קצת את ההתלהבות מכך שאסור לאחיו של רוצח ראש הממשלה להתגייס לצה"ל כבחירתו, ויתחילו לשים לב לזה שמשחררים נהגים-רוצחים ואנסים בקלות יתר...

מעניין שכולנו חושבים שהאח לא אשם ומישהו פה לא צודק. אבל כנראה שאף אחד לא מעז להכריז בקול " מה אתם רוצים מהבחור להרוס גם את חייו ? "

מתוך מגוון הבעיות שהם חלק ממני , בחרתי להעלות בפניכם פעילי ההפורום היקר(למי שזוכר אותי)את אחת הבעיות המרכזיות שלי ושל בני ,ואשר מפריעה ומשבשת את חיינו . והיא- ל"סמוך על אנשים קרובים ורחוקים."לסמוך על מערכות ,כמו מערכת הבריאות ,המשפטית וכו'." בזה שאני מזה שנה בבית עקב בריאות גופנית לקויה , ומחויבת עקב מסירות ואהבה (עקב גרושין)לטפל בבני(26 )לתמוך בו ולהיות שם כשמצבו מחמיר , ( יש לו o.c.d.מטופל בכדורים שמקלים מאד על ההפרעה שהיא, מחשבות בלתי ניתנות לשליטה , כרגע מרגיש מחוזק בהרבה גם על ידי הטיפול הפסיכולוגי הפרטי שהוא מרוצה ממנו בנתיים. טלי,,,) מה שיוצא מאורח חיינו הוא, שאנו מסתגרים יותר ויותר ,(הטיפול שלי לא עוזר לי לפעול ולעשות שינוי). והיום אמרה לי המטפלת (והאמת הכואבת היא שאני יודעת שהיא צודקת ,,,)במן ביקורת קשה כזאת , שאני" שומרת עליו בצמר גפן כזה ", לא נותנת לאף אחד להיתקרב אליו ,ושבעצם הוא נהרס מכך !!והוא מצידו לא מוכן להיתקרב לאף אחד(הוא לא יוצא מהבית ,)ואני כבר לא מעודדת כי אחרי הרבה ניסיונות אין טעם ,, וגם כי גם אני פגועה מאנשים בצורה קשה ,,,,,הם גורמים לנו בכל מצב מתח רב. נכון שאני צריכה לטפל בעצמי קודם ולהפנים זאת בתוכי עמוק פנימה, ואחר להקרין ולעזור לו בזה.(על ידי לימוד כללים חדשים ,שימת גבולות ופיתוח ביטחון עצמיולימוד היתנהגויות ). אך כרגע אין לי שום דרך ופתרון. בצורה הרגילה ,או פסיכולוגית של "החשפות כמה שיותר לבעית הפחד"., ומה שנותר אולי היפנוזה .,,,, אני עברתי איתו הכל , מנסיון היתאבדות עד בתי חולים , מישטרה פחדים ,אלימויות מכל הסוגים כולל בית מטורף שהיה לנו, וכו. האם יש מישהו מבינכם שהיה בקטע דומה ,של יציאה איטית לעולם ,לאחר שנים רבות של היסתגרות , ומצא שהכל הוא לא כל כך מפחיד על אף הכל. 12 שנים הם יותר מידי,,, הפסיכולוג שלו אומר שקשר אפילו אם אדם אחד, ק,שר טוב ויציב יכול לחולל שינוי ,, אבל כאן אנו מתחילים מההתחלה. תודה , וסליחה על האורך מקווה להעזר על ידכם,,, ויוי.

ויוי יקרה, מה שלומך???????? חשבתי שכבר לא נראה אותך כאן. תארתי לעצמי כי את-אתם בהתמודדות קשה , ואכן לצערי זה מה שאת כותבת. אך כקורא מן הצד אשר זוכר את הקשיים אני רואה כי ההתמודדות נשאה פרי ושחלו שינויים גדולים לטובה. כפי הנראה פנייתך זו נובעת מהאנרגיה שהייתה דרושה לשם כך. כבר אמרתי לך בעבר שאני מאמין שביחד תוכלו לשפר את המצב, והנה במה שאת מספרת באמת יש תזוזה. אל יאוש! בזמן שלא היית כאן הצטרפו המון אנשים טובים שיוכלו לתרום לך " אוויר" להמשך.

יש דבר אחד שהוא חוקי, זמין, ולא עולה כסף- לחלום שיהיה טוב.

היי אני לא בהחלט לא מכיר אותך אך אני מכיר את הבעיה שבנך סובל ממנה . אני גם לא יכול לבטוח באנשים . ואני סובל ממחשבות כפייתיות . קשה לבטוח באנשים זה בטוח . אין לי באמת תשובה למצב . אך מה שאני יודע שהרבה מזה תלוי גם בבן. עד כמה שזה נשמע לפעמים אדיוטי להאשים אותו . אני גם חושב שאילו באמת רציתי הייתי נפטר מהבעיה הזו . אולי גם ללא תרופות . אבל אני יודע וזה ברור שישיבה בבית והסתגרות מהעולם החיצון מביאה להחמרת המצב . אני מקווה מכל ליבי שאולי בנך יוכל לשקם את עצמו . זה לא קל ונכון שזה תלוי גם בו אך זה יכול להיות כתוצאה מגנטיקה . לא כל מה שכל אחד אומר זו מילה קדושה . חייבים להיות חזקים כדי לדעת שיש באנשים הרבה מטען מאחורי מה שהם אומרים , ולפעמים זה לא מתוך מטרה לפגוע בנו אלא בגלל שהם בעצמם פגועים או חושבים שהם יותר טובים מאיתנו . מקווה שעזרתי יניב

תודה לך יניב , העלת נקודות חשובות על ההסתגרות בבית שמחמירה כמובן את המצב .ועל הרצון לעזור לעצמנו במו ידינו, שזה מאד חשוב לכשלעצמו. זה בהחלט נכון וצודק לאור ניסיונך , (אפשר לשאול,, ממה אתה הכי חרד? יניב) ,, בני עוזר המון לעצמו במה שהוא יכול ,וכמות הטקסים פחתה מאד. ובקשר למעגל האנשים ,אין ברירה אלא לנסות ולא להיתיאש. האם יש לך איזה שהיא תמיכה ,מהמישפחה ? וטוב לדעת שאתה אופטימי, ומבין את מניעיהם של האנשים ,דבר שעוזר בקשר להיתמודדות עם הבעיה . תודה ,,,, על ההיתיחסות והעזרה המהירה.אתה על הכיפק ויוי.

ויוי חשבת פעם על כיצד את מתייחסת לעצמך ולבנך כשאת "מוציאה אותו החוצה" לחברה, קצת לאור שמש? את גאה בו? את קצת מנסה להסתיר אותו? את מנסה לעשות ממנו מה שהוא לא לפני אנשים אחרים? האם היית רוצה בסתר לבך שיהיה מישהו אחר?

ליבי יקרה כמה חוכמה יש בשאלותיך , כשאנו יוצאים החוצה , אני תמיד גאה בו כי הוא מה שניקרא חתיך ויפה. אוהבת ומרגישה נח בחברתו ,כשהוא במצב רוח טוב,למשל באיזה מסעדה או משהו. אך אני גם מרגישה אותו ,,,והוא זה שמובך כשהוא הולך לצידי מטעמים טיבעים (איזה אמא מלווה כך,,,) הוא רואה עצמו כאילו,,,נישרך אחרי ואני המובילה. אני עושה ניסיונות איתו ,,,,אך הוא לא רוצה להיות היוזם אני לא רוצה שיהה מישהו אחר,,רק שיהיה מה שהוא כמו שכשהוא נימצא איתי בבית , חופשי לגמרי , דברן .ומלא ביטחון וכשאני ניתקלת באנשים התגובות הם תמיד חיוביות אלי ואליו.

שלום רב, נסי ללכת בעקבות הצעתו של הפסיכולוג, בנוגע ליצירת קשר עם אדם מהימן, "בחוץ". נוסח כתיבתך מאד ענייני, כך שאפשר לסמוך עלייך שיהיו לך שיקולים נכונים בבחירת מי שאפשר יהיה לסמוך עליו. כללית, את מתארת סיטואצית חיים מאד לא בריאה, וחבל שתישארי תקועה בה, יחד עם בנך. תכנית הדרגתית של חשיפה לאנשים, ולאחריה תכנית שיקום תעסוקתית במקום עבודה מוגן, שיש בו אנשי מקצוע שמסייעים לאלו שבאים לשם לעבוד - בהחלט אפשרית לכאלו שמצויים במצבכם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

תודה לך ד'ר אברהם. עצם הכתיבה והראיה שלי מן הצד , את סיטואציית החיים שלנו , וכן ,איך היא , בעיני אנשים אחרים שהם בעלי ניסיון חיים או אנשי מקצוע , נותנת לי , אנרגיות מחודשות , לפעול, בכוון הנקודתי הזה שהידגשת . תודה מקרב לב ויוי

אהלן נשמה... התגעגתי...אני שמח שחזרת אבל לא הבנתי...את בנוסף לבנך גם סובלת מבעיות חרדה??? ובקשר להיסתגרות ...היו תקופות שלא יצאתי מהבית חצי שנה רצוף אני מבין את התחושה שלך לגבי אנשים ומוסדות אנשים לא מבינים או לא רוצים להבין והמוסדות אטומים ומסורבלים היום רק כסף מדבר אני רק יודע דבר אחד נשמה ...התמיכה מאוד חשובה אחחחחח חבל שאת לא קרובה אלי!!!

היי אור יקר צדקת ,,,,,לכן אני כאן בגלל התמיכה, אני יודעת שלא תעזבו אותי לבד ללא מענה .אני גם נאחזת ונעזרת בכל אות במיקרים כאלה. בקשר לחרדה ,,,לא אני לא סובלת מזה ,,אני יוצאת מהבית ומתמודדת עם הסביבה אך מעדיפה בכל זאת את השקט על פני חברים .כי עייפתי מהכל ולכן אני הרבה בבית. ניראה לי שאתה מבין אותי טוב יותר מכולם בעיניין המוסדות האטומים והמסגרות המקולקלים , ולמה לקחתי על עצמי בלבד את האחריות על חיינו,,עם כל המישתמע מכך ,תודה לך מאד. תמיד כייף לראותך בסביבה "אור ,,,,,ולדעת שהכל o.k.אנו רחוקים אך גם קרובים. מה שלום הקטנה שלך החיילת שלנו,,,היא קרובה לבית לפחות.?

שלומי הרבה אנשים שאהבתי הלכו לעולמם - ביניהם קרובי משפחה שהיו קרובים לי כהורים/אחים, חברה טובה... לקח לי שנים להבין שהכל משפיע, מה שאנחנו חושבים משפיע על גופנו ורק בגיל 20 הבנתי למה שכבתי בבית חולים עם כאבים בחזה - ילדה בגיל 17!!! לא סתם אומרים - "כואב הלב" "הלב נשבר" מה שהיה היה ומה שיהיה יהיה ועל הכל יש לנו שליטה. לא על מה שקורה, אלא על מה שיקרה אחר כך. והדברים שכתבתי קודם...שהאדם שיהיה איתי עד סוף ימי הוא אני...גרמו לי עצמי להבין שאם אנחנו הולכים להיות ביחד (ואני מקווה לעוד הרבה הרבה שנים :) ) אז כדאי שגם נתחיל להסתדר... ולא רק להסתדר...לאהוב והרבה. כי הכל מתחיל מזה. ברגע שאין אהבת "עצמי" אז הכל מתדרדר..."לא אוהבים אותי" "אני לא קיימת"? אין דבר כזה. אם אני לא אוהב את עצמי איך אצפה מאחרים שיעשו כך? ואם אני אחשוב שכל מה שקרה לי הוא אשמתי ושאין לי הצדקה אז...מה הטעם? החיים יראו לי שבאמת זה כך, ואז בא דיכאון, והדיכאון גורם לדברים שרבים מאיתנו מכירים (ומקווים שלא היו מכירים) אז הצעתי הקטנה להיום היא...תפנקו את עצמכם - בדברים קטנטנים שעושים לכם טוב... היום היה בא לי גלידה. אז בא לי, אז אכלתי, ונהניתי וזה עשה לי מצב רוח טוב :-) קניה של דבר קטן לבית/לחדר, סרט, מסעדה...אפילו לבד - תזכרו שאתם מפנקים את אהוב לבכם. אוהבת המון 3>

נגע לליבי מה שכתבת. הכל נכון ואמיתי.

תודה :-)

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני (ד"ר קפלן) לפסיכותרפיסט (ד"ר גידי)?

שלום חנה, פסיכותרפיה פירושה טיפול ע"י שיחות. עוסקים בכך בעיקר פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים מתחום בריאות הנפש והטיפול הזוגי והמשפחתי ופסיכיאטרים הבוחרים לעסוק בכך בנוסף או בשילוב הטיפול התרופתי. מה שמייחד את הפסיכולוג הקליני הוא הידע שהוא רכש באבחון בעזרת מבחנים ומה שמייחד את הפסיכיאטר הוא הכשרתו הרפואית המסמיכה אותו להתאים טיפול תרופתי. קיימות גם תכניות הכשרה לפסיכותרפיה המיועדות לבעלי שלושת המקצועות הנ"ל. אני מקווה שעניתי לך, חלקית לפחות. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין