שאלה

הבת שלי בת 14. רוב היום היא בחדרה שוכבת במיטה. מדברת בטלפון עם חברות. רק אז היא נראית לי מאושרת. מיד אחרי בי"ס היא נכנסת לחדרה. כמעט לא רואים אותה. היא מגיחה לאכול או לבקש משהו. אם אנחנו פונים אליה היא רוטנת, או צועקת. היא נראית לי במצוקה נפשית. לא מוכנה לדבר אתי על כלום. היא גם מתלוננת המון על כאבי ראש והיא חיוורת. אנחנו עושים בדיקות. איך אני יכולה לעזור לה. היא לא רוצה שום יעוץ או עזרה. מה לעשות?

גיל ההתבגרות הוא שלב לא קל של חיפוש זהות עצמית. כהורה את רואה אותה ורוצה לעזור לה אך היא מחפשת את עצמה מחוץ לזהות שלך - היא בין ילדה לבוגרת והמצב הזה קשה גם לה מאד. היא מחפשת את זהותה בהתאמה לחברה - ולכן היא נראית מאושרת כשהיא מדברת עם חברות. אם תלחצי אותה יותר מדי על מנת לבדוק מה מציק לה זה רק יוביל לכעסים ולהתנגדות. לכן נסי, יחד איתה, למצוא מישהו לרוחה שגם את תסמכי עליו - שאולי יוכל לדובב אותה ולעזור מעט לשתיכן. בהצלחה

אן שלום רב, גיל ההתבגרות הוא לרוב גיל קשה הן עבור המתבגר עצמו והן עבור ההורים. ההתנהגות שאת מתארת נראית אופיינית למדיי לגיל זה. להערכתי עליך לתת לילדתך את המרחב לו היא זקוקה כעת, יחד עם העברת מסר ברור שאת שם בשבילה אם היא תרצה ותזדקק. אני יודעת שזה לא פשוט לראות את בתך במין מרחק שכזה, אולם הפנטזיה של "אני האמא, אני החברה הכי טובה של הבת שלי" בדר"כ לא עובדת בגיל הזה...מאוחר יותר יש שוב התקרבות, אבל ממקום שונה, בוגר יותר. רק תיהי שם בשבילה, תתענייני בשלומה, ותדאגי להגיד לה שאת נמצאת בשבילה תמיד (וכמובן, תגידי לה זאת רק אם מסוגלת לעמוד מאחורי דבריך). תפקיד ההורים בגיל זה מכיל בעיקר הבהרת סמכות, גבולות וערכים יחד עם אמפטיה רבה ונתינת מרחב מספק לילד על מנת שיוכל להתחיל את דרכו הבוגרת והעצמאית. אני יודעת שזה לא קל, אבל זו המציאות... שבת שלום, טלי פרידמן