פורום פסיכולוגיה קלינית

לו אני הייתי בני. הייתי זקוקה למרחב , נותנת לעצמי זמן לבדוק. והייתי זקוקה שיבינו אותי ויקשיבו לי גם...אולי הנחייה. אני פה בשבילו! אז הייתה שיחה איתו..כמה רגישות שיש בו. אני חוששת לו, שידע לשים גבול.... תראה אודי, אני בעצמי נפגעתי. אני יודעת במה זה כרוך בסדר? נכון שכלנו מצטדקות ואומרות זה לא מחלה, טוב שיקימו משפחות וכו' קל להגיד מהצד. כן גם ניצולי שואה סבלו בזוגיות והילדים שלהם בו נאמר עם הרבה צלקות!!! נכון שלכלם מגיע הזדמנות שווה. בואו נודה על האמת שזה מסובך. ובכלל לא חיים קלים! אל תצטדקו. אני עשיתי לבעלי חיים קשים מאוד!!! וכן אני לא כמו כולם בזוגיות...יש מהשריטות! נכון שמגיע לכולם הזדמנות שווה וכולנו בני אדם, מותר לי גם להביע דאגה מזה!! זה קשה גם להיות המכיל!!! ממש קשה. וסליחה על הביטוי שהשתמשתי אבל זה כן להכנס למחוייבות קשה וכל עוד הם לא ממש "זוג" אז....לא יודעת. מותר לי להביע דעה.. ולחשוש...תבינו בבקשה. שילך עם הלב שלו. וברור שיעשה מה שטוב לו..אבל זה קשה. .

אין לי כח להגיב ממש רק רוצה לומר לכל מי ששבה (במבייי) ולאלה שנאבקו להשאר...וגם לך אודי שנשארת יסוד יציב (למרות פסקי הזמן), מרגיש קצת כאילו נגמר השיפוץ והבית מתחיל להתארגן, הסדר חוזר. שלכם, שירה

הי שירה, נראה שכתבת מאוחר והתפספסת... :-( בבקשה תוכלי לומר שאת כאן איתנו גם היום? בבקשה? מרגישה שאיני מצליחה להשתלב, לצערי. אולי אצטרך להמתין. אולי. סוריקטה

הנה אני כאן, סוריקטה יקרה. עניתי לך בהודעה ארוכה למעלה. למה התחושה שאינך מצליחה להשתלב? הנה הענפים למעלה מלאים בעלים שלך ובפירות שלך.

אביב יקרה!! רוצה לומר לך תודה מיוחדת.. 1.גם לך חלק "בשליפה אותי ממצב האוטיזם שנכנסתי אליו. 2. אני קוראת אותך ואת נוגעת לי בעצבים הדקים .. הכאב שלך,הזעקות,איך שאת לא מרימה ידיים..לא מוותרת ונלחמת גם על עצמך אבל גם איך שאת לא מוותרת על האחרים... מרגש!!! 3. תודה על היותך.... שלך, במבי

פשוט תודה זה מדהים הריקוד הזה ,ההבנה.... שמחה שלא השארת את במבי אדומה וצועקת עד שבאתי

הי... משונה... מביך... .... וואו... הזוי.. רוצה לשתף אתכם... וואו...הזוי ..טירוף מערכות. הסיבה הראשונה שאני פותחת עכשיו הודעה חדשה זה היות ויש לי צורך שתראו אותי ... וואו...אתם צריכים לראות אותי .. הגוף שלי כזה מתקפל ונהיה אדום כזה.. מביך... מביך גם להרגיש את זה ובעיקר להגיד.. כך להסתכל לכולם בעיניים ולהגיד באופן ברור : כן ,יש לי עכשיו צורך שתראו אותי !! וואו... יש איזשהו חלק שרוצה למות מבושה.. .... וואו...אני מזיעה... טוב די כבר איתך במבי עם כל השטויות והתיסבוכים שלך... ... סוריקטה... ראשית, מבקשת לומר לך שעד כמה שזכור לי לא אמרתי מעולם שאני בקיאה / מומחית בענייני קבוצות... מה שזכור לי שאמרתי : שהתחום של תהליכים קבוצתיים לא זר לי... ואם אני מתבוננת דרך ההסתכלות המערכתית אולי אני יכולה לזהות שהקבוצה עברה טלטלות לא מועטות בכל התקופה האחרונה שכללו קטיעות ושינויים שונים.. קטיעות כשהפורום היה בחופש מס' פעמים הפורום גם "עבר דירה"- המעבר והטלטלה שדוקטורס העבירו אותנו.. מבקשת לציין שלעניין החופשים של הפורום זה היה אולי חידוש מערער.. אודי.. עד כמה שזכור לי עד לפני שנה? שנתיים? לא זוכרת זמנים כל כך.. בכל אופן לא זכור לי שסגרת את הפורום... לקחת אותנו איתך לחופש.. אני זוכרת שאפילו הייתי מופתעת בעבר שאמא צביה יוצאת לחופש ואתה אף פעם לא יוצא לחופש..שאתה נמצא באופן רציף היה בזה משהו מרגיע,נותן תחושת בטחון, ריצפה קבועה.. ועכשיו..שונה... אולי הקבוצה הגיבה לשינויים הללו .. אולי אומר ואקדים: החרדה הגדולה ביותר בקבוצה היא החרדה מהתפרקות הקבוצה.. כשקבוצה מרגישה מאוימת היא (הקבוצה) תעשה ה-כ-ל בכדי שתחושת הבטחון של הקבוצה תחזור.. בקבוצה כל אחת/אחד נוטל על עצמו תפקידים (במודע או שלא במודע) ישנם תפקידים משימתיים ותפקידים רגשיים .. ואין מי שלא נוטלת על עצמה תפקיד כלשהו.. ואולי,סוריקטה ואביב אתן נוטלות את התפקיד של "משמרות הפורום" וכהחרדה מהתפרקות הקבוצה כתוצאה מחופש כזה או אחר ,אתן כמו הילדים בבית שמתחילים לריב ואז אבא מגיע ומרגיע.. ובאמת,אולי קורה פה משהו מעניין.. "במריבות ביניכן" אודי לא מתערב.. כמו אמא... אודי רק אומר : אני נמצא,רואה,שומר... ותראו .."הילדים משלימים ביניהם" אולי הצלחתן בחוויה להחזיר את אודי הביתה..החרדה פוחתת ו"הילדים יכולים לשחק שוב ברוגע" עד שהחרדה שוב תתעורר... מה שאני מציעה פה זה בנוסף!(ולא במקום) להסתכלות שהציעו אודי ושירה,שמאוד דיברו אלי... מה עוד?... נראה לי שזה לעכשיו... אהה.... מיכל,שאפו עלייך על הדרך שאת עושה... לעבור תהליך פרידה כפי שאת מתארת ... אולי אני בעוד 40/50/90 שנים עם אמא צביה... וכן.. תודה חטולית על המילים הטובות שלך הן נתנו לי נשיקה רכה בלב.. תודה לכולכן גם לך שירה וסוריקטה שקצת עזרתן לי לצאת מסוג האוטיזם שנכנסתי אליו.. וגם אתה אודי אהוב , יקר ומעצבן שכמותך.. ושבחיים לא תעזוב ותצא לחופש.. ואם אתה יוצא לחופש -קח אותנו איתך ..כמו פעם... אני אוהבת אותך אודי מעצבן..:) שלכם-במבי

הי במבי, הו, סוף סוף. חיכינו לך. כן, שיראו אותך. מכל מה שכתבת נתקעתי על 'אודי יקר ומעצבן שכמותך'. וזה הצחיק אותי. יש מצב שחלקנו מחפשות להפוך את אודי ל(לא אבא, אלא דווקא) אמא שלנו? שניתלה בה ותנחה אותנו? לנצח? בתדירות צפופה ובלי לסמוך על כוחותינו אנו? לא בטוחה שמוצאת קשר לחופשות דווקא. זה כאילו טריוויאלי כזה ומתבקש. וזה לא נראה לי ממש. לשינוי בנוכחות של אודי בימי הפעילות - שינויים שאיננו מוכנים להם מראש - מניחה שרובנו מגיבים. מגיבים מאד. גם אם בהחרשה מסוימת. מניחה שיש גם כל מיני פרמטרים מספיק משמעותיים, שאנחנו לא לוקחים בחשבון ולא יודעים זה על זה. אני כן מאד כועסת על דוקטורס והפורמט החדש שאינו נראה כמו עצים על ענפיהם. וגם כועסת על פורמט החיפוש שלא עובד כמו שהייתי מצפה ממנו. נגמר לי המוח, סוריקטה

איזה כייף לראות אותך כאן פשוט שימח אותי כל כך לקחת לעצמך מקום בפעם הראשונה מזה...יובלות.. וואוווו צריך לראות כדי להאמין.. את נהדרת מתוקה שאת !! רואה אותך במבי רואה גם כמה היה לך קשה להכנס אבל צלחת את זה !! חטולית

היי, תודה לכל מי שהגיב. זה מחזק ומחמם את הלב. דיברתי עם המטפל, אמרתי לו שיכול להיות שבתקופה הקרובה אני אצטרך אותו ממש קרוב, ואולי אעיק, מה שבדרך כלל לא קורה הוא הזמין אותי לזה.. ועדיין למרות שאמר שכן, אני תוהה האם זה באמת כך.. ומה בדיוק אומרת ההזמנה, האם אני יכולה להתקשר, לשלוח הודעות שקשה מפחיד אותי שברגע שאני אשחרר את החבל אני אפול לתוך תהום

היי בריה קיבלת הזמנה ...בטוחה שהמטפל התכוון לזה ותמיד כשאת לא בטוחה פשוט תשאלי .. עם התמיכה שלו מאמינה שיהיה בסדר בהצלחה

הי בריה, בררי עם המטפל מה משמעות ההזמנה מכיוונו, כך שתדעי. ספרי לו על החרדה ליפול לתהום ולהישמט. אנחנו מכירות את זה... סוריקטה

תודה. אתן מקסימות. מקווה שאעבור את התקופה הזאת ואצמח ממנה.

היי מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שהבן שלכם יוצא עם מישהי שנפגעה?? שיש לה אולי פוסט טראומה?? הוא אדם רגיש, וככזה מוצאים בו אוזן קשבת, תכונה נפלאה בעיניי..אבל מאוד בעייתית. זה לא תחום העניין שלו בתור מקצוע...אם זה היה כך ניחה...וצעיר וזה כבד..נושא כבד. אם לצחוק אז לא פוחדת מקרבה צמודה כי זה לא יקרה...לטוב ולרע לפחות בינתיים.... בכלל לא בטוחה שבגיל הזה יש סיי להורים.. בכל מקרה, מדאיג לא??? שלא תחשבו שזה בגלל דעות קדומות או לא יודעת מה...זה כן להכניס ראש בריא למיטה חולה באיזשהו אופן...מקשה על החיים...תיק..מניסיון :( ומכיוון שבטיפול מדברים על פרידה שוקלת מה לומר שם. במיוחד שעכשיו נתפס לה הגב כהוגן.. יאללה..מבאס. מה הייתם עושים? מתערבים? לא מתערבים?עוזרים?בינתיים אני מקשיבה רק...לא מייעצת כלום..אבל קשה לי עם זה. מה אתה אומר אודי?

הי מיכל, אני חושבת שזה מלחיץ בעיקר אם את מכירה את הצד של הפגועה. מצד שני יש בזה תקווה לנפגעות וסיכוי לזוגיות כמו שאת ואני קיבלנו. מצד שני, האמירה של לשים ראש במיטה חולה שמה את הנפגעת כמי שיש בה פגם. האם המסר לילדינו הוא להמנע מבני זוג שיש בהם פגמים או מסר של אהבה, חמלה ונתינה. מקווה שברגישות שלך תוכלי לעזור. שלך שירה

הי מיכל שומעת את הקושי שלך מול החברות הזו... מה עושים ???? מדברים בטיפול הוא עוד לא נגמר ואין קשר לגב שלה חושבים עם עצמך האם זה שלך או שלו האם הקושי שלך או שלו ...מה6 זה עושה לך ולמה ....בקיצור בוחנים את הרגשות מחשבות וכו. כמה שאפשר ללא שיפוטיות וסטיגמה וגם בה מתבוננים ואז מאמינה שהתשןבה תופיע ..... אני לא מאמינה בהתערבות בן זוגות ואני תמיד מזכירה לעצמי שאני זה לא האחר. גם בזוגיות שלי לא פשוטה שני אנשים פוסט טראומתיים. . ובכל זאת היא זוגיות ארוכת שנים . ובכלל בקשר זה לא משנה מה היא או הוא זה משנה איך היחד חיבוק

שירה ואביב יקרות, כשאני אומרת "ראש בריא למיטה חולה" זה לא כדי חלילה לזלזל.. וברור שלנפגעות מגיע לחיות כמו כולם!!!! אני יודעת היטב מה עובר בן הזוג!! זה קושי מאוד גדול. מקשה על החיים מאוד מאוד. למרות שאני לא מכירה אותה או יודעת באיזה מצב היא..ובכלל זה כל כך התחלה.עוד לא זוגיות ממש.. רק עכשיו הם התחילו וזה כזה חברות אפלטונית יותר.... כן, מי שנפגעה זה הורס המון בעיקר בזוגיות!! זה כל כך קשה, זאת התמודדות קשה מאוד!!! ובכלל הוא צעיר מאוד עדיין! ... ולהקשיב ולתמוך המון!!! וזה עדיין לא "זוג" ממש..הם מבלים יחד.. ברור להקשיב, לשוחח. אבל קשה לי עם זה...תחשבו על בן הזוג שלכם כמה הוא סבל מזה גם...אז זה בכלל עוד לא קשר ממש ולכן אפשר עוד לתפוס קצת מרחק ולבדוק אם מתאים לצאת הבנתם?? ובאסה שהיא באה עם כאב גב כזה...באסה כי דחיתי את השיחה וצריכה לעסוק גם בפרידה..ובכלל באסה. זהו!

מיכלי מאמי מבינה את ההתלבטות שלך ויחד עם זאת אומר לך תני להם לנהל את הקשר שלהם נפגעת ..היא לא מצורעת..היא אדם ..בשר ודם כמו כולם.. עוד אחת שהחיים עשו לה עוול..כמה חבל ..לא..?? נסי להיות מהצד ..לראות..להשקיף..ותסמכי על הבן שלך

מופלא בעיניי, שיש מערכות יחסים זוגיות רבות שנים לבחורות עם היסטוריה מכאיבה. חשבתי על כך שישנם גם ניצולי שואה שהקימו משפחות ורואים ניצחון וגאווה בהמשכיות. סוריקטה

הי שוב מיכל, במקטעים... חשבתי על כך שקורה שמוצאים קשר בין אופיין של בני / בנות הזוג הנבחרות לבין קווי אופי של ההורים ובפרט אמא. כך או לכאורה ההיפך. מה את אומרת? סוריקטה

יפה שלי כמה שאת צודקת ... אף פעם לא נתתי דעתי גם על ניצולי שואה.. בשקט שלהם הקימו משפחות ... ולא דיברו את הכאב שלהם כמונו...לקח להם נצח שנים להעז . האמת ...אם הם רואים בזה ניצחון..זה באמת ניצחון אמי מעולם לא דיברה את השואה כ..ניצחון של החיים על.. נקודה מעניית תודה

היי אודי וכולם, היא באה עם כאב גב רציני לפגישה , היא החליפה כיסא והתנצלה על כך. נראה שעשתה מאמצים בשבילי להגיע לפגישה ולא לבטל. אני מעריכה ואוהבת אותה כל כך.... שיניתי נושא בגלל זה..רציתי לדבר על הפרידה וקצת ככה כבד יותר, אבל שיניתי..דברתי קצת על בקשת יעוץ בקשר לילד שלי, כשיצאתי ממנה חשבתי שלא להאמין אני עושה זאת שוב, משנה נושא כדי לא להעיק, שלא יהיה לה קשה (דברנו על כך בטיפול)ואז חשבתי שוב שהפעם זה ממש לא הזיז לי ששיניתי נושא, כאילו שתרגיש שהיא נחוצה לי אבל שאני לא מעיקה..מבין?? אני פתאום חושבת לקצר את הפרידה. לבקש שיהיו פחות מפגשים אולי..לא בטוחה. גם הרגשתי רצון עז לעזור לה, לא שיש לי איך ממש...אבל כאילו שיתהפכו היוצרות, לא מתחשק לי להעיק יותר, רוצה לשמח אותה, שיהיה לה טוב...כזה מוזר. ממש רצון להחלפת תפקידים...כאילו לומר את עזרת לי עכשיו תני לי לעזור לך, לתת לך מעצמי....מוזר כזה.

תדאגי לעצמך כך נוהגת גם המטפלת ..

הי, לפעמים גם סוריקטה מציפה. פחדתי לרשום הודעת המשך על עץ, אז פתחתי חדש. מחר (כנראה) כשאראה את הכינוי הארור הזה מופיע כמה וכמה פעמים, מניחה שלא פשוט יהיה עבורי לסבול את זה. רציתי להבהיר לגבי עצמי - יש בי חלקים תוקפניים (כשם שיש בכולם), אבל כנראה שהם קצת לא כמו כולם בכל זאת. אולי באופן שהם חלשו על החיים שלי. לא אוהבת אותם. למשל, טרם הגעתי למצב בו בדימיון אני ראויה להקים משפחה, זה גם לא ריאלי בכלל בדרכים ה'רגילות'. אבל הטראגיות, אולי, שאפילו בדימיון זה לא קרה. מי שהקימה משפחה משלה, אוכל להניח, שהיה בה חלק שמצא בה היות ראויה וטובה יחסית. אין לי את זה. כשחווים אותי כסדיסטית וכה איומה, אחד מהקולות שמהדהדים בי הוא - וואלה אזה מזל שהסוריקטה הזאת לא אמא. צדקה אמא שלך בחינוך שלה כבר מגיל צעיר מאד. רוב הזמן, עד כדי כל הזמן, חווה את עצמי כדבר מאד לא מוצלח בכלל. זאת חווייה מנצחת ואולי אין מה לומר מולה. לילה טוב, סוריקטה

ועד שתצליחי לבד אנחנו כאן להזכיר לך.. השם שלך לא ארור ומקסים שאת כותבת יש לך כאן מלא מקום . ומזל שכתבתי לך אתמול ככה תאמיני לי ....בדיוק לעניין המשפחה והילדים

סוריקטה שמחה שבאת שכתבת בהמשכים להראות שאת כאן פחדתי שלא תבואי יותר שוב אני אמא, יש לי משפחה ועדין אני חשה לא ראויה, ודאי לא אחראית במצבי. היו שנים שקטות בהן הכל מודר בנבכי השכחה, לא ידעתי. ויש את עכשיו, יותר מחצי עשור של לרצות לא ולא לרצות, לעשות בלי להרגיש ולשאול שאלות כמו למה. זה מורכב. תחושת חוסר הערך מלווה אותי כל רגע, עד כדי חוסר ביטחון בכל פעולה יומיומית אפילו הפשוטה ביותר. זר לא יבין ואיש לא רואה. מעולם לא חוויתי אותך כסדיסטית ולא חדבתי שאת כזו. כולך אומרת עדינות ורוך וחמלה לאחר (הלוואי לפעמים גם לעצמך) שלך שירה

סוריקטה הי, מאוד חבל לי שאת כה ממעיטה בערכך, אני מקווה לפחות שאת כן יודעת שפה כולם כולל כולל מאוד יודעים להעריך את סגולותייך הרבות שניחנת בהם. לא בטוח שהייתי נענית לאתגר לכתוב על עצמי בעניין הוותק שלי בפורום,לו לא את היי זו שביקשת ממני.וכמוני גם שאר הכותבות שנענות לאתגרים שאת מציבה כאן מפעם לפעם. הקמת משפחה או אי הקמתה, לא בהכרח מעיד על כשל אישי , או הצלחה אישית מסחררת, בכל מקרה כך אני רואה את הדברים. ואנא, אל תחמירי עם עצמך יותר מידי.. איתך ריבי. ,

יפה שלי מצער אותי לקרא שכל מה חווה את עצמך כ..דבר לא מוצלח בכלל.. מילים קשות שבכלל לא מאפיינות אותך ולא את מה שהישגת בעצמך...לעצמך .. גמני לא מסכימה עם כל ...

תודה שנתת מילים יפות למחשבות שלי פשוט תודה

קראתי אתכן בנות יקרות, אוסיף קצת ואומר, שאז, וגם היום, חייתי תחת האימה, שלו היו לי ילדים, האמא שלי (הסבתא) הייתה דואגת לספר סיפורים בדויים כדי שיקחו ממני את צאצאיי. היא ידעה לחבל באופן כזה ומשכנע וכך פעלה כל השנים. גם מתארת לעצמי שבשום אופן לא הייתי משאירה אותה לבד עם תינוק שקשור אליי. עכשיו תשאלו למה אני לא רוצה לחיות... סוריקטה

הי שירה, אולי אנחנו כאן קצת מבינות... מחשבה שעלתה בי, ואני מניחה שהתשובה לרעיון שלי חיובית, היא, שאם את מאפשרת לילדים מסגרות שונות שאינן רק את - זה המון, בעיניי. שלך, סוריקטה

הי שירה, אכן עדיין מאד מאד חוששת לבוא שוב. אבל באתי כדי לומר זאת... אולי יעזור לי אם תשתפי בהזדמנות (יהיה לך כוח ותרצי) בעניין החששות שלא אחזור. כי ראו לי דברים אסורים? אין לי מילים כדי לתאר את הכאב המייסר הזה. סוריקטה

הי ריבי, אמרת שאני מציבה אתגרים. מעניין. (או אבוי...?) תרצי לפרט, אולי? כשלון אישי - כנראה שיש לי נטייה לקחת לכיוון הזה. תודה בינתיים וליל מנוחה, סוריקטה

אודי, זו כנראה לא הייתה ילדה עצובה. זו הייתה ילדה קשה וכועסת ואפילו לא יפה. היא נולדה עם התכונות האלה. רצה הגורל וגם נפלה על אמא חולה ועל דמויות אחרות שאולי ידעו להגיד לפעמים שאמא לא בסדר. לא זוכרת חיבוק מאף אחד. אלא רק עיוורון שלא ראה שיש לילדה בעיה והיא באמת לא יכולה. היום מזכירים לי שאני כבר מזמן לא ילדה. ויש את הקול שאומר מה באתם עכשיו. אחרי שכבר 'הסתדרתי' לבד. הדמויות שכן שיבחו אותה בהגזמה היו אלו שניצלו אותה מינית ורגשית במשך שנים. ואחר כך אמרו שגם בתור זונה היא לא שווה. סוריקטה

שלום לאודי ולכולם, כשמטפלים נמצאים בחופשה השנתית שלהם, שזה בערך בתקופה הזו, למה שיזמינו את המטופלים שלהם ליצור קשר איתם בזמן הזה? הרי המטרה של החופש היא להתנתק מהטיפול ולהתחדש, לא?

הי ניקול, הייתי אומרת ש כן ולא... בפסיכולוגיה זה, כנראה ולפעמים מורכב ולא מוחלט במאה אחוז... סוריקטה

היי ניקול 123 לדעתי זה תלוי רק במטפל ובמה שהוא מאפשר

אודי תודה שאתה כאן תודה שהרמת את הכפפה תודה על רצפה ותחושת בטחון . אני חושבת שעכשיו אני מבינה את הצורך שלך סוריקטה במקום שכאן לעשות סדר ובאודי כדמות שרואה . מקווה שגם לך סוריקטה זה שאודי כאן ורואה את השיח בניינו נותן יותר תחושת הגנה. אני מעדיפה את השיח בניינו אבל לעיתים כמו עכשיו בהעדר אלמנטים חשובים של השיח ראייה ושמיעה וכל אחת מפרשת את המילים - מתוך עולמה הפנימי הסובייקטיבי. אנו מתקשות לתקשר נכון. אני חושבת אחרי שקראתי אותך המון פעמים, שהמפתח והקושי הגדול ביותר הוא הבלבול ששתיינו חשות ...הבלבול הזה , החוסר אונים , התחושה שאני אשמה (אף אחת מאיתנו לא אשמה !!!!!!!!!!!!!! ואנחנו בסדר באמת סוריקטה שתיינו בסדר גמור) שאני פוגעת ואחר כך שאני נפגעת ....וואוו איזה סלט רציני. תודה אודי על הפרספקטיבה שלך ...ברור לי שאני נדרכת ונמתחת מהעולם הפנימי שלי - שיחזור אני לא מתכוונת לטראומה המינית , הכוונה לדפוסי התקשרות ...בעיקר להרגשתי שתיינו נופלות למקום הזה של האשה הדומיננטי שילדה אותנו .. כל אחת ובמקום הכל כך קרוע מבפנים מול האובייקט הזה. תודה שהוספת שאתה רואה שיח ....אני חושבת שזה המרחב שהייתי זקוקה לו שיח לא שדה קרב או בית משפט ...כי אם שיח ובתוך השיח , המילים שכתבת לשירה "אני רואה הישג ביכולת לכאוב במידה וביכולת להתאכזב (ולאכזב) במידה, מבלי שהכל מיד יתפרק..." לצערי אני לא שם כשאני כואבת או שאני בתחושה שאני מאכזבת (זה ישר קופץ למקום שכועסים עלי על כל ההבטים אכזבה , עלבון תסכול ) אני מתכווצת קטן קטן ומתה מפחד שהנה עוד רגע זה מגיע ...אולי מכאן סוריקטה מגיע אלייך התחושות הכל כך קשות של סדיסט ..אולי כי לשתיינו יש אלמנטים סדיסטים בעבריינו. אבל בכנות מעולם לא חוויתי אותך כסדיסטית . את כל כך רכה ושברירית פגועה ורגישה וחזקה אבל לא סדיסטית כן מתפרקת ...והפרוק הזה משפיע הרבה (השיח הפנימי שלי ) על התגובה שלי מולך סוריקטה .פעם מוחקת ופעם נמחקת ... סוריקטה יקרה , ואני מעיזה לכתוב לך יקרה ושזה כן יחלחל ... מקווה שתאמיני לי שאת חשובה לי ..אפילו מאוד ... חשוב לי שיהיה לך כאן מקום בטוח ומוגן מגיע לך וחשוב לי שגם לי יהיה כזה . אני יודעת שגם לך חשובים הדברים האלה אני יודעת ומרגישה שאני חשובה לך ...שתיינו זקוקות למקום הזה שתיינו רוצות גם מציאות שתיינו פוחדות להראות ולהראות... ואת יודעת אני יוסיף משהו מעבר לשיח של אודי ...שתיינו נלחמות ולא בורחות כמו בעבר , מעזות לשמור על עצמיינו ונלחמות שגם השנייה תשאר ...זה יוצר מתח ובלבול וקונפליקטים פנימיים. קראתי אותך, ואני זוכרת ...זוכרת שתקופת הקיץ לכמה חודשים לא קל ...גם אם לא ציינת את זה בברור אני זוכרת. ראיתי את מה שכתבת על הבדיקות והפעולות ואת יודעת גם אני בגיל הזה שדברים צצים אז מכירה את התחושה הגועליתאת המתח והצורך לטפל בגוף. זוכרת את המעברים שיש לך עכשיו או עוד מעט את הפרידות מבית אחד למשנהו (דרך אגב גם אצלי בעבודה יש סוג של מעברים כאלה ,אחת לכמה שנים ) אני זוכרת את האבדנים שחווית בשנה האחרונה ויודעת על המחירים ששילמת (לפי מה שכתבת) גם הבנתי את היחס שלך למילים ברורות בדיוק כמו שהן נכתבות ללא כפל מילים... זאת תהייה משימה קשה במדייה אבל אשתדל לזכור זאת כשאני כותבת ...לכן ביקשתי מאודי שיתווך שישמש גשר . אודי צודק שתינו זקוקות לאויר טרי ולמרחב ...בפועל במציאות כנראה היינו נותנות זמן זו לזו את שנתאזן כאן זה פחות אפשרי ועדין ... אם אני ילך , אני ירגיש כבורחת ואת תרגישי תחושה שאני בשתיקה רועמת ...שתיינו נתכווץ מהפחד כמו עוד רגע תגיע המכה ...עצוב כל כך עצוב אבל אלו הם חיינו ... אותו הדבר הפוך , אם את תלכי אני ירגיש כמוך .. לשתיינו יש כאן מקום מאוד חשוב כן סוג של מנהיגות לרגע זה מרגיש לי אפילו לא מביך או נוראי ...(אישית אחת הסיבות שאני לא עובדת בעבודות של גדולים:) ולא רואה את עצמי כאחראית זה המקום הזה ) מה שנראה לי נכון זה אולי להניח לטיפולים שלנו ..להשוואות למה נכון , אולי חדרנו יותר מידי זו לחייה של השנייה עד שזה נוגע בעצבים חשופים מידי ...אולי רק להיות כאן לשמוע לראות להקשיב לתת חיבוק ששתיינו זקוקות לו גם לתת וגם לקבל ...לא לנסות להבין לא לנסות לפרש ..רק להיות ... והכי חשוב לי שאני ממש מתחננת אלייך ומבקשת בכל לשון של בקשה , אל תלכי אל תברחי מכאן (לא מסיבת פרידה) אל תחשבי שמי שיש לו לימודים או בית יש לו יותר ממך יש לו אבל אחרת ממך ...ובסופו של יום שום דבר שרכשת בחיים לא חשוב כמו הבן אדם שאת ואת בן אדם אדיר!!!!!!!!!!!!!!!! יש לך המון דברים יש אותך והאותך הזה הוא מלא בטוב בחכמה במבט אחר מלא ברגישות כלפי הזולת החלש. את יודעת אני גידלתי ילדים אבל כמוך לא הייתי יכולה בחיים, למי היה את הסבלנות והרגש , אני מתכוונת לזה כשאני אומרת שאת עושה דור טוב יותר דור שיהיה לו טוב יותר ..את אהבה והיסודות שאת נותנת לילדים שאת מלווה (בדרך מאמינה שאת גם מלמדת את ההורים הצעירים המון דברים ) הם נכס ומטמון להמשך חיים. את עוזרת לגדל ילדים בריאים - הכי מרגש בעיני אל תפחיתי מערכך ....(ואני מכירה גם את החלקים האחרים למי אין ?) השיר הזה ...שולחת אותו לשתיינו ....מעין הושטת יד של חיבור , שתיינו קמות עם אור ראשון ...ושתיינו צריכות לזכור לכוון את הלב למקום הנכון.... https://www.youtube.com/watch?v=G_afI9jQOaw אתך , אביב (חותמת עבורך למאין שלם )

תודה, אביב, שהבנת את התעקשותי לדון בינינו כאן ורק כאן. יום חמישי והראש לא הכי התעורר לי הבוקר. ובכל זאת אנסה - כן הייתי אומרת שאיכשהו למרחב הפורום הספציפי הזה יש סיכוי להרגיש בטוח יותר עבורי משום ש (למשל) אם הודעות עוברות אישור – אולי זו אינדיקציה להיותן פחות נוראיות מהמקומות אליהם אנו יכולות לקחת אותן. בבחינת - לא את עשית משהו רע וגם לא אני. משערת שאילו מישהו היה תופס טרמפ על אדי הדלק, מחליף כינוי ומנסה לשלהב ולהצית – אודי לא היה מאפשר כל-כך. מניחה שיש איזו שמירה והגנה על דמויות קבועות שהתבססו כאן. מסכימה באשר לשחזור דפוסי ההתקשרות ולקול של אמא, ואוסיף ואומר גם בן הזוג שלה. אפילו קשה לי לקרוא לאשה הזאת אמא, ומוצאת דרכים אחרות לכנות אותה. גם אני קראתי את תגובותיו של אודי , ואולי יותר מכל בעצים שלא קשורים ישירות, ואולי גם בדיוק בשל היותם סוג של ‘עקיפים’, ומצאתי בהם מילים עבורי. חייבת להתחיל את היום – אקצר, אבל קראתי הכל. השיר של רמי קליינשטיין ' שצירפת נוגע מאד. ובהקשר זה - גמני חתמתי על כרטיס אדי. ואיזו הקלה לראות פנייה בהתחלה, חתימה בסוף וגוף הודעה. תודה, סוריקטה

הי אביב, כתבתי גם כמה הודעות על עצים שונים ותוכלי, אם תרצי לחבר גם אותן יחד. כתבת שאני עוזרת לגדל ילדים בריאים. אני מנסה. יש לי, רוב הזמן, הרבה מאד אורך רוח. אשאר שיכולה לתרום לילדים שגדלים במשפחות מודעות וגם תומכת בהורים באיזה אופן. כפי שרשמת. מצד שני, עם משפחות בהן ההורים סופר יהירים ומשם תפסתי מרחק, הרגשתי ששעות השקעה רבות רבות שלי עם הילד לא יתנו מספיק משקל מול הגישה של בעיקר האמא. כמו שאני מרגישה אצלי. בינתיים, בוקר טוב ולהתראות, סוריקטה

אהבתי כל מה שכתבת וכן בהחלט את צודקת מברכת על הושטת היד שנראה את שתיכן כאן בהמשך מדברות ..אתכן..

הי, במקום בגוש אחד ענק יוצא לי לכתוב בהמשכים ומקטעים. לפעמים יוצא שגם אני פחות מתאפקת. במקרה שלי, זה, אולי, סוג של הישג. בכל אופן - קראתי היום בבוקר את תגובותיך, אודי, מנסה להקשיב. רשמתי שתי תגובות המשך נדמה לי על העצים שבריה ושירה פתחו בראשית השבוע. רציתי קצת לספר שבהמלצת המטפל הורדתי הילוך. מבחינת פעילות גופנית (עבודה בעיקר). משהו כמו ארבעים אחוז. וגם הקטנתי התנדבויות. יצא שעליתי כמה וכמה קילוגמים. לא יודעת אם להגיד על זה כמה טוב וכמה רע בסך הכל ועוד בהקשר שינויי הגיל. בינתיים אין מידע, אך בבדיקה אם יש לי סרטן ונגעים שונים אחרים. להתראות, סוריקטה

מחזיקה אצבעות לטוב

סוריקטה יפה שלי קטעים ..שלמים..הכל טוב והבדיקות שלך ..מחזיקה אצבעות שהכל יצא נקי

הי אביב, כנראה שאיכשהו בתוך כל זה אני שומרת עליי. אולי באופן מנותק למדי. לא יודעת... סוריקטה

הי במבי, מנסה להחזיר אותך לכאן דרך משפט שרשמת בעבר. איני מוצאת אותו, אך הוא היה משהו כמו "איני מבינה את המהלכים כאן, אלא אם נביט דרך פריזמה מערכתית" או משהו כזה. בהעדרך ניסיתי למצוא חומר על התנהלות קבוצות (וגם כאן אמרת, למיטב זכרוני, שיש לך בקיאות). מבינה שאת שקועה עדיין בבלבול של החופש (עלים = אלים, חשופית, זוכרת?). להתראות, סוריקטה

סוריקטה הי, מה אומר לך... כן .. כשאמא צביה יוצאת לחופש המערכות אצלי משתבשות הפעם זה היה קשה יותר בגלל שגם אודי יצא לחופש בדיוק בשבועיים שהיא יצאה.. את יודעת מה סוריקטה? אמשיך להגיב בהודעה חדשה למעלה.. למה? אולי אני רוצה יותר מקום? משונה.. אם זה נכון למה הצורך הזה מתעורר לפתע? אולי מרגיש לי מעורער? משונה... אולי יש לי צורך שגם את אבל גם אודי יגיב אלי? משונה ... טירוף מערכות... אם אלך ברחוב ואודי ואת יודעת מה? גם את או כל אחת אחרת תעברו על ידי ברחוב ..נלך ו...את אודי אני אזהה אבל הוא לא יידע שאני זו אני ואיתכן בכלל.. גם אני לא אדע שאתן זה אתן..וכמובן גם אתן לא תזהנה שאני זו במבי.. עולם הזוי.. ובאיזשהו אופן אתם פה בפורום מכירים בי חלקים כל כך אינטימיים ..כל כך אישיים.. מציאות חיצונית.. מציאות פנימית.. מרחב ביניים.. מציאות../ אשלייה... משונה...

הי אודי, חלף לילה. בחלוף זמן, וגם בלילה, בלילה, אם ישנים נכון (כי כדורים, אבל לכן אני משתמשת בהם), המוח מעבד. סוג של אוויר חדש. באופן כללי בימים קשים אני דואגת פיזית לצאת לאוויר, למרחבים, ולירוק או לכחול לשעות ארוכות. בעבודה כמו שלי זה אפשרי ואולי לכן, גם מסיבה זו היא גם נוחה לי בינתיים. למרות שכלכלית זה לא ממש שוס. אודי, נדמה שגם אני רואה. אותך. אתה, אודי, מאשר הודעות לא פשוטות. מאפשר למרחב להיות 'מלוכלך', לא אידיאלי. נראה לי שזה חשוב. ואפילו מאד. וגם אמיץ. גם הופך אותך, בעיניי, לפחות מסורס (סליחה, כן, אבל ביטוי מעולם הפסיכולוגיה). קבוצה שכמותנו האלופות בזה... סורי... מסכימה איתך שלעתים נראה שהשחזורים (ובפרט גם שלי) מתלקחים מבפנים. אביב, לו הייתי, אני עצמי, יודעת, למשל, שההודעה הטריגרית שרשמת, נובעת מתוך שחזור בטיפול עצמו (אגב פרספקטיבה, התבוננות מרחוק) - הייתי אומרת עליה, שאפשר היה להפוך אותה לשירה יפיפייה, ואחר כך מחבקת. משהו שמאד חזק ממני הוא למצוא את הפורשים הצידה ולהחזיר אותם פנימה. את מכירה את זה, יקירתי. כנראה שגם כאן משנה המידה ועוד. בשונה מהעבר הרחוק (הייתי לוחשת למנחה שמישהו זקוק לעזרה, בסוד, מבלי שראו את ההודעה, חפשו ‘ציפור קטנה לחשה לי’ איפשהו פה בעבר הרחוק), אז בשונה מהעבר עשיתי זאת על הבמה ולא מאחורי הקלעים. אצטט בפעם המי יודע כמה את הקטע מהספר ‘מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים’: “הביטי" אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". להתראות, סוריקטה

הלוואי עלי מרחבים .. לפעמים בן לבין אני בורחת אליהם.... ואני זוכרת את הציפור ....האמת שגם אז יצאתי 😶😨 .. בטח שזוכרת לראות ולהראות . חיבוק עם בסדר 😍😍

האם מותר לקחת ריטלין 20 מג ופריזמה 20 מג במקביל ? והאם אפשר לקחת ריטלין לפרק זמן קצר ולא קבוע (לדוגמא לקחת רק בתקופת לימודים ולהפסיק בחופשים )

הי לכם... .... .. הזוי..באמת הזוי.. רוצה לכתוב וזה מרגיש כמו מכונית שהמצבר מקולקל... .. אודי.... הפעם גם אתה וגם אמא צביה לא הייתם בערך שבועיים... .. קשה לחזור... זה מאמץ .. מאמץ מאוד מאוד קשה.. .. אין לי מילים.. אין לי מה להגיד.. .. וסוריקטה .. לא זוכרת כל כך באיזה מילים השתמשת משהו שאולי יש לי איזה יידע.. ... רוצה לומר לך שהמכונית משותקת.. זהו.. אין לי שום דבר חכם או לא חכם להגיד.. .. מה עוד? שומעת פה אתכם אבל יש לי כמו ערפל בראש אז לא יכולה להתייחס ... מה עוד?? לא יודעת..... ...

במבי מתוקה אין צורך להתאמץ להגיד דברים שלא .. זה בסדר גם רק להיות בשקט אוהבים גם את השקט שלך הנחת כאן את הקושי שלך כשתרגישי שאת מסוגלת כבר הדברים יבואו מעצמם איתך יקרה

במשך 4 חודשים האחרונים וזה שלי ורק שלי ואני שותפה לזה ואשמה בזה אני מרגישה שכל הזמן אני צריכה להסביר את עצמי להתנצל ושוב להסביר ולהתגונן .... לא נעים להיות כאן ככה מנסה להיות קשובה להסביר במדיה את המורכבות כן יש לי צורך שיבינו כן קשה לי שכועסים או שמרגישים שאני לא בסדר -ריצוי כנראה המקום כאן כמו שתיארה אותו פעם במבי צריך להיות חלל מרפא .הוא היה כזה הרגשתי שכאן אני יכולה להביא את כל השלם המפורק שלי כי זאת אני. ....היום אני מרגישה כאן אחרת . כבר אין לי כוח להסביר גם אין לי זמן לקרוא את כל ההודעות ואני מתערבבת יותר ויותר כי אני מאפשרת לחלקיי להיות וגם וגם זה הרבה יותר מורכב מאו או ..אז בבקשה סליחה שלא מגיבה על הודעות ....סוריקטה לא יכולה להכיל סליחה באמת זה שלי .. אין לי גם כוחות להסביר .. אני רק מבקשת שקט אני שמחה שכולן כאן כותבות .. אני כאן בשקט שלי קוראת זה מספיק לי .. לא זועמת לא כועסת . .עייפה מאוד עייפה הפורום הזה בארבעה חודשים האחרונים לוקח לי יותר מידי אנרגיה והכל אבל הכל כן סוריקטה גם הדברים שכתבתי שם עלייך הובאו לטיפול ....זה בסדר יש לי חלקים כועסים תוקפנים כואבים ....כולם שלי ואני אוהבת את כולם ,עבודת החיבור לוקחת זמן אני לא תמיד מחוברת אבל כולם שלי... כן אני הפיצול ,פרוק ,ניתוק איך שבא לך ....אני כמו לגו בנוייה מחלקים חלקים מחוברים לשלם נפלא שהוא אני .... קבלו אותי כמו שאני או אל תקבלו אותי בכלל... כל מה שאני רוצה זה את הפינה השקטה שהייתה לי אני לא חושבת שאי פעם בשנים שאני כאן מישהו התבקש כל כך להסביר את עצמו ..מרגישה שכל הזמן עומדת למשפט ...ואני אשמה כי אני משתפת פעולה מהשחזור מהפחד שאם לא אענש יכעסו עלי הרי משם הכל התחיל מה7.4.19 .... אודי זה מופנה לכולם אולי כי אני זקוקה לתיווך אני פשוט לא מצליחה להתמודד עם עצמי ועם כאן יותר לבד ....אני לא רוצה לברוח אבל קשה לי כאן פשוט קשה מידי אנחנו אני וסוריקטה אבודות בתוך מעגלי שיחזור קרבה מרחק אהבה שנאה .. ולא מצליחות לצאת משם בבקשה ,אל תשבו בחיבוק ידיים זה משחזר שראו ולא עשו כלום ....נראה לי ששתיינו זקוקות לעזרה ... במבי אולי את ....במבט היותר מרחבי שלך ....את האמת אני מיואשת ועצובה. זה כבר מעבר לשמור על הבית זה לשמור עלי מבלי לפגוע באחר. ...ואולי זה בכלל לא אפשרי בחיים האלה ???

אביב יקרה, אני רואה אותך אני רואה גם אותך סוריקטה אולי אין לי מבט מרחבי, אבל יכולה להביא מתחושת הבטן שלי, מהמבט האישי שלי. לפעמים זה נראה כאילו המאבק ביניכן הוא מאבק פנימי, כל אחת נושאת בתוכה את השנייה כחלק אחר, שונה, אולי כמו גוף זר, ונוצר קושי לעכל ולהכיל את ההתנהלות של החלק האחר הזה. אולי. אני רואה את השוני ביניכן, את האיכויות השונות ודרכי ההתמודדות שמביאה כל אחת ואת המקום שיש לכל אחת. כל אחת בדרכה. שונה ונפרדת. אולי דיברתי שטויות, ואם כן, ואם חטאתי למי משתיכן, אני ממש מתנצלת. שירה

אביב יקרה זה קשה כאשר לא מרגישים מובנים.. אני רוצה להיות איתך... רוצה לשבת איתך ולאפשר לך את הפינה המכילה והבטוחה.... תמיד איתך בלב, ינשופים

תודה שאתן כאן תודה שאתן רואות אותנו ...תודה על יד מושטת וכל מילה חשובה.

הי שירה המגשרת, מוצאת המון בהשערה שלך. והכאב (הנוראי נוראי נוראי), לדעתי, הוא הקושי הן לשאת חלקים מסוימים שהם בנו (החיבור), ואנ'לא בטוחה שאמורים לאהוב אותם דווקא, ואולי בסדר גם לא לאהוב אותם (אבל במידה... אולי), והן לשאת משהו שיש באחר ואין בנו (זולת). ואולי בייחוד נשים שאין להן את הדבר הזה שיש לגבר. ככה כמה רעיונות שחשבתי עליהם הרגע. שלך, סוריקטה

היי במבי?? מה היית רוצה לומר? את חסרה לי, הדימויים הרוך שבך, כמובן שתכתבי כשיתאים וזה בסדר. אולי את רק זקוקה ליד, למישהו שיקרא לך? אז קוראת לך אם מתאים ומושיטה יד. אביב וסוריקטה...משאירה לכן את השיח וטוב שיש ביניכן שיח!! רוצה לומר שקוראת ואיתכן, מנסה להבין, ואפילו שארוך קוראת. ואודי, כל כך רוצה לומר לך שאתה איש יקר, כתבתי שגיאה בהודעה למטה, לא שאני לא שמה לב לשגיאות שלי בעברית ורוצה לומר לעצמי בלב "טפשה" לא אתקן ואשאיר כך. אסלח לעצמי, זה קורה לי כשאני חצי מרחפת ואולי הקשב וריכוז עובד שעות נוספות. אני מוצאת את עצמי חולמת בהקיץ, המון. חושבת על המהלכים והתהליכים בטיפול...לא כל הזמן אבל כן, פתאום תופס נפח יותר מהרגיל(אחרת מפעם אבל תופס). ופתאום מפריע לי שיש לי פגישה באמצע היום ו"תוקע" תכניות אחרות, אף פעם לא הרגשתי כך. פתאום דחיפות לסיים כבר! לא מבינה למה קבענו כל כך הרבה פגישות לפרידה??, זה מקובל? לא מספיק פגישה שתיים?? גם זה תהליך? אעבוד גם על זה. אבל מעניין למה אני מרגישה שזה " חסר טעם" או מפריע לי לתכניות אחרות. למה זה קורה? מוזר.

וזה מה שכתבתי שסוריקטה הביאה לכאן .... 08/08/2019 | 23:10 | מאת: לא נמצאת not found ( אני הכנסתי את השם ככה ) ועוד קו ועוד קו ......ישר אהההה צועקת הנשמה לא יכולה לכתוב בגלוי שום מילה אף אות כמו היד מתאבנת כל כך עצוב חזרתי להתחלה אסור אסור אסור הכל בסדר בסדר סדר סד דר רררררר אסור . אחד עשרה ועשר דקות בלילה , חוץ מלצעוק לאלוהים בשקט או לכתוב למי עוד אני אמורה לפנות....כשהצורך להכאיב כל כך גדול שבא לי ל@@@@@@@ את עצמי לחתיכות ולמרוט את העור מעלי .... האם לא עדיף להוציא קיטור , אני לא רואה בזה פיצול ידעתי בדיוק איפה כתבתי ידעתי מי כותב ידעתי שזה ירגיע ..... וכן זה מתאר את הקונפליקט בן לעשות מה שבא לי ונכון לי לבן לפגוע באחר, שלא נזקקתי באותו הרגע לתגובה מאף אחד כי הקול של המטפלת היה איתי היה צורך לפרוק את הכאב ולא על עצמי או על הסובבים אותי (מינונים הם עוד יגיעו אני יודעת , כרגע זה לא מרגיש בטוח כאן לכתוב בזמן אמת פשוט לא !!!!) אני כל כך מבולבלת , יודעת !!!!!!!! שהמילים האלה מערערות אותי , שאני לא בטוחה שאני עושה נכון עבור עצמי מתוך שיחזור מטורף שכל חיי כל המבוגרים סביבי והיו הרבה כאלה דמויות חזקות שקבעו לי אם אני חושבת / מרגישה /עושה נכון .....אף אחד לא נתן לי קרדיט שאני יודעת מה נכון לי ..... וככה זה מרגיש גם עכשיו .. בעיקר עצוב לי - במיוחד שאני מבינה את הדקויות מבינה את הרצון הטוב של הצד השני ....מבינה את הקושי של שני הצדדים (אני רואה )....ומתקשה כל כך להכיל את הקושי הזה (בעיני לראות אותי באמת כנפרדת ושונה ) שלוחץ על הקושי שלי .... כל כך קשה לי להכיל את התחושה הזו שלא רואים אותי , זה מרגיש כל כך מוחק ...אוףףףףףףף , אני יודעת שפעם זה יעבור אני יצליח להכיל וזה לא יזרוק אותי ישר למקום משחזר .....אני רואה את הדברים נושמת לתוכי מקבלת שזאת אני , ובכל זאת זה כל כך קשה ....

אביבי יקרה אין לי הרבה מילים אבל אני רואה אותך... אכפט לי מאוד ממך ינשופים

אביב אהובה מילים כואבות שלא משאירות ספק .... לא זוכרת שראיתי אותן כתובות כאן ..אבל כמובן שאני לא מבחינה בכל מה שמביאים ..ומן נסתם שאולי פיספסתי ?? לפחות לא בתאריך הנקוב כאן.. לראות אותך כשונה ונפרדת ...לא את...אולי כבר התרגלתי ..ולא מרגישה אותך שונה או נפרדת מכל השאר..?? כן .. מילים שחותכות בבשר החי .. ולי הם רק גורמות לרצות לתת לך חיבוק ענק עד...אלייך אהובה שאת ..כמה כאב ...🥺🥺😢😢... אוהבת

היי לכולם. אני חייבת לשתף שמאז שהתחלתי להיכנס לכאן נהיה לי רק יותר קשה. מקווה שתבינו אותי. אבל אני מרגישה שהמקום הזה מראה לי שהדרך החוצה מהטיפול היה אפסית ושאין לי דרך יציאה. אני בחיים לא חשבתי שאני יכולה להיות כל כך שבורה, הטיפול הזה פוצע אותי ואני מרגישה שאני שבויה של הטיפול. אני כבר תלויה... ולפי דעתכם זה בכלל אכפת לו שאני מרוסקת? יש לו איזשהי דרך לעזור לי? הגיוני שהחיים שלי היו יותר טובים לפני?? אני לא הייתי מדוכאת, באתי אליו במטרה לשפר את עצמי זה הכל. ( גם כי אני מגיעה מתחום דומה ורציתי ללמוד) אוף

היי בריה, ברוכה הבאה התפקיד של המטפל הוא להחזיק כשאת כבר לא יכולה, כן להיות קשוב לכל הרגשות שעולים ולכן הציעו לך לדבר על זה איתו. וזה לא להעיק עליו, תסמכי עליו שהוא יכול להכיל!! כך תמיד אמרה לי המטפלת ואכן היא הוכיחה שהיא יכולה. וגם אני כמותך חשבתי שיש מטופלים יותר קשים ואני סתם מתלוננת וכו' מכירה את ההרגשה. הטיפול זה המקום לדבר על כך! אל תתביישי לומר לו. הוא ידע להכיל. ובאשר לחיים שהיו לפני הטיפול. אני לא מכירה אותך ולא יודעת כמה זמן את בטיפול אבל תמיד יש ירידה לפני עלייה, יש ירידות וכאבים בטיפול ומשם צומחים. ואני חשבתי שטיפול זה לתמיד והנה אני כבר עוזבת את הטיפול! והוא כל כך עזר לי ! תקראי אותי פה!

היי בריה בוקר אור ירדתי למטה לקרא שוב את ההודעה שלך כדי לנסות להבין את הרגשות שאת מתארת.. שבורה..הטיפול פוצע..שבויה..תלויה...מרוסקת רגשות כואבים מאוד..לא היית מדוכאת לפני שהגעת לטיפול.... מבינה שהטיפול הוציא ממך רגשות שלא היית מוכנה להם לפני טיפול...כן ..כשמתחילים בטיפול הכל יוצא..בהדרגה..ורגשות יוצאים בלי מחשבה....כן . שבויה..תלויה ..אלו מילים לדעתי שמתארים את היחס שלך לטיפול אולי למטפל.. לדעתי לא צריך להתיחס אליהם קשה ..כי הם רק מילים... יש תלות בטיפול ואומרים שהוא לא רע...כדי שיעזור ליצור צורך...לא זוכרת... סליחה כנראה שהתכוונתי לצורך טוב בזמן הטיפול.. אולי כדאי שאפסיק..כי התבלבלתי.. בכל אופן אין פסול ברגשות האלה.. אייך החיים שלך היו טובים לפני כן ?? כשלא דיברת..?? ועכשיו הכל נחרב לך ? מה הביא אותך למצבך הנוכחי אולי תשפכי קצת יותר אור על מה שהתהפך לך שאוכל להבין מה השתנה ולמה נכנסת לדכאון.. איתך

הי אודי שוב, (פתחתי גם הודעה) לוקחת ציטוט מדבריך לעיל - רשמת - "הכאב כנראה שם, ומה שקורה (בטיפול וכאן) זה מגע אתו. יש מי שמגע עם הכאב או עם העולם הפנימי אינם הדבר הנכון בשבילו (לרוב זה הדבר היותר טוב, אבל אני משער שלא לכולם ולא כל הזמן)." אם זה בסדר, אוסיף גם שנראה לי שלפעמים צריך להעז ולבדוק, לאורך זמן, ואולי פחות נקודתית ולברוח, אם אפשר לעבור דרך הכאב. רק אחרי הניסיון (שיש לו התחלה וסוף) אפשר יהיה לדעת אם התאים. ואפשר גם לחזור ולנסות. אחרי שלוקחים אוויר. אולי, סוריקטה

אני באמת מודה לך שהשקעת משבה וכתיבה בי , אולי אר כך אחזור ואקרא את הכל כרגע זה יותר מידי מילים ... יותר מידי נחרצות שבטוחה שיודעת מה נכון לי !!!!!!!!!!!!!! את יודעת מה גורם לי להתנגדות הנחרצות הזו ... אז אני כאן, נכנסתי כרגע זה נכון אבל מתוך הרגל ולא מתוך שתיקה רועמת ....כשנכון לי אני גם כותבת. לא תמיד יש לי זמן ...הרבה דברים במציאות. הימים שלי מאוד מאוד עמוסים . בחמישי היה לי יום עם הצפה רגשית, לא יכולתי לכתוב כאן כי פשוט לא מרגיש לי נכון , כן יש השפעה של האמירות הנחרצות שלך על הפיצול ועוד...(דרך אגב עניתי לך למטה רק זה לא עלה , ולא היה לי כוח וחשק לענות לך שוב במיוחד שדעתיינו שונות ואני יודעת איך זה משפיע עלייך כשאני מתנגדת לדברייך וגם לא היה לי חשק לפתוח לזה הודעה נפרדת) .למרות שדעתי שונה משלך , כל בני האדם מפצלים את עצמם במציאות . אני לא נוהגת אותו הדבר בתור אמא בתור אשת איש או בתור איש מקצוע אני לא נוהגת אותו הדבר כאני בקבוצה או לבד אני לא נוהגת אותו הדבר בחברות שונות ....ככה כל בני האדם .... אני לא מביאה דכאון וכאב לכל מקום אני גם לא מביאה אושר עילאי ....אני מביאה אותי על מי שאני באותו הרגע נכון למקום . גם המטפלים שלנו כבני אדם כאלה ...המטפלת לא תצעק עלי גם אם היא כועסת עלי על ילדייה כן ...אז הפיצול נמצא אצל כולם . וועכשיו אני ממש אבל ממש פגועה !!!!!!!! כתבתי שם על עץ ישן מתוך כאב עצום על כך שאני לא יכולה להביא לכאן את רגשות הכאב שלי כדי לא לפגוע בך, גם ביקשת ממני וכיבדתי אותך לא לפתוח שם הודעות ...לא יאמן שהלכת אחורה כמעט שני דפים ונתקלת בהודעה שלי כן הוא על עץ שלי . היה ברור שזאת אני הלא ידוע כי ככה הרגשתי בתוך ההצפה וחוסר היכולת שלי (בתוך הקונפליקט הזה אם לפגוע בך או לכתוב בלי לעשות חשבון ) לכתוב כאן . אני מבקשת ממך סוריקטה בכל לשון של בקשה , לא להביא אותי משם לכאן זה שלי אם ארצה אביא אם לא אז לא ....אני מודה לך ומבינה שהרצון שלך לשלם ולתיקון והרגשה טובה ...יש דברים שייקח להם זמן. אני בהחלט בלי קשר למה שקרה כאן , מנסה כמה שפחות להיות במדיה, כן כמו שאמרתי הצורך שלי הוא רגעי באותם רגעי הצפה קשים ...זה לא שאין לי תמיכה ובחמישי אף קיבלתי תמיכה מרובה אבל היה צורך ביותר ...הפיצול הזה בן מקומות כמו שאת קוראת לו בעיני הוא כלי לוויסות ,בן התמיכות השונות . כי בסופו של יום בתוך ה24 שעות לרוב אנחנו צריכות להתמודד לבד זאת הדרך שלי להוציא את הקיטור ולהמשיך לתפקד ... בבקשה סוריקטה מתחננת אלייך , אנחנו שונות ,מאוד שונות ומאוד דומות...אני לא את ואת לא אני ...אל תצאי מהנחות שאת בטוחה מה נכון לי ... לגבי שירה , כשכתבתי לבמבי שאני הייתי הראשונה זה לא הכוונה שהייתי ראשונה באיזו תחרות הכוונה שאני הכי שמחה והייתי במקום שעודד את שירה לכתוב בגלוי ולא בתחתית שירשור , דרך אגב גם לך אמרתי זאת המון פעמים . יקרה , אני לא בתחרות עם אף אחד באמת שלא... ואני יודעת שגם כאן את חלוקה איתי ובטוחה שאני בתחרות ומקנא ועוד כל מיני .....אני לא מקנא שלמטפלת שלי יש עוד מטופלים אני שמחה על כך שאני לא היחידה אני לא רוצה להיות היחידה זה דווקא מפחיד אותי.(דרך אגב זה מה שהיה אחד המשברים בטיפול הקודם שהיא אמרה לי שהיא מצמצמת את הקליניקה וגם אם אשאר מטופלת יחידה היא תמשיך לעבוד איתי , הפחד הוא מורכב , מכמובן נראות יתר אבל גם כלכלי משהו כאילו אם אני יהיה היחידה היא עלולה להחליט לסגור את הקליניקה כמו אין רצפה ) זה לא אומר שאני לא יודעת שיש לי את המקום הייחודי שלי בליבה ...וכשאני מקנא אני אומרת גם כאן גם בטיפול ....תאמיני לי שאני מדברת על הכל בטיפול ...אבל ממש הכל כולל הדברים הכי מביכים הכי כואבים הכי קשים ....אין דבר שנכתב במדיה או שקיבלתי תמיכה מאיזה גורם שלא מגיע לטיפול ...אני לא מפצלת לטיפול אני מגיעה מאוד מאוד שלם . גם כאן , אחרי כל כך הרבה שנים אני מודעת למקום שלי ובזכות זה אני גם יכולה להאסף ולהיות אני, זה גם מה שנתן לי את היכולת להביא לכאן גם את החלקים הפגועים והכואבים שלי . בקיצור מה שאני מנסה להגיד לך זה שאנחנו שונות וגם דומות ותנסי לקבל את השוני בניינו בבקשה !!!!!!!!!!! תני לי את הקצב שלי לחזור לכאן עם הכאב תוך התחשבות בך ובעצמי , אני יעשה את זה בקצב שלי בדרך שלי ....ואני כאן כמה ואיך שנכון לי . גם לא על כל כאב נכון לי כאן... במדיה בכלל לעיתים זה יחשוף אותי ואני מעדיפה להוציא רק את הצעקה והקושי מאשר לגרום לעצמי להרס עצמי . שוב באמת סוריקטה תודה על המילים על זה שבחרת לראות אותי עם הקושי שלך ...

ואנ'לא יודעת כבר מי זה מי. גם לי אין זמן כל כך... אביב, רשמתי בהודעה ההיא המון מילים כ 'אולי' ו'לא יודעת' ו'ייתכן' ו'בעיניי'. כך שאולי זו אינה נחרצות כזאת. אבל אולי בכל זאת ביטוי של קושי להבין, או בלבול בין טוב לרע. רצף של סימני קריאה, למשל, נראה בעיניי נחרץ וצועק יותר. אני באמת לא יודעת מי את. ואין לי כל מושג. חושבת שלגמרי כתבתי במספר מקומות שתישארי מי שאת. למרות שאנו חלוקות. כבר ציינתי שהפורמט שאירגנתי לי לראות את ההודעות (כבר פחות, אבל עדיין) הוא לא בדיוק פורמט של עצים, אלא על ציר הזמן. את ההודעה שציטטת למעלה אני רואה כמקבילה לחיתוך עצמי או הקזת דם. וקשה לי שעושים זאת סך הכל בפרהסיה ומסבירים לי שזה טוב. לא ביקשתי שלא תפתחי הודעות חדשות - ביקשתי לא במקביל ספציפית שם - זה לא בדיוק אותו דבר. האחריות שלי על ההצצה, זה נכון. ולא שאיני מכירה רגעים כאלה. אבל לפחות כפי שאני מכירה בעצמי - אם אי אפשר לכתוב, אז אי אפשר לכתוב. גם לא לכתוב ש'אסור לכתוב'. כי הנה כתוב פה משהו. אז זה מבלבל אותי ואני מוצאת סתירה. ברגעים האלה, בהם אולי הכי צריך סיוע, אלה רגעי הקיפאון. כשהם חולפים, אז אולי מה עשינו, אף אחד לא היה שם. וגם איני בטוחה שהצלחתי להבין - אם יש לך כבר רשת כל כך צפופה, כפי שאת מעידה עליה, מדוע את מוסיפה אליה גם כמה וכמה פורומים? הבנתי את עניין הזמן לילה וכד', ואני יכולה להבין את האימפולסיביות והמיידיות, למרות שאני שונה ואף הפוכה בזה. הידעת שאומרים על המתירים לעצמם לשחרר אש וגופרית שהם חיים הרבה יתר זמן? רשמת שכל האנשים מתפצלים (אני יודעת, לכל אחד חלקים שבאים לידי ביטוי בסיטואציות שונות), אז איך זה מסתדר עם 'פיצולים זו אני' שרשמת בעבר עם הרבה סימני קריאה אחר כך? וגם קשה לי להבין איך את חווה את המטפלת הנוכחית שלך תמיד באופן חיובי ונפלא, לדברייך (רשמת 'מעולם לא'), ואילו אותי, למשל, את יכולה לחוות כסדיסט או שטן קיצוני מחד (ההודעות היו בעיקר לא כאן) ובקיצוניות השנייה כאהובה ומקסימה (פעם) ולקפוץ מזה לזה תוך זמן קצר. ואפילו בתוך הודעה אחת שהכותרת שלה לבבות והתוכן מאחל לי הלוואי שאודי לא ייתן מקום לדבריי. איך מולי כן ובטיפול, בחוויה, לא? והאם המטפלת שלך יודעת בדיוק אלו מילים רשמת, למשל, לי (הגנב, הרעל וכו'), לסנדיי, וגם הודעות ספורות למיכל, היא יודעת באיזו רוח פנית לאדם אחר? באמת רוצה להבין... אולי קצת ירגיע אותי אם תשיבי בחיוב. ריבי רשמה מסיבת פרידה - וייתכן שיש בזה משהו. סוריקטה

חושבת על זה המון על המתח והקרבה בארבע חודשים האחרונים בניינו ...מנסה לחבר קצוות ..כן יש לי צורך להיות כאן לפעמים ויש לי גם קושי (טחנו את זה מספיק ניתן לזה זמן ) אבל מה שחשבתי הבוקר -זה שאת באמת לא מכירה אותי. אנסה לצייר לך דמות קצת יותר ברורה בנסיון לא לחשוף אותי . כתבתי בעבר כבר שאני עובדת ב3 משרות כל אחת בהקף אחר . הבוקר שלי מתחיל ב6 בבוקר בעבודה ראשונה כן עכשיו גונבת כמה דקות ...עד שמונה אינטרקציה עם אנשים שמחייבת אותי להיות מחוברת כדי להצליח להיות שם עבורם (זה ההוספיס בית )לא משנה איזה לילה עבר עלי או מה קורה איתי אני חייבת להיות שם עבורם . כשאני חוזרת הבייתה ב8 אין לי את היכולת להתפרק יש אינטראקציה בבית ואני חייבת להתארגן לשאר היום שלי ...שעובר בערך כמו בבוקר רק בעבודה אחרת מבית לבית בתחום אחר שגם שם אני חייבת להיות אסופה ובשביל האחר. כשאני מגיעה הבייתה בסביבות חמש ...הקפה שלי בדרך כלל הוא שוב אינטרקציה עם בן הזוג משפחה ואז שוב יוצאת לשעה וחצי להוספיס בית . וחוזרת לאינטרקציה בבית הזוגית שמן הסתם מורכבת אצל כולם ואצל אנשים כמונו זה הרבה יותר מורכב וזולל אנרגיות בן לבן צריך לתחזק בית אוכל משפחה ...קניות וכו...בנוסף אני לומדת יש מטלות פרוייקטים וכו.. אז בזמן הפנוי שלי אני לומדת כי בשאר הזמן אני עם אנשים שיש איתם אינטרקציות אין לי זמן כמעט להיות לבד במרחב הביתי שלי להתפרק ...ולהאסף מה שנפש כמו שלנו זקוקה לה. כדי לא להיות במצב של שליטה כמו שירה וינשוף (סליחה בנות על השימוש בכן) בניתי רשת בטחון צפופה מאוד שכוללת גם את המרחבים האינטרנטים . ההפוגות האלה אפילו משירותים לדקה או באוטו /אןטובוס נותנים לי את האויר להמשיך ...ולשרוד את היום פעם הייתי זקוקה לזה יותר היום הרבה פחות ועדין .... אני חושבת שאת ההבדל הזה בניינו קשה לך להבין את מורכבות היום שלי והעדר המקומות שהנפש שלי יכולה לשייט שם .... זה בסדר שיש צורך לשייט ולא להיות בשליטה זה אנושי ובטח עם דיסוציאציות. מקווה שעכשיו זה עושה יותר סדר. כל מה שאני צריכה באמת זה להצליח להרגיש כאן שוב בטוח . ולא שכל מילה שלי כמו הדוגמא עם "הראשונה"לשירה תתורגם .....וד.א אז נזכרתי אחר כך במבי אמרה שהיא תשמח ששירה תיקח מקום דומיננטי יותר זה היה בתוך הכאוס והאשמה שאני דומיננטית כאן . אז התשובה היא מתוך התגוננות שזה בסדר מצידי ואפילו אשמח. בבקשה יודעת שאת אשת מילים ודיוק אבל תזכרי שזאת מדייה ואת לא באמת יודעת באיזה מצב כתב השני . מזכירה את זה גם לעצמי . אתך ויום קסום

קראתי אותך והבנתי אותך ורק רוצה לומר שאני הכי מקווה שבעולם ששוב תרגישי בטוחה כאו כמו שהיה פעם ותשובי להכנס לכתוב..לשתף..ולהיות כאן... רק כמה שמתאים לך אהובה כי את חסרה כמו אוויר לנשימה.. אוהבת אותך

הי אביב, העולם שלי אכן אחר. רק משרה אחת. ושל קטנים. וגם לא קבועה לאורך שנים, אם כי יש לעתים חבל מקשר בין תקופת עבודה אחת לעוקבות. היום מתחיל בארבע לפנות בוקר. מרגישה שאני צריכה להיות משך שעות באנרגיות חיוביות ונמרצות. וגם העבודה שלי אינה כרוכה באובייקטים בדרכם להיפרד מהעולם. מניחה שכזו הייתה מחברת אותי מידי ליצר המוות. סך הכל התחלתי לנסות לחיות לפני שנים ספורות. אפילו לא באופק של הדימיון משפחה, לימודים או רעיון כלשהו לעבודה של גדולים. כנראה שלך יש מסוגלות, או צורך, לחלק את עצמך בין מקומות. לי אולי יש באג פה. אני לא מבינה... אבל אני גם לא אשמה. אולי באמת הפורומים כדוגמת זה מתאימים יותר לאנשים עם חיים פחות מצומצמים משלי ונועד לנקז ולרכז כאב. כמעט ורק החלקים האלה של אנשים. אולי אני סתומה כמו ילדה ומשתכנעת שמה שרואים כאן הוא הכל. וזו רק פיסה. והבחירה שלי להיות פה אולי לא הוגנת כלפיי. סוריקטה

אודי יקר, בהתחלה חייכת גם אותי עם האמירה 'פחות אבל מאכזב", אבל... בטיפול כמו בטיפול למדנו שאין סתם. ואם כך, נדמה לי שאולי במשהו מדברי היתה ביקורת כלפיך, ולא זו היתה הכוונה. לא אמרתי שאתה פחות מאכזב אלא שאני פחות מאוכזבת. ויש הבדל. האכזבה לא תמיד תלויה באדם אלא ואולי בעיקר ביכולת להיות מסופק. נדמה לי.. בכל אופן כל זה רק לומר שמצטערת אם. ויודע, הייתי מאוד מסתפקת עכשיו ב"פחות אבל כואב". שבוע טוב, שירה

לקח קצת זמן להבין את..כואב אבל...מאכזב.. כאלו נלקחו מילים משני מקומות...שאני לא קישרתי בינהם ..אבל בסוף נראה לי שהבנתי אהובה דאת לא ראיתי בשום מקום מילים שכתבת שהיו עלולים לפגוע באודי..ביקורת ? איפה ?? להפך ..הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך..עד כאן קראתי והבנתי.. כלומר אלה קצות המילים החשובים שכתבת ..מעבר כמובן לכל השאר.. אז איפה כאן את פוגעת אהובה ? האירי את עיני כי אני לא מןצאת דברים פוגעים.. כמה טוב שעכשיו פחות כואב והלוואי שכל הכאב ילך ויתפוגג לו כמו בועת קצף ... וחיבוק חם ואוהב אליך יפה שלי את לא מסוגלת בכלל לפגוע!! הלוואי שלא תיפגעי

אנחנו, שכמותנו שרצות מייד לקצוות... אבל עובדה שאיכשהו, באופן תמוה, נשארנו ... אולי... סוריקטה

שלום, באופן לא מתכונן עלה נושא האמינות שלי מול המטפלת. היא היססה לענות בהתחלה ונדמה שאני לא נתפסת כאדם אמין וישר. אני חייבת להגיד שזה גרם לי לתחושות קשות שכן אף פעם לפני כן לא חשבתי שאי פעם מישהו יהסס לענות על שאלה כזאת. מכיוון שזה לא היה צריך לעלות בטיפול ועלה זה עדיין מעמיד אותי בתחושה לא נעימה. אולי היא לא מאמינה לשום דבר שיוצא לי מפה? האם יש כאן משהו גדול יותר? אמנם זה לא היה מתוכנן ועדיין זה פתאום מרגיש לי שנוצר פער נוראי בנינו. מה עושים מעבר לשיחה פתוחה בטיפול? זו הרגשה קשה עבורי.

רק רגע אחד ..נראה לי שאת ממהרת להסיק מסקנות.. היא מהססת לענות על... נושא אמינות צריך להיות תמיד מדובר ולא לתת לעצמך מקום לספק.. למה שלא תאמין לכל מה שאת אומרת ? איזה יתרון יתן לך שקר ? מה את באה להרוויח מזה ? מצטערת שכך מרגיש לך..הפער..אבל למדתי מנסיוני וגם ממה שאודי תמיד אומר ..שצריך להביא לטיפול..לשיחה ..כן לשיחה כל דבר שעולה ולדבר אותו בלי לוותר כי היום זה הפער..מחר יכול להיות עוד תוספות שלא דוברו ואז יתחיל באמת ליצור מרחק שאת לא מעוניינת בו ויכאב מאוד.. אל תוותרי ודברי .רק כל פותרים.. איתך

שבוע טוב לכותבים ולקוראים, ובנפרד - הי במבי, חיכיתי לך. חשבתי עליך. על בקיאותך במגוון נושאים. וחשבתי עלייך גם בהקשר החופשים האלה. וחוזר חלילה. ועוד. את יודעת, שוחחתי עם המטפל על החופשים / פרידות זמניות. ועל אף שנטינו, בפרט כאן, למשל, לראות במיקוד את הצד המפרק והשובר שבפרידות/ נפרדוּת - כנראה שלפעמים ייתכן בהן גם צד מעצים. המרחק הזה. ובהנחה ובמקרה שגם חוזרים באומץ. מגלים לעתים כוחות אחרים. לענייננו - המטפל. המטופל. יש כאן שניים לפחות, ושניהם חשובים. כל כך יפה כתבת אודי לשירה - "שניכם אמיצים"... לעתים מבחינים בכך אחרי תקופה. בטווח הארוך. את אוהבת להשתמש במונח פריזמה נוספת להתבוננות (אאל"ט), גם אני אוהבת שאת משתפת בכיוונים הללו. אז אולי משהו מזה. אולי. ינשופי - ראשית - שמחה מאד לראות אותך גם כתומכת עם כיוון ומחשבה והשקעה ודעה. השאר – רק אם תוכלי, אז אוסיף גם שמבינה שקשה מאד מאד מאד עם מילים במצבים מסוימים, לעתים לקרוא, לעתים לברוא, לעתים גם וגם. לעתים רק היותן מכניסה אותנו לעמדה מגוננת. קשה עם מילים, שהן גם לא שפת האם שלנו. קשה עם משפטים מורכבים. פסקאות ארוכות. קשה כשנראה שהקליטה נמוכה ביותר, כשהחיבור מרגיש כמעט אינו בנמצא, ובכל זאת אני ממשיכה להתעקש עליהן, על המילים, ולא לוותר. בינתיים אתמיד בדרך, כי אולי אולי מתישהו יהיה סיכוי שמשהו קטן יצליח לחלחל וניתן להשתמש בהן להתקדמות. בעיקר מילותייך שלך ומילות הטיפול. ובסדר גם שקט. לפעמים. ותלוי איזה שקט. כתף להישען עליה יכול להיות נהדר. בנוסף. אבל גם מפחיד. אמון... שירה, יפיפה, בעיניי, שאיכשהו אנחנו, אחת אחת על חוזקותיה וחולשותיה, הקפנו אותך בניסיון להוות מעין רשת-מארג עזר שאולי מעט עטפה אותך לרגע. איש בדרכו וכיוונו שלו. אולי משהו משותף, שנותן משקל שווה לכולנו הנוכחות. וכמובן, מכולם, אודי, בדרכו המייצבת. המארגנת. אביב – לפני שאת קופצת באמירה שלא היית כאן (אנחש שאת כן פה, אבל בשתיקה רועמת) גם את כלולה וכתבתי לך בהמשך. זוכרת שרשמת שאת הראשונה שעודדה את שירה בפרט להסתייע באודי. ובכן, בואי נרד מעניין התחרות והראשונה, החשיבה של כל אחת הייתה מקבילה, כל אחת השקיעה כמה שיכלה ובזמן שיכלה ובחרה, בין אם במילים בין אם רק היות ליד, אבל בהחלט גם את, וגם לך מגיע קרדיט. ואניח גם, שירה, שנהגת כפי שנראה לך לנכון בזכות עצמך ותהליכייך בעיקר. מיכל, גם עלייך הייתי אומרת אמיצה – גם פרידה מהטיפול וגם שיתוף בזה כאן. לגבי הפורקן (והשאלה היא גם מהו פורקן...) אולי צריך למצוא איזה עמק שווה – לא מעט מידי, אבל גם לא יותר מידי. אולי משהו רך עם תנועה גלית עגולה ומנעד סביר. ובעיקר שנמצא איזה אפקט לטווח הארוך ופחות פעולה של דחף רגעי. מכירה את הסיפור הגמד הגבוה והענק הנמוך? חטולית, אנחנו לקראת צום תשעה באב, שהוא יום לא פשוט לקשורים אליו, אז ראשית – מי ששומר - עברו את היום בשלום. לא בטוחה שהבנתי מספיק על אלו נגיעות את מדברת וגם איך הקשר לעולם הדתי. אם זה בסדר ותוכלי שיהיה פנוי ונוח לך להסביר? בריה, תחושת היות נטל... ראיתי שהוספת עוד שאלות המשך. מניחה שבינך לבין עצמך. מתוך עולם המטופלת שחוויתי – מחשבותיי הן שאולי התחושה שאת מתארת תהיה אחד מהנושאים המרכזיים בטיפול שלך? אולי הקושי להיות תלויה, אולי קושי לתת אמון ועוד. כיצד נראה בעיניך תפקידו של המטפל וכדומה? מדברים גם על זה בשיחות. איפשהו כנראה צריך להעז. ואפשר גם להביע את החשש. זאת העבודה, כפי שאני מכירה אותה מהטיפול בשלביו המוקדמים. ריבי, כתכת שאת ותיקה גם (נכון?) תוכלי להזכיר לי איפה ואיך היית כאן בעבר, אם זה בסדר? וקפה – גם קצת התבלבלתי בין את לאתה, מטפל מטפלת... אביב, אחרי שכתבתי את כל זה ראיתי שאביב הפכה את עצמה ל NOT FOUND במקום מקביל על עץ תלוש וותיק בחוויית צמצום עמוקה וצעקה גדולה, מיוסרת ומפלחת. מכמיר לב, אביב, כמה יש בך צד שכל-כך כל-כך רוצה להיות חלק ושייך. אבל אביב *את כבר מאד כזאת* מניחה, אביב, שאת מאד מאד כאן. מניחה, אביב, מתוך הכרות עם דפוס דומה לזה בי, עד כמה שאני תופסת את זה, שאולי כך אנו מביעים משאלה שמישהו יראה את הפינה האינטימית, לעתים חשוכה, שלנו, אבל גם הכי לא. ושיעלימו עין. מניחה שכך אולי יש בנו משאלה שמישהו ירגיש אשמה. למשל, סוריקטה, התנסחויותיה וההצעות הבלתי נסבלות שלה לפרשנויות ולהתנהלות בעיתויים בהן נכתבות. אזכיר שסוריקטה הגיעה לרף והעזה רק אחרי הרבה שנים. אך ייתכן שכל זה הוא טעות. וגם ארצה לומר, נו באמת אביב. אביב, אני עדיין חושבת שכל הדפוס שאת שרויה בו רצוי שיקרה בעיקר בתוך הטיפול. ואולי לא מספיק הדיבור על חוויות מחוץ לו (בפורומים, מולי, בטיפול הקודם, במערכות יחסים קודמות) אלא ממש החוייה ובעוצמה הזאת ללא דילול. *בתוכו*. גם אם שוב השחזור הזה, הזוי ככל שיהיה, ובעוד טיפול. שם. קודם כל שם. וכמה שזה מפחיד השיקוף. אולי רק כך ניתן באמת לטפל בזה? אולי... לא יודעת, מן הסתם, גם אני חוויתי את המטפל כדמות סדיסטית (הוא לא, הוא אחת הדמויות הטובות בחיי, אבל זה השחזור, ה'את ואת ואת' הזה, בעיקר כאשר ניתנת פרשנות שהתגובה המיידית אליה היא התנגדות). אוכל להבין את החרדה בעטייה אנו נוטים באופן מתמשך להסתיר ולדחות. מגוון רגשות. גם מבלי דעת. אוכל להבין שדחיקה יכולה להיהדף, ואנחנו מחפשים את הלאט לאט, לאט לאט לאט, ובקצב שלנו ומתוכנו. ועדיין, אזכיר, עדיין, זמן כן יכול להיות פרמטר מתישהו, ועדיין, גם יש זולת, ויתרה מזאת כאן, סביבה שאינה הטיפול הבלעדי שלנו, ובאיזה מקום יינתן לכך ביטוי. נראה לי שמבינה את ההסבר של השימוש במדיות שונות על מרחביהן כשמירה על הרצף בפנים, מבינה את משאלת ההיאחזות – אבל איכשהו, למרות שהסבר זה ואחרים נשמעים כל-כך הגיוניים ומשכנעים לכאורה ומתאימים להסברים בתבנית המקובלת, נראה לי שבפועל מתרחש משהו הפוך לחלוטין. ובכן, נראה לי שזו גם קצת בריחה או הסחה, אולי. או משרת גם דבר מה אחר, אולי. מחיקה, למשל. ואולי גם חיפוש להיתלות באוויר ופחות בקרקע. ולא בטוח רצף – אלא יותר סוג של ריסטרט ועוד אחד ועוד אחד. מאד מזכיר לי את השימוש של מימה בפורום בשעתו. בהיותך מורכבת - לא כולך, אלא חלק ממך. ואת יודעת מה, לפעמים ניסיון הבריחה היא הקטע שלנו, קפיצה ועוד קפיצה, ועוד ועוד ועוד מעולם לעולם, כי מאיים לנו מידי שהכל ביחד במקום אחד. אבל נראה לי שמשאלתו של אודי, *אודי*, המנחה פה, מראשית דרכו, היא היות מרוכזים ומוגדרים עד כמה שניתן במרחב אחד. לפחות באינטראקציה הקבוצתית בין דמויות קבועות. הא, בריחות... הנה, למשל, גם אני סוג של בורחת עכשיו. במקום לכתוב מכתב לבית חולים ולקבוע מועדים לפעולות כירורגיות, אני דוחה וכותבת לאינטרנט. אז הופה, הנה הלכתי לכתוב את המכתב. אחלה. יש מכתב. ועכשיו חזרתי. אה, ועוד כמה פעולות. קפיץ קפוץ חזור אני, לפחות, חושבת שאם הנפש בורחת מרצף אז היא בורחת מרצף. זו דרכה של הדיסוציאטיביות (חרדה כמו חרדה), כך נראה לי. ינשוף המקסימה היטיבה לתאר זאת אמיתי, יפה וקולע. אשער שייתכן שגדול עליך, שאולי מוקדם מידי, והנטייה היא להמשיך ולהימשך לשיטה אליה את רגילה שנים ארוכות ומוצאת מרגיעה עבורך. לומר את האמת - אני לא הכי בטוחה בזה (לא פורקן ולא מרגיע), וגם לא הכי מסכימה. אשוב ואכתוב שבעיניי, ייתכן שיש בדרך הזו בכדי להעצים את התלות הפחות בריאה שיש לה נטייה לצאת משליטה. כדוגמת התמכרות. הצעתי את הצעותיי, כי לא ויתרתי עלייך. בשורה התחתונה - כנראה בחירה שלך. האחריות על חייך בידייך. ואם תתעקשי - תהא דרכך אשר תהא. מחשבה נוספת היא שייתכן שנכון יותר, לוּ דברים כדוגמת אלו שכתבתי לעיל וגם בהודעות קודמות שלי היו יוצאים מדמות שאנו מרגישים שיש לנו קשר חזק איתה ואנו תלויים בה. לתלות, לשאיפה לשמור על קשר והבדיקה האם הוא מייטיב סך הכל (ולא מושלם), גם כשאנחנו גועשים מזעם, גם כשאנחנו מרגישים אוהבים (לעתים זה אפילו מפחיד יותר), כנראה יש תפקיד. אניח ודי. ולסיום - יודעים במה נזכרתי - בספר “היה היתה” של יעל נאמן. סיפור אמיתי. הדמות הבודדה שבה, דאגה למדר את עצמה באופן מדהים בין המון המון מרחבים/ אנשים, ובדיעבד הסתבר שבין אלו ואלו לא היה ממש קשר, הקשר שהוא כמעין רשת בין אחד למישנהו. פזית, אותה דמות חידתית רבת כישורים, דאגה למחוק, או לכתוב באופן לא ברור, ואף אחד לא ממש הכיר הכיר אותה בחייה. המחברת, אף אם בלי להבין מדוע, לדבריה, ניסתה לקשור חוטים וליצור דמות שלמה יותר. ח.ב.ר / ק.ש.ר. גם אני מנסה. בחיים. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי נגיעות..נגיעות...הן באמת מה שהן ...כל הזמן נגיעות!! לא אקראיות..לטעמי ולהבנתי די "טיבעיות" אם אפשר להגיד כך.. ולא להגדיר אותן ...כי עבור מי ש..נוגע הן טבעיות.. ואני יוצאת נגד כולן ..הנגיעות.. כן הן קיימות גם במסגרת בקרובה ..לא אנקוב במי..כי כבר קרוב מידי..וגם בקהילה.. ובכל מקום שאני נמצאת ומגיעה לשם.. תמיד נוגעים ..ונקעה נפשי מכל הנגיעות כאלה.. קרה גם בקופת חולים..גם בתור בדואר ..גם בישיבה בתחנת האוטובוס..גם ..וגם..וגם.. בקהילה הדתית אצלנו לא מדברים את הנגיעות כי..לא ממש ראו במו עינים מי נגע ואייך..אז..זה עובר הלאה אולי עד שיתפס על חם !! גם לצעוק לא יכולה אין כוח.. אין מילים לצעוק ש...יפסיק כבר המצב הזה להמשיך כי.. ודיברתי גם בטיפול...וכמובן שזה עדיין מדובר. .. והמטפלת בכלל לא מזועזעת להפך היא מתעקשת על כל פסיק ופסיק ממה שעולה ולא מוותרת כי יודעת כמה חשוב לדבר ..ולתת ןמילים מקום וזמן..היא די חדשה ..רק כמה שבועות ..אבל עם מוטיבציה גדלה רק לעזור מה שאני מאוד מעריכה. זה דוקר אותי עוקץ אותי מחליא אותי לפעמים גם מרגיש שכבר לא אכפת ורוצה להפסיק את הכאב .. בטח בסוף זה יקרה.. תודה סוריקטה יפה שלי שנכנסת להגיד שלום שמחתי לראות אותך כאן ביי

וקראתי אותך שוב .....אגיד לך גם כאן תודה על המילים והמחשבה . המטפלת שלי בעבר יכלה להכוות לפעמים כעושה דווקא לא סדיסטית אבל די פוגעת ....תמיד בהגיון ידעתי שזאת השלכה וגם היינו מדברות על זה . לדעתי באותה תקופה אפילו כתבתי על זה לא מעט כאן . באופן פרדוקסלי ואולי לא , דווקא הקשר הזה איתה המורכב הפתלתל לימד אותי על יצירת קשר ואמון וביטחון... אני עדין מאמינה בה ובוטחת בה והקשר שלי איתה נשאר , גם מעבר לברכת חג שמח . המטפלת שלי הנוכחית עובדת דווקא בקצב איטי שמותאם לי פלאים מעולם לא חוויתי אותה כפוגענית או סדיסטית. אני תמיד חוזרת ומדגישה שתשע שנות הטיפול שלי הם תהליך מופלא באמת עם יד על הלב ...תני לי את האפשרות להיות אני , קבלי אותי כמו שאני ...בקצב שלי אני לא כזאת גרועה בקצב הזה . בדיוק כמו שאת מבקשת ממני לקבל אותך כמו שאת.

מצטרפת לשאלות על גם ותיקה ...ריבי , RIVI קפה ועוד ..... אודי , אם מדברים על פיצול ...לא דיברנו על לא להחליף שמות.. ..אני יודעת שאתה מאפשר , ואולי אפילו חיכית שזה יעלה כאן מתוכיינו ובכל זאת ...

סוריקטה הי, זה נראה כאילו את עורכת מסיבת פרידה.. טוב, סתם צוחקת.. אז כן,אכן וותיקה ואפילו מאוד, אני מכירה את הפורום מתקופתה של ליאת, יותר כקוראת אבל פה ושם גם כתבתי והתכתבתי עם המון בנות שהיו אז משתתפות קבועות, מקסימות אגב,וגילוי נאות , את היית חלק מהן.. היו תקופות של השתתפות אינטנסיבית יותר ותקופות ארוכות של נפקדות שלאחרונה חזרתי קצת להציץ למקום המאוד מיוחד הזה .ריבי זה לא היה הכינוי שהשתמשתי בו אז, והייתי מעדיפה להשאר בעילום שם.. ואגב סוריקטה, הזכרת את תשעה באב, אז אני בין הצמים, שמחתי לראות את אורך ההודעה שלך , כך שאוכל להעביר עוד פרק זמן מהצום בקריאה מעמיקה,. השאלה שלך קצת הפתיעה אותי למען האמת אבל יחד עם זאת החזירה אותי בזמן לאחור עם מבט נוסטלגי לתקופה שהייתה מענינת במיוחד. שבוע מקסים שיהיה לך סוריקטה, מקווה שלומך טוב, כך לפחות ההתרשמות שלי על פי התכנים והאופן שאת כותבת, מקווה שאיני טועה. איתך, ריבי. ..

הלכתי שוב לקרוא גם למטה ולנסות ולהיזכר מה עניתי לך שם (אני לא שומרת ולא מעתיקה הודעות) אז גם כתבתי לך , שזה בסדר בטיפול לכתוב לה מיילים בן הפגישות , הסטינג הטיפולי שלי , יש בו גם את הכללים המאוד ברורים של החזקה במשך השבוע שכולל כשצריך מיילים . SMS או טלפון ....הכל בסדר ובכלל לא מפחידה אותי התלות בה. התלות שלי בריאה ולא הרסנית אני זוכרת שאני בן אדם שעבר המון שיש לי קשיים ואני צריכה עזרה ואני נעזרת במשך השבוע לא רק במטפלת יש לי עוד גורמי עזרה במשך השנים בניתי לי רשת בטחון מאוד צפופה והיא זאת שמאפשרת לי לקבל את כל חלקיי להתחבר אליהם ,ולתפקד בכל המישורים בחיי המציאותיים .... להיות במקום שמבין שאני זקוקה למקל (תמיכה) לא רק להליכה ושזה בסדר , אני בסדר כמו שאני. אני לא לבד..לעיתים אני מרגישה בדידות בתוך היחד אבל אני בהחלט לא לבד , אני יודעת לבקש עזרה ...וכן יש גם צורך בכתיבה לעיתים לחלל (במדייה) אני לא רואה בצורך הזה בעיה,אין לי בעיה ברצף אני יודעת מי כותב מה ואיפה ....והכל מגיע לטיפול. תודה על המחשבה והדאגה הכנה , אני שומעת ורואה אותה באמת. הרשת בטחון הזו מורידה את הפנטזיה והצורך שהמטפלת תהייה שם כל הזמן עבורי ....אני לא נמצאת שם , אני יודעת שהיא נמצאת כמה שאפשר ויש לי עוד דרכים לווסת את הכאב ....לא רואה בזה משהו רע .....זה שאני לא בפנטזיה הזו לא אומר שאני מפחדת מתלות . בכל מקרה , כשאודי לא העלה את מה שכתבתי בחרתי לא להגיב בהודעה נוספת חדשה , מצטערת אם הייתה לך הרגשה שאני זועמת או כועסת . אני לא, קשה לי אם הקביעה הזו שאת חושבת (אפילו בטוחה ) שאת צודקת כשאת בעצם לא מכירה אותי ואת חיי. ...את יודעת סוריקטה שהמטפל שלך בוודאי עובד אם כל מטופל שלו אחרת ...כן , אותו מטפל בכמה דרכים כי לכל אחד מתאימה הדרך שלו ....

וואו..כמה שאת משקיעה בכתיבה לכל אחת.שאפו. תלות וכמה לכתוב, נו. זה היה חלק משמעותי בטיפול, הנזקקות והתלות והעצמאות. אני חושבת שאני בסדר. ולגבי הדחיפות, כבר התמוססה אצלי מזמן. ואמיצה? הרבה פעמים היא הייתה אומרת שאני אמיצה😁 כששתפתי דברים קשים, כשהתמודדתי ולא ברחתי וכו' ועכשיו מקווה שיהיה לי מספיק אומץ להפרד בכבוד. תודה

פתאום נפל לי האסימון ..... את שוב עושה את זה מבליעה את עצמך בתוכי ... שימי לב, איך בתוך הכתיבה אלי ...הכנסת על המכתב והטיפולים , כמו רצון בדיוק על מה שכתבת לי ...להראות ולא להראות .... למה דווקא איתי סוריקטה ? למה לא במה שכתבת לבמבי או לינשוף חטולית שירה ריבי ....למה את בוחרת תמיד בי ... ואת יודעת מה הכי עצוב שהצלחת כי כולנו שוב כאילו מתעלמות ממך ומיישרות איתך קו על מה שכתבת עלינו .. אז שמחה שאת מטפלת בעצמך , מניחה שמכתבים כאלה וטיפולים כאלה גורמים לקושי וחרדה , רוצה שתדעי שראיתי ... וליבי אתך .

שבוע טוב אני לא מצליחה לקרוא כל כך הרבה-סליחה את יקרה לי ינשופים

אבל עוד בלבול - למטה רשמת שניסיון שליחה במייל למטפלת אינו יעיל כי יוצר תלות מוגזמת ופה בעץ רשמת שאינך פוחדת מהתלות. התבלבתי לגמרי. סוריקטה

ילדה עטופה בצל שכחה, הכל רגוע שליו בגוף האישה. הן תשמור בתוכה סודותיה, תגן עליה בגודל מידותיה. זיכרון קצר מוציא שכחה ישנה, הבזק של דקה והילדה נרעדת. אך אישה נבונה תשמור צעדיה, הילדה נרדמה ואיתה סודותיה.... הייתי שמנה, כיסיתי את עצמי כנראה בשכבות, כמה סמלי. היום אני נראית בסדר. שומרת על בריאות. דואגת ושומרת על עצמי. אני חושבת שהתפקיד של האישה היום שונה, להגן כן, במיוחד לקבל ולאהוב את הילדה שבי..לשמור סודות? הרבה פחות. הילדה כבר לא צריכה לרעוד, לפחד...הזיכרון הופך לעבר רחוק, כבר לא מפחיד כל כך. לא מאיים. והרגש של היותי ילדה משתנה, הבוגרת שבי עכשיו יותר משמעותית. אני קצת רוצה לשתף בטוב שלי ומצד שני אולי זה לא פייר לנפנף פה בזה?? אני סוף סוף חושבת שכן, אני ראויה לאהבה שלי, של אחרים ומגיע לי הרוגע הזה..להתרפק על טוב אחרי כל כך הרבה שנים של סוד כואב..של שנאה עצמית, ביקורת ועוד. תודה לכם ומקווה שגם לטוב יש מקום פה חוץ מבקשת עזרה. תודה.

היי מיכלי מאמי כייף לקרא שיש מקום לטוב .. שאין עוד צורך להתכסות בשכבות כדי להסתיר או .. את בהחלט ראויה לאהבה שלך לרוגע שלך להתרפקות על הטוב עברו השנים וזה ממש לא ניפנוף שמחה כל כך לקרא כי זה מרגש ...ו..הגיע הזמן גם לכל הדברים הטובים האלה גאה בך יקרה !!

הי מיכל, תמיד רלוונטי, בעיניי. חלק ממך. מהעבר. מהזיכרון שאיתך. וכי למה את חוששת מהקנאה שלנו? לדעתי - תשוויצי חופשי ובכבוד. סוריקטה

תודה יקרות, אני מרגישה שאני סוף סוף נותנת לעצמי לנשום...וכל הזכרונות מהטיפול צצות עכשיו ואם משווים איך הגעתי ואיפה אני היום..ממש שמים וארץ, היא הצילה אותי מעצמי. תרתי משמע. ותשעה באב, עוד מעט נגמר אבל זה יום חשוב ביותר לזכור שיש אנשים טובים שאכפת להם אחד מהשני. פה המקום להזכיר לנו מה היא אהבת חינם!! לאהוב אולי בלי להכיר כמעט אחת את השניה. דבר גדול!!! תודה

הן שם כל הזמן... גדולות קטנות פצפונות ענקיות ואין מנוח מהן... מחוץ לבית במסגרת קרובה הן שם כל הזמן... וכן.דוברו בטיפול... וממשיכה לדבר אותן בטיפול... כואבות מאוד כל הנגיעות.. כואבות לא רק גופני ..גם נפשי כי הן לר מפסיקות... צועקת אותן בתוך הנשמה כי אצל דתיים לא מקובל משהו אחר אסור בתחליט האיסור.. צועקת אותן באילמות מוחלטת כבר מאוחר מידי לשנות עכשיו דברים.. גם במסגרת החיצונית לא מקבלת סייוע כי.."זה סתם שטויות"לא באמת רציני.... מקווה שההודעה תעלה לפני הסגירה של הפורום

מצטרפת..לא שטויות!!! תחשבי מה היית עונה לי אם אני הייתי כותבת כך? היית מתחילה במאמי😁 וממש אומרת שאני חשובה! אז את חשובה!!! נגיעות חשובות מאוד לתהליך.

כן הן חשובות הן לוקחות ממני את האוויר שאני נושמת את מעט הכוח הנפשי שעדיין נשאר בי.. והן כואבות כי לא יכולה גם לנקוב השמות של ה.. ואלו הייתי עושה זאת לא יודעת אם הייתי נשארת שפויה. זו היתה דרך ללא חזור !! לא יכולה ממש לא סורי..

...... ..... ...הי לכם... . ברוך שובך אודי... ....לא מוצאת מילים... ..לא יודעת מה להגיד.. ..הפה שלי סגור.. .. משונה...

מילים מילים .... לפעמים נורא רוצים אותם ..שיגיעו..שידברו...שיהיו נוכחים ..גם בשקט שלהם הם נמצאים... תני להם הזדמנות להופיע ..לדבר...לצעוק אם צריך... הם יגיעו כשתהי מוכנה.. את כבר מוכנה להם ?? אולי חיבוק יכול לעזור? מילה טובה ...את נהדרת ... את מסוגלת... הנה הם שם מדגדגים לך את הלשון..רוצים להגיע .. מה את אומרת ? תתני להם לצאת ? איתך יקרה

אודי ובנות יקרות, בזמן האחרון אני באתי לכאן לא מעט, אני והכאבים שלי והבדידות שלי, הכעסים שלי והפחדים שלי ומה לא... מרגישה קצת לא בנוח ששמתי את עצמי במקום כזה נזקק ומבקש תמיכה. פחות במקום תומך. מרגישה שתעצומות הנפש שלי סימאו את עיני. כמי שלרב נמנעת לקחת מקום, לעמוד ולו לרגע באמצע המעגל, נדחפתי לעמדה הזאת כדי לבקש לעצמי מעט אחיזה וחשתי שרק על עצמי לדבר ידעתי. הייתם כאן, ראיתם, דאגתם, הרגשתם וריגשתם. תודה מקרב לב, לא מובן מאליו בכלל. תודה סוריקטה, חטולית, אביב, במבי (אייך??), ריבי, מיכל, ינשוף ומי שעוד שכחתי (סליחה) תודה לך אודי, על הפעמים שהרגשתי שהרגשת אותי, על הסבלנות והיכולת לראות ולהסביר, להאיר ולתת עוד נקודת מבט. הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך. הייתי חייבת את האתנחתא הזו בתוך ים המילים הקשות כדי להודות לכם על היותכם כאן. שלכם שירה

שירה אהובה לא יודעת מה קורה היום לא מצליחה חהעלות הודעה כבר בפעם החמישית ..כל פעם נמחק לי ...הפכתי מגושמת מאוד... אנסה לקצר בתקווה שלא ימחק לי שוב ...רק באשמתי כי חשוב לי מאוד כן לכתוב לך כמה מילים.. כל הרגשות של כאב...בדידות כעס..פחדים וכל השאר הם חלק בלתי נפרד ממך..ממה ומי שאת.. לעולם לא הייתי אומרת שרק על עצמך ידעת לדבר.. כי אם סה היה נכון...מצבך היה משתפר לאין ארוך..!! אהובה שאת ...כולם כאן כל השמות שציינת ..נמצאות כאן כמו כולן אחת למען תמיכה בשניה ואת תורמת את חלקך בנדיבות רבה מאוד!! אין חי אלה רק להודות לך על כל התמיכה המסיבית שלך כאן בכולן... אוהבת אותך נהדרת שאת

הי שירה, רשמתי מספר פעמים שאני מאזינה בקשב רב לתנועותייך ולאופן בו את ואודי מנהלים זה מול זה, ורשמתי גם כמה אני נתרמת מכך. כתבת לאודי: "הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך" - אולי כך לפחות הרוח מאפשרת טעימה קטנה קטנה. בחשאי. בגלוי. אתנחתא, סוריקטה

שירה יקרה, אני חושבת שזה טוב שאת מביאה את עצמך עם הקשיים, הקטע הזה של ה"תומכת והחזקה"..לא יודעת כלנו בני אדם שזקוקים...פעם בצד התומך ופעם בנתמך. אני אוהבת את כל מה שאת מביאה, את כולך. זה מראה שאת אדם. יש משהו כל כך דומה בינך לסוריקטה...הקטע של החוזק הזה והלתמוך בכולם ואני דווקא שמחה שסוף סוף שתיכן קצת משחררות קיטור! שלך, מיכל

שירה יקרה טוב שאת מבקשת עזרה !!! התרגלנו להתמודד לבד עם הכל. זה מקל לחלוק ולשתף. אני שמחה שאת כאן ינשופים

אני בן 28 גרוש מזה 4 שנים, לאחר שחליתי במחלה קשה אשתי נפרדה ממני ומסתבר שבגדה בי. החלמתי מהמחלה אבל מהבגידה טרם. מאז אני יוצא עם בחורות 2 ו 3 ביום מתכנן איך לגרום לבחורה להתאהב בי ולעזוב אותה לאחר שתתאהב. היום אני במצב שרוצה להחלים, רוצה להיות עם אחת ולבנות משפחה מחדש אבל לא מצליח. משתדל אבל מרגיש חוסר... חייב את האתגר הזה.. אם לא תהיה לי בחורה חדשה אחת ביום מרגיש ממש רע ועצבני. איך אפשר להתגבר על זה מה עלי לעשות.

עצתי לך רק אחת לך לטיפול בנושא הבגידה שחווית !! בהצלחה

המאבק שלא נגמרת המאבק לדעת ובו זמנית לא לדעת.. נסיתי להסביר למטפלת- שכל ה"מידע" נמצא בקצה של המודעות... ז.א. שזה נמצא שם אבל אין לי גישה ישירות... לא יודעת אם אתם מבינים..... אם אבחר להתאמץ מאוד אולי אוכל להתחבר ולדעת- ולהיות מחוברת לכל הדברים שנאמרים בטיפול. אבל כל פעם שאני מנסה להתאמץ לדעת אני מתנתקת..... יש פחד אימה. פחד אימה. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להתחבר ולדעת אבל הפחד משתק ויש לי רק קצת אומץ. זה מתסכל מאוד.... אני מרגישה שאני נמצאת " על יד" הסיפורים שמספרים בטיפול כמו שאני מרגישה שאני נמצאת "על יד" החיים ולא באמת נוכחת... נורא רוצה להתקדם מהר יותר אבל הנפש לא מאפשרת.... הסבל גדול.....

מאוד מבינה את ההרגשה ששום דבר לא נגמר זה באמת מקשה מאוד על הטיפןל .. לדעתי את חייבת רק לעצמך לעשות את המאמץ ולהתחבר...אין אפשרות למשוך עוד ועוד כי זה לא נותן לך כלום יפה שלי ...זה רק מאריך את זמן הסבל שלך.. הבנתי שאת מתנתקת בגלל הפחד...יפה שלי... משהו צריך להיות שם כדי לעזור לך למנוע את הניתוקים האלה . לצערי אין לי נסיון ל..מצב שאת עוברת..ומאמינה שקשה לך...מה אומרים לך תמיד כשאת מתנתקת ...מה צריך לעשות?? אני רק יכולה לשלוח לך חיבוקים לכולם ...

חטוליתוש יקרה הניתוקים קוראים אם אני ארצה או לא ארצה.... וזה מה שהכי קשה... אני מתאמצת כל כך להתחבר אבל זה לא מתאפשר... אולי עם הזמן... אולי הכי אוהבים חיבוקים- תודה ינשופים

הי ינשוף, את חמודה מאד ונוגעת ללב. לנפש יש קצב משלה. לעתים מרגישים שדוחקים בה, ולעתים גם לזה יש מקום, לעתים מניחים ומרפים. מקווים שתהיה סך הכל לאורך זמן תנועה קדימה. אסכים שהתכנים עשויים להיות מבהילים מאד, לכן הדיסוציציה מופעלת. כתבת כל כך חמוד - קצת אמיצה. המשפט החזרתי שלי פה - התקווה היא שעם הזמן רמת החרדה הכללית תפחת - תהיינה פחות התנתקויות, החרדה תהיה רדודה יותר, והתדירות תפחת. את עובדת מאד יפה, לאט לאט. בתקווה להתקדם בסך הכל ביחס לעצמך. סוריקטה

הי שוב ינשוף, בהמשך לדברי חטולית, הייתי אומרת שלעתים אין זה פשוט כל כך, בעצם, כנראה, מורכב מאד. הנפש יודעת לעשות ברקסים וגם פניות פרסה (לטוב ולרע). וגם לקפוץ קפיצה קוונטית לכיוונים שונים. אגב, אפשר להיות מחוברת רק לקצת, לחלק, ולא לכל הדברים שנאמרים בטיפול. כנראה שגם אף פעם לא ניתן טוטאלי להכל. וזה בסדר. מאידך, כנראה שכן צריך לשים לב האם (שוב, תהליכי ולאורך זמן, לעתים זמן רב מאד) האם איך שאנחנו, באופן לא מודע בדרך כלל, עובד מידי בשירות הקבעון. ואולי כל המילים הללו משנות פחות - העיקר, בעיניי, נראה מכאן שאת מתקדמת. סוריקטה

ינשוף יקרה, כמה עבודה קשה זו.... אני מרגישה שזה כל כך הניתוקים ואפילו לא כל כך תלוי בך כאילו זה מגיע בהפתעה ממש, אני לא כל כך מכירה את התחודה הזו אבל נשמע מתיש להלחם בזה. רק רציתי לומר שכני מרגישה שאת אמיצה ממש ולא קצת. ההתעקשות וההתמדה בטיפול זה הרבה!!! איתך. מיכל

סוריקיטה יקרה היום קשה לי עם המילים אבל רציתי להגיד לך תודה

זה מקל שאתה מבין אודי- תודה

שירה יקרה, אני קוראת אותך הרבה ולא תמיד יש לי מילים... אני דואגת לך, שומעת אותך גם אם זה רק בפורום. אני חושבת שצריך לתת זמן להתרגל אליו שוב. כמאמר השיר שדובר פה פעם רבות" תני לי דקה להתרגל אליך שוב..." ואם לא תעלי תכנים הוא לא יעלה! אני הייתי מאוד שמנה כשהתחלתי ואפילו עליתי בצורה מטורפת בשנה הראשונה לטיפול והיא לא אמרה מילה! אחר כך התחלתי להוריד במשקל והמון. שוב היא מעולם לא התייחסה. ואז אני התרגזתי ואמרתי. היא אמרה ברור שרואים וכו' ורק כשאני פתחתי את נושא האוכל זה דובר. כנ"ל לגבי הפגיעה. שנה ישבתי אצלה וסתם ..לא דובר כלום על הפגיעה למרות שזה היה הטריגר בכלל!!! פגישה ראשונה ספרתי למה באתי ועל הטריגר ומאז שתיקה של שנה!!!!! את מאמינה???, אחרי שנה פתחתי לאט את הנושא,למה זה לא דובר? כנראה שחכתה שאני אגיד. שיבוא ממני...אז כשתוכלי לומר לו ולא רק לכתוב לנו תדעי שיש התקדמות. זה תלוי בך לא ממש בו..התכנים הכוונה. בהצלחה.

מיכל יקרה, תודה על התגובה וגם על השיתוף. מניחה שלצפות שיראה יצביע על כך שהוא דואג לי. העליתי את הנושאים האלה מספר פעמים אבל הוא אמר שאם אני לא רוצה לעבוד על זה אי אפשר. כל עוד זה משרת אותי, וזה משרת אותי. נכון שצריך להתרגל שוב, אבל אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב יותר, אולי רע יותר, אולי עדיף להחזיק חזק, לתפקד כמו מכונה. לא יודעת מה נכון... תודה שירה

שירה יקרה גם אני רציתי להגיב לך ולא הגבתי מכוון שכתבת לאודי. אני רק יכולה לספר איך היה בשבילי... למרות כל הסבל של עכשיו והכאב הבלתי נסבל החיים של לפני לא היו חיים- הייתי מתה בפנים, היו עוד מלא ניתוקים, נפגעתי שוב ושוב ושוב ... אני רואה שטיפול כן יכולה לעזור .... שנים הייתי בטיפול - עם עוד יותר התנגדויות שיש לי עכשיו וכנראה לא הייתי מוכנה לעשות את העבודה.... המחיר היה כבד- אבדתי את המשפחה- אבדתי את עצמי... אולי אחרי עשרות מטפלים והרבה יאווש הייתי מוכנה סוף סוף להלחם על החיים שלי ולתת טיפול צאנס...אני באמת מקווה שתתני לעצמך את הצאנס הזה כי אחרת מדובר בחיים של ניתוק וחוסר נוכחות ..... אם כל מה שכתבתי מיותר ולא מתאים תתעלמי ... רוצה שיהיה לך טוב... כואב ועצוב לי לקרוא אותך.... ינשופים

ינשוף יקרה, מתה מבפנים זה מה שאני מרגישה. תודה שמצאת מילים בתוך הקושי העצום שלך. תודה ששיתפת. שלך שירה

הי אודי היום הלכתי אליו בלב כבד. החרדה והמחשבות אם ללכת או לא העסיקו אותי ללא הרף שהחלטתי ללכת. הוא שמח לראות אותי עד שהתחילו הכעסים. הוא ניסה שנתאם ציפיות. אמרתי שאין לי ציפיות. אני באה רק כדי שמישהו יקשיב לי כי אין מישהו אחר בעולם הזה שמוכן לשמוע את כל זה ואולי להבין שמשהו מזה אמיתי. לא אכפת לי איך קוראים לזה. שמישהו יראה אותי. שוב אני משלמת על זה. מרגיש לי רע. חשבתי שיפתח את הדלת ואני אתמוטט בתוך נהרות של בכי שירעיד את כולי. חשבתי שאאסף אליו, ממש ככה, מתוך השבר הזה. לא קרה. החזקתי. אף לא דמעה אחת. הוא אמר שהוא מכיר רק דרך אחת לטפל בבעיה שלי. אבל לי זה לא מצליח. הוא אמר שאם מישהו היה אומר שהטיפול לא עוזר לו ואף גורם לו לסבל הוא היה מציע לו לעזוב מיד. אני לא עזבתי. אין לי אופי ואני כל כך פוחדת. מכל דבר אני פוחדת. אין בי שמץ של אומץ. הוא לא ראה כמה רזיתי. ואני חשבתי שכנראה לא רזיתי מספיק ואני צריכה להתאמץ יותר. הוא לא שואל אף פעם מה ואיך אני אוכלת ולי מרגיש שאם אני מדברת על זה אני סתם מחפשת עוד תשומת לב. הוא גם לא שואל על הפגיעות. לפעמים אני אומרת שהבטן שלי כואבת מבפנים וגם מבחוץ. מהשקט שדיברת עליו בהקשר של ההוספיס הלכתי אליו כי הבנתי שזה מה שאני מבקשת לעצמי, מקום, לכולי. יצאתי עם הרבה ביקורת עצמית וחוסר הבנה למה מוביל אותי באמת ומה אני עושה. מצטערת על כל המלל הזה... רציתי לשתף אותך. להגיד לך שהלכתי ושאני לא מבינה. אולי תעזור לי לסדר את כל המילים האלה כדי שאבין משהו. תודה שירה

הי שירה, אם רק אפשר לומר ש... גם אני אולי קצת ראיתי... הלכת לפגישה - אז אולי על זה הייתי אומרת כן אמיצה. כתבת שדימנת עצמך מתרסקת על המטפל בדמעות - זו סוג של ציפייה גדולה גדולה, בעיניי. והמשאלה הזו שמישהו יראה רק אם נתכלה... והמשאלה הזאת שמישהו יראה וגם שלא יראה... הרשי לי להאמין שהוא כן ראה. איך אפשר שלא... ממתינה גם אני לתגובתו הנבונה של אודי עבורך. שלך, סוריקטה

תודה שאת כאן ותודה שאת רואה. ומה שלומך את בימים אלה?

כאב לי מאוד לקרא על כל הכאב שמלווה אותך בתקופה האחרונה.. ראיתי אותך ...שלא ברחת.. נשארת שם ..ועכשיו צריכה לדבר את הכאב..על הירידה במשקל...שהוא לא מגיב עליה..על הפגיעות שלא מדברים אותם... שירה אהובה ..גם אצלי אני זו שיוזמת לדבר כל דבר שכואב.. בלי הבדל בין נושא קשה או טריגר...או כל דבר אחר כך גם ביקשה המטפל..דברי...שתפי ואני כאן לכל מה שרק תרצי ..הבנתי שזו הדרך באמת להוציא ולשחרר.. אהובה שאת ויקרה מאוד זו לדעתי גם הדרך הנכונה איתך בחיבוק ענק עד אלייך

הי שירה, וואי, אנ'לא זוכרת מתי מישהו פה (חוץ ממך לפני פסח) שאל לשלומי... לא בטוחה שיודעת מה שלומי, אבל שווה אולי לנסות להתמקד. וחשבתי שאולי גם את היית רוצה שבפרט המטפל ישאל את השאלה 'מה שלומך?' באופן מובהק (רק השאלה יכולה לגרור ניתוק, כך אני מכירה), ואולי שיראה בעינייך שהמטפל ייזום יותר. ואל עצמי - כן, קרו דברים ונעלמו נגוזו מכאן. אבל אולי סך הכל בסדר למדי. מפחיד קצת לומר זאת - כי יש קול פנימי, חרדה, שאומרת שאם אני בסדר, אז אפשר להעמיס עליי, או לפגוע, ואם אני חלשה - יחוסו. אולי אם אצליח מאוחר יותר להתפקס על זה ארשום עוד. תודה, סוריקטה

כל כך תודה על הרכות שלך שמגיעה עדאלי

אודי וכולם... השיר פשוט מסכם ממש. אני הייתי בשוק,כששמעתי לראשונה עד כמה שזה מדבר על הקשר בינינו. https://youtu.be/zMtMBYUID1k מקווה שהצלחתי בקישור. אם לא תקשיבו לשיר עלייך ועליי ששר יהודה פוליקר. פשוט השיר הזה מדהים!!!

מיכלי מאמי השיר באמת מאוד יפה גמני אהבתי ..לא קישרתי אותו בהתחלה למשהו מסויים אבל עם חלוף הזמן נהנתי תודה שהבאת נהדרת שאת

לא חשבתי שאני אכתוב פה. אבל קשה לי ולא בטוחה איפה עוד אני יכולה להוציא את זה ושמישהו יבין. אני בנאדם חברותי ואהוב, יש לי אפילו חברות הכי טובות שאני הכי גלויה איתן והן יודעות עליי הכל. יש לי בעל מקסים וחבר הכי טוב. אבל אני בטיפול שנה וחצי וכל היום הראש שלי עסוק אך ורק במטפל, בגעגוע אליו ובאהבה שלא נגמרת וזה מכאיב וכואב לי אני שואלת את עצמי למה הכנסתי את עצמי? אני מרגישה שהרבה יותר כואב לי היום משכאב לי בעבר.. העוצמות פי 100, הכל כואב.. יש לי תואר, בקרוב מקצוע, משפחה חברים בעל.. למה זה קורה לי והאם אני הצליח להשתחרר מהכאב והמחשבות על המטפל? מישהו היה בסיטואציה הזאת?

אומרים שגעגוע זה טוב ממליצה לך בחום לדבר על זה עם המטפל ..בלי בושה לפעמים זו העברה של... איתך

זה מדובר, אבל אני לא בנאדם שאוהב להעיק, ואני לא רוצה להיות נטל.. הצעקה שלי יותר פנימית.. יודעת שיש לו מטופלים מאוד קשים הרבה יותר מהקושי שלי.. בסה״כ מרגישה שאין לי על מה ״ להתלונן״ אין לי חרדות, התקפי חרדה, חולי. ולמרות הכל קשה לי

היי בריה נראה לי שהגיע לתת מקום לצעקה הפנימית שתצא החוצה... לא לחנוק אותה פנימה ... כשתצא הצעקה יוקל לך מאודדדד נסי ותראי שעוזר לצעוק החוצה

הי ברייה, את יודעת - נראה לי שממש כדאי לדבר בדיוק על השתדלותך הלהימנע מהיות נטל. מהרגשתך שהמקרה שלך קל בעינייך, למשל. ביטול יחסי של עצמך. התחושות הללו הן המון. והן לא בהכרח קלות ומומלץ לתת להן מקום רחב. אני חושבת. ייתכן שמאחוריהן קנאה, נניח. ו/או קושי להישען. חתיכת נושאים זה וזה. נושאים של לב ועימם הקושי לשתף. דיברת על הנושאים באופן הזה? וגם אם כן - שבים ומדברים. אולי כל פעם ממקום טיפה שונה ואחרי מילים מצד שני שאולי קצת עברו עיבוד. סוריקטה

מה הכוונה בקנאה באיזה אופן זה מתקשר?

הי בריה, איני מכירה וזו הצעה. לעתים קנאה היא רגש שפחות פשוט לנו להודות בו. גם אם הוא מוצע, לעתים יש נטייה לדחות את האפשרות. דוגמא - נניח הייתה בעברך הראשוני דמות חולה או פגועה יחסית, שזכתה לטיפול רציני לתפיסתך ואת הרגשת מעין מוזנחת. כי לה היה רוב המקום. נניח שבהקבלה את מרגישה שהמטופלים הכבדים ראויים יותר לטיפול ואת פחות. לכן, את לא רוצה להיות נטל. או ש'טיפול נמרץ' נחשב יותר ואחרים פחות. אין קשר, כנראה. אפשר להיעזר בדרגות שונות. והשעה שלך היא השעה שלך. איני יודעת. ונושא הקנאה רצוי לו שיגיע מהטיפול בעצמו, כנראה. סוריקטה

הבנתי, תודה.. התחושה שאתה מעיק על המטפל היא תחושה נוראית. זה התפקיד שלהם? לשאת את הכאב שלנו? אולי אני צריכה לדעת לשאת אותו בעצמי.. לא יודעת לא חשוב בכל מקרה תודה על העזרה פה

שלום לד"ר בונשטיין שאלתי היא האם בקשר הומוסקסואלי בין 2 גברים [או בין 2 נשים] יש תמיד חלוקת תפקידים, מיהו הגברי ומיהו הנשי . כלומר שכל אחד נמשך לבן המין השני, ובעצם לא נמשך לבן מינו.

אני לא מבינה לפעמים את הרצון לחיבוק בובות פרווה.. הראשון בטיפול היה דובון קצת דהוי וישן שקבלנו כשכבר לא רצו אותו. ילדיי לא נגעו בו. היו להם המון בובות פרווה אחרות. כידוע יש לי רק בנים... הוובקינס זוכרים? ומלא מלא בובות הייתי קונה להם..הקטן ממש אוהב אותן ולא מוותר עליהן. אז כלם בבית למרות שהוא כבר גדול! והדובון? הבאתי לטיפול, חיבקתי אותו כשהייתי מדברת על הילדה או מתחברת לילדה שבי....ביקשתי שישאר שם והיא הסכימה. מאז הוא יושב על הספה ואמרתי לה שכל מי שזקוק יחבק אותו...חשבתי על מטופלים אחרים שידעו לחבק את העזוב הזה...היא אמרה שהוא שלי ואני אחליט...עכשיו האם לקחת או להשאיר? כנראה שאשאיר לה למזכרת..ככה היא תזכור אותי😁 כשהייתי קטנה הייתה לי בובה שקבלתי מאחותי עם צפצפה בגב ועיניים שנעצמו. לא וויתרתי עליה. ואמא? נתנה אותה לבת דודה שלי כי אמרה שאני כבר גדולה...בלי לשאול אותי. באסה. אחר כך קניתי לעצמי מכסף בת מצווה בובת כרוב...זוכרים? אהבתי אותה מאוד ואמא? צחקה שאני כבר גדולה..בשביל מה בובה?? ושוב. אותה בובה הועברה בסוף לאותה בת דודה צעירה...איכשהו גרמה לי לוותר. הכריחה. אז לא היו לי יותר בובות...והייתי קונה לבנים שלי.. תוך כדי טיפול היה הדובון..קניתי לי כלבלב...ואז שנה שעברה העזתי לקנות בובה. אבל בוגרת שעומדת לקישוט..על המדף. והנה לא מזמן קניתי בובה. של ילדות רכה, נעימה, בשמלה מתוקה. ואותה לא חיבקתי..אבל עכשיו אחבק ואשמור ולא יגידו לי שאני כבר גדולה! שונאת שאומרים לי את כבר גדולה....כי...זה נאמר כשהפסיק... טוב נו. כל זה בעבר ואני שוב כבר "גדולה" התבגרתי והנה פרידה.כל חיי הרגשתי ילדה...נשארתי בגן..כעת כבוגרת. אבל כייף לשחק בפינת הבית עם הילדים לומדים שם המון! תודה על ההקשבה.

הי מיכל, קצת מחשבות. אצלי העיסוק, רוב השנים, הוא יותר בבעלי חיים פרוותיים אמיתיים מאז שאני זוכרת את עצמי. ו... ה'בובה' הזו שאירגנתי לאחרונה היא לא יצור פרוותי או אפילו יבשתי במקור. זהו בינתיים, סוריקטה

הי מיכל, מה שעצוב בסיפור שתיארת הוא שהחליטו בשבילך בעניין החיבור לבובות וגדעו אותן ממך. כאילו אמרו שאסור להתחבר לחלקים רכים. כאילו אמרו שאסור להתחבר לילדה. כאילו אמרו - בקצב שאנחנו נקבע ולא בקצב שלך. ובהמשך להודעה הקודמת שלי - הבחירה שלי בבעלי חיים כנראה קשורה הן לחלקים הרכים והן לחלקים ייצריים ו/או תוקפניים. וגם להתעסקות עם חיים ומוות. אולי. סוריקטה

מיכלי מאמי מניחה ...שבובות פרוותיות נותנות תחושה של רוך תחושה של ..רצון לחיבוק רצון של קירבה בלי פחד מהבובה הנעימה משהו שלא נתנו לך להרגיש נכון גם לדעתי שזה מביע גם רצון להשאר אי שם בילדות כי ככה לימדו אותנו!!! מעולם לא היתה לי בובה פרוותית..אולי פיספסתי את הילדות כמו שזה נקרה.... גם עד היום אין לי אבל לילדים שלי היו המון מכל מיני סוגים..של חיות.. והם לא ממש שיחקו איתם .שיחקו עם צעצועים אחרים כמו מכוניות וכו.. כנראה בגלל שכולם בנים העלימו מתוך החיים שלך ממש בכוח את המקום הרך והנעים . .. סורי מאמי ..

היי אודי וכולם, עברתי הרבה, בטיפול ובמקביל כאן. איש אינו שותף לדרך חוץ ממנה ופה. לפעמים זה היה חסר..יודעת שהושג הרבה. אבל מה שלא הושג זה עניין הקרבה לחברים. עדיין אין לי חברה טובה או חברות קרובות. כלומר המון אנשים מכירים אותי כלפי חוץ, הרבה חברות כביכול...מאוד מאוד חברותית אבל גם מאוד מאוד בודדה. איך זה עובד יחד תשאלו, אז פשוט בגלל העבודה אני מכירה דורות של ילדים והורם. אנשי מקצוע בתחומי, הרבה השתלמויות כל שנה, פוגשת הרבה אנשים ומתחברת מהר. אך כמו שמתחברת מהר כך זה מצטנן מהר... מתרחקת כשהם מתקרבים מידיי. ופה אין שינוי...אולי טיפה ממש כשמסכימה לפעמים ללכת עם "חברה" להשתלמות יחד..בדרך כלל אני מוצאת השתלמויות אחרות לא עם מי שמכירה, הופכת מיד למוכרת וזהו...משם לא ממשיכה חברויות ועוברת הלאה...ולא יודעת אחרת....ניסינו ביחד בטיפול להבין. אז הבנה יש שינוי אין. ואני סקפטית אם זה אי פעם ישתנה אנשים לא מאמינים שאין לי חברה טובה או חברות. הם חושבים שאני מוקפת חברים...אני כל כך מטעה....מוזר. עכשיו אני תוהה מה הלאה. ואין לי גם את מי לשתף בפרידה הזו...חוץ מפה וזה חבל כי אם הייתה לי חברה כזו הייתי משתפת אותה.. ניסינו לראות מי יכלה להיות כזו בסביבתי הקרובה לשתף..ולא ממש הצלחתי....חבל. ברור שיש המון השגים, אבל עדיין משהו בקרבה אצלי מאוד מאוד בעייתי...הבעל שלי חבר הכי קרוב לחבר/שותף ובכל זאת לא משתפת אותו בדברים מסויימים. אז מה הלאה? האם אפשר להמשיך את הטיפול ללא טיפול? כלומר האם ההפנמה של מה תגיד ואיך הפך לקול פנימי שלי? מקווה שאולי אפשרי להמשיך לבד עם הכלים שקבלתי... מה דעתכם?דעתך? האם יש התקדמות מחוץ לטיפול? מעין המשך לבד? וכמובן שכאן מצאתי לי בית לשיתוף...אז כנראה שאצטרך לא להפרד מכאן בינתיים...תודה מיכל

הי מיכל, הייתי מעלה את נושא הבלעדיות: האם את מרגישה שבעייתי לך לקיים שני קשרים עמוקים במקביל, מתוך תפיסה שקשר עם האחד בא על חשבון הקשר עם השני? שזו אפילו תיתפס כ'בגידה'? אפשר להכניס פה את הקנאה המפורסמת. והשאלה השנייה היא - בהכירך את הצד התלותי שבך - האם אחרי פרידה מהמטפלת יהיה בך קול שמחפש את התלות בדמות אחרת? האם את חרדה מפני הקול הזה? הרגשת שהיה משהו חוסם בטיפול? סוריקטה

כתבתי ארוך..ולא קבל. בכל מקרה אני לא אתן לעצמי להתלות היום...כי יש לי כלים ואני מודעת אליה. התרנו את התלות כבר מזמן. אני ממש לא במקום שהייתי, כך שלא פוחדת מזה. ושני קשרים עמוקים במקביל?? אפילו קשר אחד עמוק היה לי קשה.. רק איתה וגם זה זה לא בחיי היום יום שלי. עם אחרים מעולם לא היה קשר עמוק, אז לא נראה לי שזו הנקודה.

מיכלי מאמי זה נשמע עצוב מאוד שאחרי הכל אין לך אף אחד קרוב שאתו את יכולה להמשיך הלאה חברויות יוצרים תוך כדי ... נראה לי שלא הצלחת להיתחבר רגשית לאף חברה כי לא נתת לזה מקום להתקיים פחד אולי?? חוסר ידע אייך ?? אולי לא איפשרו לך..?? חיבוק

הי אודי, נראה שאני מבקשת כאן תמיכה יותר מכפי שעשיתי בעבר. כאילו נאחזת בחוט דק שקיים ומוכן לראות את הכאבים והמצוקןת שלי. הריקנות גדולה ומפנה מקום למצוקה גדולה. וככל שהמצוקה וסערת הנפש בפנים מתגברות כך החזות החיצונית נראית שקטה ושלווה יותר, מתה. אני מבינה כמה שזה קשה לי לחכות כל יום שיגיע אות ממנו, כמה משפטים, גם אם אינם מספקים. כמה זה שובר אותי כשהאות לא מגיע. ואני חושבת שכדאי לי לתת לזה להיות עכשיו, לתת לי להיות שבורה כמו שאני עם כל המחשבות על מה קורה כאן ואיך זה מגיע לי, עד שירגע קצת, מאשר לחזור עכשיו ולחכות לשבר הבא. חזרה היא תקווה ואין לי תקווה רק יאוש וכושר השרדות. וממילא זה מה שעשינו בטיפול, חיכינו. הוא אמר שזה יותר כמו הוספיס, אני חולה סופנית והוא מלווה אותי בדרכי האחרונה. אולי הוא לעג לי. אולי הוא היה ציני. אולי הוא ניסה שאבהל מהדימוי הזה. אבל אני רק הרגשתי שאני לא מצליחה גם להיות חולה סופנית כי הנה אני כאן וגם כשמתתי חזרתי מן המתים. הכשלון שלי להחלים או לצאת מזה ניבט אלי מכל עבר. משהו עיקש נאחז בהוויה הזאת הכואבת, הסוערת, הזועמת, המתייסרת, ואינו מרפה. האחיזה כל כך חזקה שלעתים אני חושבת שזו אני, לא הפרעה, לא דכאון, לא תקופה, זו אני. אולי אני רק מעמידה פנים? אודי, איזה רווח יכול להיות לי מהעמדת פנים? הרי אף אחד לא יודע, אני מתפקדת במאת האחוזים ואף יותר. יש גם דברים שקורים לי באמת כמו שמיעת קולות ללא הפסקה ופלאשבקים. תודה על ההקשבה שיהיה לך שבוע טוב שירה

שירה יקרה, את יודעת, אני קוראת אותך כל הזמן, והלב נחמץ, לא פעם רציתי להכנס ולכתוב לך, אבל מצאתי את עצמי חסרת מילים לנוכח היאוש והתסכול שאת שרויה בהם. חשבתי ככה לעצמי, אולי עצם העובדה שאת מתפקדת באופן מלא כפי שאת מעידה על עצמך ולא מובן מאיליו, אולי, במצבך, יכול לאפשר לך ראיה רחבה יותר שלא הכל אבוד ויש עוד תקווה . ולמה בעצם, לא לעבור למטפל אחר שיהיה קשוב ורגיש יותר למה שאת עוברת,(או שפיספסתי משהו בקשר למטפל שלך שאת נאלצת להשאר אצלו בטיפול). או במקביל,האם ניסית טיפולי יוגה או מדיטציה באופן מסודר ומקצועי שעל פי ייעודם יכולים לתרום להרגעה גופנפש. מקווה שלא חפרתי יותר מידי.. שלך, בחיבה, ריבי.

ריבי יקרה, תודה על תגובתך ועל המילים הרכות. יש רווח גדול ביני המתפקדת לבין העולם הפנימי הכואב והסוער. כוחה של דיסוציאציה הוא למדר את החוויות הקשות והבלתי נסבלות כדי לאפשר המשך תפקוד וחיים. הדיסוציאציה בונה חומות. כשמתגלעים סדקים ופתחים בחומות מתחילה זליגה מהפנים החוצה ואין מידור של החוויה הפנימית. למרות שהחוץ ממשיך לתפקד הוא נתון לכאב ולסבל הפנימי. זה המצב הקיומי שלי. המטפל שלי מזה חמש שנים היה תקוותי האחרונה לנסות ולטפל בכל זה. למרבה האירוניה, ככל שאני נאחזת בתפקוד ובהבטים ה"נורמליים" של החיים, כך קשה יותר לטפל בבעיה. מכאן שנגיעה באותם איזורים כואבים עשויה להמיס את חומות הדיסוציאציה. לא ניסיתי יוגה וכרגע לא נראה שאוכל להביא את עצמי לסוג טיפול כלשהו תודה רבה על הדאגה. שלך שירה

אז מה אם את נאחזת בחוט הדק הזה..?? לפעמים מספיק חוט כזה כדי לשמור על ...לפעמים הוא גם הכרחי מחוסר ברירה ולפעמים גם העמדת פנים עוזרת להמשיך הלאה.. סליחה שלא מבינה את כל ענין ה..דיסוציאציה...ואולי בכלל כתבתי לך גיבוב של שטויות... אני במרבית חיי ...העמדתי פנים שאני חזקה..יכולה..כמעט סופרוומן כדי לשרוד וכדי לגדל את התא המשפחתי שלי כדי שהם...יהיו חזקים ועומדים על הרגלים שלהם ביציבות... ממש לא פשוט או מובן מאליו... מאיפה לקחתי כוחות ?? מהרצון שלי לראות אותם לא כמוני..כשהייתי שבר כלי מכל מה שעברתי... את ממש לא כישלון אהובה המלחמות לא נגמרות כהרף עין...ואת עדיין בתוך המערכה... תקופה מאוד קשה אין ספק !! חיבוק גדול עד אלייך יפה שלי

הי אודי, לא חשבתי על זה ככה, כפי שאתה מנסח את זה. לא חשבתי על המקום השקט הזה. חשבתי יותר על משהו פסיבי שמרים ידיים ולא נותר לו אלא לחכות לסוף. תודה שירה

מצטערת שירה שלא הבנתי את גודל הבעיה אצלך וכתבתי לך דברים שלא לעניין..עוד חשבתי שאני מחמיאה לך על היכולת שלך לתפקד באופן מלא מבלי לדעת שמדובר בתופעה שהיא חלק מהבעיה עצמה כפי שהסברת. מודה, לא כלכך מתמצאת במושגים מתחום הפסיכולוגיה, יותר מאוחר עשיתי חיפוש בגוגל בנושא , חשבתי לעצמי שבעצם כולנו כך מכוונים את עצמינו בשימוש באמצעים כאלה ואחרים בחיפוש אחר הגנות מפגעי החיים..מי יותר או מי פחות.. מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר. איתך, ריבי.

אודי, נבהלתי קצת מעצמי לאחרונה פה, אם כי חושבני שזו חרדה מהסוג ה’פשוט’ יותר – זו של הרעידות וההרגשה והחיבור, ואולי פחות של הניתוק. אולי. לא בטוחה - מוצאת את עצמי סוג של מורדת. סוג של טרום לידה מחדש. זה לא בהכרח רע. אולי כולנו פה איכשהו כאלה. אף אם לא בגיל שנתיים, אף אם לא בגיל ההתבגרות הכרונולוגי. בסופ”ש קניתי זר יומולדת לעצמי. בתאריך, כביכול, רנדומלי. זה לא שבאמת ישתנה יום ההולדת שלי ולא אני קבעתי אותו. הבוב/ה שאירגנתי לעצמי, בעיניי, גם וגם. הוא והיא. אפשר לראות בה/בה לרגעים גם בריאה מחדש. את ההודעה לעיל רשמתי לעצמי אתמול לפנות ערב. תהיתי, והנה גיליתי, שאפילו קמתי בבוקר. החלטתי להשאיר אותה כאן כאזכור קט, על אף שהיא תיעוד לרגע ההוא שהיה. בשקט. ששש אוויר, ולדרך, לישן וגם להתחלות חדשות, סוריקטה

טרום לידה מחדש נשמע לי טוב עם הפרחים שקנית לעצמך ביום ההולדת שבחרת לך. מרד מסמל בעיני בנוסף לקושי תנועה. מאחלת לך שיוביל אותך למקומות טובים יותר, אלה שאת מבקשת לעצמך. שלך שירה

כתבת המון דברים נהדרים לדעתי גם אם לא ... יומולדת ..שמחה.. טרום לידה מחדש...משמח אותי לפחות ... מרד...כמה משמח וגם מתאים לרוח שלך היום..נראה לי הבובה שהיא גם ..וגם..עוד אפשריות ..מאוד משמח ..אותי.. איזה כייייף שקמת בבוקר עם אוויר חדש לנשימה ולהתחלה חדשה משאירה לך כאן את הכל... בשקט בשקט.. שששששששש !!!

הי לכולם, עכשיו חזרתי למחשב. יש לי יומיים בהם אולי אוכל לנוח יחסית (סופשבוע) עד לחזרה לעבודה המפרכת בשבוע הבא. אוגוסט. אחד החודשים הקשים מבחינות רבות בעבודה כמו שלי. ממשיכה קצת מלמטה. שירה, טוב ששיתפת. אני מבינה מאד. כתבת תמו ימי החסד. לצערי, אסכים שיש בזה המון. חשבתי הרבה על מערכות היחסים הזוגיות של בנות כאן, שלפחות כפי שהרגשתי, הוחרשו. או שמא אני טועה. אשתף - בתחילת דרכי, סובביי ידעו מי המטפל. ידעו, כי לא יכולתי להתחיל לבד והייתי זקוקה למישהו שגם ייקבע וגם יוביל ולכן בעצם 'כולם' יודעים. סובביי בחלקם הגדול בזים, לעתים באופן מרשע במיוחד, או סתום נפשית, סליחה, לטיפולים פסיכולוגיים. לא כל שכן, לארוכים שבהם. הגיוני שקנאה שלובה בזה. יש גם אנשי מקצוע שמתייחסים באופן מאד שלילי לטיפולים הכבדים והממושכים. אנחנו – מזדהות עם קול הבוז, ונותנות לו משקל רב, גם בגלל הסביבה בה גדלנו. נינוח נרקיסיסטי משהו, נראה לי. נדמה לי שכתבתי פעם, והנה נזכרתי שוב - בתחילת הדרך, פנה איש קרוב לי במיוחד ושאל את דעתו של דוקטור אחד מתחום הנפש על המטפל שלי. ניסה לחטט קצת. מקסים ממש (בלשון סגי נהור, כמובן). אותו רופא, שמבטל למדי את הטיפולים הארוכים ומציע בעצמו טיפולים קצרי מועד, אמר שהמטפל שלי שנוי במחלוקת. אז, זה נשמע נורא. היום אני מבינה - המטפל שלי הוא איש יציב ואמיץ במיוחד, שהעז ומעז לומר דברים שהם לא 'כמו כולם'. אולי למדתי ממנו קצת על האומץ הזה. ומה אמרו ימים? הימים אמרו שהאדם השני הורשע וברח מהארץ, והמטפל שלי צמח והתפתח. עדיין דעתם של סובביי לא הייתה ואינה תומכת. וכן, נכנס לכאן הזמן והכסף (שליטה?). נכון, היו מספר התערבויות, ששילמתי עבורן מחיר נפשי יקר. וגם אני מרגישה שתמו ימי החסד. מאד תלוש. ייתכן שזו כל האמת, ייתכן שחלקית. חשבתי גם על כמה איכשהו אנחנו מעוורים את הסביבה, או לסביבה נוח להיות עיוורת כלפינו. באופן כרוני. זה נורא. שירה יקרה, אנחנו פה רק וירטואליות. מרגישה כל כך חסרת אונים. עם כל היותי משענת קנה רצוץ, אולי, הייתי לוקחת אותך יד ביד, על אף שאפילו אין לי רכב. פשוט מתלווה אלייך. אולי ככה זה עובד. בשביל עצמנו - אין אפשרות, ובשביל אחרים, אנחנו יכולים למצוא אותנו חזקים מאד. ממש עצוב לי לשמוע, שירה. תעדכני שוב? סוריקטה

סוריקטה אהובה, מקווה שצלחת לנוח בסוף השבוע. אכן קשה עם סביבה שבזה לטיפול או לא מבינה. ואנחנו הרי כעלה נידף, זקוקות לאישור ותיקוף על כל צעד. וזה סוג של מעגל, לא מאפשרים לנו להיות בקושי, בדכאון, בשיגעון ואנחנו מתפקדות, מה שמעוור את הסביבה וחו"ח. כל כך חסרת ביטחון אני מרגישה וכל כך תוצאה של הביקורת המתמדת עליה גדלתי. מצטערת אם גרמתי לחוש אי נוחות או חוסר אונים. אני מודעת למדיה הזו ולסוג הקשרים שהיא מאפשרת. זה בסדר. מה שאני מרגישה מהמילים שלך זה המון, האמיני לי. תודה שאת משתפת גם במה שעבר עלייך בעבר עם תובנות וניתוחים של היום, פרספקטיבה.... וזה הופך את השיח ליותר אותנטי. שלך שירה

נכון הסביבה אינה תומכת מתוך כל מה שכתבת ולא יכולה לחזור על הדברים הם באמת כואבים מידי הם באמת עיוורים..!! חבל מאוד שכך... וטוב שיש לך מטפל כזה שלא ... יפה שלי גאה בך

קשה לי לשתף אחרים, הייתי בטיפול השנה לחודשיים והפסקתי בגלל כל עניין השתיקה לא היה לי מה להגיד ולכן היה שתיקה שעוד יותר הקשה עליי. (שהפסקתי אמרתי רק שלא נעים לי) איך אוכל לפנות לטיפול אם לא אצליח להפתח??? להגיד למטפלת שקשה לי לא אוכל..- מעגלי כזה. מרגישה מסיבות שונות שטיפול כן יכול לעזור אך מצד שני לא מסוגלת להפתח... בת 25

טוב, זו שאלה קצת יוצאת דופן אבל אשאל בכל זאת, מה עושים במקרה שבו מטופל מבצע מעקבים אחרי המטפל שלו? ברמה כזו שבמקום להמשיך את היום הוא פשוט מחליט להישאר מחוץ לקליניקה, לא מחוץ לדלת, אלא במרחק של כמה עשרות מטרים מהבניין עצמו אבל עדיין בטווח קשר עין עם היציאה מהבניין? בהנחה שזה קורה בתדירות לאחרונה והמטפל ראה פעם אחת, לא העיר אבל זה קרה שוב ויתכן ששוב ראה את המטופל? האם זה נורמלי? האם המטפל צריך להגיד על זה משהו בפגישות בהנחה שבאמת ראה? מה עושים במקרה כזה?

היי קפה, גזר דין? כמה שיפוטיות! השאלה היא עד כמה המעקב. אם זה אובססיבי ומגיע אליה הבייתה ועוקב ממש זו הטרדה. אבל להשאר בחוץ ולחכות שגם הוא יצא...נראה לי קצת כמו רצון להמשיך את הפגישה וקושי בפרידה לא? אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי יוצאת לאט מפגישות וקצת ככה מתעכבת...ולפעמים קיוויתי לראות אותה יוצאת. זה קרה כשממש הייתי בעיצומו של הטיפול. וגם פעם אחת נסעתי לקליניקה כשהיא הייתה בחופש וישבתי על המדרכה בחוץ...וואו היה מאוד מאוד קשה היא דווקא הגיבה ממש בסדר כשספרתי לה בבושת פנים...והיא לא נלחצה. אני חושבת שכדאי לדבר על כך בטיפול ולדבר מה זה בשבילך לעמוד כך ולחכות.....והאם יש עוד מעקבים? כי אני קארתי עליה וחיפשתי המון באינטרנט על המשפחה..והעזתי לספר לה וזה דובר בטיפול ועבר לי הצורך הזה לחפש...זאת הייתה תקופה קצת אובססיבית לטעמי. הזכרת לי נשכחות. כנראה שזה קורה לכולנו הצרכים האלה...מקווה שקצת הרגעתי. .

לדעתי זה לא נורמלי אבל צריך לבדוק למה המטופל עוקב אחרי המטפל מרחוק לגבי המטפל לא חושבת שהוא חייב להגיב זה נתון רק לשיקול דעתו

זה לא עובר את גבולות מתחם הקליניקה, אני משתדלת לכבד את החיים הפרטיים שלה. יש קשיים בפרידה גם במהלך הפגישות עצמן אז על אחת כמה וכמה כשזה אחרי שעת הפגישה. מצד אחד, יש לא מעט קושי סביב הנושאים שמדברים עליהם בפגישות ולא תמיד יש שיתוף מלא ומצד שני, היא כבר הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני והיא כל כך חשובה לי.

קראתי אותך קראתי שוב ... קראתי גם את ענפי ההמשך קראתי מה שכתבת לשירה על הרגישות הזאת לראות אז יכולה לומר לך שאני ניחנתי ברגישות הזאת ...ואולי זה מה שקרה לי כאן ..אני רואה גם אותך באמת לעיתים בנימים הקטנים קטנים ...לא תמיד יש מילים וכן כולנו מגיבות באופן שונה אבל כולנו מי שכאן מורכבת עם המון קושי על הגב.. היום לא יהיה לי יותר מכמה דקות של תגובה ...והפעם אני רוצה לקרוא אותך בשקט ,להצליח להיות אתך ורק אתך ... כרגע רק אומר שרואה את הכאב את הקושי הפחד התסכול והמחיר על האבדנים ....המחיר הכבד כל כך ... אין לי מילים מנחמות לכאב הזה רק להגיד שאני אתך בלב ובובה זה נהדר חיבוק

הי אביב, תודה. תודה על שקראת. וחזרת, ותודה על התגובה הרכה. מסכימה באשר למורכבות. על הרגישות לניואנסים יש לי עוד מילים רבות לכתוב. על הדיוק, וגם על הטעויות. על היכולת להיכנס פנימה, אבל גם לדעת לצאת החוצה. אמסור חיבוק לבּוּבּ. שיהיה סופשבוע מנוחה. להתראות, סוריקטה

שבוע טוב ... מסכימה אתך על כל מילה לגבי הרגישות והניואנסים הקטנים ... את כתבתי לי שמבחינתך יש לי השפעה , האמת שרק בשנה האחרונה בעקבות סדנא שעשיתי הבנתי את המקום הזה אצלי ..ומה שהתכוונתי לכאן זה שלרוב באמת אני שמה לב לניואנסים הקטנים אבל הרבה פעמים בעיקר אם אני עונה במהירות או שאני עצמי במצב לא מזהיר אני לא שמה לב או מזדהה יתר על מידה ואני מבינה את המקום הזה "ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך." אני מאמינה שגם אני בחרתי להפנות כלפייך אחריות מסוימת תוך אי שימת לב לקושי שלך .. מודה , אז ביקשת ממני לא אחת שאת מעדיפה לכתוב כאן ולא שם על דברים שעלו, לא הבנתי שזה יוצר אצלך שיבושים ברצף הכתיבה וחיסרון העד יוצרת אצלך סטרס מיותר. ועוד מקומות קטנים שהייתי צריכה/ יכולה לשמוע בן השורות ... לגבי חומר הגלם, זה אינו חומר גלם שאינו מוכר בטיפול ...אבל בגלל המידור ובגלל שאני לא מרגישה מולו כלום (מול הכאב) מבחינתי זה כמו רשימת מכולת . החיבור דרך כאן עוזר לי. נייר ועט אמיתיים לא רלבנטים עבורי בשל קושי לשמור על פרטיות . ניסינו גם שליחה למטפלת מבחינתי זה לא יעיל ..כי זה רק יוצר תלות מוגזמת. הפריקה של הכאב הזה כאן , ברגע הצפה אמיתית הוא כמו האדים שעולים מקומקום רותח ...רק האדים בלי הבועות והרתיחה אבל אם לא ניתן לאדים לצאת המיכל עלול להתפוצץ - קרי אני ...מול עצמי בהרס אמתני ,אז עדיף לפרוק את הכאב מאשר יהפוך לזעם בילתי נשלט על עצמי . זה לא קשור לנעול על הקיים וכל הזמן יש ניסיונות אחרים מכוון ואנו גם משתנים בתוך התהליך. החלק הזה שכותב את הכאב כתב בפורום אחר לגמרי שלא קשור לכאן וגם שאני נכנסתי לכאן את הכאב כתבתי שם. בעקבות משהו שמימה כתבה , הבנתי את הפיצול שאני עושה והתחלתי להביא גם את הכאב לכאן . (בתהליך קשה מאוד תוך עידוד של אודי ) לגבי הטריגר - מסכימה אתך נדוש ישן , ולדעתי גם מעורר אובססיביות וסקרנות כן להכנס - בקיצר לא ממש יעיל . ובכל זאת , כדי לשמור על שתיינו (וכן ברור לי שיש עוד הודעות שמטרגרות וזה לא רק אני ) חשוב לי שיהיה לך כאן טוב ונכון ...אני כן רוצה שיהיה מקום ומרחב מכבד ומכיל, לכן חשבתי לסמן את אותן הודעות שהן ערבוב והצפה רגשית ...בטריגר או מצידי לכתוב "נכתב מתוך הצפה רגשית" או כל רעיון שעולה לך . גם אני סומכת על אודי , אבל גם בעבר אודי היה כאן ובכל זאת ההודעות האלו הציפו אותך . כך שהשמירה הזו צריכה לבוא ממקום שיכבד אותנו את שתיינו (את כל הקבוצה ) ללא קשר לאודי. לגבי הכאב שלך, אני חושבת שאת מתחילה להתקרב אליו , מרשה לעצמך לבקש שיראו אותו ,שיחזיקו עד שתהיי מוכנה להביט בו . וכן, יש את הנדנדה הזו והמשחק בן תראו אותי ובן הפחד שיראו ...קצת מזכיר את המשחק הזה של התינוקות שמסתירים את הפנים ואומרים קוקו ... וזה לוקח אותי ישר בבטן הרכה אלייך, אל הרגישות שלך העבודה עם הקטנטנים תוך מבט לתוך הכאב שלך על האין. מצב קשה לא פשוטעד כדי בילתי נתפש ובכל זאת נותן איזה איזון לאין עם הרבה יש ..חושבת על כל הקטנטנים שקיבלו בסיס טוב מכיל אוהב ויציב בזכותך ... אני שמחה שאת מטפלת בעצמך בעניין הגוף , לא פשוט רופאים תורים כעסים ...ואנשים והרופא , ראה ....אישה רכה, טובה שמגיע לה מרחב מכיל ומרפא. מחזיקה אתך יחד תקווה לך , לשירה לכולנו ....ומסכימה שבכל ייאוש יש רצון לתקווה...ויש חשיבות להזכיר את קיומה. נדבר , שיהיה שבוע קל , רך ומלא בתקווה.

הי אביב, מבינה אותך. כמה וכמה משרשמת יכולתי לשער. וזה בסדר. הבקשה העיקרית שלי בלב שבור היא - אנא לא לפצל בין מרחבים. גם אם עולה בך רגש כלשהו, בין אם רך, בין אם נוקשה או חד, בעוצמות ובעומקים כאלה ואחרים, בין אם מתפרץ (ואני לגמרי מבינה את זה) בין אם מאופק, ובפרט מול מילותיי שלי - אנא - במקום אחד בלבד. זו בקשתי. אם תוכלי. סוריקטה

יכולה להבטיח שלא אכתוב שם על דברים של כאן ... אבל לא יכולה להבטיח לא לכתוב בכמה מרחבים הם חלק ממני ומהרצף שלי ולא מבלבל אותי בדיוק כמו שיש לי מספר מרחבים במציאות . אבל אין ספק שאין מקום לעירבוב .. קיבלתי ויודעת בדיוק על מה את מדברת מודה שזה היה ממקום פגוע ורע ....מצטערת

אני לא רוצה להבטיח אבל חושבת שאני מבינה ... מה שכן מבטיחה להשתדל לא לכתוב במצבים של הצפה בפורום המקביל. לא יכולה להבטיח את זה בטח לא כשכאן סגור ..אבל זוכרת מה זה עושה לך ... את חשובה לי ...אשתדל מאוד

הי אביב, הדברים שאני אומרת, בעיניי, נכונים, בהקבלה גם בהקשר הטיפול האישי - למשל, הודעות במרחבים שונים, וספציפית ההצפות, ובמיוחד כשסגור כאן, כמוהם ככתיבת מיילים למטפלת בין הפגישות. הסטינג הברור והשומר. כך דעתי. הם עשויים ליצור תלות ממאירה ואלימה. יכולה להבין את הפחד מהתרחיש בטיפול האמיתי, היקר, פן יתפרק. מציעה לחשוב אם הללו כאן מתפצלים משם מידי. סוריקטה

הגבתי הלילה למה שכתבת סוריקטה ונדמה לי שכתבתי משהו לא מבוקר, אני מתנצלת. אודי, לא אבקש שלא תעלה כי אני יודעת שאם תמצא שהדברים אינם מתאימים לא תעלה, ורק במקרה כזה. סליחה שירה

הוי שירה, דואגת לך. את נשמעת לי במצב חירום. כתבתי לך למטה. נוטה להסכים שאינך יכולה לבד. ניסיתי להציע דרכים לאיך כן. מי כן. טוב שכתבת. בבקשה תעדכני? סוריקטה

תודה על המילים ועל הדאגה והזמן שהשקעת בלחשוב, לנתח ולהציע. לגבי תמיכה, יודעים שאני בטיפול אך אין לי תמיכה. בן הזוג חושב שאני צריכה להגמל מזה כי הוא לא מאמין שצריך להיות כל כך הרבה זמן בטיפול. גם אחותי יודעת. אבל נדמה שאף אחד לא רוצה לשמוע. היתה התגייסות כשהייתי מאושפזת והיו הבטחות מבן הזוג לתמיכה. אבל נגמר. תמו ימי החסד. אחותי אוהבת להגיד לי שאני בסדר. בן הזוג מתעלם והמוות הזוגי לא מוסיף. הוא היה גם אצל המטפל אבל מסרב לשמוע או להבין או להאמין. כל זה גם מעלה את עניין התשלום וההוצאה המיותרת. בשורה התחתונה כאילו אומרים לי תפסיקי כבר, אין לך כלום. זה משאיר אותי מאוד לבד. כל עוד אני מתפקדת הכל נראה להם בסדר. תודה שלך שירה

אודי יקר, חזרתי היום מהחופשה. מקווה שנהנת לפחות כמוני בחופש..חשוב לי שתענה לי למטה, שתראה שכתבתי ביום שלישי ופספסתי אותך. אז מקווה שתענה ולא תפספס... וגם אצטרך לשהות פה בתקופה הקרובה..מקווה שבסדר.. תודה, מיכל.

הי מיכל, אם זה בסדר לכתוב... וואו, היית בחופש! כבוד! קשר עין, כפי שלמדתי לפחות, אומר גם זולת וקבלה שלו ככזה. נפרד. היום אני מסתכלת ישר ועמוק בתוך העיניים. פעם לא הרמתי ראש. אחד מהישגי הטיפול. סוריקטה

תודה, מוזר הקטע הזה של קשר עין. מוזר ביותר. פעם כמעט ולא הבטתי בה. היום מביטה גם מביטה🤣 ובכלל לא בטוחה שיודעת מה מביע כל מבט בעניים כאילו זה אבד אצלי או שאיננו..ואני מאוד רגישה דווקא לדברים אחרים בזולת..מוזר. מעניין מה אודי יענה על העניין הזה..אם יתייחס לזה למטה... תודה סוריקטה.❤

בלי קשר. עם קשר. אני אצל הרופא. המון רופאים ובדיקות. גיל. גידולים וכל מיני. אישה. שקטה. עדינה. שבורה. שולחים אותי מכאן. לשם. שעות. אומר לי הרופא בצאתי - אל תתרגשי מכל מיני נשים שיצעקו עלייך בדלת. קלט אותי. סוריקטה

רפואה שלימה. הכי חשוב שאת מטפלת בעצמך!! ולא מזניחה. בשורות טובות. פעם לא היה לי משנה כל כך בעיות בריאות. היום מטפלת בעצמי ושומרת על הבריאות. זה חשוב!

כן הגיל לא קופח על אף אחד לצערי הרב התגובה של הרןפא...לא יודעת למה .מחייך לי..😀 מכיר אותך ?? אוהבת

מצטערת לשמוע על הבעיות הרפואיות אבל שמחה שאת מטפלת בעצמך למרות הכל, למרות התורים ועל הא/נשים.

הי מיכל וחטולית, תודה לכן. כן, הגיל. שלל בדיקות חודרניות פיכס. אבל כנראה שאכן בקטע של לשמור ופחות להזניח. הרופא לא קבוע, ראה אותי פעם אחת ויחידה ולא מכיר וסביר שגם לא יזכור אותי. אבל קטע. סוריקטה

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה

המומה המון נכון חוץ מהשאר שלא הבנתי אבל לא נורא גם כך אני לא תמיד מבינה הכל תודה יםה שלי

קשה לקרוא הכל ברצף..אז קראתי בחלקים. ומתחשק לי לשבת לצידך אפשר?? ולספר לך שגם אני קניתי בובה שעוד לא חיבקתי למרות הרצון העז. מה זה אומר? אין למ מושג כרגע. מחבקת אותך בשקט רק אם מתאים..אם לא אז לא.

סוריקטה יקרה שלי, כמעט שאין לי מילים או נשימה או אוויר ואיך אני מרגישה ששתינו התערבבנו והראש מסתובב ואני שבה וקוראת ואת עומדת מולי בכאב שלך-שלי עד שאיני יכולה לשאת את המחשבות על כמה קשה לך ואיך הכל צועק בתוך פסקאות כל כך בהירות וכתובות כמו מסה או פרק בספר (סוריקטה תכתבי... תכתבי). אולי אני ממהרת לכתוב מבלי שהבנתי הכל, אבל אני רוצה שתדעי שקראתי ואני מלאת תודה על המילים שלך. זה לא כעס, זה זעם מכלה ואלים וכן, לתת לגיטימציה לכיס יכול להיות מכעיס וממעיט בתחושה עצמה. זו לא תחושה, זו החיה שנשחטת, משהו גולמי, ראשוני, מכלה כמו סרטן. וניסיתי לשים לזה סוף אפילו במוות אבל נכשלתי. וגם אם אגיע אליו לא אתמוטט כי בחוץ הכל שקט, לבוש מוקפד ומחרוזת פנינים במקום סחבות ודם וחתיכות בשר ומתחת לבגדים עור פצוע. לא רואים ולא שומעים. הכל רעב גם אם אוכל בסתר . כמו עונש. כן, אם מישהו היה לוקח אותי, אם מישהו היה לי גשר כדי שאדע שזו אני, שזה נכון ואמיתי. אם מישהו היה מאמין שלבד אי אפשר שזה לא תלוי רק בי שאני מבקשת הצלה. שאין לי כח. סוריקטה, למה כל כך קשה לך כאן? תודה שראית אותי שירה

הי שירה, מכירה את זה שלא רואים ולא נראים מתמוטטים מבחוץ. כביכול נראים שלמים ומטופחים. אבל את יודעת, מטפלים יכולים להיות רגישים ובמיוחד לרגע הכניסה שלך לחדר. במיוחד אחרי אסון כמו חופש כזה שהיה אצלכם. הרגע הקטן-עצום בו את עוברת מהחוץ למרחב הביניים. מבחינים במשהו בתנועות הגוף, הידיים, הצעדים, מנח הראש, זווית העיניים. האימה והזעם בעיניים המוסוות. ברוח שאת סוחפת איתך. רואים ו/או מרגישים את זה. מי שיש לו רגישויות גבוהות כאלה, כנראה כן יכול לראות. שירה, אין מישהו שיודע שאת בטיפול ויש לו מושג על מצבך? ההורה הנוסף, אולי? יש לכם ילדים משותפים. אצלי יש (אולי זה קור העכביש שלי). כי אני אדם כל כך בודד ולא עצמאי. המידע הזה של היותי בטיפול וגם פרטי המטפל היה אצל המעטים שהכירו אותי. איתך, סוריקטה

ושוב מילים שלי (באסה), אבל אמתין לתגובה של אודי, באם ייבחר. ייתכן שבשורה תחתונה דיברתי, בין השאר, על דיפרנציאציה של העצמי. מוצאת קשר בין הרשום לעיל לויתור על העולם המקביל (כאן) מול המציאות. לא בטוחה. איכשהו אני חושבת שאולי גם יש לבחון איש ואיש, אישה ואישה, את רמת ההישענות על האינטרנט לצד ההישענות במציאות. סוריקטה (בראש חתמתי את שמי האמיתי וגם זה אומר את דברו)

תודה מיכל, מבינה לחלוטין את הקושי להבין עיסה וגוש עצום של מילים. מבינה את הרתיעה שזה יוצר. בכל זה, לו הייתה זו מציאות, אפשר היה להביט לי בעיניים ולראות ולגלות. משהו יפה, כנראה, דווקא. פריזמה אחרת. הבובה - יש לה צורה מאד מיוחדת והמטפל שלי פירשן אותה וזה אוף. ובכל זאת, אחת רכה ומתוקה וצבעונית. תודה, 'סוריקטה'

תודה על ההקשבה. חטולית יקרה. שלך, סוריקטה

סוריקטה יקרה. אולי לא הבנתי נכון..אבל למה את חושבת שהאורך הוא גרוע?? למה לרדת על עצמך כל הזמן??? וכן בטח שרואים משהו יפה. לא מבינה..אני בעייתית בלקרוא בבת אחת!! לא את. הכתיבה שלך ברמה גבוהה, ואני עם בעיית קשב וריכוז אז לי זה קשה ולכן קראתי בחלקים זה הכל. הבובה- זה דבר רך ונפלא וטוב שיש לך. אני קניתי אותה רק ממש לא מזמן, רכה וצבעונית גם שלי😁הדבר היחיד שהעזתי לקנות היה כלבלב, דובי ועד שהצלחתי להגיע לדבר האמיתי לקח זמן!! ואספר לך שאצלה השארתי את הדובי הראשון שהבאתי לטיפול והוא נשאר,שם על הספה...הוא היה עזוב, ילדיי לא רצו אותו. קצת מרופט ולא שחקו איתו מעולם והעדיפו דובונים אחרים..אז הבאתי אותו אליה.. משהו סמלי שכזה וכעת תוהה אם לקחת אותו או להשאירו שם...אולי ישאר שם.

הי מיכל, יש בי כל מיני מחשבות על האורך המוגזם, בעיניי. חלקן, מניחה, קשורות לעולמי. אולי, אם תרצי, ספרי פה בהמשך אלו מחשבות יש לך בקשר להשארת או לקיחת הדובי הוותיק, שחווה פיסה נאה של היסטוריה משותפת מחדר הטיפול? סופשבוע נעים, סוריקטה

שלום אודי וכולם, תשלום על טיפול שנעשה במזומן למטפל, בהכרח שמקבלים עליו קבלה לאחר מכן, נכון? מה קורה במצב שהמטפל שוכח לשלוח אחת כזאת, בין אם שכח ובין אם בכוונה? מה עושים במצב כזה? מצד אחד, חשוב לי לדעת שהתשלום שולם על פי חוק ומצד שני, אני לא רוצה להגיע למצב לא נעים מולה. אני רק רוצה שהכל יתנהל כמו שצריך. איך להעלות את זה מתוך מקום של פתיחות ולא שזה בטעות יתפרש ככעס?

בדיוק כמו שאמרת בפתיחות

הי קפה, בעיניי, קבלה על תשלום, כמוה כעדות לקיומה של פגישה במציאות, לקיום ממשי של משהו שמתרחש באמת. הייתי בחדר. היא הייתה בחדר. זה לא משהו דימיוני. יש לנו קרקע. ייתכן שהקבלה גם מציגה את הדמות המטפלת כאמינה יותר. שומרת חוק, למשל. אנחנו אמורים לבנות אמון בטיפול. אז, לדעתי הקבלה אכן מאד חשובה מסיבות אלו וגם נוספות. מותר לכעוס, אגב. זה בסדר. אדרבא, אולי חשוב לשתף בתחושת כעס אם קיימת. זה חלק מהטיפול. לדעתי, מותר ורצוי לשתף אם עולות סביב הקבלה שאלות של אי אמון, למשל. או תלישות. וכד'. בנוסף, אולי כדאי לשתף בחשש לדבר על זה. בעצם, אפשר לנסות להתחיל בדיבור על החשש עצמו (כפי שאודי הציע לא מזמן כאן, למיטב זכרוני). גם זה, כנראה, חומר טיפולי. סוריקטה

אודי וכולם, אני בחופשה..מקום יפיפה... רק מראה שאי אפשר באמת לברוח ממחשבות... כותבת יומן פרידה..מעלה על הכתב במחברת כאילו סוגרת מעגל .כשרק פגשתי אותה כתבתי המון 2 מחברות מילאתי..ואטמתי אותן. פתחתי לא מזמן להציץ, כתב יד לא ממש מאורגן..כמו ההרגשה דאז.. אז כותבת יומן כזה..של סיכום כאילו סגירת מעגל..ועוד דבר קוראת המון ספרי פסיכולוגיה כמו בשנתי הראשונה אצלה..שרציתי להבין קראתי המון גם כדי להרגיש אותה כאילו שזה הדבר היחיד המשותף בנינו. ההבנה הזו..לא יודעת הרגשתי צורך לשתף ולשאול אם זה נשמע "נורמאלי" ?? טבעי? ואני בחופשה ונכנסתי לפה.מעולם לא נכנסתי ככה בחופשות וגם לא יצרתי קשר איתה כשהיא או אני היינו בחופשה...ופתאום נכנסתי לפה.. משהו עובר עליי. יודעת שנכון להפרד. משהו לא ידוע מרגישה משהו אחר. מה זה?? חרדה כזו?? או סתם חוסר וודאות... אודי, קראתי שוב את ה"עין הפנימית"שלך...מדהים גם עבורי לעבודה עם ילדים עם בעיות התנהגות בגן...להבין. אבל גם גרם לי לתהות על כישורי התאו"ם שלי.. אשמח אם תענה לי למשהו שמטריד אותי שמתי לב שבקשר עין ולהבין רק מבטי עיניים קצת מתקשה ב"לקרוא" את הרגש בעיניים.רק זה כל השאר אני ממש בסדר ומבינה....ובטיפול הקשר עין איתה דיי התחמקתי בכוונה מלחץ הרבה פעמים של מבטים חודרים שכאבו לי. לא פירשתי אותם כאמפתיה אלא כחדירה...ל...וגם עם אנשים אני לא אןהבת להביט הרבה בעיניים. זה כאילו "מכאיב"?? האם זה קשור?? מעולם לא אמרתי לה על זה בטיפול...כן דובר על מבטים חודרים שבקשתי שתפסיק ואחר כך הרגשתי מבטי אמפתיה...לא יודעת...אני מתחרפנת קצת למרות שהשקט והשלווה פה כל כך כלכך..לא יודעת. אולי שקט מידיי שמתחילה להקשיב לעצמי כמו המזגן של טורנדו בפרסומת.. מוזר אבל טוב גם השקט והנוף המרהיב...אשמח לתשובה לגבי המבטים. תודה.

מיכלי מאמי השקט והשלווה ...הם כנראה רק חיצוניים...ובתוך תוכך כמו מערבולת של רגשות ... פרידה מטיפול...מהמטפלת.. הכתיבה עוזרת ?? החופשה עושה לך טוב . ? מבינה שאוטוטו מסתיימת החופשה ורגשות עולים... מקווה שהכתיבה תרגיע במשהו ..שיקל.. אוהבת

הי אודי, נכנסתי לרחוב ללא מוצא. מצד אחד אני זקוקה נואשות לעזרה, מצד שני אני אומרת שאין לי כלום כי הנה אני מתפקדת והכל בסדר, אולי אני סתם מפונקת או מחפשת תשומת לב. אבל למה שארצה לחיות בתוך כל הכאב הזה. מצד אחד אני מודעת לנזקים של הפרעת האכילה ומצד שני אני לא רוצה לוותר עליה. מצד אחד אני מאוד בודדה ומצד שני אני לא עושה כלום כדי להפר את הבדידות אלא רק נמנעת מאנשים. ויש עוד. כל הקוטביות הזו משאירה אותי על הגדר ומגבירה את הרעש בפנים. ואני לא יודעת למה אני לא מצליחה רק להיות בצד אחד, יציב יותר ובטוח. אני לא מצליחה לחזור לטיפול. אני לא אוהבת אותו יותר. אני לא בוטחת בו יותר. נשאר רק כעס. והכעס הזה מכרסם. אודי, אני חושבת שאני צריכה עזרה אבל לא יודעת איך לקבל אותה.אולי אתה תוכל לעזור לי. או לפחות לומר איך היית עוזר לי אם הייתי המטופלת שלך. תודה שירה

כאשר זכרונות מציפים כאשר הכאב בלתי נסבל נזכרים .... כאשר התחננו שמישהו יבוא להציל ואף אחד לא בא כאשר התפללנו ובקשנו מאלוהים שישלח מישהו/ לא משנה מי להציל אותנו ועדיין אף אחד לא בא ועכשיו בטיפול... אחרי טיפול..שוב לבד עם הכל.....והייאווש כל כך גדול...

אבל הוא לבדו בן כה וכה ..... https://www.youtube.com/watch?v=p5byVs7BwPA אהובה ינשופית יקרה זה נכון , זה קשה זה כואב וזה מתיש ... ובכל זאת האם את באמת לבד? בעולם? אנחנו כאן עבורך גם אם זה חלקי ... חברות ... והמטפלת ....האם היא לא אתך , שבוע אחר שבוע ...שומעת את כאבך , מנסה לעטוף להיות... אז אנחנו לא באמת לבד.....ועדין התחושה שלנו זה שאנחנו לבד , בעיקר שכואב שכל כך כואב שאפשר להשתגע שצריך שמישהו יקח את הכאב הזה מאיתנו .... זאת תקופה זה קשה זה כואב ואי אפשר לצמוח בלי לעבור את גלי הכאב הזה .... אין לי לצערי מילים מנחמות לכאב הזה .....ולצערי גם לא יכולה לקחת אותו ממך רק שאני אתך תמיד ....לא עוזבת גם שיש המון רגעים שזה לא מרגיש לך ככה חיבוק ענק ענק ...

ינשופית מתוקה שלי כמה את צודקת כמה כואב מה שאת אומרת וכן לצערי הזכרונות כואבים מאוד בדיוק כמו להרגיש את הפגיעה עצמה בזמן נוכחי כאלו לא דובר..כאלו לא טופל...כאלו לא...מלא דברים עולים לי כדי לתאר ... אבל כמו שאמרת יקרה שלי בסופו של דבר ..נשארים לבד לפני ואחרי כאלו .. כלום ..וזה כואב ... את יודעת מתוקה שלי ..אני כבר שנים אחרי ....ועכשיו שחזרתי לטיפול ..רוצה להגיד לך ש....למרות הזמן שחלף ...למרות שהדברים דוברו בעבר ...טופלו בעבר...לאכזבתי הגדולה ..אין מנוס מלהגיש שוב את הכאב ...ובדיוק באותה עוצמה!! מבינה יפה שלי....יש זכרונות כואבים שלעולם לא עוזבים ...לעולם לא נעלמים ....!! צריך ללמוד אייך להרוג את הזכרונות האלה כדי שלעולם לא יעלו שוב...!!!! אולי לאודי יש פתרונות אייך להרוג את המפלצות האלה.. לא יודעת מה עוד לומר לך יפה שלי.. איתך בכאבך

אביב וחטוליתוש יקרות המילים שלכם חבקו אותנו תודה תודה שאתן כאן ומבינות