תרגיל,

הי אודי, אין לי מושג למה אני כותבת. סוריקטה מרגישה דוחה כשהיא כועסת ככה. והאמת, כנראה לא רואים. ניסיתי לעשות סלפי שלי במצב של תחושת זעם פנימי ומעין פגיעה עצמית דמיונית. פרסמתי. אפילו אני מבחוץ לא מצליחה לראות פנים של ייצור רשע. סתם לא יפה, זקנה, אולי. מיואשת או מהרהרת או עצובה.עדינה. ואולי סתם פנים של נפש אנורקטית. אפרופו אנורקסיה - אמנם איני מחבבת אותו, את הגוף, אך המשקל שלי, אובייקטיבית, תקין לחלוטין. מה שפחות טוב בבדיקות הדם ועוד, למשל (גיל, מה לעשות) ומנוטר דרך קבע - זוכה לטיפול תרופתי או כירורגי. זה בשביל לומר שאני מתייחסת ברצינות ולא מבטלת או מזניחה. רשמת, אודי, למטה, ואצטט, אם זה בסדר (כי מרגישה שגם זה לא תקין): "זה באמת תרגיל בלהאמין שיש לנו יכולת השפעה כלשהי..." אמא שלי, שויתרה עליי, אמא שלי, מעולם לא הצביעה בבחירות. למדתי בבית ספר יסודי שבו נושא המעורבות היה אחד מהחשובים. היינו ילדים קטנים ועשינו סימולציות וכו'. והייתי ילדה כל כך לא שייכת. הקמתי מפלגה עם עצמי, כי מי רצה לחבור אליי, וגם אף אחד לא הצביע לה. אז המחנכת בחשאי דחפה פתק אחד שאאמין שהיה קול אחד שבחר. והיו ימי בחירות אמיתיות כאן בארצנו, ואני זוכרת אותי מתחננת וצורחת ומנסה לגרור אותה,את אמא, וגם שיטות עדינות ומרככות. גם לזה, להיות חלק במהלך הזה, בין השאר. כלום. לא היה עם מי לדבר. היא במיטה. והיא במיטה. והדיעה הנחרצת שלה שאין שום משמעות לקול שלנו, היות שממילא יש גורמים (שיש להם שם בעולמה) שהם קובעים את מה שהולך בעולם ובפרט כאן. הם גם אחראים לאסונות טבע, למשל וכו'. מחשבות קונספירטיביות למינהן, ולצערי ולבושתי, אולי דבקו גם בי לאחרונה... כל השנים, מאז שאני ברשומות, הלכתי להצביע למורת קול הבוז שלה. של אמא. הלכתי היא גם מילה בעלת משמעות, כי מגיל עשרה, אולי אפילו קודם, אני הולכת והולכת והולכת. אמא שלי עוד חיה. לא ברור איך, כי היא חולה מאד, לא ממש זזה, ומסרבת לקבל כל סיוע שהוא. היא לא מתירה לעצמה לראות אותי. יש לה יום הולדת, זה התאריך היחידי בו אני מעזה לנסות לברר שוב ושוב אם בטעות יהיה לי מקום - והתשובה שלילית. והיא מסובבת אליי את הגב, ואז מת חתול בחצר וזה קוטל אותי. אני חושבת שזעקות השבר שנפלטות ממני, ככה באמצע הרחוב וכנראה שגם בלילה מתוך שינה ואני מתעוררת מזה ונדמה לי ששמעתי אותי צועקת, קשורות גם לכך. אתה יודע מה, אודי, עזוב אכפתיות, עזוב את הבקשה להיעזר, עזוב את הקטע של לערוך פה שינוי, ומה פתאום עכשיו נזכרתי, אני מרגישה שלא מבינים. אולי גם שאני לא מבינה. סוריקטה

אייך תיראי פרצוף של יצור רשע..סתם לא יפה..זקנה..כשזה לא ... אגיד לך כך..אומנם איני מחפשת לראות במראה יצור רשע..כי אני יודעת שאני לא כזו..ואני מאמינה שגם את אינך כזו.. לגבי מכוערת ..וזקנה..ליבי איתך ..גמני רואה את עצמי ככזו.. מיואשת..מהורהרת..עצובה ועדינה..כן אפשר לראות..גמני רואה..בעיקר כמה את עדינה מה שאני כבר לא..אגב..אם את מתכוונת לזקנת הפורום מבחינת וותיקה..אז נהדר לך..כי אני הכי זקנה כאן בגיל.. שמחה שהטיפול הבריאותי שלך מנותר כל הזמן..חשוב מאוד רוצה לומר לך שגמני הייתי מנותקת בבית הספר היסודי ..לא מהסיבות שלך..פשוט הייתי דחויה מעצם שהייתי ילדה להורים גרושים.. נורא עצוב התגובה הקיצונית של אימך אליך..ממש כואב הלב.. סוריקטה יפה שלי..צר לי על החתול ויותר מזה על זעקות השבר שלך.. מה לא מבינים..?? מה את לא מבינה..אותך ?? חושבת שלא רואים אותך וכמה את סובלת ?? יכולה אולי לפרט..?? חיבוק אם אפשר חטולית

ובמבי - בהמשך למה שכתבת בעץ אחר, אבל לא אוסיף משקל עלייך - אני, למשל, לא ילדה טובה. אני לא. אפחד לא היה מציע לקחת את הייצור הזה איתו לחופש. אפחד לא השתגע. וזו גם לא ילדה. הייצור כבד מידי. לא הייתי רוצה להרוס למישהו את החופש שלו. וככה לכולם - ושוב אחזור על עצמי - החגים היא תקופה לא תמיד נחמדה לאנשים בודדים. למחוק, סוריקטה