פורום פסיכולוגיה קלינית

בני בן 13 מופנם מאד, תלמיד מצטיין. אך תנועותיו מאד איטיות, אפשר לומר מוגבלות. רכון במרבית היום מול המחשב. מרכיב גם משקפיים. לא עוסק בספורט. אפשר לומר מתנהג כמו "רובוט". אך יחד עם זאת , מקובל חברתית, בכיתה ובבית. האם יש מקום לדאגה? האם עלי לפנות עמו לרופא כלשהו? נוירולוג? פסיכולוג? עלי להוסיף, הוא בן הזקונים - הבכור בן 23 והאמצעי בן 17 - מערכת היחסים ביניהם טובה מאד וללא מריבות. האם יתכן שהוא סובל מבעיה כלשהי? אשמח לקבל תשובה.

הגר שלום רב, לא ברור מדבריך מתי התחלת לשים לב לתופעות הגופניות אצל בנך. האם מתמיד הוא היה איטי ומוגבל בתנועותיו? איך הוא מסתדר בבית הספר בשיעורי ספורט? האם עוד אדם מבחין אצל בנך במה שנראה לך כחריג? באופן כללי, לא נראה לי כי קיימת פה בעיה נפשית, אולי (ורק אולי) משהו פיזי. בברכה, טלי פרידמן

לטלי שלום, תודה על התייחסותך. עלי להוסיף כי עברנו דירה מעיר אחרת לפני שלוש שנים. בשנה הראשונה נראה כי התאקלם טוב בכיתתו וכי רכש חברים רבים. בני היה ילד פטפטן מאד ומלא בחוש הומור עד כדי כך שהמורים כל הזמן נאלצו להעיר לו לא להפריע למהלך השיעור ולהוריד את מינון הפטפטת. לשאלתך, כיצד הוא מסתדר בבית הספר בשיעורי ספורט? ובכן, ציוניו בתעודה "טוב" או כמעט "טוב מאד" ולא קיבלתי שום הערה בנושא מסגל המורים. ניסיתי לדרבן אותו להרשם לחוג ספורט כלשהוא, ונעניתי בסירוב מצידו. הבעיה היא, כי על פניו נראה לי כי תנועותיו מוגבלות בידיים (רוב הזמן מחזיק אותן מקופלות לפנים - (אינן שמוטות) וגם במהלך הליכתו אינו "זורק" אותן בטבעיות (כמו שציינתי, הולך כמו "רובוט" כאשר ראשו מופנה מטה , מעולם אינו קופץ, או רץ או מתנהג כמו ילד רגיל, לבני גילו. אשמח לקבל חוות דעת נוספת . בברכה, הגר

אם בנך היה מופנם, הוא לא היה מקובל חברתית, אם הוא מקובל חברתית הוא לא מופנם, בנך כנראה מכור למחשב, ומה שאת רואה זה, איך יראה דור העתיד,רכון , מרכיב משקפיים, ידיו מקופלות כאילו למקלדת, נראה לי שעם הזמן גם יגדל להם ראש ענק, והגוף ילך ויצטמק, בתחילה הוא רק יהיה רזה, כי הוא לא אוכל, רק אם הקיבה מאוד מאוד מציקה, ואחר כך, יתנוונו שאר אבריו מחוסר שימוש. ישאר רק ראש, וזוג ידיים, ומשהו לחבר אותם באמצע. טוב נו, סתאאאאם. תנתקי לו קצת את החשמל מהמחשב, לכמה ימים. תראי איך הוא חוזר להיות נורמאלי.

שלום אחת, תודה רבה ! יש הרבה בדברייך!! בהחלט אנסה זאת ! בתודה הגר

ד"ר פלד שלום שמי אילנית ויש לי מספר שאלות לגבי התקפי חרדה שאינם ברורים לי , אני אשמח מאוד אם תיצור איתי קשר כי שאלות אלו מתרידות אותי מאוד, אשמח לקבל ממך יעוץ. לאחרונה מזה חודשיים קרו לי התקפי חרדה , אני חושבת על משהו ואז מתחיל התקף של פעימות לב רעד ותחושה של בחילות. אני רוצה לדעת מה זה התקף חרדה ? ואיך ניתן לטפל הזה. מחכה לתשובה , אילנית . תודה ויום נפלא , [email protected] - 053-333142

אילנית שלום רב, אם תעלעלי בדפים הקודמים של הפורום, תמצאי חומר רב על התקפי חרדה. בעבר נערכו שני צ'טים מומחיים בנושא חרדות, ולכן מופיע חומר רב גם בפורום. השתמשי במנוע החיפוש באתר שלנו, ותמצאי את מבוקשך. חבל לחזור על הדברים שוב ושוב. אם תיהינה לך שאלות נוספות, את מוזמנת לשוב ולפנות. בברכה, טלי פרידמן

שלום שמי מיקי אני רוצה יעוץ דחוף ביותר יש לי פחדים מאוד קשים בעיכר משיגעון יש לי לפעמים שגעון זמני לפעמים לפני השינה ואיני יכל להרדם או לפני האוכל פחד חזק שמתלוה בהתרגשות סתאם כך ומדקה לי את התאבון לפעמים קורא שאני לא יודע איפה אני כמה דקות וכל הפחד שקים בי מתפרץ החוצה איני יודע מה לעשות כבר זה הפסיק לתקופה מסוימת ועכשוו התחיל שוב ועד יותר גרוע כאשר אני בסביבת אנשים אחרים אני מרגיש ששולטים על המח שלי פשוט שולטים בי כאילו המח שלי מגיב במקום למודע שלי מגיב לסביבה אני כבר חושב שזה תחילת הסוף אני חסר אונים אח שלי ואבא שלי חושבים שזה דקאון אבל זה ממש לא דקאון אני חושב שעברתי פגיעת ראש מאוד חמורההיה לי דלקת קרום המח פעמים וזעזוע מח וגם נתנו לי רטלין כשהיתי יותר צעיר והיה לי המון תופעות לואי עם זה המון הזיות לפני השינה וכיום ההזיות שוב חזרו לפעמים אני מאבד את תחושת המרחב והסביבה המוכרת לי כבר לא מוכרת לי באותן רגעים הקשים האלה יש רק משהוא טוב אחד מכל זה אני בזמן האחרון מתחבר טוב לתת מודע שלי ומבין את שלבי והמהלחים של המח ומאוד מודע לעצמי זה פשוט מדהים כל השנוי שחל בי ב 4 חודשים אחרונים אבל זה גם מפחיד באותה מידה יש עד המון דברים חמורים ביותר שאיני יכל לספר אותם בדרך זו אני גם מאד מבולבל ומתרגש עקב חזרת תקותי שאולי מי שיקרא את זה אולי יכל לעזר לי לפני שיהיה מאוחר מדיי או שפשוט יקרא לי השיגעון הזה יש לי עוד המון דברים חמורים עד יותר שאיני כתב מתוך חשש שמישהוא אחר יקרוא את החומר הזה יש לצין שזוא גם הפעם הראשונה שאני פונה למישהו שאני לא מכיר בנושא הזה אני מבקש מאוד להפנות אותי למישהוא מומחה בזב אני חושב שאני סובל מהפרעות אופי קשות אני בעצמי חשבתי על זה אני חושה שזה בגלל שבגיל הבגרות שלי בגיל14 אני עברתי מחנוך של אמי בלבד לחינוך של אבי בלבד והאופי שלי מאוד לא יציב יש לי גם חשש לאשיות מפוצלת ומשולשת שאני יודע אפילו את השם שלהם אולי: חני דני ואני הנטרלי מיקי בבקשה אני צריך עזרה מהירה מיקי בתודה מראש ביי

לפני מספר חודשים (חודש לאחר חתונתי)חשתי חוסר שיווי משקל פתאומי דבר שהביא לבהלה דפיקות לב ודופק מואץ הרופא אמר שכנראה מדובר בוירוס שכיח. מאז אני חיה בחרדות מחוסר שליטה בעיות גופניות (חשש מסרטן)ומוות,יש לציין שבצעתי בדיות דם והכל בסדר.החרדות מתלווים לעיתים לקוצר נשימה ,לחצים בחזה דפיקות לב דברים שחולפים לאחר זמן מסוים. היום לאחר היזכרות בוירוס שארע התחלתי לחוש חוסר שיווי משקל בשנית-אני הופכת להיפוכונדרית האם אני באמת חולה? .מה עלי לעשות ?אני לא רוצה כ"כ ללכת לפסיכולוג.

דנה כתב/ה: > > לפני מספר חודשים (חודש לאחר חתונתי)חשתי חוסר שיווי משקל פתאומי > דבר שהביא לבהלה דפיקות לב ודופק מואץ הרופא אמר שכנראה מדובר > בוירוס שכיח. > מאז אני חיה בחרדות מחוסר שליטה בעיות גופניות (חשש > מסרטן)ומוות,יש לציין שבצעתי בדיות דם והכל בסדר.החרדות מתלווים > לעיתים לקוצר נשימה ,לחצים בחזה דפיקות לב דברים שחולפים לאחר זמן > מסוים. היום לאחר היזכרות בוירוס שארע התחלתי לחוש חוסר שיווי > משקל בשנית-אני הופכת להיפוכונדרית האם אני באמת חולה? .מה עלי > לעשות ?אני לא רוצה כ"כ ללכת לפסיכולוג.

דנה שלום רב, אם הבדיקות הגופניות שללו כל ממצא רפואי (גם הבדיקות המקיפות) אזי ייתכן ומדובר בהתקף חרדה. קשה להתמודד עם התקפים אלו לבד, ואם ההתקפים לא מטופלים הם עשויים להחריף. אפשרויות הטיפול עשויות להיות הרפיה, מדיטציה, ביופידבק או טיפול פסיכותרפויטי, או פסיכיאטרי. תבחרי את השיטה המועדפת עבורך ומתאימה למצבך, וטפלי בעצמך. כדאי. בברכה, טלי פרידמן

לכל הסובלים מהתקפי חרדה ונרתעים מטיפול פסיכולוגי! במשך שנים סבלתי מהתופעה המזוויעה הנ"ל (שרק מי שהתנסה בה יודע עד כמה היא בלתי נסבלת!), עד שיום אחד החלטתי שאני לא יכולה יותר. לפני שנים אחדות פניתי לטפול ופשוט ניצלתי! נכון, זה לא קל בהתחלה להיחשף בפני אדם זר. אבל אם מצאתם את המטפל המתאים ונוצרה הכימיה המתאימה, המחסומים פפירצו מהר יחסית, ומהר מאוד תחושו הקלה עצומה. נוסף לכך,תערכו מסע מרתק אל תוך רזי הנפש ותלמדו המון על עצמכם. ואם אתם לא רוצים "לספר לחבר'ה" שאתם בטיפול - אין שום חובה לעשות זאת. גפ עך הוח]ןך שךח אחש אחנן חןדע, מלבד בני משפחתי הקרובים ביותר. מומלץ - חבל לסבול! אחת.

אני לא מאמינה ששוב אני מגיעה לפורום הזה... כנראה שמיציתי את כל האפשרויות האחרות. (או שהן פשוט לא ניראות לי) יש לי הפרעות אכילה, אני בולמית. דווקא עם זה אני חיה בשלום. (חיה...מילה מוזרה בשביל לאפיין אותי). מה שיותר מפחיד אותי, זה החתכים. אני חותכת את עצמי בידיים, בבטן. הגעתי לשלב שאני כבר לא אוכל ללבוש חולצות קצרות, בגלל הסימנים בידיים. המטרה שלי היא לא לחתוך יום אחד בצורה כזו שאמות ממנה, זו לא הדרך שלי למות ! זו הדרך שלי לחיות. אני מסבירה את עצמי טוב? לפסיכולוגית שלי אני לא מספרת את זה, מהפחד שתערב גורמים חיצוניים, ושהורי ידעו. (אני מעל גיל 18, אבל הבנתי שאם אני מסכנת את עצמי, חובתה לדווח עלי). אני לא יודעת מה אני מבקשת כאן...אני פשוט עייפה מאד...מה יקרה אם יגיע היום שאני פשוט אתייאש? חובה להשאר בעולם הזה אם כ"כ קשה? אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות פה.... אבל אני אומרת בכל זאת : אני לא רוצה.... להיום כבר מספיק הזקתי לעצמי, אני כבר רגועה. אבל מחר, יום חדש..

תנסי בכל זאת לספר לפסיכולוגית שלך מה קורה ומה מציק- בשביל זה היא מקבלת משכורת- כדי לעזור לך בכל דרך אפשרית- אולי כדאי לשקול גם טיפול תרופתי- תדברי איתה גם על זה- זה יכול להקל עליך בצורה משמעותית.

שלום. למה לא תנסי להתאשפז,אין לך הרבה ברירות. בהצלחה

גמ יקרה! קראתי את מה שכתבת. אני דואגת לך... מצד אחד את מספרת על רצון לוותר ולהפסיק לחיות, מצד שני את בכל-זאת פתחת את המחשב ושלחת קריאה לעזרה. (מה דעתך לחשוב על האינטרנט כעל הגירסה המודרנית להודעה בבקבוק?) בואי עשי תרגיל דמיוני: דמייני את עצמך יושבת יחד איתי באותו צד של המחשב. מה אנחנו רואים? אנחנו רואים כל מיני הודעות: כאלו שרוצות להתחזק, רוצות לחיות, רוצות לשמור על מה שיש, וגם כמה שרוצות להרוס הכל... יש גם הודעות של אנשים מבחוץ, שרוצים ויכולים לעזור- הפסיכולוגית שלך, דר' פלד, טלי ובודאי שאת יכולה להוסיף שמות של אנשים מסביבתך הקרובה- וכל מי שתבחרי. את רואה כמה כח יש לך? את צריכה לעשות רק צעד אחד בעצמך, ולפנות לאדם אחד לעזרה. אם זה עוזר- אני שולחת לך חיבוק. הרבה אומץ בהצלחה.

תודה על התגובה, ולקחתי את מה שהצעת לי, את החיבוק...

גמ שלום רב, כל כך קשה לקרוא את מכתבך. הוא טומן בחובו כל כך הרבה סבל, אשמה ודיכאון. ההתמודדות עם הבולימיה היא מלחמה קשה ואיטית, ואצלך נוספה גם הפגיעה העצמית,שזו נראית לי "גיבנת" נוספת המקשה עוד יותר את המצב המורכב ממילא. החתכים כפי שאת יודעת לתאר היטב אינם "ניסיון אובדני" אלא משהו אחר שקשור להרס העצמי המתקשר גם לבולימיה. מכיון שבחתכים אין "סכנת חיים" אין למטפלת שלך צורך לפנות לגורמים נוספים. אולם אין באפשרותי להבטיח לך זאת. כל מטפל מתמודד עם מטופליו בדרכים שונות ומוכן לקחת אחריויות שונות. להערכתי עליך לפנות גם לטיפול פסיכיאטרי, תרופתי. מה דעתך על כך? זה עשוי להקל עליך. אין לי אלא לחזק את ידיך ולקוות כי תמשיכי להתמודד למרות הכל ואף על פי אני, ד"ר פלד ושאר מבקרי הפורום ניהיה כאן בשבילך, אימתי שתזדקקי. בברכה, טלי פרידמן

הי טלי, לחתכים יש השפעה הורגת אם עושים אותם על ורידים, זה מאוד קל, לא ראית אף פעם סרטים איך הגיבורה מנסה להתאבד עם חיתוך הוורידים שביד?

חמודה שלי, נראה לי שמשעמם לידים שלך, וגם קצת לעצמך, אז את מזיקה. לכי לאיזה קורס יצירה שהוא, נגיד פיסול בבד, סריגה, דקופאגW רקמה אומנותית, או משהו דומה, כשתתחילי לראות שאת יודעת לעשות דברים יפים , ומועילים, תתחילי לפרגן לעצמך, בינתיים עד שתתחילי, במקום לחתוך את עצמך, לכי למקרר, תמצאי כמה גזרים, נחמדים, ואי אילו ירקות, תקלפי , תחתכי, שימי בסיר, עם מים, על האש, תכיני לכולם מרק חם, הלילות כבר קרים, איך כולם יאהבו אותך, ואחרי שכולם יראו לך כמה את נחמדה, ומועילה, אז תתחילי לאהוב את עצמך. יש עוד שיטה, אם בא לך להזיק, לכי לעקור כמה עשבים שוטים בגינה הפרטית או ציבורית, גם זה מועיל. להוציא את העשבים עם העצבים

ד"ר פלד שלום, תודה שענית לי על שאלתי הקודמת בעניין פרוזק. שאלה נוספת אם אפשר - כתבת לי שהסימנים שמצריכים טיפול הם חוסר תפקוד, סבל גדול ומחשבות אובדניות. האם יש משקל גדול יותר לאחד מהם? האם מי שעונה רק על הקריטריון של מחשבות אובדניות, בלי כל היתר - האם זה מצדיק בכל זאת טיפול תרופתי? שוב תודה מראש

לשם כך יש צורך להבדק - אין תשובה חד משמעית רק על סמך המידע התאורתי שאת מציגה פה

ברצוני להעלות בעיה כואבת. בישראל, נושא הטרנסקסואליזם מוזנח ואינו זוכה לחשיפה מספקת כמו בשאר העולם. אין בארץ די מומחים ואנשי מקצוע שיכולים לטפל באוכלוסיה הטרנסקסואלית. מעט מאוד פסיכולוגים ופסיכיאטרים מכירים את הנושא ובעצם, עד שד"ר אילנה ברגר (פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית) פתחה את "המרכז למיניות האדם וזהות מינית" אשר בתל אביב, לא היה בארץ איש/מרכז שיכל לטפל באוכלוסיה הזו כמו שצריך. עד היום, הנושא מוזנח ולא זוכה לחשיפה הראויה ולטיפול ההולם, ופרט לטיפול פרטי אצל ד"ר ברגר אין שום דרך לטרנסקסואלים/יות לקבל עזרה מקצועית, וזו אחת הסיבות שרבים/ות יורדים/ות לזנות ונאלצים/ות לטפל בעצמם בדרכים לא דרכים, כולל רכישת הורמונים בצורה לא חוקית, ללא תמיכה פסיכולוגית הולמת וללא ביקורת רפואית. אינני יכולה לדבר בשם ציבור שלם, אלא רק בשם עצמי. אספר מחוויותי האישיות, שביקרתי אצל מספר רופאים, למשל ד"ר הראל, אנדוקרינולוג ראשי בקופת החולים 'רוטשילד' שבפתח תקווה, וגיליתי אצלו בורות גדולה בנושא. אנדוקרינולוג ראשי, שאין לו שום מושג איך לטפל בטרנסקסואלית שבאה אליו לקבלת טיפול. הוא נזכר שכבר ביקרו אצלו טרנסקסואליות בעבר ולכולן הוא נתן את אותה התשובה: אין לי מושג מה לעשות. לדעתי האישית, רופאים כאלה לא צריכים להשאר בתפקידם. עוד אספר, שטופלתי אצל פסיכיאטר בכיר מאוד, אחד מהפסיכותרפיסטים הבכירים בתל אביב ומתוך כבוד לאדם אשמיט את שמו. טופלתי אצלו שנתיים, ומצבי רק הלך והחמיר. אין לו ידע כיצד לטפל וכיצד לגשת לטרנסקסואלים/יות, ולכן לצערי, מצבי הפסיכולוגי התדרדר, הגעתי לסף התאבדות (תופעה שכיחה ביותר בקרב ציבור הטרנסקסואלים/יות כאשר אינם/ן מטופלים/ות כהלכה!) והתחלתי לקחת תרופות אנטי דכאוניות בשביל להשאיר אותי בחיים. פניתי לקופת החולים שלי, קופת החולים הכללית, לקבלת עזרה רפואית. רופאת המשפחה שלי שלחה אותי למרכז לבריה"נ 'גהה', שם סרבו לקבל אותי לטיפול, מאחר ובת"ז שלי כתוב שאני תושבת הוד השרון, ותושבי הוד השרון שייכים ל'שלוותה'. ניגשתי ל'שלוותה' לקבלת טיפול. עד עתה, אני חשה שמנסים לנפנף אותי משם. אין להם מושג איך לטפל בי ומה לעשות כדי לתמוך בי, ואני מרגישה שפשוט שוב נפלתי על אזניים אטומות ועל אנשים שאין להם מושג קלוש בנושא, איך לטפל בו ואיך להתמודד עמו. ד"ר שושן, הפסיכיאיטרית המטפלת בי, מסרבת להתייחס אלי כאל נקבה ופונה אלי כאל זכר (אחד הדברים הפוגעים ביותר אצל טרנסקסואלים, וכל בקשותי אליה שתתיחס אלי בצוה הולמת נתקלו בסירוב, עד כדי כך שאני ממש לא רוצה לבוא לשם יותר) ולמרות שפניתי בבקשה לטיפול שבועי, על מנת לעזור לי ולתמוך בי בתהליך הקשה אותו אני עוברת, נתקלתי בסירוב, והדבר היחיד שהיא מוכנה היתה להציע לי הוא מפגש חודשי לצורך מעקב תרופתי. לדעתי מדובר פה בבורות גדולה, ובאזלת יד של הרשויות המטפלות בישראל. כל זאת, על סמך חוויות אישיות שלי, ואני רק בתחילת התהליך. טרנסקסואלים/יות וותיקים/ות יותר, יכולים/ות לספר סיפורים הרבה יותר מזוויעים, ובאמת, לפעמים קשה להאמין שהם/ן היו מספיק חזקים/ות בשביל לשרוד התעללות (וזו הדרך היחידה לקרוא להתנהגות הרשויות בישראל) נפשית שכזו. במדינת ישראל של ימינו, יש רק מקום אחד בו מבוצעים ניתוחים לשינוי מין. בבית החולים 'שיבא' שבתל השומר. לכל אדם המבקש לעבור ניתוח כזה בישראל, ממנים וועדה שדנה במקרה. וועדה כזו צריכה למנות פסיכולוג/ית, פסיכיאטר/ית, אנדוקרינולוג/ית, מנתח/ת פלסטי, גניקולוג/ית, ועוד. חלק מהשמות של הרופאים המעורבים בתוכנית הזו ידועים לי (למשל פרופ' קרסיק שהוא אנדוקרינולוג, ד"ר וייזר שהוא פסיכיאטר ועוד). הבעיה העיקרית מתעוררת עם הפסיכולוגית האחראית לתוכנית, ד"ר דליה גלבוע. ד"ר גלבוע ממדרת אנשים על פי מראה חיצוני, ללא כל רקע מקצועי בנושא, ללא חברות באגודת 'הארי בנג'מין' שהיא אגודה בינ"ל (שבעצם קובעת את הסטנדרטים והחוקים הבינ"ל לניתוחים ולשינויים שכאלה), וללא ידע אמיתי בנוגע לאוכלוסיה הטרנסקסואלית. אני אתן מספר דוגמאות, מחוויות של טרנסקסואליות אחרות, שסיפרו לי את סיפורן. * טרנסקסואלית אחת, נדחתה על ידי ד"ר דליה גלבוע, משום שלא היה לה נסיון מיני עם גברים. יש לציין, שזהות מינית ונטיה מינית הם שני נושאים שונים לחלוטין. באוכלוסיה הטרנסקסואלית הסטטיסטיקה מדווחת על אחוז דומה של לסביזם כמו אצל נשים רגילות, ואחוז דומה של הומוסקסואליזם כמו באוכלוסיה הגברית. כך, שיתכן ואדם מסוים הוא טרנסקסואל הומוסקסואל או אשה טרנסקסואלית לסבית. הדבר הזה קיים בעולם ואין סתירה בין הדברים. לא יתכן שרופאה המתיימרת להיות רופאה מוסמכת ואחראית, אינה מודעת לכך, ופוסלת טרנסקסואליות מאחר ולא התנסו נסיון מיני עם גברים. * טרנסקסואלית אחת מספרת, כשהיא באה לד"ר גילבוע, ועדיין נראתה כגבר, וביקשה לקבל טיפול הולם ולהתקבל לטיפול במסגרת התוכנית, ד"ר גילבוע דחתה אליה, ודיברה בגסות, תוך כדי שהיא מדברת אליה כאל גבר. אותה טרנסקסואלית ממש, קנתה הורמונים בדרכים לא חוקיות, עשתה הגדלת חזה, ושבה אל ד"ר גלבוע שנתיים אחרי, שהיא נראית כאשה - שיער ארוך, ללא שיער פנים וגוף, חזה מרשים... הפעם ד"ר גילבוע דיברה אליה כאל אישה וקיבלה אותה בלי בעיה. היתכן שרופאה אחראית על תוכנית כה חשובה תמדר אנשים על פי מראה חיצוני??? לד"ר גלבוע יצא שם נורא בקרב הקהילה הטרנסקסואלית בישראל. שמעתי כינויים רבים שהודבקו לה. יש טרנסקסואליות שקוראות לה 'פשיסטית' (בשל דרך המידור שלה), יש כאלה שהקצינו וקוראים לה 'סלקטורית', על שם אלו שעשו את ה'סלקציה' בתקופת השואה, מי ילך למשרפות ומי יחיה. עד כדי כך ד"ר גלבוע הוציאה לעצמה שם רע. התכנית הזו, שבתל השומר היא 'יותר אדוקה מהאפיפיור'. הדרישות הנדרשות מהפציינטים/יות המבקשים/ות להתקבל לתוכנית הן בלתי הגיוניות. על מנת להיות מועמדים/ות לניתוח, על הפציינט/ית להרשם לתוכנית שנתיים מראש, ולחיות שנתיים במין המיועד, תוך כדי ביקורת תקופתית בתל השומר. כמובן, צריך גם להיות בפיקוח פסיכיאטרי (ד"ר דליה גילבוע סרבה לקבל אליה טרנסקסואלית לתוכנית, משום שלא ביקרה מעולם אצל פסיכיאטר...) ועוד שורה של דרישות, שבודדות מצליחות לעמוד בהן. וכשמגיעים בסופו של דבר לניתוח, התוצאות אינן משביעות רצון, כי המנתחים הבודדים בישראל אינם מנוסים דיים בטכניקות חדשניות לשמירת התחושות הקיימות בעולם ועל פי עדויות ממקור ראשון, חוסר הנסיון הזה בולט בהחלט, והתוצאות עלובות. קיימים בעולם מנתחים בעלי שם, אשר על פי דיווחים, התוצאות אצלהם מדהימות. ד"ר טובי מלצר בפורטלנד, ד"ר גארי אלטר בלוס אנג'לס, ד"ר פריצ'ה וד"ר קונפורן מתאילנד, ד"ר סגהרס בבלגיה, ועוד. כל אחד מהמנתחים הנ"ל ביצע מאוד ואפילו אלפי ניתוחים לשינוי מין. במרפאות המתמחות בנושא, למשל במרפאתו של ד"ר ג'יימס דארלימפל מאנגליה, מבוצעים בכל שבוע לפחות ארבעה ניתוחים שונים. בארץ, בוצעו בקושי עשרות ניתוחים כאלה, על ידי רופאים שונים, ולכן הידע דל, ויותר גרוע מזה - הנסיון דל, והענין בא בהחלט לידי ביטוי בעבודה גרועה. התוצאה פשוטה. מי שיש לו/לה כסף, טס/ה לחו"ל ומקבל/ת טיפול הולם במקומות המתמחים בנושא. בעלי/ות הממון יכולים/ות להרשות לעצמם/ן לקבל טיפול פרטי ב"מרכז למיניות האדם וזהות מינית" שבת"א, לרכוש הורמונים בצורה שאינה מסובסדת (ואינה תחת פיקוח כלשהו) במחיר מופקע ב'שוק השחור', ולהגיע לניתוח בחו"ל אצל מנתח מומחה. אלו שאין להם/ן כסף, נאלצים לפנות לשירותי הבריאות בישראל, שבשיטתיות ומתוך בורות מתעלמים מהציבור הכל כך רגיש הזה ומצרכיו, אינם מספקים טיפול הולם (לא פסיכולוגים ולא פסיכיאטרים ולא אנדוקרינולוגים מטעם קופת חולים), ודוחים כמעט כל אחד/ת המבקש/ת להתקבל לתוכנית הבודדה הקיימת בתל השומר. מה התוצאה? כל טרנסקסואל/ית אומר/ת לעצמו/ה, שהוא/היא לא יגיעו לזנות, אבל כשרואים שהדרך היחידה לממן את התהליך בצורה פרטית היא לצבור בערך 100 אלף דולר (לא פחות...), הרוב המוחלט מגיעים/ות לזנות. לא מרצון. מכורח. הדבר יוצר, בצורה אירונית למדי, מעגל קסמים. כי במקום להבין שמדובר פה בנפשות מסכנות ותועות, אשר בסך הכל מבקשות להתקבל בחברה כשווים וכשוות, להראות חיצונית כפי שהם/הן מרגישים/ות פנימית, ולהבלע בחברה כנשים/גברים לכל דבר, החברה רואה את 'תופעת הלוואי' הזו (הירידה לזנות), הנובעת מזלזול והתעלמות רשויות הבריאות בישראל מצרכיהם/ן של ציבור הטרנסקסואלים/יות, ומדביקה לנו, לציבור הזה, תוויות של "קוקסינלים" (ביטוי מטופש שאין לו אח ורע בעולם), של זונות, ועוד. אני אישית, בתחילת תהליך השינוי הארוך כל כך. אני לא רוצה להתדרדר לזנות, אינני רואה את עצמי כזונה, אינני מעוניינת למכור את גופי תמורת כסף ולא מגדירה את עצמי כ"קוקסינל". אני אשה, שנולדה בטעות בגוף של גבר. מאז ומתמיד הייתי אשה, אך מאחר והגוף שלי הלך והתפתח לגוף גברי, החברה ראתה בי גבר, דרשה ממני להתנהג כאחד, דבר שלא הייתי מסוגלת לבצע מעולם, ומעולם לא הכירה בי כאשה, למרות שאני כן. אני רוצה, כמו רבות מ'אחיותי' הטרנסקסואליות, להיות אשה. פשוט כך. להגיע למצב שבו אראה כאשה, אתקבל כאשה בחברה, ואוכל סוף סוף, להמשיך את חיי בצורה הנכונה והראויה, כפי שמאז ומתמיד היה אמור להיות. אבל אני מפחדת. האנדוקרינולוג שלי (ד"ר הראל שהזכרתי קודם) לא יודע מה לעשות, הפסיכיאטרית שלי (ד"ר שושן מהמרכז לבריה"נ 'שלוותה') מסרבת להתיחס אלי כאל אשה, מסרבת לטפל בי פרט למעקב תרופתי ואין לה מושג מה לעשות איתי, ולד"ר גילבוע, אני ממש מפחדת לפנות לאור השם הרע שיצא לה. כך הסיפור מתחיל. הסוף (לפחות במקרה שלי) אינו ידוע, למרות שהסוף עלול להיות (על סמך תקדימים) התדרדרות לזנות, התאבדות, ועוד דברים נוראים. והכל - לא בגלל שטרנסקסואלים/יות הם ציבור "משוגע", "בעייתי", "זונות" או דברים דומים. הכל נובע מהתעלמות רשויות הבריאות בישראל. הם האחראים, והם האשמים. מה דעתכם בנושא? מדוע אין מתמחים? מדוע המצב מוזנח ואינו זוכה להתייחסות הראויה? האם אי פעם יהיה בישראל מרכז מסודר במימון קופת חולים שידע לטפל בנושא? אשמח לקבל תגובות מכל סוג שהוא בעניין. קרן. הערה: את מכתבי הזה, שיצא ארוך ביותר, החלטתי גם לפרסם בעיתון 'הזמן הוורוד' הבא, שיצא בחודש דצמבר.

מיכתב מזעזע, אני מאוד מקווה שאם אני יהיה מתי שהוא בעתיד הרחוק מטפל,אני ידע להיתיחס ביתר כבוד למטופלים שלי (זאת מעיין תפילה) אני משער שעדיין אנשים חוששים מ"התופעה" הזאת של אישה שנולדה בגוף של גבר..... וזה באמת מעציב שזה המצב מכיון שאני אל בעל מקיצוע בתתחום של רפואה ו\או רפואת הנפש,אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלחזק את ידיך, אני מקווה שתצליחי להתמודד עם הפורטניות ה"מיקצועית" ,שהיתה מנת חלקך עד היום. ואני גם מאוד מקווה שזה ישתנה. אופיר

כן את/ה צודק/ת המצב חלש בתחום זה - מדינת ישראל עדיין לא התקדמה בסובלנות לנושא - אני מסכים - גם לפסיכיאטריה עדיין יש סטיגמה שלילית מתוך אותה בורות בהצלחה במאבק

ד"ר פלד, ובעצם הכתיבה שלך, כשאתה כותב "את/ה צודק/ת" אתה מנציח את הענין. לצערי, לא בחרתי בדרך שבה אוולד, ונולדתי כך. מחקרים מתקדמים בתחום חקר המוח מגלים ממצאים מדהימים. למשל. בנתיחות לאחר המוות שבוצעו בטרנסקסואליות גילו שאכן זה היה מקרים של מוח נשי בגוף גברי. ממש כך. ממצאים נוספים מראים שהבעיה היא ביולוגית לחלוטין ומתרחשת במהלך ששת השבועות הראשונים להריון, כשאחד מפרצי ההורמונים לא מגיע בזמן, והמוח לא 'מתעצב' בצורה גברית, אך הגוף כן. חשוב מאוד שאתה, כאיש מקצוע ומנהל מחלקה, תוכל להבין ולכבד את הציבור הטרנסקסואלי, ולפנות בהתאם. אני מעולם לא ראיתי את עצמי כגבר ולא הצלחתי להתמודד עם דרישות החברה ממני (החברה ראתה בי הרי גבר, בגלל המבנה הפיזי). אך מאז ומתמיד ראיתי עצמי אשה, וכפסיכולוג עליך להתייחס אלי ואל שכמותי מזווית הראיה הזאת. כולי תקווה שאולי מכתבי זה, יביא אותך ואולי מטפלים אחרים להתעמק ולחקור ולהפוך בנושא, על מנת להביא למעט שיפור בדיעה הציבורית, ובאמצעי הטיפול השונים הקיימים עבור הציבור הטרנסקסואלי בישראל. קרן.

2

לקרן ניצן שלום! קראתי בעניין רב את המכתב הארוך, ולא יכולתי שלא להתרשם מהידע ומהסגנון, כמו גם מחומרת הבעיה עליה את מצביעה. אני מוכרחה להודות שזו הפעם הראשונה בה אני נתקלת בנושא זה- במיוחד מצד ההתרחשות כאן ועכשיו. אם הבנתי נכון, את מצביעה על מספר "קלקולים": בורות בנושא בקרב אנשי מקצוע התיחסות מזלזת וחוסר אמפטיה מצד האנשים הקובעים העדר מימון ממשלתי לתהליך רפואי זה. ביחס להתיחסות המזלזלת, מבלי להתיחס ספציפית לאדם זה או אחר- אני יכולה להיות שותפה לתחושותיך. החברה הישראלית ידועה בחוסר סובלנותה לאחר. שלא לדבר על הפן המסורתי והפוריטני שבה. ביחס לשני הנושאים האחרים, אני סבורה שאחד תלוי בשני. הכשרת אנשי מקצוע בכל התחומים עולה ממון רב. היות ולמיטב הבנתי תהליך שנוי מין אינו כלול בתוך סל השרותים של סל הבריאות, ולפי כך המציאות נראית כפי שהיטבת לתאר. האם באמת צריכה המדינה לממן את התהליך היקר והאלקטיבי הזה? זו כבר שאלה של סדרי עדיפות בחברה. אין לי ספק שחשוב להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי, ולו בשל הצורך לשנות דעות קדומות, ולאפשר פתיחות וקבלה של האחר. באקלים שכזה, גם האחר עשוי למצא את מקומו ולהשיג את מטרותיו ביתר קלות, מבלי להזדקק לפתרונות רדיקלים.(כמו למשל זנות.) בהצלחה ובידידות.

רחל, שמחתי לקבל את מכתבך, המראה התעניינות לצד אמפתיה. אכן, הנושא סבוך ואינו ניתן לפתרון מיידי. החברה הישראלית מאוד סגורה ומאוד שמרנית ומאוד לא מקבלת את 'האחר'. במדינות נאורות יותר העניין מתקבל ביתר קלות. במדינות כמו ארה"ב, הולנד וקנדה למשל, נושא הטרנסקסואליזם הרבה יותר מובן לציבור ומקובל. בתאילנד, למשל, נחשבות הטרנסקסואליות ל'מין שלישי'. ממש כך. גם נושא יותר נפוץ, כמו הומוסקסואליזם למשל, אינו מתקבל בארץ בהבנה. אנשים חשים מאוימים, בעיקר גברים. צר לי על ההכללה, אך זו המציאות. גברים רבים חשים מאוימים על ידי הומוסקסואלים, ועל אחת כמה וכמה על ידי טרנסקסואלים. נשים הרבה יותר פתוחות לשינויים מסוג זה. אין ספק, שהחברה הישראלית לא מקבלת את האחר, והיא נוקשה וסגורה כל כך, בגלל מערכת החינוך וההסברה הישראלית. במדינה כשלנו, טרם למדו לקבל את 'האחר' כאשר 'האחר' הוא מקבוצה אתנית שונה. עדיין שומעים מריבות בין 'אשכנזים' ל'ספרדים', עדיין שומעים טענות (מדי יום, בתוכניתו של נתן זהבי ב103 אפ.אם) על קיפוח המזרחיים (למרות שלדעתי קיימת היום אפלייה מתקנת לטובת הציבור הזה), וראש הממשלה (לשעבר, אמנם) מדבר על 'אליטות אשכנזיות'. בושה. במדינה שכזו, שאזרח אחד מתקשה לקבל אזרח אחר כי הוא בא ממוצא שונה, קשה מאוד לקבל אדם שנטייתו המינית אינה 'סטרייטית'. דהיינו - אדם שנמשך מינית לבני מינו. ובעצם, אין זו סטייה. נסיונות שנעשו לרפא הומוסקסואלים נכשלו כולם. טיפולים פסיכולוגים, פסיכיאטרים, תרופתיים והורמונלים. הכל נכשל. היום המדע מצביע על כך שהומוסקסואליזם זה דבר מולד, זה מוחי, ואין דרך לרפא את זה. פשוט המרכז במוח שאחראי על משיכה מינית מורה לאדם להמשך לבני מינו. אין בזה כל פסול, אין בזה כל סטייה, ועלינו ללמוד לקבל אנשים כאלה אל חיק חברתנו, כי הם אנשים שפויים ונורמלים לחלוטין. אך חברתנו מתקשה לקבל את הציבור ההומוסקסואלי כאזרחים שווים ובעלי אותן יכולות. הבעיה עם הציבור הטרנסקסואלי גדול פי כמה וכמה. פה, לא מדובר על משיכה מינית שונה, אלא על זהות שונה. זהות הפוכה. אנשים שנראים כנשים, אך בתוך תוכם הרגישו תמיד כגברים. או אנשים שנראים גברים לכל דבר, אך בתוך תוכם הם יודעים שהן נשים. ממש כך. כשם שכל אשה יודעת שהיא אשה, ואין לה ספק בזה בכלל, כך גם הם. הם יודעים שהם נשים. הגוף התפתח בתורה לא נכונה עבורם. הציבור הישראלי רואה בזה סטיה, והבורות חוגגת. הסטיגמות איומות ונוראות. חלק מהציבור אינו מבדיל בין טרנסקסואליזם להומוסקסואליזם. פעמים רבות אנשים כינו אותי 'הומו'. אבל, הומוסקסואל הוא גבר, בדרך כלל נאה וגברי, אשר נמשך לגברים. אני לא מזהה את עצמי כגבר כלל, אלא כאשה. חלק אחר בציבור רואה את מופעי הדראג בטלויזיה ('בנות פסיה' למשל) וחושב שבזה מדובר. שטרנסקסואליזם זה להתלבש כנשים ולהופיע לצרכי בידור. הבעיה היא שרוב הציבור חושב שטרנסקסואלים הם "קוקסינל" (ביטוי מעוות שפרושו בצרפתית הוא 'פרת משה רבנו', וזהו גם שמה בצרפת של המכונית שאנו קוראים לה 'חיפושית'). נתקלתי פעמים רבות בכינוי 'קוקסינל', שהציבור חושב שמייצג גבר עם שדיים, או אשה עם פין גברי. המצב הפיזי הזה, הוא מצב מעבר. מצב ביניים. ותו לא! אנשים המצויים במצב הפיזי הזה, הם אנשים אומללים. הם נולדו במין פיזי אחד, ובדרכם לרכוש את מאפייני הגוף והאנטומיה של המין השני, הם תקועים במשך זמן רב (והסיבות לכך, הן נושא אחר לדיון) במצב פיזי מעוות, בו הם לא גברים ולא נשים, אלא משהו באמצע. חשבי על זה! זה דבר נורא! את יודעת שאת אשה. את לא צריכה להרהר בזה אפילו. זה ברור לך מהיום שנולדת. זה ברור לך מהילדות. תמיד הרגשת שונה. תמיד ידעת שאת לא גבר. שאת אשה. ואת מתחילה תהליך של שינוי, ובגלל ששינויים פיזים נמשכים זמן רב, ובגלל דרישות הרשויות לחיות שנתיים כאשה לפני שתהיי 'מועמד לניתוח', את נתקעת במצב שבו את חיה כאשה 'פול טיים' אך עדיין גופך הוא גוף גברי. אין זה מצב של בחירה, אלא אילוץ. מצב ביניים. והציבור רואה באנשים כאלה איזשהו עוות מסוים, "קוקסינלים". כמה נורא. התפישה המעוותת הזו, הרווחת בציבור, היא תוצאה של הסברה לא נכונה. או יותר נכון - העדר הסברה. ממש כך. ושוב אנחנו מגיעים למסקנה, שהכל מתנקז בהנהגה. אין ספק, שאם במשרד הבריאות היו מקצים יותר משאבים לנושא, היו יכולים להכשיר מומחים מטעם משרד הבריאות שהיו יכולים לתת טיפול נאות לציבור הטרנסקסואלי בישראל. היו יכולים לאפשר טיפול יעיל שהיה מאפשר את השתלבותם של האנשים הללו בציבור בישראל ולמנוע מקרים של התדרדרות לזנות והתאבדויות. ואם במשרד הפנים ויותר חשוב - במשרד החינוך, היו מכינים תוכניות הסברה נאותות אולי הציבור בישראל, לאורך השנים (זה לוקח לפעמים דור שלם להטמיע את הערכים הללו) היה לומד לקבל, להבין, ולהתייחס בכבוד לציבור הטרנסקסואלי, שרובו, עד כמה שזה נורא לומר, מסכן ואומלל. אבל מה לעשות, זו המציאות שאנו חיים בה. זו המסגרת, ועלינו לנסות לעשות ולהפיק את המיטב מהמסגרת הזאת, וכאן, אני חוזרת לנקודות שהעלתי בפעם הקודמת. קיימים אנשים, שאמורים לתת פתרון לבעיות הללו. קיימים פסיכיאטרים, אשר עובדים בשרות קופת חולים. מדוע פסיכיאטרים אלו לא מכירים את הנושא? איך יתכן שכל פסיכיאטר ידע לטפל בסכיזופרניה, אבל לא ידע לעזור לטרנסקסואל/ית? קיימים אנדוקרינולוגים, אשר עובדים בשירות קופת חולים. למה הם לא מסוגלים לתת טיפול הורמונלי הולם, בהתאם לסטנדרטים הנהוגים בכל העולם? למה אני צריכה להתקל באנדוקרינולוגים שאינם מכירים את הנושא כלל? הרי הם יודעים לטפל בבעיות הורמונליות של נשים, בבעיות של סרטן הערמונית וכד'. למה הם לא יודעים לטפל בציבור הטרנסקסואלי? מה שאני מנסה לומר פה, הוא שאנשי המקצוע קיימים. אבל הם לא מכירים את הנושא בכלל, ואפילו מעדיפים להתעלם ממנו. למשל בהקשר לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, והרי זה הפורום בו אנו מתכתבות, הנושא רשום בספרות המקצועית. סקציה 302.6 ו-302.85 במדריך DSM4, וסקציה F64 במדריך ICD10 מדברים על הנושא!!! זה לא שהנושא אינו רשום ומתועד. אז למה הם לא מכירים? למה הם לא מנסים לעזור? למה הם מתעלמים מזעקתו של ציבור שלם, אמנם מיעוט, לעזרה? ולמה ד"ר גלבוע, שכבר אמורה להיות מומחית בנושא, אינה מומחית כלל? היא אינה מכירה את הנושא על בוריו, וממדרת אנשים על פי מראה עיניים, דעות קדומות, ועל פי הבורות הרווחת בחברה ולא בצורה ידענית ומלומדת? אלו שאלות שיש לתת עליהן את הדעת. מעניין אל מי צריך להגיע (ראש הממשלה?) כדי שדברים אלו יטופלו. קרן.

קרן שלום רב, התרשמתי ממכתבך, וקשה להישאר אדישה לנוכח המצוקה אותה את מתארת היטב במכתבך. כאדם המהווה חלק מהחברה בישראל, ומכיר את ה"אוכלוסיות החריגות" בצורה מעמיקה יותר מאנשים אחרים, אני מודעת לבעיה שקיימת בחברה לקבלת השונה והחריג. קושי זה מתעצם עוד יותר לנוכח בעיית הזהות המינית והתופעות החריגות הקשורות לכך, בעיקר מעצם ה"נורמות החברתיות והדתיות" המקובלות בארץ כיום. הקושי בקבלת זהות מינית שונה מ"הנורמה", אינו פוסח גם על אנשי טיפול מכל הסוגים, הן הטיפול הפיזיולוגי והן הטיפול הנפשי. אולם אין להכליל את כל המטפלים כ"לא מבינים/רגישים או מודעים לבעיית הטרנסקסואליים. צריך לנסות ולהמשיך לחפש, ובנוסף לעורר תהודה ציבורית לגבי נושא הטרנסקסואליות. ללא תהודה ציבורית נרחבת, לא תיהיה הכרה במצוקה שלכם ובצרכיכם. כפי שהבחנתי יש לך את היכולת להסביר את הדברים בצורה בהירה, מובנת ו"תקשורתית". הקדישי את זמנך להקמת עמותה של טרנסקסואליים, העלי יחד עם חבריך את הנושא אל המודעות הציבורית, ארגנו ימי עיון וכנסים, חלקו מידע כתוב על הנושא ועוד. להערכתי, זו הדרך הטובה ביותר להפחתת המצוקה ולהבאת פתרון יעיל ואיכותי למצבך ולמצב כל הקהיליה הטרנסקסואלית. בהצלחה! בברכה, טלי פרידמן.

ירדתי 18 קילו ובזמן הדיאטה תקף אותי דיכאון ביקשתי מהפסיכיאטר לא לדון בשנה הקרובה בנושא התרופות כבחורה עם הרבה ניסיון חיים ולמודת סבל אבקש את התייחסותך

למדאם X שלום, אני לא יודעת הרבה על דיכאון, ולכן כדאי שהוא כן יתייחס. ד"ר פלד, להתייחסותך. עדי

השאלה לא ברורה - סליחה - תוכלי להבהיר?

מאדם שלום רב, כדאי שתפרטי יותר על הבעיה. האם מדובר בדיאטה רגילה? או בהפרעת אכילה. מדוע את מטופלת אצל פסיכיאטר, האם יש בעיות נוספות? מה הסימנים שאת חשה שקשורים לדיכאון? קשה להתייחס ללא הפרטים הללו. בברכה, טלי פרידמן

אני כמו כל אדם מוקפת באנשים, ילדים , בעל, עבודה. אין לי אף חבר, אף נפש חיה שאוכל לשבת ולדבר איתה. משום מה אני מרגישה שאני מעוררת אנטי בכולם- וזה אמנם נכון. גם כלפי המשפחה הגרעינית שלי וגם כלפי המורחבת וכמובן גם בסתם בני אדם. אני דעתנית מידי אולי. אבל אני לא מצליחה להשתנות. לא מצליחה להתקרב. ואני לבד לבד לבד. בבית - גם המשפחה מתפרקת בעלי אומר שאני לא יודעת לאהוב ושום דבר לא מזיז לי והאמת הוא צודק. אני מכירה את הפתרונות של תצטרפי לחוג לועד הורים וכד' אבל שוב ושוב אני נשארת לבד כשכולם הם "יחד". לא רוצה לחיות ככה יותר-כמו זומבי. אולי יש למישהו דרך לצאת מזה. אני ככה מילדות ועכשיו אני נשברת.

מימי שלום רב, התחושה שאת מתארת היא תחושה קשה. להיות לבד אפילו שנמצאים "ביחד", זו תחושה מאד מנוכרת הן לעצמך והן לסביבה. מכיון שאת מתארת את הבעיה כפוגעת באיכות חייך כרעיה, כאם ואישה לעצמך, אני ממליצה בחום על טיפול פסיכותרפויטי. זה עשוי לפתוח לך עולם שטרם חווית והיכרת, ולשפר את חייך ואת תחושתך. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום, תודה על תשובתך. אני חושבת שאת צודקת . האם תוכלי להנחות אותי איך ולמי פונים לקבלת טיפול פסיכותרפויטי. אני גרה בת"א וחברת קופ"ח כלללית. תודה לך שוב

שלום רב. אני נשואה לאדם בעל עבר שכלל אישפוזים פסיכיאטרים (ההבחנה היא, למיטב ידיעתי, נטייה אישיותית/סכיזופרניה). בעלי בן 37 והמשברים הנפשיים החלו אצלו בגיל 30. אנו ביחד כשנתיים וחצי (ללא ילדים עדיין) ולבעלי אלו נישואים שניים (יש לו 2 ילדים מנישואים קודמים). בעלי היה מאושפז כ - 8 פעמים בעבר, מתוכן רק פעם אחת במהלך חיינו המשותפים והשאר במסגרת נישואיו הראשונים. עד להכרות שלנו, ומאז המשבר הראשון שלו הוא תפקד בקושי, כמעט לא עבד ואפשר לאמר שחי מאשפוז לאשפוז (למעט רמיסיות קצרות בין לבין). מאז שאנו יחד, הוא לוקח אחריות על הקשר והוא נמצא כל הזמן כמעט במסגרת של עבודה. לצערנו, הוא פוטר מכל מקום עבודה בו הוא עבד (בשנתיים וחצי האחרונות הוא עבד בכ - 6 מקומות שונים) אבל הוא לא מתייאש וממשיך לנסות למרות עוגמות הנפש. חשוב לי לציין, כי בעלי איש משכיל מאוד ובעל רמת אינטילגנציה גבוהה מאוד ונפש רגישה. לצערי, מפעם לפעם, יש לו התקפות של "קור וניתוק", כלומר מאיש חם, המפגין את אהבתו (כך היה כשהכרתי אותו וזה מה שמשך אותי להיות איתו), הוא הופך מנוכר משהו, מסתגר, מתרחק ואף לא מתקרב מבחינה פיזית כמעט. "התקפות" אלו קורות כאשר הוא נמצא ברמת תפקוד גבוהה, עובד, מתקשר עם אנשים, מחובר לעולם, לאו דווקא בתקופה של DOWN. אני אוהבת אותו מאוד ומוכנה לשאת את כל הקשיים הרבים שבקשר (ילדיו, הקושי הכלכלי, החשש המתמיד מפני משבר ואשפוז), אולם קשה לי מנשוא להתמודד עם ההתנהגות המנוכרת הזו). אני בחורה בריאה, ללא משברים נפשיים, בת 34, וכעת אנו מתכננים להביא ילד. אני מתייאשת ונשברת מהתנהגותו, ולמרות התקשורת הגבוהה בנינו בד"כ, על נושא זה אנו מתקשים לתקשר מכיוון שהוא מתקיף והופך עוד יותר אגרסיבי, ולעומת זאת, אני הופכת מפוחדת, ממש "מסורסת" (ברור שכאן עולים כל הפחדים שלי שלא קשורים אליו, כמו פחד נטישה והקושי להיות אסרטיבית עם בן הזוג). אשמח לקבל עיצה כיצד להתמודד עם המצב. אינני יודעת האם לשייך את הקושי הרב שאני חווה לעבר של בעלי או שמה זהו דפוס שיכול להיווצר גם ב"קשר בריא". אני מתנדנדת בין לקום ולברוח מהקשר לבין להבין ולנסות להמשיך למרות כל הקושי. תודה, גלי.

גלי היקרה צרי איתי קשר לטלפון הנייד (לחיצה על שמי בדף הפורום תפתח את כרטיסי האישי עם פרטים עלי) - יעוץ כזה לא נועד לאינטרנת

שלום לכולם. אשמח אם בני זוג הנמצאים בקשר בו אחד מבני הזוג עבר משברים נפשיים והשני בריא (כלומר לא עבר משברים נפשיים ואישפוזים). אשמח לשוחח "ולפרוק את הלב" - גם עם "החולה" וגם עם "הבריא". למרות שאני משתפת חברים בקשיים שלי הנובעים מסוג זה של הקשר, לדעתי רק מי שחווה קשר כזה ביום-יום יוכל ממש להבין אותי. מתנצלת מראש על ההגדרה של בריא וחולה (לכן השתמשתי במרכאות), בעיני - כולם שווים. תודה, גלי

הי גלי. אני מגיב על הודעה שפרסמת בפורום לפני זמן רב, כ5 שנים. האם את עדיין מעונינת לשוחח? אני גבר בן 30 ובן זוגי בן 47. לאחרונה הוא אובחן כסובל מדכאון מז'ורי (major depression).הוא מטופל בCELEXA . לא ציפיתי שזה יהיה גן של שושנים, אבל החלטתי לא לתת לזה להפריד בינינו, ולנסות לתמוך בו ככל יכולתי. עוד פרט חשוב: כרגע, באופן זמני, אני מקווה, אני גר בישראל והוא באירופה. יש לי אפשרות להפגש איתו מדי כמה שבועות, ואנו משוחחים בטלפון ומחליפים מסרים מיידים מספר פעמים ביום. הבעיה: למרות החלטתי לתמוך בו, פעמים רבות אני מרגיש שאני לא יכול יותר! נמאס לי להיות "אחיו הגדול", ולהיות החזק, המבין, הסבלני, והקשה מכל: להדחיק את הצרכים הרגשיים ש ל י . למשל, אתמול התקשרתי ושאלתי אם הוא אוכל ארוחת ערב לבד. היה נדמה לי שיש שם מישהו איתו, ולמרות שהכחיש, שאלתי שוב. זכיתי להתפרצות געשית מצידו. הסתבר שהוא באמת היה לבד, אבל הוא הרגיש שאני מאשים אותו בחוסר אמינות, וזה פגע בו נורא. אני מוצא עצמי במצבים כאלה על בסיס יום-יומי, ואני - כמו שאמרתי- מבין שהוא בתקופה קשה וכו', אבל המשאבים הרגשיים ש ל י אוזלים. אין לי עם לדבר: חבריי הטובים שונאים אותו ורואים בו שקרן ואומרים שהוא לא טוב בשבילי. אני יודע שהם טועים, אבל קשה לי לחיות לבד עם זה - אני מרגיש כמו אישתו של ראסל קרואו בA BEAUTIFUL MIND. תודה יריב

גילי שלום רב, ראשית ברצוני להביע את הערכתי על האומץ שלך ועל רמת הפתיחות והקבלה שקיימת אצלך לגבי אנשים עם בעיות נפשיות. את מתמודדת עם סוגיות לא פשוטות לחלוטין, וקשה לתת לך ייעוץ מהיר על גבי דפי הפורום. להערכתי עליך ללכת לייעוץ פסיכותרפויטי שבו תוכלי להעלות את הסוגיות השונות ואת תחושותייך ביתר פירוט, ולהגיע להחלטות הנכונות עבורך ועבור בן זוגך. בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

כי אם צריכה עקב הקשר ללכת לטיפול טרופויתי ,היא, אז אם לכך מדרדר ה אותה הקשר הרי תעדיף לעזוב

הייתי אומרת ש או שאת באמת אוהבת אותו כל כך, שהתחתנת איתו, או שאת אוהבת אתגרים, או שיש לך אומץ לא רגיל. או הכל ביחד, אבל עם כל זה בשלב הזה אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם בעתיד. תחכי עם הנושא הזה של הילד. תבדקי מה קורה עם הילדים הקודמים שלו, אם הם בריאים, סכיזופרניה בהרבה מקרים תורשתית. תבדקי אם אפשר ועד כמה שאפשר, מה קרה בנישואין הקודמים שלו שהתפרקו. איך הוא תפקד עם הילדים כאבא בבית? תחכי שהמצב בבית יתיצב, ותראי שהוא יהיה מוכן לשתף פעולה בנושא הילד. ואז תלכו ליעוץ גנטי, כדי לבדוק מה הסיכויים \ סיכונים להוליד ילד שיהיה בריא\חולה.

לעתים יש לי תקפות שאני לא ישנה טוב, חולמת הרבה מזיעה וקמה בתחושת חרדה מקלה לבינונית קמה , ולאחר מספר שניות הכל מסתדר ובמשך היום שוכחת שזה קורה לי האם זה מצביע על משהו? תודה על התשובה ש

לא הייתי מודאג מזה אם מפריע מאד - הייתי פונה לאיבחון במעבדת שינה

ש שלום רב, את מתארת מצב שקורה לאנשים רבים בעיקר בתקופות של לחץ רב או מתח. לא נראה לי שמדובר במשהו חריג. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום התבקשתי על ידי הפסיכולוגית הראשית במרכז ברה"ן שלנו לתת הדרכה בנושא ה DSM לפסיכולוגים ולמתמחים בפסיכולוגיה ישבתי על זה קצת ותרגמתי את ה DSM בפשטות שיהיה קל ל"עיכול"- יחד עם רקע היסטורי על התפתחות ה DSM יצא לי משהוא נחמד (ולא כבד מידי) אני מתכוון להשתמש בזה כ Hand-outs אצרף לך ב E_MAIL תאמרי לי עם זה יתאים לפורום - ותדריכי אותי איך לפרסם זאת כמאמר בברכה ד"ר פלד

ד"ר פלד, אשמח לעזור. טרם קיבלתי את האימייל. בברכה, טלי פרידמן.

מבקשת לדעת האם יש מרפאה בעיסוק טובה באיזור הדרום שמקבלת ילד בן 2 באופן פרטי.

יש צוות טוב מאד במכון לרפוי בעיסוק בביה"ח ברזילי באשקלון. למנהלת קוראים טובה זוסמן. נסי להתקשר אליה עם אותה שאלה. בהצלחה.

האם יש צוות טוב גם בבאר-שבע?

אורלי שלום רב, אינני מכירה. מצטערת. בהצלחה, טלי פרידמן

למה נגזר דיננו? אני מתמודדת כ8 חודשים עם בולמיה ואני אומרת מתמודדת...למרות שאני כבר חצי מתה אבל עדיין..החברה ממש מקשה עלי קשה לי להתמודד עם אנשים,עם החיים ועם המוות אני לא אשמה שאני שמנה!!!!!! למה צריכים להזכיר לי את זה!!!!! למה???????? למה אני לא יכולה להיות קצת לא מושלמת??

לאנגל שלום, אני לא אשת מקצוע, אלא בחורה עם ניסיון חיים. לבולימים יש קבוצת תמיכה, ותוכלי להרגיש בה שייכת. אולי טלי, שתחום התמחותה הוא הפרעות אכילה, תוכל לעזור פה. טלי, להערתך והארתך. עדי

קבוצת תמיכה? זה באמת נשמע נחמד...... אבל ההרגשה לי היא ל אשאני צריכה מישהו שיבין אותי ויתמוך(אולי עד לא מזמן) אלא יותר שנולדתי עם פגם, ואני אף פעם לא אוכל להיות נורמאלית."נורמאלית" כפי שמכנה החברה. אני חייבת לעוף מהבית ואין לי איך לעשות את זה מהר לזה אין לך פיתרון:)?

ממכתבך אני ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי - טלי תיעץ לך בזאת - עם לא תקבלי תשובה חיזרי אלי בפורום ! בהצלחה

אנג'ל שלום רב, תגובות הפונים תומכות ומסייעות. אין לי אלא להצטרף לתמיכה ולחזק את ידיך. רגעי המשבר קשים, אולם כשאנחנו נמצאים אחרי משבר כזה, אנחנו רק מתחזקים. ולמה? כי אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לעבור גם את המשברים הקשים. החזיקי מעמד, והשתמשי בחבריך ובמטפלים שלך לצורך עזרה. מבקרי הפורום והצוות המקצועי (כולל אני) נמצאים פה. בשבילך. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב! שמי לירון אברהם ואני תלמידת יב', במסגרת שיעורי סוציולוגיה פסיכולוגיה נתבקשתי לערוך עבודת גמר. בחרתי בנושא הקשר בין הגיל לבין העמדה כלפי הולדה של עובר בעל מום. הייתי רוצה לבקש את עזרתכם בחיפוש החומר לעבודתי: עוברים בעלי מומים ומהי עמדתם של אנשים כלפי הולדה של עובר בעל מום, מה מחליטים כאשר עומדים בפני מקרים כאלו האם מעדיפים להפסיק את ההריון? או להמשיכו? מה מרגישים וכו'. אני מקווה שתעזרו לי בחיפוש החומר מאמרים בנושא, ספרים ,אתרים או אפילו אם תוכלו להפנות אותי לגורמים שיכולים לעזור. תודה מקרב לב, לירון אברהם.

אתה עושה עבודה תיאורטית או עבדה אמפירית? יש לך שליטה באנגלית? אם אתה רציני אז צפויה לך עבודה רבה גם בספריה וגם בשטח. היום האינטרנט מוצף באתרים שבהם מוכרים לסטודנטים ישראלים עבודות אקדמיות תמורת תשלום. אם אתה לא מסוגל לכתוב בכוחות עצמך אז זו גם אפשרות- לא מומלצת ולא חוקית- אבל זאת אפשרות.

לירון שלום רב, בחרת נושא מעניין מאד, אך נראה לי שזה נושא גם מאד קשה הן בחיפוש החומר התיאורטי, והן מבחינה ריגשית. בניגוד לעצתו של מאיר (אינני תומכת בהעתקת עבודות) הייתי ממליצה לך לפנות למכונים להתפתחות הילד השונים, הנמצאים בבתיה"ח (שניידר/דנה וכו') ומחוצה להם. תנסי לפנות שם למנהל/ת או לעובדת הסוציאלית הראשית. הציגי את עצמך ואת מטרת עבודתך, וכולי תקווה שהם יוכלו לעזור לך. בהצלחה, (ואגב, אשמח לקרוא את העבודה לכשתסיימי, זה נשמע מאד מעניין) טלי פרידמן

מזל טוב אחי!! ולא אני לא על כדורים ( ברגע זה) לי יש יום הולדת מחר! באסה אני חייבת להגיד לך שלך לפחות יש חברים ואפילוו אם הם שכחו זה לא כזה ביג דיל לפחות יש לך חברים מה שלחלקנו אין ( אם אתה מבין למה אני מתכוונת) בקיצור תהיה אופטימי ! ותבדוק אימיילים בייייייי...... שווה להיות מהנדס מחשבים :)) סתםםםםםםםםםם

קיבלתי את האי מילים............... :) ואת ה V-CARD מת עלייך.............................!!!!!!!!!!!!!!! אופיר נ"ב כנסי דחוף לאי סי קיו

מומלץ שתמשיכו בנושא פרטי זה באופן פרטי ולא בפורום תודה ובהצלחה ד"ר פלד

לגמרי לא מתאים לפורום זה!!

אותי השארתם סקרן אך אפטור אותכם מפירוט

אל תזלזלי ב ד"ר פלד,הבנו את זה כשזה ניכתב על ידו בפעם הראשונה,את לא צריכה "לאשר" כל מה שהוא כותב.... אופיר

דוקטורים שלום, ברצוני ללמוד על מצבי לחץ טראומטיים בקרב אנשי רפואה ככלל, ועל מצבים כאלה באנשים פרא-רפואיים בפרט (זו אני החובשת). בייחוד על רקע המצב הבטחוני ואם ישנם ספרים שאתם יכולים להמליץ לי עליהם. בתודה מראש, עדי

עדי שלום רב, פרטי יותר מה את מבקשת, זה מעט לא מובן. ישנם מאמרים מזמן מלחמת המפרץ, על אנשי מקצוע (טיפול נפשי ופיזי), התמודדותם עם המצב, וכיצד הם תיפקדו כאנשי מקצוע. חפשי בחוברות "חברה ורווחה" (רבעון לעובדים סוציאליים), "שיחות" (כתב עת לפסיכותרפיה), ואולי אפילו ב"רפואה" (כתב עת של ההסתדרות הרפואית). את כל כתבי העת תוכלי בוודאי למצוא בספריות אוניברסיטאיות. אני מאמינה שגם ברשת קיים מידע לא מבוטל. בהצלחה, טלי פרידמן

טלי ושאר אנשי הצוות שלום, אני מתכוונת לאנשים שטיפלו בנפגעי פיגועים (דוגמת קו 5) האם הם פיתחו יותר תופעות של P.T.S.D מאשר אוכלוסיה רגילה? האם אתם תוכלו להפנות אותי לספרים העוסקים בנושא הזה בעברית? וכן לאתרים העוסקים בנושא הזה? השאלות התחילו להתעורר אצלנו דווקא בקרב המתנדבים הצעירים יותר. עדי

שמי רונית עברתי תאונת דרכים לפני כ-4-שנים וקיבלתי מכה חזקה בראש מאז אני סובלת ממצב של פוסט טראומה . עד לפני כחצי שנה אושפזתי ברמת חן באשפוז יום. כיום המצב התדרדר עד כדי גרימת נזק לעצמי כגון בתקופה אחרונה שתיית אלכוהול ועישון גראס כמעט כשנתיים אני נוטלת כדורים באופן סדיר כגון קלונקס ללא אבחנת כמות סרוקסט ועוד כדור שאני לא זוכרת כרגע. השבוע הקרוב אני נכנסת שוב לאשפוז יום עקב הנזק העצמי שלי כדי שלא אוכל לחשוב על הטראומה ולהרגיש מעט את התופעות הנלוות. הפיסכיאטר שמינה בת משפט המליץ על מספר נסיונות עברתי מספר נסיונות של טיפול כולל ביו-פידבק וגם P.T.S.D אשר לא הייתי מועמדת אידיאלית לטיפול עקב מצבי. כיום אני חסרת אונים בגלל היחסים הגרועים בני לבן זוגי וגם לילדי בשבועות הקרובים אני נאלצת לגשת שוב לרופא מומחה מטעם בית המשפט כדי להעריך את מצבי והחליט על אחוזי נכות לצמיתות. אני מאוד מפוחדת מכוון שמצבי התדרדר ואיני יודעת האם לספר לו על המצב החדש? האם יש לי סיכוי עוד לחזור למצבי או שמיציתי את כל אפשרויות הטיפול שהומצלץ לי האם אני אבודה? אני מודה לכם מראש תודה רונית

שלום רונית! האם עברת בירור נוירולוגי או נוירופסיכולוגי במהלך 4 השנים מאז התאונה? אם לא, זה כיוון אפשרי... אם את רוצה כתובות לפניה- תעלי שאלה בפורום זה. בהצלחה.

> בשבועות הקרובים אני נאלצת לגשת שוב לרופא מומחה מטעם בית המשפט > כדי להעריך את מצבי והחליט על אחוזי נכות לצמיתות. > אני מאוד מפוחדת מכוון שמצבי התדרדר ואיני יודעת האם לספר לו על > המצב החדש? כדאי לספר - להדגיש את הקשר לתאונה - כהתפתחות נזק לאורך זמן - זה יעזור לחוות הדעת > האם יש לי סיכוי עוד לחזור למצבי או שמיציתי את כל אפשרויות > הטיפול שהומצלץ לי > האם אני אבודה? תשובה על כך ניתן לענות רק לאחר איבחון מקיף - לא באינטרנת אני עוסק בחוות-דעת פסיכיאטריות לבתי משפט ויש לי הרבה ניסיון - אשמח להמשיך ליעץ לך בהצלחה רונית

שלום! לפני כחודש הייתי שרויי במצב מתח וחרדה נוראיים והומלץ לי לקחת למשך תקופה אסיבל (דיאזפם) לקחתי כדור ליום (לפעמים 2 ליום). ואז כעבור שבוע קרה הדבר הבא: במהלך הליילה התעוררתי מתוך שינה שכל הגוף שלי ממש ממש רועד וכאילו אין לי שליטה על כך. שהתעוררתי בבוקר הייתי בטוח שזה היה חלום אך כעבור שבוע נוסף זה קרה בלילה פעם נוספת. החלטתי לספר את זה לרופא המשפחה שנתן לי אסיבל, הוא אמר לי שאין לו מושג מה זה אך ביטל לי את האסיבל. שהעלתי בפניו את החשש שזה אפילפסיה הוא אמר שבדרך כלל באפילפסיה שכל הגוף רועד, בן אדם מאבד את ההכרה ולא זוכר כיצד רעד, ובטח שלא זוכר התקף שקרה בליילה בזמן השינה.... הפסקתי עם האסיבל ובינתיים שבועיים וחצי זה לא קרה. 1. האם באמת זה לא אפליפסיה בגלל שאני כביכול הייתי מודע לרעידות כל הגוף ועוד באמצע הלילה 2. אז מה זה? מה שם התופעה של רעד כל הגוף באמצע הליילה 3. האסיבל כגורם - הגיוני? תודה

לרוני שלום, אני חובשת. בידי מצוי ספר עם הסבר על תרופות (הספר נקרא: "תרופות - המדריך השלם" של פרופ' דינה מידס וד"ר איציק לוי ואסתי אנגל) ובו כתוב שהתרופה הזו יכולה לגרום לתופעות הקשורות במערכת העצבים המרכזית. הסבר יותר מפורט לדעתי הפסיכיאטר ייתן. ד"ר פלד, נא הער והאר את הערותיך והארותיך. עדי

יתכן שמדובר בתופעת לוואי נדירה של אסיבל מומלץ לפנות לפסיכיאטר - פסיכיאטר מבין יותר מרופא משפחה בעינין ממנו סבלת לדעתי לא היית זקוק לאסיבל - תכשיר שעלול לגרום לתסמונת גמילה והתמכרות - פסיכיאטרים לא אוהבים לתת אותו מסיבה זאת אם מדובר במשהוא קל יתכן ופסיכיאטר היה ממליץ טיפול לא תרופתי יעיל עם מדובר בחרדה יש תכשירים יעילים יותר ופחות בעייתיים מאסיבל

איזה סוג של ווליום לקחת ? 2 מ"ג, 5 מ"ג או 10 מ"ג? כמה זמן לקחת? אולי הרעידות בגלל שהגוף שלך דרש מינון גבוה יותר? בד"כ לווליום יש מעט מאד תופעות לוואי בזמן השימוש. ווליום ושאר הבנזודיאזפינים ממכרים אבל להתמכרות הזאת אחראים בלעדית ציבור הרופאים- כי בלי מירשם אין בנזודיאזפינים- זה משהו שקונים בבית מרקחת ולא ברחוב.

מי אתה מאיר?

לרופא הנכבד שלום רב! אודה לך מאוד אם תוכל להשיב לי על כמה שאלות והן : 1)הנני מטופלת כרגע בזיפרקסיה כדור אחד של 5 מיליגרם ליום ובגלל השמנת יתר הייתי רוצה להחליף כדור זה ברספרידל בהמלצת רופא ואני עשוייה לעשות זאת בקרוב שאלתי היא האם המעבר בין שני הכדורים יכול לעבור בצורה חלקה ובלי תופעות לוואי? 2)האם רספרידל גורם לפחות השמנה מהזיפרקסיה ? 3) איזה בדיקות רפואיות צריך אם בכלל על מנת לבדוק שלא נגרם נזק כלשהוא מנטילת התרופות הנ"ל ? תודה מיוחדת בכבוד רב סיון

> המעבר בין שני הכדורים יכול לעבור בצורה חלקה ובלי תופעות > לוואי? כן המעבר יכול לעבור ללא בעיה - אני רק מקווה שהיעילות הטיפולית תהיה מתאימה לפעמים לרספרידאל יש קצת תופעות לוואי של קישיון שרירים > 2)האם רספרידל גורם לפחות השמנה מהזיפרקסיה ? כן נהוג לחשוב כך - רספרידאל פחות משמין > 3) איזה בדיקות רפואיות צריך אם בכלל על מנת לבדוק שלא נגרם נזק > כלשהוא מנטילת > התרופות הנ"ל ? לא צריך בדיקות - חד משמעי - אין נזק - נעשו מחקרים רצחניים בין לאומיים לאורך שנים כדי להוכיח שהתכשיר לא מזיק - אחרת לא היה מקבל אישור לשימוש בבני-אדם (אחת הסיבות שהתכשירים האלה כל כך יקרים זה ביגלל הצורך לממן את ההשקעה הענקית של מחקרי בטיחות - יש להוכיח שאין נזק לפני שמתחילים ליבדוק את הפעולות על אנשים - שלב הבדיקה בבני אדם נועד להוכיח שהתכשיר באמת יעיל - אפילו יותר מתכשירי "אמונה" למינהם כגון צמחי מרפא והומופטיה- מדובר פה בעבודה רצינית ביותר להוכיח יעילות ובטיחות)

שלום רב, מאז ילדותי סבלתי מחוסר ריכוז קל. חוסר ריכוז מתבטא למשל בכך שבהרצאות אני לא מצליח לעקוב אחרי דברי המרצה, לפעמים "מפספס" דקות שלמות בחלומות בעקיץ. שמתי לב שחוסר ריכוז מתגבר לאחר אוננות למשך יומיים-שלושה. רציתי לשאול: האם קיימת תרופה נגד חוסר ריכוז שיכולה לעזור לי? בתודה מראש, זאב.

בד"כ חוסר ריכוז מהווה סימפטום ולא עומד כל כך בפני עצמו - חוסר ריכוז יכול להיות סמפטום של מספר רב של תסמונות 1) יש לאבחן את התסמונת 2) ואז לבחון האם ניתן לטפל בתסמונת המהווה את מקור הסמפטום של חוסר ריכוז

תודה לך על התשובה, אך עדיין ברצוני לדעת אם ידוע לך האם קיימת תרופה (רפואית/אלטרנטיבית) אשר מטפלת במנגנון הריכוז עצמו ולא ב-underlying causes (כי לא נמצאו אצלי כאלה שאפשר לטפל בהם) / או לפחות שמשפרת ריכוז לתווך קצר? בתודה מראש, זאב.

בני אושפז בכפייה, בן שלושים, מקבל מזה שבועיים ריספרדל...קראתי בנושא באינטרנט. האם מישהו יודע קצת יותר על השפעתו החיובית וגם השלילית???. האם ידוע לכם כיצד מקצרים את התקופה שנקבעה על ידי ועדה (שלא מצוות בית החולים,) אלא בגלל ערר שלו על האשפוז הכפוי????? ומה תפקידו של כדור הדקינט שקיבל בימים הראשונים ...אולי הוא נוגד תופעות לואי של הריספרדל? תודה

אמא של... כתב/ה: > > בני אושפז בכפייה, בן שלושים, מקבל מזה שבועיים ריספרדל...קראתי > בנושא באינטרנט. > > האם מישהו יודע קצת יותר על השפעתו החיובית וגם השלילית???. רספרידאל = תכשיר חדש אנטי-פסיכוטי > > האם ידוע לכם כיצד מקצרים את התקופה שנקבעה על ידי ועדה (שלא > מצוות בית החולים,) אלא בגלל ערר שלו על האשפוז הכפוי????? כל אדם (כולל) את יכולה לערער על החלטת הוועדה - הועדה חייבת להתכנס לדון מחדש במקרה - אני ממליץ לך לערער ברגע שיהיה שיפור במצבו - כאשר הוועדה רואה שיש שיפור יחד עם עירעור שלך הסיכויים שתקדים את השיחרור גדל > > ומה תפקידו של כדור הדקינט שקיבל בימים הראשונים ...אולי הוא נוגד > תופעות לואי של הריספרדל? > > > > תודה

אני מודה לך מאד על תשובתך אליי.

ביתי בת 12. הבעיה שהיא בודדה חברתית. איני יודעת אם היא לא מתאמצת, או לא מעוניינת או שלא מצליחה ליצור קשרים יותר עמוקים עם חברות. אני שמה לב שמחבבים אותה אך אין קשר עם ילדים אחה"צ כמעט אף פעם-אפילו לא טלפון. היא כרגע בחטיבת ביניים חדשה ואין לה שום קשרים בכיתה. עליי לציין שזוהי תופעה לאורך השנים עם הפסקות קלות שבהן כן הצליחה להתחבר עם חברה אחת מקסימום. פסיכולוגית שהיינו אצלה כשנה התרכזה בעבר ולא קידמה אותה בכלל. האם זהו מצב מדאיג וחריג כפי שנראה לי והאם אפשר לעשות משהו תודה

להדר שלום, אני לא אשת מקצוע אלא בחורה עם ניסיון חיים. השאלה שלדעתי, וזו דעתי האישית בלבד, שאת צריכה לשאול את עצמך היא: "האם הבעייה מדאיגה אותי, או אותה?" הסיבה לכך היא פשוטה: אם הבעיה מדאיגה אותך בלבד, היא לא תשתף אתכם פעולה. אבל אם הבעייה מדאיגה אותה, סביר להניח שכן. מה גם שזו רק התחלת החטיבה, וייתכן שזה ישתנה. אגב, כדאי לברר איתה את הסוגיה, כאשר שתיכן נינוחות. עדי

יתכן שזה עינין של אופי השאלה האם היא סובלת או העינין מפריע רק לך

הדר שלום רב, אני מבינה את דאגתך לילדתך, אולם לא נראה לי על פי הנתונים שאת מביאה שמדובר במשהו חריג. ישנם ילדים מופנמים ושקטים יותר, אשר אינם נמצאים "במרכז העיניינים". כפי שד"ר פלד כתב, ייתכן ומדובר באופי ובמבנה אישיותי. כניסה למערכת חדשה, כמו חטיבת הביניים, מהווה קושי עבור כל אחד, ונזקקת לה תקופת הסתגלות. תני לילדה לחיות על פי דרכה. חבל לתת לה את התחושה ש"משהו לא בסדר אצלה". גם טיפול פסיכולוגי של שנה הוא מטלה לא פשוטה לילדה בגיל זה. ייתכן וקיים אצלך קושי לראות את ילדתך בבידוד שהיא חיה, אך אם אינה סובלת מזה, אין צורך להתערב. אם ודאגתך ממשיכה, הייתי ממליצה לך לפנות לייעוץ פסיכותרפויטי. אולי הקושי שלך נובע מתכנים הקשורים אליך, ולא אל הילדה. אולי. בברכה, טלי פרידמן

להדר היקרה אני מבינה את דאגתך לבתך, אך... נסי לדבר איתה על זה ותמתיני בסבלנות בכל זאת זוהי תקופה חדשה בשבילה ( כניסה לחטיבה) וכידוע לך התחושה שהיא חשה כרגע היא כנראה תחושת זרות לכן רק הזמן יכול לעזור אינך צריכה להלחיץ אותה בקשר לנושא זה אך מנסיוני האישי אם את רואה שמצב זה נמשך יותר מדי זמן ואת חשה שהיא לא מרוצה ממנו נסי לדבר איתה על זה ולעזור לה לפתור את המצב לצערי..... לי לא היה עם מי לפתור אותו ומצבי מאוד רע כיום לכן... בתור אמא המבינה אותה ... נסי לחוש כיצד היא מרגישה כיום יכול מאוד להיות שנוח לה עם זה ולכן אין צורך בהתערבות נוספת אך אם היא אינה מרוצה ממצב זה את יכולה לעזור לה בשיחות אישיות ולפי דעתי בשלב זה פסיכולוג או כל גורם אחר אינו צריך להתערב מקווה שעזרתי מילי

שלום הדר! כאמא, אני יכולה להיות שותפה לתחושה המעיקה שמשהוא לא בסדר אצל הילדה שלי- איך זה שאין לה חברים וחברות? מעניין לדעת האם זו הבת הבכורה שלך, אם יש לה אחים ואחיות? בדרך כלל הנסיון עושה את ההבדל, וזה כלל נכון גם בגידול ילדים. כדי שבאמת תוכלי לבדוק עם עצמך עד כמה הבעיה היא בעיה, כדאי שתשאלי את עצמך את השאלות הבאות: עד כמה עולה הנושא לדיון בבית? כמה פעמים זה ביוזמת הילדה? במהלך השנים במסגרות החינוך השונות (החל מהגן ) כמה אנשי חינוך הצביעו עלכך כבעיה? האם ת מכירה את הנושא ממקום אחר, לא מהילדה (כמו למשל מנסיון החיים שלך או של בן משפחה אחר...) חוץ מזה שאין לה חברים וחברות- איך היא בלימודים, בבית, בתחומים אחרים בחייה? לעזרת אנשי מקצוע כדאי לפנות אם יש בעיה ביותר מתחום אחד-אני מסייגת את זה למקרים בהם הבעיה אינה מאד משמעותית לאדם הפונה. ומילה אחרונה: את לא לבד! יש מורה בכיתה שתפקידה לא רק לדחוס ידע לראשי התלמידים אלא גם לעזור להם להתאקלם ולהתחבר. אם תפני אליה, בודאי שהיא יכולה לעשות פעולות שונות כדי לעזור לילדים שאינם תופסים בקלות את מקומם בחברה- למצא מקום. בשביל זה יש שעות מחנך, ערבי חברה וכו'. יתכן והילדה שלך צריכה איזשהוא תיווך על-מנת ליצור קשר. מה דעתך למצא איזה אמא נחמדה בכתה, ובזמן שאתן נהנות זו מחברתה של זו, לבנות שלכן תהיה הזדמנות להנות גם-כן? בהצלחה!

תודה לכולם מקרב לב בתי היא הבכורה מנישואי הראשונים ולה עוד שני אחים מאוד קטנים מנישואי העכשויים. היא גדלה מגיל 4 עם אביה החורג ולהם יחסים טובים. אביה הביולוגי כמעט אינו בקשר. הפסיכולוגית אמרה שאולי יש לה חרדת נטישה. אנני בטוחה עד כמה היא מוטרדת ממצבה אך בטוח שאני הרבה יותר מוטרדת ממנה ועושה לה את המוות. היא אינה יכולה בשום אופן להסביר את מצבה גם כשמדברים בנועם. היא תמיד מעדיפה להישאר בבית. אין זה מצב הנובע מהחטיבה החדשה כי גם בשנות ביהס היסודי היה המצב דומה. תגובות בתודה

לא הייתי דואג !

אופיר ! יש חיים מחוץ לאינטרנת בחיים יש לשמור על איזון - יותר מידי ופחות מידי זה לא טוב אני מבין שאתה מאד נמשך למיקצוע שלנו אבל אני חושש מבעיה מסוימת (לא ברור לי עוד מה) מחילופי ההתכתבותשלך עם טלי אני חושש שישנה בעיה לציין שלא כל מה שכתוב במאמר או ספר הוא תורה מסיני ישנם תאוריות יותר שימושיות ויעילות לטיפול ויש המון דאות שפורסמו אבל אינם תורמים לטיפול כאשר תהיה איש מקצוע תטפל באנשים תחת הדרכה תיווכח בכך בנתיים תן כבוד לידע והנסיון - על תרגיש מושפל ועל תגיב באגרסיביות בילתי נשלטת. בהצלחה :-)

יש חיים מיחוץ לאינטרנט.מה אתה אומר?...באמת לא ידעתי, חשבתי שלאמא שלי קוראים "פורטל" ולאבא שלי קוראים "פורום"... :-) התכתבי עם טלי מיספר פעמים....והדגש זה על מיספר פעמים... אולי 4,וכמו שטלי כבר גיבשה דעה עליי,שהיא הבעירה יפה מאוד באי מייל,גם אני גיבשתי עליה,אז כלום לא ישנה,היא תמיד תיתנגד לכל מה שאני יכתוב,גם אני אם יצטט ממחקרים הכי עדכניים.... אז זה ממש לא משנה חוץ מיזה שאני בעמדה שאם זה לא יועיל,זה גם לא יזיק ומאיזה בעיה אתה חושש ?...שאני אובסיסבי לגבי המיקצוע או משהוא ? אופיר

אופיר שלום רב, "אם זה לא יועיל, זה לא יזיק"?? האם לא קראת בעיתונים על תביעות של פסיכולוגים ופסיכיאטרים ע"י מטופלים בשל הנזק הנפשי שנגרם להם בעקבות טיפול או אבחון מסויים??? בגלל שאנשים מתייחסים לתשובותיך ברצינות, עליך להתייחס אל האנשים גם כן ברצינות. אמירה מוטעית יכולה לגרום נזק ניכר. לכן הזדעקותי לנוכח אבחנותיך. קח את הדברים והמשך. התעסקותך בנושא, לא מוסיפה לך. בברכה, טלי פרידמן

אופיר לדבר אליך זה כמו לדבר אל קיר. אתה פשוט לא מסוגל להבין את חומרת מעשיך כאן וד"ר פלד כבר אמר לך שיש כאן בעיה של "אגרסיביות בלתי נשלטת"- במיוחד דבריך כלפי טלי פרידמן. לידיעתך לד"ר פלד כפסיכיאטר בכיר ישנה סמכות מטעם הפסיכיאטר המחוזי להפעיל הוראה לאישפוז בכפייה בכפוף לאישורו של הפסיכיאטר המחוזי וזאת במקרה של סכנה לציבור. אפשר להבין מחילופי הדברים כאן שאתה אולי מעורער ומסוכן. אם אפשר לאבחן ולטפל דרך האינטרנט אז אפשר גם לאשפז. קח את דברי בידידות לתשומת לבך.

קראתי את חילופי הדברים היום ואתמול, ובמידה מסוימת רציתי מיד להתערב לצדך: העימות האחרון התחיל בגללי, ואתה החלש, המותקף כנגד שני ה"הורים" בעלי הסמכות; והרי רק רצית לעזור... מצד שני יש משהו מוזר בדרך התגובה שלך, ואולי כדאי לך לתת את הדעת על כך: אתה ממהר מאוד להתערב, זורק משפטים, שפעמים רבות אין בהם כדי לתרום דבר וחצי דבר אלא רק לבלבל. ניקח לשמש את האמירה שלך על הכעס שלי: מכיוון שאני בטיפול אני יודעת שיש בה מן האמת, אבל זו תשובה חלקית בלבד (לכן גם לא הסבה תשובתך כל נזק). אבל ללא הטיפול המקצועי שאני עוברת, והתהליך ההדרגתי שנחשפתי בו לדברים ופיתחתי את ההבנה בנוגע אליהם, מה הייתי מפיקה מתשובתך? רק בלבול, אשמה ואולי אפילו כעס. מדובר בפורום, וודאי יש מקום לנוכחות אנשים מעבר לאנשי המקצוע בלבד. נדמה לי שתרומתך הייתה גדולה יותר אילו היית משתף אותנו במה שעובר עליך, וההתייחסויות שלך למה שאנשים כותבים היו ממקומות אישיים ולא ממקום של פסאודו-מטפל. קח את דבריי ברוח טובה - הם לא נועדו לפגוע.

לשואלת מילותיך כפנינים טובות. זו בדיוק היתה כוונתי כשהערתי לאופיר. אין מדובר פה ב"הורים" ברי סמכא, אם כי במכוונים. תשובות של משתתפים נוספים מתקבלות בברכה, במידה ואין בהם סיכון או פגיעה באדם השואל. ואגב, אינך אשמה בדבר, ובוודאי לא בהתנהלות המכתבים האחרונה. מדיי פעם הנושא הזה עולה מחדש. ולאופיר, צר לי על תחושתך כי יש לי עליך "דעה מגובשת". מעולם לא ניסיתי לאבחן אותך, או לרדת לפסים אישיים. הערותיי כלפייך היו רק במובן המקצועי כמנהלת בפורום. אם תעלעל מבין דפי הפורום תוכל לגלות כי לא מעט פעמים שיבחתי אותך על תשובותיך. חבל שהינך קל להיפגע, ומיד "מסתנוור" מעצם ההערה, כך שאינך מסוגל לראות גם את הדברים הטובים. בברכה, טלי פרידמן

למטפלים: לעינכם תמיד צריכה לעמוד טובת המטופל ובמקרה שלנו משתתף הפורום הודעה לאופיר כהודעתו זו של ד"ר פלד אין לה מקום כלל בפורום מה גם בהנחה שהתכוון לכל מילה אשר כתב והוא אכן דואג לאופיר וזו סיבת כתיבת ההודעה -ולא סיבה כלשהיא אחרת כפי שניתן לשער לאור התכתובות האחרונות בפורום- אם אכן הדאגה לאופיר היא סיבת הכתיבה יכול הנך ד"ר נכבד לעשות זאת הישר לאימייל של אופיר המצורף לכל הודעה שלו הנראה לך כי הודעה זו לאופיר בפורום אכן הנה לטובת אופיר או שמטרתה היתה לעזור לו להשתיק את עצמו? טלי - כפי שאת בעצמך כתבת צריך לדעת איך להעיר ולהאיר ראיתי את חליפת ההודעות עם השואלת וחליפת ההודעות עם אופיר אשר הציע כי תוסיפי גם את מפרי עיטך ואילו את בתגובה תקפת אותו תגובתי לך השארתי שם אכן המסר ברור ........ ראיתי גם את השינוים שחלו בהודעות אופיר עד כי ההודעה נפתחת באינני פסיכאטר/פסיכולוג וכו' ורק אח"כ הענין עצמו אני מניח כי מה שמפריע לכם היא צורת ההתנסחות של אופיר אשר הנה נחרצת וקובעת אישית לאור ההקדמה המפורשת והארוכה אינני רואה בכך כל רע השאלה כיצד מגיבים הקוראים ויש קוראים אשר רואים בכך בעיה ומכאן שיש לתת הדעת על כך יהיה עליכם להציע דרכים שונות אפשריות לאופיר אולי כי יציין שע"פ מה שקרא או שהנו תלמיד תיכון ועוד כמטפלים אתם צריכים לדעת כי דרך ההתקפה איננה נושאת פרי אלא גורמת להתקפה נגדית או כניעה אשר אינה דבר רצוי ואתם כמטפלים אינכם0 יכולים לקבלה ובטח שלא לנסות ולגרום לה אופיר - כפי שצינתי נדמה לי כי הבעיה של הצוות איתך היא הניסוח הנחרץ והקובע חד משמעית ציון העובדה כי אינך בעל מקצוע איננה משנה את הנחרצות של הקביעה אינני יודע מה להמליץ לך כי כל אחד וסגנונו הוא אבל אולי ניסוח תשובה כהבעת דעה ולא כעובדה נחרצת הוא אשר נדרש באשר לנחרצות וקביעת העובדה - אומר כעת משהו לא בטוח שתבין לא כי הנך טיפש ח"וח אלא כי זה דרכו של עולם שום דבר איננו נחרץ וחד משמעי יש והתהליכים העקרונות שלהם זהים אך ההתבטאות הנה שונה מאדם לאדם לנו נוח לראות את הדברים כעובדות חד משמעיות זה מקנה לנו סדר ובטחון זוהי גם דרכו של עולם שתחילה אנו מקבלים כל דבר כעובדה רק יותר מאוחר אם אנחנו באמת אבל ממש מקצוענים אנו יודעים להכיר בשוני הקיים, אין זה דבר פשוט כלל .... באשר לפסיכולוגיה ופסיכאטריה אלו ענפים צעירים ביותר /שהננו יודעים מעט מאד אלו בעיקר תאוריות אשר משקפות בין היתר את אלו אשר הגו אותן כפי שכבר צוין כאן יש ענף בפסיכאטריה שהנו אנטי פסיכאטריה [לא שהנני יודע מהו] אבל מהשם ניתן ללמוד כי יש מחלוקת מהותית אז כרגע למד ,שנן, הבן כל אשר הנך קורא עם הזמן אם תעסוק בתחום אני מקוה שתדע למצוא את הדברים הנכונים אשר אינם בהכרח התאוריה אשר קראת בספר זה או אחר בהצלחה!

יש לי חבר.....הכל היה מדהים ביננו אבל לפני חודש אביו נפטר מדום לב בצורה פתאומית. חבר שלי בן 20 ומאוד קשןר היה לאביו. מאז שזה קרה הוא פשוט מרחיק אותי ממנו. הוא מתייחס אלי בזלזול בקושי מתקשר ומעליב אותי. הוא לא רצה שאבוא להלוויה וגם לא לשבעה. כאשר ניסיתי לסיים את הקשר שגורם לי סבל רב הוא התחנן שלא אעזוב אותו,אבל מצד שני אמר לחבריו שאין לו עצבים אליי.כששוב עבר שבוע בלי לשמוע ממנו אמרתי לו שאני רוצה שניפרד,הוא אמר לי שאני אגוצנטרית,שהוא רוצה אותי אבל הוא לא מסוגל להיות כמו פעם.אני לא רוצה לעזוב אותו אבל אני לא יכולהיותר עם היחס הזה.אני מתוסכלתממנו אבל יודעת שהוא סובל. הוא לא נותן לי להתקרב מה לעשות????????????????????

יקירתי, בת כמה את? עד כמה את רצינית ביחס לחבר הזה? יש עוד כמה שאלות שעולות בדעתי כרגע, אבל אין מקום לכולן. ההתיחסות של חברך אליך בשעת משבר, עם כל הכאב וההבנה למצבו, נותנות אינדיקציה מסוימת ליכולת ההתמודדות שלו ברגעים קשים. תחשבי טוב אם זה מה שאת רוצה. ובאשר אליו- הוא בהחלט עובר דברים לא פשוטים, וכדאי שיפנה לאיש מקצוע. בהצלחה!

פסיכולוגית... אני בת 19 ויותר מהכל אני רוצה לעזור לו וגם לעצמי. אני פשוט לא יודעת איך להתנהג....... אולי את יכולה לייעץ לי מה עליי לעשות.......לא אכפת לי שלא נהיה חברים אבל איך אוכל להתקרב אליו אם בכלל?הוא רע אליי ומפחיד אותי אני רוצה לעזור לו........וגם לעצמי.....

פסיכולוגית... אני בת 19 ויותר מהכל אני רוצה לעזור לו וגם לעצמי. אני פשוט לא יודעת איך להתנהג....... אולי את יכולה לייעץ לי מה עליי לעשות.......לא אכפת לי שלא נהיה חברים אבל איך אוכל להתקרב אליו אם בכלל?הוא רע אליי ומפחיד אותי אני רוצה לעזור לו........וגם לעצמי..... אני צריכה אותו כמה שזה נשמע פאתטי........

לפסיכולוגית שלום רב, אני מברכת את השתתפותך בפורום. ככל שיותר אנשי מקצוע ישתתפו בפורום, כך הפונים ייזכו לחוות דעת מגוונות ואמינות. בתקווה לראותך גם בהמשך, בברכה, טלי פרידמן

שלום אלמונית מוות פתאומי של אדם חשוב מהווה נקודת התחלה לתהליך ששמו א ב ל תהליך זה מתאפיין בשלבים מוכרים שלב ראשון של שוק וחוסר אמון - שלב זה של כאב חזק מתאפיין בשינויים בהתנהגות ובאישיות שלב שני הוא שלב ההכחשה לפעמים מתנהגים כאילו האדם לא מת - לפעמים יש הכללה גם ביחס לאנשים אחרים עם שינויים קיצוניים בהתיחסות אילהם שלב שלישי הוא שלב הכעס - כועסים וזה יוצא על כל מי שליד האדם המתאבל שלב שלישי הוא שלב הדיכאון בו עלול להתפתח דיכאון קליני - חוסר חשק - עצבות וירידה בתפקוד שלב אחרון הוא שלב ההשלמה ובו האדם מסיים את האבל וחוזר לעצמו התהליך בכללותו נמשך שנה שלמה - כל חג או ארוע מישפחתי גורם להחמרה זמנית בד"כ השלבים מופיעים בעירבוביה - אצל החבר שלך יש כעת סימנים רבים לשלב הכעס וזה טביעי אין מה לעשות - תהליך האבל חייו לקראת - כל הנידרש זה תמיכה - בטוח שלא מומלץ להוסיף גורמי דחק כגון איומים בפרידה ודרישה להחליט החלטות קשות את צריכה להחליט אם את רוצה להיות איתו עלייך לסבול את תהליך האבל - לתת לו את הזמן - את יכולה להתנתק ממנו ולחקות הוא כבר יבקש את קירבתך - אם את לא מעונינת ורוצה להפסיק את הקשר - הוא יחווה עוד אובדן ועוד אבל (הפעם עלייך) - בד"כ אם אין בעיות נפשיות והאישיות חזקה אנשים מתגברים על גורמי דחק אלו בהצלחה אלמונית בת 19 - את עוד צעירה אבל כבר רואה שהחיים זה לא פיקניק

אלמונית שלום רב, אני מסכימה עם דבריו של ד"ר פלד. תהליך עיבוד האבל, הוא תהליך מורכב וקשה עבור המתאבל. כמו כן לא פעם בשל המורכבות הנפשית הקשורה לתהליך, אנו עדים לשינוי התנהגותי אצל האדם. כך גם ככל הנראה אצל חברך. בדרך כלל האדם "מתעשת" אחרי תקופה מסויימת (אפילו שנה), ולומד לחיות עם האובדן. השאלה כעת היא אם יש לך את הסבלנות, היכולת והרצון להיות לצידו במצבו הנוכחי. חברך זקוק כעת לתמיכה, כמעט ללא תנאים מגבילים. אולם עליך לשמור גם על עצמך, ולא לתת לאובדן שלו, להשתלט על חייך. את מספרת שהוא מתנהג אליך רע, ואת סובלת. עליך לחשוב בינך לבין עצמך האם את מוכנה "להיות שם בשבילו" אפילו במחיר של הויתור שלך על האהבה שהיתה לפני המשבר ולחכות ולראות לאן הדברם יתפתחו, או מאידך לקום ולעזוב אך להתמיד בהחלטתך, כיון שהתנהגות ה"יו-יו" לא תועיל לך או לחברך. זו בוודאי לא החלטה פשוטה, אך עליך להחליט. גם לחוסר ההחלטה שלך, לתחושת הסבל שלך, ולפחד של חברך שמא תנטשי אותו בכל רגע נתון, יש השפעה לא טובה על הקשר. בברכה, טלי פרידמן

הייתי כאן פעם.אמרו לי לפנות לקב"ן וכו'. לא היה לי אומץ אבל ללא ידיעתי,בעקבות נסיון שלי לפגוע בעצמי הופניתי לקב"ן. הבעיה היא שלא היה לי מה להגיד לו. וגם לא רציתי ללהגיד לו. הוא גורם צבאי ואני לא רוצה שהוא יפגע בפרופיל שלי או יחייב אותי לעשות דברים. כשהייתי אצלו הוא נתן לי להרגיש שהבעיות שלי מגוחכות וכבר לא התשק לי לדבר עלהם. איך אני אסביר לו שאני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד......וגם אין לי כוח. אני פוחדת להיכשל....... בסוף הוא אמר שאני לא צריכה טיפול.שששאני יכולה לבד. אבל אני לא.......

חיילת יקרה שלום רב, אניג לא אשת מקצוע, אבל בחורה עם ניסיון חיים. ברצוני להגיד לך שכישלון הוא חלק מהחיים, הרי לומדים מכשלונות!!! עדי

צרי איתי קשר טלפוני לחצי על שמי בדף הפורום - יפתח כרטיסי האישי - טלפני לטלפון הנייד שלי - על תיתיאשי אני מאד עסוק אבל בסוף עונה אני משרת במילואים בברה"ן אני יכול לעזור לך בהפניה ובעצה ממתין לטלפון - לא להתיאש !! :-)

לדוקטור פלד !!!!! אני פשוט לא מסוגלת להרים אליך טלפון. כשקראתי את התגובה שלך ממש הרגשתי שאכפת לך ועל התחושה הזאת אני אומרת לך-תודה ! יותר משה.....להתקשר..להתאכזב.....אני לא יכולה. עכשיו אני בסדר,אני רק לפעמים נהיית עצבנית נורא עד כדי כך שאני עושה כאלה שטויות. הגרוע הוא שאני מודעת להכל,אני מרגישה שאין לישליטה על עצמי. אני באמת מעריכה פסיכולוגים אבל כל שתוכלו הוא לשקף את מצבי..אני מבינה את מצבי טוב מאוד אנירק לא יודעת איך לצאת ממנו. אני גם רגע אחד מרגישה טוב ובשניה אחת מתהפכת..... אני סתם מפונקת,אין לי מי יודע מה בעיות.לפעמים נדמה לי שאני יוצרת אותם.אז למה רע לי כל כך? יש לי חברים אני מתייחסת אליהם נורא ואיום לפעמים.אני רק רוצה לנוח,להרגע סוף סוף.... אני לא יכולה ככה. אתם לא חייבים לענות לי. אני לא מוכנה לעזור לעצמי..אני פחדנית. תודה דוקטור פלד..על הבעת האכפתיות.באמת שזה עשה לי טוב !!

לחיילת שלום רב, תפעלי לפי המלצתו של ד"ר פלד. חשוב שתקבלי טיפול. לא משנה ממה את סובלת, ואם לדעת אחרים (גם אנשי מקצוע) את מסוגלת להתמודד עם זה לבד. אם בתחושה שלך את לא יכולה להתמודד, אז את זקוקה לעזרה. עם תחושות לא מתווכחים. פני לד"ר פלד, וקבלי ייעוץ. זה חשוב בשבילך, לעצמך. ואל תתיאשי. בברכה, טלי פרידמן

אם תפגעי בעצמך זה יעזור לך? יעזור לך לא להכשל? אולי יותרו לך ולא ידרשו ממך דברים, תצאי מזה, יותר מפחיד למות, יותר מפחיד להשאר נכה ותלוי באחרים, יותר מפחיד לא לנסות לחיות מאשר לנסות ולא מי יודע מה להצליח בחיים, מה את חושבת שלכולם קל? לכולם נחמד? שלכולם הכל מצליח? בפרוש לא! מה שכולם עושים זה להציג! כולם מציגים שטוב להם, שיש להם , שהם מצליחים, אף אחד לא רוצה לחשוף טעויות שלו, והפסדים , וכמה נזקים הוא גרם, ואיך אמרו לו ברמזור שהוא מטומטם, ואיך אמרו לבחורה שחשבה שהיא יפה, שהיא בעצם מדמינת. ואני יכולה לתת לך עוד דוגמאות. מי בקש ממך להרים את כל כדור הארץ על הגב שלך? ואם בקשו אז שיבקשו, תגידי שאת לא מנוף. להתמודד עם מה? מה שאת צריכה לחשוב זה רק על הצעד הבא, כן לקום, לא לקום, כן לעשות לא לעשות , יגידו עלי, אז שיגידו עלי, אני לא אמות מזה. אדם הורג את עצמו אלף פעמים לפחות לפני שהוא מת באמת, תחשבי על זה!

קראתי שאנשים שנוהגים לחתוך את עצמם יכולים להתמכר לכך, הן התמכרות נפשית הן התמכרות פיזית בשל הבתא-אנדורפינים המופרשים בעת החיתוך. בילדותי הייתי ילדה מוכה. שתי שאלות לי אליכם: האם קיימת הפרשת בתא-אנדורפינים גם בשעת הכאה "חצי"סבירה (דהיינו בלי חתכים ופגיעות המצריכות טיפול רפואי). אם כן, האם אפשר להסביר בכך את הצורך הפיזי כמעט לחוות כאב, צורך שאני חשה כיום - 14 שנה "אחרי".

לא מתמכרים לכאב הצורך שלך נובעה מסיבות פסיכולוגיות את יכולה לברר אותם בשיחות עם פסיכולוג בהצלחה

התמכרות היא לא להכאב... החיתוך הוא מעיין "הפניית כעס כלפי העצמי".... ולכם כל פעם שתיכעסי,הדרך החידה "שתידעי" להתמודד עם הכעס הוא להפנות אותו כלפייך... פסיכולג,יודע לעזור במיקרים כאלב,ואני מאחל לך הצלחה :-) אופיר נ"ב אני לא חושב שיש כזה הכאה :"חצי" סבירה...כי אין כזה דבר הכאה סבירה

אני לא פסיכולג\פסיכאטר\עובד סוציאלי... התמכרות היא לא להכאב... החיתוך הוא מעיין "הפניית כעס כלפי העצמי".... ולכם כל פעם שתיכעסי,הדרך החידה "שתידעי" להתמודד עם הכעס הוא להפנות אותו כלפייך... פסיכולג,יודע לעזור במיקרים כאלב,ואני מאחל לך הצלחה :-) אופיר נ"ב אני לא חושב שיש כזה הכאה :"חצי" סבירה...כי אין כזה דבר הכאה סבירה

אופיר הרחקת לכת... "הפניית כעס כלפי עצמי"?????? אולי זו תשובה שמתאימה לך, אבל לא לכל אחד. עצם העובדה שאתה כותב שאתה לא איש מקצוע, לא מורידה מערך תשובותיך. מתייחסים לדבריך ברצינות, אז נא לשמור על כללים בסיסיים של לא להתיימר לאבחן ולתת דיאגנוזות! היזהר בלשונך ובאבחנותיך!! בברכה, טלי פרידמן

לשואלת שלום רב, "התמכרות לכאב" זהו שם קצת גדול ולא מדויק. אין בספרות המקצועית מונח שכזה (כפי הידוע לי) אולם בשנים האחרונות נתגלתה תופעה אצל אנשים מסויימים שחותכים את עצמם, מכבים על עצמם סיגריות וכו' לא בצורה שמסכנת אותם עד כדי מוות. ההסבר לתופעה הוא בעיקר נפשי, ונסיון לענות על צורך נפשי כלשהו (שאצל כל אדם זהו צורך נפשי אחר!), וכמו כן מתלווה לזה תחושה פזיולוגית של שיחרור חומרים מסויימים מרגיעים במוח, שתורמים לתחושה של רגיעה לאחר הפציעה העצמית. להערכתי, עליך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי בהקדם. זוהי תופעה מורכבת, הגורמת להרס עצמי חמור (כולל גופני: צלקות וכו'). גם עובדת היותך ילדה מוכה לשעבר, אינו מקל עליך את החיים בוודאי, ואפילו רק בשל העובדה המצערת הזו, הייתי מפנה אותך לטיפול. לגבי הקשר בין היותך ילדה מוכה בעבר לבין השימוש בפציעה עצמית, קשה לומר. את התשובות הללו תוכלי לקבל במהלך הטיפול הפסיכותרפויטי, והעלאת התכנים השונים. אם את זקוקה להמלצות לטיפול, את יכולה לפנות אליי ואנסה לסייע (פרטיי בכרטיס האישי, ע"י הקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

אני כבר בטיפול פסיכולוגי, וחלק גדול מהתחושות שלי ומהסיבות להן כבר ברור לי (ולמטפלת שלי) במידה לא מבוטלת. בשאלה שלי התמקדתי בהיבט הפיזיולוגי בלבד: האם תיתכן הפרשת בתא-אדרופינים גם במכות שאינן פוצעות ממש (והכוונה לפצעים פיזיים בלבד)? תודה על תשובותיכם.

שאלה מצוינת. יש לי אותה בעיה מפעם לפעם {כל חודשיים} אני עושה לעצמי חתכים בידיים בעזרת סכין יפני, אני לא יודע מדוע אני עושה זאת אך אני חש דחף לעשות זאת. הבעיה הזאת מבלבלת אותי ומבהילה מאוד את האנשים שרואים את החתכים, אני רוצה לציין שאני לא עושה זאת על מנת למשוך צומת לב, אני לובש חולצות עם שרוולים ארוכים. אני רוצה לדעת למה אני מזיק לעצמי.

תיראי את הקישור ששלחתי ללטלי,זה מאמר מעניין...... אם תוכל תיקרא גם את המאר,שהצעתי לטלי....הוא מסביר מבחינה דינמאית... אבל הכי חשוב,ליפנות לטיפול פסיכולגי אופיר

לאורי שלום רב, כפי שהמלצתי ל"שואלת", אני ממליצה גם לך לפנות לטיפול. תופעת הפגיעה העצמית הינה תופעה מורכבת, שהסיבות לה רבות. תוכל לגלות את הסיבות שגורמות לך לפעול בדרך זו בתוך תהליך טיפולי. אל תנסה להתעלם מהתופעה. עליך לטפל בה. חבל שתמשיך לסבול. בברכה, טלי פרידמן

אני נותן לך תשובה אין התמכרות פיסיולוגית להכאות יש התמכרות (אנדורפינים ) לריגושים במישור הביולוגי פיסיולוגי הסיבה לפציעה עצמית לא ידועה - ולכן רוב ההסברים שייכים לתאוריות פסיכולוגיות למינהם

אני מתנצלת על הנדנוד, אבל מכיוון שזה ממש עקרוני עבורי, אני חייבת לשאול. כתבת שהאנדורפינים ממכרים לריגוש. לפי מה שקראתי מדובר במעין "משכך כאבים" שהגוף מפריש. האין זה ההפך מריגוש? האם תוכל להסביר בדיוק איזו התמכרות פיזיולוגית יכולה להיווצר במצב של הכאה חוזרת ונשנית?

שלום ד"ר פלד . אמרו לי שאולי אתה תוכל לעזור לי, לעבודת מחקר אני מחפשת מידע שיצביע על הקשר בין התנהגות אלימה ומערכת העצבים, ידוע לי על שינויים פיזיולוגים שעוברים על אדם בשעת כעס והתפרצות. חסר לי חומר לגבי מערכת העצבים. אודה לכל מי שיפנה אותי למקורות. בברכה ותודה, ברכה

הקשר העיקרי הוא עם האונה הפרונטאלית (קידמית) פגיעה בתפקודי האונה הקידמית מלווה בחוסר אינהיביציה על דחפים והתפרצות אלימה באיזה מסגרת המחקר שלך ? האם זה מחקר תאורתי או מעשי? מרכז ברה"ן בו אני עובד מכיל מטופלים שהיו אלימים - ויש מחקרים בכיוון שאת מדברת עליו - את יכולה להשתלב עם את באה מרקע אקדמי

הרקע שלי הוא חינוך מיוחד, מזה 11 שנים אני מנהלת מע"ש מרכז עבודה שיקומי למפגר, הפחתנו את האלימות בכ 90% באמצעות תוכנית יחודית שפתחתי. המחקר שלי הוא במסגרת השלמת תואר B.E.D שדחיתי עד כה. אשמח להשתלב. תודה ברכה

שלום. מזה כחודש וחצי אני לוקחת כל בוקר סרוקסט. היום בצהרים נזכרתי שכנראה שכחתי לקחת כדור.לקחתי מיד כדור. שאלתי היא: אם לא לוקחים את הכדור בשעה הרגילה זה יכול לגרום לנזק, או אם במקרה לוקחים שניים ביום האם זה מזיק גם. אשמח לתשובה מהירה! מאד מודאגת. מיכל

מיכל על תדאגי לא קורה דבר עם שוכחים לקחת את התכשיר אפילו יומים - וגם עם בטעות נוטלים 2 אפילו 3 כדורים התכשיר אינו רעיל - אינו מסוכן - והשפעתו היא השפעה מאזנת לכן לא יוצעים מאיזון עם שינויים קטנים ונדירים באופן לקיחת התכשיר מי רשם לך את הטיפול את זקוקה למעקב והדרכה צמודים שכוללים גם מי שיתן לך תשובות אלו אשמח להמשיך ליעץ

אם את פה...צרי איתי קשר... אני רוצה להתייעץ איתך על משהו דחוף תודה אני מקווה שיש לך מושג מי אני

למלאך שלום רב, אין לי מושג מי אתה, אולם בכל מקרה אתה יכול לפנות אליי טלפונית. פרטיי נמצאים בכרטיס האישי שלי. בברכה, טלי פרידמן

טלי,זו מיטל

שלום רב, בן זוגי מטופל בסרוקסט בעקבות חרדה ודכאון, כמו כן הוא נמצא כרגע בגמילה מאלכוהול אשר לזמן רב שימש "כתרופה" לתחושות הקשות אותן הוא חווה. יש לציין שהוא אינו נעזר הרבה בעניין הגמילה ורק לעיתים מתייעץ עם פסיכולוג. הסרוקסט "הורג" את החשק המיני וכן את היכולת! האם זה תירוץ או שלא ומה אפשר לעשות בנידון במקרה שזה נכון? האם ידוע לכם על איש מקצוע אשר "מתמחה" בגמילה מאלכוהול? האם אפשר קצת לעודד אותי בכך שהתמכרות היא לא לכל החיים? האם סרוקסט הוא התשובה הטובה ביותר? תודה רבה

מי מטפל - רופא משפחה פסיכולוג או פסיכיאטר? לגבי החשק המיני זה זמני בד"כ וחולף כאשר התכשיר מתחיל לפעול התמכרות היא לא לכל החיים עם המתמכר מצלוח בטיפול - צריך המון כוח רצון לכך

נירה שלום רב, התמכרות היא סוג של הפרעה הניתנת לטיפול, אך בדרך כלל מדובר בטיפול אינטנסיבי, ולא פעם טיפול אישפוזי. רק כך ניתן לאחד את הגמילה הפיזית והנפשית כאחד. כך לפי דעתי, לפחות. כמובן שתלוי גם במשך ההתמכרות ובכמויות הנצרכות. לגבי השימוש בסרוקסט...אם תעלעלי בין שאלות הפונים תגלי כי התופעות שאותן הזכרת מופיעות אצל רבים. לגבי מומחה בהתמכרויות...קיימים כאלו לא מעטים, ואת יכולה לפנות למרכזי הגמילה השונים ולבדוק אצלם. לעולם אל תאבדי את התקווה שיהיה טוב יותר... כי הייאוש לא יביא אותך לשום מקום.. בברכה, טלי פרידמן

יש לי בן מקסים בן 11 חודשים, שאוהב אותי מאוד כשאנו לבד. יש לו מטפלת ברוב ימות השבוע אך קשה לו לעזוב אותי, ויש לנו סצנות בכי בכל בוקר. אבל... ברגע שאביו או אמא שלי מגיעים הוא "שוכח" ממני לחלוטין. הוא אינו רוצה לגשת אלי, לתת נשיקה או לנופף לשלום ואף נמנע מלהביט בי. הוא פוגש את אביו בבקרים או בשישי-שבת ואת אימי בימי ראשון (אז היא שומרת עליו) ובשבת בצהריים למספר שעות. הקשר החם ביניהם מחמיא לי, אני מאושרת בשבילו ושמחה שיש לנו ילד חברותי מאוד ולא נודניק, אך אני נעלבת מההתנהגות הזו. אולי משהו בי מפריע לו והוא ממהר "להפטר" ממני? אולי לא טוב לו איתי? אולי אין לי משהו שנמצא אצל אביו וסבתו, משהו אישיותי שמשדר נאמר- רוגע או סמכותיות או משהו דומה? עלי להוסיף שבעלי אוהב מאוד ילדים, וגם ילדים זרים נמשכים אליו מאוד ונענים לבקשותיו במהירות וכן שאימי גננת במקצועה. דבר אחרון- כשהוא עייף או חולה הוא רוצה רק אותי. אני מבולבלת מאוד ומוטרדת מהנושא. אודה על תשובתך!

לא רואה בעיה אצלו - נראה שהבעיה אצלך - אתן לטל ליעץ לך

לאנונימית שלום רב, לפי תיאורך, ילדך מתנהג כראוי. הוא אוהב אותך וקשור אליך, אך מסוגל ליצור קשר גם עם שאר סביבתו ולהניח לך ללכת כשאת צריכה. כשהוא חולה ולא מרגיש טוב, הוא זקוק רק לך, כי הוא חש כנראה איתך הכי בטוח, בדיוק כפי שהייתי מצפה מכל ילד שיחוש. אם כך, התנהגותו של הילד נורמלית בהחלט. הבעיה היא בהרגשה שלך. הילד לא אוהב אותך פחות מהאחרים, או עושה לך "דווקא" או מיו "ברוגז" כשהוא מתעניין באביו או בסבתו. ובכל זאת את חווה את זה כ"נטישה" שלו אותך או כזלזול. אחת המשימות הקשות של האם היא להתחיל "לשחרר" את הילד תחת חסותה. זה קורה גם בגילאי הינקות במידה מסויימת, ובמידה מוקצנת יותר בגיל ההתבגרות של הילד. אם את חשה כעת קושי או תיסכול, כדאי לך לגשת לטיפול. זה יעזור לך להתמודד עם תחושותייך, חרדותייך, ובוודאי יכין אותך למשברים הצפויים בהמשך הקשורים לחווית הקשר אם-תינוק. בברכה, טלי פרידמן

ק ל ס י פ י ק צ י ה ב פ ס י כ י א ט ר י י ה , ו נ ק ו ד ו ת ה י ס ט ו ר י ו ת 5 להלן סיפור התפתחות האבחנות בפסיכי טרייה בהמשכים - חלק 5 Schnider היה ממשיכיו של Kreaplin, הוא התעניין באיתורם סימנים קליניים אשר יהיו עיקריים ומשמעותיים ביותר כדי לאבחן סכיזופרניה. לאחר תצפיות ואיסוף נתונים בחוליו, הוא ניסח את: First Rank Symptoms המפורסמים שלו. הם היוו את הקריטריונים העיקריים אשר לדעתו צריך לאבחן בחולה כדי שיהיה ניתן לאומר עליו שהוא סובל מסכיזופרניה. סימנים אלו כללו: הלוצינציות שמיעה, שמיעת מחשבות, שידור והשתלה של מחשבות מלווה הרגשת ריקנות לנוכח שליטה מבחוץ, אשר מופיעים באופן פתאומי ללא קשר לוגי לאירועים חיצוניים בחיי החולה. שיטה אבחנתית המבוססת על איתורם של סימני מפתח תהיה דומיננטית בכל הקלסיפיקציות שיבואו בשנים שלאחר מכן. ותהווה בסיס לשיטות הקלסיפיקציה גם בימינו. ויכוחים רבים קיימים סביב הקריטריונים החשובים לאבחנה ספיציפית. כבר ב- 1911 Bleuler פרסם 4 קריטריונים לאבחון הסכיזופרניה, שהיו שונים מאד מאלו של Schnider וכללו את ארבעת ה"A" המפורסמים שלו: Autisim, Associations, Ambition ,Affect,

סקירתך מעניינת, ונראית מקיפה בהחלט. זהו חומר חשוב לכל מי שמתעניין בפסיכיאטריה. יישר כח!

אולי גם את תיכתבי משהוא קטן.... מה את אומרת ? ל"דר פלד....קבל ח"ח (חיזוק חיובי?)... אופיר

תודה טלי :-)

מיצבי מצב-רוח התוויה: מיצבי מצב-רוח ניתנים כטיפול למניה, דכאון, ומקרים מעורבים הקשורים למחלות ביפולאריות, במקרים של ציקלוטימיה קשה, מחלות סכיזואפקטיביות, לעיתים הם בשימוש לטיפול בהפרעה של שליטה באימפולסים, הפרעות אישיות קשות, והפרעות המלוות פיגור-שכלי. קטגוריות: 1 . LITHUM תכשיר טיפול ראשון למחלה ביפולארית. בעל תכונות אנטי-מאניה (תכונה נוגדת-דכאון חלשה) 2 . ANTICONVULSANTS (למשל טריל )יעילים במטופלים שנכשלו בטיפול בליטיום. יעילים יותר מליטיום במקרים של מאניה במסגרת מחלה ביפולארית RAPID CYCLE . יעילות לדכאון לא מוכחת. 3 . VERAPAMIL תכשיר להורדת לחץ-דם שהוכח כבעל תכונות חלשות נגד מאניה. ניתן לשימוש במטופלים שאינם מסוגלים לסבל תכשירים אחרים. CARBAMAZEPINE מנגנון פעולה: לא ידוע יתכן וקשור ל מערכת גאבא התוויה: משמש לאפילפסיה של האונה הטמפוראלית TLE נאוראגליה טריגמינאלית. בפסיכיאטרייה משמש למאניה ממחלה ביפולארית ולציקלוטימיה קשה. פרוטוקול טיפול: הערכה גופנית מלאה, רוטינה מלאה, דגש על ספורה לבנה, תיפקודי בלוטת-תריס, ותפקודי-כליה, רמת בדם כל שבועיים בחודשיים הראשונים, כל חודשיים בשנה הראשונה, 4 פעמים בשנה לאחר השנה הראשונה. מינון: קיים במינונים של 100 מ"ג ו 200 מ"ג להתחיל 200 מ"ג, לעלות ב200 מ"ג כל יומיים שלשה (לא יותר מ200 כל יום) עד למינון של800 מ"ג מינון טיפולי ממוצא 600-1200 מ"ג ליום, ניתן לעלות עד 1600 מ"ג ליום במינונים מחולקים (מבוגרים לא לעבור 1200 מ"ג ליום) רמה טיפולית בדם 8-12 מק"ג/ מ"ליטר, השפעה טיפולית דורשת 2-4 שבועות התווית נגד: 1 . הריון והנקה 2 . גלאוקומה 3 . מחלה קרדיאלית, הפאטית, כלייתית. 4 . סיפור של דיכוי מח-עצם 5 . מקרים של רגישות אלרגית לTCA או MAOI מחצית חיים בתחילה 25-65 שעות בהמשך (אינדוקציה של אנזימי כבד) 12-18 שעות. תופעות לוואי: 1 . סדאציה, סחרחורת, אטאקסיה, דיסארטריה, 2 . בחילות כאבי-בטן 3 . טשטוש ראיה 4 . ירידה ב TSH היפוטירואידיסים 5 . פריחה ודרמאטיטיס אקספוליאטיבית 6 . עיקוב הולכה קרדיאלית ואריטמיות 7 . צהבת (במחלה הפאטית שליש חצי מינון) 8 . שינויים בספירה לבנה אגראנלוסוטוסיס לאוקופניה להפסיק טיפול ולהתייעץ עם המטולוג כאשר WBC<3,000, neutrophils<1,500, hematocrit <32% platlets<100,000, reticulocytes<0.3% יש להפנות לפנימאי עם סימנים של שפעת או פטקיות דימומים בעור. אינטראקציה בין-תכשירים 1 . אנטיפסיכוטים- סדאציה, אטאקסיה, טשטוש 2 . CALCIUM CHANELLL BLOKERS - מגדיל תופעות לוואי ניורולוגיות של קרבמזפין 3 . DIGITALIS - ברדיקרדיה 4 . ליטיום - מגבירים הדדית תופעות לוואי ניורולוגיות ופגיעה בבלוטת תריס 5 . THEOPHILINE - פוטינצאציה הדדית עם קרבמזפין רמת קרבמזפין עולה עם: cimitidine, dilitiazem, erythromycin, isoniazid, nicotinamide, valporic acid, propoxyphene, verapamil, fluxetine. רמת קרבמזפין יורדת עם: phenytoin, primidone, phenobarbital, TCAs, theophylline

קיראו בעיון! ייתכן והמידע הנ"ל יספק תשובות... בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, קודם כל אני מתנצלת.... ומאוד מעריכה את עבודתך כאן בפורום . ולשאלותי: אני בת 38 , נשואה ואם ל-2 בנות, מאובחנת מזה כשנה כמאנית דיפרסית. מטופלת כרגע בתרופה שנקראת "טריל" - לאחר שהטיפול בליתיום לא התאים לי- היו לי המון בחילות ומאוד שמנתי .. ברצוני לברר: א. מהם תופעות הלואי של הטריל? ב. מהם ההשלכות של חולות במאניה דיפרסיה על ילדהם? ג. היכן אפשר למצוא חומר בעברית על המחלה וההתמודדות איתה? ד. האם אהיה אי פעם "נורמלית" ? ה. האם בעלי יכול לאשפז אותי בכפייה? או לקחת ממני את בנותי? - בגלל המחלה? אודה לך מאוד על מענה לשאלותי ... ושוב סליחה.

> > ולשאלותי: > אני בת 38 , נשואה ואם ל-2 בנות, מאובחנת מזה כשנה כמאנית דיפרסית. > מטופלת כרגע בתרופה שנקראת "טריל" - לאחר שהטיפול בליתיום לא > התאים לי- > היו לי המון בחילות ומאוד שמנתי .. > ברצוני לברר: > א. מהם תופעות הלואי של הטריל? טריל = טגרטול או בשפה המיקצועית CARBAMAZEPINE אני מצרף הסבר על התכשיר מייד כהודעה חדשה בפורום - תראי שם את כל ההתוויות ותופאות לוואי > ב. מהם ההשלכות של חולות במאניה דיפרסיה על ילדהם? ילדים זקוקים להורים - כל עוד את מאוזנת ומטפלת בהם אין בעיה - יש ליפעול כך שלא יהיו החמרות שידרשו אישפוזים - ואים זה כן קורה אז לתקופות קצרות > ג. היכן אפשר למצוא חומר בעברית על המחלה וההתמודדות איתה? אנסה להסיג לך > ד. האם אהיה אי פעם "נורמלית" ? אנחנו לא משתמשים במונך נורמאלי - את סובלת מתופאה מוכרת - הרבה אנשים חשובים בהיסטוריה סבלו מזה והגיעו להסגים גדולים - תפקדו והצליחו בחיים גם יותר "מנורמאלים" אחרים - כל עוד את מאוזנת את לאפ חות טובה מאף אחד אחר > ה. האם בעלי יכול לאשפז אותי בכפייה? או לקחת ממני את בנותי? - > בגלל המחלה? מותר לאשפז אדם רק עם הוא גורם נזק וסיכון מיידי לעצמו ולזולתו - במניה דפרסיה מותר רק עם מגיעים למצב של סיכון יחד עם מצב מאני פסיכוטי - כלאמר ממש ממש עושים שטויות רציניות - עם בעלך יפעל לאשפז אותך במצב כזה אז את מבינה שזה יהיה מתוך דאגה והגנה עלייך שלא תפגעי בעצמך או באחרים לא ניתן לקחת ממך את בנותייך > > אודה לך מאוד על מענה לשאלותי ... ושוב סליחה. > >

אני בולמית כבר שנה. אמנם אני לא מקיאה אבל השתמשתי בכדורים משלשלים ועשיתי ספורט אינטנסיבי.לפני כחודש התאשפזתי בתל השומר במרכז להפרעות אכילה משך זמן הטיפול היה אמור להיות 3 חודשים ואני אחרי 3 שבועות עזבתי כי אני חושבת שהטיפול מתאים יותר לבנות שמקיאות כי יש שם השגחה צמודה 24 שעות ואני לא מקיאה מה שכן הם לימדו אותי לאכול לאט ולהתרכז באוכל.אבל הם לא מנעו ממני את התקפי הבולמוס שיש לי לעיתים קרובות מאד. כתוצאה מהבולמוסים אני מרגישה שאני משמינה אחרי כל דבר שאני מכניסה לפה.רציתי להגיד רק שבהתחלה שקלתי 110קג ואחרי זה הורדתי45קג ואחרי זה כתוצאה מדיכאון עליתי 12 קג מאז אני כל הזמן חושבת רק על קלוריות ועל כמה שאני שמנה מבחוץ שמסתכלים עליי אנשים אומרים לי שאני נראית מצויין ואני צריכה להוריד רק 2קג אבל אני רואה את עצמי כמו 200 קג.והגעתי למצב שמהרגע שאני מתעוררת בבוקר אני רק חושבת על האוכל.אני רואה את האוכל או בתור מפלצת או בתור החבר הכי טוב שלי ואני שואפת להיות רגילה כמו כולם ולא לבכות יום שלם בגלל שאכלתי משולש פיצה. עכשיו מה שאני שואלת זה האם אני יוכל לטפל במחלה בכוחות עצמי אם יש לי מספיק כח רצון ובנוסף לזה טיפול פסיכולוגי? כי עד כמה שהבנתי המחלה היא בראש

חבל שהתיאשת מגהה - בגהה יש את אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בארץ וגם בהשוואה לעולם ביכלל מדובר במחלה קשה חשוכת מרפא שבמידה זאת או אחרת תלווה אותך בחיים - טיפול מוקדם ואגרסיבי - כמו בגהה - חשוב להפחית את עוצמת המחלה לעתיד עם את עוד יכולה הייתי נותן סיכוי חוזר לטיפול בגהה

לד"ר פלד - בתור מישהי שנעזרה בפורום זה בעבר ומוקירה תודה לכל מי שנמצא מהעבר השני של הרשת ומוכן לעזור, אני מרשה לעצמי להעיר כי לפעמים עדיף לדחות את מתן התשובה לזמן שבו אתה פנוי יותר ולא לעשות זאת מתוך לחץ או מחויבות לתת תשובה. ליאת כתבה כי היא התאשפזה בבית חולים תל-השומר ואתה בתשובתך ענית לה על בית חולים גהה, וההבדל בין שני המקומות גדול. לתשומת לבך. לליאת - מנסיון שלי כמישהי שסובלת גם כן מהפרעת אכילה, שמתבטאת בהקאות ובלקיחת משלשלים, התמודדות עם הפרעת אכילה, מכל סוג שהוא, הוא קשה ודורש כוחות נפש עצומים, אך מצד שני לא תמיד המסגרת האשפוזית מתאימה לכל אחד. חשוב שתבררי עם עצמך מה היא הסיבה האמיתית לכך שעזבת את האשפוז - האם כי ההתמודדות היתה קשה מדי והחלטת לוותר או שבאמת המסגרת הזו לא מתאימה לך. אני מצאתי כי המסגרת המתאימה לי ביותר לטיפול היא טיפול פסיכולוגי בשילוב עם טיפול דיאטתי, ולא מסגרת אשפוזית אותה שללתי. אני יכולה להעיד על עצמי כי הדרך הזו קשה יותר, מאחר ואת רוב ה"מלחמה" ברצון להקיא וברצון לקחת משלשלים במהלך השבוע אני צריכה לעשות בעצמי, דבר שנמנע במסגרת אשפוזית בעזרת השגחת הצוות הרפואי 24 שעות ביממה. אם תחליטי שאכן יש לך מספיק כוח להתמודד עם זה לבד, חשוב שתמצאי לך מטפל/ת שתהיה זמינה לשעות משבר לפחות טלפונית, אם לא לתאום פגישות חרום. אני מצאתי שהדבר מאוד עוזר אם אפשר להתקשר ממש רגע לפני האכילה או ההקאה או נטילת המשלשלים, ולפעמים אפילו מספיקה התחושה שהאופציה הזו קיימת. כנראה עצם הידיעה שיש מישהו שמוכן ל"תפוס" אותך ברגעים הללו מספיקה לעזור לי לגייס כוחות ולעבור עוד יום בלי להקיא. חשוב להדגיש שזו דעה אישית בלבד ולא מקצועית, ואני ממליצה לך לחכות גם לתשובתה של טלי, אבל בכל מקרה בהצלחה.

ליאת שלום רב, חבל שעזבת את בית החולים, כי שם הטיפול האינטנסיבי ביותר. את עצמך מעידה שלמדת שם מספר דברים חשובים. אולם אין ברצוני לומר לך מה עליך לעשות, והסיבות שבעטיין עזבת את ביה"ח שמורות עימך. ולגבי הטיפול: כעת משחזרת הביתה, האם את מטופלת איפשהו? מה את עושה בחייך? מה גילך? באופן עקרוני ניתן לקבל טיפול אמבולטורי הכולל טיפול פסיכותרפויטי, והשגחה של דיאטנית ורופא. זה קשה יותר, ודורש יותר כוחות מהמטופלת. הייתי שמחה לדעת מה דעתך בנושא. בברכה, טלי פרידמן

האם ידוע על מחקרים או ספרות בנושא "האם יש הבדלים בזכירת חלומות בין גבר לאשה ובתוכנם" בתודה מראש

לא ידוע

יורם שלום, תחפש חומר הקשור לחלומות, לפי גישת יונג. שם אולי תמצא את מבוקשך. גם פרויד כתב על זה ספר שתורגם לעברית "פשר החלומות". בברכה, טלי פרידמן

רציתי להבין איך מצב הקשור למום במסתם גורם לחרדה. תודה.

רווית שלום, אני חובשת. גילוי המום כנראה מחייב בדיקות נוספות, ואולי גם ניתוח. כניסה למצב החדש יכולה להכניס לעיתים לחרדה. עדי

לא בטוח שיש הסבר טוב - מדובר בתצפית קלינית

שלום לכם. יש לי שתי שאלות. האחת - האם אני יכולה להתמודד בכוחות עצמי עם "עצבנות יתר", ללא רופא וללא תרופות? הסיבה לעצבים האלה ברורה לי: במשך שנים רבות נאלצתי לחיות עם משוגע שמצבו החריף והלך תחת קורת גג אחת (תחילה זה היה אבי, ולאחר שהוא עזב את המשפחה - אותם סימפטומים של המחלה הופיעו אצל אחי, והם הלכו והחריפו). במשך הזמן הזה "בערתי על אש קטנה", שלא לדבר על אימא שלי... בקיץ האחרון במשך כמה חודשים אחי היה גוסס ממש. לא ידענו אם ימשוך עוד שבוע או חודש... על רקע פסיכיאטרי כמובן. הרופאה שלו אפילו אמרה שבאנו אליה מאוחר מידי. אמי ואני כבר חשבנו שנאבד אותו... אני הייתי בחופש מהלימודים (אני סטודנטית) והייתי המטפלת שלו. אני לא יודעת איך, אבל הוא שרד וכבר יכול ללכת. לרקע הזה מצטרפות עוד מחלה מעצבנת (תחום נשים) שאף רופא לא יודע לטפל בה. עכשיו אני מאוד עצבנית, כאילו ששפכתי את כל הסבלנות של החיים שלי באותם חודשים של טיפול באחי. אימרו לי בבקשה, אילו תרגילים אפשר לעשות (אין לי כסף לחוג מדיטציה) כדי להרגע. השאלה השניה קצת מוזרה, אבל חשובה לי לא פחות. אני סטודנטית למתמטיקה ומחשבים והזמן יקר לי מאוד. אבל הזמן פשוט נמס לי בין הידיים והתוצאה - אני לא מספיקה כלום. השוותי את עצמי לסטודנטים רבים שמצבם דומה לשלי והם מספיקים הרבה יותר. ניסיתי לנתח את סדר היום שלי, אם אני עושה דברים מיותרים. יצא שכל דבר אני עושה ממש לאט. נשמע פשוט : "אז תתחילי להזדרז!" נכון? ניסיתי להקציב לעצמי זמנים, כי עובדה שבמצבי לחץ (לפני מבחנים, איחור אפשרי להרצאה, אורחים לא צפויים וכו') אני מתפקדת מצויין מבחינת המהירות. זה עובד מצויין, חוץ מדבר אחד אני מרגישה לחץ אדיר ! הדופק שלי עולה, כולי רועדת, כל השרירים - מכווצים, מופיעים קמטים על המצח... אני בטוחה שזה לא בריא להילחץ. המסקנה שלי - משהו אצלי דפוק במוח. ביכולת אירגון, ריכוז מתמיד ושליטה עצמית. אני בטוחה שלפחות חלק מכם נתקלתם בבעיות מסוג זה. אשמח ואודה לכם אם תתחלקו איתי בפתרונן.

את מתארת תגובה לגורמי דחק הטיפול היעיל ביותר הוא להפחית בדחק קחי על עצמך פחות - תפרסי את ההתחיבויות מומלץ חופש כעת לזמן מה בהצלחה

איזה יופי של תשובה דוקטור,ממש עזרת לה.לך,לך תעזור לשועלים.

סיון שלום רב, בנוגע לשאלתך הראשונה: מה בדיוק היה לאביך, ומה היה לאחיך? קשה להתייחס לשאלתך מתוך דבריך המעורפלים. עצבנות יתר ניתן לפתור בתרגילי הרפייה, אך אצלך לדעתי מדובר במשהו שמעבר. עליך אולי לפנות לטיפול מקצועי. את יכולה לקבל טיפול כזה במחיר מסובסד גם דרך האונ' (שירותי היעץ, המחוייבים לסודיות וחשאיות), דרך המרפאה לבריאות הנפש הקרובה לאזור מגורייך או דרך קופ"ח. גם שאלתך השניה נראית לי קשורה למצב הכללי בו את מצויה, ולכן כשאי לך להגיע לטיפול. אי אפשר לפתור הכל לבד, ואת נראית שאת נמצאת תחת לחץ ועומס רב. עליך לשחרר קצת את העול המוטל עליך, גם אם בצורה של ללכת לטיפול ולמצוא מקום לפרוק את הלחץ, החרדות וכל היתר. בברכה, טלי פרידמן

ראשית רוצה אני להודות לך על תשובתך ותנחומייך. בהמשך לתשובתך מיום 5/11/00; אני בן 33 ואימי בת 68. אימי אישה עצמאית מאוד, ישנם עוד 2 אחים מבוגרים ממני בעלי משפחות ואינם גרים בבית אימי. אני גרתי עם הורי עד לפני כחודשיים, ובו בזמן המשכתי לתמוך בהם עד הרגע האחרון. מקורח המציאות נוצר קשר הדוק מאוד בין אימי לביני, כך שלמעשה אני המרכז השני של חייה כיוון שאבי ז"ל היה המרכז הראשון שלה. לגבי, לשמחתי ולצערי חוויתי חוויות אלו בעבר (מות חברי הקרוב) לפני כ 4 שנים ואני יכול לאמר בודאות שאז חוויתי רושי בהרבה יותר חזק והיתי באבל פתלוגי במשך תקופה ארוכה, כ 3 שנים; אך היום, לשמחתי ולצערי מות אבי לא גורמות לי לחוויות שחוויתי בעבר (עם מות חברי), מאחר שאני מודע יותר למחלה ולמצב, ויודע למה שעתיד לקרות. מודה לך על תשומת הלב! בברכה, עדי דורון

ראשית קבל נא את תנחומי, רציתי לחלוק עימך בצערך מאחר ואני מתמודדת בדיוק עם אותו המצב. אני בת 29, ואבי נפטר לפני כחודש וחצי לאחר מחלה קשה, יש לי אחיות נשואות + ילדים, ואני חזרתי הביתה לפני כשנה עקב התדרדרותו של מצבו הרפואי של אבי, וגם אימי מכורח הנסיבות והקרבה הפיזית מאוד תלויה בי, למרות שהיא עובדת, ולמרות גילה הצעיר (50). תשובה איך מתמודדים עם מצב כזה ואיך משתחררים מהתלות עדיין אין לי, ואני מניחה שהזמן יגיד את שלו בענין זה. אבל חשוב לדעת להתחלק בנטל, ולא להרגיש שנשארת לבד עם האמא, האבל והאבדן. בכל מקרה, רק רציתי שתדע שיש עוד במצבך, ושאתה לא לבד.. אני מקווה שזה עוזר במשהו,

שלום לעינבל וגלי, גם אני חוויתי את האובדן האב (ואח"כ גם האם) תזכרו תמיד, שכמה שלכם קשה, לאימא זה הרבה יותר קשה!!! ייתכן שהיא תתאושש מזה וייתכן שלא. חשוב שתתנו לה להגיש שמה שלא יהיה, אתם לצדה. עדי

גלי היקרה ! מצטער לשמוע שיש עוד במצבי אך תודה לך על תשובתך , אשמך לעזור אם אוכל

עדי שלום רב, אמנם מות אביך מצער בוודאי, אך טוב שלמדת להפיק לקחים ממות חברך, ולזהות סימנים של אבל פתולוגי. כעת נראה שהמשימה העיקרית שלך היא לחזור לשגרת החיים החדשה, ולתמוך באימך. במידה ואתה חש שהנטל כבד מדיי, הפעל גם את יתר המשפחה. בכל מקרה, רצוי שתדע לקחת לך את המרחק הרצוי, כדי שלא תהפוך להיות מ"ס אחד אצל אימך, והקשר ההדוק ביניכם ייהפך לתלות חונקת. אם תזדקק לייעוץ נוסף, אני פה. בברכה, טלי פרידמן

רק עכשיו קמנו משבעה מודה לך על עזרתך הרבה

שלום רב, בתאריך 8.11.2000 שעה 11:44 עניתי לשאלתך לגבי בדיקות הדמייה . רק לתשומת לבך , שתגובתי לא " תבלע" בין השאלות . מצפה לתשובתך, שוב המון תודה

משום מה אני לא רואה את תשובתך תוכלי לחזור עליה?

שלום דר' פלד, לגבי שאלתך- כן. עברתי CT, MRI , מיפוי עצמות וכמובן רנגן. הממצאים היו: פריצת דיסק ל5-ס1 וכיפוף במפרק עצם הזנב. למעט הפריצה , הכיפוף עצמו אינו בהכרח גורם לכאבים . ישנה אנשים עם אות העקמומיות ואינם חווים כאב. כלומר , אכן נתגלו ממצאים אובייקטיבים ואני מטופלת בכדורים אנטי דלקתיים. קיבלת י זריקות קורטיזון בעצם הזנב , ללא הועיל. שאלתי , כאמור , לגבי טיפול בכדורים אנטי דכאוניים \ חרדה במגמה לשכך את הכאב הפזיולוגי ??? האם מצב נפשי מהווה " טריגר " או מחריף כאב קיים ???

שלום מזה חודש אני מטופל בפרוזק לאחר שטופלתי בסרוקסט בעקבות חרדות קשות הקשורות לשירות צבאי, אני אמור להתחיל טיפול פסיכיאטרי ושאלתי היא האם במצב כזה אני כשיר לבצע שירות מילואים. הרגשתי היא שאינני מסוגל אך האם גם הצבא יתייחס לעובדה זו ?

כן הצבא ישחרר אותך עליך לבקש בדיקה אצל קב"ן דרך קצינת קישור לבדיקה תביא מהפסיכיאטר מיכתב המפרט את הטיפול שאתה מקבל אתה תשוחרר עם סעיף פסיכיאטרי של 21 יהיה דיווח אוטומאטי למשרד התחבורה - יקראו לך לשיחה עם פסיכיאטר של משרד התחבורה אבל 99% שלא ישללו לך את הרישיון

דורון שלום רב, הצבא חייב להתייחס לכך. אתה יכול לקבל חוות דעת מהפסיכיאטר שנתן לך את הסרוקסט, ולהגישה לצבא. במידה ויש לך תחושה ששירות מילואים יזיק למצבך וידרדר אותו, עליך לפעול לביטול או עיכוב של השירות, עד שתעשה את כל ההליכים עם המחלקה לבריאות הנפש שבצבא. אם אתה זקוק לסיוע נוסף, אתה יכול להתקשר אליי (הפרטים נמצאים בכרטיס האישי, תקליק על שמי). בברכה, טלי פרידמן

הנני גרושה מזה כ- 7 שנים ולמרות שאני יזמתי את הפסקת הנישואין טרם הצלחתי להתגבר על כך, כך שאני מניחה כי יש איזו שהיא חרטה על המעשה. סיימתי הנישואין בצורה שקטה כאשר מטרה אחת עמדה לנגד עיניי - שילדיי לא יפגעו כלל או אם זה אפשרי אז מינימום פגיעה . שוחחתי רבות עם בניי והם מבינים לחלוטין מדוע לא יכולתי יותר להשאר במסגרת זו . מזה כחדשיים אני מובטלת מאחר ומקום עבודתי נסגר ואנכי מתרוצצת מראיון אחד למשנהו בחיפוש אחר מקום עבודה, אך טרם הצלחתי למצוא תעסוקה/עבודה ההולמת את כישוריי, נסיוני והשכלתי בנוסף לשכר הנמוך ביותר המוצע היום במשק, דבר הגורם לי ללחץ אדיר מעבר לחשש כי לא אמצא עבודה (באמצע שנות ה- 40) ומה יקרה בתום קבלת האבטלה מאת המוסד לב. לאומי. לחץ זה גורם לי להסתגר בבית, פוגע בבטחון העצמי שהיה לי, בשמחת החיים וכו'. חשבתי שזה זמני, אך זה לא נראה כך, אני חוששת שזה יעמיק וידרדר אותי לדכאון....... אשמח אם תוכל לייעץ לי/לכוון אותי, לא מוצא חן בעיניי מצב זה ולא הייתי רוצה כי בניי יראו/יבחינו/יושפעו. בתודה נא להשיב לי בתור האלמונית

ניצה כתב/ה: > > הנני גרושה מזה כ- 7 שנים ולמרות שאני יזמתי את הפסקת הנישואין > טרם הצלחתי להתגבר על כך, כך שאני מניחה כי יש איזו שהיא חרטה על > המעשה. > סיימתי הנישואין בצורה שקטה כאשר מטרה אחת עמדה לנגד עיניי - > שילדיי לא יפגעו כלל > או אם זה אפשרי אז מינימום פגיעה . שוחחתי רבות עם בניי והם > מבינים לחלוטין מדוע לא > יכולתי יותר להשאר במסגרת זו . > מזה כחדשיים אני מובטלת מאחר ומקום עבודתי נסגר ואנכי מתרוצצת > מראיון אחד למשנהו > בחיפוש אחר מקום עבודה, אך טרם הצלחתי למצוא תעסוקה/עבודה ההולמת > את כישוריי, > נסיוני והשכלתי בנוסף לשכר הנמוך ביותר המוצע היום במשק, דבר > הגורם לי ללחץ אדיר > מעבר לחשש כי לא אמצא עבודה (באמצע שנות ה- 40) ומה יקרה בתום > קבלת האבטלה מאת > המוסד לב. לאומי. > לחץ זה גורם לי להסתגר בבית, פוגע בבטחון העצמי שהיה לי, בשמחת > החיים וכו'. > חשבתי שזה זמני, אך זה לא נראה כך, אני חוששת שזה יעמיק וידרדר > אותי לדכאון....... > אשמח אם תוכל לייעץ לי/לכוון אותי, לא מוצא חן בעיניי מצב זה ולא > הייתי רוצה כי בניי > יראו/יבחינו/יושפעו. > בתודה > >

ניצה שלום, אני לא אשת מקצוע אלא בחורה עם ניסיון חיים. מציאת עבודה זה תהליך שלוקח המון זמן לעיתים. אני מצאתי אחרי ארבעה חודשים. אני מציעה לך בינתיים כמה טיפים: להגיע בזמן לראיונות, להקפיד על הופעה, ולעשות רושם טוב. בעניין שכר, כדאי לך להתפשר. אם הוא יראה שאת טובה, הוא יעלה לך את השכר. עדי

את מתארת גורם דחק (STRESS) רציני - דחק קיומי גם מבנה האישיות שלך הוא כזה שאת רגישה להערכה עצמית מה יחשבו עליך ילדיך ואנשים אחרים- ולכן המצב לו נקלעת הוא מלחיץ עוד יותר יש צורך להסתגל למצבים חדשים ולהתמודד עם אפשרות של ירידה ברמת חיים את צודקת מהחשש שעלול להתפתח דיכון - וכמובן שהתפתחות כזאת לא תעזור לך להתמודד - הייתי מתחיל עם - פסיכוטראפיה תמיכתית עם מרכיבים פסיכודינאמים - יהיה צורך לעקוב שלא מתפתח דיכאון המצדיק גם התערבות תרופתית - לכן כדאי שהפסיכוטראפיסת יהי פסיכיאטר צרי איתי קשר ליעוץ נוסף דרך פרטים בכרטיס אישי (לחיצה על שמי בדף הפורום)

לאלמונית שלום רב, אני מסכימה עם דבריו של ד"ר פלד, פרט לעובדה שהפסיכותרפיסט יהיה גם פסיכיאטר. זה לא הכרחי, ופסיכותרפיסט טוב, ידע להפנותך לפסיכיאטר כשתזדקקי לכך. אץ יכולה לפנות לטיפול בשירות הציבורי, במרפאה לבריאות הנפש, או דרך קופ"ח. במקומות אלו הטיפול יהיה זול יותר מאשר פרטי. בברכה, טלי פרידמן.

לד"ר פלד שלום, בעבר סבלתי מחרדות ומדכאון , טופלתי בפרוזק ובקסנקס לפי הצורך במשך שנה עד שלא היה צורך יותר. זה היה לפני שש שנים בערך. בתקופה האחרונה התחילו לחזור החרדות שגם התחילו להשפיע על התפקוד, כמו למשל ביטול לימודים. והן הולכות ומתעצמות. מדיכאון לא סובלת ברוך השם. מה עושים?? זה משהו שילווה אותי לתמיד?

ראשית תתחילי לקחת שוב את אותו טיפול - נהוג לחשוב שמה שעזר בעבר יעזור שוב לקיחת טיפול פותרת לך את הבעיה - לא צריך להיות מושפע מהצורך לקחת תכשיר תרופתי לאורך זמן וגם לכל החיים - זה לא אומר שאת אדם פחות טוב או פגום - אנחנו בעידן שאחוזים גדולים מהאוכלוסיה נוטלים טיפולים קבועים כדי להרגיש טוב ולתפקד (אינסולין לסכרת - לחץ-דם וכו..) זה סימן הטכנולוגיה המתקדמת של העדן המודרני שמאפשר איכות חיים ואורך חיים. ליפני עידן התרופות אנשים פיתחו דיכאונות בעוצמה של חוסר תפקוד מוחלט והתרדרות לדיכאון עד כדי התאבדות ברור לך מה עדיף בהצלחה תעדכני אותי - צרי איתי קשר ליעוץ נוסף דרך פרטים בכרטיס אישי (לחיצה על שמי בדף הפורום)

הבנתי כי יכולות להיות תופעות פיזיולוגיות המחקות חרדה. בשנים האחרונות עברתי תקופה (ארוכה) קשה, והגבתי בין השאר בקשיי שינה (קושי להרדם ו/או יקיצות מוקדם בבוקר, מלוות בדפיקות לב לא טופלתי תרופתית והמצב השתפר. לאחרונה אני סובלת מדפיקות לב חזקות המופיעות בעיקר בזמן שכיבה במיטה או הישענות לאחור בישיבה (בדרך כלל אחרי ארוחה), לפעמים התופעה מלווה בקושי "לנשום עד הסוף" התחושה היא שמשהו לוחץ או חוסם בבטן בצד שמאל, וכשאני לוחצת על המקום הוא קשה וכואב ואני חשה את הדופק שם בחוזקה , עד כה ייחסתי את התופעה לתגובה של לחץ או חרדה, אך התופעה אינה דומה לזו שהיתה בעבר, ולמרות שסיבות לחרדות לא חסר, היא מופיעה גם ללא "טריגר" מעורר חרדה (וכאמור מתגברת אחרי הארוחה) . אשמח לשמוע האם התופעה מוכרת , והאם יתכן שהיא על רקע פיזיולוגי ולא רגשי. מה ואצל מי לבדוק? אוסיף שאני מטופלת באלטרוקסין מזה 16 שנה בעקבות השימוטו. בדרך כלל מאוזנת. תודה רבה החרדתית או שלא...

חוסר איזון תיפקודי תריס יכולים לחקות חרדה יש לבדוק גם: תפקודי בלוטת אדרנאל הפרעות קצב לב (ECG) לבצע אקו-לב לשלול צניחת מסתם מיטראלי בדיקות רוטינה דם שתן

מזה כשנה אני סובלת מכאבי גב חזקים, לאחר שעשיתי בדיקות והכל נמצא תקין ולא נמצאה בעיה, התחילו לי חרדות שמא יש לי מחלה קשה ואין הם מגלים אותה, לאחרונה הרופא נתנה לי טופס בדיקות דם אך אני מפחדת לעשותם מחשש שמא יגלו לי גידול, ראשי כל הזמן טרוד במחלה הזו, מה עלי לעשות?

ד"ר פלד שלום שאלתי לפני יומיים שאלה ולא קיבלתי תשובה. הלוצינציות היפנופומפיות - מדוע זה קורה? האם זה נגרם עקב מתח נפשי? מה קורה במוח במצב כזה? האם תוכל להסביר ולפרט מעט על תופעה זו. תודה מראש ca

CA שלום רב, הלוציונציות הינן הפרעות בפרספציה (תפיסה). הן נחוות ללא גירוי חיצוני. הלוציונציה יכולה להיחוות בכל אחד מהחושים(שמיעה, ראיה, ריח וכו'), ונתפסת בדבר אמיתי. הלומיונציות היפנוגוגיות והיפנופומפיות, אלו הן פסוידו (דמה)-הלוציונציות, המופיעות לפני שינה ובזמן התעוררות, כשאנחנו במצב של חצי שינה וחצי ערות. לא ממש עירניים ולא ממש ישנים, מעין מצב ביניים. בברכה, טלי פרידמן

ca כתב/ה: > > ד"ר פלד שלום > שאלתי לפני יומיים שאלה ולא קיבלתי תשובה. > הלוצינציות היפנופומפיות - מדוע זה קורה? האם זה נגרם עקב מתח > נפשי? לא ידוע מדוע - נחשב פיסיולוגי נורמאלי > מה קורה במוח במצב כזה? לא ידוע - חושבים שמערכות נויורונליות פועלות כאילו יש תפיסה למרות שאין גירוי > האם תוכל להסביר ולפרט מעט על תופעה זו. > תודה מראש ca

לד"ר פלד: "התמודדתי" שנים רבות עם אגורפוביה ע"י הימנעות, וע"י טיפול ביהביוריסטי (עצמי) קלוש, עד שהחלטתי לנסות טיפול תרופתי (סרוקסאט, כחודש ימים) שלא עלה יפה (תופעות לוואי: תחושת כובד ועמימות ואובדן מוטיבציה, היצרות בכלי השתן וירידה בכושר מיני, ללא שיפור בבעיה עצמה). האם לדעתך כדאי לנסות תרופה אחרת (צ'יפרמיל?) תודה ס. האי

לא מתיאשים כל כך מהר כדי לטפל בחרדה כל כך כרונית יש להגיע ל 1) התאמת טיפול - 2) איזון אלו תהלכים שדורשים לפעמים ניסיונות חוזרים - יש לבצע זאת בהשגחה ומעקב פסיכיאטרי צמוד האם את/ה מטופל/ת על ידי פסיכיאטר?

לד"ר פלד כן, אך יש לי רושם שההתלבטות היא של שנינו, ושהכוונה עתה היא להציע לי תרופה אחרת. אגב, מה כוונתך ב"איזון" בהקשר הנוכחי? תודה רבה

שלום רב! אני בת 23 ולפני 4 חודשים (לאחר תקופה של 3 חודשים) אובחן שאני סובלת מהתקפי חרדה, לאחר כל הבדיקות שאפשריות שעשיתי ולא התגלה שום ממצא הכאבים הובחנו כהתקפי חרדה. הכאב הוא בבית החזה באיזור שמאל ובגב בדיוק באותו איזור, קיבלתי כדורים בשם סירוקסט וקלונקס בהתחלה במינון קטן ולאט לאט העלו אותו, אחרי זה היתה תקופה של רגיעה של כמעט חודש ואז הוחלט להוריד את המינון לכדור וחצי סירוקסט וחצי קלונקס ביום. שבוע ימים לאחר שינוי המינון התחלתי להרגיש שוב את הכאבים בחזה, אני לא מעונינת לחזור למינון הגבוה יותר כי אני רוצה להפסיק כבר עם הכדורים, לא רוצה להיות תלויה בהם כל החיים, האם יש דרך טיפול אחרת במקרה שלי? אודה לך מאוד על התשובה. גל

נראה שלא טופלת באופן נכון אסור היה להפסיק את הטיפול מייד עם העלמות הסימפטומים את הטיפול במינון היעיל יש לקחת לפחות חצי שנה - כיוון שלא מדובר בתכשיר סימפטומאטי כמו תרופה לכאב ראש - הטיפול הוא של איזון (כמו בסכרת) ולכן צריך חצי שנה כדי ל"קבע" איזה תהליך ריפוי של איזון שיאפשר הפחתת הטיפול והפסקתו ככל שהאיזון כושל או הטיפול מתעקב הקושי לאיזון גדל ויתכן צורך לקיחת התכשיר גם לתקופות יותר ארוכות וגם לכל החיים (כמו בסכרת) כואב לי לראות טיפולים חלקיים ולא מקצועיים שעלולים רק להחמיר את המצב מדוע הפסקת ?- קשה לי להאמין שפסיכיאטר הסכים להמליץ על הפסקה כל כך לא אחראית - מי טיפל בך ? חבל !! - צרי איתי קשר דרך כרטיס אישי (בלחיצה על שמי בדף הפורום) להמשך יעוץ טלפוני

גל שלום רב, להערכתי רצוי לערב גם טיפול פסיכותרפויטי. זה עשוי לעזור לך להיפטר עם הזמן במסייעים הטכניים (הכדורים), אולם ברצוני לציין שהטיפול לא תמיד מסייע ותורם להורדת הטיפול התרופתי. לפעמים דווקא כן. חבל לא לנסות!! בברכה, טלי פרידמן

שלום רצית לדעת מתי ואיך מגיעים לאבחון אצל פסיכיאטר האם יש אפשרות של רכישת סימפטומים של מחלה מסויימת ונסיון להתחלות כלומר נבואה שמגשימה את עצמה? שאלתי בצורה אחרת ע"י שגיאת מחבר השאלה שציינתי מומחה לבריאות הנפש אודה לך אם תתייחס גם לשאלה שם כאשר הנושא הוא דיכאון תודה רבה מא

פניה לפסיכיאטר היא פניה כמו לכל רופא מומחה 1) כאשר רופא כללי (משפחה) מפנה או כאשר 2) האדם פונה ישירות בגלל הסטיגמה הרעה שיש לפסיכיאטר פונים אילו בד"כ כאשר יש סבל ניכר - ברגע האחרון אנשים נאורים יותר המבינים שהפרעה נפשית היא ככל בעיה גופנית רפואית פונים יותר מוקדם יותר בזמן

על התגובה המהירה. (על בקשת ההפניה בנושא מפגרים). יום נעים!!

אבקש את מספר הטלפון של דר פלד ומתי אפשר להשיגו

שלום רב . מזה שנה אני סובלת מכאבי גב ועצם זנב , המגבילים את ישיבתי. מיותר לציין שכושר עבודתי נפגע בד בבד עם מפגשים חברתיים... אני בחורה בת 30 וקודם להתקף הייתי מאד פעילה בכל תחומי החיים . לפני ההתקף הייתי בלחץ רב עקב מינוי לתפקיד בכיר בחברה בה עבדתי. ( כיום אינני עובדת בשל הכאבים בעצם הזנב ). שאלותי: למרות שאובחנו ממצאים אובייקטיבים ( פריצת דיסק) האם ייתכן כי הכאבים בעצם הזנב נגרמו \ הוחרפו ממצב נפשי ? הרופא ממרפאת כאב רשם לי תרופות נגד דכאון וחרדה רק לאחר שביקשתי ממנו . עדיין לא לקחתי , האם לדעתך תרופות אלו עשויות לשכך את הכאב הפזיולוגי ? אני בחרדה מהעתיד אך אם בעייתי הפיזית תפתר אני יכולה לחזור לחיים מלאים תוך זמן קצר מאד. כלומר, הדכאון\חרדה נובעים מהמצב . האם נתקלת בעבודתך במצב נפשי אשר היווה " טריגר" לפרוץ כאבי גב ? תודה מראש לתשובתך, בברכת יום נעים

האם עשית CT ו MRI של עמוד השידרה ?

שלום דר', כן. עשו לי CT , MRI , מיפוי עצמות , רנטגן. הממצאים , כאמור : פריצת דיסק ל5-ס1 , בלטי דיסק מינימליים בל4-ל5 , ל3-ל4 . כמו כן , קיים כיפוף \ עיקום בעצם הזנב. אני מטופלת בכדורים אנטי דלקתיים וכן קיבלת י בעצם הזנ ב 3 זריקות , עם הטבה זמנית בלבד. פרט לפריצת הדיסק, הכיפוף עצמו בעצם הזנב לא בהכרח גורם לכאב , ישנה אנשים עם אותו ממצא ללא כאב בו. כאמור לשאלתי בהיבט הפסיכיאטרי ??? תודה, בברכה ענת

דכאון וחרדה מחמירים כאבים בדכאוןן אנשים מתלוננים על כאבים ומיחושים גם כאשר אין סיבה פיסיולוגית לכאב כן ניתן להפיק תועלת מטיפול נוגד דיכאון וחרדה במקרה שאת מתארת