פסיכולוגיה-ילד

יש לי בן מקסים בן 11 חודשים, שאוהב אותי מאוד כשאנו לבד. יש לו מטפלת ברוב ימות השבוע אך קשה לו לעזוב אותי, ויש לנו סצנות בכי בכל בוקר. אבל... ברגע שאביו או אמא שלי מגיעים הוא "שוכח" ממני לחלוטין. הוא אינו רוצה לגשת אלי, לתת נשיקה או לנופף לשלום ואף נמנע מלהביט בי. הוא פוגש את אביו בבקרים או בשישי-שבת ואת אימי בימי ראשון (אז היא שומרת עליו) ובשבת בצהריים למספר שעות. הקשר החם ביניהם מחמיא לי, אני מאושרת בשבילו ושמחה שיש לנו ילד חברותי מאוד ולא נודניק, אך אני נעלבת מההתנהגות הזו. אולי משהו בי מפריע לו והוא ממהר "להפטר" ממני? אולי לא טוב לו איתי? אולי אין לי משהו שנמצא אצל אביו וסבתו, משהו אישיותי שמשדר נאמר- רוגע או סמכותיות או משהו דומה? עלי להוסיף שבעלי אוהב מאוד ילדים, וגם ילדים זרים נמשכים אליו מאוד ונענים לבקשותיו במהירות וכן שאימי גננת במקצועה. דבר אחרון- כשהוא עייף או חולה הוא רוצה רק אותי. אני מבולבלת מאוד ומוטרדת מהנושא. אודה על תשובתך!

לא רואה בעיה אצלו - נראה שהבעיה אצלך - אתן לטל ליעץ לך

לאנונימית שלום רב, לפי תיאורך, ילדך מתנהג כראוי. הוא אוהב אותך וקשור אליך, אך מסוגל ליצור קשר גם עם שאר סביבתו ולהניח לך ללכת כשאת צריכה. כשהוא חולה ולא מרגיש טוב, הוא זקוק רק לך, כי הוא חש כנראה איתך הכי בטוח, בדיוק כפי שהייתי מצפה מכל ילד שיחוש. אם כך, התנהגותו של הילד נורמלית בהחלט. הבעיה היא בהרגשה שלך. הילד לא אוהב אותך פחות מהאחרים, או עושה לך "דווקא" או מיו "ברוגז" כשהוא מתעניין באביו או בסבתו. ובכל זאת את חווה את זה כ"נטישה" שלו אותך או כזלזול. אחת המשימות הקשות של האם היא להתחיל "לשחרר" את הילד תחת חסותה. זה קורה גם בגילאי הינקות במידה מסויימת, ובמידה מוקצנת יותר בגיל ההתבגרות של הילד. אם את חשה כעת קושי או תיסכול, כדאי לך לגשת לטיפול. זה יעזור לך להתמודד עם תחושותייך, חרדותייך, ובוודאי יכין אותך למשברים הצפויים בהמשך הקשורים לחווית הקשר אם-תינוק. בברכה, טלי פרידמן