הצילו...

אני לא מאמינה ששוב אני מגיעה לפורום הזה... כנראה שמיציתי את כל האפשרויות האחרות. (או שהן פשוט לא ניראות לי) יש לי הפרעות אכילה, אני בולמית. דווקא עם זה אני חיה בשלום. (חיה...מילה מוזרה בשביל לאפיין אותי). מה שיותר מפחיד אותי, זה החתכים. אני חותכת את עצמי בידיים, בבטן. הגעתי לשלב שאני כבר לא אוכל ללבוש חולצות קצרות, בגלל הסימנים בידיים. המטרה שלי היא לא לחתוך יום אחד בצורה כזו שאמות ממנה, זו לא הדרך שלי למות ! זו הדרך שלי לחיות. אני מסבירה את עצמי טוב? לפסיכולוגית שלי אני לא מספרת את זה, מהפחד שתערב גורמים חיצוניים, ושהורי ידעו. (אני מעל גיל 18, אבל הבנתי שאם אני מסכנת את עצמי, חובתה לדווח עלי). אני לא יודעת מה אני מבקשת כאן...אני פשוט עייפה מאד...מה יקרה אם יגיע היום שאני פשוט אתייאש? חובה להשאר בעולם הזה אם כ"כ קשה? אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות פה.... אבל אני אומרת בכל זאת : אני לא רוצה.... להיום כבר מספיק הזקתי לעצמי, אני כבר רגועה. אבל מחר, יום חדש..

תנסי בכל זאת לספר לפסיכולוגית שלך מה קורה ומה מציק- בשביל זה היא מקבלת משכורת- כדי לעזור לך בכל דרך אפשרית- אולי כדאי לשקול גם טיפול תרופתי- תדברי איתה גם על זה- זה יכול להקל עליך בצורה משמעותית.

שלום. למה לא תנסי להתאשפז,אין לך הרבה ברירות. בהצלחה

גמ יקרה! קראתי את מה שכתבת. אני דואגת לך... מצד אחד את מספרת על רצון לוותר ולהפסיק לחיות, מצד שני את בכל-זאת פתחת את המחשב ושלחת קריאה לעזרה. (מה דעתך לחשוב על האינטרנט כעל הגירסה המודרנית להודעה בבקבוק?) בואי עשי תרגיל דמיוני: דמייני את עצמך יושבת יחד איתי באותו צד של המחשב. מה אנחנו רואים? אנחנו רואים כל מיני הודעות: כאלו שרוצות להתחזק, רוצות לחיות, רוצות לשמור על מה שיש, וגם כמה שרוצות להרוס הכל... יש גם הודעות של אנשים מבחוץ, שרוצים ויכולים לעזור- הפסיכולוגית שלך, דר' פלד, טלי ובודאי שאת יכולה להוסיף שמות של אנשים מסביבתך הקרובה- וכל מי שתבחרי. את רואה כמה כח יש לך? את צריכה לעשות רק צעד אחד בעצמך, ולפנות לאדם אחד לעזרה. אם זה עוזר- אני שולחת לך חיבוק. הרבה אומץ בהצלחה.

תודה על התגובה, ולקחתי את מה שהצעת לי, את החיבוק...

גמ שלום רב, כל כך קשה לקרוא את מכתבך. הוא טומן בחובו כל כך הרבה סבל, אשמה ודיכאון. ההתמודדות עם הבולימיה היא מלחמה קשה ואיטית, ואצלך נוספה גם הפגיעה העצמית,שזו נראית לי "גיבנת" נוספת המקשה עוד יותר את המצב המורכב ממילא. החתכים כפי שאת יודעת לתאר היטב אינם "ניסיון אובדני" אלא משהו אחר שקשור להרס העצמי המתקשר גם לבולימיה. מכיון שבחתכים אין "סכנת חיים" אין למטפלת שלך צורך לפנות לגורמים נוספים. אולם אין באפשרותי להבטיח לך זאת. כל מטפל מתמודד עם מטופליו בדרכים שונות ומוכן לקחת אחריויות שונות. להערכתי עליך לפנות גם לטיפול פסיכיאטרי, תרופתי. מה דעתך על כך? זה עשוי להקל עליך. אין לי אלא לחזק את ידיך ולקוות כי תמשיכי להתמודד למרות הכל ואף על פי אני, ד"ר פלד ושאר מבקרי הפורום ניהיה כאן בשבילך, אימתי שתזדקקי. בברכה, טלי פרידמן

הי טלי, לחתכים יש השפעה הורגת אם עושים אותם על ורידים, זה מאוד קל, לא ראית אף פעם סרטים איך הגיבורה מנסה להתאבד עם חיתוך הוורידים שביד?

חמודה שלי, נראה לי שמשעמם לידים שלך, וגם קצת לעצמך, אז את מזיקה. לכי לאיזה קורס יצירה שהוא, נגיד פיסול בבד, סריגה, דקופאגW רקמה אומנותית, או משהו דומה, כשתתחילי לראות שאת יודעת לעשות דברים יפים , ומועילים, תתחילי לפרגן לעצמך, בינתיים עד שתתחילי, במקום לחתוך את עצמך, לכי למקרר, תמצאי כמה גזרים, נחמדים, ואי אילו ירקות, תקלפי , תחתכי, שימי בסיר, עם מים, על האש, תכיני לכולם מרק חם, הלילות כבר קרים, איך כולם יאהבו אותך, ואחרי שכולם יראו לך כמה את נחמדה, ומועילה, אז תתחילי לאהוב את עצמך. יש עוד שיטה, אם בא לך להזיק, לכי לעקור כמה עשבים שוטים בגינה הפרטית או ציבורית, גם זה מועיל. להוציא את העשבים עם העצבים