טרנסקסואליזם והרשויות בישראל!

ברצוני להעלות בעיה כואבת. בישראל, נושא הטרנסקסואליזם מוזנח ואינו זוכה לחשיפה מספקת כמו בשאר העולם. אין בארץ די מומחים ואנשי מקצוע שיכולים לטפל באוכלוסיה הטרנסקסואלית. מעט מאוד פסיכולוגים ופסיכיאטרים מכירים את הנושא ובעצם, עד שד"ר אילנה ברגר (פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית) פתחה את "המרכז למיניות האדם וזהות מינית" אשר בתל אביב, לא היה בארץ איש/מרכז שיכל לטפל באוכלוסיה הזו כמו שצריך. עד היום, הנושא מוזנח ולא זוכה לחשיפה הראויה ולטיפול ההולם, ופרט לטיפול פרטי אצל ד"ר ברגר אין שום דרך לטרנסקסואלים/יות לקבל עזרה מקצועית, וזו אחת הסיבות שרבים/ות יורדים/ות לזנות ונאלצים/ות לטפל בעצמם בדרכים לא דרכים, כולל רכישת הורמונים בצורה לא חוקית, ללא תמיכה פסיכולוגית הולמת וללא ביקורת רפואית. אינני יכולה לדבר בשם ציבור שלם, אלא רק בשם עצמי. אספר מחוויותי האישיות, שביקרתי אצל מספר רופאים, למשל ד"ר הראל, אנדוקרינולוג ראשי בקופת החולים 'רוטשילד' שבפתח תקווה, וגיליתי אצלו בורות גדולה בנושא. אנדוקרינולוג ראשי, שאין לו שום מושג איך לטפל בטרנסקסואלית שבאה אליו לקבלת טיפול. הוא נזכר שכבר ביקרו אצלו טרנסקסואליות בעבר ולכולן הוא נתן את אותה התשובה: אין לי מושג מה לעשות. לדעתי האישית, רופאים כאלה לא צריכים להשאר בתפקידם. עוד אספר, שטופלתי אצל פסיכיאטר בכיר מאוד, אחד מהפסיכותרפיסטים הבכירים בתל אביב ומתוך כבוד לאדם אשמיט את שמו. טופלתי אצלו שנתיים, ומצבי רק הלך והחמיר. אין לו ידע כיצד לטפל וכיצד לגשת לטרנסקסואלים/יות, ולכן לצערי, מצבי הפסיכולוגי התדרדר, הגעתי לסף התאבדות (תופעה שכיחה ביותר בקרב ציבור הטרנסקסואלים/יות כאשר אינם/ן מטופלים/ות כהלכה!) והתחלתי לקחת תרופות אנטי דכאוניות בשביל להשאיר אותי בחיים. פניתי לקופת החולים שלי, קופת החולים הכללית, לקבלת עזרה רפואית. רופאת המשפחה שלי שלחה אותי למרכז לבריה"נ 'גהה', שם סרבו לקבל אותי לטיפול, מאחר ובת"ז שלי כתוב שאני תושבת הוד השרון, ותושבי הוד השרון שייכים ל'שלוותה'. ניגשתי ל'שלוותה' לקבלת טיפול. עד עתה, אני חשה שמנסים לנפנף אותי משם. אין להם מושג איך לטפל בי ומה לעשות כדי לתמוך בי, ואני מרגישה שפשוט שוב נפלתי על אזניים אטומות ועל אנשים שאין להם מושג קלוש בנושא, איך לטפל בו ואיך להתמודד עמו. ד"ר שושן, הפסיכיאיטרית המטפלת בי, מסרבת להתייחס אלי כאל נקבה ופונה אלי כאל זכר (אחד הדברים הפוגעים ביותר אצל טרנסקסואלים, וכל בקשותי אליה שתתיחס אלי בצוה הולמת נתקלו בסירוב, עד כדי כך שאני ממש לא רוצה לבוא לשם יותר) ולמרות שפניתי בבקשה לטיפול שבועי, על מנת לעזור לי ולתמוך בי בתהליך הקשה אותו אני עוברת, נתקלתי בסירוב, והדבר היחיד שהיא מוכנה היתה להציע לי הוא מפגש חודשי לצורך מעקב תרופתי. לדעתי מדובר פה בבורות גדולה, ובאזלת יד של הרשויות המטפלות בישראל. כל זאת, על סמך חוויות אישיות שלי, ואני רק בתחילת התהליך. טרנסקסואלים/יות וותיקים/ות יותר, יכולים/ות לספר סיפורים הרבה יותר מזוויעים, ובאמת, לפעמים קשה להאמין שהם/ן היו מספיק חזקים/ות בשביל לשרוד התעללות (וזו הדרך היחידה לקרוא להתנהגות הרשויות בישראל) נפשית שכזו. במדינת ישראל של ימינו, יש רק מקום אחד בו מבוצעים ניתוחים לשינוי מין. בבית החולים 'שיבא' שבתל השומר. לכל אדם המבקש לעבור ניתוח כזה בישראל, ממנים וועדה שדנה במקרה. וועדה כזו צריכה למנות פסיכולוג/ית, פסיכיאטר/ית, אנדוקרינולוג/ית, מנתח/ת פלסטי, גניקולוג/ית, ועוד. חלק מהשמות של הרופאים המעורבים בתוכנית הזו ידועים לי (למשל פרופ' קרסיק שהוא אנדוקרינולוג, ד"ר וייזר שהוא פסיכיאטר ועוד). הבעיה העיקרית מתעוררת עם הפסיכולוגית האחראית לתוכנית, ד"ר דליה גלבוע. ד"ר גלבוע ממדרת אנשים על פי מראה חיצוני, ללא כל רקע מקצועי בנושא, ללא חברות באגודת 'הארי בנג'מין' שהיא אגודה בינ"ל (שבעצם קובעת את הסטנדרטים והחוקים הבינ"ל לניתוחים ולשינויים שכאלה), וללא ידע אמיתי בנוגע לאוכלוסיה הטרנסקסואלית. אני אתן מספר דוגמאות, מחוויות של טרנסקסואליות אחרות, שסיפרו לי את סיפורן. * טרנסקסואלית אחת, נדחתה על ידי ד"ר דליה גלבוע, משום שלא היה לה נסיון מיני עם גברים. יש לציין, שזהות מינית ונטיה מינית הם שני נושאים שונים לחלוטין. באוכלוסיה הטרנסקסואלית הסטטיסטיקה מדווחת על אחוז דומה של לסביזם כמו אצל נשים רגילות, ואחוז דומה של הומוסקסואליזם כמו באוכלוסיה הגברית. כך, שיתכן ואדם מסוים הוא טרנסקסואל הומוסקסואל או אשה טרנסקסואלית לסבית. הדבר הזה קיים בעולם ואין סתירה בין הדברים. לא יתכן שרופאה המתיימרת להיות רופאה מוסמכת ואחראית, אינה מודעת לכך, ופוסלת טרנסקסואליות מאחר ולא התנסו נסיון מיני עם גברים. * טרנסקסואלית אחת מספרת, כשהיא באה לד"ר גילבוע, ועדיין נראתה כגבר, וביקשה לקבל טיפול הולם ולהתקבל לטיפול במסגרת התוכנית, ד"ר גילבוע דחתה אליה, ודיברה בגסות, תוך כדי שהיא מדברת אליה כאל גבר. אותה טרנסקסואלית ממש, קנתה הורמונים בדרכים לא חוקיות, עשתה הגדלת חזה, ושבה אל ד"ר גלבוע שנתיים אחרי, שהיא נראית כאשה - שיער ארוך, ללא שיער פנים וגוף, חזה מרשים... הפעם ד"ר גילבוע דיברה אליה כאל אישה וקיבלה אותה בלי בעיה. היתכן שרופאה אחראית על תוכנית כה חשובה תמדר אנשים על פי מראה חיצוני??? לד"ר גלבוע יצא שם נורא בקרב הקהילה הטרנסקסואלית בישראל. שמעתי כינויים רבים שהודבקו לה. יש טרנסקסואליות שקוראות לה 'פשיסטית' (בשל דרך המידור שלה), יש כאלה שהקצינו וקוראים לה 'סלקטורית', על שם אלו שעשו את ה'סלקציה' בתקופת השואה, מי ילך למשרפות ומי יחיה. עד כדי כך ד"ר גלבוע הוציאה לעצמה שם רע. התכנית הזו, שבתל השומר היא 'יותר אדוקה מהאפיפיור'. הדרישות הנדרשות מהפציינטים/יות המבקשים/ות להתקבל לתוכנית הן בלתי הגיוניות. על מנת להיות מועמדים/ות לניתוח, על הפציינט/ית להרשם לתוכנית שנתיים מראש, ולחיות שנתיים במין המיועד, תוך כדי ביקורת תקופתית בתל השומר. כמובן, צריך גם להיות בפיקוח פסיכיאטרי (ד"ר דליה גילבוע סרבה לקבל אליה טרנסקסואלית לתוכנית, משום שלא ביקרה מעולם אצל פסיכיאטר...) ועוד שורה של דרישות, שבודדות מצליחות לעמוד בהן. וכשמגיעים בסופו של דבר לניתוח, התוצאות אינן משביעות רצון, כי המנתחים הבודדים בישראל אינם מנוסים דיים בטכניקות חדשניות לשמירת התחושות הקיימות בעולם ועל פי עדויות ממקור ראשון, חוסר הנסיון הזה בולט בהחלט, והתוצאות עלובות. קיימים בעולם מנתחים בעלי שם, אשר על פי דיווחים, התוצאות אצלהם מדהימות. ד"ר טובי מלצר בפורטלנד, ד"ר גארי אלטר בלוס אנג'לס, ד"ר פריצ'ה וד"ר קונפורן מתאילנד, ד"ר סגהרס בבלגיה, ועוד. כל אחד מהמנתחים הנ"ל ביצע מאוד ואפילו אלפי ניתוחים לשינוי מין. במרפאות המתמחות בנושא, למשל במרפאתו של ד"ר ג'יימס דארלימפל מאנגליה, מבוצעים בכל שבוע לפחות ארבעה ניתוחים שונים. בארץ, בוצעו בקושי עשרות ניתוחים כאלה, על ידי רופאים שונים, ולכן הידע דל, ויותר גרוע מזה - הנסיון דל, והענין בא בהחלט לידי ביטוי בעבודה גרועה. התוצאה פשוטה. מי שיש לו/לה כסף, טס/ה לחו"ל ומקבל/ת טיפול הולם במקומות המתמחים בנושא. בעלי/ות הממון יכולים/ות להרשות לעצמם/ן לקבל טיפול פרטי ב"מרכז למיניות האדם וזהות מינית" שבת"א, לרכוש הורמונים בצורה שאינה מסובסדת (ואינה תחת פיקוח כלשהו) במחיר מופקע ב'שוק השחור', ולהגיע לניתוח בחו"ל אצל מנתח מומחה. אלו שאין להם/ן כסף, נאלצים לפנות לשירותי הבריאות בישראל, שבשיטתיות ומתוך בורות מתעלמים מהציבור הכל כך רגיש הזה ומצרכיו, אינם מספקים טיפול הולם (לא פסיכולוגים ולא פסיכיאטרים ולא אנדוקרינולוגים מטעם קופת חולים), ודוחים כמעט כל אחד/ת המבקש/ת להתקבל לתוכנית הבודדה הקיימת בתל השומר. מה התוצאה? כל טרנסקסואל/ית אומר/ת לעצמו/ה, שהוא/היא לא יגיעו לזנות, אבל כשרואים שהדרך היחידה לממן את התהליך בצורה פרטית היא לצבור בערך 100 אלף דולר (לא פחות...), הרוב המוחלט מגיעים/ות לזנות. לא מרצון. מכורח. הדבר יוצר, בצורה אירונית למדי, מעגל קסמים. כי במקום להבין שמדובר פה בנפשות מסכנות ותועות, אשר בסך הכל מבקשות להתקבל בחברה כשווים וכשוות, להראות חיצונית כפי שהם/הן מרגישים/ות פנימית, ולהבלע בחברה כנשים/גברים לכל דבר, החברה רואה את 'תופעת הלוואי' הזו (הירידה לזנות), הנובעת מזלזול והתעלמות רשויות הבריאות בישראל מצרכיהם/ן של ציבור הטרנסקסואלים/יות, ומדביקה לנו, לציבור הזה, תוויות של "קוקסינלים" (ביטוי מטופש שאין לו אח ורע בעולם), של זונות, ועוד. אני אישית, בתחילת תהליך השינוי הארוך כל כך. אני לא רוצה להתדרדר לזנות, אינני רואה את עצמי כזונה, אינני מעוניינת למכור את גופי תמורת כסף ולא מגדירה את עצמי כ"קוקסינל". אני אשה, שנולדה בטעות בגוף של גבר. מאז ומתמיד הייתי אשה, אך מאחר והגוף שלי הלך והתפתח לגוף גברי, החברה ראתה בי גבר, דרשה ממני להתנהג כאחד, דבר שלא הייתי מסוגלת לבצע מעולם, ומעולם לא הכירה בי כאשה, למרות שאני כן. אני רוצה, כמו רבות מ'אחיותי' הטרנסקסואליות, להיות אשה. פשוט כך. להגיע למצב שבו אראה כאשה, אתקבל כאשה בחברה, ואוכל סוף סוף, להמשיך את חיי בצורה הנכונה והראויה, כפי שמאז ומתמיד היה אמור להיות. אבל אני מפחדת. האנדוקרינולוג שלי (ד"ר הראל שהזכרתי קודם) לא יודע מה לעשות, הפסיכיאטרית שלי (ד"ר שושן מהמרכז לבריה"נ 'שלוותה') מסרבת להתיחס אלי כאל אשה, מסרבת לטפל בי פרט למעקב תרופתי ואין לה מושג מה לעשות איתי, ולד"ר גילבוע, אני ממש מפחדת לפנות לאור השם הרע שיצא לה. כך הסיפור מתחיל. הסוף (לפחות במקרה שלי) אינו ידוע, למרות שהסוף עלול להיות (על סמך תקדימים) התדרדרות לזנות, התאבדות, ועוד דברים נוראים. והכל - לא בגלל שטרנסקסואלים/יות הם ציבור "משוגע", "בעייתי", "זונות" או דברים דומים. הכל נובע מהתעלמות רשויות הבריאות בישראל. הם האחראים, והם האשמים. מה דעתכם בנושא? מדוע אין מתמחים? מדוע המצב מוזנח ואינו זוכה להתייחסות הראויה? האם אי פעם יהיה בישראל מרכז מסודר במימון קופת חולים שידע לטפל בנושא? אשמח לקבל תגובות מכל סוג שהוא בעניין. קרן. הערה: את מכתבי הזה, שיצא ארוך ביותר, החלטתי גם לפרסם בעיתון 'הזמן הוורוד' הבא, שיצא בחודש דצמבר.

מיכתב מזעזע, אני מאוד מקווה שאם אני יהיה מתי שהוא בעתיד הרחוק מטפל,אני ידע להיתיחס ביתר כבוד למטופלים שלי (זאת מעיין תפילה) אני משער שעדיין אנשים חוששים מ"התופעה" הזאת של אישה שנולדה בגוף של גבר..... וזה באמת מעציב שזה המצב מכיון שאני אל בעל מקיצוע בתתחום של רפואה ו\או רפואת הנפש,אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלחזק את ידיך, אני מקווה שתצליחי להתמודד עם הפורטניות ה"מיקצועית" ,שהיתה מנת חלקך עד היום. ואני גם מאוד מקווה שזה ישתנה. אופיר

כן את/ה צודק/ת המצב חלש בתחום זה - מדינת ישראל עדיין לא התקדמה בסובלנות לנושא - אני מסכים - גם לפסיכיאטריה עדיין יש סטיגמה שלילית מתוך אותה בורות בהצלחה במאבק

ד"ר פלד, ובעצם הכתיבה שלך, כשאתה כותב "את/ה צודק/ת" אתה מנציח את הענין. לצערי, לא בחרתי בדרך שבה אוולד, ונולדתי כך. מחקרים מתקדמים בתחום חקר המוח מגלים ממצאים מדהימים. למשל. בנתיחות לאחר המוות שבוצעו בטרנסקסואליות גילו שאכן זה היה מקרים של מוח נשי בגוף גברי. ממש כך. ממצאים נוספים מראים שהבעיה היא ביולוגית לחלוטין ומתרחשת במהלך ששת השבועות הראשונים להריון, כשאחד מפרצי ההורמונים לא מגיע בזמן, והמוח לא 'מתעצב' בצורה גברית, אך הגוף כן. חשוב מאוד שאתה, כאיש מקצוע ומנהל מחלקה, תוכל להבין ולכבד את הציבור הטרנסקסואלי, ולפנות בהתאם. אני מעולם לא ראיתי את עצמי כגבר ולא הצלחתי להתמודד עם דרישות החברה ממני (החברה ראתה בי הרי גבר, בגלל המבנה הפיזי). אך מאז ומתמיד ראיתי עצמי אשה, וכפסיכולוג עליך להתייחס אלי ואל שכמותי מזווית הראיה הזאת. כולי תקווה שאולי מכתבי זה, יביא אותך ואולי מטפלים אחרים להתעמק ולחקור ולהפוך בנושא, על מנת להביא למעט שיפור בדיעה הציבורית, ובאמצעי הטיפול השונים הקיימים עבור הציבור הטרנסקסואלי בישראל. קרן.

2

לקרן ניצן שלום! קראתי בעניין רב את המכתב הארוך, ולא יכולתי שלא להתרשם מהידע ומהסגנון, כמו גם מחומרת הבעיה עליה את מצביעה. אני מוכרחה להודות שזו הפעם הראשונה בה אני נתקלת בנושא זה- במיוחד מצד ההתרחשות כאן ועכשיו. אם הבנתי נכון, את מצביעה על מספר "קלקולים": בורות בנושא בקרב אנשי מקצוע התיחסות מזלזת וחוסר אמפטיה מצד האנשים הקובעים העדר מימון ממשלתי לתהליך רפואי זה. ביחס להתיחסות המזלזלת, מבלי להתיחס ספציפית לאדם זה או אחר- אני יכולה להיות שותפה לתחושותיך. החברה הישראלית ידועה בחוסר סובלנותה לאחר. שלא לדבר על הפן המסורתי והפוריטני שבה. ביחס לשני הנושאים האחרים, אני סבורה שאחד תלוי בשני. הכשרת אנשי מקצוע בכל התחומים עולה ממון רב. היות ולמיטב הבנתי תהליך שנוי מין אינו כלול בתוך סל השרותים של סל הבריאות, ולפי כך המציאות נראית כפי שהיטבת לתאר. האם באמת צריכה המדינה לממן את התהליך היקר והאלקטיבי הזה? זו כבר שאלה של סדרי עדיפות בחברה. אין לי ספק שחשוב להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי, ולו בשל הצורך לשנות דעות קדומות, ולאפשר פתיחות וקבלה של האחר. באקלים שכזה, גם האחר עשוי למצא את מקומו ולהשיג את מטרותיו ביתר קלות, מבלי להזדקק לפתרונות רדיקלים.(כמו למשל זנות.) בהצלחה ובידידות.

רחל, שמחתי לקבל את מכתבך, המראה התעניינות לצד אמפתיה. אכן, הנושא סבוך ואינו ניתן לפתרון מיידי. החברה הישראלית מאוד סגורה ומאוד שמרנית ומאוד לא מקבלת את 'האחר'. במדינות נאורות יותר העניין מתקבל ביתר קלות. במדינות כמו ארה"ב, הולנד וקנדה למשל, נושא הטרנסקסואליזם הרבה יותר מובן לציבור ומקובל. בתאילנד, למשל, נחשבות הטרנסקסואליות ל'מין שלישי'. ממש כך. גם נושא יותר נפוץ, כמו הומוסקסואליזם למשל, אינו מתקבל בארץ בהבנה. אנשים חשים מאוימים, בעיקר גברים. צר לי על ההכללה, אך זו המציאות. גברים רבים חשים מאוימים על ידי הומוסקסואלים, ועל אחת כמה וכמה על ידי טרנסקסואלים. נשים הרבה יותר פתוחות לשינויים מסוג זה. אין ספק, שהחברה הישראלית לא מקבלת את האחר, והיא נוקשה וסגורה כל כך, בגלל מערכת החינוך וההסברה הישראלית. במדינה כשלנו, טרם למדו לקבל את 'האחר' כאשר 'האחר' הוא מקבוצה אתנית שונה. עדיין שומעים מריבות בין 'אשכנזים' ל'ספרדים', עדיין שומעים טענות (מדי יום, בתוכניתו של נתן זהבי ב103 אפ.אם) על קיפוח המזרחיים (למרות שלדעתי קיימת היום אפלייה מתקנת לטובת הציבור הזה), וראש הממשלה (לשעבר, אמנם) מדבר על 'אליטות אשכנזיות'. בושה. במדינה שכזו, שאזרח אחד מתקשה לקבל אזרח אחר כי הוא בא ממוצא שונה, קשה מאוד לקבל אדם שנטייתו המינית אינה 'סטרייטית'. דהיינו - אדם שנמשך מינית לבני מינו. ובעצם, אין זו סטייה. נסיונות שנעשו לרפא הומוסקסואלים נכשלו כולם. טיפולים פסיכולוגים, פסיכיאטרים, תרופתיים והורמונלים. הכל נכשל. היום המדע מצביע על כך שהומוסקסואליזם זה דבר מולד, זה מוחי, ואין דרך לרפא את זה. פשוט המרכז במוח שאחראי על משיכה מינית מורה לאדם להמשך לבני מינו. אין בזה כל פסול, אין בזה כל סטייה, ועלינו ללמוד לקבל אנשים כאלה אל חיק חברתנו, כי הם אנשים שפויים ונורמלים לחלוטין. אך חברתנו מתקשה לקבל את הציבור ההומוסקסואלי כאזרחים שווים ובעלי אותן יכולות. הבעיה עם הציבור הטרנסקסואלי גדול פי כמה וכמה. פה, לא מדובר על משיכה מינית שונה, אלא על זהות שונה. זהות הפוכה. אנשים שנראים כנשים, אך בתוך תוכם הרגישו תמיד כגברים. או אנשים שנראים גברים לכל דבר, אך בתוך תוכם הם יודעים שהן נשים. ממש כך. כשם שכל אשה יודעת שהיא אשה, ואין לה ספק בזה בכלל, כך גם הם. הם יודעים שהם נשים. הגוף התפתח בתורה לא נכונה עבורם. הציבור הישראלי רואה בזה סטיה, והבורות חוגגת. הסטיגמות איומות ונוראות. חלק מהציבור אינו מבדיל בין טרנסקסואליזם להומוסקסואליזם. פעמים רבות אנשים כינו אותי 'הומו'. אבל, הומוסקסואל הוא גבר, בדרך כלל נאה וגברי, אשר נמשך לגברים. אני לא מזהה את עצמי כגבר כלל, אלא כאשה. חלק אחר בציבור רואה את מופעי הדראג בטלויזיה ('בנות פסיה' למשל) וחושב שבזה מדובר. שטרנסקסואליזם זה להתלבש כנשים ולהופיע לצרכי בידור. הבעיה היא שרוב הציבור חושב שטרנסקסואלים הם "קוקסינל" (ביטוי מעוות שפרושו בצרפתית הוא 'פרת משה רבנו', וזהו גם שמה בצרפת של המכונית שאנו קוראים לה 'חיפושית'). נתקלתי פעמים רבות בכינוי 'קוקסינל', שהציבור חושב שמייצג גבר עם שדיים, או אשה עם פין גברי. המצב הפיזי הזה, הוא מצב מעבר. מצב ביניים. ותו לא! אנשים המצויים במצב הפיזי הזה, הם אנשים אומללים. הם נולדו במין פיזי אחד, ובדרכם לרכוש את מאפייני הגוף והאנטומיה של המין השני, הם תקועים במשך זמן רב (והסיבות לכך, הן נושא אחר לדיון) במצב פיזי מעוות, בו הם לא גברים ולא נשים, אלא משהו באמצע. חשבי על זה! זה דבר נורא! את יודעת שאת אשה. את לא צריכה להרהר בזה אפילו. זה ברור לך מהיום שנולדת. זה ברור לך מהילדות. תמיד הרגשת שונה. תמיד ידעת שאת לא גבר. שאת אשה. ואת מתחילה תהליך של שינוי, ובגלל ששינויים פיזים נמשכים זמן רב, ובגלל דרישות הרשויות לחיות שנתיים כאשה לפני שתהיי 'מועמד לניתוח', את נתקעת במצב שבו את חיה כאשה 'פול טיים' אך עדיין גופך הוא גוף גברי. אין זה מצב של בחירה, אלא אילוץ. מצב ביניים. והציבור רואה באנשים כאלה איזשהו עוות מסוים, "קוקסינלים". כמה נורא. התפישה המעוותת הזו, הרווחת בציבור, היא תוצאה של הסברה לא נכונה. או יותר נכון - העדר הסברה. ממש כך. ושוב אנחנו מגיעים למסקנה, שהכל מתנקז בהנהגה. אין ספק, שאם במשרד הבריאות היו מקצים יותר משאבים לנושא, היו יכולים להכשיר מומחים מטעם משרד הבריאות שהיו יכולים לתת טיפול נאות לציבור הטרנסקסואלי בישראל. היו יכולים לאפשר טיפול יעיל שהיה מאפשר את השתלבותם של האנשים הללו בציבור בישראל ולמנוע מקרים של התדרדרות לזנות והתאבדויות. ואם במשרד הפנים ויותר חשוב - במשרד החינוך, היו מכינים תוכניות הסברה נאותות אולי הציבור בישראל, לאורך השנים (זה לוקח לפעמים דור שלם להטמיע את הערכים הללו) היה לומד לקבל, להבין, ולהתייחס בכבוד לציבור הטרנסקסואלי, שרובו, עד כמה שזה נורא לומר, מסכן ואומלל. אבל מה לעשות, זו המציאות שאנו חיים בה. זו המסגרת, ועלינו לנסות לעשות ולהפיק את המיטב מהמסגרת הזאת, וכאן, אני חוזרת לנקודות שהעלתי בפעם הקודמת. קיימים אנשים, שאמורים לתת פתרון לבעיות הללו. קיימים פסיכיאטרים, אשר עובדים בשרות קופת חולים. מדוע פסיכיאטרים אלו לא מכירים את הנושא? איך יתכן שכל פסיכיאטר ידע לטפל בסכיזופרניה, אבל לא ידע לעזור לטרנסקסואל/ית? קיימים אנדוקרינולוגים, אשר עובדים בשירות קופת חולים. למה הם לא מסוגלים לתת טיפול הורמונלי הולם, בהתאם לסטנדרטים הנהוגים בכל העולם? למה אני צריכה להתקל באנדוקרינולוגים שאינם מכירים את הנושא כלל? הרי הם יודעים לטפל בבעיות הורמונליות של נשים, בבעיות של סרטן הערמונית וכד'. למה הם לא יודעים לטפל בציבור הטרנסקסואלי? מה שאני מנסה לומר פה, הוא שאנשי המקצוע קיימים. אבל הם לא מכירים את הנושא בכלל, ואפילו מעדיפים להתעלם ממנו. למשל בהקשר לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, והרי זה הפורום בו אנו מתכתבות, הנושא רשום בספרות המקצועית. סקציה 302.6 ו-302.85 במדריך DSM4, וסקציה F64 במדריך ICD10 מדברים על הנושא!!! זה לא שהנושא אינו רשום ומתועד. אז למה הם לא מכירים? למה הם לא מנסים לעזור? למה הם מתעלמים מזעקתו של ציבור שלם, אמנם מיעוט, לעזרה? ולמה ד"ר גלבוע, שכבר אמורה להיות מומחית בנושא, אינה מומחית כלל? היא אינה מכירה את הנושא על בוריו, וממדרת אנשים על פי מראה עיניים, דעות קדומות, ועל פי הבורות הרווחת בחברה ולא בצורה ידענית ומלומדת? אלו שאלות שיש לתת עליהן את הדעת. מעניין אל מי צריך להגיע (ראש הממשלה?) כדי שדברים אלו יטופלו. קרן.

קרן שלום רב, התרשמתי ממכתבך, וקשה להישאר אדישה לנוכח המצוקה אותה את מתארת היטב במכתבך. כאדם המהווה חלק מהחברה בישראל, ומכיר את ה"אוכלוסיות החריגות" בצורה מעמיקה יותר מאנשים אחרים, אני מודעת לבעיה שקיימת בחברה לקבלת השונה והחריג. קושי זה מתעצם עוד יותר לנוכח בעיית הזהות המינית והתופעות החריגות הקשורות לכך, בעיקר מעצם ה"נורמות החברתיות והדתיות" המקובלות בארץ כיום. הקושי בקבלת זהות מינית שונה מ"הנורמה", אינו פוסח גם על אנשי טיפול מכל הסוגים, הן הטיפול הפיזיולוגי והן הטיפול הנפשי. אולם אין להכליל את כל המטפלים כ"לא מבינים/רגישים או מודעים לבעיית הטרנסקסואליים. צריך לנסות ולהמשיך לחפש, ובנוסף לעורר תהודה ציבורית לגבי נושא הטרנסקסואליות. ללא תהודה ציבורית נרחבת, לא תיהיה הכרה במצוקה שלכם ובצרכיכם. כפי שהבחנתי יש לך את היכולת להסביר את הדברים בצורה בהירה, מובנת ו"תקשורתית". הקדישי את זמנך להקמת עמותה של טרנסקסואליים, העלי יחד עם חבריך את הנושא אל המודעות הציבורית, ארגנו ימי עיון וכנסים, חלקו מידע כתוב על הנושא ועוד. להערכתי, זו הדרך הטובה ביותר להפחתת המצוקה ולהבאת פתרון יעיל ואיכותי למצבך ולמצב כל הקהיליה הטרנסקסואלית. בהצלחה! בברכה, טלי פרידמן.