בדידות

אני כמו כל אדם מוקפת באנשים, ילדים , בעל, עבודה. אין לי אף חבר, אף נפש חיה שאוכל לשבת ולדבר איתה. משום מה אני מרגישה שאני מעוררת אנטי בכולם- וזה אמנם נכון. גם כלפי המשפחה הגרעינית שלי וגם כלפי המורחבת וכמובן גם בסתם בני אדם. אני דעתנית מידי אולי. אבל אני לא מצליחה להשתנות. לא מצליחה להתקרב. ואני לבד לבד לבד. בבית - גם המשפחה מתפרקת בעלי אומר שאני לא יודעת לאהוב ושום דבר לא מזיז לי והאמת הוא צודק. אני מכירה את הפתרונות של תצטרפי לחוג לועד הורים וכד' אבל שוב ושוב אני נשארת לבד כשכולם הם "יחד". לא רוצה לחיות ככה יותר-כמו זומבי. אולי יש למישהו דרך לצאת מזה. אני ככה מילדות ועכשיו אני נשברת.

מימי שלום רב, התחושה שאת מתארת היא תחושה קשה. להיות לבד אפילו שנמצאים "ביחד", זו תחושה מאד מנוכרת הן לעצמך והן לסביבה. מכיון שאת מתארת את הבעיה כפוגעת באיכות חייך כרעיה, כאם ואישה לעצמך, אני ממליצה בחום על טיפול פסיכותרפויטי. זה עשוי לפתוח לך עולם שטרם חווית והיכרת, ולשפר את חייך ואת תחושתך. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום, תודה על תשובתך. אני חושבת שאת צודקת . האם תוכלי להנחות אותי איך ולמי פונים לקבלת טיפול פסיכותרפויטי. אני גרה בת"א וחברת קופ"ח כלללית. תודה לך שוב