פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
....
היי את לא לבד גם לי לא בא לישון
אני מצטערת שאני ככה אבל בכל פעם דוקא אלי פונים אנשים לא מוכרים ואין לי מושג מי שלח אותם אלי דוקא ואתמול גם האירו את עיני למשהו
אנג'ל......... הספקות כבר מציפים אותך,אני יודעת. בעיקר לנוכח הניסיונות שכשלו, וגרמו לך לא להאמין לאף אחד. אני לא מנסה לשכנע אותך , תוך שימוש בחיבור של מילים מתחרזות לשנות אסטרטגיה . אני רק רוצה לומר, שאת חייבת להרפות מעצמך... אני די חדשה בפורום, נתקלתי במקרה ולא יכולתי להתנתק, אני לא מבטיחה חוף מבטחים בזמנים קבועים, אני יודעת שאני שם והידיעה היא החשובה ביותר. היכן את מחפשת תשובות? את מבינה, הן כאן קרובות ממש מתחת לאפך, אנשים באשר הם בדרכם באמת רוצים לעזור. אולי חלקם, מגיעים מסקרנות גריידא האם זה באמת משנה מהו המניע? משנה התוצאה! ואם השכלת להתחזק אפילו ממילה של עובר אורח , אשרייך. למרות הקושי, תנסי להתחבר ביתר קלות לתפישה הזו. את מצליחה? אני לא מתיימרת לעשות לך ניתוח אופי, זה גם לא מתפקידי, אבל לפחות ממה שקראתי יש בך מטען עצום, חלקו הרסני וחלקו הוא בבחינת הגרעין הקיומי שממנו את צריכה לשאוב את כוחך. אל תקשי על עצמך. על תמהרי להרים ידיים וליפול. זה הכי קל. יש לך כאן מספיק דוגמאות לכוחה של העוצמה. לכוחה של האמונה בעצמך. תאמיני בעצמך. וזו לא סיסמא. אל תתלי את הצלתך בסובבים אותך, בין אם הם זרים מוחלטים או קרובי משפחה. הכל בסופו של דבר מתחיל ונגמר בך. את נותנת את הטון ועלפיך הדברים יתנהלו. תראי את אביב, ואת מישהי. זה אפשרי צריך לרצות אבל לרצות מבפנים..., את עוד תאהבי את השקט.......השקט הנפשי.
אני לא תולה באחרים אני תולה בעצמי לפעמים אני רק מחפשת משמעות למה שאני תולה בעצמי ובמקום זה אני מוצאת חוסר משמעות שבאה בדמות חוסר היכולת לתת אימון באנשים. זה טבעם של החיים הרבה מהם הם היא מקריות לשמה במקרה פגשתי אנשים לא אמיתיים בחיי, והמון... וקשה לי עם זה. קשה לי עם זה מאחר ואני בן אדם מאוד אמיתי,גם אם זה עולה לי לפעמים בלשמוע המון ביקורת. בחומות ההגנה שלי אני משתמשת לעצמי:לשכוח,לסלוח. את הביקורת אני לוקחת ללב כי כפי שאמרת,יש מטען עצום על ה"חומה" והיא קצת סדוקה. יש דברים שפשוט מספיק חמקניים על מנת לחדור מעבר לחומה אל תוך הלב. וזה כואב. וזה כאב אנושי.יש בני אדם יותר רגישים.אני מהם. ואני החלטתי לא מזמן שאני כבר לא נלחמת מלחמה אבודה של נסיון לשנות אנשים ואת עצמי.הרבה יותר קל לקבל את עצמך כפי שאת. זה לא יהיה קל אני יודעת.וזה יהיה מתסכל אני יודעת. אבל זו הדרך שהציעו לי,וזו הדרך שבחרתי לקבל מכל הדרכים שאי פעם ניסיתי מצטערת. אנג'ל.
... לפחות תגיבי לאימייל
כתבתי לך על זה משהו לפני איזה 3 ע"מ
...
איזה שיר !!!! מתאר את כל ההתפתחות..... שמת לב שהשירים אופטימיים ? כן בטח ששמת לב :-) אני שמחה שכך את מרגישה ותמשיכי להרגיש כך. ושכל מה שתבקשי יתגשם לך... ביי ולילה טוב . הדלקת סיגריה ? אני כבר אחרי והולכת לישון... אל תשכחי לשמור עליי ביי
אליאן, אז הגעת בסוף, מה ? היה שווה לחכות לך. בטח ששמתי לב לאופטימיות שפתאום אפפה אותי. לילה טוב, ואני שומרת... אל דאגה... אביב.
היי, לא קיבלתי את המיילים ששלחת. תשלחי בבקשה שוב לדואר של האיי,סי,קיו. תודה
היי, אני שמחה לראותך פעילה בזמן האחרון בפורום. איך את? אני מקווה שאת מרגישה טוב, ומחוזקת... שיהיה לך ליל מנוחה (אני פורשת) וסופ"ש נעים, טלי פרידמן
היי, בוקר טוב תודה ששאלת.... ובינתיים אני בסדר עד כמה שאפשר. גם לך סופ"ש נעים... ביי
שלום, שמי רות ואני בת 17-בערך מגיל 10 סבלתי מאגורופביה ובעקבות כך הייתי בטיפול זמן רב, והתגברתי על המכשול-לשמחתי, הרווחתי מאותו טיפול-יותר מרק טיפול בחרדות אלא גם את התשוקה הבלתי פוסקת לנושא, מאז קראתי ספרי לימוד לפסיכולוגיה, ניהלתי מאבקים עם ביה"ס ללמוד את המקצוע עם כיתת הפסיכולוגיה (והצלחתי!) ,קראתי ספרים רבים בתחום, ומצאתי מאמרים ודברים בנושא באינטרנט ובמקומות מידע אחרים-אולם עד שלא אלמד באופן אקדמי ואגשים את חלומי לחלוטין-הייתי רוצה לדעת האם יש מסגרות שבהן אוכל להשתתף במסגרת מחקרים פסיכולוגיים, תצפיות או כל דבר מעשי, אני אודה לכם מקרב לב-אם רק תוכלו לעזור לי ולו במעט-זוהי אכן יותר מגחמת גיל הנעורים-ואשמח אם תתיחסו לזה כיותר. בתודה מקרב לב-רות.
http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66
אם את מעוניינת להמשיך ללמוד בעצמך, ניתן לקרא חוברות של האוניברסיטה הפתוחה, שכתובות בצורה פשוטה ומעניינת, וכן אפשר להרשם לקורסים של האוניברסיטה הפתוחה. אם את מעוניינת להשתתף במחקרים את יכולה לגשת לאוניברסיטה או המכללה הקרובה למקום מגורייך, להכנס למחלקה לפסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, מדעי החברה ולברר אם הם צריכים נחקרים. קרוב לודאי שהם ישמחו ליוזמה. בהצלחה!
תודה רבה
ובכן- מה שהתכוונתי לומר לפני שלחצתי מוקדם מדי על הכפתור הוא, שאת תמיד מצליחה לרגש אותי כל כך! (ולא רק אותי, מסתבר. נראה שאמא מגלה אותך מחדש...) אביב, השיר נהדר!! איך את? איך עבר היום? אני " חייבת" לך סיפור על הקבוצה... אני כאן עכשיו. תני סימן חיים!
היי, קבלי סימן חיים, אני כאן, היום היה מצוין, ואיך היה בקבוצה ? ספרי אל תשאירי אותי במתח. אביב.
ראשית, חששותי מפני תחרות בעניין מי יותר "שלדיה" (על משקל שלגיה... תודי שזו הגדרה טובה! ) נמוגו. הסיבה: האנורקטיות, ברובן, הבריזו... (קלאסי!!) הייתה תחרות במישור אחר: מי יותר חכמה, מודעת, מבינה את הגורמים-והסיבות-ואיך-יוצאים-מזה-ובכלל-היא-כאן-כדי-לתמוך-באחרות-היא-לא-צריכה-עזרה!! אני אמנם שונאת תחרויות (וגם תמיד נכשלת בהן), אבל בכל זאת הוקל לי: זו תחרות בריאה, יחסית. המנחות נחמדות: אחת מהן אני מכירה עוד מימי אשפוזי הבלתי נשכח. את השניה הכרתי רק היום: היא עובדת סוציאלית, מאוד נחמדה ועושה רושם שהיא מבינה על מה היא מדברת. האמת היא שלא יצא לי לדבר כל כך. גם משום שכשזה מגיע לדרישות ורבאליות, המנוע שלי מתחמם לאט, אבל בעיקר מפני שאת הזמן מילאו עד תום- ואף יותר מכך- שאר המשתתפות. רוב הזמן נשענתי לי בכיסאי והאזנתי, אבל למרות זאת נראה לי שאוכל להרוויח מההשתתפות בקבוצה. בשבוע הבא אמורות להצטרף גם שאר האנורקטיות- ואז נהיה בערך 9 בנות. נו, צפוי להיות מעניין! יש לי "וידוי": אחרי הקבוצה הייתי מותשת כל כך (פיסית ונפשית)- שהברזתי מהשיעור שלי במחשבים... נו-נו-נו, ילדה רעה! הייתי מבטיחה שזה לא יקרה שנית, אבל הסיבה היחידה שאני יכולה להבטיח כזה דבר היא, שזה כבר קרה הרבה יותר מפעמיים...
טלי יקרה שלי, בכלל שכחנו להזכיר אבל חמישה בערב זה חמישה בערב, אני עומדת בהבטחה שלי. יש לך גם כמה שירשורים למטה ממני, בעץ של השיר. ודרך אגב, נראה לי שכדאי שתבררי לגבי הסימן הכחול, זה מתחיל להיות צפוף... :-))))) אביב.
שלום ילדה מה שלומך מזמן לא דיברנו
נכון, מזמן, כבר כמה ימים, אני בסדר, שלומי טוב תודה, ואתה ?
:) מבחינתי, הבטחה זו הבטחה (כל ההבטחות) אין לי כוונה לעסוק בזה, אלא אם את תרצי... שיהיה סופ"ש נפלא, טלי פרידמן
היי את פה, סתם, רציתי לוודא שאת לא חושבת אחרת. שיהיה סופשבוע מהמם גם לך... אביב.
האקס שלי,הוא לא עד כדי כך אינטילגנט כדי לכתוב דברים כאילו אני מודה-סיפרתי לו עלייך סיפרתי לו על אביב אפילו לקחתי אותו לפורום מספר פעמים אבל היום אני נצרבתי בדיוק כמוך הראיתי לג'קי דברים שהוא שלח לי באי סי קיו... היא התחילה לקלל אותו ובכן,אני לא אקלל אותו אני אקלל את עצמי על זה שנתתי אימון באדם וחשפתי את עצמי בעיניים עצומות אבל את צריכה להבין, היינו יחד 9 חודשים הבן אדם הזה הוא אחד האויבים הקיומיים הגדולים ביותר שיש לי אבל אני לא מתקפלת ולא בורחת מפה כי אני לא אשמה. הוא לא היה "סתם בן אדם" בשבילי.
נו בטח גם סיפרת לו עלי נכוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
עוד לא קראתי את ההודעות שכתבת ואני כבר קורנת מאושר כמה התגעגעתי ביי...באתי לכתוב כמה אני מרגישה רע וככה...תוך שניות זה התהפך אני רק מקווה שאין שם שום דבר רע!
התגעגעתי אליך
יווווו גם אני באמת נזכרתי
שלום, זאת שוב אני. אני מקווה שאת זוכרת אותי. החלטתי בסוף לצאת מהטיפול, אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון. לא נראה לי אפנה שוב לטיפול, הדברים האלה לא בשבילי, ההיפך הם גורמים לי סבל. אני אבקר פה מידי פעם לעדכן. אם תרצי כמובן. תודה. לי-טל
לי - טל, וואו, שנים לא שמענו ממך, בטח זוכרת אותך... בא לך לפרט קצת יותר, למה בסוף החלטת לעזוב ? מה גרם לך כל כך הרבה סבל שהחלטת לוותר על הזדמנות נוספת ? חבל, הענין של הטיפול, עצוב, זה יכול לעזור מאוד, מנסיון, אם תפרטי קצת יותר, אולי תהיה לי עצה ואוכל לשתף אותך מהנסיון הכושל שלי בטיפול הראשון, ומההצלחה שלי בשני, ואולי תהיינה לך עוד כמה נקודות למחשבה, שיאירו את עינייך קצת. ובטח, שתבואי לעדכן, ובטח שאני רוצה, רק תשתדלי יותר בתכיפות, לא להעלם לי לכל כך הרבה זמן... :-) אביב.
אביב קצת קשה לי לפרט פה על הכל, בטיפול עצמו היה קצר כלשהו, שלא הצלחנו להתגבר עליו. לא דיברתי, לא הרגשתי מוכנה לזה, אולי פה הבעיה. היו עוד כל מיני מקרים מאכזבים. לצערי, לא הכל ניתן לכתוב לעיני כלום (סליחה אם פגעתי במישהו). אני אבוא לעדכן אם יהיה במה. שיהיה רק טוב. לי-טל.
היי, אז ככה אליאן ביקשת שיר, ומישהי אחרי שקראתי את ההודעה שלך מאתמול כמה פעמים נחתה עלי המוזה וכתבתי את הדבר הבא, בהשראתך. המכתב שלך הוביל אותי קצת למקומות שלך, וקצת למקומות שלי, ואני מקווה שקלעתי. אז השיר מוקדש לשתיכן... ואיפה היית אתה כשהעולם מסביבך רחש והמה העולם לא פסק מלכת ועמד השעון לא דמם מתקתוקיו כדור הלכת המשיך להסתובב אנשים בסביבתך המשיכו לנסות להתקרב הושיטו יד זהירה בבטחון ובאמונה פרשו רשת מגינה ושלחו סירת הצלה ואתה כאילו כלא בתוך חומה גבוהה מוגנת בצורה במין תחושה של דממה והרגשה של שתיקה כביכול הכל אבוד בעבורך העולם נגמר בשבילך בהרגשתך המחשבות לוכדות אותך ולא מרפות אתה מרגיש חסר אונים וחדלון כוחות נמצא במעגל אינסופי שלא נפרץ לפעמים נדמה שכבר כאילו נגמר לפעמים אתה מרגיש כל כך מיואש שאין דרך יציאה מהמצב הנואש אבל לפעמים גם התובנה חודרת לאט לאט באה ומתפשטת ובתוכך אתה יודע שלא הכל אבוד שיש דברים מעבר למשחק הפשוט אתה מתנדנד לאיטך מתוך המעגל יוצא החוצה אל העולם ונבהל נושם מרגיש טועם את החיים ובהרף עין באים הפחדים אתה חוזר חזרה אל עצמך הבטוח אל תוך המעגל הסגור והרגוע המעגל הישן והמוכר שאף פעם לא הכזיב בין החומות ממשיך להעלים ולהסתיר אבל אז מגיעה נקודה בזמן הממהר שממנה אתה כבר יודע חבל על האחר אי אפשר יותר את החיים להפסיד אי אפשר יותר את הדברים להחמיץ אתה שולח רגל בטוחה ויציבה ומיד אחריה גם השניה לא מאחרה יוצא מכלא בדידותך וכאבך ומצטרף אל העולם בעצמך עכשיו גם אתה כאן בין כולם יכול לחיות כבר באמת פה בעולם עם כל הקשיים וכל הבעיות עם כל החיבוקים וכל הנשיקות יודע כבר שלא תוותר אף פעם שלא תשוב אל המעגל עוד לעולם טעם החיים בך פגע חזק השאיר את חותמו בלשונך הרך פתאום מתפתחים חלומות ושאיפות רצונות תקוות תשוקות וכמיהות להיות מת בין החיים כבר אינך רוצה להשיג את הדברים אתה נלחם ומתאווה מהמעגל כבר השתחררת ואל העולם האמיתי הצטרפת ועל זה אתה כבר לא מוכן לוותר ועל זה מסכים כל מחיר לשלם אתה חי בלי ההסוואות בלי הכיסויים ובלי המסיכות בלי המעגל שסביבך בבטחון פעם סגר בלי החומות הבצורות שאף אחד לא שבר אתה מתחיל לחפש בתוך העולם בתוך עצמך את האני האמיתי שלך שעד היום טרם נמצא ובהדרגה אתה מקלף את השכבות ומוצא גרעין קטן בין הקליפות זה אני ? אתה שואל את עצמך ויודע את התשובה גם בתמימותך כן, זה אתה עירום ועריה קטן חלוש עצוב וקצת חרד חשוף לעצמך ולסביבה אתה קולט את עצמך אתה מתחיל אז להשקות חושף את עצמך לשמש להרפות ומתחיל לגלות את היכולות והכוחות לאט לאט הניצנים יוצאים לא ביום לא ביומיים הם צצים אבל מגיע יום ואתה בטוח והכל מובן אלה החיים שלי ואני מוכן אביב.
מקסים.
לאביב עוקבת מזה זמן . אחריך ו אחר כו _ לם . כישרון מדהים ונוגע ללב . סיקרנת אותי . .איזה מזל את ? תמילה
היי טלי, אז התגובה שלה - "תגידי מאיפה את מביאה את כל זה ? זה ממש מיוחד, זה מקסים, אני לא מכירה אותך ככה... " הורידה את המשקפיים ושפשפה את העיניים... ואת בטח מבינה את הכוונה. הלכה וחזרה - "זה ממש יפה, התרגשתי.. יש לך עוד להראות לי ? " ??????? אביב.
וחזרה - "יש לך ממש כישרון... אני יכולה להראות את זה ל.. ול..." ועכשיו היא קוראת את השלישי, זה על הדרכים. התקדמנו פה, נראה לי. ?????? אביב.
אני בכלל לא חשבתי שבא לי לשיר, ואז נכנס האביב............ והלב התכווץ לנוכח התובנה והלב נצבט לנוכח פריחת הניצן אביב , את הקסמת אותי ולא בכדי אמך הזילה דמעה. היא נחשפת לגרעין מהותך, ופליאתה כי רבה הגוזל השביר הופך לברבור והיא , מתחילה להסתגל, להבין טוב יותר , והיא פוסעת לאיטה יחד אתך במבוך הנפש הסבוכה ומגלה את היופי הטהור שבך טמון, את הכוח והרצון שלך להצליח ..........לחיות....
היי, פעם שניה שאת משאירה אותי עם פה פעור. הדברים שאת כותבת פשוט מדהימים. נכון, בדיוק לזה היתה כוונה, אין לי מה להוסיף, את כבר אמרת הכל. את זה אני יכולה להגיד עכשיו במבט לאחור, שאני באמת רוצה לחיות, ולחוות, ולאהוב, ולקבל, ולתת... לקלף את כל השכבות, את כל הקליפות המכוערות, ולהשאיר את הגרעין חשוף, לתת לו לצמוח, לתת לו להתפתח, לתת לו לגדול, לתת לו לבטא את עצמו, מתוך תקוה שכשיגדל יהיה באמת יפה ולא יאכזב, לא את עצמו ולא את האחרים. תודה, זה היה מרגש, הרגישו שזה יצא מהלב, אביב.
חלום של אתמול בלילה... לקחתי את הבן הקטן מהגן כי הוא עשה את צרכיו. הגעתי איתו הבייתה והוא היה מלא עד אמצע הגב. שטפתי אותו ושאלתי מה קרה והוא רק בכה ולא יכל לדבר.כשרציתי לסבן אותו ראיתי כתם גדול על הגב התחתון שלו,כאילו מישהו נתן לו מכה חזקה. שאלתי אותו מה קרה שוב והוא לא ענה. רצתי איתו חזרה לגן ושאלתי את הגננת והסייעת מי הרביץ לו והם אמרו שהן לא יודעות. משם החלום קפץ למסיבת סיום הלימודים של הבן הגדול שלי. וההורים היו צריכים להכנס לכל מיני כיתות כדי לראות מה מלמדים שם. באיזה שלב הרגשתי כאב ביד וראיתי שחתיכה קטנה של זכוכית הייתה נעוצה באצבע. התחיל לרדת דם ,בהתחלה מעט ואחר כך המון. הבנתי שאני קודם צריכה להוציא את הזכוכית הזו. היא הייתה שקופה והיה קשה לראות אותה. בסוף הפניתי את ידי לאור והעפתי אותה לריצפה והדם המשיך לרדת... בסוף באה המורה של הבן ונתנה לי שקית עם קרח מרוסק לשים על האצבע כדי שהדם יפסיק לזרום. לאחר מכן הלכנו והייתה שם מן תחרות והזמינו את ההורים... היו שם כל מיני דברים שהיה צריך לקפוץ מעליהם וזה נראה לי קשה. אחד הילדים ניסה לקפוץ ונכשל ואני חשבתי לעצמי שאם הוא שהוא קטן לא הצליח אז אני בטח לא אצליח לקפוץ. אמרתי למורה שלא תקרא לי כי אני לא אצליח ואני לא רוצה בושות. אמרתי לה גם שהאצבע שלי כואבת ואיפה שהייתה הזכוכית- אין לי תחושה במקום. היא אמרה שזה בגלל שהמקום נפגע ויש דלקת אבל זה יעבור. בסוף רציתי ללכת הבייתה עם הבן הגדול וחיפשתי טרמפ. אבל משום מה כל מי שנסע הגיע רחוק מביתי. ואני החלטתי לחכות לאוטובוס כי הוא מגיע הכי קרוב ליד הבית. זה.
(*-*)
סליחה על הבורות, אבל מה זה הסימן הזה, מה הוא אומר ?
היי אליאן, טוב, אז בגללי, באשמתי, אז מה ? האמת היא די ברור שאחרי כל ההתעסקויות שלך ושל רחל עם הילדים יבוא כזה חלום. הנה רצף האסוציאציות שעלה אצלי בעקבותיו, אבל שוב אני מזהירה, אלה רק האסוציאציות שלי, והן באות מהמקום שלי, אז אולי אצלך הדברים אחרים - הילד הקטן שאת כל כך רוצה להגן עליו, הוא עדיין נורא קטן, עדיין בורחים לו הצרכים במכנסיים, ממש כמו לתינוק, יש לזה שני הסברים, אחד זה הילד הקטן שלך, שאת רוצה להגן עליו מהמכות של חבריו, אבל השני שזו שוב את, שאת רוצה להגן על עצמך, מפני המכות של החיים, רצה מיד לגננת לבדוק מה קרה ומי הרביץ לו, או במציאות הולכת לעובדת הסוציאלית לברר על המכה, האם אפשרי שמישהו יפגע בך כך וישאיר כזו צלקת, והאם אפשר למנוע את הפעם הבאה. בחלק השני זו בבירור את הנפצעת, והדם זורם ממך, את צריכה להוציא את הזכוכית מהאצבע, או אולי להוציא את הבעל מגופך מחייך, אבל גם כשהיא יוצאת, גם אחרי שהעפת אותה, הדם ממשיך לזרום, גם אחרי שהבעל יצא מחייך, עדיין הפצע ישאר פתוח, לפחות לזמן מה, ידמם ויכאב, עד שיגליד עם הזמן. הדלקת נשארת, אז ברור שכואב, החותם של החיים עם הבעל יישאר עוד זמן מה גם אחרי הגירושים, אם יקרו וכשיקרו. יתנו לך לשים על זה קרח כדי לזרז את ההחלמה, אבל הכאב ישאר, יתנו לך כדור, ידברו איתך, אבל זה לוקח זמן להגליד. הדברים שצריך לקפוץ מעליהם, זה נראה לי הצעד הבא שלך בחיים, הגירושים אחרי שהבעל יסכים, צריך לעבור את זה, אבל זה נראה לך קשה, כבר נכשלו שם לפנייך, ובודאי שמעת סיפורים על זה, אז למה שאת תצליחי ? חשש טבעי ומובן. אבל אולי זה גם הבן הגדול שיוצא לפנימיה, כבר היית ב"סרט הזה", כבר עשית את זה פעם, את יודעת כמה זה קשה כשקורעים אותו ממך, ואולי בהרגשה שלך את נכשלת אז, אז למה שתצליחי בפעם השניה, את מעדיפה לא לנסות בכלל, אומרת שזה גדול עלייך, ובכלל האצבע עוד כואבת מהבעל. וטרמפים ? עזבי אותך, סתם מסוכן. הכי בטוח באוטובוס. שם בטוח לא יקרה לך שום דבר. אם תסעי בו, בטוח תגיעי הביתה. את הולכת בדרך הנכונה, לא לוקחת סיכונים בדרך, לא קופצת קפיצות מסוכנות, ובסוף תגיעי אל השלווה והמנוחה, בבית אמיתי. אביב.
אלי- מילמלתי פעמיים היום, מקוה שקיבלת. להתראות.
היי מה שלומך? אולי תשלחי לי איזה שיר ? או איזה סתם משהו... אני כאן ,משמע אני קיים !!! סתם יש לי מצב רוח מוזר כזה... ביייייי
מיד, מיד, רק תני לי לגמור את הסיגריה... קשה לי להקליד ככה.. אביב.
טוב מתוקונת... אני יוצאת ואחזור בסביבות אחת עשרה... אם תהיי טוב ואם לא אני רוצה לקרוא מה שכתבת. ביי
היי אני מקווה ששלומכן טוב. אני לא אהיה פה בזמן הקרוב. מצטערת. תשמרו על עצמכן. אוהבת, סתיו
קראתי את ההודעות למטה, אני בסדר, אל תדאגי. סתיו
מה קרה ? שתפי אותנו קצת יותר, הרבה זמן לא היית, דאגנו, התגעגענו... אל תעלמי סתם. אביב
היי אביב, אני מתנצלת על ההיעלמות, אין לי יותר במה לשתף ומה להגיד. אני מרגישה שנגמרו לי המילים, החיים. אין לי כוח יותר, אפילו לא להשתתף בפורום. מאז שיצאתי מהצבא, הריקנות גדלה. אני אהיה בסדר. לבינתיים תשמרי על עצמך, ועל אנג'ל וטלי בשבילי :) תודה על האיכפתיות. סתיו
הגיע סוף שבוע. למרות שאני כל הזמן בבית (לקחתי קצת פסק זמן מהעבודה בגלל המצב שלי ), אני מחכה בכליון עיניים לסוף השבוע ,כאילו שאלו הימים שבהם אני ארגיש יותר טוב. אולי בגלל שבעלי והילד (המתוק!!) בבית. כנראה שלא יהיה לי זמן להכנס לפורום. אז נתראה ביום ראשון. אביב- תודה על מה שכתבת לי. סוף שבוע נעים. בילי. (היום אני עוד פה בסביבה אם מישהו עוד רוצה למסור לי משהו...)
בילי כן, אני מצביעה ומבקשת רשות להגיב, לאחל לך סוף שבוע נעים וכייפי, מבינה את ההרגשה לרצות להיות עם הילד הקטן והמקסים, הגמדים הקטנים האלה הם האושר האמיתי בחיים, לא לפספס שום דבר, לצלם המון ולהנות מכל רגע, זה בדרך כלל לא חוזר. שיהיה סוף שבוע קל, ונעים והכי חשוב נטול חרדות, אביב.
שלום לכל מי שזה קשור אליו שמי מיקי,כתבתי פה מספר פעמים. ניסיתי לעזור.זה הכל. אני לא יודעת מה קורה כאן בפורום אבל אני החלטתי שאני לא מתקרבת יותר לכאן,ואני מאחלת לכל אחד שיהיה לו הכי הרבה הצלחה ובריאות. אביב-תרגישי טוב,ותכתבי .הרי המטרה של הפורום הוא שתכתבי כמה שבא לך.אני לא כתבתי לך את הדברים האלו.אז בבקשה אל תתיחסי לזה בכלל. אנג'ל....שיהיה לך בהצלחה ואת יכולה להשאיר את הספר אצלך.אני לא אהיה בבית שלי בזמן הקרוב. ולכל מי ש"איכשהו" קשור -שלום ולהתראות ואני מבקשת להניח לי לנפשי. בסך הכל ניסיתי לתת כתף תומכת ואני לא חושבת ש"התמורה" שלי צריכה להיות הצקות והטרדות. בכל אופן,בהצלחה בכל ותשמרו על עצמכם.
מיקי, לאף אחד אין כוונה או מטרה שתלכי... להיפך לפעמים כותבים כאן דברים כואבים ממקומות אפלים ורחוקים ולא תמיד זה מכוון לאדם עצמו... אז השארי עמנו !!!
מיקי, אין לי מושג מה קרה פה היום, באמת, אבל צריך לקחת בפרופורציות. בעבר הייתי מגיבה בדיוק כמוך, כותבת הודעה שאני הולכת, ואולי הולכת ואולי לא, אני מהמכורים לפורום הזה ולאנשים שבו, אז קצת קשה לי ליישם. אבל באמת, תישארי, לא קרה שום נזק, הכל נלקח בהבנה, אני אמשיך לכתוב ואמשיך להציף, כל מה שניסיתי לעשות, זה להסביר שוב את עמדתי, שאני עדיין עומדת מאחוריה, וזה לא קשור אלייך. השירים והסיפורים שלי ימשיכו להגיע, מבטיחה, אפילו עוד היום. תישארי איתנו. אביב.
כבר כמה זמן הרגשתי כאן לא נוח קיבלתי כמה אימיילים מכל מיני אנשים לא מזוהים,בטהובנים ואזמרלדות למינהם אח"כ התחילו להופיע בעצים שלי כל מיני הודעות ממשתתפי הפורום...שידעתי שהן מפוברקות-כי לפנות אליי בשם שירה גם בכוונה זה לא הכי הגיוני למישהי שיודעת את שמי האמיתי. שאלתיבפורום לפני יומיים בערך " עוד פעם יש כאן מציקים" התרעתי על זה שאני מרגישה כאן לא נוח ומסתבר שהיה לזה בסיס אין קשר לאיך שזה התחיל.לא לאביב ולא למיקי! לפחות ככה אני מאמינה-הוא לא מסוגל לכתוב הודעות ברמה כזו... אחרי 2 ההודעות האילו-צר לי אבל אין לי כבר מושג מי כתב מה. בכל מקרה,העניין הזה טופל,סודר,לא יחזור על עצמו. מיקי,אני יודעת שאת מרגישה לא נוח אבל תשארי בבקשה זו לא אשמתך זו אשמתי סליחה שבגללי נגרם כזה בלאגן
בנות ,בנות לא לריב. אנחנו פה בסך הכל כדי לתמוך ולעודד. וכן גם בשביל להשתפך קצת. אז יאללה סגרו את הנושא , חבל שיהיה עוד משהו כבד על הלב (יש לנו מספיק ,לא?)
(*-*)
שלום רב!! ישנה ימים שאני קמה בבוקר ועוד לפני שיצאתי ממיטה ללא שום סיבה שתצדיק את האימרה הנ"ל במקום לומר לעצמי יום חדש או בוקר טוב אני אומרת לעצמי הלוואי והיית מתה!!!! אני לא חושבת שאני באמת רוצה למות אני בעצם פוחדת למות או בכלל לא ממש מאוהדי המות אז מדוע עולה בי האימרה הזו שוב ושוב מהתת מודע ונאמרת אל תומר לי לפנות לטיפול פסיכולוגי ומכיוון שאני כבר שם ועדין לא הצלחתי לבררר לעצמי את פשר העיניין לכן אני מעלה את זה ליועצי הפרום ופתוחה לרעיונות למה??? וכיצד להיפתר מהאימרה הזאת יש לי מספיק בעיות אחרות שעלי להתמודד עימן תודה.
ראשית, זה מאוד חשוב שאת בטפול. גם אם עוד לא הצלחת לברר את פשר העניין, ייתכן שבהמשך כן תצליחי. זה תהליך והוא לוקח זמן. אבל אם את רוצה משהו יותר מיידי, לדעתי את צריכה לחפש משהו קטן שיהיה לך משמעותי ויחזיק אותך בינתיים. משהו שאת אוהבת לעשות-לרקוד, לשיר, לנגן, מוסיקה, סרטים וכו' או קשר עם אדם משמעותי. נסי לחפש דברים שעושים לך כיף ובשבילם יהיה שוה להמשיך. אל תאבדי את התקוה!
הי , אני בדרכי החוצה מהאינטרנט, צריכה עוד להספיק לעשות הרבה דברים בעבודה, לפני שאסע. אתמול, אחרי כל היום המלהיב הזה חזרתי הביתה ונפלתי חזק חזק. כאילו נשאב ממני כל האושר ולא יכולתי לחוש אותו יותר. ממש מוזר, אבל ההתלהבות חוזרת לאיטה. אני בסדר, אסור לי להרגיש רע עכשיו :-) שהימים הבאים יהיו טובים בשבילך עם כמה שפחות עצב! נ.ב. חזרתי לכדורים, צעד חכם, אחרי יומיים בלי כדורים הפכתי לפקעת עצבים מהלכת והבנתי שזה לא לעניין. אז תודה על העצה :-) סוף שבוע מצויין שיהיה!!! בי
היי ללה, תהני בפריז, הכי הרבה שאת יכולה, ותחזרי אלינו עם כוחות מחודשים, והמון חוויות טובות. אביב.
Hi Angel, my icq won`t connect,but i`m here how r u? Lisa
מקודם הייתי כולי נסערת עכשיו יותר טוב היה כאן אקט ילדותי מאוד
Yes i saw..is it anyone you know,or just some idiot? .....
שלום אני נוטלת 20 מ"ג SEROXAT מזה שנה + לפני כחודש החלטתי, בעזרת הפסיכיאטר איתו אני נמצאת בקשר, על הפסקה הדרגתית של התרופה. הוא יעץ לי להוריד בכל פעם 1/4 כדור כלומר ליטול 3/4 כדור בחודש הראשון אחרי חודש ליטול 1/2 כדור למשך חודש נוסף אח"כ ליטול 1/4 כדור וכעבור חודש להפסיק לגמרי. כעת אני 3 שבועות עם 3/4 כדור ומרגישה טוב מאוד. רציתי לשאול האם זו השיטה המקובלת להורדת מינון או שזהו אפקט פסיכולוגי והרעיון הוא שאני לא ארגיש חוסר בטחון או פחד פתאומי בשל הפסקת התרופה?
לימור שלום אינני רופא כך שלא אוכל לתת תשובה מוסמכת, אבל זו הדרך הנכונה להפסקת התרופה. האפקט אינו פסיכולוגי אלא פיזיולוגי. עם זאת, כמעט כמו בכל תהליך בתחומים הללו יש בזה גם מרכיבים פסיכולוגיים. בברכה ד"ר אורן קפלן
סליחה על מה שקרה נחשפתי כנראה יותר מדי זה היה מכר שלי מבטיחה לכם שהוא לא יבוא לכאן יותר ואם תרצו-גם אני לא.
בקשר להודעותה של "מיקי" לאביב זו כן היתה היא הוא לא כזה אינליגנט הוא סתם בלאגניסט
שלום! אני בת 13.5 ולומדת בכיתה ח. בכיתה ז בקושיה היו לי חברות, יותר נכול יכולתי רק לומר להן הי. השנה התחילו להיות לי קצת חברות ועכשיו שוב התרחקתי מהן. אני מתחילה להבין שזה בגללי ואמא שלי אמרה לי שיש ספרים שמסבירים איך למצוא חברים וכול מיני כאלה. תנו לי בבקשה שמות של ספרים שיעזרו לי... זה נורא לא נעים שאני צריכה להתרגיש כמו זנב בהליכה הביתה... תודה מראש.
סופי חמודה, מרגש לחשוב שנערה בת 13.5 מבקשת עזרה בפורום הזה, ממש כמו גדולה. את מספרת על תחושה של להיות זנב, ועל קושי ליצור קשר עם חברות וגם לשמור עליו אחרי שכבר התחברת. אני לא מכירה ספרים שמסבירים איך להתיידד, ויש לי גם הרגשה שספרים הם לא בדיוק המענה לצורך שלך בחברות........ תנסי לחשוב על כל ילדי הכיתה: האם יש ביניהם מישהו או מישהי, שיש לו תחום עניין דומה לשלך? האם תוכלי לחשוב על נושא מעניין לשיחה איתו, למשל- ספר ששניכם קראתם, סידרת טלויזיה שראיתם או כל דבר אחר? תתחילי בקטן, שיחה בהפסקה או בדרך הביתה, ותני לדברים להתגלגל. אל תתיאשי אם הצד השני לא מעוניין, או אם לך פתאום משעמם. תמיד אפשר לסגת בעדינות ולנסות מחדש עם מישהו אחר. את מוזמנת לחזור ולספר איך היה ואיפה זה נתקע-אם לא הלך לך. בהצלחה רבה!
תודה רבה רבה!!!
לסופי היקרה שלום. באמת כמעט שלא קורה שנערות בגילך פונות אלינו. לרוב ההורים הם המתייעצים- ולכן כל הכבוד על היוזמה ועל הבגרות. אני חושבת שספרים אולי עוזרים, אבל נראה לי שאת יודעת איך להתחבר- אבל פתאום את מתרחקת. למה את מתרחקת? חשוב שתנסי להבין- ואת יכולה לדבר על כך איתנו פה, או אולי לגשת ליועצת בית הספר ולהתייעץ איתה. היא תוכל אולי להדריך אותך, או לחשוב איתך ביחד מה ואיך לעשות. אני יודעת כמה חברים חשובים בגיל שלך- ובכלל בכל גיל, אז נסי את אחד משני הרעיונות שהצעתי לך, או את שניהם ביחד. בהצלחה רוית.
כתבתי כבר מספר פעמים ומשום מה המחשב נתקע באמצע... כנראה זה היה ארוך מידי :-) טוב, שאלת האם אני מרגישה באמת שכשקונים לאחד אז צריך גם לשני ? אז אני אגיד לך שזה נראה לי הכי נכון לעשות. ממילא התחרות בין האחים היא קשה להם ולנו אז למה בעצם ליצור בעיות ? וכי חסרות בעיות ? חסרים מצבים שבהם עלינו להחליט למי מגיע מה ? זה גם מאד תלוי בסיטואציה ? למשל אופניים , מה אני אקנה שתי זוגות אופניים ? רק כדי שלא יהיו מריבות או קינאה ושבסופו של דבר אתקע עם שתי זוגות סתם ? ומה לגבי זה שעליהם ללמוד להתחלק ולחלוק? אז לא ! אופניים למשל קיניתי זוג אחד והם מתחלפים כל הזמן. כל פעם מישהו אחר לזמן קצוב. אני חושבת שגם אם הייתי מיליונרית לא הייתי קונה שתי זוגות אופניים או שני מחשבים או לא יודעת מה ! כך שהדברים שונים ומשתנים בהתאם ... וכאן נכנס עניין העייפות שאמרת... כן, אני מבינה אותך מאד ! זה מעייף ומתסכל ומרגיז כל הזמן לתמרן וגם בסופו של דבר הם לא תמיד מעריכים או מודעים למאמצים שלנו ובעיקר יש להם טענות ! "למה אותה/אותו את אוהבת יותר" ואם זה לא הגיע אליך המשפט הזה עדיין, אל דאגה... זה יגיע... אני חושבת שכדאי שתלכי עם הלב... עם האינטואיציה שלך(שהיא מדהימה בפני עצמה)... וגם אם תטעי בדרך ,זה לא נורא, כולנו טועים. הכי חשוב זה להודות שטעינו ולשנות את הדברים... רצית לשמוע אם אני מרגישה כך לפעמים ? אז לא ! אני לא מרגישה כך לפעמים... אני מרגישה כך תמיד !!! למה את חושבת שמשהו צריך להשתנות ? אני חושבת שאת פועלת נכון ואולי אף מקצינה לטובת כולם ! חישבי גם על עצמך על טובתך ותועלתך. ובאמת אל תדאגי , טענות תמיד יהיו מכולם... ואולי אף מעצמך אבל חשוב שלא תטבעי בתחושת האשמה. מקווה שעניתי לך ולא שכחתי משהו ! באהבה...רבה.
כל פעם אני משתאה מחדש איך האימהות זורמת לך ככה, בקלות. לא שאין רגעים שקשה לך, (ועוד איך קשה) אבל יש לך מצפן פנימי כזה, שמנתב וזורם עם כל מה שקורה........ זה נותן גם לי כח להאמין באני הפנימי שלי. ותודה על החיבוקים, זו הרגשה כל-כך טובה.
כל פעם שאני רואה ממך מייל או הודעה אני אומרת יש,בטח היא כותבת הרבה... ואני מתאכזבת ונעצבת :-( קמצנית, תכתבי יותר... עליך,עליי,על מזג האוויר, על להיות או לא להיות, לא חשוב. העיקר תכתבי ! אגב קיבלת את המייל שלי עם הכתובת החדשה ?
אני אמנה את עצמי באופן זמני לאשת קשרי החוץ של הפורום, הרי לכם משהו יפה שמצאתי אצל השכניםhttp://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/files/35/1154/4642832/4642832.mht
היי אורה, למה באופן זמני ? שיהיה קבוע. זה מקסים הקישור, וגם כל כך נכון, בעיני לפחות. אביב.
בקרוב, כמוך, אביב, אני מחליפה עבודה. החברה בה אני עובדת נסגרת. בעבודה החדשה לדעתי לא יהיה לי אינטרנט נגיש כמו כאן ואני אצטרך להסתפק בהצצות חפוזות לכאן בערבים ובסופי שבוע, בכל אופן אם אני אקח על עצמי את התפקיד אז כניראה שמשבוע הבא (עוד לא סגרתי חוזה בעבודה החדשה) אני אוכל למלא אותו באופן חלקי. הקישור באמת קנה את ליבי, ומייצג קצת את מהותו של הפורום כפי שהבנינו אותו, לא?
שלום אורה זו באמת אני מה שלומך?
לפי העצים האחרונים וגם מה שהיה פה בבוקר נראה כאילו יש כאן מתחזים אז כדאי לשמור על פרופיל נמוך עד שיימאס להם והם ילכו. אני מצויין, מאד שמחה למצוא אותך פה. את עדיין כ"גימלים"? ומה שלומך באמת? נפגשת כבר עם מטפלת?
שלום אני סטודנטית שעושה עבודה בדיאגנוסטיקה של מחלות על הלופוס. אני מחפשת חומר לגבי המחלה. סימפטומים, אבחנה מבדלת, שכיחות באוכלוסיה, דרכי טיפול או מניעה, וכל חומר אחר הקשור למחלה ויכול לסייע לי בכתיבתה. אשמח אם תעזרו לי בנושא. תודה מראש לירון
לירון שלום יש הרבה חומר באינטרנט. הרוב באנגלית, הקלידי LOPUS בכל מנוע חיפוש בעברית יש ארגון של חולי לופוס http://www.geocities.com/HotSprings/Sauna/4764 בברכה ד"ר אורן קפלן
ללירון שלום . לפני חודשים גילו אצלי לופוס . לגבי הסימפטומים והבריאות שלי אוכל בכיף להיות לך לעזר . תמילה .
תוד רבה לכל העוזרים! העבודה נמסרה ליעדה!
מישהו אחר כתב את הדברים האלו.זו לא הייתי אני.אני מקווה שאף אחד לא יכתבו בשמי יותר כאן.באתי לפורום לראות מה חדש פה ואני רואה שכותבים בשמי.למה ???.. אני מבקשת לכבד את הפרטיות שלי....זה הכל....
סליחה לקחתי לך את הכינוי? אני לא קבועה פה נכנסתי כמה פעמים בשביל אנג'ל בכינוי הזה אני מיד הולכת
ואיפה המיקי שלי?! רגע,מי מכן זו מיקי בכלל? לא מבינה מה קורה פה
אפשר להבין?????????? קודם שירה ועכשיו זה???????????
אנג'ל, אני לא כתבתי את זה,באמת, אין לי מושג מי, אבל החלטתי לשמור על עצים נפרדים, ואני עומדת בהבטחה שלי, ואמשיך לעמוד בה, בשבילי ובשבילך. אביב.
שלום רב! בשנים האחרונות אני סובלת מחרדת קהל חמורה, כך שאיני מסוגלת לדבר בפני קהל כמעט אבל רק כאשר אני חייבת לדבר (למשל, בסבב היכרות) והרבה הרבה פחות כשהפנייה לדבר יזומה על ידי. המצב חמור עד כדי כך שאני יוצאת תמיד בסבבי היכרות ודברים מסוג זה מהחדר וחוזרת לאחר זמן רב, ומתחמקת ממפגשים שאני יודעת כי אחוייב לדבר בהם. מה אוכל לעשות? ברצוני לציין שאני סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה ומכירה קרוב לוודאי את כל השיטות, אבל דבר לא עוזר לי. אודה על תשובת אנשי המקצוע
שואלת ועמיתה שלום ניתן לטפל בחרדת קהל בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד. ניתן להיעזר לעיתים בהיפנוזה כדי להאיץ את התהליך. במצבים חריפים ניתן להיעזר גם בתרופות. השאלה האם ניסית טיפול פסיכולוגי מסוג כזה (או טיפול מסוג אחר). הבנתך את התהליכים הפסיכולוגים מתוך הלימודים וההתנסות האישית בפסיכולוגיה יכולה לעזור מאוד כדי להאיץ את התהליכים הטיפוליים, עם זאת ההבנה לבדה אינה עוזרת. פרויד אמנם עשה לעצמו אנליזה וטען שזה היה יעיל. אני בספק אפילו לגביו. במידה ויש לך שאלות ותהיות נוספות בנושא אשמח להמשיך את הדיאלוג. בברכה ד"ר אורן קפלן
איפה את? נעלמת קצת בימים האחרונים...
את רלי? אם כן,אז הכל בסדר אצלי.שלחתי לך מכתב ואני אחזיר לך את הספר בקרוב.סיימתי אותו. התקשרתי לפסיכולוגית שנתת לי סתם כדי לברר לגבי עוד אחת ודוקא מאוד מצאה חן בעיני ביי בינתיים איך מתקדמת העבודה?
אז את אנג'ל ? כותבת תחת שם אחר, ושוכחת להחליף, כדי שאני אענה ? האמת היא שידעתי כבר לפני, כבר שמעתי את המשפטים האלה על הסיפורים והשירים ועל ההסתתרות מאחוריהם. סליחה אביב.
הבעיה שלי כשאני קמה מבוהלת משינה- זה שאני בכלל לא זוכרת שחלמתי חלום רע, וזה משגע אותי ,כי אני לא מבינה למה זה קורה. אבל כמו שאמרתי אני מנסה להתמודד עם זה, ואני בסוף אצליח. ותפסיקי עם הצניעות. מגיעה לך התייחסות. דרך אגב , השיר שלך תלוי לי ליד המיטה .
בילי !!! אין לי מילים לגבי השיר שתלוי ליד המיטה.. אני פשוט הולכת להתחבא מתחת למיטה... :-) לפעמים גם חולמים ולא זוכרים אבל עדיין מרגישים, אז אל תתני לזה לשגע אותך. לא את כל החלומות אפשר לשחזר, וגם לא תמיד צריך, לא תמיד זה עוזר, ההיפך, לפעמים זה רק מחריף את המצב כשזוכרים. ואני חייבת להוסיף עוד מילה בקשר לאנג'ל - את לא גרמת לה להרגיש יותר רע, היא מרגישה רע ומגעיל בין כה וכה, זה לא משהו שאמרת או שכתבת. אני יודעת כי הייתי שם בעצמי, ולקח לי הרבה זמן להתגבר על התחושה שאמרתי דברים שגרמו לה להרגיש רע יותר, שגרמו לה לפגוע בעצמה יותר ולהזיק לעצמה יותר, והסתובבתי עם זה הרבה זמן, וזה פגע בי אחר כך. שתינו יצאנו פצועות וכואבות מכל הסיפור, ולא הייתי רוצה שזה יקרה לך. כשאת כותבת לה, ותמשיכי לכתוב לה אם בא לך ואם יש לך מה, רק תזהי את המצוקה שלה ואת המצב הקשה שבו היא נמצאת בעצמה, וכל דבר שתגידי יפול על זה, ככה שאל תרגישי אחר כך אשמה. אבל אנג'ל תרגיש יותר רע אם לא תגיבי, מאשר אם תגיבי ותגידי משהו לא במקום. תדעי שזאת היא והמצוקה שלה, ולא דברים שאמרת. ואנג'ל אם את קוראת, הייתי חייבת להגיד את זה, כי אני רוצה גם להגן קצת עלייך, אני בטוחה שאת אוהבת את התגובות מבילי ולא היית רוצה שיפסקו, ואני רוצה לשמור עליה שם גם בשבילך, אבל אם היא תרגיש אשמה בדברים שכתבה, היא לא תוכל לעשות את זה, כי היא תיפגע מעצם העובדה שהרגישה שהעליבה אותך באופן כלשהוא, או שנגעה בנקודות שלא רצית שתיגע, ותפסיק לכתוב, כדי לא להמשיך לפגוע ולהזיק. בכל מקרה סליחה שהתערבתי, אביב.
צר לי אביב,אבל אני מאמינה שאת טועה אנג'ל ספגה בשקט את הכל היא לא כתבה סיפורים יפים ומלאי מטאפורות על נפילות עמוקות ותהומות נוראיים שנפתחו בפניה ועל חברות "שסטרו" לה בלי כוונה תוך כדי משחק. את זה את עשית.ואפילו מבלי להסביר את עצמך. מי שרצתה לברוח מכאן מספר פעמים מתוך תחושה של אשמה זו אנג'ל(ואני יודעת-אני מדברת איתה). הצעתי לה מספר פעמים להעיר לך על זה אבל היא לא העזה .היא בכל פעם אמרה לי שהיא חייבת לעזוב את הפורום ,ובכל פעם שהיא חזרה היא אמרה לי שהיא תעיר לך על זה בפעם הבאה שתכתבי. ומעולם לא העזה... קחי לתשומת ליבך...
היי אני מצטערת אם נתתי לך להרגיש רע יותר , אחרי מה שכתבתי לך. רק ניסיתי לעודד קצת. ההורים זאת בעיה כאובה מאוד(!!!!) גם אצלי ,ומיום ליום מתחזקת אצלי הדיעה ,שכל מה שקורה לי היום זה בגללם! ולפעמים אני מרגישה שאם הם היו מתים (אל תזדעזעי - זה באמת עובר לי בראש ) ,אז בטח הייתי מרגישה הקלה. טיפשי... כי בטח גם הייתי בוכה עליהם ומתאבלת מאוד. מצב מתוסבך... רק הייתי רוצה שיניחו לי לנפשי ,ושיפסיקו להיות כל כך שתלטנים. אני כבר נשואה עם ילד(מקסים!!!). די! ושוב סליחה. בילי.
זה בסדר לא פגעת
זו כן הייתי אני!
הבוקר הגיע. נקווה שזה יהיה יום טוב. אתמול ושלשום דווקא הרגשתי די בסדר ,עד שיצאתי מהבית (סתם נסיעה קצרה לסופרפארם) ואז שוב פעם דפיקות הלב החזקות... אבל התמודדתי איתם ,ולא נתתי להם להפריע לי- זאת אומרת ניסיתי ,ואני יכולה להגיד שבקרב הזה היתרון הוא לזכותי. ואפילו קצת נימנמתי בצהריים ,וכשקמתי שוב פעם מבוהלת , הצלחתי להרגיע את עצמי יותר מהר מבדרך כלל. אביב בוקר טוב! שמחתי לקרוא אתמול שהרגשת טוב. תמשיכי כך.
היי בילי, אני בסדר גמור, מרגישה מצוין ומלאת כוחות. נשמע שגם את קצת יותר בסדר, מתחילה לזהות את דפיקות הלב המהירות, ומנסה להתמודד איתן ולא לתת להם להפריע. באמת, היתרון בקרב הזה הוא לזכותינו, כי אנו מודעים, אנו יודעים לזהות את הבעיה, לשים עליה אצבע זהירה ושומרת ולהילחם בה. לקום מבוהלת משינה, זה משהו שקרה לי המון פעמים, בדרך כלל אני מתעוררת ככה אחרי חלומות, אבל באמת כמה דקות אחרי זה כבר נרגעים, מבינים שזה רק החלום ונושמים לרווחה. אהבתי את הפניה האישית, תודה, זה מאוד מרגש אותי, בכנות, מכל הלב. לפעמים לא ברור לי כל כך במה זכיתי לכבוד פה בפורום, מה עשיתי או כתבתי שהיה כל כך טוב והצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, אבל זה באמת עושה לי טוב לדעת שאנשים חושבים עלי, ודואגים לשלומי, ושמחים כשאני בסדר. אז באמת תודה. שיהיה יום מקסים, אביב.
לפורום שלום ! יש לי חברה שהבת שלה בת 4 שנים. היא כל יום ילדה בשם אחר ומשחקת את התפקיד ללא טעיות, אם פונים אליה בשם אחר של אותו יום היא בוכה שהיא ילדה זו ולא אחרת. מה הסיבה לכך והאם יש בעיה לבת של חברה שלי. תודה מראש אוס
שלום רב, בשלב הזה של החיים הילד/ה מסתייע בכמה מנגנונים כדי ליצור את ההבחנה בזהותו העצמית, מה שיקרא בפי המבוגרים "האני". אחת הפעילויות היא שימוש בדימיון לשם חילופי זהויות, משהו שדומה לשחקן תאטרון. בכל עם שהילד/ה עם זהות דמיונית, ואח"כ עם עצמו/ה, יש תירגול של "מי אני" ומי "לא אני". אם זה נראה משחק, ואם כאשר פונים אליה "באמת" היא יודעת שאכן הפניה "אליה" - אז זה הגיל, ושיהיה לה ולחברותיה כיף. אפשר לעודד אותה לחזור לזהות שלה, ללא בכי, ע"י בקשה כמו: עכשיו אמא של... מחפשת את.... כל טוב, ד"ר יוסי אברהם
לבד לבד? אין אף אחד? אני שנאת את עצמי על זה שזה קורה לי. בא לי לצעוק את זה
אני כאן ואת יכולה היום לצעוק עלי מלאך
שלום. גם אתה איש לילה?
יש איזושהיא סיבה שאת לא מגיבה לי? אני מציקה לך? את רוצה שאני אניח לך לנפשך? עשיתי אין אפילו פידבק קטן...שבוע הבנתי את הרמז זה היה בולט מדי
אנג'ל, על מה בדיוק את מדברת??? הגבתי להודעותייך, אלו שהופנו אליי. שלחתי לך אימיילים.... יש עוד משהו?
מתי שלחת? אני שנאת את השעות האילו הן מעבירות בי צמרמורת הקור של הבית מעביר בי רעד אין אף אחד שיתמוך,אף אחד שיעודד אין לי גם דבר להתלות עליו... אני מרגישה כ"כ חסרת תועלת-שוב מעבירים אותי ממקום למקום אני גמלתי בליבי לא להתחבר יותר עם אף אחד בכל פעם אני צריכה להפרד... אין לי גם חיים שיהיה נעים לי להשתלב בהם בלי ההקאות אין לי חלל של זמן ואינסומניה זה מה שקיבלתי בסוף ואני קצת יותר חזקה אבל הרבה יותר מיואשת
שלום, שמי דורית אני בחורה בת 31 נשואה מזה כשנה וחצי. לפני החתונה התגוררתי בארה"ב במשך כ-7 שנים. הורי גרושים, ובארה"ב הייתי בקשר עם אבי ואחי שהגיע בשלב מאוחר יותר והקים משפחה שם. הבעיה שהנני רוצה לתאר היא מעין " התמוטטות" של אחי. לפני מס' שבועות התקשרה גיסתי היסטרית ובוכייה כי בעלה (אחי) מתנהג באופן בלתי רגיל: הוא בפראנויות, מדמיין כי אנשים עוקבים אחריהם, אפילו דמיין את מותו של אבינו- עד כדי רצון לשבת שבעה עליו. ברצוני לציין כי בשנה האחרונה היו מס' תהפוכות בחייו כמו: אבינו חולה לב וממתין להשתלת לב, אחי נאלץ לסגור את העסק שהיה לו עקב קשיים כספיים, הוא עבר עם אשתו ושתי בנותיו להתגורר בעיר סמוכה, נולדה לו תינוקת שלישית במס' לפני מס' חודשים, ואני עצמי עזבתי את ארה"ב ועברתי לישראל. רציתי לשאול האם כל אלה הגורמים למעין התקפי החרדה שהוא מקבל (יש לציין כי הוא יודע היטב את זהותו ואת הסובבים אליו), הוא מתנהג כילד קטן . על-פי בקשות חוזרות ונשנות מצדו ומצד אשתו שאבוא ואהיה איתו, אני עומדת לטוס בימים הקרובים. רציתי לשאול מה יכולות להיות הסיבות למצבו? ומהם דרכי הטיפול? האם ישנו טיפול רפואי טבעי, שכן הוא אינו מבוטח רפואית בארץ, ואיני יודעת מהי המדיניות בארה"ב. בנוסף, רציתי לציין כי אצל אחותי אובחנה סכיזופרניה פרנואידית- אני לא בטוחה שאני משתמשת במושג הנכון, אבל היא גם כן מקבלת טיפול רפואי, ומנהל חיים רגילים למדיי. אנא, השתדל לענות במהרה, כי אני אמורה לטוס בהקדם האפשרי. תודה רבה ולילה טוב, דוריס.
דוריס שלום את מתארת סימפטומים שעלולים להצביע על מצב פרה-פסיכוטי או פסיכוטי. אינני יכול כמובן לומר מה בדיוק הבעיה, אבל חשוב להתאים טיפול בהקדם כדי למנוע החמרה במצב. פנו ללא דיחוי לייעוץ פסיכיאטרי. במקרה ואינכם יודעים לאן לפנות תוכלו למצוא באינטרנט כתובות מתאימות בארה"ב. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום לך ד"ר קפלן רציתי להודות לך על תגובתך המהירה כבר באותו ערב, פשוט עקב הלחץ לא הספקתי. אז אני מודה לך עכשיו. מאז כבר הספקתי למצוא מס' שמות של פסיכיאטרים ישראלים העובדים בארה"ב. אני טסה ביום שני הקרוב, ומקווה לטוב. בכל אופן, שוב רוב תודות לך, שיהיה לך סופשבוע טוב ושבת שלום. דוריס.
היי! המון תודות על התגובה החמה אתמול! את ואביב עשיתן איזה קסם, החזרתן את החיוך לשפתיי. מה הטריק? אפשר ללמוד? :-)) צפירת הרגעה: אני בסדר, המשבר עבר, אני שוב על המסלול לשחרור מהמחלה ה - #!$%*@&ZZ#??!! הזו. רציתי להספיק ולאחל לך נסיעה מ-ד-ה-י-מ-ה !! מקווה שתהני מכל דקה. פאריס נהדרת, יש כל כך הרבה דברים יפים לראות בה! אפילו סתם לצפות באנשים ברחוב יכול להיות מרתק. חוץ מזה, פאריס היא, כידוע, עיר האהבה... (אהמ... לא נפרט בעניין מעל גלי האתר) בקיצור- סעי, תהני, וחזרי אלינו בריאה, שמחה ומלאת אנרגיה! חיבוק גדול ממני אלייך , חזרה.
תארתי לך את הקבוצה שהייתי בה לבקשתה של טלי בהצלחה
קראתי את הודעתך על הקבוצה. נשמע שלא היה לך קל... אני מקווה שהבנות בקבוצה יהיו עם מוטיבציה להבריא, להתקדם. בסה"כ- זו קבוצה של נשים, כמה שנים אפשר עוד לבזבז על מחלה?! קצת מפחיד, אבל... נראה איך נסתדר...
בילי-תודה רבה :). בקשר להורים שלי-אני אמנע מהלהגיב בהרחבה על מה שאמרת.מצטערת,אני פשוט לא רוצה להעלות את הדיון הזה.אני לא אוהבת לדבר על זה.יש לי פה מצב לא נורמאלי.צריך להיות כאן כדי לראות ולהווכח.וכל הקטע הזה של מעל הכל הם רוצים בטובתך באמת שלא תקף כאן .כבר עכשיו כשאני כותבת על זה אני מרגישה את התסכול הזה,את השאלה הגדולה "למה,למה הקיר הזה קיים?למה המחסום הזה?". הם רוצים בטובתי...בטח שהם רוצים...הם רוצים בה כל עוד אני שמחה,ומאושרת, וטוב לי והכל יפה ומושלם.לא מאשימה אותם-רק ככה הם יודעים להתמודד עם זה. ואני מדברת איתך על אמא כשסיפרתי לה דבר מאוד אישי וכואב ביקשה שאני אבדק במכונת אמת. זהו...עד כאן... פעם אחת איזה רופא דיבר איתי כמוך...כי הוא היה בטוח שאני עוד מקרה של לא להסתדר עם ההורים.באותו רגע הרגשתי כ"כ לבד,ומתוסכלת שקמתי ויצאתי בריצה מהמרפאה. והאשימו אותי בחוסר שיתוף פעולה. אפרת- הזדהיתי נורא עם "בלתי נראית". גם אני מרגישה בלתי נראית. בתיכון הייתי בלתי נראית (מלבד בלימודים-הייתי בולטת), בצבא אני בלתי נראית (רק מטרטרים אותי ומעבירים אותי מתפקיד לתפקיד,ממקום למקום, לא נותנים לי לנוח ולהכיר חברים אפילו.אני רק נקשרת אליהם וכבר צריכים להפרד), במשפחה שלי אני בלתי נראית... עם הזמן גם הפכתי את עצמי לבלתי נראית גם בעיני אנשים שעשו מאמצים לראות אותי. זהו,נתקעתי,מצטערת תסלחי לי נכון? אני אמשיך שאוכל... תרגישו טוב אנג'ל
הטעות בין פסיכולוג.פסיכולוגית מובנת... עד לא מזמן ממש היה לי מטפל ולא מטפלת...
Angel, את מוזמנת לכתוב לי יותר ממוזמנת, תשארי בקשר
אני שוב אומרת- אם את מרגישה שזה עושה לך רע, תפסיקי באמצע! אני אעדיף זאת רק לא להזיק לך! ועוד הבהרה: השורה האחרונה במכתב הזה נכתבה אתמול, ברגע של ייאוש. אין לקחת אותה ברצינות, בשום אופן! כתבתי אותה כאן רק כדי לכתוב את המכתב בשלמותו, להסביר את הרגשתי אתמול. היום זה כבר "פג תוקף"!! :-) אם את מוכנה- הנה זה מתחיל: *************************************************************************************************** מוזר, איך הכאב יכול להתקיף כך, ללא התראה מוקדמת. הנה אני, אחת עשר שנים אחרי, ואותו הכאב- זה שחשבתי שהצלחתי להרעיב למוות- אותו הכאב מבתר אותי עכשיו, ללא רחמים. ובדיוק כמו בהתחלה, אני חסרת אונים בפניו. לשתת הדם הרגשי הזה, מסתבר, לא מתרגלים. לעומת זאת- כן מפתחים עמידות למורפיום האנורקטי. כמי שהתמכרה לסם הזה במהלך השנים, גם כמויות הולכות וגדלות ממנו כבר לא מספיקות להרגיע את הכאב, ותרופה אחרת אין לי... הסבל מטשטש אותי, לוקח ממני את שיקול הדעת, את חוש ההומור, את שאריות האופטימיות שלי. הפחד הקהה, הרדום, מתעורר עכשיו ומשתק את ההגיון. פוחדת להחלים ולוותר, פוחדת לא פחות להזדקן כך, להקריב את חיי לאל הרזון הרודן. אל נוקם ונוטר- פשוטו כמשמעו! אין רגעים בהם החרטה גדולה מעכשיו. מילים הן כלי מוגבל, ואני מעולם לא הייתי ורבאלית במיוחד. אבל ממילא נראה שאין ביכולתן לתאר את הכאב הזה- המוחה את החיוך משפתיי, מונע ממני להירדם, מעיר אותי באישון ליל מתוך סיוט, כשאני מייחלת לזריקה, לשינה, למוות - - - לכל דבר שיוכל להפסיק את העינוי... אנחנו רגילים לומר "הזמן יעשה את שלו" , אבל לי נדמה שהכאב - הצורב, הפועם, המכווץ אותי על המיטה בנשימה קטועה - הכאב הזה אינו נשמע לחוקים ארציים כמו זמן ומרחב. יש לו חוקים משלו, שאולי מחכים ל"פיסיקאים של הכאב" שיבואו ויפענחו את מסתרי הופעתו והיעלמותו. אנשים שינסו להבין את הסבל- לעומק, לאורך, לרוחב, לכל אינסוף מימדיו. את החוקים האלו אני מגלה עכשיו לאט לאט, על בשרי... רוב השנים נמנעתי מלחשוב על כך: רוב השנים האנסתזיה של האנורקסיה פעלה לא רע על הרצפטורים שלי, עיכבה את מעבר הכאב בסיבי העצבים. אבל כרגע- אין שום אינהיביציה. כרגע, אני מרגישה שמ "מישהי" המקורית - זו שנחשבה בעלת פוטנציאל "להגיע רחוק" - נותר רק צל חיוור, רועד, כמעט שקוף. אנורקטי. אולי כל השנים האלו חיכיתי למכה 'הסופית' של החיים כדי להתעורר באמת. אני בוודאי לא אובייקטיבית, אבל נדמה לי שמעולם לא כאב לי כמו היום, כשלא הייתי זקוקה להסברים כדי להרגיש בעוצמה את הפסד כל השנים האלו, כשלא יכולתי לראות אפילו דבר אחד חיובי בי- כי איכשהו נדמה היה שהדבר היחיד שאני יודעת לעשות היטב - לרעוב- איבד לחלוטין את משמעותו, ואני נותרתי רק עם כאב האובדן- על בזבוז הזמן, הפוטנציאל, החיים. ועכשיו, ערה לחלוטין וללא משככי כאבים נוסח אנורקסיה, אני מוטלת בצד החיים, מתפתלת בכאב שאת הצרי לו טרם מצאתי, ומצטערת עד עמקי נשמתי- ללא הועיל... עכשיו אני מרגישה שהקרב שלי אבוד. שום דבר שאעשה לא יחזיר את המצב לקדמותו, לא יאפשר לי לתקן - ולו חלקית- את הנזק שנעשה, שאני עשיתי. עכשיו כל שנותר לי הוא להיאבק בשיניים על ההישגים הקטנים, הנראים טרוויאלים לאנשים בריאים, ולקוות שאצליח להשיג מ-ש-ה-ו. ילדותי ככל שזה יישמע, אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שלא אוכל להסתפק בזה; לא אלו החיים אותם אני רוצה, ואם זה הצפוי לי (וממילא איש לא מצפה ממני עוד למאום )- אולי עדיף לי להרים ידיים כבר עכשיו... *************************************************************************************************** היי, אם הגעת עד כאן- כנראה שבאמת יש לך כוח רצון חזק... מילת הרגעה לסיום: כבר אמרתי שהמשבר הרציני חלף, אני בסדר עכשיו. אבל רציתי לשתף אותך, כי נראה לי שאת תביני. עכשיו באמת אפשר לעבור נושא, לדבר על דברים שמחים יותר! יש לך איזה סיפור מצחיק בשבילי? בדיחה נוסח פינוקיו? אני כאן, מחכה לך!
מישהי !!! מה זאת אומרת הגעתי עד כאן, זה כל כך מדהים. אני חייבת להגיד את זה, גם לי זה קרה, נשבעת לך, את יכולה לשאול את המטפלת שלי אם את רוצה. בהתחלה כשניסיתי להילחם, כשניסיתי להפסיק להקיא ולא הצלחתי, הייתי באה כל שני וחמישי, בלי מכתב, עם מילים, של תעזבי אותי, תלכי מפה, אני לא אצא מזה, אני אחיה עם זה כל החיים ככה, אשלים עם זה, ומה שאצליח להשיג יחד עם זה - מבורך הוא. ובמילא שום דבר לא יצליח לתקן את מה שכבר נהרס, הכל אבוד, אני החרבתי את הכל במה ידי עם המחלה הארורה הזאת, וגם אם אני אפסיק עכשיו, כל מה שאצליח זה לחיות עם הכאב. אבל את יודעת מה ? טעיתי ובגדול. אפשר לצאת מזה לגמרי, אפשר לעשות את ה - SWITCH בראש ולוותר על זה, אני הצלחתי, היום אני כבר יכולה בבטחון להגיד את זה, אולי מחר אני אפול שוב לדיכאון, ולפחדים, אבל עם ההקאות גמרתי סופית. ואפשר להתמודד עם הכאב ועם הייסורים ועם הקשיים, ולפעמים נדמה שהעולם נחרב, ולפעמים קורים דברים שאתה חושב שזהו, שמזה לא תקום יותר, אבל זה לא נכון - מנסיון ! אחרי כל משבר, נורא ככל שיהיה אפשר לקום. יום שישי אחד כבר הייתי עם כמעט 400 כדורים בחדר, מתכננת לבלוע אותם לאט לאט כדי למות, אבל יצאתי גם מזה. הם היו לי כבר ביד, כבר היד היתה בדרך אל הפה, ולא - לא לקחתי אותם, עובדה אני כותבת לך היום, ולא רק שלא לקחתי אותם לא חזרתי להקיא וקמתי ואני עומדת היום עם שתי רגלים יציבות על הקרקע. עומדת וצועקת, שכל העולם ישמע, ההפרעה הזו לא סופית, היא לא כרונית, אפשר לצאת ממנה, צריך כוח רצון אדיר והמון המון סיוע ותמיכה מכל מי שרק אפשר להשיג, ומכל מי שרק מוכן לתת, אבל אפשר !!! אני כאן כדי לתמוך בך, ועוד הרבה אנשים, גם בשעות קשות כמו אתמול, שאני עד עכשיו מצטערת ומתחרטת על כך שהלכתי לישון, ולא הייתי פה בשבילך, אבל יש לך גם מטפלת ברקע בוודאי, ויש לך כוח רצון, שבא לידי ביטוי בהודעות קודמות שלך כאן, ובפורום האחר, ואת יכולה לעשות את זה. אני יודעת שזה היה אתמול, והיום חזרת לעצמך, ואת שוב נלחמת, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב לך את הדברים האלו. תדעי שאפשר, תדעי שאת יכולה, תרגישי שאת בדרך הנכונה, לא מפספסים את החיים בגלל אוכל, זה לא שווה את זה, לא מרעיבים את עצמך, זה לא עוזר לכלום, רק להרגיש יותר גרוע. תחזרי על זה כל יום וכל לילה, לפני ואחרי השינה, עד שיעבור החשק, וזה עובר בסוף, שוב מנסיון ! אני היום כבר לא חושבת בכלל על האופציה הזו של הפרעת האכילה, זו לא דרך התמודדות קיימת בכלל, היא לא עולה למודעות, יש דרכים טובות יותר - שירים, כתיבה, ציור, לימודים, עבודה, מה שרק תרצי ותבחרי. ולסיום, בדיחה מפינוקיו אין לי אבל היום חשבתי על השיר מהלב, אם את מכירה "הלאה אל המרחב אמא שם במרחק עוד מצפה לי דרך ארוכה עד המקום בו אמא מחכה..." יכולה לנחש למה ? אם לא התייאשת וקראת את העץ שלי לטלי, כולל התוספות, אז את יודעת, אם לא, ואם בא לך לשאול, חופשי. בכל מקרה שיר נחמד, לא ? קבלי עוד חיבוק חזק, ואל דאגה חיבוקים יש לי בשפע, לכל מי שרק רוצה ומתי שתרצי, רק תזמיני, אביב.
אין לי מילים... (כולם נגמרו במכתב האינסופי שלי!) שוב תודה... אמנם המשבר חלף, אבל המילים שלך חדרו עמוק, חיממו, עזרו לאחות את הקרע. אין מה להצטער שלא היית אתמול! קודם כל, כי הייתי מדוכאת מכדי להיכנס לפורום- כך שאפילו אם היית לא היינו יכולות לדבר. ושנית- אילו היית עכשיו מותשת מעייפות (וכזה היה המצב אילו נמנע ממך לישון אמש)- מי היה כותב לי , גורם לי לחייך, מעודד אותי כל כך עכשיו- כמוך? :-)) הדבר הכי מעודד לשמוע הוא, שאפשר להשאיר את ההפרעה מאחורייך, לחלוטין. הדיאגנוזה הפורמלית שלי אומרת שאני "כרונית" ו- "מקרה אבוד". זה היה לפני ארבע שנים. היום, כמובן, אני שומעת משפטים אחרים... אני יודעת שאני לא "אבודה", אבל החשש שלי היה שלא אוכל לחיות חיים שלמים, נטולי דאגות אוכל ומשקל, לעולם. לכן היה לי כל כך חשוב לקרוא את דברייך, לראות דוגמה חיה לכך שזה אפשרי! ואלף תודות על החיבוקים החמים, אני שולחת לך חזרה אחד גדול גדול, "עד השמיים" כמו שהילדים אומרים... אפרופו ילדים: הלב, מרקו...בוודאי שאני מכירה, הייתי ילדה כשהתוכנית שודרה, אבל שיר הפתיחה עבר אינטגרציה ל-DNA של כל ילדי התקופה. אגב, אני ילידת 1974. אנחנו בנות אותו גיל? קראתי את העץ בשלמותו, אלא שחסרה היתה לי ההיסטוריה של מערכת היחסים המורכבת שלך עם אמך. ( כתבתי 'מורכבת' פשוט בגלל שמעולם לא הכרתי אדם שמערכת היחסים שלו עם אמו היתה פשוטה...). בכל אופן- יש לה את כל הסיבות בעולם להיות נדהמת וגאה בך מאוד!! ולא רק על השיר היפהפה. אילו אמך היתה יכולה לראות את ההודעות המדהימות שאת כותבת, את הכוחות שאת משרה, את הרגשת ה"זה אפשרי!" שאת מקרינה- היא היתה גאה עוד יותר- אם בכלל יש מצב כזה... אמנם זה לא אותו דבר, אבל תזכרי שאנחנו כאן בפורום (התחלתי להתאקלם, הא?)- באמת מעריכים, נדהמים כל פעם מחדש, ו... גאים בך כל כך!
יש כאן מישהו ? איזה שקט ! אפשר ממש לשמוע את ההד של עצמך... ! אם יש מישהו, השמע / השמיעי קול. ביי.
הלו רן זה בסדר, אל תחשוש. פשוט תמשיך לעקוב, החברה נחים.
גיורא, טוב שיש פה עוד מישהו. בכל זאת, הדומיה הזו ... !
דווקא עכשיו יותר משתתפים
שלום ד"ר קפלן האם יש קשר בין הליתיום לבין סכיזופרניה ? תודה
ג'ף שלום אינני רופא אלא פסיכולוג קליני, אני מציע שתפנה את שאלתך לרופא פסיכיאטר. בברכה ד"ר אורן קפלן
הוא כבר מזדמזם לי בראש, משהו שלמה ארצי כזה............ תעשי נחת לאמא. טייסטר'ס צ'ויס אדום עם 4 סוכרזית. חם או קר?
ברור חם, רותח, כמה שיותר, וביקשתי להפסיק עם זה, לא ? אני מסמיקה. תודה, תודה, יש עוד אחד, אם בא לך, באותו העץ.. אביב.
שלום רחל, אני רואה שאת עדיין בסביבה. מנסה את כחך בשירה ? זה נחמד. קבלי ברכתי הוירטואלית. אוליבר
ומה זה עוד מזרק
אתה צריך עוד זריקה ? כבר קיבלת עוד זריקה ? לא הבנתי כל כך... אביב.
מקוה שעבר על כולם יום נעים. מה קורה איתך? אני מקוה שיש לך עוד בדיחות. לגבי קינאת אחים: התגובה שלך הזכירה לי שפעם באתי להדרכה עם שאלה, שתכננתי לדון בה שעה וחצי, והמדריך שלי סגר עניין ב-10 דקות. הייתי צריכה להזיע ולהתאמץ כדי להעביר את הזמן............ רציתי לשאול אותך אם באמת את מרגישה וחושבת שצריך כל הזמן להתחלק שוה בשוה. זאת אומרת, אם קנית לאחד נעליים- צריך לשם איזון לקנות גם לשני. אני מזדהה איתך לחלוטין- זה מה שאני מוצאת את עצמי עושה. כיום מצבינו הכלכלי שפיר, פחות או יותר, אבל היו תקופות שזה לא היה כך, ואז גם היה מאד קשה לחלק במדויק את המעט שיש. גם לגבי דברים לא חומריים, לא תמיד אני מרגישה יכולת לשבת עם שתיהן כל אחת בנפרד אותו פרק זמן, ומצד שני טווחי הקשב שלהן ותחומי ההתענינות שונים, כך שלא תמיד אפשר לשבת עם שתיהן ביחד. אני כל הזמן מתמרנת- קצת מתוך תחושת אשמה, והרבה מתוך מוטיבציה חזקה מאד לספק להן הכל. אני כל כך רוצה שהן יהיו מאושרות, ובריאות, וחזקות. לפעמים זה משאיר אותי עייפה כל-כך........ ואני יודעת שמשהו צריך להשתנות, רק לא יודעת מה ואיך. אני נורא רוצה לשמוע אם גם את מרגישה כך לפעמים. וכמובן, כמובן-איך לא, אני מחכה לתגובה של רוית (אם הגעת עד הלום ולא התיאשת באמצע הקריאה...........) להתראות.
לרחל היי. הדרכה על מה? את גם מהתחום הטיפולי? מסקרן- אבל אינך חייבת לענות. לגבי קינאת אחים- זהו נושא המתקיים מאז בריאת האדם. קין והבל היו ביטוי לקנאה הראשונה בין אחים. מאז ועד היום מתעסקים עם הנושא אנשי מקצוע מדיסיפלינות שונות. הקנאה בעיני הינה רגש טבעי- שמקורו בהשוואה הראשונית המתקיימת בין בני אדם וכאשר אינה פתולוגית- היא אף עשויה לדרבן להשגיות ולהתקדמות. מדברייך על הקנאה דווקא יותר בלט לי הרצון שלך לספק הכל, המלווה ברגשות אשם. הפנטזיה על להיות ההורה המושלם הינה טבעית ואוניברסאלית, אבל חייבת להתאזן מתוך המציאות בה אין מושלמות, וישנם הבדלים ביכולות, במזג, ובאפשרויות הקיימות. הרי אימהותך לא נמדדת בשיוויון הכמותי של הזמן והדברים. יש לה ערך מעבר לכך- בהשקעה הרגשית, בחשיבה, בטיפוח ובעוד מיליון חלקיקים נוספים. בין אחים חשוב דווקא (בעיני) להדגיש את השוני והייחודיות של כל אחד ואחד ומתוך עמדה כזו לקיים את הקשר. לחדד את הנפרדות והאחרות של כל אחד ואחד- ומתוך זה לנסות ולהנות. זה לא יבטל את הקנאה, אבל אולי יאפשר קצת יותר הנאה וקצת פחות רגשות אשמה. וויניקוט הטביע את המונח " אם טובה דיה" (good enough mother ) ומשמעותו של המושג הינו כי אנו יכולים להיות טובים כפי יכולתנו- לא יותר מכך, לפעמים פחות- אבל שונה כל כך מאם לאם ומאדם לאדם. אני יודעת שזה עמוס ומורכב- וקצת קשה להעביר זאת במדיום הזה, אבל כנקודות למחשבה וכ"אקומול" לרגשות האשמה... אשמח לשמוע את דעתך על כך. בברכה. רוית.
היי הנושא הזה מאוד מעניין אותי כי אני אב לתאומים. שאחד מהם חש כל הזמן תסכול וקנאה מיזה שאחיו משיג בקלות מה שהוא רוצה. ועל כן הוא כל הזמן מרגיש שהוא במרדף אחרי אחיו, ולכן, הוא נוקט בכל דרך כדי להוכיח שהוא נמצא קיים ושהוא גם יכול. והוא מרבה לדחוף, להחזיק בו. כאילו אומר אתה לא תתרחק ממני. ומה על האח השני שרוצה להתקדם ונעצר על לא עוול בכפו
זה יותר מ4 ימים ובוודאי שיותר מיומיים אבל זה פחות מחודש..וכבר הפסקתי בעבר לחודש... דוקא קרו לי היום דברים לא נעימים,ובכלל שכחתי איזה יום היום. רק כשמשהו העיר את תשומת ליבי לכך שהיום יום רביעי,הבנתי שעבר שבוע. זה היה יום מאוד מעצבן...מסוג הימים ששום דבר לא מסתדר בהם,אחד אחרי השני דברים נופלים,ומתמוטטים ככה בלי שתהיה לי עליהם שליטה מינימלית. קמתי בבוקר עם תחושה שאני חייבת שוב לעזוב את הבית,גם אם זה יהיה במחיר הפסקת הטיפול לעת עתה. השעות כאן קשות לי,בעקר ההעמדת הפנים המאושרת והשמחה.מה לעשות,רק ככה הם מוכנים לקבל אותי... ושוב לא הצליח משהו שניסיתי, ושוב קרה לי משהו שגרם לי להיות חרדה מאוד בקשר למה שהולך לקרות לי בעתיד. אבל משום מה את הדברים האילו אני מבינה רק עכשיו.קיבלתי אותם די בשלווה כשהם קרו. לא התעצבנתי,לא התרגזתי,לא המתנתי לנפילה שלי. זה היה כאילו לא קשור ... חשבתי הרבה על להפיל את עצמי שוב היום להקאות ולבולמוסים.אבל משום מה אני מרגישה מסוגלת למשוך עוד יום.שבוע ויום זה יותר טוב משבוע,נכון? ולעזוב את הבית...המחשבות לא עוזבות ,במיוחד כי רע לי פה ואני מרגישה לא רצויה ומסתגרת בחדר כל הזמן,בעקר כי יש נתק ביני לבין ההורים ובינם לבין עצמם ובכלל אווירה די קרירה במשך רוב הזמן. אבל אני חייבת לפרגן לעצמי התחלה חדשה.כשאני אעזוב את הבית,זה יהיה במצב בו אני אהיה מסוגלת להחזיק את עצמי,עד אז אין לי ברירה אלא להיות "טפילה". "טפילה" על כל העולם. שבוע זה לא חודש... וכבר החזקתי חודש...
אנג'ל תהיי חזקה. אם כבר החזקת חודש , אני בטוחה שתצליחי שוב ,ואף יותר. אל תחשבי שזה שתעזבי את הבית , זה הפתרון. אני חשבתי שכך זה יהיה אצלי,אבל זה לא כך. כי יש שיחות טלפון עם ההורים(שבהם צריך לצחוק הרבה , ולהישמע עירניים ולא מבואסים) ויש את הביקורים שלהם ( וצריך להתעלם מכאב הראש שזה עושה לך ) ויש גם את הנידנודים - "נו תבואי לבקר ,בואי נלך לקניון וכד'( כשבעצם בא לך להכנס מתחת לשמיכה ,אבל את לא אומרת כדי שיראו שהכל בסדר). אז מה הפיתרון?? לא יודעת (מצטערת). אולי דווקא כדאי לך כן להשבר לידם , כדי שלפחות הפחד מזה לא יטריד אותך בנוסף לדברים האחרים.ואם תרגישי חופשיה עם הבעיה שלך לפניהם ,אולי זה יקל עלייך קצת.(כל מה שאני כותבת לך זה גם כדי לשכנע את עצמי שאולי זאת הדרך בשבילי...) היי- ומה זה השטויות האלו שאת טפילה?? אלו ההורים שלך ובדרך זאת או אחרת(גם אם לפעמים הם מראים זאת בצורה מוזרה) הם אוהבים אותך ,והיו רוצים לעזור לך ,ולרפא אותך לגמרי.
אוי Angel , השבוע שלך מזכיר לי את המחשבות שלי אני תקועה בבית עם הורים שרבים אחד עם השני (ואני עם כל אחד בנפרד), שנים. שנים אני "מתה" לעזוב את הבית, אבל אני יודעת שאני לא טיפוס כל כך חברותי שיסתדר עם שותפים, ואני לא מרוויחה מספיק כסף כדי לגור בשכירות לבד, ואם יש לי בדיוק לשכירות, אז אני לא רוצה "לזרוק" את הכסף שאני מרוויחה לכיסו של איזה בעל בית חודש אחרי חודש, ולא לחסוך שום דבר בשביל עצמי כל כך חסר לי השקט, שאין לי בבית וכשההיתי בתיכון השתמשתי בדיוק באותו מונח שאת קוראת לעצמך היום - "טפילה". הרגשתי שכולם היו מרגישים יותר טוב אם לא ההיתי בעולם-החברות בכיתה, ההורים, המורים הרגשתי שאני העול לעולמם, ושתרד אבן גדולה מהלב של הסובבים אותי אם לא אהיה יותר. בעיקר הרגשתי כך כי ההיתי בלתי נראית עבורם, את אף אחד לא ממש עניין מה אני מרגישה, אף אחד לא התעניין, אני הרגשתי טפילה. וכל יום עוברת בי המחשבה, "אולי בכל זאת לעזוב את הבית, בשביל קצת שקט, זה אולי שווה את המחיר". וכן, גם אני כמוך, אם אעבור מהבית, אצטרך לוותר על הטיפול הפסיכולוגי שלי, שלא אוכל לממן יותר (לפחות לא עם אותה פסיכולוגית שכבר מכירה אותי), זה פשוט חבל לעזוב באמצע, כשאת יודעת שיש לך עוד הרבה לספר לה, ושאין אף אחד אחר (לו במקרה שלך) ומה שגורם לי להרגיש רע בימים האלו זו ההמתנה לתחילת הלימודים, לא מספיק שהצבא גזל ממני שנתיים בעבודה חסרת תוכן, גם אני עוללתי לעצמי עוול, וגזלתי שנתיים נוספות מחיי, שנתיים ריקניות, חסרות משמעות, שהכניסו לעולם שלי ואקום יותר גדול, והרגשה יותר רעה שלא יצא ממני כלום, כפי אבא שלי נהג ונוהג להזכיר לי. בימים אלו, כשחוזרות מחשבות ההתאבדות, ושאני בוכה כמעט כל לילה לפני שאני נרדמת, אני מזכירה לעצמי (כמו בתקופת הצבא), שהזמן חולף...עוד שבוע...עוד חודש, את זה עדיין אי אפשר לעצור, את הזמן. תמשיכי לכתוב מלב אפרת
חשבתי שקראתי שיש לך פסיכולוג ולא פסיכולוגית, טעות שלי
שבוע זה גם לא יום.... גם לא יומיים... אמנם, זה פחות מחודש, רבל זה גם משהו. את חייבת לקחת את זה יום אחרי יום, ולא לחשוב כמה היה בעבר או כמה את רוצה שיהיה בעתיד, כי כך או כך ההצלחה אף פעם לא בטוחה, והאכזבה קשה מנשוא. אני מציעה לך לקחת כל יום ולקבלאותו איך שהוא. בלי צפיות ליותר מידי. ואם יש ירידה - תמיד היא לצורך עלייה! וואו! אני כתבתי את זה????
טלי יקרה, אני יודעת שקצת הצפתי את הפורום ואותך, אבל היום נשפך ממני החוצה שיר, והייתי חייבת לשלוח לך אותו, לא יכולתי להתאפק, באמת - "עומד באמצע החיים בלילה באפלה בחשכה מסתכל על השמים הכהים חושב על החיים פתאום כוכב אחד מנצנץ מושיט קרן אור ארוכה מלטפת מחבקת מלווה ולא עוזבת ממשיך עוד קצת ללכת והקרן כמו צל עוקבת לא מרפה לא מוותרת נלחמת מתעקשת הדרך מתמשכת לא נגמרת כשמעיזים ובשמים שוב מסתכלים מעיפים מבט חושש ונסוגים כוכבים נוספים מיד מופיעים קרן אור אחת ועוד אחת מציצות לעברך ובשבילך החשכה האופפת כבר מתפוגגת ותחושת הבדידות קצת נעלמת אור הקרניים הולך ומתחזק ואתה כבר יודע שתוכל להתגבר שהפחד והאימה יכולים ללכת ולפנות מקום לשלוה המיוחלת השקט ממשיך לשרור בחוץ כולם עדיין ישנים כביכול לא קיימים אבל אתה כבר מרגיש את ההבדל ויכול לזהות את השינוי שהתחולל נפשך כבר נרגעה הסערה שבבטנך חלפה ראשך מרוקן ממחשבות וליבך הולם חלושות אתה מתיישב על המדרכה מתכרבל כמו עובר לבדך מחבק את עצמך ברחמים עטוף באור קרני הכוכבים מתבונן לתוך עצמך פנימה ומרגיש כאילו נולדת מחדש כאילו הרווחת את הזכות לחיות כאילו עכשיו אתה יכול להתחיל לחוות והפעם לא בגלל שסתם נולדת הפעם בזכות זה שנלחמת הפעם בזכות זה שלא ויתרת ובזכות זה שלא התייאשת והכוכבים כולם עוד נמצאים מעליך כולם חגים ולא מרפים ילוו את צעדיך מעתה כאילו מאז ומעולם היו שם איתך " אביב.
היי אביב, מקווה שלא איכפת לך , אבל קראתי את השיר וגם הדפסתי אותו. מאוד מצא חן בעיני. כאילו שאני כתבתי אותו(אילו רק ידעתי לכתוב...). כל הכבוד לך על הכישרון!!!
היי בילי, איכפת לי ?? מה פתאום. אני מאוד מוחמאת פה, ואפילו די מובכת, והאמת היא שקצת בהלם אפילו. לא חשבתי שהוא עד כדי כך טוב, ואפילו שניה אחרי ששלחתי אותו התחרטתי... תודה, אביב.
טלי, אזרתי אומץ והראיתי את זה לאמא, היא בהלם ובשוק עד עכשיו, מה את אומרת על זה ? אביב.
אני יכולה להבין את אימא שלך !!! :-)
וווווווווואאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ומה היא אמרה?????????? בוא'נה, איזה אומץ!
טלי, הצילו !!! :-) מה קורה פה ? נשפך לי עוד אחד... יש דרכים שלא ניתן לטעות בהן אי אפשר ללכת לאיבוד בשבילהן כשאתה צועד בהן אתה יכול לחוש בביטחון שזו הדרך הנכונה למרות שהמכשולים בלתי נמנעים ולפעמים נתקלים באבנים ולעיתים יורדים גשמים ורואים ושומעים ברקים ורעמים ממשיכים ללכת באותה הדרך לא משנים כיוון ולא בוחרים אחרת בתוכך פנימה איזה כוח מוביל לאותו הכיוון להמשיך ולהוביל עוד לא ברור לך למה זו הדרך עוד לא ידוע למה לא אחרת אבל ליבך לא נותן לך לוותר או לסגת המשך הוא אומר - זו הדרך הנבחרת ואתה ממשיך וצועד על אף הכל מנסה להתגבר מנסה להאבק בפגעי הטבע בנזקי הזמן להתמודד ולתקן את שכמעט לא ניתן ומה מחכה בסוף הדרך אינך יודע אבל הרגליים כאילו מעצמן כבר נעות והלב את עצמו מוביל בגבעות ולך אין זכות או יכולת התנגדות רק תקוה ואמונה בליבך קיימים שאותך מעודדים ומחזקים מין תחושה חזקה ובלתי מרפה שזו הדרך הנכונה והבטוחה אביב.
היו לי מעט לבטים לגבי המשך הטיפול שלי ואת אמרת בדיוק את מה שהרגשתי ואני מרגישה. אולי תסבירי מה קורה פה ? אני יכולה להראות את זה למטפל שלי ? אני אגיד ששידרתי לך בטלפתיה ואת כתבת :-) וואו זה ממש מרגש השיר הזה !
אביב יקרה, שיר יפיפה, ומעניין בשיר שכשהתיישבת על המדרכה, לא עף עלייך שום ילד עם קצף גילוח :) טלי פרידמן
טלי יקרה שלי, והפעם את הגזמת, לגרום לי לצחוק ככה בחמש בבוקר ? מילא בשש בערב, אבל בחמש בבוקר לפני הקפה ? לפני המקלחת ? לא, לא עף שום ילד עם קצף גילוח. שום חיילים, ושום פצועים. רק אני והכוכבים שלי היינו שם, וזה באמת היה מחזה יפהפה. אני נהניתי ממנו. ושוב בוקר טוב, אביב.
הי, ראיתי את ההודעה שלך מאתמול. כן זה קשה להשליך על עצמך את הדברים הטובים. משום מה כולם הרבה יותר חשובים מאיתנו. לכל האחרים לא מגיע לסבול - אבל אנחנו? מגיע לנו. אז זהו, שלא. אני יודעת שלא, אבל כן, גם אני לא תמיד מצליחה ליישם את זה בפועל. מה שכתבתי לך אתמול היה גם בשבילי. זה לא דברים שבאים בקלות, זה לא משהו שאני לגמרי שלמה איתו. אני רוצה להיות שלמה, אבל לא תמיד זה עובד... הדפסתי את זה ואני יודעת שאני צריכה לקרוא את זה שוב ושוב. את לא צריכה לעשות דברים בשביל לא לאכזב אחרים. את צריכה לעשות אותם בשביל לא לאכזב את עצמך!!!! תנסי לחשוב על הכל בצורה קצת אחרת. אז נכון, האוכל נראה כמו אויב, אבל האם לא אנחנו האויבות של עצמנו? ואם כן - אז איך בכלל האוכל קשור לכל העניין? מה שהכי קשה בכל התהליך, זה להכנס לבעיות האמיתיות של החיים שלך ולא להתעסק בספירת קלוריות כל היום. זה אפילו יותר קשה מלאכול!!! הרבה הרבה יותר קשה, אבל מה עדיף? לוותר על החיים שלך? על כל ההנאות שבהם? כי אוכל הוא לא ההנאה היחידה שמתפספסת כאן. זה הרבה יותר מזה. אני לא יודעת בת כמה את. אני בת 24, בעוד כמה ימים ובואי נגיד ככה - אני שמחה שלפחות שנות העשרה שלי לא הלכו לאיבוד - כי השנתיים האחרונות מבחינתי היו יכולות להיות הרבה יותר מאושרות. הזמן הזה פשוט אבוד ואף אחד לא יחזיר לי אותו. העצמות שלי חלשות ואם אפגע - הן ישר ישברו. את זה אף אחד כבר לא אתקן. ונכון, כתבתי לך שזה לא הדבר שהכי מפחיד אותי, אבל זה מהדברים שנותנים לך הרגשה כל כך רעה - אנשים נלחמים על החיים שלהם, ומה אני עושה? בשביל מה? וחוץ מזה - את לא הורסת רק עצמך, אלא את כל מי מסביב. ואני יודעת שקשה לך עם זה מאוד וזה כבר טוב, כי איכפת לך מאנשים שאוהבים אותך! זה לא משהו שקורה תוך יום, חודש, שנה. אי אפשר לדעת כמה זמן זה לוקח, והנה, גם אני שאלתי את מישהי אם היא יודעת שיש לזה סוף. גם אני לא יודעת מה יהיה, פוחדת להסתכל קדימה ונמשכת לעבר... קודם כל - זה שאת מצליחה להגיד לאחרות דברים דומים לאלו שכתבתי לך זה ממש מעולה!! את מבינה ואת יודעת. וגם עבורך זה יעבוד בסוף! ככה זה, כי מה שאת מייעצת לאחרים זה בסופו של דבר הדברים שהיית רוצה שיקרו גם לך! תחשבי על זה. הנה, אני יושבת כאן, גובעת מרעב פיזי ונפשי וכותבת לך מה לעשות, אבל זה לא רק לך. זה גם לי. מאוד לי. בדרך שעברתי, שאני עוברת יש הרבה עליות וירידות, וכן, לפעמים יורדים הרבה יותר מדי, אבל תמיד יש את העליה!! תעשי דברים קטנים שיעשו לך טוב! אני לדוגמא גיליתי בעיה - בגדים מפעם, שפתאום כבר לא נופלים ממני אני פשוט לא מסוגלת ללבוש, כאילו פתאום "השמנתי" בחזרה. אז אני לא לובשת אותם, קונה חדש! וזה כיף לי. אני לא שוקעת במה היה פעם ואיך היה. מתחילה דף חדש. זה הרבה יותר בריא! לא רוצה להשקל, זה לא משנה לי עכשיו. ברור שכן!! אבל לא בצורה הנכונה. עשיתי בדיקות של הרכב גופני וגילית שהמצב ממש השתפר, עדיין לא בנורמה אבל הרבה הרבה יותר טוב. ופתאום הבנתי באיזו תחתית הייתי. כמעט ללא אחוזי שומן בכלל. אני מנסה לחשוב על זה הרבה, כדי להגעל מהמצב שהייתי בו, לא לחזור לשם שוב! למה? למה ללכת אחורה אם יש קדימה? ותמיד תמיד יש! Polly, את בחורה חכמה ומבינה. את כבר בדרך ואולי זו ההתחלה ואולי תמיד קל יותר לסטות או לפנות אבל אי שם , מאחורי הרים וגבעות יש משהו חדש וטוב יותר! בשבילך ובשביל מי שאת אוהבת! כל מה שנכתב כאן, ברשותך, אני מפנה גם אל עצמי...
בדיוק מתנגן עכשיו שיר בגלגל'צ, שמתאים לכולנו - "הדרך ארוכה ומפותלת אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם אף פעם לא אפסיק ללכת אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם עובר גשר ועוד גשר אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם כמה ארוכה היא הדרך אני עומד איתן עם ראש מורם כי אני אף פעם לא אפסיק ללכת..." לא להפסיק ללכת, להמשיך לחצות את הגשרים שבדרך, לא משנה כמה הדרך מתפתלת וארוכה, בסוף היא נגמרת, לפעמים נופלים, אבל תמיד אחר כך אפשר לקום, ולהמשיך הלאה. תמיד להרים את הראש ולעמוד איתנים, מול הקשיים ומול הפחדים. יש משהו יפה בסוף הדרך, מחכה לכולנו, ושווה להגיע... אביב.
אני טסה מחר לפריז!!!! אחרי שכבר ויתרתי לגמרי על הטיסה, חבר שלי הפתיע אותי, עשה את כל הבירורים, הזמנות והנה - מחר בערב אנחנו טסים!!! אנשים שראו אותי היום בעבודה אמרו שמעולם לא ראו אותי כל כך מאושרת. וואו, התרגשות!!!! מנסה למחוק את כל המחשבות על האוכל. איזה פחד, קרואסונים, בגטים, מה יהיה? - אלה המחשבות והתשובה שלי - שום דבר נורא לא יקרה. אם אני לא ארצה - לא אהיה חייבת לטעום מהכל וחוץ מזה מ- 3 ימים בפריז לא אהפוך לכדור פורח. נכון? ממש בריאה בראש אני :-) זהו, מחר אני עוד אהיה בעבודה, וגם עכשיו אני צריכה קצת להתעשת ולחזור לעבוד. מה שלומכן??? מישהי, סליחה שקראתי, אבל איך היה אתמול????? טוב, אני כאן, אשמח לשמוע משהו!
ללה, איזה אחלה, תהני... אני שמחה בשבילך, והאמת היא שאפילו קצת מקנאה... :-) רק דבר אחד, תשתדלי להשאיר את המחשבות על האוכל בארץ ולא לקחת אותן לפריז, מה את צריכה אותן שם ? סתם יפריעו... פשוט אל תארזי אותן, אל תכניסי אותן למזוודה יחד עם שאר הדברים. תארזי רק את ההתרגשות, את המצב רוח הטוב, את ההתלהבות, את השמחה, ואת המכתב של אתמול, כדי שאם בטעות פתאום הן יצוצו, יהיה במה לסלק אותן. מה יש לחשוב על האוכל כל כך הרבה ? פשוט אוכלים, כי זה טעים, כי בחופש, כי כיף, כי מטיילים והולכים, וסתם כי רעבים.. יש תחושה כזאת עוד זוכרת ? :-) לטעום מהכל במידה, זו הגישה שלי בכל מקרה, סתם כדי לגוון, וזה חלק מההנאה בחופש ובחיים בכלל... אז תהני, ואל תשכחי לחזור, ולעדכן אותנו איך היה, ואיזה כיף עשית. אביב.
תודה! זה בסדר שאת מקנא, אני גם מקנא בעצמי :-) אני מקווה שלא ישאר מקום בתיק למחשבות האלה... לא מגיע להן לטוס איתי!! לגבי רעב - כן אני זוכרת ובדיוק מרגישה עכשיו... תחושה שדי התמכרתי לה, לצערי, הסם היומי שלי. יש עכשיו סדרת תוכניות בערוץ 8 - "מה הסם שלך" - אז הנה, הייתי יכולה לצרף לשם איזה פרק על רעב :-) כתבתי עכשיו מכתב ל- Polly. אני לפעמים נכנסת למין אטרף כזה, והכל הכל יוצא לי, מבולגן משהו. אני פשוט יודעת איפה היא נמצאת ואיפה אני נמצאת. לפעמים יש מן הרגשה הזאת - מי אני שאגיד לה מה טוב ומה רע? זה קצת גורם לייסורי מצפון כאלה, על מי אני עובדת בכלל. אבל אחרי שהכל נכתב הפניתי את זה גם אל עצמי, כי אני באמת מתכוונת למה שאני אומרת לאנשים, רק שזה לא תמיד יוצא אל הפועל אצלי... טוב, אני עוד כאן, וגם מחר עד הערב. נוסעים ישר מהעבודה לשדה (workaholic....) אני יודעת שסופי שבוע זה לא הימים הכי קלים בשבילך (אני לא טועה, נכון?) אז אני ממש ממש מאחלת לך סוף שבוע נפלא! צאי לשמש! תעשי לך כיף, אל תשבי הרבה מול המחשב! בהרבה אהבה!!!
אני כבר כ-5 שנים ואף אחד לא יודע על זה. אני נורא פוחדת מההשלכות ונמאס לי לחיות כך! אני גרה באיזור הדרום ורוצה לדעת היכן ניתן לקבל טיפול ! אודה לקבלת שמות מטפלים או מוסדות טיפול.
ק' שלום רב, כיתבי לי לאימייל את אזור המגורים המדוייק, ואנסה לעזור לך. יש כמובן את המרפאה להפרעות טכילה בבי"ח סורוקה, ואת התחנות לבריאות הנפש המקומיות, אבל תכתבי את אזור המגורים, ואולי קרוב אלייך יש עוד דברים. את יכולה גם להתקשר, אם את יותר מעדיפה. הפרטים נמצאים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי המוכחל. בברכה, טלי פרידמן
אבי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח תל-השומר עקב דכאון. לאחר חודש וחצי של אשפוז תוך מתן כדורים הוחלט להוסיף ליתיום לרשימת התרופות. אודה לקבלת אינפורמציה על השפעתו (הן החיובית והן השלילית) בהתבסס על מקרים שונים. בכבוד רב, ליאת לוי.
ליאת שלום ראשית, אני מציע שתשוחחי על הנושא עם הרופא המטפל שלך. הוא יוכל לתת לך את התשובות המתאימות ביותר. השפעת הליתיום היא נושא רחב, ותוכלי לראות סקירות שונות בנושא באינטרנט אם תקלידי את המילים Lithium and depression הטיפול מתאים לסובלים ממניה דפרסיה ודורש מעקב רפואי קבוע. בברכה ד"ר אורן קפלן
לד"ר אורן קפלן שלום, האם לליתיום יש משקל בטיפול בסוגים מסויימים של סכיזופרניה ? תודה.
בוקר טוב, ספרי איך היה אתמול בלילה, לא הייתי כאן אם תקראי את התשובה לאליאן, תדעי גם למה, תני קצת פרטים לגבי האקס, על מה בהצלחה ועל מה להחזיק אצבעות, האמת היא שאני מחזיקה אצבעות בכל מקרה וגם אומרת בהצלחה, אבל שאדע על מה... אם בא לך כמובן, את לא חייבת... שיהיה אחלה יום, אביב.
נזכרתי בעוד משהו, ספרי גם קצת איך הקורס ? איזה פרוייקט הגשת ? באיזה שפה אתם נמצאים ? אם את צריכה עזרה, יש לי קצת נסיון בתחום, באמת, בכיף... אביב.
לפני הכל: אביב, איזה שיר מקסים!! קראתי אותו והצטמררתי. אולי כי הוא נוגע באיזו נקודה רגישה שלי עכשיו. כל כך מרגש לקרוא את דברייך! קצת קשה לי עכשיו... אבל זה יעבור, אני יודעת. סיפור האקס- עוד משהו שהרסתי בגלל האנורקסיה. קיוויתי שאולי אפשר יהיה לתקן, אבל כנראה שלא. אמנם- יש אהבה, יש משיכה, יש אכפתיות מצד שנינו- אבל יש גם פחד גדול, כזה שאין להתגבר עליו. האנורקסיה שלי מפחידה אותו (ובצדק). אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר על זה עכשיו...פשוט כואב מדי. תני לי קצת זמן? אני שמחה שהצלחת לפחות להשלים קצת שעות שינה! לי, עם האינסומניה שלי, תמיד היו אומרים "את יודעת שכך מענים שבויים?!". כן, אני יודעת, אפשר לחשוב שזה תלוי בי, העניין הזה של להירדם... בכל אופן, אני מקווה שחזרת בכוחות מחודשים! מה את אומרת על ללה? טסה לה לפאריס... איזה כיף לה. ללה!!! אם את קוראת את זה- אני כל כך מקווה שתהני, תטיילי, תצחקי, תצלמי המון ו... אל תתני לפחד מהאוכל להרוס הכל... תני לעצמך להנות מ-ה-כ-ל, וזה כולל גם אוכל אגב, מנסיוני- יש בפאריז "פטיסרי" מצויינים... אני מתנתקת עכשיו, לנסות להתאושש קצת. מה את אומרת- ניפגש מאוחר יותר, כרגיל? :-) כתבי לי משהו, איך את. אם לדון לפי השירים- נראה לי שהמצב משתפר קצת. אבל אני מעדיפה לדון בשיחות...
