למישהי, לשרון ול-ללה...

היי לכולכם, בוקר טוב. כתבתי לכולכם ביחד כדי לא להעמיס, אז סליחה... וממילא כולם מכירים את כולם... למישהי - שיהיה בוקר טוב ומקסים, תלמדי אבל לא הרבה מדי, תצאי גם לנשום אויר, ואל תשכחי את המלחמה האמיתית. לפעמים הסחת הדעת של הלימודים היא טובה, בלי לשים לב אנחנו חוזרים אל החיים האמיתיים, ורואים מה הם שווים. אבל אצלך יש לי חשש קל שזה לא ככה. הבדיחות על - commit וה- rollback אומרות לי שהדעת לא מוסחת כל כך, שעדיין קשה לה שם בהתמודדות עם האוכל. אז אל תשימי את הענין הזה באיזה פינה אפלה ושכוחת אל במוח. תשאירי אותו מעט במודעות עם הלימודים. אל תקצי לו יותר מדי מקום ונפח, אבל קצת... וכשתגמרי עם המבחן, אני פה להסתער איתך חזרה ביחד בכל הכוחות והעוצמה והנחישות שקיימים בך. ללה - מליון ואחד חיזוקים את מקבלת מהכל העולם ומאיתנו. מסיבת הפתעה, ברכות ליום הולדת, פריז, חיבוקים וחיזוקים. קחי את כל הכוחות החייובים האלה, ותביני שאת פשוט בחורה נהדרת ומקסימה, שלא נדבר על חכמה ומודעת, ותתקדמי בצעד קטן בשבילי ובשבילך. תביני דבר אחד, מגיע לנו לחיות, מגיע לנו להנות, מגיע לנו לתפוס מקום בעולם הזה, הוא נוצר בשבילנו. ברגע שתטעמי את האוכל / חיים תאמיני לי כבר לא תוותרי עליהם כל כך בקלות. החיים זה סם ממכר, פתאום הכל פורח גם מבחוץ, אבל בעיקר מבפנים. פתאום האושר מציף ואת מתחברת לחבר האוהב, לחברים והחברות הדואגים, ובעיקר לעצמך. אני פה להושיט לך יד בעודך חווה את הטעם הראשוני, טיפה נכווים בלשון, אבל אחר כך מבטיחה לך, אי אפשר בלי זה. לשרון - ידעתי... אבל לא לחצתי. הרגשתי שעובר עלייך משהו, אבל הבנתי כבר מהודעות קודמות שלך, שאת יודעת לבד מתי את צריכה להתרחק, ולהיות שם בשביל עצמך, ולא בשביל אחרים. תכונה מדהימה בעיני, אני רק עכשיו מסגלת אותה. פעם לא ידעתי, לא משנה כמה רע היה לי, לאחרים תמיד היה לי כוחות, וזה משהו שהפיל אותי עוד יותר מן הסתם. כי מאגר הכוחות הוא מוגבל, ולא השארתי לעצמי קצת - בשביל עצמי. אבל עכשיו אני כבר יודעת לשים את הגבולות שלי ולסנן. משפטים סתומים ? על מה את מדברת ? הייתי שם, את זוכרת... לי הכל ברור והכל מובן. נכון כשאנחנו בלב הסערה מה שחשוב זה רק לעבור אותה, לא חשוב הניתוח, לא חשוב למה היא קרתה, חשוב במילים שלך "למצות את הרפש עד תום", את הדיכאון והחרדות, אבל... לא לשכוח לעלות. זה בעיני, מין מצב כזה של חוסר ברירה, כבר הגעת לחור השחור, שקעת בתוכו, ועכשיו זה אבוד, צריך רק לנשום עמוק, ולחכות עד שתצליח לטפס חזרה ממנו, החוצה... אל העולם שיחכה לך... ולכולכם - שרון צודקת. הצמיחה מאפס היא גדולה לאין שיעור, מי כמוני יודע, ובייחוד לאור הימים האחרונים, וזה מעביר אותי גם קצת אלי. הייתי באפס הכי גדול שאפשר, או כמו שאני קוראת לו וסליחה על המילים "בחרא הכי מסריח של החיים, במיץ של הג'יפה", אבל טיפסתי משם לאט לאט ובזהירות, כל פעם הוספתי עוד קרן אור קטנה, ועכשיו התחושה היא משכרת... פשוט ככה... אותי זה מדהים, אני לא מאמינה עוד כל כך שעשיתי את זה. שיצאתי מהגועל והסירחון, שטעמתי את החיים האמיתיים, שנכויתי, ושהיה לי כל כך טעים, והריח... פשוט מדהים... ועכשיו, כל מה שאני רוצה זה שכולכם תבואו להנות איתי גם שם. האושר הוא לא שלם, אם היא אפשר להעביר אותו הלאה. אז כולכם, קחו נשימה עמוקה, תנו ידיים, ותתצטרפו אליי... פה למעלה בפסגה... מדהים פה. הזריחה מהממת, הצבעים מדהימים, והבוקר הקריר הזה... ממש שווה לכם להתאמץ קצת ולבוא לחוות איתי את החוויה. מה אתן אומרות ? אני מחכה, אם לא היום, תבואו מחר, ואם לא מחר, מחרתיים.. יש לי סבלנות ואני לא הולכת לשום מקום... שלכם אביב.

בוקר.......... אני שם (בפסגה הזורחת), ברוב הזמן, פרט לפעמים בהם אני לוקחת טיולים קצרים למדרון...........לא לשכוח שיש גם חיים שאינם מתנהלים בשיא. זה הרבה יותר בריא. מתוקה יקרה שלי, יודעת שאת באופוריה, , בתחושת סימום, כמו מי שטעם מהפרי האסור, אלא שהוא לא אסור הפעם. מדהים עד כמה תחושת הטעימה מהפרי האסור כה דומה בתהליך הכניסה לאנורקסיה/בולמיה והחזרה לחיים הבריאים........לא כן?, תחושת ריחוף........כמעט איבוד שליטה....... ובכל זאת, מצאתי לנכון להאיר את עיניייך , ברור לי שיש צורך לספוג את האושר הבלתי נדלה, את הזריחה שלך, הצמיחה כמו שיש צורך למצות את הרפש.......ובכל זאת יקירתי חיינו הנורמלים מתנהלים איפושהו באמצע השיאים. תזכרי תמיד , עדיף חיים עם אדוות קטנות וברוכות לעומת חיים העוברים בקיצוניות מפילה בין נחשולי ענק ומערבולות מסוכנות........ את מבינה? אני חשה דאגה קלה, תהני ובגדול מתחושת הגדלות שכלכך מגיעה לך אהובה, ובכל זאת, זוכרת? להיות בשליטה......לטוב ולרע. אנחנו אנושיים למרות הכוחות העצומים שגלומים בנו , שעיתים נדמה כי הופכים אותנו לאל אנושיים. מקווה שהבנת את המקום ממנו הגעתי אלייך, אני מאושרת בשבילך, כלכך ולא מתכוונת חלילה להרוס את החגיגה הזו, החגיגה שלך יקירתי........ובימים הקרובים היא תצבע בלבן, בטוהר ובזוהר הניבט בוודאי מעיניך .........הוירטואליות. יום נפלא נתראה בערב.......

שרון יקרה, חיכיתי לזה... ואכן הגיע... ידעתי, שהיד השומרת והמזהירה תתעורר לחיים פתאום... ואת יודעת מה ? אותי לא צריך להזהיר, ואני לא מסוממת ולא באופוריה. טוב לי ואני רוצה לחלק את זה עם אחרים ואיתכם, שכל כך קרובים לליבי, אבל אני לא שוכחת לרגע.. איפה הייתי רק לפני שלושה חודשים וקצת... למרות ש... אמרתי ואני אומרת שוב, התרחש פה משהו פלאי וקסום, שגם לי אין הסבר לו. לא מבינה והאמת היא שלא מתעקשת להבין. משהו פנימי השתנה במהות, במשמעות, ובהוויה הקיומית שלי. נשמע מתיימר, אולי ... נשמע קצת פריקי, אולי... אבל ככה אני מרגישה. ואם הנפילה תגיע, נתמודד איתה, אבל למה שאני לא אהנה מהרגע הזה ואמצה אותו עד תום. עכשיו הוא פה, אני יכולה לגעת בו, לטעום אותו, להריח אותו... ולהיות מאושרת מכל זה. אז לחיות בפחד מהעתיד לבוא ? לא מתאים לי. לשמור על זהירות וערנות, זה אני תמיד עושה. אמרתי - לא שוכחת לרגע את ביב השופכין שיצאתי ממנו, אבל רוצה להנות מהקצה השני גם. ואם אני אתדרדר במדרון... יש לי שם שתי ידיים מוכנות ומושטות בהיכון לתפוס אותי, של המטפלת שלי, ויש לי רשת בטחון ענקית שלכם, ויש לי גם... את עצמי ואת הזכרונות מהימים המאושרים והיפים האלה, להזכיר לי שאפשר גם אחרת... את לא הורסת את החגיגה, אף אחד לא יכול להפסיק עכשיו את המנגינה שבליבי... בתקוה תימשך לעד... ואם לא - נתמודד גם עם זה. שלך, אביב.

בוקר אור! איזה כיף למצוא את הודעותיכן, כדבר הראשון שאני רואה בבוקר! (ראשון- פרט לעובדה שצריך, מה לעשות, להדליק את המחשב קודם... :-)) היום אלמד ברצינות. אני אומרת את זה לעצמי בכל יום, אבל היום באמת... אוף, אני כזאת עצלנית. פשוט יש דברים כל כך הרבה יותר מעניינים, במיוחד כש - אתן יודעות - תכנות זה לא התחום המועדף עלי. אני הולכת היום למפגש השני בקבוצת התמיכה. ייתכן שיהיה הרכב שונה של משתתפות. נראה איך ילך הפעם... מבטיחה עדכונים חשובים בערב. ועד אז, שולחת סמיילי גדול ומחבקת את כולכן... תשמרו שם על מצב הרוח הטוב!! מישהי

מישהי יקרה, בהצלחה בלימודים... בהצלחה בקבוצת התמיכה... עצלנית ? איכשהוא לא נראה לי שזו תכונה שמתחברת אליך. נראה לי פשוט שאת באמת לא מתה על התחום, ומה שלא מעניין אותנו, קשה לנו להשקיע בו מאמץ בזמן ובכלל, בייחוד כשזה קשור ללימודים. אבל תזכרי מה שכתבת לי לא מזמן. את אמרת שזה מעין מבחן לעצמך לראות אם את יכולה להתחיל ולגמור משהו עד הסוף, ואולי בשביל להוכיח לעצמך את זה שווה להמשיך הלאה. וקבוצת התמיכה, תזכרי כל פרט ותבואי לדווח, זה נראה לי החלק החשוב והמשמעותי של היום. שלך, אביב.

מוכנה להיכווה, אולי קצת מפחדת ורוצה מאוד מאוד להגיע לפסגה אבל אולי הפחד גבהים טיפה מסחרר :-) אני חושבת שמה שיותר מפחיד זה להגיע לשיא. תמיד יש מן תחושה כזאת - מה יקרה אם זה הכי טוב? אם אין שום דבר יותר טוב מזה? אני מתחילה להאמין שתמיד יש יותר כי היקום הזה הינו אין סופי. ואולי לחיים שלנו יש סוף אבל לא לרגשות. אני ממש רואה אותך שם , בין הפרחים והשמש ואני רק אמצא את השביל הנכון ומייד אגיע. אני כבר התחלתי לחפש אותו - ומי שמחפש מוצא בסוף, אלה החוקים, לא? אתמול גיליתי על שני אנשים מהעבודה שחולים בסרטן, אנשים כמעט בני גילי, אולי 5 - 6 שנים מעל. מ שזה עושה - פשוט לא יתואר, ואני חושבת שאת יודעת למה אני מתכוונת. מצד אחד רוצה לקוות לטוב אבל בפנים אני יודעת שאין תקווה, או שאולי רגילה להאמין ברע. חשבתי על זה הרבה אתמול - איך שהחיים האלה משונים. כל כך הרבה רע, כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה אושר ושמחה. הבעיה שאת האושר אנחנו צריכים למצוא וזה לא קל בכלל, והכאב לפעמים נופל עלינו ככה סתם ודווקא כשאני רואה כל כך הרבה כאב מסביב אני בוחרת להתאמץ יותר ולחפש את השמחה. לפעמים קצת קשה לפזר את ענן העצבות, שכאילו עוטף אותי קבוע, כמו ערפל, כמו צל. אולי הוא התרגל אלי כמו שאני התרגלתי אליו ואולי נדמה לי שהוא שומר עלי אבל בעצם הוא רק מסתיר את שדה הראיה ומשאיר אותי תקועה. אני צריכה עוד קצת כוחות לפזר את הענן, להשתחרר מהתלות. תלות בעצב, ברע, באוכל. יש רגעים וזה נראה לי כמעט הסוף - הנה הצלחתי! אני כמעט בפסגת העולם! ושניה אחרי באה החרטה והפחד - אני? בפסגת העולם? ללא כיסוי ערפילי? אפילו עכשיו, כשאני כותבת את השורות האלה אני מריגשה תנודות במצב הרוח. פעם טוב ופעם קצת אפרורי. כן, אולי כי שכחתי לקחת כדורים כבר יומיים, וזה מעניין - למה אני שוכחת? אולי יש לזה סיבה ואני מניחה שיש. ואולי כי סתם אני רגילה לתנודות האלה. מפחיד קצת להיות במקום קבוע במיוחד כשהוא טוב. אני יודעת הרבה, אולי אפילו יותר מדי אבל לפעמים לא רוצה להבין, במיוחד כשזה קשור אלי. קצת מתגעגעת למטפלת שלי, לא הייתי בטיפול כבר שבועיים. אולי גם זו הסיבה. טוב, אז הנה התחלתי בנימה טובה ועכשיו פתאום נהיה עפילי משהו :-) הכל יהיה טוב! ואולי אני סתם צריכה להתעורר והיום הזה יחייך אלי בחזרה! שתהיה לך הרבה שמש היום! (כמו שאת רואה בחוץ - לא חסר :-) תחכי לי עוד קצת ואני כבר אבוא !!!

ללה יקרה, הנדנדה הזו בין טוב לרע, היא טבעית, כל החיים שלנו הם כאלה, יום אחד טוב - יום אחד רע, יום אחד נופלים - יום אחרי זה קמים, זה החיים... אי אפשר להישאר כל הזמן למעלה, או כל הזמן למטה... ולפעמים זה מתעתע מאוד, כשזה בסמיכות זמנים שכזו, משתנה מדי שעה או אפילו באותה הודעה. האמת היא שזה קרה לי לפני השבוע האחרון בדיוק, ואמרתי למטפלת שלי "היי, מה קורה פה ? אולי את מבינה ויכולה להסביר ?" וביחד מצאנו שיש פשוט כל כך הרבה דברים שמשפיעים, שזה ברור שמצב הרוח מתנדנד ככה. תסתכלי על ההודעה שלך, ותראי גם מכמה סיבות אוביקטיביות את מושפעת, מצד אחד טוב לך - רק חזרת מפריז, וכל ברכות יום ההולדת, והרצון להבריא שקיים שם, ולבוא לחלוק עימי את השמש והפרחים, ולהיות בפסגה, אבל מצד שני - האנשים החולים בסרטן בעבודה, והפחד גבהים מלהסתחרר, והחשש מלצאת מזה באמת, ולהגיע לשיא ולגלות שאין לאן לעלות יותר, וענן העצבות המצל עלייך. כל כך הרבה דברים משפיעים עלייך בכמה דקות שכתבת את ההודעה, אז איך ההרגשה יכולה להתייצב. לאט לאט עם הזמן, גם הבלגן הזה יעלם ואז תוכלי להרגיש יציבה יותר, גם בחיים, וגם ברגשות הפנימיים והעמוקים. ובקשר לכדורים - כל כך ברור שאת שוכחת אותם דווקא עכשיו, את רוצה להבריא, רוצה להרגיש בריאה, והכדורים מזכירים לך שאת בעצם לא ממש, שבעצם ההפרעה קיימת, אז יותר קל לשכוח אותם ואת ההפרעה הזו שקיימת בך, כאילו לא קיימת. ללה את רוצה להילחם בהפרעה ולשלוט בה, אבל עדיין מפחדת, וזה בסדר, כבר אמרתי שיש לי סבלנות ? אני אחכה לך בשמש עד שתגיעי, כמה זמן שזה לא יקח ואשמור לך כמה קרניים מיוחדות לך... ואת יודעת מה, גם כמה פרחים... שלך, אביב.