זה קשה מדי.....

כל דבר שאני עושה בדרך להחלמה, מפחיד אותי, גורם לי לשנוא את עצמי ומכניס אותי לדכאונות. אני לא יודעת מתי זה יגמר...... אין לי מישהו ל-י-ד-י שאני יכולה להיאחז בידו ולצעוד איתו לעבר חיים טובים יותר.... יש לי את האנשים המקסימים פה, ויש לי את החברות שיוצא לי לדבר איתן רק בטלפון.... וזהו........ אני לא מצפה לטוב ביותר, כי זה לא מתאים לי אני לא מסוגלת לומר שאני חזקה בכוחי ובנפשי ושאני שלמה עם ההחלמה אני לא יכולה אפילו לומר שאני חולה.... שקיימת אצלי הפרעה באופן חד-משמעי......כי אולי אני סתם דפוקה....?! באיזה שהוא שלב אתה מגיע לסף שפיותך.... אני מקווה שאצלי השלב הזה יתאחר כמה שיותר כדי שאני לא אגיע למקום אחר, לא שיהיה למישהו איכפת.... אפילו בשלב מתקדם שכולם חושבים שאתה יציב נפשית בגלל שאתה עולה במשקל...... במבחינתי זה בולשיט!!!!!!!!!!!!!!

ג'קי, את חייבת להאמין בעצמך. עדי

זו הבעיה, שאני לא !!!!!!!!!!!! מה אני יכולה לעשות עם זה......?! תודה שהגבת, מתוקה.

היי ג'קי! אל תתייאשי - תזכרי שעשית כבר כברת דרך ארוכה-ארוכה מהרגע שבו התגלתה הבעיה שלך ועד עצם היום הזה! אחכה לך היום באיי.סי.קיו ונדבר בהרחבה אם תרצי! אוהבת אותך! מי אם לא "אחת"?

הי........... ........אני תוהה מהיכן להתחיל, לאיזו מצוקה שלך להתחבר קודם. אני בוחרת להתחבר אלייך כיישות אחת, כמכלול ללא אבחנה בין הכוחות שמניעים, או מעכבים אותך.....טוב?! תחושת הבדידות שמלווה אותך כואבת, אני גם לא ממש יודעת עלייך יותר מדי כדי להבין מהיכן הכל נובע, ואלי את בבחינת "הסיפור הקלאסי" של בחורה שסובלת מהפרעות אכילה , מחלה שבגינה כולם התרחקו, ונותרת לבדך במערכה........... נכון, תמיד יותר כייף שיש משהו לידך שיחזיק את היד וילווה בתהליך, אבל jacki, אפשר גם בלי, האמיני לי. חווית הביחד, תהיה אמיתית ונכונה יותר לאחר שאת תעברי תהליך של קבלה עצמית והחלמה, ולא בגלל שאת מרחיקה את הבריות, אלא בגלל המוכנות הנפשית להתמודדות עם זוגיות , עם מחויבות כלשהי. את צריכה להיות עכשיו מחויבת אך ורק לעצמך. למחלתך, ויותר מכל להבראתך. להשקיע את כל המשאבים בעצמך. זוגיות היא לא רק תמיכה, זוהי דואליות, שתצריך השקעה מבחינתך על חשבון הכוחות שאת צריכה להקצות להבראתך. אז עשי שימוש בנו, האמיני , תמיכה ללא גבולות , ללא תמורה מקבילה לתמורה שמצופה מבן הזוג במצבים כאלה. ותחושת הרמייה, אל תחושי כמי שמרמה עצמה. כתבתי למישהי ואנג'ל אתמול ואני מרשה לעצמי להשתמש במטאפורה זו שוב כי היא כלכך נכונה , נכונה לגבי כולם כאן בפורום . "התפוח לא אדום לפני שהוא ירוק". את צריכה לעבור את השלב הזה, בדרכך שלך, אז מה אם לדעת כולם (סובבים, רופאים וכ"ו) העלאת משקל משמעה חזרה לסורך, אם את צריכה יותר מזה תדרשי! אל תעמיסי על עצמך אל תאיצי תהליכים. מי שאמר שלקבל את ההחלטה להבריא זהו בבחינת המכשול העיקרי טעה. קשה עוד יותר לשכנע את עצמך כל פעם מחדש כשיש איזשהו קושי שצדקת בהחלטתך. ולכן אני פה וכל השאר. לחזק את ידך. לא רוצה להשתמש בטרמינלוגיה הנדושה "יהיה בסדר" סתם כדי להרגיעך. אבל אני אכן מאמינה כי ביכולתך לתת משמעות אמיתית וחזקה לביטוי הסרקסטי הזה. מקווה שהבנת, התחברת, וחשוב יותר הפנמת........אני כאן אם את צריכה, השמיעי קול. שרון

תודה שהגבת, אני מרגישה שכן יש איתי מישהו. בקשר לזוגיות, אני עדיין לא הגעתי ממש לזה. וזה לא הקטע שאני כל הזמן צריכה אנשים מסביבי ממש לא, להיפך, אני אחת כזאת שצריכה את השקט שלה. רק שהמצב הזה, הרחיק ממני את כל העולם, אני הרחקתי מעצמי אותם. ועכשיו הצלחתי להחזיר אותם....... כי אני מסתכלת קדימה......ולא חוזרת אחורה..... אבל אני מרגישה שכאילו בסביביה שאני חיה אף אחד לא מבין, אני מסתדרת עם זה, כמו שהסתדרתי שנה וחצי בתןך עצמי, אבל זה קשה לי כי אני מתגעגעת לאנשים (חברות), שהיו מקשיבים לי באישפוז, ומבינים כל מילה שאני אומרת... אבל את יודעת מה? חשבתי על משהו, עכשיו אני יוצאת לעולם האמיתי, ששם קצת קשה לאנשים להבין את המניעים של הפרעות אכילה, את כל ההשלכות של זה, את הנפש הפגועה, והרגש שצמא למשמעות ולחיים. אז כשאתצהיוצא לחיים האמיתיים אתה חייב לדעת ששמה אנשים הם בדר"כ קרים, לא הכי מבינים, רוצים לדבר ת'כלס, ולא תמיד על רגשות ועל בעיות עם אוכל, הם לא מבינים ת'קושי ואני לא טורחת להסביר. נוח לי להיות זאתי שלא מספרת, תמיד הייתי אחת כזאת, למה שעכשיו זה ישתנה? ממילא לאף אחד לא איכפת....... אז תדעי שקיבלתי את הצעתך לעזרה ולתמיכה בחיוך נחמד, שמחתי לראות את תגובתך אחרי שחזרתי מהליכה של שעה ומשהו, כ"כ נהניתי, רציתי ללכת יותר, אבל חברה שלי אמרה לי לא להגזים...... אז תדעי שכמו שאת בשבילי, אני בשבילך, תמיד, בכל עת...... ממני.

ג'קי מקסימה, אין לך אף אחד לצעוד איתו יד ביד, תמצאי לך אחד כזה, מתחת לאדמה אם צריך. תהפכי את העולם ותמציאי אותו, האדם הזה חייב להיות שם עבורך, ההתמודדות הזו קשה מדי לעשות אותה לבד, ואני נמנעת מלכתוב בלתי אפשרית, למרות שזה מה שאני באמת חושבת. חלק מההפרעה היא תחושת הבדידות, וההרגשה שאף אחד לא נמצא שם עבורנו, שאנחנו לא חשובים מספיק למישהו כדי שישקיע וילחם איתנו, הלו כל האנורקסיה הזו זה קריאה לתשומת לב ולאהבה של אנשים, הדמות של האפרוח הקטן והשביר שצריך לדאוג לו ולטפח אותו, בגלל זה חייבים את הדמות המלווה, שתבטל את כל התחושות הקשות הללו. שיהיה לה אכפת מספיק מאיתנו, שתישאר איתנו גם כשהכי חרא, והכי שחור, כמו עכשיו, שלא תברח, שתרגיש מה עובר עלינו, ואני יגזים גם ואמר... שתאהב אותנו, כמו שאנחנו, ורק אז אפשר באמת להתקדם קדימה. רק אז אפשר לראות שאנחנו ראויים כמו שאנחנו בעיני אחרים, ורק אז אנחנו לומדים לקבל את עצמנו גם כן, עם המגבלות, ועם התחושות הקשות. ואת צודקת, כבר אמרתי לך כמה פעמים, המשקל לא מעיד על כלום !!! רק על זה שמכריחים אותך לאכול או שאתה מרגיש הכרח לאכול, מה שחשוב זה מה שמתחת, בנפש, ברגש, איך אתה מרגיש ? טוב ? רע ? נאחס ? בחרא של החיים ? והמשקל לא משקף את זה. את זה רק את יודעת, ואת זה את חייבת לספר למישהו שידע מה עובר עלייך, וידע איך לעזור לך. וגם לנו, כי זה טוב לספר בכל מקום, זה מקל קצת על האבן שרובצת על הלב בימים הקשים יותר. והיום זה יום קשה יותר עבורך, אבל כבר היו טובים יותר, ואני יודעת שגם יהיו... ויהיו גם עוד משברים... נתמודד לאט לאט אם כל יום ותחושתו הוא. אם תרצי ביחד איתנו, אם תבחרי לשתף, גם בטוב וגם ברע. ובכלל מה זה סתם דפוקה ? למה את מתכוונת ? כי גם אני אומרת את זה על עצמי לפעמים, שאני לא נורמלית, מופרעת, אבל המטפלת שלי טוענת שאף אחד מאיתנו הוא לא נורמלי, כל אחד הוא מיוחד, וזה היופי. להיות בנורמה זה משעמם !!! ליהיות ייחודי זה כבר מספק. שלך, אביב.

זה היה יפה, אני אקח לתשומת לבי זה היה מהלב, נכון? אני הרגשתי את זה........ יש לי שתי חברות שגם הןבעלות הפרעת אכילה, אני חושבת שהן החברות הכי טובות שאי פעם היו לי, זה כאילו שהן תמיד מקבלות אותי, בכל שעה ובכל זמן, הן תמיד ייעצו לי מה לעשות, אני חושבת שאלו האנשים שעזרו לי עד עכשיו ועם לב כמו שלהן גם יעזרו בעתיד ולא יוותרו, כי אני חושבת שחברות שנבנתה על נסיבות כאלה - אי אפשר לפרק....!!!! זה לנצח.... שלך, והמון תודות, ממני.