פורום פסיכולוגיה קלינית

הבנתי שלטיפול בהתמכרות לסוכר, כמו בכל התמכרות אחרת פסיכולוג יכול לסייע. השאלה שלי איך? ומה הם השלבים לתהליך הגמילה? תודה רבה.

על פי רוב הבחירה שלי היא לפתוח, והפעם - לסגור. עוד כשבועיים נכנס רשמית הסתיו. סוף שבוע נעים ולילה טוב, סוריקטה

אודי, אתה הולך לישון כמעט בשעה שאני מתעוררת ומתחילה את היום. (זו הנחה, איני יודעת). אבל התחושה היא - כמה שאנחנו לא מסונכרנים (או/וגם שמא, אני עד כדי כך מרגישה פחות מסונכרנת עם העולם, או רובו. של המבוגרים לפחות). סוריקטה

היי, בהנחה שנחצו גבולות על ידי המטופל שהביאו לסיום הטיפול מצד המטפל והמלצת המטפל לפנות לגורמים רלוונטיים אחרים, לא מגיע למטופל סיום טיפול כפי שצריך אף על פי שקרו דברים קשים? האם להתעלם מפרק זמן משמעותי? להתעלם מהטוב שהיה למרות הרע שקרה? שתיקה מוחלטת ומיעוט במילים במשך 50 דקות, זה הגיוני? האם זה לא גורם לטראומה נוספת ולשבירה של אמון בבני אדם, בטוב שבעולם? זה מה שמגיע? אין סיכום טיפול? כלום?

על פניו אני מבינה ומתחרטת על המעשה אבל הרגיש לי לאורך כל הזמן שלא משנה מה ואיך אגיד וגם אם אתחנן על נפשי זה כבר סופי ומוחלט, למרות שבפנים אני בטוחה שגם המטפל היה מעדיף להמשיך. המציאות כזאת והיא עצובה מאוד אבל מעליב ומשפיל לעמוד מולו ולספוג התעלמות כזאת.

הי, אני מתבלבלת בינך לבין ניקול... כתבתי הודעה בשבוע שעבר, נמלכתי בדעתי בסוף לא שלחתי. אנסה להיזכר - איני יודעת מה התרחש. בכל אופן, שאלתי האם נאמר במפורש שזהו סיום טיפול, או שזו מחשבה שלך, נחרצת מאד, את בטוחה בה, ועם זאת יש עדיין פתח לבדוק. ולא מתוך תחנונים אלא באופן ישיר, איתן וברור. 50 דקות שתיקה נטו - דבר מוכר. בדרך כלל נקשר להרבה זעם. בעיקר שלך. בבקשה - אם יש עדיין פתח (אאמין שיכול להיות) נסי באומץ לברר ולא לכפות סיום מתוך חרדה (נטישה). זה קורה. שלך, סוריקטה

נעשה משהו שמונע מהמטפלת להכניס אותי לקליניקה, לא מהבחירה שלה. היא טוענת שצריך להיות המשך בטיפול מסוג אחר שאני כמובן מתנגדת לו. הכל הסתבך כמו כדור שלג גדול ומכיוון שלמטפלת אין איך לפתור את הבעיה, היא פשוט החליטה לנקוט צעד קצת יותר קיצוני עבורי ולהעיף אותי. השתיקה באה מהכיוון שלה ולא רק משלי ובדרך כלל היא כן מנסה לדובב ולשאול שאלות. הפעם היה שקט מוחלט וכואב, לא מילים של סיכום, לא כלום. הלכתי בידיעה שהזמן והכסף ובעיקר הרצון להשתפר ירדו לטמיון ברגע אחד. לעולם לא אחליף אותה באף אחד אחר ובטח לא כשהקצוות פתוחים ולא הייתה הרגשה של סיום.

הייתי בכנס לאחיות אתמול באחד הבתי חולים המרכזיים בארץ.. אחת ההרצאות היתה על גילוי מוקדם של התעללות אצל ילדים.... הופתאתי שכל ההרצאה התמקדה בהתעללות פיזית- מכות וכו ולא היה שום התייחסות להתעללות מינית. כתבתי מכתב לאחד מהמארגנים וקודם כל הודתי לה על ההרצאות המעניינים. אחייכ כתבתי שהופתעתי שלא היתה שום התייחסות לפגיעה מינית.. קבלתי ממנה תשובה שהיא שמחה שהיה מעניין..... היא לא התייחסה בכלל למה שכתבתי לגבי התעללות מינית.... אני כל כך זועמת וכועסת .... אני באי שקט

ינשופי, בעיניי, התעללות מינית היא גם התעללות פיזית ונפשית. אני, למשל, יכולה לחוות 'הכרחה' לאכול כאונס. אחת מההשערות שיכולתי להעלות בדעתי היא שאולי דיבור ישיר על פגיעה מינית כמינית היה קשה מידי לדובר, וייתכן שמסיבה זו הדיבור היה עקיף וגם הייתה הסוואה בתשובה אל פנייתך. אין אנו יודעים... אולי הוא מאד היה שם. ואולי פחות, אבל עבורך, שזה סוג של כל עולמך, זה לא פשוט בכלל. סוריקטה

נהדרת שאת כל הכבוד לך על היוזמה שכתבת מכתב נורא חבל שלא התיחסו למה שכתבת שם ... באמת עצוב

במבי יקרה, פעם עשיתי קרמיקה מאוד אהבתי את הסיבוב של האובניים ואת התיזמון המדוייק שבו צריך להכנס ולהשתלב בסיבוב, ממש כמו בקפיצה בחבל. בזמן האחרון אני רואה סרטונים של קרמיקאים, כנראה שזה במקום ללכת מפני שאין לי כוחות לצאת לחוגים או סדנאות. ובהקשר הזה חשבתי עלייך. שודאי גם את עשית פעם קרמיקה, ואם לא עשית, חשבתי כמה אני מדמיינת אותך מתמסרת לחומר, לסיבוב וליצירה. וגם רוצה לומר: בואי. שלך שירה

הי שירה, כתבת לבמבי, וגם, אם אפשר, אצטרף קצת. למרות שבאיזה מקום גם אני בתחושת אין מילים. והתחושה מתקשרת למה שארשום בהמשך - לא מעט רשמת על יצירה. ואני תוהה. אנחנו - במבי, שירה, סוריקטה למשל, מדברות על יצירה. מדברות על החסימה בנקודה הזאת. יכול להיות? יצירה, יצריות... ובכל זאת, יש לי איזו מחשבה, שאולי הצד היצירתי-יצרי חזק מאד, וכן בא לידי ביטוי אבל לא באופן ישיר של יצירה לשמה, אלא דרכי פעולה שנבחרות בחיים, למשל, או משהו מסווה אחר. והייתי קושרתאת ההסתרה והחבטה בו לפגיעה עצמית. וגם לתחושה שמילים נכתבות בכוח ופחות זרימה ספונטנית ואמיתית. במבי, ראיתי שעברת כאן. מה דעתך? ומה את אומרת, שירה, ומה דעת אנשים נוספים? תרצו להצטרף? סוריקטה

שירה.. יכולתי "לראות" אותך בדמיון יושבת ליד האבניים עם החמר.. אני מעולם לא השתמשתי באבניים.. יש בי אהבה לחמר... אוהבת להחזיק את החמר,ללוש אותו,להריח את ריח אדמת החמרה שנודפת ממנו.. לשמוע את הצלילים שהוא משמיע בזמן הלישה שלי אותו.. אוהבת את המגע הישיר עם החומר ואוהבת ליצור "כלים" כמו אגרטל שהיה הזוי.. מהאגרטל בצד אחד היה כזה פורטרט שלי..מעט רחוק יותר ,פנים מעוותות של דמות..כאשר עין אחת כמו מכוסה.. מעט רחוק יותר יוצאת פתאום כף יד מחוספסת אחת,מעט רחוק יותר,גוף אשה ללא ראש, והרגליים מהברכיים "נעלמות"והופכות לחלק מהאגרטל.. בזמנו כשפיסלתי, השתמשתי בחמר בכדי לתת ביטוי לרעיונות... משהו כעין "הרוח שבחומר"... היום אני לא מפסלת... אולי אחזור מתיישהו... מה יכול לעזור לך שירה לנסות ולממש את הרצון שלך לחזור ולעשות קרמיקה ? מה יכול לעזור לך שירה לחזור ולהשתמש באבניים שאת מאוד אוהבת את הסיבוב והתזמון המדויק שבו צריך להיכנס ולהשתלב בסיבוב ? אגב, קפיצה בחבל.... :) מאוד מאוד אהבתי לשחק ולקפוץ בחבל..גם לקפוץ בין שני חבלים... אני חושבת שגם הייתי מאוד טובה בזה... :) היו ימים... ובחמר יש משהו שאני לא יכולה להישאר אדישה אליו.. הגוף שלי מגיב אליו מידית... ותודה שהזמנת אותי... שלך, במבי

תודה על המחשבות העמוקות כתמיד.... כן, יש בפגיעה העצמית משני המימדים, היצירתיות והיצר בולס מכנה את עבודת החיתוך העדינה הזו "האומנות האסורה". מתוך מאמר שנתקלתי בו בשם "כשהיצר קם על יוצרו" מאת יוסי טריאסט http://triest-sarig.co.il/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%A7%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%98/ מתחברת גם למה שכתבת על קשיים בזרימה, על מילים שנכתבות בכח, וחושבת לעצמי כמה מהמשאבים הפנימיים כמה מהתפוסה של המוח עסוקים בהשרדות של הנפש, גם אם החיים היום נוחים יותר או לפחות אין בהם סכנה ממשית.

סוריקטה הי, מעניין מה שאת אומרת... יצירה..יצריות..חסימה.. מעניין... מעניין אם לא היינו נפגעות מינית.. מעניין האם היצירתיות שלנו הייתה ספונטנית יותר ? פחות מסובכת ?? מעניין.. שירה ? גם את עקרבית ? אני לא כל כך זוכרת ילידת איזה חודש את.. תזכירי לי בבקשה ,טוב ? לפי האסטרולוגיה,מזל עקרב הוא מזל מים -הרגש הוא הדומיננטי.. כמו כן,המיניות,היצריות היא בעוצמה רבה ביותר.. מעניין.. יצירה..יצריות..חסימה.. אם אני לא טועה ויניקוט מתייחס ליצירה... לא זוכרת כל כך... משהו של משחק ויצירה..אם אני לא טועה הוא גם מתייחס למרחב הביניים כמקום שבו היצירה/המשחק מתקיים.. (???)... אולי אני טועה...?? זכור לי גם שויניקוט מתייחס לתוקפנות ומקשר אותו ליצירתיות.. (תוקפנות ולא אלימות). מעניין סוריקטה... לדעתי,כשאגיע לאמא צביה,אביא בפניה את הסוגיה הזו ..אשאל אותה לגבי הקשר וההשפעה בין המושגים הללו .. מעניין...

הי במבי, נשמע שאת יוצרת מוכשרת ומאוד יצירתית, מקווה שתחזרי לפסל. אולי אם ארגיש טוב יותר, פחות אפחד מאינטראקציות נוספות עם אנשים מעבר למה שהכרחי, אולי אז אצליח לחזור. שלך שירה

אביב יקרה, מה שלומך? ּּּּּּהתחלת כבר ללמוד? ימים עמוסים של תחילת שנה אני מניחה. אבל בואי, ספרי. שלך שירה

הי שירה והי אביב, איך אפשר שלא לשים לב להפחתת נוכחות פעילה של אביב. אביב - חשבתי על הדברים של גדולים שמתוכננים לך, על היציאה הארוכה משגרה ועל הניסיון להינות. כך, נדמה לי, תיארת. להתראות, סוריקטה

סוריקטה אהובה, מה שלומך? איך את מרגישה? תוכלי לבוא גם בלי מילים? רק להגיד שאת כאן. שנדע שאת בסדר ונרגיש את הנוכחות שלך. שירה

הי שירה, קראתי אותך מתייסרת. קראתי וחשבתי שהייתי רוצה לצאת מהמסך. כך חשבתי. ודמיינתי שאת כל כך מאוכזבת הן מהתגובות, הן מהיעדרן. כל כך מעט. ואולי לא הכי מדויק. לעזאזל איתנו. סוריקטה מגיעה לכאן לעתים במרחק כזה. לעתים באחר. חלו שינויים, פרידות וטרדות, כמו שכתבת ולעתים הריכוז מוטה לכיוונים אחרים. היו לי אירועי בית חולים וצפויים עוד כמה מעצבנים כאלה. וגם התחשמלות שנבעה מרשלנות של פועלים חסרי כל רגישות למפגעים וההרס שהם משאירים בסביבה. עוד אחד מהאירועים האלה שאני נשארת סוג של אדישה אליהם וחושבת כמה מגיע לי. כמו עם אותה לבנה שהטיחו לי בראש לפני כמה זמן. והדברים האלה קורים ועוברים לידנו ואנחנו ממשיכות לשרוד ולא רואים... עד המוות. מניחה שכבר ראית שעברתי כאן. שלך, סוריקטה

כן ובזדמנות זו את יכולה אולי גם לעדכן מה קורה עם הבדיקות שלך.. כבר סיימת אותן ?? יש כבר תוצאות ... מקווה שתעדכני חושבת עליך המון לאחרונה..גמני בבדיקות

הי חטולית, צפויות לי עוד כמה וכמה בדיקות וגם ניתוחים בחודשים הקרובים. תודה, סוריקטה

מצטערת לשמוע על חוויות בית החולים, אני יודעת שאין כמוך גיבורה, אבל בכל זאת רוצה לשלוח לך חיבוק (למרות שאני מהמתנגדות לחיבוק וירטואלי כשאמיתי כל כך חסר, אבל לא מצאתי מילה קרובה יותר) ולהיות לידך, או לצאת מהמסך בשבילך. אני לא חושבת שאת לגמרי אדישה... אירועים שמותירים סימנים, מקעקעים את הנפש, כמו הלבנה. אבל האוטומוט חייב להמשיך קדימה, לא? (יצר החיים). איתך שירה

לא יודעת מה קרה לי...בפגישות האחרונות קניתי לה מתנות. כל פעם הבאתי משהו קטן. היא אמרה שלא צריך ויש עוד פגישות ובכל זאת אמרתי שזה כדי שאפנים שנפרדות...באמת לא יודעת למה. ופגישה אחת ביטלתי. כך שבמקום 3 נשארו 2...חושבת מה נעשה בהן.. חשבתי שארצה לשאול שאלות ושהיא תענה על מה שנראה לה לנכון. לא שאלות על חייה האישיים ממש. יותר מעניין אותי איך באמת היא חווה אותי ומה היא לוקחת הלאה בעצמה,היא אמרה שקבלה ממני ולימדתי אותה. אז מעניין מה בדיוק שתפרט. ובנוסף מה אתן לה מתנה סופית..אין לי רעיונות יותר...למי יש רעיון? יש לה הכל!!! היא המון שנים במקצוע וכל הספרים על המדפים פלוס קשקושים ממטופלים נמצאים שם בחדר... אני בטוחה שאחרים קנו אגב ולא היא את כל הדמויות ודברים שונים... אז מה נותנים לה?? מה לא היה לנו?? נרות ריחניים ומיוחדים (הדלקנו יחד בחדר) , אבן מיוחדת, קלפים טפוליים, אפילו מעצור לדלת המתנה הראשונה...ואחר כך מלחיות למינונים נכונים. בהכל הייתה משמעות. קניתי לה המון מתנות. לחגים בעיקר, ועל כלם דברנו והפכנו ו...היא רצתה לעצור אני לא. ורק אמרה שאין צורך אבל לא רצתה לסרב כנראה לא להעליב אותי.. לי היא קנתה ספר כשנפרדנו פעם...משמעותי גם. הפעם כבר לא מתחשק לי להביא כלום...לפגישה האחרונה אולי אביא מילים...והדובי ישאר שם, הוא המתנה הכי משמעותית מהכלללללוהייתי רוצה שאחרים יוכלו לחבק אותו ואולי אפילו יחבר אותם לילדות. הוא העד שלי. לא יודעת...איך נפרדים? לפתע מוזר וקשה לי. אמרתי שאתגעגע. והיא שאלה אם בקטע טוב או לא. אמרתי שגם וגם...היא תחסר לי! לא בטוחה שאחסר לה...אולי ... האם אחסר פה אם לא אכתוב יותר?? לא בטוח. הזמן יעבור ואשכח..קשרים רבים היו לי בחיי את כלם הרסתי. ורק פה אתגעגע ממש. איני מתגעגעת לאיש. לא לעבר אין בי נוסטלגיות.. אנשים באים והולכים מחיי ולי כלל לא אכפת מהם..מהקשר. המון חברים כל כך לא משמעותיים יד לי.. כמה עצוב להיות בין אנשים שאני לא מרגישה אליהם קרבה של ממש והם חושבים אחרת ממני..הם חושבים שאני קרובה... אבל איתה נוצר משהו אחר. קשה לי עם זה. קל לחתוך ולשכוח יותר קשה לזכור ולהתגעגע ...למה אודי? ומדוע מבחינתך געגוע הוא טוב??? הלוואי. הלוואי ואבין זאת....

מיכלי יקרה למרות שאני לא מסיימת טיפול ביינתיים, אני מאוד מתחברת למילים שלך. פרידה- מביא איתו מכלול של רגשות- לגבי מתנה אני חושבת שמילים זה הכי משמעותית... חוץ מזה את מביאה לכאן את עצמך ואני אוהבת לקרוא אותך(למרות שאני לא תמיד מגיבה). את עושה דרך... יכולה להיות גאה בעצמך...... ינשופים

מיכל יקרה, כמה הכל מסודר אצלך ומובנה, והולך בדרך שנקבעה. נראה שהייתן צוות טוב. מכירה את תחושת חוסר האותנטיות עם אנשים. את התחושה שלא יודעים באמת מי אני (ויודעת מה, הם הכי לא יודעים) ושהמקום היחידי בעולם בו אני היא אני לגמרי, הוא אצלו בחדר. מאחלת לך המשך תהליך פרידה מחזק ומעצים. שלך שירה

הי מיכל, מקסים, בעיניי, הרעיון של הדובי. חלק ממך שנשאר איתה, המטפלת. מקשר בינה לבין עולמה. האישי המקצועי. נפלא. מילים כתובות בכתב יד יכולות להיות רעיון מעולה. ובעיקר, אולי, הזיכרון. מניחה שתיטיבי לדעת מה הכי מתאים בעצמך. וזכרי שהיא שם בשבילך בכל עת. בהינתן המציאות. שלך, סוריקטה

ווואאאו... מיכל יקרה !!!! קראתי את מילותייך ונשארתי ללא מילים... מרגישה את הבטן שלי מכווצת... וואוו... את יודעת מה מיכל ? ייתכן שאת שמת מילים במקום שמרגיש לי מהדהד מאוד חזק .. הרגשתי באיזשהו אופן שאת מדברת כאילו גם מתוכי פנימה... וואוו... ... אני חושבת שאת מאוד מאוד אמיצה מיכל.. מרגיש לי כאילו את נותנת יד למטפלת שלך ושתיכן צועדות ביחד ונותנות יד לפרידה..לא בורחות ממנו... פשוט הולכות במקום הכל כך ,כל כך בלתי אפשרי מבחינתי כרגע... וואו... באמת מיכל, שאפו עלייך בענק... ולגבי המתנה... יש מתנה גדולה יותר מהתהליך שאתן מאפשרות לעצמכן ? ..ואולי הדובי יזכיר.. הוא העד.. ההד... וואוו מיכל... מורידה את הכובע בפנייך.. שלך ואיתך, במבי.

מיכלי מאמי מילים לדעתי תמיד מרגשים ואת יודעת איפה ואייך לשים אותם כדי שהמשמעות שלהם יהיו נכונים והדובי..רעיון טוב מאוד..מזכרת מוחשית .. וגעגוע ..בדרך כלל נוצר למשהו טוב תצליחי מתוקה

לא יודעת ... אבל מאוד מאוכזבת .. כאלו שלא קיימת.. אולי בכלל מכבידה עליכן עם אמא שלי כל הזמן.. ואולי זו בכלל אני ..... מיותרת

חטוליתוש יקרה ממה את מאוכזבת? חבל שאת מרגישה כך. את לא מכבידה, וזה בסדר לכתוב על כל מה שמציק. את יודעת כמה אני חפרתי פה בפורום??הרבה! ועוד מאותו הדבר! החלמה מהירה לאמך ושמרי על עצמך. לא תמיד יש זמן לכתוב ולהגיב אבל אני איתך. יש לי שבוע מאוד עמוס..כשאפשר כותבת. החזיקי מעמד!

חטוליתוש יקרה ממה את מאוכזבת? לי, את לא מכבידה בכלל.. לפעמים אני גם מרגישה כך, שאני מכבידה, אבל אני צריכה את המקום.. איתך הלב, ינשופים

חטולית יקרה, מצטערת שהתאכזבת, זה בטח לא את ולא התכנים שהעלית, כל קושי יש לו מקום כאן והוא לגיטימי. יש פחות מילים, לי למשל, טרודה וסגורה. מאחלת לאימך החלמה מהירה ולך הרבה כוחות להתמודד. שלך שירה

הי חטולית, בטח להעלות. בשביל זה גם הפורום הזה קיים. נראה לי שמבינה לגמרי מהיכן מגיעות התחושות שלך. דרישת שלום וחיבוק, סיפור ממש ממש לא פשוט ומן הסתם כל כך מעייף אותך... שלך, סוריקטה

מתוקה שאת חטולית... לא יודעת ולא יכולה לדבר בשם האחר.. כן יכולה לומר לך שלא הגבתי להודעות שנכתבו כאן ,למרות שקראתי ואני קוראת את כולן.. לרוב גם ההודעות נוגעות בי בבטן הרכה ועולים בי רגשות שונים כגון חמלה,התרגשות,כאב,חוסר אונים,שמחה,עצב ,התפעמות,התפעלות ושלל רגשות נוספים... בדרך כלל אני לא עונה היות ופעמים רבות אני מוצאת את עצמי ללא מילים.. כך..לא מילים.. כן.. פעמים גם פשוט לא מוצאת את רגעי החסד הללו לשבת..להיות נוכחת במלוא מובן המילה בפורום הזה שמאוד יקר לי.. ה-מקום בהא הידיעה שמרגישה שמאפשר לי מרחב ביניים בין מציאות לחלום, בין מציאות חיצונית לפנימית.. לא בטוחה שאני מובנת .. אבל כך מרגיש לי.. את מאוד יקרה פה חטולית..גם הכאב,חוסר האונים והרגשות השונים שאת מעלה בהקשר של אמא שלך לא זרים לי... לא יודעת אם הובנתי... ?? איתך, במבי.

היי, מסיבות של מעבר דירה למקום מרוחק יחסית לא אוכל להמשיך להיפגש עם המטפלת. מה עושים במקרה שרוצים להמשיך את הטיפול אך המרחק גדול מדי מבחינה פיזית על מנת להגיע? האם קיימות דרכים חלופיות? תודה מראש.

ניקול יקרה אני נוסעת שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור לטיפול כי הוא חשוב לי. יש טיפול בסקייפ.... אני אישית לא מתחברת אליו... ינשופים

היי ניקול הייתי נוסעת בתחבורה ציבורית כדי להגיע לפגישה כך בכל מקרה אני נוהגת

הי ניקול, את יודעת - אספר מה אני מרגישה מתוך שאלותייך כאן לאחרונה - אני מרגישה שנשבר רצף. כאילו אתחול מחדש בכל פעם. כאילו ישנו ניסיון למחוק את מה שהתרחש בעבר. ואולי, אולי זה משהו שחשוב לבנות. רצף התמדה. המשכיות. קשר. הייתי לוקחת את הכיוון גם לשאלתך הנוכחית. איך נראה לך הרעיון? מתאים באופן מסויים? סוריקטה

וגם - אפשר לחשוב על מרחק לא רק כגיאוגרפי, או עניין של זמן, אלא גם כבעל רכיבים רגשיים. ייתכן שזו חלק מההשקעה. לכל אחד המושגים היחסיים שלו. היום, למשל, פגשה אותי אישה מבוגרת, קצת חלשה, כנראה, ושאלה אותי אם הצומת עוד רחוק. השבתי לה שזה עניין יחסי. בשבילי זה 'כלום'. עבורה, שכבר נראתה סחוטה מהדרך זה יכול היה להיות המון. ובכל זאת פשוט אמרתי מהו המרחק האובייקטיבי במטרים וניסיתי לעודד. לי לוקח להגיע לטיפול בין שעה לשעה וחצי. כל כיוון. אם זה נותן מושג כלשהו. האזור בכל אופן הוא אזור מוכר ומניחה שיש קשר (קשר ועוד איך...) גם לכך. סוריקטה

הדברים הלכאורה מובנים מאליהם לפעמים... אצלי, למשל, אין אפשרות אחרת - תחבורה ציבורית ו/או הליכה ברגל. ה'פריבלגיה' של רכב פרטי בכלל לא קיימת אצלי (על חסרונותיה גם כן). וכנראה שגם מבחינת מבנה נפשי - לפני כל הישג, הגעה ליעד, איכשהו צריך להחוות איזה מאמץ מעין סיזיפי. אולי. סוריקטה

כן, מאוד. קלעת בול.

שוב איכילוב התדפק על דלתי ושוב אני כאן.. אחרי שעות של התרוצצות בין חדרי המיון למינהם.. מחכה לעלות לחדר ..כלשהו..לאשפז את אמא שלי לילה . לילה לילה טוב...

רפואה שלמה והרבה כוח בשורות טובות תשמרי עליך 💗

תמונות בראש של דברים מפחידים האם זה קשור אלי? האם זה אמיתי? האם זה דמיון מפותח או מה שבאמת קרה.. אני מפחדת מאוד כי אין לי את התשובות... ואולי באמת הכל בראש...

המציאות היא מה שאת בוחרת לראות ולהאמין.

ינשופית שלי נראה שזה מורכב משני הדברים יחד ממה שקרה.. וממה שלא קרה ואולי היינו רוצים שיקרו דברים טובים ועליהם אנחנו מפנטזים .. ואולי טוב גם לפנטז ??

בוקר טוב, באיזו שלב בטיפול הבנתי שמערכת היחסים הטיפולית היא זו שתופסת מקום מרכזי והופכת להיות לב העניין בפגישות. האם זה הגיוני? הרי באתי לפתור בעיות מהותיות שמעיקות עליי ולא לדבר על קשר כזה או אחר שנבנה. אני יכולה להבין את חשיבות הקשר אבל כשהוא הדבר העיקרי עליו מדברים. אני נמצאת בתקופת משבר שאולי משפיעה על אופן ההתנהלות שלי אבל אין זה אומר שאני צריכה לצאת מהפגישה ולשקוע בעצב ולהמשיך להתייסר רק כי השיח מול המטפלת הפך לכזה. אין טעם גם להעלות נושאים אחרים כי הם מקבלים התייחסות קצרה ואיכשהו שוב המטפלת פונה לקשר בינה לביני.

אולי היא מרגישה שהקשר שלכן לא מספיק ... כי הקשר חשוב.. ואווף איתי כי ברח לי מה שרציתי עוד לומר

הכל מרקיב, אני מרגישה תולעים במוח, מחשבות עולות בי ללא הפסקה, על כל פריים של מציאות, דברים שאני רואה ומה זה עושה לי. אולי עדיף שלא אצא יותר שלא אראה כלום, אני מרגישה שדעתי משתבשת מיום ליום מכל הדברים שאני רואה וחווה וכמה כל זה מכאיב לי. שירה

כמה עצוב לי לקרא .... מחשבות ...קשות.. תחושות ממש קשות.. כואב ממש ..כמו להרגיש את מה שאת מתארת במילים שלך חיבוק עוטף עולם לכולך... חטולית

השאלה האם הם מרפאים??? חלומות של כעס. של פגיעה בחזרה. של ילדה זועמת...אבל לא כלפיי..אלא כלפיו..לא הייתי ילדה כזו בכלל. הייתי שמחה כלפי חוץ עם חיוך ואופטימיות מזוייפת. והלילה לא עצמתי עין כמעט. כאבי ראש מטורפים וכדור שלא עוזר.. ההד של הכאב ראש עדיין איתי עכשיו...הגב תפוס שרירים תפוסים. אבל עדיין עם כל זה יש הקלה.. אני ברגשות מעורבים למרות שאני שלמה עם זה שדברתי...ויודעת שהיה צריך להאמר כבר מזמן...כאילו חשבו שאם לא נזכיר אולי שכחתי כי הייתי קטנה..ואני בכלל לא יודעת ולא מבינה. היום אני מבינה טוב מאוד!! כבר לא טפשה. זה לא קל ובטח שלא הבטיחו לי מעולם גן של ורדים וגם בורדים יש קוצים דוקרניים.. לא קל לי... זקוקה למילים שקטות ומרגיעות...וחיבוק אוהב..

באיזשהו שלב הם מרפים גם אם נראה כאלו לעולם לא יעזבו...הם יעזבו.. מיכלי מאמי ..מעולם לא היית טיפשה...היית רק ילדה קטנה .. להם לא היה נוח לדבר ..להזכיר..כי היו נאלצים לטפל בך..בפגיעה !! האמת שמעולם לא הבנתי למה משתמשים בבטוי הזה של " גן של ורדים " כאלו בא להבטיח משהו נשגב.. באמת שבגלל הקוצים ..אי אפשר לגעת בפרח.. ועל קוץ וריח ..אין להתווכח.. לא אוהבת את הריח .. חיבוק ענק ורך עד אליך .. חטולית

לא מרגישה בטוחה לא מרגישה בטוחה לאפשר להם לדבר כי תהיה מצוקה ואני לא יכולה להתמודד לבד אז אני יושבת בטיפול ומחזיקה אותם והמצוקה גדולה וגם הייאוש... היא אומרת שאני מתמודדת על ידי זה שאני הולכת לעבודה ועושה ספורט אבל היא לא מבינה שאני מפורקת בפנים...מפורקת.. אני לא יודעת איך להמשיך... לא מרגישה בטוחה ושוב היא נוסעת.. המצוקה כל כך גדולה...

ואו, כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת ומרגישה. אין מילים שבאמת יכולות לנחם ולהקל על הכאב כשהיא נוסעת ולא נמצאת והגעגועים אליה אוכלים מבפנים ואין רגע אחד של שקט. ספורט ועבודה הם סוג של בריחה ולפעמים זה באמת לא מספיק.

הי ינשופית, נשמע נורא קשה ומחליש. ועוד נסיעה ועוד יציאה משגרה מוכרת :-( מקווה שכשיתארגנו הדברים ויסתדרו באופן הרגיל שלהם תוכלי לנסות לחדש אמון, שכנראה כבר יש לו בסיס. המצוקה מאד מאד מובנת. ואני חושבת שהמטפלת כן יודעת. ואני, אני ממש מתלהבת עדיין מכך שסיפרת בעבר שרצת מרתון. וגם מסוג העבודה שלך. לצד הבנת הערעור הגדול. שלך, סוריקטה

ניקול וסוריקיטה יקרות תודה שאתן מבינות סליחה שאני לא מגיבה לכם ובכלל קשה לי מדי כרגע

היי אודי המצוקה גם בגלל החופש הכפול וגם בגלל שיתוף של תכנים קשים בטיפול ושהיא רק חוזרת אלינו לאחר 36 שעות ....ותחושת הנטישה ב 2 המצבים האלה...

אודי, הי, ראיתי את התגובה שרשמת ללירן למטה: "זה אכן מצב משברי שיש בו מרכיבים של שחיקה, חרדה ודיכאון. ומצב כזה דורש כוחות רבים. חשוב מאוד שתתן לעצמך מקום בו אתה יכול גם לפרוק, אבל גם להטען באנרגיה נפשית. טיפול נראה מקום בהחלט מתאים לזה." מילים של תקווה שנכתבו למטופל בראשית הדרך, אניח. יודעים, ייתכן שבלהיטען אני גרועה. אולי גם בלפרוק. אבל הכל יחסי לעבר וכנראה יש שיפור. קצת בהקבלה כמו שאני מנהלת את מכשיר הטלפון שלי, אולי. טוחן בגדול סוללה ומשאבים. ויש לו סוללה חזקה וגם זיכרון חזק. ובאשר לטיפול - אולי, לאורך תקופה, תהליכית, גם כמו שגור באיזה שלב מתחיל לאכול מגוון ולא יכול לחיות רק על חלבי (וכמו שעוד קודם, בלידה, מתנתק מהשלייה), אולי, לפעמים, הטיפול כשלעצמו לא מספיק. ... סוריקטה

... הנה דוגמא לאיזה דקלום. כן, יודעת שהוא נכון. מלכתחילה המטפל לא יספק לי אוכל, מקום לגור או לישון, למשל. או מקום עבודה. אני עם זה לבד. ואני גרועה כל כך בעניינים האלה עד היום. מסתובבת אבודה בשומקום. לא מבינים שחסר לי הגשר הזה, היוזם, ומשאלתי לחונך מתווך נותרה. ואיך קורים דברים בכל זאת - מעט מהם, מצומצם מצומצם - בהסתברויות נמוכות יש הצלחות לרכב על הזדמנויות שגם להן החשיפה קטנה. מעט מעט. לאט לאט. זה מה שאני יכולה. והזמן. ואיך אמרתם - סוף. מה זה הסוף הזה בכלל? אתמול הייתה דוגמא ליום אבוד וסופר פגיע כזה. אולי אסור לסמוך עליי איתי. סוריקטה

... והמטפל שלי כנראה היה אומר שאני עסוקה כל הזמן בלהוציא ולהכניס הזה. לפנות לפנות לפנות החוצה! :-( סוריקטה

יקירתי את כל הצעדים עלינו לעשות בעצמנו..הצעדים המעשיים. הם טובים בדיבורים איתנו. בלראות אותנו... מטעינים אותנו ברגישות ואמפתיה והבנה יותר רחבה של עצמנו. וכשנבין ופחות נפחד הצעדים לעשיה יגיעו...כמו שאמרת לאט לאט..לפעמים אני חושבת שלאט מידיי או מאוחר מידיי. אבל יודעת מה? אף פעם לא מאוחר. יש אנשים מבוגרים שיושבים להרצאות באוניברסיטה להרחבת הידע..יש מבוגרים שממשיכים לעבוד כמה שניתן הרבה אחרי הפנסיה..ויש המגשימים חלומות...כך שלעולם לא מאוחר. כל עוד אנחנו כאן.

אודי וכלם, הפתעתי אותה על העימות עם הוריי... וואו איזו פגישה היתה לנו. הקראתי לה הכל מפה, ספרתי על מה שעברתי השבוע, טלטלה עם השלמה בסופה. היא פשוט הייתה מקסימה, ואמרה שהיא נפעמת!! זאת הייתה המילה! ושאני אמיצה! וואו...וגם דברה על הקסמים של הפרידה :) ממש אהבה את שענית :) ואמרה שזה קורה כמו שהחיים אינם נצחיים אז אנחנו פועלים כי יודעים שיש סוף...משהו כזה. אולי הפנמתי שזה סוף... דמיינתי אחרת את הרגע שבו יהיה לי עימות כזה, דמיינתי אותי צועקת ובוכה ומתעצבנת כרגיל אבל היה הפוך..השיחה הייתה מאוד שקטה אני מולם. אני בשלי והם בשלהם שאין מושג על מה אני מדברת..אני מפונקת... ואני לא מאמינה שאני בסדר!!! ידעתי שזו תהיה התגובה שלהם, חשבתי שאהיה מפורקת... בכל מקרה תודה שכל זה התאפשר. אוהבת את המקום המיוחד הזה ואת המטפלת המיוחדת שלי. עצוב להפרד אבל אולי זה לא היה מתרחש או מתרחש יותר מאוחר??? אומץ, הפחד משתק והתסריט יותר גרוע מהמציאות, ממש חשבתי שאקח את הכל קשה!!! ממש חשבתי שאבכה שאין הבנה, שיש הכחשה ושתיקה, אבל לא אכפת לי!! מאמין אודי? שלא אכפת, אני אמרתי את שלי! אני יודעת ולא מפקפקת בהרגשה שלי, שהוא יתבייש,! וזה הורגש..הו הו הורגש...ירכין ראש ושהיא תכחיש..בסדר..אני בסדר! היה לי חלום עוד באותו הלילה אבל שם כבר דובר...בקיצור טיפול זה דבר מבורך!!! ואפילו לא יאמן לפעמים. אני בשוק מעצמי, מהקור רוח שהפגנתי ומהאומץ. כן אני אמיצה :)

הי מיכל, אמיצה ובחתיכה אחת. יישר כוח! סוריקטה

הרבה רגשות מציפים אותי... זה כבר לא בשחור/ לבן אבל בכל זאת לא בטוחה שאני בחתיכה אחת.. כן יש איזושהי הרגשה של רצף פתאום... קשה להסביר הכל...יש עוד חלקים לא ברורים בפאזל חיי. מקווה שהתמונה תהיה חדה יותר בהמשך. היה לי לילה נוראי..הערפל מתפוגג לאט. תודה לך.

שלום, לפני כמה ימים התקיימה פגישה עם הפסיכולוגית שחזרה מהחופשה השנתית שלה. סיפרתי לה כמה היה קשה לי בלעדיה ושזו באמת הייתה תקופה בלתי נסבלת עבורי. התלבטתי אם לכתוב לה משהו אחרי הפגישה שהייתה מלאה באמוציות ובמילים או לוותר הפעם ולהמתין בסבלנות עד הפגישה הבאה. בכל מקרה, כך רצה הגורל ואני יודעת איפה היא גרה. מתוך סקרנות החלטתי שהפעם אני רוצה לראות אותה ואת המשפחה שלה, מסקרן אותי לדעת מי האנשים הקרובים אליה שאני לעולם לא אוכל להיחשף אליהם. המתנתי בסבלנות עד שלפתע ראיתי אותה ואת הילדים שלה, היא לא שמה לב בהתחלה זה בטוח אבל לאחר מכן כשבאתי ללכת יכול להיות או שלא שהיא פתאום ראתה אותי בזווית העין אבל זה לא בטוח כי הייתה עסוקה בנהיגה ובילדים. אחרי המעשה הזה, הרגשתי רע ומושפלת שאני רודפת אחרי המטפלת שלי רק כדי לראות אותה גם אם מרחוק ולרגע אחד. אני פוחדת שזה חציית גבול שעשיתי ושהיה אסור לי לעשות. לא פעם אני גם ממתינה אחרי הפגישה שלנו רק כדי לראות אותה נוסעת, רק עוד פעם אחת. בהנחה שהיא ראתה אותי והיא תדע על כל זה, כנראה שזה יהיה סופו של הטיפול, למרות הצורך הבלתי נשלט שלי לראות אותה ולשמוע אותה. היא הפכה לגורם כל כך משמעותי עבורי כשגם בפגישה אמרתי לה לא פעם שאני באמת מרגישה בחסרון שלה כל כך שאני לא מסוגלת לשרוד אותו. אין שום סיכוי בעולם שאצליח לדבר איתה על זה או להזכיר את זה. אני מרגישה רע עם עצמי על שהגעתי למצב נואש כזה, זה באמת מתסכל. אין בוקר שאני לא קמה בתחושת ריקנות וחושבת כמה הייתי רוצה אותה איתי כל הזמן. הפחד הזה שאולי היא יודעת ואולי לא וגם אם לא, אני מרגישה שזה לא היה בסדר ולא רוצה לפגוע במערכת היחסים שלנו. מה עליי לעשות?

הי ניקול, מניחה שתצטרכו איכשהו לשוחח על זה בפגישות ואולי לבדוק מדוע את נמשכת לריגושים האלה. חשבתי ככה - האם זה משהו שאת מוצאת שמאפיין אותך גם בתחומים אחרים? צריך גם להגדיר במילים מדויקות יותר מה זה המשהו הזה... יכול להיות שאפשר ללמוד מכך עוד עליך. ואולי דיברתי שטויות. סוריקטה

ניקול הי, ראשית,ברוכה הבאה :) שנית, רוצה לשתף אותך ולומר לך שהתיאורים שלך מוכרים לי מאוד מאוד... לפני מעט למעלה מ 10 שנים התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית שהיא גם פסיכואנליטיקאית. הטיפול התחיל כטיפול של פעם בשבוע והתיאורים שלך ניקול מאוד דומים לתחושות שליוו אותי.. שיתפתי את הפסיכולוגית שלי ( אני מכנה אותה בפורום אמא צביה) שיתפתי אותה במחשבות, רגשות והתנהגויות ,בפנטזיות.. ממש שיתפתי למרות שזה שורף ומבייש..אחר כך זה גם מרגיש קל יותר ומרגיש שאתה לא לבד ואיכשהו גם הרגשתי הרבה יותר קרובה אליה.. אמא צביה הציעה שניפגש פעמיים בשבוע וכך היה.. העצומות של הצורך נרגעו קצת... מה שאני מנסה לומר לך ניקול,הצרכים שלך מאוד מאוד אנושיים... אל תילחמי בצרכים... אלו הצרכים שלך.. כל אחת ואחד והצרכים המיוחדים שלו.. יש לך הזדמנות לשתף את המטפלת שלך בשיתוף אמיתי וביחד לדון ולהחליט מה עושים... מהניסיון שלי - הרווחתי ובענק!!! איתך, במבי

היי סוריקטה, כן, גם בתחומים אחרים אני מחפשת ריגושים, ללא ספק. העניין הוא שהפגישות האקראיות משהו ברחוב הן קצת מערערות את הקשר, לא?

הי כולם, ייאוש ושבר. כתבתי כמה מילים קודם. לא יודעת מה ואין לי מושג למה. לילה טוב (בוקר, אני יודעת) וגם זוכרת שמשפט כזה כבר רשמתי בעבר ואנ'לא מקורית. סוריקטה

סוריקטה אהובה, למה נכבה לך הבוקר? מקווה שהיה זה רק רגע ואחריו הצלחת לצאת אל יום חדש. מכירה את התחושה, פטישים הולמים בראשי כל בוקר, בכי משתולל בפנים, הכל מפני שהתעוררתי. אחר כך אקרא מה שכתבת למטה. קודם את אחר כך המילים סוריקטה, אני דואגת לך.

בוקר טוב יקרה..אולי ספרי לנו מעט על היאוש והשבר?? אנחנו קבוצה חזקה :) נוכל להכיל הכל. עצוב לי התעוב העצמי הזה שאת מייחסת לעצמך, התבגרות הגוף, חלק מהחיים..אך איתו מגיע ניסיון חיים של אישה כל כך נבונה ורגישה. התובנות העמוקות וכן הרהורים רבים. ומילותיי אלו בעצם נכתבות גם לכן בנות יקרות. כולכן כל כך מדהימות ויקרות!!! סוריקטה, כתבת מילים ומילותייך נקראו בצמא על ידי ובתובנה עמוקה. את גורמת לי להרהר ולקרוא שנית...ממש כמו מטפלת נפש אמיתית!!! תודה.

הי, אודי, לא יודעת אלו מילים עוד... כתבתי כל כך הרבה. כל כך הרבה. הן היו שם. אולי נחבאות בתוך הבליל. מחליפה עבודה, חופשת קיץ בטיפול. טיפולים גופניים רפואיים חודרניים. בדיקות. כמה דמויות כבר מכירות אותי וחושבים על שיבוץ שלי בתוך צוותים, למשל. אבל גם של הסבה בכלל. לעתים לתחומים יצירתיים. אומרים ובינתיים עובר ליד. מיכל, מסכימה באשר לגיל וחכמת השנים. עם זה אני בסדר. אולי אני סוג של מטפלת בנפש, אבל, למשל, לגורי אדם בתחילת דרכם. ואיכשהו מרגיש לי לפעמים סוג של חוסר הגינות. מושקעת כל-כך, נפשית ופיזית, כי זו אני, ותראו מה זה, מרוויחה כארבעה אחוז ממטפלי נפש מקצועיים פרטיים. כן, בגלל שהסך נמוך יחסית, גם משלמת פחות מס. ועדיין מרגיש לי קטלני. בכל אופן, כאן גם נכנס העניין של היות ראויה. מניחה שיש לי, בקטנה, זכויות במגוון תחומים שלא מימשתי. שירה - קללת הבוקר של ההתעוררות אצלי מרגישה (כשהיא מרגישה...) יותר מרוכזת ונקודתית, כמו דקירות חדות, אולי. פיתולים נפשיים. כך גם טרום שינה. כאב הקיום האיום (ולכן אני נזקקת לתרופות להירדמות, כי אחרת אין צ'אנס בשלב זה). מרגישה עד שעובר את הגבול ומגיעה סוג של אפטיה. ומעניין - לפעמים יוצא לי לחשוב שדווקא סימני הגיל כשיבה, וקמטים מקלים עליי. כבר לא ‘בשר טרי’. מונח אומלל. אמנם, לא ממש שלחתי למטפל תמונות אבל כן הראיתי לו בעבר כמה בסגנון מחנה ריכוז. וכמה פוטושופים שאלמלא היו איומים ומתוך בורות חשוכים, שוב אומר, אפשר לראות בהם איזה הומור, או יצירתיות. שירה, דיברת עם המטפל על המשאלה לאינטנסיביות? כי אני שומעת אותה בך המון. ככל שאת מבקשת לפרוש, כך אני שומעת שהיית רוצה שיזום רעיון כזה לפחות (מבלי שתאמרי מילה). כבר מזמן שהתדירות אצלי היא נמוכה. היו לי תקופות צפופות - ביקשתי עבורן סיוע וזה היה כרוך בחתיכת מחיר. בסך הכל, ברגעים אלו, ואולי לאחרונה, די אדישה לעצמי, לרגשות וזה, כנראה, לא להיט. לילה טוב, בוקר אני יודעת. סוריקטה

לא חייבת להיות מקורית ....תהי ..רק את....

שלום רב, שמי לירן, בן 35, נשוי עם ילד בן 4. אני במשבר נפשי גדול מאוד בתקופה האחרונה בעיקר.. אימי אובחנה בסרטן אלים לאחרונה, מרגישה בסדר עדיין ומתפקדת אבל בקרוב תקבל תוצאות בדיקות חשובות וגם תתחיל טיפולים קשים. אבא שלי מבוגר גם הוא עם היסטוריה מאוד עשירה של מחלות קשות והיא גם מטפלת בו. אנחנו משפחה מאוד מאוד מלוכדת, יש לי שני אחים גדולים יותר ואנחנו מדברים ונפגשים על בסיס יומי/שבועי. אנחנו בערך 10 שנים עם מחלות קשות של ההורים, בעיקר של אבא. אני סובל מאוד במיוחד לאחרונה. לא מסוגל לתפקד כמעט, כמעט לא מגיע לעבודה, בוכה הרבה, קשה לי להיות עם הבן שלי ולהתנהג איתו רגיל, כל יום וכל היום קורא מאמרים רפואיים מסובכים כדי לקבל קצה חוט ורק נלחץ עוד יותר מסטטיסטיקות לא טובות. מרגיש שהחיים שלי פשוט הרוסים וזה בערך 10 שנים של מכה אחר מכה, עם הפוגות של כמה חודשים ולפעמים שנים ספורות, אבל כל הזמן מתח עצום סביב הטלפון המפחיד הבא והבדיקה הבאה. הייתי אצל פסיכולוגית פעם ראשונה לפני כמה ימים, עשה קצת טוב להוציא הכל, אבל לא יותר מזה. לא יודע איך לא לחשוב רק על המחלות והבדיקות ועל הפחד מהטיפולים ואם הטיפולים לא יצליחו ועל איך אני אעבור את החודשים והשנים הקרובות. זה פשוט המרכז של החיים שלי, יותר חשוב לי מכל דבר, מעבודה וגם מהמשפחה הקטנה שלי עם אישתי והילד. אשמח לעצות. תודה מראש.

מעניין שזו לא פעם ראשונה שאני כותבת לך על משהו שקשה ואתה עונה בחיוב... כתבת " קסמים"... ובכלל לפעמים כלנו כותבות הודעות נפרדות אבל על אותו נושא. לצאת לאור, לעשות דברים של גדולים וכתיבה עלינו שזה גם לצאת לעולם..וגם אנוכי יוצאת לעולם כן אודי, סיפור חיינו( זוכר שביקשתי שאתה תכתוב עלינו? עדיין רוצה). ניסיתי לבדוק למה עכשיו להתעמת?? למה? אולי כי היא עוד פה ועדיין תעזור אם צריך. אבל לנסות בעצם לבד אבל לא ממש. לרגע קט כשהרגשתי שוב נורא כתבתי לה והיא בקשה שאנסה להכיל ונדבר בפגישה. והבנתי שהיא צודקת! אז יום שלם ריחפתי והייתי בתוך הבלאגן וניסיתי בכל מאודי לעשות פגישה איתה ללא פגישה. כלומר בראשי. מה הייתה אומרת. מה הייתי מספרת. והנה נפלאות הטיפול, קסמים אודי? של פרידה?? מעניין שפעם התשובה החיובית שלך הייתה קצת מעצבנת אותי. אבל הפעם וואו.. פשוט חוויתי כמו קסם את החרדה והדיכאון שרוצה להגיח והרחמים העצמיים מתפוגגים. ואותה אומרת ( בראשי) " זה לא הפתיע אותך? נכון?"הכוונה לתגובה שקבלתי. " זה היה צריך להאמר" ועוד" אני גאה בך! " היא תתן את החיבוק המתבקש ואני לאט ארגע ואשלים. לא אוכל לשנות אותם. אך אוכל לרכך את עצמי ולהחליט איך לפעול. ועד כמה מתאים להיות קרובה אליהם...ולהבין ולא לפקפק יותר בהרגשה שלי ובסובייקטיביות שלי ולא משנה כמה שתיקה והכחשה תהיה.. תודה🌷 אתה ממש קוסם😁

הי מיכל, אהבתי את התגובה של אודי - הקסם שעשוי להיות בפרידה. בעיניי, מעין מנהרת זמן שרצה בקצב מהיר. מחברת זכרונות, אולי. מסכימה במציאת הקשר בין הודעות של כולנו בסמיכויות. מיכל - אני אוהבת שאת מראה שאת חכמה ואיתנה. נסי פחות לברוח מזה? איתך, יום נעים, סוריקטה

סוריקטה...איך את רואה הכל?? (כיווץ בבטן) רוב מה שכתבתי נמחק...אז אכתוב רק זאת: אכן עדיין הדימוי העצמי של "טפשה" שדעותיי אינן נחשבות וכו'. שמעי משהו מעניין: קראתי הרבה ספרי פסיכולוגיה ולא דנו בהם מעולם..כמעט מעולם. מידי פעם עלה. מעין רצון שתבין שאני יודעת בלי לומר זאת בפירוש...והיא אכן ידעה! ושוחחנו רק על רגשות...חמקתי מלדבר על תאוריות. וקראתי שוב את" מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" כנראה לסיכום ;) תודה יקירתי. הרואה כל.

שלום לכולם, המטפלת שלי חוזרת עוד מעט מהחופשה השנתית שלה ופתאום למרות כל הרגשות החזקים שלי והרצון לראות אותה, זה מרגיש לי כל כך מגוחך כל העניין הזה. איך אישה זרה גורמת לי להרגיש ככה ולמה אני משתוקקת לראות אותה אבל בו זמנית גם לא רוצה לראות אותה ולספר לה מה עבר עליי.

הי ניקול, אולי היא כבר לא כל כך זרה? ונראה לי שכולנו כאן איכשהו מכירות את האמביוולטיות והקונפליקטים עליהם את מדברת. סוף אוגוסט, הנה הוא בא, סוריקטה

אחרי ההזמנה הכנה שלו לתלות, אני פתאום מרגישה שאין לי צורך.. דווקא כשהוא נתן לי את כל האפשרויות לדבר אתו כשקשה לי אני מוצאת את עצמי בסדר, ולא מגיעה למצב של כאב וטירוף. אני לא יודעת אם זה דבר טוב או שאני פשוט אחרי ההזמנה מפחדת וחוזרת בי.. הסיבה שאני כותבת כאן, זה שלאחרונה מתחילה להיות לי קשה המחשבה שמתישהו אני אצטרך לעזוב את הטיפול, ולהיפרד ממישהו שכרגע הוא כל כך חשוב בחיים שלי, הטיפול הזה הוא כל כך הזוי מבחינתי. הוא מזמין אותך להיקשר לאדם, להיות תלותי בו, לאהוב אותו ולהרגיש את הרגשות הכי עוצמתיים שיכולים להיות ובו בזמן אתה צריך לשים בראש, שהקשר הזה הוא זמני, שמתישהו תצטרך לחיות בלעדיו. זה קשה.

הי בריה, ... אני חושבת שגם הקשר ההדוק עם ההורים בתפקידם המכונן, המעצב, המגדיר, המלמד, המצמיח אמור להיות סופי... סוריקטה

ראיתי רק עכשיו את ההמשך שם למטה .... יש לי המון מילים אבל כשאני כותבת הם יוצאות כמו סלט מילים .... מאוד מבינה אותך ...עדין הרבה פעמים אני שם במקום שבטוח שהאחר יוותר עלי ....אבל יש את הרצון שלא יוותרו . ואני דיברתי על הרצון... בטיפול הראשון הייתה גם הפנטזיה שיראו מבלי שאדבר ..שיקחו את הכאב שיבינו ושאני אשתוק .. זה די גרם להרבה בעיות ... אז היום אני מביאה דברים ישיר עם המון מבוכה ובושה אבל ישר .. זה אולי החלק שלי בלא לוותר על עצמי לפחות בטיפול ... אני גם ברגעי התנגדות כמו שכתבתי לשירה וינשוף לא מוותרת אני יבוא לעוד פגישה אני אכתוב אני אלחם בשיניים בכל התנגדות פנימית שתהייה בי ....השינוי עכשיו זה שאני מוכנה שגם ההתנגדות תבוא ... זה מפחיד אבל יש להתנגדות מקום .... אבל נכון שצריך מטפל שיצליח להכיל ..אצל הקודמת הייתי גוררת את עצמי פנימה לחדר ...כמו אני עשיתי את חלקי, עכשיו תורך תעזרי לי איתם ...לא פעם היא הגיבה ב"לא נעים איך שאת באה כאילו את עושה טובה"זה כיווץ יותר היא לא הבינה את המלחמה הפנימית ....היום כשאני באה ונתקעת קטטונית ליד הדלת היא ניגשת וברכות מכניסה פנימה ... אז לא הכל תלוי בנו אבל בהחלט יש לנו מקום בלהילחם בקולות הרגש שמשביתים אותנו ...הנשק שלי זה הגיון .. נניח כאן ,אודי בא בטוב בהתנדבות אז כשיש התנגדות למילותיו עד רצון לברוח אני יחזור כמו מנטרה על ההגיון שאודי כאן בטוב וילחם ברגש שאומר אחרת .. אולי זה חלק מימה שכתבתי גם על הגדולה קטנה כל הזמן שיח פנימי ...היום אני משתדלת שהוא יהיה רך ומבין אבל בהחלט שיח לא מוותר ... עבודה קשה ביותר מול קולות העבר שאומרים אחרת... לפני האמונה שזה יהיה דו כיווני ....חשוב לראות את הרצון ....אם יש בנו את הרצון זה עוזר לנו לא לוותר עליינו כפי שאת ואני עשינו כאן . לא וויתרת עלייך ....ואז יכולת אולי לשים לב שגם אנחנו לא ויתרנו עלייך ...חשוב לשים לזה לב גם אם אחרי ...כל פעם כזו שאנו רואות את זה מגדילה את האמונה שמגיע לנו ..(וואוו זה הופך בטן אמיתי עד כדי חרדה אני יודעת אבל זה התהליך ואני רואה אותך שם עם הקושי .. כל כך גאה בך באמת ) אתך אביב

הי אביב, רק לומר בינתיים שראיתי. חזרתי ממוטטת, ימים של מעברים בלי אוויר. סחרחורות. בחילות. הגוף כנראה מדבר את מה שהנפש לא מרשה להרגיש. אודי וחברות - אנחנו קבוצה, ובמחשבה על אביב, הייתי מבקשת עבורה שגם אתם תצטרפו לעץ. לבחירתכם. מקווה שזה בסדר וגם מתאים לך, אביב. הרצון - אכן בעייה. מוצאת את עצמי ממשיכה להסתובב עם הפנטזיה שייפול עליי המון כסף מהשמים. זה קטע שכאילו מבקשת להיות בלתי תלויה. זו גם משאלה לנוח סוף סוף ושיהיה פיצוי. 'נתקעת קטטונית' - אהבתי. מוכר עד מאד. הייתי יכולה להיתקע בזה חצי שנה עד שנה בעבר. טיפה לתקשר באופן עקום ושוב. טוב, זו לא ממש קטטוניה במובן המתאבן כמו שהייתי רואה אצל האמא, אבל מצב שותק. יפה שאת מאפשרת לה לשחרר אותך מזה. המוח לא מתפקד, אז לילה טוב בינתיים, סוריקטה

הי אביב, כבר לא זוכרת בדיוק מה רשמתי אתמול. גם הבוקר המוח לא עובד. המשאלה שלא יוותרו עליי - באמת שלא יודעת. יש, כנראה, משאלה לא ריאלית שיאמצו. מניחה שגם הכיוון נוטה להסיר אחריות ממני. איני יכולה להשוות בין טיפולים, כי הנוכחי הוא בעצם היחיד שבו נעשתה עבודה ואולי נוצר קשר. הפגישות הקודמות עם אנשי מקצוע היו לפני עשרות שנים, כשהייתי נערה בבית ההוא, והייתי צריכה לעשות וי ליד הלכתי לפסיכולוג בשביל האמא. לא קרה שם כלום. כן קרה, שברגע שהפסיכולוג אמר שחבל על הזמן נתפסתי לקשר הרסני נוסף. ואת יודעת, אני גם חושבת שלא רק שהמטפלות שונות, אלא שגם את השתנית. התפיסה שלך. בהקבלה ל פעם הלכתי בשביל האמא ובשנים האחרונות בחרתי ללכת בשבילי. אולי כך נכון לומר גם במקרה שלך. זה השינוי העיקרי. לא יודעת. שיבינו מבלי שאומר מילה - עם התפיסה הזאת הגעתי. היה סוג של ברור לי שרק אם יראו אותי ידעו הכל. לא הבנתי בכלל מה זאת הפרדה ושאין לאף אחד גישה לקרוא מה הולך בתוך הראש שלי מבלי שאשתף. דבר שלמדתי מאד מאוחר. אנ'לא בטוחה עד כמה ההגיון מצליח לעבוד אצלי. כרגע לא נראה שיש מילים שישכנעו אותי שלמישהו אכפת, ואני יכולה להבין שזה מרתיע וקל לוותר על המאמץ. האכפת הזה הוא חמקמק. זה, כנראה, לא אכפת אכפת עם הפרדה, זו כנראה שוב אותה משאלת התמזגות. כל יום, כל שנייה, יש המון מחשבות ויתור. על החיים בגדול. בתכל'ס - עובדה - אני כאן. איך? דבר מפליא ולא מוסבר. כלומר, יש הקוראים לזה כוחות חיים. לעתים נורא להיות תלויה במילים כאילו עליהן ייפול ויקום. וגם כשהן מחזיקות, הן מתפוגגות מהר כל כך. הנה רשמתי הודעה נוספת כשהמוח במצב מעורפל מאד מאד. ומיואש. לילה טוב ארשום - ואני רק מתחילה את היום. הנה, בעוד זמן לא רב אמצא את עצמי כביכול באיזה מצב קטטוני (לא באמת) אי שם בכניסה לבניין העבודה. עד שבשנייה אחת יבוא איזה מנוף דימיוני וירים אותי פנימה ולא יראו כלום. סוריקטה

הי אודי לא מאמינה ששמתי את המילה הזו בכותרת, מניחה שחונכתי שקנאה צריך להסתיר ואף שיבחו אותי שלא הראיתי סימנים של קנאה בחברות שהיה להן הכל ולי לא... עכשיו היא ממלאת אותי, אני מרגישה שהקנאה מכרסמת, כמו סרטן. בשילוב עם התיעוב העצמי ותחושת הערך הנמוכה ומה שהוא מכנה "עיוותים קוגניטיביים" אבל אני מכנה "המציאות שלי", זה בלתי נסבל. מושא הקנאה הוא מטופלת שלו או מטופלות. אולי בעיקר מפני שראיתי אחת יוצאת לפני, הכרתי אותה מפני שהיא מדברת על הפגיעות, פעילה בנושא, לא נחבאת ולא מסתירה. יש לה אומץ. היא הולכת בשמלת כתפיות קייצית חשופה ואני מסתירה את הגוף שלי. היא חושפת מה שעברה ואני מסתירה. הוא ודאי מעריך את האומץ שלה לעומת הפחדנות, הביישנות וההמנעות שלי. אני בטוחה שהוא מחבק אותה והיא לא צריכה לבקש, או קורא לה יקרה מבחי שתצטרך ללמד אותו שלפעמים יש רכות כזו שמתאימה. קשה לי להכיל את התחושות האלה עד כדי כך שאני חושבת שמוטב שאפסיק את הקשר איתו כי זה תמיד יעמוד מעל, כמו ענן שחור, עד כדי כך שאני רוצה לפגוע בעצמי כדי לעמעם ולו במעט את התחושה הקשה שאני כל כך שולית ובינונית ומטה. שירה

שירה אהובה... לא פשוט ,קנאה וכל כך מבינה אותך מול אותן נשים שמרשות לעצמן להחשף לצאת עם הכל ללא בושה... יש לזה מחירים . שמתי לב שאותן נשים שנחשפות ככה בגלוי הופכות את הפגיעה למנוף בחייהן ...כלומר את מחיר החשיפה הם הופכות לתפקיד /מקצוע/התמחות ... ככה שלצד הקנאה בהן יש גם רגשות אחרים של איזה מחיר כבד הן משלמות ...וכן זה עניין של בחירה . אישית אני נחשפת אבל לא כמו שהייתי רוצה ...ולמדתי לראות את מה שיש לי בהשוואה ...כלומר אילו דברים אני לא מוכנה להפסיד בשביל החשיפה. וכל הנאום הזה למה ...אספר לך שאני מאוד יוזמת תהליכי שינוי אבל מאחורי הקלעים .. דוחפת נשים שנחשפו לעשות דברים ..עוזרת מאחורי הקלעים ... עזרה אחת כזו יצרה שיתוף פעולה עם המטפלת שלי ..כן , קשה לא פשוט מורכב ....אבל מדובר ועוד איך מדובר עם כל הרגשות שזה מעלה ....מעבר לקנאה ,חרדת נטישה תוקפנות עצב הרגשת פיספוס הרגשבה של קטועת רגל .... חלקיות . המון רגשות ....דברי אותם בטיפול כמו שאמרתי כאן בעבר קנאה זה לא דבר רע זה אנושי טבעי ותלוי מה עושים איתו . .כשמדברים אותו לפעמים מוצאים דרכים נוספות .... חיבוק

אמרתי יפה והתכוונתי. הי שירה, האם את מוצאת קשר בין העיתוי בו העזת לרשום על רגשות הקנאה שלך, לבין תכנים שהתפרסמו ממש כאן ביום חמישי? לי ממש נראה שיש קשר. רשמתי לפני זמן לא רב כאן שלפני כמה וכמה שנים טובות העליתי לכאן מחשבות שנושאן קנאה... כנראה שלא היה להן הכל, לילדות ההן. אבל ככה עובדת הקנאה. מתמקדת בנקודה מסוימת ומבודדת אותה. אשתף - גם בי עולות תחושות קנאה חזקות, לענייננו, בהקשר שהזכרת, בעיקר מול מי שנחווית בעיניי כעושה שואו אוף, מול הדרך השקטה. מוחצנות מול מופנמות. קצת אולי כמו שכאן התחושה שלי היא ש'אודי' מעדיף את האכלניות הטובות, המטופלות שמראות שעושות עבודה טובה, ופחות את שכמותי (וכנראה גם כפי שאת חווה את עצמך), האכלניות הגרועות. המאתגרות. המאוכזבות. המביסות. שלכאורה אין צ'אנס מולן. אבל רגע, פה, באינטרנט, בחיים הכפולים שלנו (?), אנחנו איכשהו כן מראות לא מסתירות, כך שהמישהי הזאת היא גם אולי חלק מאיתנו? אולי... את יודעת, ייתכן שגם בדרך ההפגנתית - בין אם להראות בגדול, אבל גם בלהתכווץ לכדי סוג של אי קיום (שזה, בעיניי, די היינו הך) יש בכדי או להרתיע או אפילו לעוור. תתפלאי, אבל אני חושבת שרוב הבנות כאן, הן, לפחות בשלב עיקרי של הטיפול שלהן, המטופלות הכי. הכי ב וואו לא יודעת אלו מילים לבחור. אבל הכי. במחשבותיי - את ממש בינהן מול המטפל שלך. זוכרת שדיברנו על תחרות? אולי על הצטיינות? בחיי, שירה, מצאת לך מישהי בינונית שולית ומטה. את?!?! לא סותר את זאת שאני מבינה מאד, כאמור, את ההרגשה שלך. שמעי, מוצאת את הניסוחים שלנו, חברות הקבוצה, על עצמנו קצת קומיים טראגיים. את, שירה עם מילותייך, במבי עם ביטויים אומללים כרפת-שכל (אוי במבי במבי), גם לי יש ת'ביטויים האלה שלי. תוכלי להבין למה התכוונתי? ולא יודעת, איכשהו נראה לי, כן, שיש איזה הומור בלעג העצמי שלנו כלפינו, והוא גם מחזיק אותנו. אולי אנחנו כאלה צפויות בנקודה הזאת. שירה, כתבת באחת התגובות אליי, שהתיעוב קשור לכולך. אנסח זאת באופן מעט שונה. להבנתי. לא כולך, כי אם חלקים בך שדוחקים את השאר ומצמצמים אותם עד כדי בלתי נראים בלתי מורגשים. לא ייתכן כולך. אין מושלם. לא לטוב (אידאליזציה) ולא לרע (דמוניזציה). מדוע דוחקים? קנאה (ראי למעלה) כבר אמרנו? הפירושים המוזרים שאני מוצאת, נו, הם מוזרים ולא כולם מתחברים אליהם באופן חיובי. סוריקטה מסתובבת עם כתפיות. שנים של גלי חום, כמה כל שעה, וכל אחד זו קריסה, עושים את זה. העובדה ה'קטנה' הזאת ופרמטרים נוספים, אגב, לא הספיק לרופא כדי לתת אישור לטיפול הורמונלי. אז ככה סוריקטה, עם לבוש 'קל', לחלקה, אבל לא בטוח לוק הכי נשי, ויש לה את ההגנה שהיא כבר לא צעירה והמחשבה שהיא בטח לא סקסית. אבל כל מה שלמטה בגוף - לא נחשף לקהל הרחב כבר מגיל עשרה המוקדם. (מי שניצל, כן ראה. הניצול נמשך עד גיל מאד מאוחר. כמעט ארבעים. דוחה). אם כך, התיעוב הוא בעיקר של האזורים האלה. עדיין יודעת לומר שכן, החלקים האלה אצלי מאד לא יפים, וכן, רואים את כל הסימנים של ההשמדה העצמית - מתיחה, דליות, צלוליט, שריטות וסימנים כחולים, שומות והעור המקומט של הגיל, ושלא נדבר על השיניים. בנוסף למבנה הלא משו. אבל לעזאזל זה מה יש. קצת יותר לכיוון של נקבל את נו-לא-הכי-יפה-הזה ולא נעריץ ונהלל אותו (מקביל לתיעוב). לפחות היום אלו לא שלוש שכבות של לבוש לפחות בכל עונה, והפנים והעיניים לא מוסתרות. אולי משום שבפנים גדל קצת עור. בחלק מהזמן. אשמיע את הקול של - לא לוותר. להמשיך את הקשר. הקנאה, כפי שאני מצליחה לתפוס, יכולה להיות פיק בטיפול. שנאמר - אוף. סוריקטה

תודה אביב יקרה, על השיתוף וההבנה... לפעמים אני חושבת שקל יותר להחצין מאדר להסתיר, אפשר למנף את זה לסוג של הצלחה.... ??? וזה מכעיס אותי, כאילו עושים שימוש ציני בדבר הנורא הזה. לא יודעת. אני מדברת על זה בטיפול. הוא לא ממש מבין, לעתים אפילו נדמה שהוא כועס מול עוצמות הקנאה / כעס שלי. שלך שירה

וואו סוריקטה... איך ידעת לתת מילים לכל זה! איך דייקת כל כך... אוף כל כך קשה לי לקבל את עצמי גם עם פגעי הגיל, לחשוב שתמיד ראיתי את השמנה במראה גם כשהייתי במשקל נמוך מאוד, שאף פעם לא הרגשתי ילדה יפה או נערה יפה או אשה יפה ועכשיו מרגישה שעוד רגע זקנה. שונאת את המראה הזה, את סימני הגיל. וכל הימים שאני מתהלכת כעורה ונלעגת וכל יציאה מהבית מוקפדת ככל שתהיה מעוררת חרדות שהנה אני נראית כל כך מגוכחת. והתיעוב שעולה גם במילותייך שלך. מתי אספיק אם כל כך הרבה הפסדתי וממשיכה להפסיד כל יום שעובר ולא עוזרות כל המילים שאני אומרת לעצמי וכל הדירבונים שאני מדרבנת את עצמי, ממילא הקולות מתבגרים וההרס וההשחתה של הגוף ממשיכים, כאילו זו האמירה שהיא הכי אני וזה הכי שלי, גם אם זה לא נורמלי. ואף אחד לא יודע ולא רואה, חוץ ממנו שיודע ולא רואה, אולי רק כמה פעמים ששלחתי לו תמונות מדממות. וגם לי נדמה שכולן מקבלות טיפול טוב יותר, אינטנסיבי יותר, ואני לא יכולה להרשות לעצמי יותר מפעם בשבוע. אוף. וכן, שכולן אכלניות טובות כפי שהיטבת לתאר ואני אכלנית גרועה במיוחד שהודפת ולא מצליחה להפנים פירורים. מרגישה שכאן כל כך התפשטתי ונחשפתי לפעמים עד בושה. לפעמים אני מנסה לחשוב אם הייתי יכולה לשבת איתכן ממש בקבוצה. תודה על המילים האלה ועל ההבנה העמוקה שלי ואותי. שלך שירה

פתאום רוצה לפתור דברים.... אז ניסיתי לדבר עם הוריי..לקבל הסבר. אז מבחינתם אני ילדה מפונקת שרצתה חיבוק. לא היה כלום. כלום כי אין כלום. לא מבינה. הכחשה ושתיקה.למה בכלל ניסיתי??? באסה..9 וחצי שנים היא רצתה שאדבר ורגע לפני שנפרדות אני נזכרת???? למה??

,מיכל יקרה, כמה מוכר וקשה הסיפור שהסביבה דבקה בו ובלבד שלא יצטרכו לגעת או לחשוב בכל הנורא שקרה. כמה נוח להאשים את הקורבן. מניחה שהםרידה לא תהיה מוחלטת ותוכלי להעזר מפעם לפעם? איתך שירה

https://youtu.be/akcujZ6kbss איך מסבירים געגוע . ..בחיי נכתב עבוריינו 😊😀😁 רק שאנחנו במקום לדבר געגועים מדברות כעס תחושת נטישה בגידה ....והכי הכי לעזוב לברוח לא לחזור .... אז איך מסבירים געגוע,בכאב ובאהבה💜💛💚

תודה אביב יקרה תודה על היותך תודה שאת מסבירה ומבינה דברים וזה מקל תודה שאת חברה שלנו

הי אביב, איך מסבירים געגוע, זו שאלה מצויינת. כנראה שאולי חלקנו (ובינהן גם אני) לא תמיד הכי יודעות. תקועות בכעס או בהלם או בהכחשה. חוסר אונים, בלבול ואימה. לעתים מקשקשת מתנתקת במקום להמתין או להרגיש. אולי (?) סוריקטה

הי, אודי, רשמת לי שאני מבקשת לזקק. אאל"ט. התעצבנתי עליך כתגובה מיידית, חלפו כמה ימים, וגם יום חמישי, סופשבוע, סוף שנת עבודה, סוף שנה טיפולית, ועוד. יש קשר. שורה תחתונה - מכל המילים שערבבתי כאן, בסוג של עולם סגור דימיוני קצת-הרבה של האינטרנט, מרחב ביניים, אולי. בשלב זה הייתי אומרת שהייתי שומעת את המשאלה שלי לצאת לאור. כנראה שגם לא סתם דיברתי על כתיבת מילים, משפטים, פסקאות, סיפור (ברצינות ובמציאות) לעולם. כמו שרשמתי למיכל - במימדים אנושיים. קצת מעניין לפעמים. גם משעמם. רגיל וגם מיוחד. סוריקטה

סוריקטה יקרה .... זה יכול להיות רעיון לא רע לשנה הבאה ... להתחיל לכתוב לאסוף כתיבות ישנות לאגוד ואולי אחר כך זה יצא אל האור .... וכן אגלה לך בסוד שגם לי יש משאלה כזו לצאת אל האור..במימדים אנושים רגילים ....מחזיקה תקווה שפעם האור לא יסנוור כל כך ... אתך אביב

סוריקטה יקרה, מרגישה איך את יוצאת לאור עם כתב היד והחתימה הייחודיים שלך. את יודעת, גם לי יש משאלה כזו והיו זמנים שמעט העזתי, תחת שם בדוי, לפרסם שירה. גם זו אפשרות, אולי גם בשבילך, חשבון בשם בדוי או בלוג. שמחה על המשאלה הזו שלך. כתבתי על כך גם בהודעה קודמת אלייך. איתך, שירה

הי שירה, קראתי אותך למטה בתגובה אליי. אחזיר לעץ הנוכחי. מעניין שאת רואה יצירתיות דרך הרשת. מעניין שאנשים רואים זאת בי גם בעבודה שלי. רשמת נהיגה כדבר של גדולים. לא צמחתי לשם. (אפילו לא רשמתי 'טרם', כי לא בתוכניות). במקום של ההתמודדות עם הפתעות מוצאת את עצמי גרועה ביותר. גם התמודדות עם תוקפנות מחוץ שמאד נקשרת אצלי לנהיגה. השתלבות ותפיסת מקום. וגם היו אוכלים אותי בלי מלח בכל הקטע של הטיפולים הטכניים. למרות שאולי חלק מהם הייתי יודעת לבצע בעצמי. עם זאת, מהישגי הטיפול היא טיפל'ה יותר ספונטניות(יחסית, מאד יחסית) מהעבר. סוריקטה

בשבילי המעברים האלה בעבודה שעוסקת בה בינתיים - לצד השחרור, נחווים גם כסוג של אסון. כאלה נפלאים שטיפחתי. היו שלום. סוריקטה

אאל"ט....שוב לא מבינה ..כמו תמיד... לשמוע את המשאלה שלך..נשמע לי גדול !! במימדים אנושיים.. קצת מענין.. לפעמים גם משעמם.. רגיל וגם מיוחד.. נשמע מתכון מושלם להתחיל לבשל משהו על כתיבה ולדעתי את גם מסוגלת.. בהצלחה ...כשתליטי.. חטולית

המון חרדות קטנה קטנה קטנה ובכל זאת גדולה ועושה .... דברים של גדולים אמרת סוריקטה ואני מחבקת את המילים האלה אוחזת אותם בתוך החרדה ....ומזכירה לעצמי שאני יכולה .כי אני כבר גדולה ...דברים של גדולים .....אז למה למה אני לא משתחררת מהתחושה הזו של החרדה שלופתת את הלב והנשמה ... קטנה קטנה קטנה קטנה .... דברים של גדולים ...כל כך קשה אפילו אחרי מליון שנות טיפול ... אני לא ממש יכולה לחשוף אותי אבל מחכה לי תקופה של הרבה עשייה של גדולים ואני כל כך קטנה ....קטנה ... משתבללת כאן בפינה .. קטנה קטנה קטנה

אביב יקרה, כל כך מסינה את התחושה ומכירה את הרגעים של עשייה של גדולים שלתוכה משתרבבת הבהלה הגדולה שאיך בכלל אני יכולה. לפעמים אפילו בנהיגה. איך אני יכולה, או למצוא את הדרך והפחד של ללכת לאיבוד. מקווה שתהיה לך עשייה טובה ומספקת. שלך שירה

אביב יקרה אני רואה אותך ומבינה אותך אני מבינה את החרדות.. תחבקי ותקבלי את כולך .. עוזרת לך לאסוף ולחבק את כולם הכל בסדר... הכל בסדר איתך, ינשופים

הי אביב, כל כך מתקשר לי למדובר גם כאן בקבוצה לאחרונה. מבחינתי לוקח כיוון ליזמה אישית ופחות להמתין לביצוע של מישהו אחר ולהישאב לתסכול. מפחיד מאד, אולי אפילו בענק, משום שיש בזה ויתור על פנטזיה. למשל, שהגדולים יהיו בריאים ומדויקים ויעשו עבורנו. נראה לי שלפחות בחודשים האחרונים הכתיבה שלי (פה) עסוקה בנושא. אודי - אמרת לזקק. לא בטוח שאני מבינה, אך זה הניסיון שלי. אביב, דבריי מגיעים בהמשך להודעתך, כי מילותייך עוררו את האסוציאציה להיזכרות במחשבות הללו שלי. ומזכירה את המשפט המפורסם ששוב מי יודע כמה פעמים רשמתי כאן - שעצמאי הוא אדם שמתיר לעצמו להיעזר באחרים. הנה שוב הגענו לתלות. גדולים נעזרים בעורכי דין ורואי חשבון ורופאים וסבלים ושיפוצניקים ועוד ועוד ומתמודדים מול גופים מלבלבים כמו מס הכנסה וביטוח לאומי ורשויות. וגם ככה ב'קטנה' בחברים ומכרים. בוקר אור, סוריקטה

סוריקטה יקרה נעזרת נעזרת נעזרת וזה עדין משתק ברמות .. אבל עושה ... הפעם יציאה משגרה ארוכה ביותר ....חושבת איך להיות גדולה וגם לא לא להיות כאן ככה כמו גדולים ...וגם להנות ולהיות אוףףף גדול עלי הכל . יודעת שאחרים כשהם חושבים על נכדים למשל חושבים על הרחבת המשפחה על המשכיות ואני ישר חושבת על צעצועים חוקיים בבית 😊😀 קטנה גדולה ...ותודה

וואוו שירה כן גם רגעים כאלה של העלמות שאני חייבת לנהוג ולאסוף ... אבל אוסף ארועים שאני מגיבה לפי מה שאני יודעת שאני חייבת להגיב והבפנים צועק אחרת לגמרי נמאס באמת ....רוצה כמו כולם ....אבל כנראה שאין דבר כזה כמו כולם וגל אחד והבאג שלו ... תודה על המילים

ינשופי אהובה ...תודה שאת הינך ואת כאן עבורי ....תודה

כל כך מבינה...אישה/ילדה..הפחדים. איתך

אפשר רק לשבת לידך ? לא מוצאת מילים מתאימות לתחושות שמלוות אותך.. חיבוק גדול עד אליך חטולית

אביב, בטח שאני מבינה שזה משתק ברמות. בטח שאני יודעת שאת נעזרת. (איזה כיף לך, אני מקנאה). בשורה התחתונה בלשון העם הייתי אומרת בפשטות (אולי) ש את מתרגשת... אני קשקשנית גדולה. לא יודעת עדיין להיות במקומות האלה. תשמעי - (אפשר להגיד?) - אליפות! שתהיי בריאה. שלך, סוריקטה

ולכל אחת ואחד צריך לתת מענה .....נו אז אני אף פעם לא לבד 😀😁😂 קבוצה שלמה .. תודה אודי על התזכורת ....אחבק את הקטנה ואתן לה יד ...קטנה גדולה יחד .. ...

אני עושה הכל כדי להרגיע את המצוקה בפנים..... אני רצה..... אני עובדת.... אני הרבה עסוקה.... נסיתי להתקשר למרכזי הסיוע למינייהם אבל הם ממש לא הועילו... המטפלת חוזרת שבוע הבא ואז שוב כעבור שבועיים לוקחת עוד חופש... אין לה פתרונות להציע לי ואני מרגישה כל כך הרבה חוסר אונים..... היא עזרה לי הרבה... אני לא שוללת את זה אבל כרגע המצב רק מחמיר..

כאשר הכי זקוקים למילים ולעזרה... אין... קשה שלא מגיבים ואולי זה מובן כי אני מתקשה גם להגיב לכם...

ינשוף, כואב לי לקרוא את ההודעה שלך כי אני בדיוק כמוך נמצאת במצב הזה. המרחק, הגעגוע האינסופי, הפחד שאולי זה לא יקרה יותר. גם אני סופרת את הימים והדקות עד שתחזור ועד אז משתדלת להתעסק בדברים אחרים שישכחו מעט את המחשבות והגעגועים שלא מפסיקים לפקוד אותי. מאחלת לך שתצליחי למצוא פתרון הולם יחד עם המטפלת. אפשר לנסות להיעזר בכתיבה, בהודעות, אולי לתאם שיחה קצרה בזמן שמתאים לשתיכן. אני לא יודעת מה מקובל אצלך בטיפול עם המטפלת ומה הגבולות ועד כמה הם גמישים אבל כדאי להציע או לנסות משהו כזה. מקווה שתצליחי להרגיש טוב יותר למרות הכל.

ינשופית מתוקה שלי באמת לא יודעת מה עוד להציע לך.. מצטערת שיצא כך חיבוקי חטולית

ספר זה כבוד גדול!!!! לקחת דוגמא ממטופל זה בהחלט מראה על התקדמות והצלחה!!!! אני אפילו מקנאה בך!! תסמכי עליה שאין מצב שידעו שזו את! ודבר שני נראה לך שככה היא רואה אותך????, באמת???? ממש לא! ממתי קראת מאמר או ספר שזלזל במטופל??? להפך! היא גאה בך מאוד!! וגם אני! איזו גאווה!!! אני רואה את זה כדבר חיובי ממש. ברור שמפחיד קצת ומאוד מאוד מסקרן. את זוכרת שפעם ביקשתי ממנה לקרוא מה היא כותבת עליי??? כל כך נלחצתי מהסיכומים שלה! והיום, אני מרגישה הפוך. הייתי רוצה שהסיכומים האלה ישארו אצלה לתמיד!!! איזה שינוי הא??? וכן, עדיין סקרנית לגבי מה נכתב. במבי! את כתבת שאת תקועה והנה באה הוכחה ניצחת שאת ממש לא!!!!! היא מכניסה אותך למאמר או ספר!!כבוד!שאפו! ואודי, בכל דבר קטן, בכל נים מהטיפול אני מרגישה התקדמות גדולה! כמה טוב להרגיש כך לפני פרידה, נכון? איזה שינוי בתפיסה..לא יאמן. תודה במבי שנתת לי להבין ולהזכר ממה שספרת על הרגשות שלי לגבי הסיכומים. :)

מיכל, את מבינה שגם כל אחת מאיתנו יכולה לכתוב את הספר עליה. במילותיה ולאו דווקא מאמר מקצועי. מה את אומרת? רשמתי למטה כמה הודעות, אחת מהן בהקשר. הן מאחור ולא אלחם עליהן. אבל כן, יש רעיון שספר שכזה ייכתב על ידי. אשמח אם תחרישו תגובות. טנקס. סוריקטה

מיכל הי, מורכב לי עם זה... כפי שכתבתי.. לא חוששת מזיהוי...סומכת על אמא צביה לחלוטין שתשנה את פרטי האישיים כך שלא יהיה ניתן לזהות שמדובר בי.. החשש הוא בעיקר ממה שאני עלולה לגלות שהיא חושבת ומרגישה כלפי וזאת באמצעות 'הדמות שתלביש עלי'... מרגישה שבקטע הזה אני חשופית לגמרי ואפילו פסיק קטן שיצרום לי עלול לפגוע בי באופן כזה שארגיש מרוסקת וזה גם ירסק את הקשר ביננו... מיכל,אני חושבת שבתחומים רבים גדלתי ,התפתחתי ועברתי שינויים אולי אפילו מרשימים.. בתחום של מגע מיני -תקוע אצלי לחלוטין...לא מסוגלת.. בזמנו, מאוד מאוד רציתי ילדים ולכן הייתי איתו ואני זוכרת את זה כאילו התרחש עכשיו ... אני זוכרת שהוא כזה עם הגוף שלי (הגופה) ואני כזה כאילו מלמעלה צופה במה שקורה וזה כזה כאילו לא קורה לי ...ואין לי שום מרגיש בלב.. בתחום הזה לא זז כלום.. אולי זה עצוב..???? שלך, במבי

אני יכולה לראות אותך יוצרת בכל מדיה אפשרית, ודאי שבכתיבה. לא יכולתי להחריש תגובה שלך שירה

הי שוב, לאחרונה סוריקטה במקטעים - בכל אופן - אני דווקא שומעת (גם) את המשאלה שדווקא כן ידעו במי מדובר. שידעו מי זו מי. שידעו מי זו אמא צביה. כנ"ל גם (אולי) לגבי כל אחת מאיתנו. שידעו מי המטפל, שידעו מי המטופל. מי הנפשות הפועלות. מי האדם. ומעבר. אולי. אולי זו משאלתי. לצאת לאור, וניתן לכך ביטוי כאן. בסך הכל אדם. פשוט. מורכב. מעניין וגם משעמם. ובמימדים אנושיים. גם ממוצעים. סוריקטה

כן... יש גם בי באיזשהו אופן משאלה שיידעו מי זו מי ...יש בזה משהו שלם יותר.. המשאלה הזו קיימת גם אצלי.. לפעמים אני מפנטזת שאודי עושה לנו פגישה אצלו בבית בגילון ואנחנו מכירים באופן מלא ושלם יותר... החשש שלי לגבי המאמר או הספר שאמא צביה כותבת ,זה 'הדמות' שתלביש עלי' מה היא חושבת ומרגישה כלפי... והחשש שלי שאם אפרש ובעקבות זאת ארגיש פגועה מאיזה פיפס הכי קטן שלא מתאים עבורי,אפגע ,אתרסק וגם הקשר ביננו יתרסק לגמרי... זהו לעכשיו סוריקטה ואני מאוד מאוד שמחה שאת פה וכולכם שלך, במבי

סוריקטה יקרה! אני מצטרפת לדבריה של שירה. צאי אל העולם ותכבשי אותו!!! אומרים שכל ספר או יצרה זה כמו לידה. אני בעד. ואם חשוב לך לצאת לאור עם שמך האמיתי בסדר. ואם לא אפשרי גם בשם בדוי/ ספרותי.

במבי. כדאי שתשוחחי איתה על החששות שלך של ריסוק הקשר... אולי תתבדי והפוך זה יהפוך לחיזוק הקשר? ועדיף שתדעי מה היא מרגישה כלפייך.. לא? אני מאמינה שבחדר יש כנות ולכן פחות תופתעי ממה שהיא חושבת עלייך. ומבינה ממש את החששות..כדאי מאוד לדבר איתה על החשש.

במבי, אם להשתמש במילותיו של אודי (שהופנו, כמדומני למיכל בשעתו)- אני שומעת כאן משאלה, ואולי לכן החרדה כל כל כל כך עצומה. נדמה לי ששומעת אותה אצלך, או דרכך אצלי. המשאלה כן להיחשף. רמזים רבים בעיניי רשמת כאן לאורך השנים. אולי גם אני. אולי. באשר למיניות - השתמשתי בעבר ב'מת', אודי תיקן ל'קבור'. מניחה שמנעתי מעצמי חשיפה בפועל וייתכן שלכן אין לקטע שום ביטוי בינתיים. חתיכת אופטימיות לאישה בגילי. סוריקטה

תודה רבה רבה ששתפת! כמה אומץ!!! כמה טוב לב שיש בך! את מדהימה שאחרי מקרה כזה מסוגלת לא לכעוס כל כך עליה. זה קשה! וואו. ואת ממש עזרת לי לחשוב...פשוט להיות שם ולהכיל. עצם הדיבור פה ממש הפחית אצלי את החרדה!!! אני לא מאמינה. הכל נכתב מחרדה גדולה!!! שתבינו זאת חרדה של אמא שנפגעה!!! אז תודה לכל אחת ואחת מכן. אביב, סוריקטה, שירה, חטולית ובמבי יקרות!!! פקחתן את עיני ונתתן לי עוד זווית ראייה.. ולך אודי יקר!! הפחתת חרדה גדולה! אני יודעת שאני פה בשבילו ואוכל להתמודד עם הכל! קבלתי פה אומץ. מעניין. גם בטיפול היא עזרה לי לראות את התמונה השלמה. תודה.

תודה מיכלי שמחתי לעזור גם אם במעט. שנשמע כבר דברים טובים מאוד מקווה שלא גרמתי לכן לטריגר קשה..שלא בכוונה.. הייתי שמחה אם הייתן מגיבות גם להודעה שלי גם אחרי שאודי כבר סגר ... חיבוק עדיו לכל אחת ואחת מכן .. אוהבת אתכן חטולית

בת 51 לאחר שנים של טיפולי פוריות. מחפשת המלצה לפסיכולוגית שמתמחה בטראומה מורכבת מהילדות ובטיפולי פוריות : אמהות מאוחרת.מאזור המרכז.תודה.

שלום, השאלות לא בהכרח קשורות אחת לשנייה אבל אשמח לקבל תשובה על שתיהן. 1. למה מטפלים מסוימים מעדיפים לשלוח הודעות SMS ולא להשתמש בווטסאפ? 2. עכשיו כשהיא בחופש שלה, לא טוב לי. אני מוצאת עצמי בוכה כמו ילדה קטנה על זה שהיא לא כאן. לא חושבת שקרה לי דבר כזה כמישהו אחר מבני המשפחה, חברים או כל מכר טוב אחר היה בחו"ל או בחופש או משהו כזה. מה קורה כאן?

הי ניקול קודם כל ברוכה הבאה ויכולה לומר לך שאישית אני גם מעדיפה sms יש בו משהו יותר מרוחק יותר מוגדר ואין את העקוב אחרי שגורם לאובססיה. בקיצור אני מעדיפה לכתוב לה בסמס ושתחזור אחי כך

היי ניקול יכולה להעלות השערה שבהודעות sms אין תמונה מזהה כמו בווצאפ..יכול להיות אולי משמעותי למטפלת....כך לפחות נראה לי לשאלה השניה..היא חסרה לך..את מתגעגעת אליה כי החסרון שלה מורגש חטולית

אני חיילת כרגע בצבא עם כאבים בפרקים והגב והרופא יחידה לא עוזר לי ואני חושבת שהוא חושב שאני ממציאה ושלח אותי לקבן וראיתי שאבחן אותי עם administrative purpose encounter מה הכוונה??

התחבטתי המון אם לכתוב או לא לא פשוט לי לבוא ולהודות שכן... קראתי אותך מיכלי מההתחלה עוד למטה..ועד הכותרת האחרונה שלך מוכרחה להודות שאת צודקת ..יותר מצודקת לגבי החששות שלך ! נכון אף אחת מאיתנו לא היתה רוצה ! ...קשה לתת לבן...לילד ..שלנו ..להיות שם עם מישהי שנפגעה..לקח לי זמן להודות שגם לי שהסיטואציה הזו הבן שלי כן היה במקום הזה עם מישהי שנפגעה ..! הוא היה כל כך מבין וכל כך איתה עד שהלך לאיבוד איתה !! היא התגלתה כשקרנית לאורך כל הדרך..שיקרה על ימין ושמאל..הם גרו בנפרד..בבית שכור ..שאני עזרתי להם לנקות אותו..למרק אותו...כל שבוע הייתי מביאה להם קניות לבית ..פירות ..יררות..בשרים..דגים ומה לא ! לא ראיתי על פני השטח את הדברים לאשורם..לצערי הייתי תמימה מידי וסמכתי על הבן שלי בלי לבדוק... אחרי 9 חודשים הבן שלי הגיע הביתה עם פנים נפולות מעצב ולא ידע אייך לשאול אותי ..מה עושים כשאין כסף לקיום ? לא חשבתי פעמים ואמרתי החדר בבית פנוי בוא הביתה...לא ידעתי שגם היא כלולה בעיסקה אבל נתתי להם לגור אצלי... לאט לאט התחלתי להבין ש..היא..לא רק שיקרה לו לאורך הדרך אלה גם סחבה ממנו סכום אגדי של 50.000 שקלים ולכן לא יכלו להמשיך שם... כבר לא מדברת עם התכונות הנוספות הדוחות שלה...רק חשבתי אייך לגרום לו להפרד ממנה..כי כבר הגיעו מים עד גועל נפש.. הדברים התפתחו בכיוון הזה לבד..הוא התחיל להבין לתוך איזה בור עמוק ונורא נפל ...גם כל החברה שלו..ישבו לו על הראש עד שפקח עינים... והם נפרדו תוך חודש ימים מאז שגרו בביתי... בזה עדיין לא הסתיים הענין כי ברור שלא יכולתי להשאיר את הבן שלי לבד ..הוא את הלקח שלו למד כל כך טוב שהפסיק להאמין באנשים...וגם לא האמין בנשים יותר... לקח לנו שנתיים עד שראינו אותו יוצא מהבוץ הזה ...וכמובן לא לבד.. לימים הוא נישא ..לא כל כך מרצון אלה מתוך שרצה להקים משפחה..אך מעולם לא חזר להאמין ...עד היום הזה..נשארה לו שריטה טבועה בראש ובנשמה על מה שקרה מיכלי תודה ..המון תודה שנתת לי את האומץ לכתוב את הכאב הזה כאן מבינה אותך כל כך מתוקה שאת וגם במבי אהובה גם אותך מבינה.. החרדות האלה קשים ולא מרפים אני יודעת ...תלחמו על מה שנכון לכן..גמני עשיתי זאת ובשורה התחתונה רק אומר כך . האם אני שונאת אותה על מה שעשתה ?? לא.. אני מרחמת עליה..רק זאת ולא כל נפגעת תעשה מה שעשתה לבן שלי..ישנן המוני נשים נפלאות שהקימו בית והן כן דוגמה טובה חפשו אותן וממני בייי תודה שקראתן והייתן כאן אוהבת חטולית

חטולית מתוקה אמיץ כואב ולא פשוט כן יש הרבה נפגעים שהם גם פוגעים בזה אין ספק. אבל כמו שכתבת לא כולם ולצערי לא רק הם ....בני האדם זן לא פשוט.. אבל יש גם טובים ואחרים :)

אודי הי, נראה לי שאני קצת בבלבלה... אני שמה לב שהגבתי אתמול להודעתה של אביב ואיכשהו כתבתי בהודעה גם לך ,למיכל לסוריקטה,לשירה ולעוד אולי..? משהו אצלי פחות מפוקס... אתה יודע אודי? אמא צביה לקחה חופש של שבוע אבל היא פה בארץ והחופש שהיא לקחה זה בגלל שהיא כותבת ... היא גם אמרה לי שכשנחזור ונפגש היא תרצה לדבר איתי בעניין מה שהיא כותבת.. אם הבנתי נכון,אמא צביה כותבת מאמר ורוצה להכניס אותי כדוגמא למשהו...???? אם הבנתי נכון אז היא רוצה להראות לי ולקבל את רשותי לכך.. היא כבר אמרה שתשנה פרטים שעלולים לחשוף אותי... ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שאני יודעת איך הדברים מתנהלים .. שקראתי כבר יותר ממאמר אחד ..:) מורכב לי אודי... מצד אחד אמא צביה בחופש וזה קצת מערער.. מצד שני ,אני יודעת שבאיזשהו אופן היא עסוקה 'בי' ( היא עסוקה במאמר /ספר שלה) ויש בזה משהו שמרגיש שהיא חושבת עלי כל הזמן..( למרות שאני יודעת שהיא עסוקה במאמר/ספר ואני רק הכלי שהיא משתמשת בו) מורכב... ומעניין אותי וגם מפחיד,מלחיץ ,מכניס אותי למתח העניין של איך היא תשנה את הפרטים שעלולים לחשוף אותי... איך היא תציג אותי..????? הרי דרך זה יש לי אולי אפשרות לבדוק מה היא חושבת ומרגישה כלפי... ואם היא תציג:" מדובר על מטופלת לא יציבה,רפת שכל, מכוערת רמת משכל נמוכה,מלוכלכת,מוזנחת שלעיניים שלה מבט משוגע...????? וואו..אם היא תכתוב כאלו דברים...... חבל שבכלל יצרתי קשר... קשר זה דבר כל כך מסוכן אודי... אתה יודע אודי שבילדות שלי הייתי כזו חצי אוטיסטית ? העולם החיצוני היה כזה רעשי רקע לחיים שלי... וואו אודי... לא יכול להיות שכך אמא צביה חושבת ומרגישה כלפי.... ואולי אני טועה..????? לך תדע...... בני אדם זה דבר סתום שקשה ואולי אפילו בלתי ניתן להבנה...??????

אז מה אם יש קצת בלבלות.. אף אחת לא נפגעה .. אולי אפילו מעלה חיוך קל..כן לפעמים זה אפילו נחמד ואמא צביה כותבת.. כמה נפלא.. את לא באמת חושבת שהיא תכתוב עליך את כל מה שכתבת שם..כי הרי כל כך ברור שאת ממש לא ..!! אני משוכנעת שאת טועה .. את כל כך נעימה ועדינה ..פשוט נהדרת ..ומקסימה כבר אמרתי ? המתח של...לפני..ומה היא חושבת ..מובן.. אוהבת חטולית

הי במבי, הרגע מאד לא מפוקסת. מנסה... הרשי לי להאמין שכשמישהו כותב, בכתיבה נכנס עולמו ואולי קצת חלק מכל מה שהוא מכיר. אם זה מטפל, אז מטופליו בפרט. גם אם הכתיבה היא לא ספציפית על מקרה. ואת יודעת, וואלה, אותו דבר אפשר לומר גם על כל אדם אחר, בפרט מטופל והדמויות מעולמו שלו ובפרט מטפלי העבר והווה כחלקים ממנו. נחזור לכתיבה של אמא צביה - הייתי מניחה גם שהמילים לא תהיינה כמו המצחיקות-עצובות שרשמת, כי הכתיבה היא גם איכשהו גם פני הכותב ומעידה עליו. עליה. ועל אישיותה. מאמינה שהיא לא הייתה רוצה להחוות כבזה לבני אדם, למשל, אלא ההיפך. הפנטזיה שלך על הלך המחשבות של אמא צביה, היא פנטזיה שלך, ומעידה על מה שרץ לך שם בפנים ומתמקדים בזה. את כבר יודעת. אזכיר - אנחנו וגם אודי (עם שם ופנים) כותבים פה. סוריקטה

... לא יודעת כל כך מה לומר לכם.. העתקתי גם את הודעתי וגם את תגובותיכם.. כשאפגש עם אמא צביה בשבוע הבא אחכה לשמוע מה היא רוצה לדבר איתי בהקשר למאמר או הספר שהיא כותבת. תחילה,לפני שאקריא לה את הודעתי ותגובותיכם ארצה לקרוא אילו שינויים עשתה לגבי איזה טישטוש.. במילים אחרות איזה דמות 'הלבישה' עלי... אם 'הדמות' כלומר מה שאבין שהיא חושבת ומרגישה כלפי לא ירסק אותי אשתף ואקריא לה את התכתובות מפה... מפחיד ומלחיץ אותי ... שלכם, במבי

בואי בואי כל הזמן קוראים לי מבפנים. אחד הוא המוות. השני רוצה לעשות לי דברים. לגעת לי בגוף. לקחת את הגוף שלי. בואי. כמו מקצב הליכה. לפעמים אני מצליחה להמיר את בואי האלה בבואי צריך לעשות כך וכך. בואי נתלבש בואי נצא לעבודה בואי נבשל, נכבס, נהיה, את יכולה. בואי. כל יום גם בואי כזה. למה אני לא יודעת לבד למה הכל כמו מתוך צו פנימי. למה הכל כמו סרט ואלה הוראות בימוי. למה אין לבד בלי ליווי והוראות. זה מרגיש כל כך מנותק. כאילו אני נמצאת בתוך קרום או בועה שבתוכה בליל של קולות מתמללי מציאות, מדרבנים להרס וגם לעשייה שפויה, נכונה. ואני לא יכולה להתרכז בכלום, אי שקט נוראי, קוראת את אותו משפט כמה פעמים ועדין, עוצרת, לוקחת משהו לאכול ולא יכולה לנשום כי הבטן מתנפחת. אני לא יכולה לשאת את עצמי, התיעוב הזה מביא אותי אל הקצה. לשם. לשם. אני לא יכולה. אני רוצה להכות אותו לשבור את מעטה האדישות כדי לדעת שהוא מבין, להרגיש שהוא מבין, בגוף אני רוצה. אני רוצה לצרוח לנפץ דברים בחדר שלו לצרוח כל כך חזק לצאת משליטה עד שהכל יתפרק ועל השטיח שלו ישארו רק שברי חפצים ושברי אני. אחר כך הוא ינער את השטיח מהחלון והחדר שלו יחזור אל הסדר, בלי חפצים שבורים ובלעדי. אולי אז יהיה פתאום שקט.

בואי שבי כאן לידי אין צורך להרוס הכל וגם לא להרוס את עצמך את יקרה מידי כדי שלא תהיי עוד..מחשבה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינתי קחי את ידי המושטת לך ובואי נלך אל הים הגלים ינעימו לך..וירגיעו.. אוהבת אותך יקרה לי עד בלי די.. חטולית

הי שירה, חולה, עייפה ושבורה, ומכולם לך חשוב לי לרשום - קוראת את הפנטזיה שלך, ומוצאת אותה מאד דומה לאלו שאני מכירה אצלי. לי יש ת'מילים האחרות שלי, אבל, לפחות כפי שאני תופסת את זה, הרעיון דומה. מאד. הרשי לי לתת מחשבה לפירוש שהייתי מציעה עבורי, וגם, אם תרצי, עבורך - הפנטזיה הזאת, היא כאילו לעשות מסע בזמן, להיכנס לחדר המיטות של ההורים (ואל תשאלי אותי איך הזוג הזה היה ככה ביחד) ולנפץ את הרגע. הרגע בו נוצרתי. פוף! והארץ הייתה תהו ובהו וחושך. זאת פנטזייה שהיא מאד בראש של הכל-יכולות שמאפיינת, בעיניי, את מי שעל הציר של האנורקסיה, כמי שנוצרה ומתקיימת מתוך עצמה. איכשהו נראה לי שהתיעוב קשור גם לאותו רגע מיני. |צעקה| לפני לילה טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה כתבת שאת חולה... איך את מרגישה היום? מקווה שאת מטפלת בעצמך. תודה שהגבת קצת קשה לי לחשוב על הפירוש הזה, במונחים האלה, אבל יש בו המון עוצמה. מעולם לא הרחקתי לאותו הרגע או עירערתי עליו, ודאי שנמנעתי מלחשוב עליהם כעל ישות מינית, התיעוב קשור לכולי וכולי קרתה אז באותו רגע. אז אולי. שולחת לך בריאות טובה והחלמה מהירה. שלך שירה

היי אודי וכולם, עד כמה הקרובים אליכם מודעים לפגיעה? אז אצלי רק המטפלת יודעת הכל. הבעל מודע אבל לא יודע ממש ולא יודע מי הפוגע הוא יותר יודע על חבר שפגע בגיל מאוחר יותר. היא מעודדת ועודדה לספר לו או למישהו קרוב..כי כל עוד זה "סוד"בעיה... הבעיה שזה לא מישהו רחוק בכלל...שזה משפחה...שזה היה כשהייתי קטנה ונפסק פשוט ערב אחד וזהו....ושעדיין חייבים לכבד אותו. להיות שם עם הילדים שלי, שנפגשים כל הזמן...משפחה לא בוחרים. אבל להגן עליהם אני רוצה, לא בלאגן ולא ניתוק קשר...בעייתי. מה עושים?? האם באמת כשאחרים יודעים קל יותר??

מה יודעים..? אצלי ישנם רק דברים מסויימים שבעלי יודע..כי היה מסוכן מידי שידע הכל.. התגובות שלו היו קשות ..רצה לנקום על המעט שידע חטולית

היי אודי וכולם, עד כמה הקרובים אליכם מודעים לפגיעה? אז אצלי רק המטפלת יודעת הכל. הבעל מודע אבל לא יודע ממש ולא יודע מי הפוגע הוא יותר יודע על חבר שפגע בגיל מאוחר יותר. היא מעודדת ועודדה לספר לו או למישהו קרוב..כי כל עוד זה "סוד"בעיה... הבעיה שזה לא מישהו רחוק בכלל...שזה משפחה...שזה היה כשהייתי קטנה ונפסק פשוט ערב אחד וזהו....ושעדיין חייבים לכבד אותו. להיות שם עם הילדים שלי, שנפגשים כל הזמן...משפחה לא בוחרים. אבל להגן עליהם אני רוצה, לא בלאגן ולא ניתוק קשר...בעייתי. מה עושים?? האם באמת כשאחרים יודעים קל יותר??

מיכל יקרה, איזו סיטואציה קשה... להיות עם הפוגע במפגשים ולהביא לשם את ילדייך, שהם אולי אחת מההוכחות שלך שניצחת אותו, שהוא לא הרס את חייך לגמרי. כמה כוחות את נדרשת לגייס, ואני מתארת לעצמי שבכל פעם המפגש הזה מערער מחדש גם אני חיה בסוד וגם אותי המטפל מעודד לשתף. מצד אחד אני לא מסוגלת, גם מפני שאני אדם מאוד פרטי ומופנם וגם מפני שאיני רוצה שיראו אותי באור של "הנפגעת" (לא רוצה לתייג את עצמי), אבל מצד שני אני מודעת לכך שהמון אנרגיות מופנות להסתרה הזאת וכמה קושי יש בהסתרה. לפעמים בא לי להכנס לחדר ולצעוק את זה. אני חושבת שאם את מסוגלת לשתף עוד, אפילו את בעלך עוד קצת (בן זוגי יודע), אולי עוד בת משפחה שמגיעה לפורומים המשפחתיים, אולי תצליחי להרגיש שיש עוד מישהו לצידך ואת לא לבד שם. אולי. ומיכל, מצטערת אם נפגעת מהתגובה שלי בקשר לבנך, לא היתה כל כוונה לשיפוטיות, אלא לתגובה כנה. מניחה שהתגובה היתה יותר מהצד של הנפגעת או אם הייתי אמא לנפגעת. ובכל מקרה, אין בתגובה כדי להפחית מעוצמת הקושי וסערת הרגשות שזה מעורר בך. שלך שירה

מיכל בעלי יודע לא את כל הפרטים אבל יודע ....ברגע שאני הבנתי גם הוא יודע ...החשיפה לא הייתה פשוטה אבל היא הייתה הכרחית ...אחרת מבחינתי זה לחיות בשני עולמות .. ושוב בסוד . במהלך הטיפול שיתפתי חברה קרובה .את אמא . אחות . בת דודה ....זה לא עשה את זה קל יותר כולן ענו לי אותו הדבר איך לא ראינו איפה היינו ...וזהו ...לא יכלו להכיל ואני הרגעתי אותן ואת רגשי האשם שלהם ....אבל אני די משתפת כשזה נראה לי מתאים ....מתאמנת על עניין הבושה וסטיגמה ורגשי האשם והמחשבה שאני פסולה ...זהו שאני לא !!!

הי מיכל, לשאלתך - לפי שעה, מספר מצומצם של אנשים מבוגרים בעולמי - קרבה משפחתית וגם מכרי ילדות - איכשהו יודעים. ואפילו בסך הכל לא מכחישים. זה אולי מסייע באופן מסויים לחשש פן לא יאמינו. גם כך, זה עדיין לא מספיק לי :-/ סוריקטה

הי מיכל שוב, ... חשבתי על כך שאולי עצם היות הטיפול הנפשי בסוד גם מהווה קושי? ייתכן קשר? סוריקטה

לא יודעת כל כך מה לומר. שמחה שבאת, שאת כאן. תמיד יש לך פינה חמה אצלי בלב. וכן, נפרדות הפעם ממש ממש ממקום אחר. וגם אני חשבתי שלא אעזוב לעולם, אבל דברים ורגשות משתנים. ואי אפשר לדעת. וחוץ מזה היא פעם אמרה לי אז מה אם זה לתמיד? גם זה בסדר. כמה שתצטרכי אני כאן בשבילך. נותן ביטחון נכון??? וגם עכשיו היא הבטיחה שאם אצטרך תמיד אפשר לחזור. הדלת פתוחה. כמה טוב לדעת לא?? והמקום פה עם אודי נשאר על תילו! יציב! הכל בסדר וחוזר על מקומו בשלום.

מיכל הי, גם לי שמור מקום חם בלב אלייך.. אני מרגישה שאנחנו צועדות זו לצידה של זו כבר שנים לא מועטות.. מתפעלת לראות את תהליך הפרידה שאת עושה.. ...אולי גם אני אוכל להתנסות בתהליך מעין זה....????? נכון לעכשיו,פרידות נחוות אצלי כמשהו שנחתך,ללא תהליך.. אמרתי לאמא צביה לא פעם שאם הייתי צריכה לתת כותרת למאפיין אולי מרכזי בחיים שלי ,הייתי נותנת את הכותרת 'פתאום'.. הפתאומיות ..ללא כל הכנה .. אגב,אפילו הפטירה של אבי ז"ל לפני שנתיים וחצי היה בפתאומיות ..מדום לב.. אגב מיכל, בתגובה שכתבתי אתמול להודעתה של אביב אלי התייחסתי גם לקטע שלך עם בנך בהקשר למישהי שנפגעה מינית...

אודי, האם התכוונת מה הייתי עושה אם בני היה נפגע?? הרצתי את זה בראש כל חיי...... אז גם אם הוא היה נפגע, דבר ראשון הייתי שולחת לטיפול, הייתי מכילה ואמפתית, ללא שיפוט ומספרת מנקודת מבטי. ורק אחרי שהיה מעבד הכל, וממש תלוי במצבו אם הוא מוכן לזוגיות אז כן. אבל אם הייתי רואה אותו מבולבל וצריך אוזן קשבת ועדיין לא עיבד הייתי אומרת שעדיין לא מתאים זוגיות. ברור שהייתי רוצה זוגיות בשבילו, מה חשבת? שלא???? אוףףףףףף ...אם הוא לא בטוב לא הייתי בכלל ממליצה שיכנס לזוגיות ככה!!!! מצטערת! עכשיו לענינינו הם לא חברים במובן חברות..הם מבלים יחד, הם ידידים. שוחחתי איתו והוא אמר שהם רק ידידים והוא מהווה אוזן קשבת עבורה, וטוב להם יחד. אז בסדר.. ברור שזה מלחיץ.. למה אתם כולכם מרגישים שאני רעה ושלא בסדר????? צריך להבין גם אותי שאני פוחדת...זה לא רגיל! אתן רוצות שכלם יתנהגו רגיל אבל זה לא!!!! זה תיק...וכל אחת פגועה אחרת!!! וזה מפחיד!! ועוד אין בניהם כלום אז ברגע שימשיכו אני מכירה את הבן שלי..הוא אוזן קשבת לכלם. תמיד פונים אליו. ומה איתו???? הוא לא פסיכולוג!!!! ומה עם הנפש שלו?? למה שתיווצר תלות?? הוא אדם שלא משתף בקלות ויודע להקשיב לאחר ורגיש ברמות. אז מותר לי לפחד בתור אמא!!!!!!! לא אמרתי שאני לא רוצה בכלל. אני פוחדת!!! זה קשה נורא!!! בבקשה תבינו גם את הצד שלי ולא רק של הנפגעת. בבקשה אודי!!!! תעשה לי סדר בראש. מרגישה שכלם כועסים עליי ועושים עליי עליהום שאני ככה....אגב, כן, בעלי סבל ממני הרבה! זה לא פשוט!!!

הי מיכל, אתן מקום לכל מילותייך וחששותייך - אך אוסיף, היות שהכללת, לפחות אומר לגבי עצמי - שלרגע לא חשבתי שאת רעה או לא בסדר. נדמה לי שאולי אודי הציע היפוך תפקידים. קרי להיכנס לראש של הבן, ולחשוב מה היה מצפה מאמא או אבא ו/או קרובים אחרים בהינתן המצב. רעיון שחשבתי עליו בדימיון (שלי בלבד) הוא אפילו לאמץ בחורה כזאת כבת. ייתכן שפספסתי ועמכם הסליחה. סוריקטה

ואולי, מיכל, (כמה קל לומר מבחוץ...) אולי שניהם יצטרכו ללמוד מתוך חווייתם האישית, בין אם תמשיך, בין אם תסתיים כך או אחרת. ואם יהיו כשלים - ללמוד מהם לעתיד. כשגם בעתיד יתכנו כשלים וחזרה על טעויות. בוודאי שגם לחרדותייך יש מקום להקשיב להן. השחרור וההפרדות האלה... בכלל בכלל לא פשוט... ייתכן שאני מקשקשת שטויות. איני במיטבי בזמן האחרון. סוריקטה

זה בדיוק אבל בדיוק!! מה שהמטפלת שלי אמרה :) לגבי לתת לו לחוות ללמוד מהחוויה האישית..להכשל וללמוד מזה.. וואו אני אמא שפוחדת שיפגעו... ותודה שאת לא חושבת שאני רעה.

והפעם אני נתלית על העץ שלך ... סוריקטה לדעתי זאת מהות של זוגיות ושל כל מערכת יחסים כזו או אחרת ... חשוב הכנות והתקשורת הישירה ...תיראי איך זה מסתדר בניינו עם כל הבאגים במערכת אני מאמינה בתקשורת אני מאמינה בכנות אני מאמינה בהסתכלות פנימה והחוצה אני מאמינה שזר מבחוץ (מחוץ לזוגיות )לא באמת יודע מה קורה שם אני מאמינה שכל אחד צריך לעשות את הטעויות שלו ולצמוח במסלול שלו .. ומי אמר שזוגיות זה דבר פשוט ...אבל זה אפשרי בהחלט .

שבוע, בוקר, ואוטומטית ארשום גם טוב, ככה בתור תקווה, אולי. מתפקדת. אני כאן. באסה אולי. כותבת את ההודעה בחשש מסוים, היות שאיני יודעת מה התרחש בסופ"ש ועולים בי חששות. למרות זאת, ובאופן בלתי תלוי, תוך הקשבה למשפט שרשמת, אודי, למיכל, בודקת את נטייתי לוותר על צרכיי מול צרכי האחר. ימים רבים רבים, וישנם רגעים ממש אינטנסיביים בהם איני מזהה את עצמי. מה שפה, למשל, או שאני נכנסת פנימה בעוצמה, או שאני בחוץ ולא מבינה מה הקשר שלי לזה. סוג של ‘או’ באמת, כשנראה, שהגשר הרגשי חסר. בהגיון אני יודעת. רגעים בהם לא מזהה אותי. אולי כמו מחלה אוטואימונית של הנפש. לעתים כל כך לא מזהה, עד אשר אפילו חפצים, שאני עצמי משתמשת בהם, המקום בו אני מסתובבת מריחים לי כמו מישהו אחר, זר, ונדחים. מאיימים. ההנחה היא שנוצרתי ככה. נולדתי עם זה. נדונתי. וכנראה שפחות פשוט לי לקחת על כך אחריות. אולי. הייתי רוצה לומר שגם אם איני מביעה זעקה גולמית – היא עדיין קיימת. תמהני איך ניתן להעביר את המסר הזה. היה לנו איזה רעיון בהקשר בשיחות. סוריקטה

הי סוריקטה , אז שבוע טוב מתוך התכוונות שהשבוע יהיה טוב ומטיב לנו לעצמיינו ולזולתיינו.. בקצב שלך . בדרך שלך זה הכי נכון .... והנה העברת את המסר על הקושי במרחב הלפעמים לא מוכר מנותק מפחיד .... שומעת את הזעקה השקטה על הנוצרתי ככה .... כואב אתך אביב (שמשתדלת לחתום אבל לא מבטיחה מפחד לטעות ולכתוב את שמי)

סוריקטה קראתי אותך שם למטה ....הייתי שמחה עם היית כותבת לאודי למעלה כדי שתזכי גם לתגובה ראוייה ... את יודעת אין ילדה שנולדה כועסת וקשה ...יש ילדה שהיה לה רע והפכה כועסת כדי שהעולם ישים לב אלייה ... מותר וליגיטימי לילדה לכעוס הכאיבו לה פגעו בה התנהגו אלייה בצורה מבזה ....אל תיכעסי עלייה חבקי אותה עטפי אותה במילים רכות כי מגיע לה ... שולחת חיבוק רך ועוטף לילדה וגם לגדולה ... עצוב וכואב אתך אביב

ומה שיש לי לומר עליהן (ממש קשה לי לכתוב את זה אבל) איכס סוריקטה

... חיפשתי במרחבי הרשת וגם ברשימות כלליות מודפסות, או כתובות בכתב יד מהעבר הממש ממש רחוק. בימים בהם לא היה לי כינוי בשומקום. יודעת לזהות כל הודעה אם היא שלי או לא. כולן. וכולן לא ברורות באותו אופן. מפותלות. עם אותם קודים. מזהה ולא מזהה. אולי הכי מזוהה איתו זה חוסר הזיהוי. כמה שהייצור הזה מוזר. כמה שהוא מוזר. חבל על הזמן. לוותר עליו. סוריקטה

סוריקה יקרה, כל מילה, כל המילים, כאילו נכתבו מפי. על תחושת חוסר הערך התמידית, כמה קשה להתנהל כך בעולם, על הניכור העצמי, ההתבוננות מהצד, הזרות והתעוב העצמי. כל כך הרבה פעמים אמרתי בטיפול שאני מרגישה כמו במחלה אוטואימונית, הגוף תוקף את עצמו. ואת יודעת, כש"ירדתי" מהחיים והתאשפזתי זה היה גם סיפור הכיסוי, מחלת הנשיקה. הזעקה הגולמית, הצעקה הפנימית, כמו אנרגיה אצורה. מרגיש שתתפרץ כל רגע ותכלה את הכל. וסןריקטה, טוב שבאת וטוב שנתת מילים לכל אלה. אני כל כך מבינה ומרגישה אותך. אני חושבת שזה שאת באה וכותבת את כל זה יש מן המאבק במה שמרגיש כמו הגזירה או הגורל. המרווח בין חוסר השלמה עם התחושה שככה נולדת לתחושת הגורל וההשלמה הוא המקום שיוצר תנועה, חוסר קבלת המצב, ותנועה משמעה חיים וסיכוי לשינוי. אולי תצליחי ליצור את הזעקה? לקחת גליון נייר גדול, צבעי גואש או אקריל, מכחולים או ידיים, לשים מוסיקה שאת אוהבת ולצייר את הזעקה, במריחות צבע על הנייר, לתת לחלקים ממנה לצאת. זה יכול להיות מאוד עוצמתי. ואני כל כך רואה אותך יוצרת. היו תקופות שציירתי והיה שם זמן לפני תעוב היצירה של נחת, והנה אני זוכרת. היו תקופות שסרגתי צעיפים, שורות ארוכות ארוכות, סרגתי את כל המילים הצועקות. איתך שירה

סוריקטה יקרה. ניסיתי דרך המחשב לא הולך כלום..70 תווים בכל כינוי אפשרי שקרוב למיכ..מבאס. אז לא מתייאשת כי את חשובה!! כן, את אהובה ראויה לאהבה!! לחיבוק! תרגיל קטן, אילו היית פוגשת בילדה הזו היום גם היית חושבת כך? או תרגיל יותר מרוחק..אם היית פוגשת ילדה שלא קבלה חיבוק מעולם, אמא מתעללת וחולה, שהתעללו בה. האם היית גם חושבת עליה כך? האם היית מסוגלת לחבק אותה?? וכמו שכתבת שאפילו היית מאמצת ילדה כזו, נכון? אז קודם כל אמצי את עצמך!! את הילדה שבך הקטנה הזו. חבקי אותה, אותך!! כי את אהובה וראויה ותני לאהבה להכנס אל ליבך מתחת לכל הנוקשות הזו. אני אוהבה אותך. ובטוחה שכלם פה יסכימו שאת אהובה. חיבוק לילדה ולבוגרת. לכולך!! ❤

הי אביב יקרה, עדיין, כך ניסו להסביר לי, שיש תכונות לא פשוטות אולי (תלוי גם מי המתבונן, אני מניחה) שנולדתי איתן. ובאמת שהיצור הזה בעייתי. הוא לא יודע להירדם בכוחות עצמו, למשל. ועוד כל מיני פעולות גוף לכאורה אלמנטריות, שנלמדו רק ממש בשנים האחרונות. הרבה סבל. התחבקתי היום עם כמה אנשים ככה קצת לפני הפרידה הצפויה בקרוב. חיבוקים לבביים מאד, אמיתיים, ועדיין מעט מידי מכדי למלא ולהחזיק לאורך זמן. סוריקטה

הי שירה, כנראה שיש לי מה לרשום לכולם, בינתיים ראשונה לתגובה בחרתי בך. הרעיון של המטפל שלי הוא לכתוב. בכתב יד. וסיפור שלם, שאולי אחר כך גם ייצא לאור. לא רק צעקה כצעקה. רעיון אמיץ מאד. והכיוון הוא, כפי שהצעת, כנראה יצירתי יותר. גם בתחום המוזיקה, למשל. יש שם עצירות ביצירה. וכבר ניתנו לכך המוני הסברים. בינתיים, השמש טרם עלתה ועוד מעט אצטרך לצאת לדרך. סוריקטה

הי מיכל, מעניין ששמתי לב לאחרונה שסוף סוף האדונים דוקטורס תיקנו איזה באג טכני שנמשך מול המכשירים שלי הרבה מאד חודשים. בהקבלה לנפש, אם תרצו. טכנית - ניסית גם מגוון של דפדפנים? נו שוין. לו הייתי פוגשת ילדה כזו? ראי - אני פוגשת בעלי חיים כאלה. פראיים אולי גם קצת מבויתים.קצת כמוני, אולי. ומכירה את עצמי - עובדת איתם על אמון. חיבוק או מגע לעתים גדול הרבה הרבה יותר מידי. לא תמיד נותנים להתקרב. לעתים נסים על נפשם. אני גאה באלה שאחרי שנים כן מתקרבים וכן ניגשים אפילו רק בכדי להריח. אולי קצת כמו שהמטפל שלי נהג מולי. הכמיהה גדולה, אבל בפועל לא ניתן ואולי גם אסור משהו שהוא הרבה יותר מידי. כמה טוב שיהיה. סוריקטה (זה גם שם של בעל חיים)

דברנו הרבה בטיפול על הפחד לשתף בדברים " הקשים" יותר. דברנו על זה שלא יודעת איך לאסוף את עצמי אחייכ.. הפחד להיות לבד עם הכל. ושוב הייתי אמיצה ואפשרתי מקום לספר ואז המצוקה לאחר מכן... ויותר קשה מהכל המטפלת רק חזרה אחרי יום ויותר.... תחושת הנטישה קשה לי מאווווווד!!!! וזה קורה שוב ושוב שלוקח לה הרבה זמן לחזור אלי.. (מעל יום) אני לא מוכנה לעשות את העבודה הזאתי כאשר אין פתרון להתמודדות עם המצוקות הקשות אחרי טיפול..... ועכשיו המטפלת בחופש והכאב והסיוטים ותחושת הנטישה קשה לי מדי...... אני לא מסוגלת להמשיך טיפול כך.... אני לא מוכנה..... אני לא רוצה...

אין לי מילים חכמות בעיקר כי אני לא יודעת מה נכון לכם ... רק להגיד לך שאני אתכם עם כולכם ...ורואה את הקושי וגם את המאמץ והאומץ להמשיך שומעת גם את התקווה שהמטפלת תמצא פתרון אולי פנטזיה שמישהו יקח את הקושי הזה .. רואה את ההתנגדויות מול החופש והחשיפה נצבעות בכל מיני צבעים של לא יכולה לא רוצה ועוד .... יכולה לספר לך שמכירה את התחושות וזה תמיד גל כזה שנרגע אחר כך . . ממליצה על פעילות גופנית וחיבוק עצמי ממשי עם הידיים כזה שירגיש בלב ..להכניס אויר נקי כמו שאודי אומר ולהמשיך ...העבודה בהחלט קשה . מחבקת אותך את כולך באהבה

ועוד משהו... סכמנו ביינינו שתשלח הודעה קולית לפני שתסע לחופש וגם את זה היא לא עשתה והמצוקה כל כך גדולה...

i feel desperate

ינשוף יקרה, מכירה את התחושה וכמה זה כואב, כמה קשה תחושת הנטישה. מקווה שתראי שבכל זאת היא גם חוזרת. ובינתיים בין לבין אולי תרצי קצת להשתמש בצ׳אט של סה"ר או מרכזי נפגעות... אני נעזרתי לפעמים בעיקר בלילות מצוקה גדולה ותחושת בדידות תהומית, רק כדי להרגיש שיש מישהו בצד השני. איתך שירה

ינשוף מתוקה, קשה כל כך התחושה הזו..חבל שהבטיחה ולא קיימה, אולי שכחה בגלל הנסיעה וכו'. היא תחזור. ובינתיים החיבוק העצמי שהציעה אביב מצטרפת, חבקי את עצמך תוך כדי תיפוף עם האצבעות..זה עוזר! וכן, ספורט ופעילות שאת אוהבת גם עוזר. איתך יקרה

אין לי מילים הכאב גדול מדי

כבר לילה ועדיין המצוקה לא נרפה אני לא אעזוב טיפול בלי לשתף אותה אבל כבר לא אלך פעמיים בשבוע... אין טעם... אני כל הזמן חושבת שאי אפשר באמת להמשיך כי אין פתרון על איך להתמודד עם המצוקות.. ואני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק.. אני צריכה לתפקד ..

ינשופית מתוקה שלי כל כך מצטערת שזה קורה לך היא לא השאירה הודעה ואת שוב סובלת וכואבת מבינה שמאוד קשה לך חיבוק גדול עד אליך יכול לעזור ..רק לבנתיים ?? אוהבת חטולית

היי אודי לא בטוחה שאני מבינה אותך... זה שאני זקוקה להחזקה בין הטיפולים ובחופשים ברור.... אנחנו דברנו על זה הרבה ולמטפלת וגם לי אין תשובות לכן אני יותר ויותר חושבת שאין טעם להמשיך את הטיפול.....

שלום אודי וכולם, בעוד מספר ימים המטפלת שלי תצא לחופשה השנתית שלה. ניסיתי להתעלם מהרגע הזה למרות שידעתי עליו הרבה זמן מראש אבל לפני כמה ימים זה פתאום הכה בי והבנתי שהיא באמת הולכת להיות שבוע שלם בכל מקום אפשרי בעולם או אולי אפילו בארץ, אני לא יודעת באמת וזה גם לא כזה משנה. בשנה שעברה כשהייתי אצלה והיא הייתה לקראת נסיעה, היא לא הציעה לי את האפשרות לתאם זמן לשיחה והפעם כן ואני רק יכולה לנחש שבשנה שעברה הכרנו מעט זמן ואולי לא היה שום דבר בטיפול שמצריך איזשהו קשר מעבר לפגישות הקבועות. עכשיו אנחנו כבר מעל שנה בטיפול ביחד ואולי היא באמת מרגישה שהיא יכולה לתת לי את זה כי יש מה ובמיוחד כי היו גם הרבה עליות וירידות בתקופה האחרונה. למרות ההצעה המפתה, אני לא מסוגלת לעשות את זה. למה אני מבטלת את הצורך שלי מול ההצעה האמיתית והכנה שלה? אני אולי לא רוצה להטריד אותה או להפריע לה. רק מהמחשבה שהיא תצטרך להתנתק לכמה דקות מהמשפחה או מכל דבר אחר שהיא עושה ולשמוע אותי, זה רק גורם לי לחשוב שזה יקטע את השמחה והאושר שלה ואת הסיבה שהיא אולי בחרה לצאת לחופש. למה לא יהיה לי את האומץ באמת לשמוע אותה?

היי.. אני מכירה את התחושה הזו. ממש!!! אצלי זה לא בחופשות. זה קורה כאני מרגישה שמשהו אצלה פחות קשוב או כשהיא באה עם גב תפוס. אז אני לא רוצה להכביד. ממליצה לשוחח איתה על כך. יודעת מה המטפלת שלי ענתה? שאם היא נותנת לי לצור קשר סימן שזה בסדר מצדה ושאני לא אחליט במקומה אם זה בסדר עבורה או לא. היא יודעת לשים את הגבולות שלה לעצמה!! עובדה שנתנה לך רק שיחה אחת, זה גם סוג של גבול. בקיצור תסמכי עליה שהיא יודעת מה מתאים לה ולך. בנוסף לדבר איתה על ההרגשה הזו!!! הכי חשוב! בהצלחה

הי ניקול, איני יודעת לגבייך. אך אשתף ואומר לגבי עצמי שאיני מסוגלת להרים טלפון למטפל גם אחרי שנים של טיפול ולאו דווקא בהקשר חופש. יתרה מזו, מאד מסובך לי אפילו סתם לתפוס תור אצל רופא כלשהו. מה יגידו על זה אצלי? יש איזו התנסחות מעולם הנפש. נעזוב. בכל מקרה - כתבת יפה, בעיניי. הן את שומעת אותה והן היא שומעת אותך. סוריקטה

היי מיכל, תודה על התגובה. כן, זו הרגשה לא פשוטה להרגיש ככה ובטח שהיא עכשיו רחוקה ואני כאן מוצפת במחשבות. גרוע מזה, אני מוצאת את עצמי בוכה כמו ילדה קטנה, חושבת עליה ומקווה שהכל בסדר אצלה והיא כן יודעת לנצל את הימים לנוח, לבלות, לצבור חוויות חדשות. אני פשוט לא רוצה להיות זו שתקטע את האושר שהיא מרגישה עכשיו. ברור שאם היא החליטה ככה אז יש סיבה מספיק טובה לעשות את זה ואני סומכת עליה בעניין. אני גם חושבת מה בכלל אפשר להגיד לה כשתגיע השיחה הזו? את כן היית מציעה לבקש שיחה או להיות גיבורה ולחכות עוד כמה ימים כשתחזור?

היי סוריקטה, אני גם לא מכירה אותך אז אני לא יכולה להביע את דעתי אבל אני בטוחה שיש משהו כאן שמסתתר מתחת לפני השטח. מצד אחד הנזקקות הזו והצורך לשמוע, להרגיש, לדעת שהכל בסדר ומצד שני, להיות כזו אמיצה וגיבורה בלעדיה. תודה.

אתמול בלילה כתבתי ממש מהבטן..אולי באמפולסיביות מסויימת..מכעס שלא מבינים. סליחה כולם. וגם סליחה אודי שלא הייתי קשובה ממש לשאלה. עכשיו קראתי שוב, מה הייתי צריכה מהסביבה? אז שתסמוך על שיקול הדעת שלי שאדע להתמודד, שידעו להכיל ולהבין, ללא שיפוט ובקורתיות. אני חושבת שיכולה להבין את זה. אודי, אני לא יודעת אם יש שם אהבה, והם לא ממש נקראים "זוג" רק מבלים יחד כי טוב להם יחד כך הוא אומר...הוא יותר מהווה אוזן קשבת עבורה וזה טוב ונפלא אבל מה שמפחיד הוא הגבול! לשים גבול לעצמך עד כמה אתה יכול להכיל ועד כמה זה יכול לפגוע בך. הוא לא פסיכולוג! ולא הייתי רוצה שישמש לה ככזה. מצטערת שאני נשמעת אדם רע שלא רוצה זוגיות כזו, זאת לא כוונתי. ומצטערת אם פגעתי בבנות שנפגעו כאן. סליחה בנות.

בואי רגע לא מהבטן ... לא חושבת שמישהי כאן שפטה אותך כן גם לי כאב איך ומה שכתבת ... יחד עם זאת ראיתי אותך כתבתי לך שאני שומעת את הקושי שלך ...אבל זה בהחלט הקושי שלך ולא בהכרח שלו ... גם הבן שלי יצא תקופה עם נערה שנפגעה ...אני זוכרת שפחדתי שהקשר הזה יחשוף אותי ...כי היא באה בגלוי ודיברה איתו על זה וגם איתי ...כן זה מורכב אבל מה בחיים האלה לא מורכב ... אני בהחלט חושבת שהקשר הזוגי הוא שלו ...אישית לא הייתי מתערבת ולא מציעה הצעות הייתי שם מחבקת תומכת מכילה אם הוא היה מבקש ממני .... אבל ,מה שחשוב ....זה מה את מבקשת מאיתנו ...למה את זקוקה כאן ?? שולחת חיבוק כי מבינה שקשה והקשר מטרגר ושם מראות למערכות זוגיות ומפחיד ....אני מאמינה שהבן שלך יכול לדאוג לעצמו אבל תמיד יש את הדאגה של אמא 😍

תודה אביב שאת מבינה... אולי גם אני חוששת מהחשפות שלי..תקראי מה כתבתי למעלה..וואו.

תודה יקרה תודה על המילים החמות תודה שאת כאן ככה בגדול נותנת לנו לראות אותך כבר מזמן לא היית כאן ככה נראה לי בראייה המרחבית שכולנו כאן היינו זקוקות לרצפה מחודשת ... בקשר לזה שאני לא מוותרת ...בדיוק דיברתי על זה עם המטפלת ,שאני ככל שיש יותר קושי או התנגדות נלחמת יותר ולא מוותרת. חשבתי על זה בעקבות התגובה שלי לשירה לגבי המטפל שלה ,אני בתקופות שהפנים צועק לי שצריך להפסיק להגיע אני באה יותר. גם בעבודה שלי לאורך השנים (כל מי שליוויתי בקושי שלו )לא יכולתי לוותר כמו אני לא רוצה שיוותרו עלי לא מוכנה לוותר על האחר .... תודה שראית תודה שאת כאן

הי לכם , חזרתי עכשיו הביתה מיום עמוס ביותר.. העיניים שלי מפלבלות, אך בכל זאת רוצה לומר לכם.. אביב, תודה על המילים הטובות שלך.. אודי :)) כל כך שמחתי לקרוא את תגובתך להודעה שכתבתי לאביב.כך,בכזו ספונטניות , בפשטות , וזה הרגיש כזו נשיקה ללב.. :)) מיכל.. מקווה שאף אחד פה לא יהרוג אותי אבל אני רוצה לומר לך שאם הבן שלי היה יוצא עם נפגעת תקיפה מינית ,הייתי מתה.... זה היה משגע אותי... אני הרי נפגעתי כשהייתי ילדה בת 10..ואני נכה..נכה במובן המיני.. אני לא רוצה שהבן שלי יעבור את מה שבן זוגי עובר איתי... אני הרי כבר למעלה מ 10 שנים אצל אמא צביה 4 פעמים בשבוע.. בתחום הזה - תקוע...לא זזים דברים ואולי יש נפגעות פגיעה מינית שכן מצליחות להשתקם.. לא יודעת.... וואו... ח'תכת בלגן... רוצה לומר לך שאני ממש מבינה אותך... לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה עם מישהי פגועה כמוני... אל תהרגו אותי על מה שכתבתי עכשיו... אולי רק אני 'נשארת כיתה' בתחום הזה ולא מצליחה להשתחרר מהקטע הזה...??? אולי אני כותבת מילים אלו בגלל שאני לא מפוקסת בגלל העייפות שלי..??? ושירה .. וסוריקטה ..וכולכם .. אני מתגעגעת אליכם... מקווה שלא כתבתי שטויות.. אתם צריכים לראות אותי עכשיו.. העיניים ממש ממש מפלבלות מעייפות

במבי יקרה! וואו.. לא חשבתי שבכלל מי שפה ונפגעה תבין אותי. חשבתי שכולן כועסות כי כאילו הכל רגיל ושנתייחס רגיל. והנה באת ואמרת כל כך בכנות!!! זה מפחיד!!!!! וזה טריגר עבורינו. ולא רוצה את הסבל הזה שיעבור. כי כמו שכתבת הזוגיות כל כך נפגעת. לכן אני חושבת שזה ממש תלוי עד כמה הפגיעה והחוזק של הבחורה וכו'וגם החוזק,שלו לשמש כמאזין.. תודה על מילותייך וכנותך!!

במבי מקסימה שאת בעצמך, גמני התגעגעתי אלייך לפעמים אני סקרנית לשאול ולדעת מה את עושה, במה את עוסקת. ברור שלא כתבת שטויות, כתבת ככה מהלב וזה מרגיש כמו לשבת ולדבר איתך. עניין הפגיעה בעייתי בהקשר של יחסים. אני חושבת שיש בי משהו מאוד מרובע, מרצה, הולך בתלם, כאילו לא ראיתי אופציות אחרות מלבד לעשות מה שצריך, מה שאומרים שצריך. קשה או לא. אפשרי או לא. וכמה קשה... כמעט בלתי אפשרי. אולי היכולת להתנתק מהגוף עזרה לי. לא יודעת. יש שנים של התנזרות ואי מסוגלות. שלך שירה

הי אודי ואביב, סורי שאני נדחפת - בשונה אולי קצת ממה שתואר בעץ - מוצאת את עצמי לא מוותרת על יצורים וגם אנשים. אבל איני מצליחה למצוא בי את האמונה שמשהו כזה יקרה מולי. שלא אזכה לכך. סוג של חד כיווני. סוריקטה

לו אני הייתי בני. הייתי זקוקה למרחב , נותנת לעצמי זמן לבדוק. והייתי זקוקה שיבינו אותי ויקשיבו לי גם...אולי הנחייה. אני פה בשבילו! אז הייתה שיחה איתו..כמה רגישות שיש בו. אני חוששת לו, שידע לשים גבול.... תראה אודי, אני בעצמי נפגעתי. אני יודעת במה זה כרוך בסדר? נכון שכלנו מצטדקות ואומרות זה לא מחלה, טוב שיקימו משפחות וכו' קל להגיד מהצד. כן גם ניצולי שואה סבלו בזוגיות והילדים שלהם בו נאמר עם הרבה צלקות!!! נכון שלכלם מגיע הזדמנות שווה. בואו נודה על האמת שזה מסובך. ובכלל לא חיים קלים! אל תצטדקו. אני עשיתי לבעלי חיים קשים מאוד!!! וכן אני לא כמו כולם בזוגיות...יש מהשריטות! נכון שמגיע לכולם הזדמנות שווה וכולנו בני אדם, מותר לי גם להביע דאגה מזה!! זה קשה גם להיות המכיל!!! ממש קשה. וסליחה על הביטוי שהשתמשתי אבל זה כן להכנס למחוייבות קשה וכל עוד הם לא ממש "זוג" אז....לא יודעת. מותר לי להביע דעה.. ולחשוש...תבינו בבקשה. שילך עם הלב שלו. וברור שיעשה מה שטוב לו..אבל זה קשה. .

אין לי כח להגיב ממש רק רוצה לומר לכל מי ששבה (במבייי) ולאלה שנאבקו להשאר...וגם לך אודי שנשארת יסוד יציב (למרות פסקי הזמן), מרגיש קצת כאילו נגמר השיפוץ והבית מתחיל להתארגן, הסדר חוזר. שלכם, שירה

הי שירה, נראה שכתבת מאוחר והתפספסת... :-( בבקשה תוכלי לומר שאת כאן איתנו גם היום? בבקשה? מרגישה שאיני מצליחה להשתלב, לצערי. אולי אצטרך להמתין. אולי. סוריקטה

הנה אני כאן, סוריקטה יקרה. עניתי לך בהודעה ארוכה למעלה. למה התחושה שאינך מצליחה להשתלב? הנה הענפים למעלה מלאים בעלים שלך ובפירות שלך.