פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, מה ההנחיות לטיפול עכשיו? לשבת מרחק 2 מטר עם מסכות? או שלושה ואז אפשר בלי מסכה?? אני רוצה לבוא אליה...אבל.. ההנחיות מעצבנות אותי. מקשות עליי.... אתה יודע שבגן אי אפשר לשמור מרחקים? 35 ילדים. גם אם מחלקים ל2 קבוצות הם קרובים..הם מחבקים, הם נוגעים..זה ילדים! לא אומר לילד אל תתקרב אליי...אנמ חושבת שהבריאות הנפשית יותר חשובה!!! לא הפריע לי אף פעם כאבים פיזיים..אך הכאבים הנפשיים היו קשים יותר... כך גם בתקופה האחרונה...משהו מפריע לי...וממש לא מפחדת ולא פחדתי מקורונה. כן שומרת על כל הכללים...אבל חושבת שבריאות נפשית ולהראות שחוזרים בכייף לגן ולא בלחץ. כך רוצה להרגיש אצלה. אבל המרחק בישיבה ובמסיכה הופכת את זה לכמעט בלתי אפשרי. מבאס. למה אי אפשר להתגמש??? למה בטלויזיה הם כל כך קרובים? נותנים ידיים. אנשים מתחבקים אפילו. לא פייר!!!!! פשוט מעצבן! צריך גם בטיפול להתגמש!!! אני צריכה חיבוק. אמיתי. מהלב. יודעת שהיא מבינה, אכפתית והכלללללל אבל צריכה את הקרבה. אוףףףףףף והקרבה כל כך רחוקה.....מבין??

הי מיכל, אלה ההנחיות שפורסמו אתמול: שלום רב, זו ההנחיה המעודכנת בעניין מסיכות וטיפול נפשי. שמאפשרת טיפול פרטני וקבוצתי ללא מסיכות. בקרב בוגרים להקפיד על מרחק, קטינים וחסרי ישע להפעיל שיקול דעת. עוד צעד משמעותי בדרך לשגרה המיוחלת. בברכה, גבי פרץ, פסיכולוג ארצי, מנהל תקנות ההתמחות וממונה על רישוי פסיכולוגים

מצטערת שאכתוב כעת את ההודעה הזו אך אין מקום אחר בו יכולה לשתף הלילה הכי קשה מבחינתי היה הלילה הזה שבו סבלתי כאבי תופת זה לומר מחמאה ..אין מילים לתאר מה שהרגשתי..פשוט ..... כאבים מהציפורנים שברגלים ועד קצות השערות בקרקרפת ... לא ידעתי כבר מהנאני עושה עם עצמי מרוב כאבים...הרופא העלה לי את המינון של הכדורים נגד כאבים למקסימום כלומר 600 מ'ג...וגם החליף לי שוב את המדבקות של המורפיום לרמה כפולה..ומה אומר..מכירים את המשפט כוסות רוח למת... כבר הפסקתי לטפס על הקירות כי לא מועיל..ואז עלתה מחשבה שרק דבר אחד עוד יכול להפסיק..לקפוץ למטה ודי והכל כבר לא יכאב יותר... שעות הלילה לבד קשות מאוד למי שסובל ואין עם מי לחלוק את הכאב..וכמובן שלא הערתי את בעלי כי קם ב..4.30 לפנות בוקר לצאת לעבודה.. דפקתי את הראש בקיר וגם לא עזר .....ואז החל שיעול יבש בגרון שנחנקתי ממנו ורצתי לחדר האמבטיה..להקיא ( סליחה) ...בקצה העין ראיתי את הדוש ..ומיד חשבתי על מים חמים ואם לא יעזור אז יש גם אפשרות נוספת (יש לי מחבר עם רשיון ..) לקחת שכטה... המים החמים עזרו..נשארתי תחת המים יובלות נראה לי ..למרות שלא יכולתי לעמוד ..עמדתי והחלתי לעסות את הקרקרפת ומשם את שאר הגוף עד שהרגשתי שאני שוב דורכת על כפות הרגלים..הפעם הסתיים במקלחת חמה..וכמה טוב שזה עזר.. היום שלחתי הודעה למטפלת שלי שאני רוצה לדבר עמה..דיברנו מעל שעה ..חחח..בלי שום הפרעות..וסיפרתי לה הכל..וגםעל זה שהרגשתי שקופה בגלל החוסר התיחסות שלה לדברים שאני מדברת... מיד התנצלה..ואמרה שלא כך היא חוותה את מה שדיברתי ..כי כהרגלה היא לא מתמקדת בבעיה אלה מיד בפתרון הבעיה.. טוב מה אומר ומה אוסיף...גם הבעיה הזו נפתרה..וגם בסוף לא קפצתי למטה.כי הרי אני עדין כאן וכותבת לכם את כל מאורעות היממה הכי קשה שעברתי אי פעם בגלל כאבים של פיברו מיאלגיה.. אז לא לזלזל לעולם במחלה החשוכת מרפא הזו...!! ולך יקי ..הנה לך עוד תשובה לשאלון שלך מהבוקר..נכון כתבתי שעד כה לא הייתי במצב קריטי שנזקקתי למטפלת ואייך הגיבה.. מה המסקנה שלך מהתגובה שלה.?? מבקשת סליחה מראש מכל מי שקורא/ת את מה שכתבתי אם גרמתי לכם להרגיש רע בגללי..תודה שקראתם חטולית

חטוליתוש יקרה.. נשמע כל כך קשה. איך שכמעט כלום לא עוזר? וואו. שמחה שלפחות בפן הנפשי שוחחתן. נשמע שהיא מבינה וטובה עבורך :) טוב ששוחחתן.

.. התקופה הזו מרגיש ש.. אמא צביה מנסה כל השבוע שאגיע לקליניקה זה בלתי אפשרי זה בנתיים רך הוואצפ כבר למעלה מחודשיים כשאני ברכב כל פעם במקום אחר בחלל אמרתי לה שלא יקרה שאחזור לקליניקה לעולם זה באמת מרגיש שזה בלתי אפשרי אין מוצא הקורונה הרגה אותי

במבי אהובה, כמו שחזרת לכאן - הייתי רוצה להאמין שגם לקליניקה של אמא צביה. לא פשוט, אבל נראה לי שאת בדרך. את הצעד הראשון עשית פה. כך, לפחות, אני מרגישה. הקורונה לא הרגה. את עדיין איתנו :-) וזה הפיך. אבל מבינה על מה את מדברת. שלך, סוריקטה

מתוקה שאת מבינה אותך יותר מאשר במילים ונכון מאוד התקופה הזו הכי קשה שהיתה לי בחיים שלי אבר... כמה טוב שנכנסת כמה טוב שסוף סוף יש לך זמן ומקום להיות.. טוב לראותך כאן היית חסרה מתוקה .. חטולית

אוי במבי יקרה. השינויים הורגים....קשים...מוכר לי גם אולי לא בכזו עוצמה... את יודעת שניסיתי לחזור? ואז באה הקורונה...ולא באתי ולא רציתי זום כלום שום דבר!!! ונשארתי בכאב לבד...אני כמובן גרמתי לזה... לא יכולתי ככה. ולפני שבוע בערך באתי עם מסכה במרחק היה זוועה..דיברתי בכייף שלי. על כלום בגדולללל... אז מחכה שיהיה לי קל יותר. מה אני רוצה לומר???? אמממממ קשים השינויים..ויותר קל לפעמים הריחוק בווטסאפ. פעם בקשיים גדולים הייתי שולחת הודעות ובטיפול היה קשה לדבר פנים מול פנים..עד שלמדתי גם לדבר על קשיים פנים מול פנים...היה יותר קל בריחוק. בעצם מה שאני רוצה להגיד שאולי תתני לעצמך לנסות להתרגל אליה שוב..והפעם בקליניקה??? בעצם כתבתי את זה גם בשבילי ;) בהצלחה.

כתבתי לך הודעה קודם לכן, ובאסה, רואה שלא נקלטה אולי. כתבתי לך - במבי - יא נעלמת אחת. וכמו שחזרת לכאן, מאמינה שתחזרי לאמא צביה, ואולי הכתיבה כאן היא התחלה. ורשמתי גם שלא הרגה - הנה את כאן. אבל מבינה למה את מתכוונת. מקווה שהפעם יצליח לי עם ההודעה. סוריקטה

אשמח שתענו ותשתתפו לטובת כולם "צרת רבים חצי נחמה".. אבקש שתענו בלי הרבה לחשוב תנו לרגש ולקול הפנמי העמוק לדבר מהבטן בלי הרבה לסנן... א. האם אתם מרגשים שבאמת אכפת למטפל ממכם? ב. האם אתם מרגשים שבאמת הם מבנים מה עובר עליכם? ג. אם הם זמנים בשבילכם ברגעי השבר בין טיפול למשנהו? ד. האם יש משהוא שהייתם רוצים יותר חזק בקשר הטיפולי אבל אתם מהססים לבקש ?אותו?

היי יקי חייך לי חיוך גדול כעת משקראתי את מה שכתבת בדיוק כסיימתי לכתוב את התשובה שלי לאביב 😃😃😃😃 טוב למען האמת חלק מתשובה שלי כבר כתובה שם..מקווה שתבין את כוונתי שם... א.כן בהחלט ב.האמת שלא תמיד מבינים את הכל בפגישה אחת ואני מתייחסת לזמן שלפני הקורונה.. ג.לא יודעת .לא יצא לי לנסות בזמן משבר..טוב ..כי..אני תמיד כתבתי לה...אז..על כל מה שעלה בדעתי ואז בפגישה הבאה שוחחנו..לא היה מצב קריטי שממש נזקקתי ולא היתה זמינה..כך שלא נחשב.. ד.אםםם..צריכה לחשוב על זה..שוב בגלל חילוף הזמנים..ואז..לא היססתי לבקש והיתה בסדר בדרך כלל וקשובה.. * רק רוצה לומר שיגמרו כבר כל ימי הווצאפ ונחזור לימים ההם * חטולית

הי יקי, ומה היית עונה בעצמך על הסקר שלך? מניחה שהתשובות עבור כולנו חלקיות במידה זו או אחרת, ייתכן גם מפוצלות. א. כשמישהו מרגיש בבטחון ללא ספק שלמטפל לא אכפת ממנו אף פעם - זה אישיו טיפולי רציני. אם ממשיכים להגיע - אני לפחות מאמינה שיש חלק שכן רוצה להאמין שאכפת ושיש תקווה. ב. אם נדמה שהמסר לא עובר מספיק מבפנים החוצה - גם זו עבודה טיפולית... ג. צריך גם לבדוק את הנטייה להישבר בעיתויים שבין פגישה לפגישה. בזמני הפרידות. אם כך, הייתי מחפשת לחשוב על נושא הנפרדות המאד רציני וכבד. ד. אפשר לפחות להתחיל לספר שיש משהו שמשתוקקים אליו אבל מהססים לבקש. לפני שמפרטים למה כמהים. התמזגות היא כיוון אצלך, אולי? סוריקטה

ובוקר טוב, שוב, יקי, בסך הכל, בדיעבד ולאחר שנות עבודה רבות - הייתי אומרת שיש לי מטפל ממש טוב. ולכאורה התרחש נס מסוים לשכמותי. חוויתי (ועדיין חווה) התרסקויות ותסכול ואכזבות גם בטיפול, מכורח המציאות והנפרדות והחלקיות. אני חושבת שאם המטפל הסכים להיות הפסיכואנליטקאי שלי ובימים הקשים אפילו הגדלנו עוד יותר פגישות - כנראה הוא היה שם עבורי. פטנט פשרה אפשרי מעברי - לקחת משהו שמייצג את המטפל ולשים בתיק או בכיס וכד'. אפשרי כמספק חלקית, אולי, אך ייתכן שלא לכל אחד ולא בכל זמן. סוריקטה

היי יקי ממרומי גילי ו10 שנות טיפול. יכולה לענות בוודאות שכן, כן וכן!!!!! אכפתיות, זמינות והבנה אלו דברים שעבדתי עליהם קשה כדי להבינם. זה לא מגיע ביום אחד!!! זה קשר, ביני לבינה. החקירות האלה לעולם לא נגמרות. התהיות, כי הקשר מיוחג ושונה ואנשים שונים.... אם אתה שואל סימן שזו עבודה שצריכה להעשות. בהצלחה😍

כותבת לך כאן למעלה כי לא בטוחה שתיראי אם אגיב למטה ...אני בסדר קצת בבועה לומדת לצעוד חזרה ....מנסה להבין את מה שעבר ועדין עובר עלי תהליך ... משהו בתגובה שלך ליקי גרמה לי להוציא מחוש ולנסות להגיב לך מבינה עד מאוד את תחושת השקיפות ...ויחד עם זאת ...מעבר למה שסוריקטה ומיכל ואודי כתבו לך ... כמה מחשבות על התקופה . למטפלים קשה לע פחות מאיתנו . הם מבולבלים חסרי אונים הרצפה זזה להם מאוד יכול להיות שהיא בחלת בכלל ובכל זאת דיברה אתך או אם היא לא אז חברייה לעבודה והיא קיבלה את התיקים שלהם לאחוז כפול עבודה ומהבית . כן היא יותר מבולבלת כמו כולנו .. אולי היא פוחדת שתקליטי ותצלמי את פנייה אולי היא מרגישה לע נוח זה על היד .. אולי יש לה ילדים קטנים בבית והיא מתקשה לדבר על רמקול כשהם בשטח ...אולי היא דואגת להורייה בקיצור אל תמהרי לשפוט ואל תמהרי לזרוק ולהחליף ... היא טובה לך היא רואה אותך בדרך כלל מאוד יכול להיות שהתפספס היא בן אדם ...אבל מה שחשוב ואת זה תביאי לטיפול זה את תחושת השקיפות שלך ...כי את החשובה את המקום הזה שישר מרגיש לא בסדר לא רצוי ...את זה תביאי ... אני בטוחה שהיא אתך כרגע כולם מגששים את דרכם מעמקי נשמתם כל אחד בדרכו ....ייקח זמן ליצור אינטרקציות בלי משקעי הקורונה ואולי בכלל לא .... דרך אגב גם לנו לא צלח הוואטספ ותמיד השתבש ...אין כמו פגישות פרונטליות אני בטוחה שזה עוד רגע התחדש .... אתך ...אביב והבועה

אז ככה.. קודם כל היא לא בחל"ת מפני שממשיכה לדבר עם כל המטופלים שלה כל הזמן ביומים כך אמרה לי בעצמה..מפני שהיא עובדת עצמאים במקום שבו אני מטופלת... אני לא באמת חושבת להחליף אותה ..זו רק היתה מן מחשבה כזו חולפת....בזמן שהגבתי ליקי..כמו הוצאת קיטור קטנה.. וכן נכון מאוד שהיא טובה לי..אפילו טובה לי מאוד...ויש עוד המון דברים שלא העלתי אותם כאן רק מתוך רצון להתמודד איתם לבד ..ובמחשבה שניה טוב שכך כי אחרת הייתי נחשבת לילדותית שכל הזמן מתלוננת.. עד כמה שידוע לי היא רווקה שמניידת עצמה כיום בזמן הקורונה גם לבתיהם של המטופלים שלה כדי לא לפספס טיפולים...הבנתי מדבריה.. טוב כל השאר כבר לא משנה.. אם היית שומעת אותה ..כמוני..היית מבינה שאינה מבולבלת בכלללל !! ועל כל הרעשים ברקע ..אמרה שמגיעים מהרחוב..כך שגם זה לא מניע.. אין לה כעת יותר שום בעיה לדבר איתי בווצאפ בשיחת וידאו..והשבוע לא יצא לדבר והצטערה חשבה בכל זאת לקיים את השיחה אך אני לא מרגישה טוב כך שכבר נדחה לשבוע הבא.. אני בתקופה ארוכה של בדיקות רבות ומשונות מכל מיני רופאים נוירולוגים..ומומחי מוח.. אתמול הייתי בבית חולים עשו לי בדיקה במעבדת שינה..שזה חלק מאוד חשוב גם בגלל בעיות השינה שלי..ולמרות שעשיתי הכל..בבדיקה לא הצלחתי לישון !! רק היו המון הפרעות גופניות בזמן שנימנמתי...כך אמרה ולא הוסיפה... ועדיין לא סיימתי.. ופתאום הבנתי שרבאק..גם לי מותר לא להסכים לטיפול בכל מצב .. היום יצאתי לקניות בסופר עם בעלי..כייף.. יזרתי עם רגלים נפוחות כמו רגלים של פיל ..עדיין הרגלים כואבות לי...התכתבנו ואמרתי שלא מתאים היום והסברתי שלא מרגישה טוב..באין ברירה הסכימה.. תראי אהובה אני לגמרי מבינה את המצב אני לא מנותקת מהחיים או מהמציאות...רק..כדברים כבר מתחילים להפוך למשהו קבוע..עד כאן..וכן עדיין אשוחח איתה על הנושא בפגישה הבאה ... לא מוכנה להיות שקופה עבור מטפלת ..שכל שמענין אותה זה ..לא לשכוח את ה..ט.17..שהיא צריכה לקבל עבור כל השיחות שלנו..והיא מקבלת אותן ישירות לפקס שלה ובנוסף גם טפסים מודפסים... ממקווה שעד השיחה הבאה איתה דברים כבר ישתנו לטובה ולא אהיה עוד שקופה !! תודה חטולית

הי מכירה אותך ...אז בואי רגע בואי נפשט את הדברים את כועסת את כואבת זה בסדר מותר לך ... השאלה מה את עושה עם זה .. גם מולי הרגשת שאני לא מבינה אותך אולי הרגשת שאני מסכימה איתה .. ניסיתי להראות לך שיש עוד צדדים למטבע ... אבל מה שחשוב זה מה את עושה. עם התחושות שלך ....אז היום "הראת' לה ופשוט ביטלת פגישה .....בריחה מהדור החדש ... לכן כתבתי לך את מה שכתבתי ....זוכרת את הפגיעה שנפגעת מאחיך ואת המבט הנוסף ... אין לי ספק שאת נפגעת שהתחושה שלך אולי אפילו מדוייקת והיא פיספסה אותך ונפלה במה שנקראה כשל אמפתי ... זאת הזדמנות שלך להגיד הכאבת לי הרגשתי שקופה ..הרגשתי שאת לא רואה אותי ...זה גרם לי עצב זה גרם לי תסכול כעס השפלה...זה החזיר אותי ל... זה הפחיד אותי כי ....כל מה שזה גרם לך כאן התהליך האמיתי שלך לצמוח ....כי בנינו היא לא החשובה את תחושת השקופה אנחנו חוות בהמון נסיבות ...אבל כאן יש תהליך לצמיחה ....אל תוותרי על המקום שלך אבל לא מהמקום הפגוע הכועס הילדי ....יש למקום הזה חשיבות אם תסכימי לשהות בו ולראות אותו יחד איתה .... ושלא תחשבי לרגע שאני לא מבינה אותך ...כנראה שבאלפי מקרים הגבתי ועוד אגיב כמוך זה לא אומר שאי אפשר אחרת ...מהצד לפעמים רואים את התמונה רחבה יותר . אתך חיבוק ענק אביב ותרגישי טוב אהובה תשמרי עלייך

הי חטולית, שמחה שכתבת ונתת מילים לזרום. היי בטוב, סוריקטה

לא עשיתי ויברח ממש לא פשוט באמת אני לא מרגישה טוב כבר תקופה ארוכה גם בגלל כל הריצות לבדיקות...ולכן החלטתי לתת היום מקום לכאב שלי להיות ולוותר על השיחה אני

העיקר הבריאות תשמרי עלייך

ואודי - כתבתי לאביב למטה. שני ניסיונות, והנה גם פה העליתי שיראו. שתראו. שיעבור עלינו השבוע הזה. לא מספיק קורונה ובא חמסין קטלני. ומה שלומך, אביב? סוריקטה

מצטרפת לדבריך סוריקטה יפתי חטולית

אני כאן מידי פעם ...מאוד בבועה של עצמי המון התכנסות פנימה התקופה לא הייתה לי טובה בכלל , מנסה בהמון אנרגיות לצאת מהבועה במציאות ...המון רגרסיה שמדוברת וגם המון דברים שצריכים להעשות לכן גם לא ממש מגיבה ולא כאן .... לעניין החלקים ושירה לא מסכימה שזה חייב לבוא מההתחלה עם הבנה ... תשאלי גם את אודי לא ממש קיבלתי אותם עדין יש חלקים שאני מתקשה להבין השינוי הוא בהתייחסות...לפחות אצלי כשהמטפלת קראה להם החלקים ההרסניים והמנטרה מולם הייתה שלילית ... זה רק חיזק את המקום שלי שפחד מהם פחד מההתנהגות שלהם האגרסיבית התוקפנית לא רציתי שיבואו כי הם הורסים לי ...הייתי בטוחה שתהליך הטיפול צריך לשנות אותם ....לחנך אותם ...לא הבנתי שזה בסדר לקבל אותם שהם לא רעים שהם חלק ממי שאני ... .כשהמטפלת היום מדברת וכן בהתחלה זה סמנטיקה של מילים ...החלקים הפגועים החלקים אצלי אלו נערות וחלקים גבריים אז הגישה ברגע שהייתה מטיבה גם אני התחלתי להסכים לקבל אותם .... בעיני ההתחלה היא סמנטיקה של מילים לא בשלילה כי אם בחיובי ניקח ילד בבית ספר שצועק ואימפולסיבי והמורה תצעק עליו ותגרש אותו מהכיתה הוא יטרוק את הדלת יעלב הסגר ויברח ....אבל אם המורה תגיד אני מבינה שקשה לך שמשהו לא בסדר בוא תדבר אני כאן ....לאט לאט הוא יפתח וידבר ...וזה הכוונה שלי לא יודעת אם מצליחה להסביר . פעם כתבתי על זה משהו למטפלים אני צריכה לחפש ויעלה לכאן ... וסוירקטה בקצב שלך את לא צריכה להתנצל עליו או להרגיש מולו לא נוח זה חלק מהעניין לקבל את הקצב שלנו את מי שאנחנו להפסיק להתביש מה שעברנו זה גהנום מגיע לנו ...אני היום במקום שחושב שאני לא צריכה להתנצל מול החברה החברה צריכה להתנצל מולי ....האמת שהמקום הזה גרם לי בתקופה של הקורונה להיחשף מול המון אנשי מקצוע במציאות ....כי ממש היה לי חשוב שהחברה לא תתעלם מאיתנו כי הסגר הזה גרם לנו מי שעבר טראומה בחייו נזק ענקי ורגרסיה מטורפת ... ..זה גם המקום שלמד לבקש עזרה ואפילו לנסות שוב ושוב עד שאצליח לגרום לשני להבין את המצוקה שלי לא לוותר .... אתכם בלב .....

הי אביב יקרה, המון המון תודה על ההסבר. הבנתי לגמרי ואני מסכימה ואיתך בזה. מזכירה שאני מטפלת בילדים ומאפשרת להם מרחב מאד מכיל וחומל לבטא את רגשותיהם (ובמיוחד כעס, קנאה וכד'), מזדהה ומבינה. עובד כמו קסם. לא קסם זו עבודת הקשבה (בין השאר) קשה מאד שנושאת פירות. כאן, אגב, מנסה להיות מדויקת ומסונכרנת. לגבי החלקים ההרסניים אצלי - נדמה לי שנטמע באיזה אופן שהם חלק ממני (ואני פחות מחבבת את החלקים האלה, וגם זה בסדר), אבל בשונה מהעבר, אין תקיפה מטורפת ומתמדת. יש גלים, אבל יש תיקון חלקי. מאחר שאצלי תגובות בדיליי - כנראה אבין מה התקופה הזו עשתה לי במרחק זמן. יכול להיות אפילו שנה וחצי. שמחה שאת כאן, כי יש לך לא פעם דרך להצליח לעזור לנו להתחבר לאזורים הרכים בנו. הלוואי גם לעצמך ובנפחים משמעותיים. סוריקטה

תודה על מילותייך לגבי התקופה כולנו כחברה וכפרטים עוד נבין מה קרה לנו ..הרבה תהליכים שעדין מוקדם לפרש להבין הרבה תהליכים דאנחנו עדין לא מבינים שחווים ...בהחלט זמן טראומה ....ואצלנו זמן טראומה מהיום שמתערבב קשות עם העבר . היום כבר הרבה יותר מתחברת למקומות רכים שבי תוך נראות למקומות הקשים אבל עדין העבודה רבה וכנראה כזו שלא נגמרת ....כן אבדנים ...לקבל את האבדנים זה אולי התחלה של להיות רך לעצמך ...סבלנו מספיק את יודעת אני חייבת לשתף אותך ...אני רואה תהליך מעניין ובריא לדעתי במה שקורה בקבוצה דווקא שאני פחות כאן בקדימה ויותר ככה לעיתים בתגובות מאוחרות מאחור .... שלך אביב

הי אביב, בהקשר לפסקה האחרונה האמיצה שלך - הייתי, שוב, מדברת על חלקים. אולי בעיקר על החלק המושיע שבנו. חסיד אומות העולם שכזה. אולי כשהוא פחות מתאבד על הצלה (ובעיקר כשהמצב הוא לא באמת איזו קטסטרופת ענק) ובמקביל אליו, אולי מתהווה דורשנות פנימית מסוימת - נוצר מצב רך יותר. חושבת כך לגבי עצמי, לפחות. ולאופן התנהלותי בעבר. והסביבה מולי. ומניחה שיש שרידים גם היום. מה דעתך? מוזמנת, אם תרצי. שלך, סוריקטה

אקרע אותך שוב מאוחר יותר אולי יבואו עוד מחשבות אחר כך אבל בגדול לא דיברתי עלי או על מושיע דיברתי דווקא על תופעה מעניינת שאני לא כאן בכלל את ושירה מעיזות לכתוב למעלה לקחת מקום לדבר כאב וחוזק לדבר את עצמכן ושאני כאן ....השיח פחות למעלה בפתיחת הודעות שלכן כי אם כהמשך להודעות אחרות .... כך או כך ....מרגישה ששהיתי כאן קצת יותר מימה שתיכננתי ... נחשוב על הדברים ונדבר בהמשך

זה נכתב עם כפפות ומסכה מהטלפון מהעבודה מצטערת ...כמובן שהכוונה שאני יקרא שוב מאוחר יותר ...נכנסתי לנסות להתרכז במה שכתבת וראיתי את השגיאה הנוראית הזו.... וואוו זה עוד סיבה שלא נמצאת כאן כמעט כשכבר מגיעה למחשב באמצע הלילה זה לשבת על עבודות ....סליחה

אביב יקרה, אני לא מרגישה את מה שאת אומרת ואני לא חושבת שהנוכחות שלך משפיעה על זו שלי... השיח שלי הצטמצם לאחרונה בגלל חוויה מטלטלת של הפרת פרטיות לאחר שיחה עם מוקד תמיכה. לא ארחיב. בכל מקרה, אוהבת כשאת באה. שלך שירה

הי אביב, כל הכבוד, ממש ממש, שאת משקיעה בעבודות - עניינים אינטלקטואלים מציאותיים. זה ממש לא קל ומצריך הרבה כוחות. שלך, סוריקטה

בהמשך ל #*&%^&^%$ סוריקטה תמיד בדיליי משהו קורס ואנ'לא יודעת למה, כי התגובות ביומיום ובחלומות גם הן מגיעות בדיליי מאד ארוך. אולי קצת כן יודעת, בגלל הדיליי עצמו. מתאמצת כל כך וההישג מגיע אחרי שכבר מי זוכר למה ולא צריך יותר בכלל. לא תואם זמן. כל כך לאט. גם קצב הטיפול. כל כך לאט. והצמיחה. כל כך כל כך לאט. זה הקצב שלי. זה הקצב. חתיכת מחיר. חתיכת אובדנים. על הגוף עוברות שנים. :-( סוריקטה

סוריקיטה יקרה כל כך מזדהה.. קצב לאט.. אובדנים... הנזק כל כך גדול.. אני מרגישה שלא הספקתי באמת לחיות ... עצוב... איתך בלב ינשופים

אבל לפעמים יש דברים שדורשים זמן להקל ולעכל.....ובכלל לפעמים מוטב מאוחר מאשר אף פעם . אולי

איתך בלאט במחיר ובאובדנים. התקופה הזו של מעבר בין ימי הקורונה, ששמה את הכל בדיליי, לחזרה לשיגרה, לא פשוט בכלל.... שלך שירה

כל כך מבינה אותך כאילו שכתבתי בעצמי את מילותיך יפה שלי.. רק יתכן והאיטיות שלי נובעת מ...היותי מה שאני..ובכל זאת.. כן האיטיות הזו מוציאה גם אותי מגדרי.. ולומר לך עוד דבר שלדעתי חשוב .שלפעמים האיטיות הזו אינה טעם לפגם אלה מעלה שאינה אצל אחרים שתמיד רק ממהרים הלאה.. חיבוק יפה שלי חטולית

מאד, דיליי, אבל בניואנסים. במוזיקה הקלאסית, בפרט, ביצירות של שופן. זו ממש אומנות (כותבים היום עם ו'). אבל הדיליי בנפש אצלי הוא של חודשים או שנים, כך שקשה לקלוט מה הטריגר הנוסף שהקפיץ, וגם בתגובות מול אנשים - מעט ספונטניות. בעייתי בחלק מהמקרים. ראיתי שההודעה עלתה מזמן, גם זו נכתבה מזמן ועלתה די יחד עם השנייה. תודה רבה, סוריקטה

לא ראיתי כאן הודעות כבר מתאריך ה..12.4. לא היה כתוב אצלי כלום...מוזר להחריד והיום כהרגלי נכנסת וםתאום המון הודעות...וקראתי אותן בצמאון.. הגם זה הפך לשקוף בעבורי??? יודעת שלא מובנת...אך רק כמה רגעים לסדר את המחשבות המפחידות שלי...אני כנראה מעט שקופה וכואבת שכך... טוב..אנסה להסביר..מאחר ואיני נפגשת עם המטפלת ..כורח הנסיבות..וקשה מאוד....הצעתי שנדבר בווצאפ....אממה?היא יכולה רק מסיבות שמובנות רק לה בווצאפ טלפוני...ולא פנים אל פנים...לא זוכרת כבר אם כתבתי כאן ..כי רק כאן כותבת...על כמה קשה כי לא ברורה ודי רעשים כל הזמן.. אז התנתי את המשך הטיפול בשיחת וידאו בווצאפ...כשהבינה שאני מתעקשת ...אמרה שבסדר..ובכל פעם ששוחחנו היו המון הפרעות .בזמן שהיא יזמה את השיחות...בכל פעם מחדש לפחות בין 5.ל.6 פעמים..והשיחה ממש התנהלה בצורה שהרגשתי שאני שקופה !! אז אייך שקופה אם אנחנו מדברות? אני מעלה נושא לשיחה ואומרת מה שאני ...והיא פשוט מתעלמת מדברי ועונה בכלל על דברים אחרים...חשבתי לעצמי שכל ההפרעות בשיחה עימה כנראה נבעו מתקשורת לקויה.. החלטתי ליצור בעצמי את התקשורת אליה בזמן שסיכמנו וראה זה פלא כבר לא היו הפרעות ... אבל עדיין הייתי שקופה..כלומר היא ישר רצה קדימה עם כל ההשגות שלה בכלל בלי להקשיב כמעט למילה שאני מדברת !!! בשיחה האחרונה שניהלנו ביקשתי ממנה שתמתין עד שאסיים לדבר ורק אז תענה ..אך שוב..אני שקופה...כבר ממש מעצבן ברמה שאני כועסת עליה על חוסר הקשב שלה שאמרתי לה שאני לא יודעת לגבי הפעם הבאה.. כמה שקופה אני כבר יכולה להיות ועם כמה סבלנות עדיין צריכה להיות ???? עזרו לי להבין מה עשיתי לא נכון איפה אני טועה .?? השיחות הן על חשבוני..ולא אכפת לי כמה זמן השיחה אורכת רק שתענה לי מה שאני צריכה בשיחה ולא דברים אחרים... אוווןןף כמה מתיש ועוד החום הנלווה... עזרו לי בבקשה חטולית

לגמרי מתסכל.. ובפרט שאת מעלה את תסכולייך מול המטפלת ואת שוב חווה חוסר הקשבה והבנה.. אם זה כבר בלתי נסבל ואת מרגישה חוסר תקשורת,,, מוטב שתישקלי מולה פסק זמן ותני לה להבין שהיא מאבדת אותך עבור מטפלת אחרת..

אוי חטולית, טוב ששיתפת. קטיעת רצף יכולה מאד מאד לשבש. אני כל כך רואה את זה בעולמם של התינוקות שאיתי... אספר לך שבאחת הפגישות האחרונות המטפל שלי היה סופר עייף (נזקקות עצומה של אנשים בזמן קורונה לאיש מקצוע). לא באמת היו לו משאבים עבורי, והנפש שלי עדיין לוקחת את זה לכיוונים הרסניים, אבל בכל זאת נזכור שלא התבטלה פגישה וכן התקיימה. השאלה מה עדיף - משהו כל כך חלקי או כלום...? מחשבות. שיחת וידאו בווצאפ בדרך כלל, מהמוכר לי, מאד בעייתית והקטיעות מורגשות בה המון. הנפש בקלות יכולה לקחת את זה לכיוון של תחושת שקיפות, והיעדר הקשבה. מקווה שבשיחות הבאות שלכן, אולי טיפה בעתיד, אפשר יהיה ליצור חווייה מתקנת. סוריקטה

היי יקי תודה שהתיחסת להודעה שלי.. ולא יודעת באם אאים עליה לפנות למטפלת אחרת יכולה לעשות את העבודה.. אבל אולי כן לומר לה לגבי הפסק זמן..🤔🤨... אחשוב על כך.. תודה לך יקי.. חטולית

היא כל הזמן עם היד על...לא יודעת..מה..ומסתיר חלק די ניכר מזמן השיחה..ושאלתי אם קיימת בעיה עם הסוללה שאולי עומדת להסתיים ולכן אולי מחזיקה את היד על המטען ..? אמרה שלא אז שוב ניתקתי..ובכל פעם שאני מתקשרת אליה אין שום הפרעות בשיחה..הצעתי לה שאני אצור את השיחה ..וכמובן שלא ענתה.. כאילו שממהרת...ועברו רק כמה דקות מתחילת השיחה..מוזר לי הדבר ולא יודעת אייך להתייחס...אולי אומר לה ...אני לא מרגישה בנוח עם כל מה שקורה את גורמת לי להרגיש שאני שקופה...מה דעתך? אחרי הכל איני רוצה לפגוע בה... חטולית

היי..... המדיה הזאת של ווטסאפ היא לא איכותית.. כלומר תמיד יש רעשים וזה לא עובר מסך. ואולי לכן הרגשת כך. ובכלל זה לא כמו טיפול בחדר אחד מול השני. שינויים כאלה ממש קשים. אז בטח שתרגישי ככה. עכשיו הכל די נרגע ומאמינה שתחזרו לחדר ותדברו על זה..

אודי יקר! רגשת! ממש! לא יודעת איך בכלל לבטא את התחושה שנסכת בי.... תחושה של שווה! שאכן מה שאני כותבת ראוי להקרא שיר.. אודי, שנים אני כותבת ולא קראתי לכתיבה "שיר"...זה היה יותר "קשקוש ושרבוטי מילים"... כתבתי מגיל מאוד צעיר, ברגע שידעתי לכתוב לדעתי...הייתי כותבת רגשות על פתקים ומחביאה, אפילו על מפיות...והכל שאמא לא תמצא. אבל היא מצאה, ושאלה על הקשקוש שלי...ופעם אפילו מצאה משהו שאחותי העתיקה מהשיר "פרח בר" והייתה בטוחה שאני כתבתי ונשבעתי לה שלא... היא הייתה מוצאת אפילו שהחבאתי טוב טוב...גם קברתי באדמה. אחר כך גם שרפתי, קרעתי וזרקתי כל מה שנכתב....הייתה תקופה שחברה שראתה שאני כותבת בקשה לשמור ושאני לא אשמיד, התחננה. נתתי לה קראנו לזה ארכיון. היא הייתה ה" פסיכולוגית" הראשונה שלי שהבינה.. לימים היא שלחה לי בחזרה את כתבי היד שלי ואמרה שאני יכולה להתמודד עם זה ולשמור. היא צדקה. שמרתי. כשהגעתי לטיפול כתבתי המון. יצאו ממני המון רגשות ושוב השמדתי. עד שהמטפלת הפכה להיות ארכיון :) אחר כך כבר הדפסתי ונתתי לה....היא אמרה שהשירים שלי והכתיבה מאוד עמומה, מאוד דסקרטית כזו. והבנו יחד שזה בגלל אמא שלא שמרה על פרטיות.... לא העזתי לקרוא לזה 'שיר' עד שכתבתי לאיזשהו פורם כתיבה והחלו להתייחס אליהם ברצינות. הייתי בשוק!!! גם המטפלת התייחסה אליהם בצד הרגשי אך גם התפעלה לפעמים וזה גרם לי למבוכה אבל גם להרגשת הכרה.. בקיצור היום אני קוראת להם שירים.הם נכנסו לקטגוריה הזו אצלי...אך עדיין מרגישה לעיתים שזה "סתם שירבוטי מילים, קשקוש לא שווה" וכשהעזתי לומר לך את הפנטזיה הזו (במבוכה רבה אמנם) לא ידעתי איך תתייחס...ורגשת!!!! נתת לי הרגשה של יחס, שאתה רואה שהשיר ראוי! שאני ראויה....כמה מביך אבל עכשיו תורי להגיד " חייכת" נתת לי הרגשה של כבוד!!! גם אם לא תעשה עם זה כלום. ולגבי קרדיט שטויות, תכתוב מיכל ;) או מיכ ;) ילדת האביב. וזה ישאר גם אנונימי. אודי, העיקר שנתת לי מקום של כבוד! ראויה ולא קראת לזה "קשקוש' ולא בטלת בהנף יד. תודה לך יקירי ואשמח אם תלחין כל דבר שפרסמתי פה עם השנים. לכבוד הוא לי. וואו... לא מאמינה. תודה 😍

הי מיכל, אני חושבת שנהדר שיכולת להשתמש במילים של אודי כדי להתחבר בתוכך לתחושת המשמעות בך, לדימיון העשיר, קול שקיים, אך אולי יש קול אחר שרומס אותו, והנה הוא נגלה ובנפח ואור. לו הייתי בתחום, אולי היינו חברות יחד והייתי מלחינה עבורך שיר. שירים. אלבום. מצרפות אלינו עוד א.נשים להפקה. אבל פה, פה אנחנו נשארים בפנטזיה. מגבלות הפורום. אבל כן נדמה לי שמימוש והגשמה מתחילים במשחקיות מסוימת. והנה היא. סוריקטה

מיכלי מאמי עוד פן יפה ומרגש שלך שלא הכרתי קודם לכן.. אגלה רק לך בסוד...שבעברי הייתי כותבת סיפורים לילדים שלי..דברים שהדמיון הילדותי שלי נתן ופרץ דרור...והם אהבו כל כך שביקשו שאעלה אותם על הכתב בצורה מסודרת.. חחחח אפילו עזרו לי להשלים פרטים ששכחתי..מעצם היותם מומצאים... ובאמת כך עשיתי..רק ש..פרצו אלי הביתה ..וגנבו כל מה שהיה חוץ מ..דברים קטנים וחסרי ערך באמת ..וגם המחברת עם הסיפורים שלי הלכה עימם !! לצערי לא יכולתי לשחזר אותם והם .....ןזהו... אז השמחה שלך על ההכרה של השירים ..כן יש להם מקום גם באם לעולם לא יפורסמו... נהדרת שאת שהעלת וכתבת ..תודה מאמי חטולית

היי אודי אלו המילים שכתבת לי... אני רוצה לספר לך...אני מתקרבת לגיל הפנסיה...עם המטפלת הנוכחית אני בטיפול אצלה מעל עשור.... נכון יש התקדמות.... אבל אני מרגישה רחוקה מאוד מלהיות "שלמה". אני בכלל לא בקשר עם החלקים שבתוכי.... והם רק מופיעים מדי פעם בטיפול... אין לי עוד הרבה זמן ...אצא לפנסיה ולא אוכל לממן טיפול יותר... אולי המצב הקיים הוא מה שיהיה לנצח?... עצוב לי וכואב לי על הניתוקים אבל אני חסרת אונים מולם.. מרגישה פספוס ותסכול...

הי ינשופית, רק רוצה לומר שאני קוראת אותך וחושבת שאת חמודה. סוריקטה

ינשטפית מתוקה שלי מבינה את הלחץ הזה של עוד מעט אצא לפנסיה ולא אוכל לממן את הטיפולים.. את יודעת...אני מקבלת דרך קופת חולים ט.17 להתייבות בעבור הטיפולים שלי במקום שבו אני מטופלת אוכל לומר לך שידוע לי גם על עוד מקום שבו כן אפשרי הדבר ...במידה וישנם מי מהם אפילו אחד מהוריך שהם ניצולי שואה..ומוכרים ככאלה...ואז את פונה אליהם לקבל אישור לטיפולים...חברה טובה המליצה לי עליהם בעבר זה נקרא "עמך" הם מטפלים במשפחות של ניצולי שואה ..הילדים שלהם ולא זוכרת עד מי..אירגון עמך לניצולי שואה... מה דעתך לפנות אליהם ..באם באמת ישנם כאלה במשפחתך? לדעתי שווה לבדוק !! איתך תמיד בלב מתוקה שלי חטולית

היי אודי יותר קל לשמוע "ביקורת בונה" כאשר יש "גם" מילים רכות....ינשופים

האם יש שיח משותף לכול מכואבי הנפש? האם יש משהוא עיקרי שגורם לנו להיות חרדיים? והאם לדעתכם יש נוסחה פשוטה שתעזור לנו להסתכל נכון ולהבין את עצמנו? ופחות להיות מתוסכלים ממי שאנחנו, וממה שאנו חווים.. האדם נולד דף חלק ללא דעות קדומות וחרדות שאופפות אותו, הדבר העיקרי שמניע אותו הוא החלקים הפרימיטיביים של גופנו מחד רצון לעונג השלב האוראלי ומאידך פחד מכאב.. עם הזמן המכ"מ האנושי קולט את דעתו על העולם ועל עצמו,- מהסביבה שמקיפה אותו בהתאם למה שמשדרים לו הסובבים, המשפחה, והחברים וכך הוא אט אט הוא קונה את המבט הסטיגמתי מול העולם ומול עצמו.. כול שהאני הפנמי שלו מקבל חיזוק והעצמה מהסביבה כך היכולת האנושית שלו להתמודד עם כישלון וכאב חזקה יותר, חלק ניכר מהסכסוכים הפנמיים שלנו הוא המרחק בין הרצוי למצוי, בין מי שאנו באמת למה שאנו מצפים מעצמנו להיות!!! ע"פ מחקרים אם נשכלל את רוב החרדות המאפיינות אותנו ברובד הכי עמוק שלהם נמצא כמה דפוסי פחד בסיסים. א. פחד מכישלון ב. פחד ממי שאני ג. ורצון חזק להרגיש שווה וקיים- ערכה עצמית. אם בילדותנו לא קיבלנו את היכולת להכיל את כישלונותינו ואת עצמנו, כמו שאנחנו על שלל תכונותינו. אז קומות היסוד של נפשנו מאוד תקשה לקבלן גם בעתיד גם אם נרגיש מעורכים וחזקים ומחוזרים מהסובבים כי פשוט הנפש פנימה יצרה לעצמה סטיגמה במי שהיא והחלקים הללו השוכנים עמוק בנפש ימאנו לקבל ולהאמין בדפוסים שמשנים את ההסתכלות על העצמי שלה, אם בילדותינו כישלון היה אסון. וערכה מקבלים רק אם אתה גאון. ובאהבה עוטפים רק אם אתה ממש עלפון. אז התוצאות בהתאם.. אז נשאלת השאלה האם יש דרך למחוק את הנתונים הסטיגמטים? את התבניות החשיבה המעוותות? האם יש מסלול פשוט בכדי להכיל את העבר שלנו מבלי לחטט חזור ושוב על החוויות הטראומטיות??? נראה לי שכן ראית נקדים משהוא קטן: מהו הפחד הכי גדול בחיינו??? שמאוד לא נרצה לפגוש אותו? הוא הפחד מעצמנו!!! כמה הגנות הדחקות והשלכות רק לא לפגוש את העצמי האמיתי... התעסקות בעצמי הכוזב התנתקות מהאני האמיתי היא מקור הכאב והחרדה לדעתי .. מדוע?? ואיך זה קשור?? נמשיך בפעם הבא.. תודה חברים על הבמה היו חזקים ותגידו תודה שאתם נושמים.. יום טוב. ובוקר נפלא.

הי יקי, אני חושבת שאחרי אינלוז, כדאי לפעמים לראות את עצמך 'פשוט' כשלם. מחובר ביחד. אתה. נוכל לעשות את זה? סוריקטה

לגמרי זה השאיפה הנכונה, אבל מה לעשות שיש חלקים מסוכסכים בניהם שהם לא מוכנים להשלים זה עם .. ובתווך עומד האגו שמתקשה להחליט לאיזה חלק הוא מתחבר יותר ומאיזה חלק הוא ממש רוצה לברוח.. וזה בדיוק האתגר לאחד את החלקים ולפייס בניהם... אבל איך לדעתך עושים את זה??

כתבת המון דברים נכונים גם להבנתי ה...קצת איטית.. נראה לי שאין כזו נוסחה שמאפשרת את כל מה שאתה...!! אך נראה שאתה די בסדר ודי שלם עם כל מה שאתה בכלל..🤔🤨😏😶 תודה על על מה שכתבת מאיר דברים שחשבתי עליהם בעצמי ועדיין לא מצאתי תשובה הולמת...!!! אחכה לתשובה של אודי כדי ללמוד ולהחכים..😃😃😊😊 חטולית

הי יקי, אני מכירה ש זו עבודה קשה ומאומצת. סבלנית ומתמידה וכדאי, לדעתי שתעשה גם ברכות יחסית, עד כמה שניתן, למרות שהנפש יכולה לפרש ולקחת גם דברים רכים ולהפוך אותם לתחושת מותקפות. אבל כדאי להכיר בזה. לאט לאט. סוריקטה

הי אודי, הוא אמר שאי אפשר להחלים אם החלקים מתנגדים, לא מכירים בבעיה או מכחישים ומנסים להשמיד אותי. הוא אמר שהוא לא מכיר דרך אחרת מלבד לגייס אותם לטיפול, מה שלא מצליח ולכן הטיפול תקוע. הוא אמר שזה לא הגיוני אבל אמר גם שאם יש דרך הוא מוכן ללמוד. ואודי, קרה לי מקרה קשה של הפרת פרטיות אחרי שניסיתי להפיג קצת קושי/בדידות באחד הערבים ודיברתי עם מישהו בקו סיוע. לפנות בוקר דפקו כאן בדלת. מאז אני פוחדת להתנהל במרחבי הרשת. שירה

הי שירה, אפשר. לא פשוט, ובמאמץ, ואומץ, אבל אפשר בתנאים כאלה ואחרים. בהסתברות כזו או אחרת. גבולות זה מפחיד. כשמישהו מזהה גם זה יכול להיות מפחיד. אבל חשוב. סוריקטה

אני יודעת שדעתי קצת אחרת אבל זה הנסיון שלי רק ביום שתפסיקי להתייחס אליהם כאל הרסניים פוגעניים ולא רצויים ותקבלי שהם בדרכם המיוחדת מנסים לעזור לך (אין ספק שהדרך שלהם היום לא יעילה אבל זה מה שהם יודעים וכשמבינים למה ואיך הדרך שלהם נעשיית אפשר בדו שיח פנימי לשנות . ) אבל לפחות אצלי רק ברגע שהבנתי שהם לא נגדי שהם לא שליליים שהם כן רצויים וצריך לחבק אותם ולא להשמיד אותם או להעלים אותם רק אז יכולתי לתת להם לבוא באמת וכן לדעתי כשמתיחסים עליהם כאל הרסניים בעצם מתייחסים אליהם כאל טפיל הם לא הם חלקים שנוצרו בגלל הטראומה בתוך הטראומה ויש להם חשיבות עצומה אנחנו חייבים להם הרבה מההשרדות שלנו . אבל שוב יודעת שדעתי חריגה, ההתחלה צריכה לבוא משינוי היחס שלך של המטפל אל החלקים האלה להראות להם המון המון קבלה ....חמלה טאהבה ....אל תהרגי אותי שירה אני בעדך באמת

תודה שבאת להגיב, מאוד מאוד מעריכה!דעתך אינה חריגה, אני אפילו חושבת שזה חלק מהפרוטוקול הטיפולי שהוא חוזר ואומר. אבל אני לא מצליחה לתקשר איתם אחרת, אולי זה דפוס שממש התקבע, אולי חוסר יכולת לשחרר. אני באמת לא מצליחה ולא חושבת שזה יכול להיות מלאכותי, זה צריך לבוא ראשית מההבנה שאני ראויה להצלה כי זה מנגנון שהציל אותי, מקבלה של כל מה שיש לי (לא הצגות ושטויות ודי כבר עם כל זה...) ומה שלומך בימים אלה? את חסרה שלך שירה

... נראה שאולי חמקה לי ההודעה ולא נשלחה. מנסה שוב - הי אביב, המילים שלך לא חריגות. אני מנסה להיכנס לראש הזה ולהבין יותר לעומק, גם אם ייקח לי זמן (כתמיד). בסדר מבחינתך? אולי גם אודי ייסייע ונוכל למצוא את הלינק ביחד? שלך, סוריקטה

לא מבינה דברים אלו ולכן לא אעשה מעצמי משו שאני לא !! רק נכנסתי לומר שנורא שמחה לראות אותך כאן !! והלוואי והיית נכנסת יותר כי נורא חסרת כאן במשך התקופה הארוכה הזו כאורך הגלות... חטולית

הי אודי, בהחלט מסקרן לראות אותך ולהוסיף מימדים לדמותך הוירטואלית בקול ובמראה. היצירה שלך מאפשרת חלון הצצה קטן אליך פנימה. נראה שאתה הולך אחרי הלב והתשוקה ליצור. תודה ששיתפת. בסגנון הזכרת לי את אילן וירצברג (מחמאה). תודה שירה

ביום שישי ראיתי סרטון של מנטליסט שכנראה היה טריגר גדול....ספרתי למטפלת והופיעו ניתוקים נוספים במהלך הטיפול... נסיתי להבין את הדמיון בין מה שמנטליסט עושה לבין mind control איך עושים mind control לילדים?? כאשר נסיתי לדבר על זה בטיפול נרדמתי(סוג של) ..לא הצלחתי לדבר... איך מתגברים על זה?? כרגע אני מרגישה שאני חיה בתוך חלום...

הי ינשופית, חושבת שלפעמים כדאי אולי פחות בכוח, ונרדש זמן וסבלנות, כנראה... סופ"ש נעים, סוריקטה

כל כך קשה לי לדעת שלפעמים אני מגיעה לטיפול אחרי שעבר כבר מלא טיפולים באותו יום, ואני השישית שביעית זה מרגיז אותי זה מכאיב לי מי הוא שאני צריכה להיות מספר 6 שפוגשת אותו איך אני יכולה לשחרר ולהתפרק שאני יודעת שהוא כבר תשוש, איך איך אני יכולה לסמוך עליו?? אני לא יכולה.. אודי שאלה אלייך, זה באמת אפשרי לטפל ביום אחד בכל כך הרבה מטופלים ולהיות בשליטה, באכפתיות, ברצון לקבל אתה מה שיבוא? תודה וסליחה שאני ככה פורקת פה

הי בריה, נראה לי שכדאי לדבר על קנאה, על תלות, על שאיפה לבלעדיות. על החרדה שאין מיכל שיוכל ועוד ועוד. שוב ושוב באופן מעגלי, או כמו שקוראים לזה, ספירלי. לדעתי, סוריקטה

אנשים חירבו את השקט. יצרו עומס ורעש והמולה והתקהלויות והפרו תקנות. עולם כמנהגו. ואנשים נוהגים בסביבה כבתוך שלהם. לא, חמור מכך. באי התחשבות עקבית, גורפת. יש גם אחרים, מרגיש לי שבמשקל קטן מידי. סוריקטה

לפיצול והרס אצלי :-( סוריקטה

משוטטת ברחובות אפלים, מטושטש האופק, חלול היקום, ערפל סמיך יורד על כתפיה, עיניה תועות בדרך לא דרך . מהלכת ללא כיוון במקום הלא נכון של המפה, חנוקה וכאובה בישימון, לא יכולה להניח לנפשה. לפתע יצאה אנקה כאובה מתוך גופה העייף וגרונה הניחר, לא נשאר לה דבר. היכן תמצא החמלה? היכן מסתתר יופיו של עולם? אין מקום למנוחה, נפש טרודה, מחשבה אפלה. צונחת עם שחר לרגלי המיטה חלום בלהות, סיוט מתמשך ואין כף יד שתרווה צמאונה.

חח אודי, הסקרנים (מי כמוני, ומישהו חכם אמר פעם שגם הסקרנות משאירה אותנו כאן), ובכן, הסקרנים חיפשו קלות ביו טיוב וגילו סוף העולם הגיע :-)) גדול! אבל שתדע לך שאולי מתמיד עבודות החקלאות תופסות אצלי (ולא רק אצלי) תאוצה ואנחנו שמים לב ליופיו של האביב. הטבע המאד-לא-מובן-מאליו מדבר. ולפני שעתיים התעוררתי מחלום חולני, ועדיין. אח, האביב :-) היום רק שלישי אמנם, אך בברכת סופ"ש נעים, סוריקטה

מרגישה ריחוק וניתוק מטיפול בכלל.. פתאום לא יכולה לחבר מחדש אולי בגלל המסכה והריחוק הפיסי בחדר??? דיברתי המון אצלה ובעצם דברתי על הטוב של התקופה הזו....כלום על הכאב בפנים. כלום כלום עליי ממש. חיצוני כזה.. לא קבעתי פגישה נוספת . היא מאפשרת. אני לא מאפשרת לעצמי. לא ככה. לא כשהיא חרדתית שאדביק אותה אולי. ...אני יודעת שיש לה קטע כזה שפוחד להדבק לא מדברת על עכשיו. בכלל....כשבאתי קצת מצוננת היא הייתה ככה מפחדת להדבק....ועכשיו החרדה שלה בטח גדלה כי אני עם ילדים. נחשפת יותר ככה הרגשתי והבנתי ממנה...למרות שהיא מוכנה להפגש...הרגשת ריחוק שאולי לא אוכל לעמוד בה ..אז מה אבוא סתם ואדבר בטוב כמו בפעם שעברה... מתלבטת. מה לעשות??? מצד אחד יש צורך מצד שני הוא לא מתמלא!! ובצורה כזו גם לא יתמלא.....אולי פשוט לחכות להרגשת קרבה לשגרה אמיתית..שנוכל לשבת קרוב קרוב ולראות את המבט והעיניים. ....מה לעשות????

הי מיכל, הייתי מציעה לדבר עם המטפלת שלך על ההרגשה *שלך* שאת מסכנת אותה. לפני זמן לא רב השתמשת במילה 'מצורעים' וחשבתי שאולי את מרגישה כך לגבי עצמך ואולי בהקשרים לעבר שלך. האם הרגשת שבמעשייך, התנהגותך, היותך, גרמת עוול למישהו? גרמת לו להיות חולה? זו אפשרות. אולי פחות כדאי לברוח מזה? הכוונה לרגשות. אולי התקופה המורכבת שאנו שרויים בה כעת היא הזדמנות לבדוק, ובטיפול? שלך, סוריקטה

סןריקטה. ניסיתי להשיב לך כמה פעמים. מנסה שוב... היא הציעה זום. ואמרה שגם בשינוי הקלימיקה היה לי קשה...קשה אבל לא בלתי אפשרי. כך כתבה לי. אני מרגישה שזום זה בלתי אפשרי בכלל. מרגיש כזה..שהיא זאת שפוחדת להדבק לא אני...אוףףףף וחוץ מזה גם אני לא רוצה לסכן אותה. לא יודעת כבר. יחכה. תודה על כיוון המחשבה.יש בזה משהו.... .

הלוואי שתמיד היה ניתן ללמד בקבוצות קטנות. הלוואי והיו מבינים עד כמה המצב בארץ לא משהו בחינוך. אם היו מקטינים מזמן את מספר הילדים בגן היינו עכשיו מלמדים את כולם כל השבוע ולא בחלקים של 3 ימים.... בכל אופן ההערכה מתחילה להגיע גם בתקשורת פתאום יש קולות אחרים סוף סוף....שי פירון מדבר יפה וכל כך צודק.. יש הרבה שמבינים ומעריכים וזה עושה לי טוב.. דבר אחר - פנטזיה שלי אגלה לך בסוד. הייתי רוצה שתלחין פעם שיר שאני כתבתי...(מבוכה) אם תסכים;) יש פה כמה שפרסמתי..ובכייף תפרסם אותו. (שוב מבוכה) פנטזיה שכזאת.. אולי ביום מהימים כשתשרה עלייך המוזה.

הי מיכל, איזה שיר היית רוצה שיולחן? ובאיזה סגנון? קצבי? מעודן? מז'ורי? מינורי? ועוד ועוד... סוריקטה

שלחתי אתגר....מוזמן להלחין :) נהנתי להקשיב לך ביוטיוב אגב.

בוקר טוב שבוע אור, כולנו מתמודדים עם שינויים מורכבים ומבלבלים. ושכחתי מה רציתי לומר. היו מילים וברחו, אוף עם הטריק הזה שמחבל בחיבורים. אולי בהמשך. אבל אתם מכירים, אצלי מגיע בדיליי, הבעייה שהדיליי ארוך מידי מידי לפעמים וקשה למצוא את ההקשר. אודי, האם גם אתה, כמו המטפל שלי, עובד קשה (עד מידי) בימי משבר אלו? שמור על עצמך, טוב? סוריקטה

סוריקטה יפה שלי מבינה היטב כך לפחות חושבת את מילותיך " ושכחתי מה רציתי לומר ..היו מילים וברחו.." אצלי המילים האלה שגורות בפי כל הזמן...ועוד..שדברים באים בדיליי..כן..לגמרי אצלי...וכותבת לך תוך כדי..שדברים פשוט תוך כדי נעלמים לי ..ונמחקים לי....ובהחלט איני מרגישה כתמול שלשום... המצב בהחלט מבלבל...ומורכב...אם בעבורך כך שאת חריפת מוח ושכל ..ובעלת אוצר מילים שאני מקנאה שכבר אינם מנת חלקי כבר מאז... יכולה בהחלט להבין...אם אני לא מתבלבלת לגמרי את מצבך הזה..!! מאמינה שמצב זה הוא גם חלקם של עוד המונים כמונו ... עימך יפתי חטולית

.. כבר רשמתי שם למטה, ובכל זאת, אכתוב גם כאן - כתבתי לי, אודי, בתגובתך, כך הבנתי לפחות, על הקשר בין הכנסות והוצאות לשחרור והמקום של הכאב בתוך זה, והייתי בלשוני גם כותבת המקום של הסבל המקום של העונג... סוריקטה

אפרופו שינויים....המטפלת שלי גם עובדת קשה. כמו תמיד אצלה. היא ספרה לי שעבדה בזום..לא מזמן חזרה לקליניקה..זה חתיכת שינוי!! מסכנים גם המטפלים..מצד שני אולי שגם הם יסתגלו קצת לשינויים 🤣

הי חטולית, את יודעת יש רגעים בהן החרדות או העייפות תופסים נפח ואז השכל לא עובד במיוחד. בזה אני איתך. חיבוק, סוריקטה

אודי... המשפט הזה שכתבת לי צרם והדהד חזק בתוכי.. ביום שישי לקראת שבת התעלפתי ממש... ואז כאשר פקחתי את עיניי פלאשבקים.. ואז התחננתי לאלוקים לישון ובאמת ישנתי.. כמעט יום שלם... ועכשיו לילה ושוב החרדות... ואולי בכל זאת ניתוקים כן טובים .. כי לא מרגישים...

הי ינשופית, אומרים שכן עדיף לדעת ובכל מקרה אנחנו לא יודעים הכל, וגם יש בכך בחירה אבל לקצב של העלייה לשכבות העליונות כנראה שיש משמעות מבחינת עמידות הנפש. אני, למשל, יודעת שחלק ניכר מהחיים שלי נראה מוזר כל כך גם כי אמא שלי הרעילה אותי (קונקרטית). המידע מאד קשה לנפש, אבל אפשר להבין מכך כמה וכמה דברים. בתהליך מהיר מידי, כנראה שגם יש סכנה. את בידיים מקצועיות וזה חשוב מאד, בעיניי. לעתים מי שמנסה לברוח מהרגשה או ידיעה משתמש בחמרים, סמים, אלכוהול. לא בטוח שזה טוב, במיוחד אם נופלים להתמכרות. את אמיצה, סוריקטה

ינשופית מתוקה שלי מאמינה לך שהניתוקים קשים יפה שלי צר לי לשמוע שהתעלפת..אותי היה מפחיד מאוד לדעת שהתעלפתי.. החרדות שלך עכשיו שוב באו בגלל הניתוקים? ואת אומרת שאולי זה כן לטובה...? איתך בליבי מתוקה יותר מזה לא יודעת מה עוד לומר חטולית

שלום, אני בת 30.חשוב לי לציין שאני לא יודעת אם ההודעה שלי תתפרסם אבל אלה הדברים ואני צריכה לספר אותם כפי שהם. אנסה את מזלי. התחלתי טיפול בתנועה לפני כשמונה חודשים, יש לי מטפלת מדהימה ובכל זאת יש עניין מסוים שמפריע לי בטיפול. הטיפול מאד עוזר לי אך אני מרגישה לעיתים שיש טשטוש בגבולות, יש אווירה של חופש אבל לעיתים נראה לי שהחופש הזה יוצא מפרופורציות, גם מצדי וגם מצד המטפלת שלי. חשוב לציין שמאד נקשרתי אליה. אתן דוגמאות: *המטפלת שלי קוראת לי אהובה וגם אני לה לפעמים. *אני קוראת לה לפעמים חיים שלי או אומרת לה כפרה עלייך והיא אומרת לי בתגובה גם כפרה עלייך. *לא נעים לומר אך יש פעמים שאני משתמשת במילים גסות בטיפול או בדוגמאות מיניות או גסות באופן ציני לרוב, והמטפלת שלי משתפת עמי פעולה ולא מציבה לי גבולות. לעיתים היא יכולה לומר דבר מה ואני כמבטלת את הדברים אסמן עם האצבע תנועה מגונה והיא תחזיר לי בחזרה את אותה תנועה. אני לא רוצה לסיים את הטיפול, הוא מאד עוזר לי אך עם זאת נראה לי שדברים יוצאים מפרופורציות ומקשים על שתינו גם אם לא מדוברים. אני רוצה לנסות לשנות את הדברים אך לרוב מתנהגת ככה כדי לקבל תשומת לב ממנה שלרוב מתקבלת בדרך הזו, יש פה גם הרבה עניין של חוסר בטחון שלי. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמחפשת תשומת לב והצבת גבולות. לרוב המטפלת שלי מצליחה להציב לי גבולות אבל בדברים האלה עדיין לא. עם זאת אני יודעת שהבעיה היא הרבה אצלי, אני זו שלרוב מובילה אותנו למקומות האלה. עם זאת, אני שואלת את עצמי עד כמה הגיוני לפרוץ את הגבולות האלה בטיפול? ואם מטפל עושה זאת, לשם מה? מהן הסיבות? תודה על ההקשבה, אני.

הי, למה שלא תדברי *איתה* בדיוק על זה? סוריקטה

איך מתמודדים עם הבדידות? מעיקה. אני בן 37, רווק. ללא ילדים. ללא זוגיות. כרגע גם ללא עבודה. ומרגיש מאוד מאוד לבד ובודד. חיי חברה שואפים למינימום. עצוב.

הי, לעתים הרבה סבל בבדידות. היית רוצה, מוכן/ מסוגל להתאמץ באופן אקטיבי כדי לשנות משהו מזה? ועכשיו נזכרתי במילים שברחו לי :-) סוריקטה

אתה באמת מתאר בדידות ...כואבת... אולי ספרים יכולים לעזור למלא חלק מהבדידות ? אולי פעילות גופנית כל שהיא..? נסה אולי להחיות את החיים החברתיים שלך או ליצור..חברויות חדשות... האם כך תמיד נראו החיים שלך לאורך הדרך? אתה טיפוס שמעדיף להתבודד? נסה למצוא פירצה בתוך החומה הסגורה שלך החוצה ולצאת אפילו להליכה...גם זו דרך להכיר עוד אנשים חטולית

אודי. אכלתי הרבה היום כבר תקופה שעולה במשקל....מצב רוח ירוד...לפני חודשיים רציתי לחזור. באתי אליה..הפסקתי... חזרתי למפגש אחד השבוע..שבו בעצם לא אמרתי לה כלום...דברתי הרבה אבל סתם. על הקורונה. מה עשיתי בתקופה הזאת...סתם...ותוהה אם לחזור..או סתם לבקש שבוע הבא עוד פגישה..אם בכלל יועיל לי מרחק עם מסכה...הרי נפרדנו ועכשיו אני מרגישה מתדרדרת באיזה מדרון לא ידוע....לא יודעת למה היא מאפשרת לי לבוא מתי שאני רוצה...לא יודעת למה.. נפלה עליי עצבות...פתאום. והאוכל הזה..למה הוא טוב????? אוףףףף

הי אודי, אחרי חודש וחצי הלכתי לפגישה אתמול. בשבועות האחרונים השקט ממש בלע אותי וגם הסביבה הקרובה הבחינה שמשהו לא כשורה. יש לי פלאשבקים איומים שמלווים בכאבים חזקים. ומה עכשיו? הכל נשאר כשהיה, אין דרך לטפל או להחלים (מילה שקשה לי אפילו להגיד) כשלא כל החלקים מוכנים, ולמרבה הצער מרביתם עסוקים בהרס. קשה לי לקבל ולהבין שאני מבקשת עזרה ואלה בתוכי לא מוכנים לקבל אותה וככה ממשיכים להתהלך במעגלים, הוא מנסה לגייס אותם ללא הצלחה. ואת כל זה אני בעצם גורמת והמילים קונפליקט והתנגדות כל כך חסרות משמעות מול העוצמות של מה שמתחולל בתוכי. רעש אינסופי.צ׳ תודה שירה

אתמול אחר הצהרים ראיתי סוף סוף את המיוחדת שלי ...נפגשנו אצלי בבית כמובן בלי חיבוק..עצוב נורא..אבל עם מסכות..ועם מרחק תקין...והיא ..הקטנה שלי ..באה ואומרת לי סבתא תראי איזו מתנה הבאתי לך עם חיוך ענק..הביאה לנו ציור מעשי ידיה על דף ענק..פרחים..פרפרים ..לב אדום יפה..סבתא מה את חושבת על הציור שלי..לא יכולתי לענות כי הדמעות זלגו מהתרגשות..מתחת למסכה המעצבנת הזו..אבל אין ברירה חייבים זו המציאות הזמנית החדשה ולאחר שנרגעתי שוב אמרה לי למה את בוכה? אמרתי שאני מתרגשת מהציור הנפלא שציירה במו ידיה..ואז עשתה לי כזה פרצוף כאלו..אם את בוכה מהציור אייך אני אספר לך על עוד הפתעה? לאחר שנרגעתי לגמרי שאלתי עוד איזו הפתעה יש לב עבורי..והחיוך הגדול שלה ..הראה לי שנפלה לה השן הראשונה...עכשיו..אייך נמנעים מחיבוק גדול כזה ? לא בכיתי רק עשינו כזה עם המרפק..כי אין משו אחר... כשאני חושבת על המתנות הנהדרות שקיבלתי מהמויחדת שלי אמש..נפתח לי מעט צינור הנשימה ..הוקל לי במעט.. עדיין לא ראיתי את שאר הנכדים שלי..בווצאפ זה לא ממש..כי הקטע מידי פעם ואין שם חיבוק ונשיקה ודמעות שיורדות אוטומטי כמו עם המיוחדת שלי טוב..אז צלחתי ביקור אחד..והיא כמובן התגעגעה גם למשחקים שלה..ושיחקה עם הבן שלי על השטיח ונהנו..אכלו גם ארוחת ערב..וסה"כ היה די טוב יחסית אני נשמעת כפוית טובה? הגעגועים קשים ביותר מה לעשות.. ודבר נוסף לשירה שלי.. ------'--- רוצה מאוד קנביס ..אין ספק שהוא האולטימטיבי בעבור כל הכאבים שלי רק שחייבת לחכות ליולי ..לרופא המומחה ממרפאה כאב בלי ההמלצות שלו...לא אקבל ..!! תודה חטולית

יקירה בכלל לא נשמעת כפוי תודה .. כמה מתוקה הנכדה.. מאחלת שבקרוב תוכלי לחבק אותה ואת שאר המשפחה ינשופים

חטולית יקרה,.נשמע שהיתה פגישה מרגשת וכמה קשה היה לך המרחק וחוסר המגע. אבל הנה, היא קיבלה אותו בטבעיות והיתה רגישה אלייך, איזה קשר נהדר, גם מרחוק, גם עם מסכות. ועוד יבואו ימים ממש בקרוב של קשר שלם יותר. בשבילה היית סבתא שלמה גם בביקור כזה. שמרי על עצמך שירה

הי חטולית, נשמע מרגש. מרגש מאד. ואולי יש טוב וגם בטוח בתהליך בקצב שלו. לאט לאט. סופשבוע נעים, סוריקטה

היינו בטיפול... מנסים לשכם את הקשר המטפלת שאלה אותי , " מה יקרה כאשר מתעוררים מתרדמת?" כי כך היה בחודשיים אחרונות.... נוכחות ללא נוכחות...לתפקד בתוך נתק... המצב הזה שרת אותי .. עזר לי לתפקד ולטפל בחולי קורונה בלי להרגיש ולפחד... עכשיו רגשות עולים ומציפים.. יש פחד אימה...

מאוד מובן שבתוך העבודה צריך לתפקד לפעמים ללא רגש... מעריצה את כל מי שעבד בימים האלו עם החולים. ויודעת שכל כך מעריכים אתכם ומודים!!!! הלוואי שהייתי יכולה להרגיש מוערכת!!..מוזר כי כן העריכו. ומוזר כי אפילו קבלתי הערכה מלמעלה.... מתחילה בראשון. ממש לא פוחדת להדבק...החשש שלי אחר...כתבתי בהודעה נפרדת. חשש נפשי... נפשם של ילדים רכים שזקוקים לחיבוק. כל כך יודעת מה חיבוק עושה את מה שמילה טובה לא עושה... יהיו הרבה ג'סטות אבל זה שונה. כל כך מעריכה אותך!!!!!! כמה אומץ דרוש! נחישות ואהבת האדם! הצלת חיים!!!! מהממת. בטוחה שכשתתעוררי תתחילי להעריץ את עצמך! תני לעצמך קרדיט! אין כמוך!!

ינשופית מתוקה שלי מה מרגישים כשמתעוררים מתרדמת? שאלה לא פשוטה בכלל... ואת אמיצה כזו ונהדרת כזו שעם כל הקשיים שלך המשכת גם לטפל בחולי הקורונה ...זה מפחיד !! לגמרי מבינה את הפחדים שלך באמת.... אני בלי לטפל בחולים כאלה רק מהמחשבה מתמלאת בפחדים יפה שלי אבל אני לא קנה מידה לשום דבר כי אני מטבעי חרדתית ! ינשופית שלי את הרבה יותר חזקה ואמיצה ממה שאת חושבת ...והתנהלת בצורה יוצאת דופן בכל התקופה הזו... אז תרשי לעצמך לפחד..מותר לפחד מותר להרגיש כל מה שמרגיש לך..הכל בסדר ואת יותר מבסדר באמת חיבוק גדול עד אליך יפתי חטולית

ינשוף יקרה, מבינה כל כך איך הניתוק עוזר לתפקד... קשה מאוד ובעיקר שהיית ממש בחזית. מקווה שהצלחת קצת לחוש סיפוק מהעבודה החשובה שעשית והלוואי תדעי לטפל בעצמך כפי שאת מטפלת באחרים. איתך שירה

מיכל, חתוליטוש ושירה יקרות תודה שכתבתן אולי המצב שתארתי דומה שזה של הילדות... שכך חיינו כדי לשרוד.. כדי לקום כל בוקר וללכת לבית הספר. לתפקד. שנים של תרדמת. אולי הכעס על החוסר חיבור עם המטפלת באמת לא קשור אליה בכלל אלה קשור לכאב וחוסר יכולת להתחבר לעצמי ולחלקים בתוכי... נתק בסופו של דבר יש השלכות לא כל כך טובות...

אתם יודעים ש כשאני כותבת כאן, אני במצב שלא מסוגל להוציא הגה? לא מסוגלת לדבר? לפחות לכתוב כן, לפעמים, מה שגם פעם לא. לפחות היום, כעבור כמה שעות אני כן מצליחה לחזור לתקשר. פעם אלה היו חודשים ושנים. אתם יודעים ששתקתי, אבל ממש, מכל בחינה, המון המון המון? אתם יודעים שלא רק מילים לא מצאתי פנימה ולא הוצאתי, אלא גם קונקרטית כל מיני אישויים גופניים, שאמורים להיות מופרשים החוצה ונשארו בפנים? אתם יודעים, שזה לא נשמע אפשרי בכלל, בטח שנשמע בלתי אפשרי לאורך שנים, והיו דליפות מכל מיני מקומות אחרים? הי כולם, סוריקטה והכאב.

סוריקיטה יקרה אני מבינה מאוד.. מטפלת שלי אמרה לי שאני הייתי ואולי עדיין בסוג של תרדמת... איתך בלב ינשופים

סוריקטה יקרה! היום את במקום אחר אולי, יכולה יותר לדבר.

את נשמעת ממש כמוני הרי קראת את מה שכתבתי בהודעה שלי נכון? כן ימים כאלה ממש משתקים גם מילולית וגם רגשית כל כך מבינה את שעובר עליך בימים האלה איתך יקירתי חיבוק וירטואלי אינו מזיק חטולית

סוריקטה אהובה, כמה כאב... ובכל זאת המילים מצליחות למצוא את דרכן לכאן והלוואי הייתי מוצאת את המילים הנכונות עבורך, הלוואי הייתי יודעת מה יוכל קצת לטשטש את הכאב. השתיקות הרועמות האלה, החיים בתוך בועה של שקט מדומה בפנים והנסיונות ליצור נפרדות מלאה מהעולם שבחוץ, לא לתקשר איתו, לא לתת לגוף לתקשר עם העולם שבחוץ, להשאיר את הכל, את כל הכאבים בפנים. כמה קשה וכואב. כמה לבד. איתך שירה

הי אודי, נזכרתי! רציתי להציע תיקון - כתבת כחוט מקשר 'המקום של הכאב בתוך כל זה' ואני אשנה ל המקום של העונג בתוך כל זה... סוריקטה

היי.. לא רציתי פגישת זום.כל הזמן אני בזום. רציתי פנים מול פנים...זה לא היה ככה..זה היה מאחורי מסכות..במרחק הכי קיצוני שהתאפשר בחדר. ואז דברתי המון והכל כזה כלפי חוץ. מעל הקרחון. כל מה שמתחת לא דובר......נסיונות לחזרה לא ממש צלחו מהצד שלי לפחות. לוותר על חזרה אליה?? להמשיך בלי טיפול וזהו? הרי נפרדנו נכון?? ולמרות זאת לפני הקורונה רציתי להסביר .. ואז שתינו היינו במצב ריחוק כי נכפה על כולם. ועכשיו. מבולבלת מאוד. אמורה להתחיל לעבוד עם הנחיות לא הגיוניות שאולי אפילו פוגעות בנפש שלי ושל ילדי הגן.....לא יודעת. כסת"ח. כאילו שלא נדבק..לא יודעים כלום. בהצלחה לכולנו ביציאה לשגרה....בערך...

לא יצא לי לדבר שיחות זום לא התחברתי..לא יודעת גם דרך הפלפון שלי הישן באם בכלל ניתן. אבל מעריכה שזה לא שונה בהרבה משיחת ווצאפ בוידיאו... ולומר משו ..שלא תקחי ללב על השיחה הקרה הזן ממרחק שדיברת עם המטפלת שלך גם לי מרגיש כך..רחוק וקר ולא מתחבר לרגש בכלל..כי זה ...המרחק משנה הכל.. כי זה לא שיחה אינטימית כמו שהיינו רגילות עם החיבוק החם גם בסוף וגם..לראות בעינים מקרוב זה חוויה אחרת ..שונה ברגש...כך לפחות אצלי לומדת על בשרי הכואב שמילת המפתח היא סבלנות... איתך מאמי חטולית

אין לי מילים נחמדות לומר אין מילים מנחמות אין מילים להשתתף ב... רק מרגישה רע כל הזמן והכל חולף על פני כמו חלום רע שרק רוצה כבר להתעורר ממנו ליום חדש ...ליום מואר .. גם לא עוזר שיחות עם המטפלת .. הכאבים יומם ולילה מתישים 24/7...ואין הקלה... האוויר הולך ומתמעט ומתאמת על כל נשימה ונשימה.. "ההקלות" עדין לא הגיעו אלי..וחסרונם של היקרים שלי ילדי ונכדי מורגשים ביתר שאת עם כל שבת שעוברת.... מכניס אותי ללחצים נפשיים בלתי נסבלים עד שגם אני הופכת להיות בלתי נסבלת בעליל..כך אומרים לי.. מצטערת שלא איתכן... חטולית

חטולית יקרה, באמת לפעמים אין מילים רק תחושת מצוקה גדולה. נשמע שקשה לך מאוד, אבל את נשמרת ובקרוב תוכלי לשוב ולמלא את שולחן השבת בילדים ובנכדים. ממש בקרוב. ועד אז אולי תצליחי יותר לנוח ולאגור כוחות. איתך שירה

שירה אהובה ויקרה לי מאוד אכן ימים של מצוקה נפשית קשה מאוד וכן אני נשמרת מאוד ומקפידה מאוד על כל הכללים החשובים כל כך ... וכל הסגר החשוב הזה לא מאפשר לי שום מרווח נשימה ומביא אותי רק למחשבות ...ונחנקת ... רוצה להיות כמו שהייתי גם כאן עם מילים מעודדות מנחמות מילים טובות ומבינות ...חדלתי...אין כלום במחסן של המילים...התייבשו לי כולם ונחנקו ביחד עם כל המחשבות ....עם כל הרגשות...ואין בי שום תועלת לשום ענין..... אייייייייייייייייייייייייייייייייייי זה כואב נורא בגוף החולה וגם בנשמה הכואבת ..... הפיברומיאלגיה הזו גומרת אותי מאצבעות כפות הרגלים עד הפדחת מכאבי תופת...וקיבלתי תוספת לכדורים גם מדבקות פנטה 100 שגם אינן עוזרות...גם במינון הזה המורפיום אינו צולח את הכאבים האיומים..וככל שהנשמה לא צולחת את הארועים והמתח עולה כך גם הכאבים מתרבים ואין מרפה.... שירה אהובה האם משהו עוזר לך עם הכאבים שלך נגד הפיברו ??? אודי...מה לדעתך ניתן לעשות עןד כדי לרדת מהמתח והלחץ הנפשי שבו אני שרויה כבר קרוב לחודשים...? האם קנביס רפואי יכול לעזור? כי יש מישהו שמוכן לתת לי....!! יודעת שאינך רשאי לתת המלצות לתרופות רק רופא מטפל או מוסמך אך צריכה לחכות עד חודש יולי כדי להגיע למרפאת כאב באיכילוב לרופא המומחה.. קשה לי נורא עם כל הכאבים האלה מטפסת על הקירות מכאבים.. תודה חטולית

חטולית יקרה! נשמע ממש קשה! כל הלחץ הזה...מה עוזר לך להרגע? אפשר אם תעמדי בכך להפגש תוך שמירה על מרחק ומסיכה. יש שיחות ועידה אך בטח כבר ראית אותם בנייד . בכל מקרה גם הוריי תקועים בדירה ללא מרפסת בכלל..זה קשה ומובן. אך הגענו במרחק כי היה קשה וזה שימח אותם. אולי גם אותך?? תקופה קשה לכולם..תנסי לראות מה יעזור הכי טוב לכאבים...אין לי מושג בזה..בריאות יקירתי. חיבוק

הי חטולית, אפשר להבין. סבל בל יתואר. סיוט. לא יודעת על מה המליצו לך (CBD?), על כל פנים - רק בהתייעצות עם הרופא המטפל. החומר יכול לעזור בדבר אחד ולהחליש אחר. את חולה מורכבת... מקשיבה לך. סוריקטה

מאוד קשה המצוקה שלך... אני לא סובלת מפיברו... מדי פעם כאבי רפאים בכל הגוף שאני מצליחה לטפל עם משככי כאבים או פשוט כדורי הרגעה או גל מה שיכול לטשטש את ההכרה... מציעה לך לנסות קנאביס רפואי, שמעתי שזה ממש יכול לעזור. איתך שירה

שנים בטיפול המון התקדמות....פחות ניתוקים.. עוד לפני הקורונה... חודשים לפני..... תחלתי להרגיש יותר גרוע... אחרי כל טיפול עוד יותר גרוע....אולי החמיר עוד יותר כי היא אחרה לעתים לפגישות וגם בזמני מצוקה רק חזרה אלי אחרי יום ... אבל לא וותרתי.... עכשיו 6 שבועות מתוכם 4 פגישות בזום שהיה רע לנו מאוד.... השבוע נפגשנו שוב בקליניקה עם שמירה על כל הכללים- לא הרגשתי את המטופלת בכלל... אולי בגלל שאני מנותקת... לא יודעת... אבל אולי המצוקות נובעות מזה שאני לא מרגישה את המטפלת... לא מרגישה את הנוכחות שלה...למרות שהיא מקשיבה אני מרגישה שהיא לא שם.....אמרתי לה את זה והיא אמרה שזה בגלל שאנחנו רק נפגשות פעם בשבוע ולפני הקורונה נפגשנו פעמיים... אמרתי לה שגם לפני הקורונה הרגשתי כך..... אני מתהפכת בתוכתוכי מנסה לחשוב מה נכון לי... האם אולי הטיפול כבר לא מועיל לי... תחושת הנתק ממנה גורמת לי כאב גדול....

היי אודי הרבה זמן כבר מנסה לשקם את הקשר..... ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר משוכנעת שכבר אי אפשר לשקם אותו....

ינשופית מתוקה האם אפשר לשוחח עם המטפלת כעת כשיש מעט הקלות בתנאים להפגש שוב פעמים בשבוע? לדעתי עם ההתקדמות שלך בטיפול את צריכה להמשיך בשיחות עם המטפלת... איתך יפתי חטולית

הי אודי והי כולם, ביום שני, אתמול, בבוקר, פתחתי הודעה, שאלה חדשה, כתבתי ושלחתי - ונראה שלכאורה עברה, אך, כנראה פיספסה את המערכת ולא נקלטה. לא שמרתי. הפעם לא שמרתי כי היה מסובך עבורי וכואב ברמת הקריעה (עוד מילה שרצה כאן) לכתוב ולראות מה רשמתי. אנסה להיזכר - פניתי אליך, אודי, פניתי בשאלה האם היכן אתה רואה שאני נעזרת *בך*. גם סוג של ביקשתי בעבר תעזור לי כזה, ולא הייתי ברורה, וגם כעת איני ברורה לעצמי. שאלה חוזרת אליי גם תשגע אותי, נראה לי. דרך נפשות אחרות כאן עולות בי מחשבות שונות גם לגבי עצמי. ורגשות. מקנאה, כמו שרשמתי אינספור פעמים במי שמצליח להישען, להיתמך להראות שתלוי. אותה שאלה אשאל את עצמי גם מול מערכת היחסים הטיפולית. והיא מדוברת ותדובר. דומה לנושאי הליבה ששירה מעלה כאן, או כך לפחות אני תופסת אותם. רשמתי גם שלעיתוי ההודעה שניסיתי לפתוח בשני הייתה משמעות - לפני יום הזיכרון שבאופן כמעט חד מתהפך לחגיגות של עצמאות וכעת אנו גם בעידן הקורונה ודברים מצויינים, אולי, אחרת. 'לא ידעו לטפל בי' הגבת לשירה. לא יודעים לטפל בי. אני לא יודעת לטפל בי. ובכל זאת כן, אבל אולי סמוי כל כך. אין לי מושג למה חזרתי וכתבתי ולמה מלכתחילה רשמתי. מרגישה, אם מצליחה בכלל, לרוב בדיליי די גדול, הרבה הרבה אחרי כולם. אז היום הרגשתי כמה משגע אותי שהמדיום בקשר (הקורונה מדגישה זאת מאד) תופס כזה נפח. מוצאת קווים משותפים גם לעולם האינטרנט. לילה טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אחד הדברים המעצבנים...כשההודעה לא נשלחה ואין העתק. אותי זה מתסכל. מעלה נהרות של דמעות בפנים וכעס. אולי מתחבר ללא יכולים לעזור לי.... ההודעה נשלחת כמו בקשה לעזרה, גם אם אין בה בקשה מפורשת, רק שמישהו יראה, שיהיה נמען לכל המלים האלה. לפעמים המלים אצלי כל כך מתעצמות והופכות לרעש קשה מנשוא. השנה ימי הזכרון היו שקטים יותר, עוד כמה דרגות של שקט על זה של ימי הקורונה, אולי. ובתוך השקט הזה כל המילים שמבקשות נמען. סוריקטה, אני חושבת שאת מצליחה. את מצליחה היטב להעביר את המחשבות שלך. שלך שירה

הי שירה, ... ואני חשבתי לי מה עשיתי שבמו ידיי החרבתי, או, שאם זה קרה, סימו שזה היה צריך לקרות ומה שרשמתי אמור היה להישאר בפנים. זה היה סוג המחשבות שלי. ואף על פי כן, בשונה מהעבר, כן חזרתי והעליתי. לפעמים המילים מאבדות משמעות או נשכחות. וכמו שרשמתי כאן מי יודע כמה פעמים. אני שותקת. ברקע רק קולות המקלדת. מחשבות... אכן... תודה יפתי, סוריקטה

הי אודי, לפעמים גם הודעות שלך לא נקלטות, ובנוסף עדיין לא רואים את כותרות ההודעות שלך, ואתה ממשיך להיות פה עם הבאגים... אתה ממשיך... כבר התרגלנו, מה יהיה אם יתוקן...;-) סוריקטה

הי אודי, אמשיך במה שכתבנו למטה... תוכל להסביר מדוע 'לא יודעים/לא ידעו לטפל בי' היא אמירה טיפולית חשובה? הצורך שלי בתגובה רגשית דובר לא פעם. אבל לא עבר את 'שלב הטענות'. כלומר אני העליתי את תחושותי שהוא קר והתגובות שלו קרות והוא הכחיש... מניחה שזה אומר שאנחנו לא רואים את הסוגייה עין בעין. מניחה שזה אומר שאני לא בסדר, לא יודעת שובע, תמיד מתלוננת וכו'... כך אני מרגישה. אבל באמת נדירים רגעי הרוך, ואני חושבת שאני יודעת או הייתי יודעת לזהות... מאוד נוח לי לקחת אשמה ומאוד נוח לאחרים שאני לוקחת. תודה אודי שירה

הי שירה, אם בסדר לומר - אני חושבת שאשמה היא מעין סוג של אחריות יתר, כלומר, פחות קבלה שמדובר בחלק בך (ולא כולך). כי בך השלמה יש הרבה מעבר, בכללם גם חלק שמתנהג כלפייך (כלפי החלקים הקטנים) באופן מפלצתי. מה דעתך? סוריקטה

בא יום הזיכרון...כשדי ניסיתי להתעלם מיום השואה.. כשאני פתאום בשקט בלי כל רעשי העבודה וכו...אני עצובה. ממש ממש בתוכי..כאב ועצב...בלי הסבר. כזה שקט כואב. אולי בשל כך אני כל הזמן ברעש הקורונה והעבודה וכו. לא יודעת.השקט הפנימי אינו רגוע. זהו שקט של כאב, עצב...לא ברור. לא יודעת מה קורה בעצם מבפנים...נעלמתי... שיהי חג עצמאות שמח בכל זאת.

הי מיכל, לפעמים, השאון החיצוני הופך להיות כמעין רעש לבן שממסך. אך יש רגעים שאנחנו עצמנו לא ממסכים ואולי מצליחים להרגיש יותר, תמציתי יותר. קרוב ונוגע. ולפעמים הכאב עצום, שכל כך לא פשוט לעמוד בו, שמעדיפים את המיסוך. מקביל קצת לשימוש בחומרים וכד'. במקום לבכות. סופ"ש נעים, עם קצת שחרור גם סביב הקורונה. חיבוק ונשיקות (מרחוק) סוריקטה

הי אודי, אם אתה יכול להשאר איתי עוד קצת בהודעה הקודמת... הכמיהה העזה לקשר, משהו מאוד ראשוני, המשאלה שיראו אותי, יפרשו עלי חסות מיטיבה ושומרת, הציפייה שהוא יהיה אותנטי בקשר איתי ומול כל אלה הקונפליקטים הפנימיים והפחד הגדול, איך לא, מנטישה. אולי גם כמו שכתבה סוריקטה, השליחה בידיעה שהתגובה תתלכד עם העולם הפנימי ותחזק את התחושות, מלכוד עצמי. ואולי למי שלא מספיקים המינונים ותמיד חי בחסר תמיד לא יהיה מספיק... אבל אני גם חושבת שטיפול זה שניים והוא לא מביע רגשות, ואני כל כך כועסת על כל המשפטים השבלוניים ועל הקשר-פלסטיק הזה שאפשר היה שיהיה יותר קשר אמיתי... ועל מה חשבת אודי כשאמרת שאולי יש דרכים לשנות את מסלול הקריעה ההדדית הזה? מה לדעתך אני יכולה לעשות ומה אני ייכולה לבקש ממנו. נראה לי שהוא כל הזמן טועה, שהוא "נעול" על משהו ולא מתגמש. אני גם מוכיחה אותו על הטעויות ונראה לי שלא קל לו איתי. נדמה לי שאני גם מפחדת ממנו וגם רעה. תודה שירה

היי שירה, כל כך מבינה אותך....הקשר הזה חסר עכשיו ביתר שאת לכולנו. וחרדת נטישה...בהחלט. אני מרגישה שכל כך חסר לי המגע עם הילדים. האינטרקציה..למרות שהילדים חכמים מאוד ומאוד פעילים בזום. איך נפגש ללא מגע?? היום אמרו שמתגעגעים ורוצים לחזור וזה חימם את ליבי. הריחוק הזה אכן מרגיש קשר פסטיק אבל הקשר הוא דבר מאוד אמיתי! מאמינה בקשרים- פעם ממש לא האמנתי! לא למטפלת ולא לאף קשר שיכול להיות קרוב. אבל למדתי שקשר יש מכל מיני סוגים שונים. קשר טיפולי הוא מיוחד ויחודי לך ולו. גם מעבר למסך שנדמה שאין רגש. אני מאמינה שכן יש שם רגשות שלו כלפייך אבל זה לא עובר אלייך...חבל. מקווה שחיבוק שלי מרחוק כן יעבור. מחבקת מרחוק וכ"כ מבינה. מיכל

תודה מיכל על ההבנה ןהחיבוק. נשמע שתחזרי לחבק ילדים ביום ראשון. מאחלת לך חזרה טובה לסוג של שיגרה. שלך שירה

הי שירה, עוקבת אחרי התכתבויותיך כאן מול אודי, איכשהו אני מוצאת קווים דומים לשתינו. מנסה לאתר את הקונפליקטים שלי עצמי ולהיעזר בעקיפין (זו קצת תשובה, אולי, להודעה שניסיתי לפתוח). אני רואה אותך ככל כך מוצלחת, כל כך מיוחדת, מאד מאד, אוצר טמון בך, שממניעי האוגואיסטים לא מרשה לאבד אותך. המחשבה שעלתה בי היא החרדה שהחלקים הקטנטנים זעירים לא מטופלים והם יוזנחנו וימותו. החרדה הזו מעירה אותי, לפחות, כל לילה בין יום למחרת ולא מאפשרת לישון. שלך ממרחק בטוח, ועם זאת קרוב, סוריקטה

תודה על המחמאות שהרעפת עלי (ושאיני מרגישה ראויה להן). ריגש אותי התאור שלך מנסה לאסוף את חלקייך שהמחשבה לאבד אותם מדירת שינה. סוריקטה. בהם החיים? הם היצר? שלך שירה

כנראה אנ'לא יודעת... נקודה למחשבה עבורי. תודה :-) סוריקטה

אודי יקר וכולם, נפגעתי מכך שלא מבינים אותנו, ציבור עובדי ההוראה. בעיקר ממנכ"ל משרד האוצר!! זלזול משווע! ההתנצלות לא הייתה באמת רצינית. נכון שיש את אלו שמעריכים ואפילו מאוד!!! באופן אישי ההורים מאוד מעריכים!! ומפרגנים...ושיטת הלימוד שלי משתכללת מיום ליום. אבל ופה האבל הגדול הרבה לא מבינים כמה הכנה, כמה אנרגיה אנחנו משקיעות 24/7. הם רואים את הלימוד עצמו, לא את ההכנות הרבות כדי שהדברים יעברו בצורה מיטבית לילדים! הוציאו מתווה לא ראלי ללמידה ואז אומרים " לא יעיל" אבל תמשיכו...50 אחוז עבודה, מי קבע? אין הנחיות לכלום! למשרד החינוך אין תשובות. הכל אנחנו יצרנו יש מאין!!! תוכניות לימודים לגן אנחנו יצרנו! לא המשרד, שלהם לא ראלי באמת! תחושה שרק רוצים לרצות את ההורים. ביבי סיטר כדי שיוכלו לעבוד. אם היו מפצים את ההורים כמו בחו"ל ונותנים כסף בלי פרוצדורה היה נראה אחרת!!! ברור שזה חשוב לחזור לשגרה!! כל זה מפני שאין מנהל! לכלום במדינה הזאת! יוצאים עם הודעה לתקשורת שנחזור ושוב ללא הנחיות מפורשות! איך יתבצע בפועל?? גן של 35 לא מתחלק ל15!! מתקני חצר, כן או לא? אלכוג'ל ומסכות..מי יספק? כמובן שאנחנו נקנה על חשבוננו. תמיד אנחנו מוציאות על חשבוננו. הלוואי שנחזור לעבודה עם הנחיות ברורות!!! עם מישהו שינהל כבר את העסק כמו שצריך!!!! עצוב, קשה וכואב לי על כל חברותיי שעובדות קשה. אני אישית נכנסתי למלחמה עם הסתדרות המורים..וגיליתי שהכל הולך קשה, קשה מידיי... נופלים על אוזניים ערלות, ואין לנו ייצוג רציני שידבר ויסביר בצורה תרבותית ויפה את העובר עלינו. לא 50 אחוז אלא 150 אחוז עבודה!!! תודה שיכולתי לפרוק.

הי משהו נקרע. אני מרגישה איך נקרעתי ממנו והכל הפך לא ברור. צריך להחזיק את הרצף. להחזיק את זה חזק כי הכל אצלי נעלם ואני נותרת עם ארשת מטומטמת של סימני שאלה. הרי כלום לא קרה. מה עשיתי ? שבע שנים את מחזיקה משהו ולא מרפה. שבע שנים את מתעקשת על סיפור שאת לא מחוברת אליו. אבל היית מחוברת לכאב לדכאון לרצון העז למות לנסיון הכושל. מפני שאני לא מבינה שוב עולה בי כעס עצום על עצמי ורצון לפגוע בי חזק שאבין. המון ימים לא כתבתי אליו. כתבתי לעצמי, כמו פתקים ואסרתי על עצמי לשלוח. אחרי שבועיים שלחתי וקיבלתי את התגובה הרשמית, הלקונית. כעסתי ששלחתי. מה זה משנה. המלחמה היא לבד. הוא לא ממש מחובר או מחוייב. סליחה על המילים הקשות שירה

היי שירה רוצה לחבק אותך מרחוק. זאת תקופה הזויה לכולנו. לא יודעת מה כתבת ולמה ציפית ממנו...אבל כנראה זה לא היה עובר במילא אצלך עכשיו....תקופה וגל וזה עובר...יעבור. החזיקי מעמד!

הי שירה, רגעים מסובכים בטיפול, אולי המסובכים שבהם. אולי הכי כך, בעת בה עובדים הכי הכי. אולי זו העת. מאד מאד (מאד) מזכיר את יחסיי ביני לביני ואת ההשלכה על המטפל בפרט (למשל, עניין התשובה שלו, שנתפסת בעינייך, או בעיני החלק שקולו נשמע ביותר אצלך, כרשמית ולקונית). המטפל שלי אולי היה מפרש לי את השליחה והעיתוי שלה כמלכוד עצמי להשגת תוצאה שתתלכד עם העולם הפנימי. את מדברת על שבע שנים - זה המשך, זה הקצב. אולי פחות לדחוק, אולי פחות להאיץ. לא לתת לטיפול ליפול. ללכת בלי דעת אפילו אם את במצב של פרגמנטציה, והגוף מוליך והראש לא יודע למה. גם אני מרגישה אצלך את הכמיהה והנזקקות והביחד. ואת האכזבה. מהנפרדות. אולי. שלך, סוריקטה

טוב לראות שעלו הודעות. אות חיים. כואב לי הזלזול בעובדי הוראה בארץ. בחו"ל מעריכים. אף אחד לא אמר להם שיעבדו בחופש וגם בתקופת הקורונה. אף אחד לא קיצץ בשכרם או אמר שצריך לקצץ בחצי כי הם עובדים חצי. אני עובדת מלא. לא חצי. וזה מפני שדאגו להורים שלהם בשכר שלא יפגע!!! פה זה על גב המורים והגננות...אנחנו אשמות במצב אז תעסיקו לנו את הילדים בקיץ...ביבי סיטר. אז תדעו לכם שאני נהייתי סופר יצירתית כי הדרכות לא קבלנו!! עכשיו נזכרו לתת הדרכה בזום... בבוקר קמה מתכוננת ןמתזכרת שיחה בזום. עושה שיחה עם סרטוני הסבר. שירים. התעמלות ומוסיקה...אחר כך חוזרים לסיפור בזום. ונפרדים עם משימות. ואז כשנפרדים מקבלת שיחות..." מיכל ( שם בדוי) אח שלי מרביץ לי, מה לעשות?" מרגיעה ומספרת לו סיפור יחד עם אחיו על שני אחים...אחר כך שיחה עם הורה שמתקשר מה לעשות שהילד רוצה רק מסכים? ואני עסוקה? ...פותרת בעיות. מתיישבת להכין את היום למחרת. חיפוש תכנים שאפשר להעביר למחרת.הכל בצורה יצירתית וחוויתית...בשעות נוחות להם! במשך כל היום בנייד. שיחות אישיות ילד ילד...יום יום!!! עצוב. פשוט עצוב שיחסי הציבור שלנו כל כך גרועים...ששי באב"ד אומר "הגננת של הבת שלי בקושי 20 דקות בזום" ממש לא נכון! פרסמו בפורום כמה היא עובדת קשה 3 פעמים ביום בזום. הכנות ומצגות!!!! בבית הספר הילדים והמורים עובדים קשה כל כך...אז אם זה לא יעיל עזבו אותנו. למה שאעבוד קשה ויגידו לא יעיל...עזבו הכל ונחזיר בקיץ. אבל לא ככה....קשה וכואב לי על כל הגננות והמורים שעובדים הרבה יותר קשה מהרגיל...כי העבודה הייתה ליצר יש מאין!! איש לא הכין אותנו ללמידה הזאת! גם לא את הילדים!!! אני עובדת. עובדת קשה. רציתי שתדעו..שיעריכו. שיפסיקו להפוך אותי לשעיר לעזאזל של המצב. תנו להורים כסף! בחו"ל הכסף נכנס לבנק! ההורים רגועים ולא אומרים מילה על המורים! אפילו שאמרו להם לחזור רק בספטמבר. לא יאמן!! תודה שיכולתי לפרוק. ולענייני רציתי לחזור אליה. התחילה קורונה וכל כולי בגן! עם ילדי הגן והוריהם..נהייתי גם פסיכולוגית של כולם...עצוב שלא מעריכים. חבל. ככה הם פני המדינה...

הי מיכל, מניחה שתמיד אפשר למצוא קולות של זלזול ותמיד גם קולות של הערכה ושבחים. ברמות כאלה ואחרות. אולי בחרת להתחבר באופן חזק יותר למזלזלים, כי איכשהו משתחזרת לך מערכת יחסים מהעבר? שיהיה סופ"ש נעים ושבוע טוב, הקלה ובריאות. סוריקטה

שלום מה שלומך? בגיל ההתבגרות הייתה לי בעיה עם דימוי עצמי קצת נמוך ותפשתי מספר דברים בגוף שלי כפגמים. (סוג של נגעלתי מכמה דברים חצ'קונים לדוגמא ועוד...). עברו כבר המון שנים מאז גיל ההתבגרות ואני לחלוטין לא כזה יותר. כן, פה ושם יש דברים שעדיין מפריעים לי עם עצמי (כמו לרוב האנשים אני מאמין) אבל מה שנקרא - לומדים לחיות עם זה. הכל טוב, גם אם לא הכל מושלם. מה שרציתי לשאול זה שהרבה פעמים שאני יוצא עם נשים דברים קטנים שמפריעים לי אצלן (ע"ע פגמים) מורידים לי מהמשיכה שלי אליהן. הנקודה היא שאף אחד לא מושלם ואני תוהה האם יש קשר בין איך שתפשתי את עצמי בגיל ההתבגורת : כלומר דימוי עצמי נמוך לבין המשיכה שלי לנשים. יכול להיות שכל פיפס קטן שמוריד לי מהמשיכה שלי למישהי יכול להתקשר לדימוי עצמי שלי עם עצמי? *מצד שני, לפי "הטבע" אני סוג של אומר לעצמי שאם זה המצב, אז המוח שלי פשוט מפרש שהאישה שאני נמצא איתה היא לא מתאימה להתרבות. שוב, נטו לפי הטבע...המוח הקדום שלנו. אני חצוי בין אף אחד לא מושלם ושנמאס לי שאני לא נמשך לחלק מהנשים שאני יצאתי איתן בגלל אולי דברים קטנים לבין שאולי זה פשוט מה שהמוח שלי """בוחר"""" . עצות? לפעמים קשה לי שאני מפספס הזדמנויות עם בחורות מקסימות רק בגלל משהו כזה או אחר תודה!

שלום אלון, איני מכירה ואיני יודעת - אך אשתף במחשבותיי למקרא דבריך. החלק הזה שסופר פגמים הוא, כנראה, חלק גאוותן למדי נוקשה ובלתי מתפשר. הוא בעיקר סופר חולשות בך, וייתכן שמושלך על סובבך. קרי, לא האישה אינה ראויה, אלא המוח שלך, כדברייך, באופן לא מודע תופס אותך כפחות ראוי, אותך, כי אינך מושלם. לדעתי, כדאי אולי לארגן ממש לעומק (ופחות בשינון או דקלום) את האחדות בין חלקיך שלך עצמך ואז, אולי יהיה קל יותר עם קשרים בכלל. בדרך כלל מוצאים קשר לסביבה העיקרית בשנותיך הראשונות, משולב עם תכונות שנולדת איתן ביולוגית וגנטית. בטיפולי נפש אפשר לרכך ולהשתלב, ובכל מקרה, כנראה שפחות בטיפ קטן מהאינטרנט, אלא לאט, עקביות והתמדה. סוריקטה

היי..נכנסתי לראות/ להשמיע קול/ לשתף.....ונטוש פה. אודי, מקווה שאתה בטוב, מאוד מקווה שאתה בסדר ונשמע ממך בקרוב. מאחלת לך בריאות מכל הלב. ובאשר שיתוף...ימתין. מחכה לראות פורום פעיל...החזיקו מעמד. אוהבת, מיכל.

הי מיכל, עכשיו נראה שכן פעיל. דרישת שלום, סוריקטה

כן. כתבתי ארוכות..על חוסר פרגון משווע. עצוב שהתדמית שלנו כל כך נמוכה. של הגננות.

שלום ד ר בונשטיין, רציתי לדעת אם אתה מקבל קהל ובמידה ולא, האם אתה עושה טיפולים דרך הטלפון?

... התקופה הזו, התקופה הזו, אולי, קצת, מלמדת אותי מה זה להיות בבית. קודם הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת אבודה בחוץ וחוזרת ומסתובבת ומאבדת אורינטציה במקומות הכביכול הכי מוכרים. אני עדיין עולה ויורדת ויורדת ועולה ומסתובבת ברדיוס קטן ונכנסת ויוצאת. פנים. חוץ. להיות בבית שלי מרגיש בלתי נישא. והבית שלי עדיין לא נראה או מרגיש בית. כאן נקטע. לילה טוב. סוריקטה

סוריקטה, את בתנועה מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה... זו התנועה הזאת, שאצלי למשל מאוד לא מווסתת ומלאה בסתירות ופערים. זה מה שעלה לי מקריאת ההודעה, ועוד על הבית שהוא נושא רגיש ואני לא יודעת אם אפשר לשאול מה ירגיש בית... שאלה גדולה. שמרי עלייך. שלך שירה

הי שירה, הייתי מבקשת לומר - ספרי עוד. ספרי עוד, כך גם אני אעזר בך. אתרם מדברייך. אוכל להתחבר. הייתי מבקשת ספרי עוד - והנה כבר סופ"ש. קראתי אותך גם למטה. אומר את שאני מרגישה, אולי משהו מאד דומה למה שהמטפל שלי אמר לי כשבחר לטפל בי - אני מרגישה מאד את התקווה אצלך. היא לא מועטה, היא רבה, בעיניי, ויש לה נפח נכבד, תוצאה לכך היא קיום קול נגדי/מתנגד שעושה עבודה טובה כדי למחוק, לבטל ולרמוס אותה עד כדי כך שאת עצמך אינך יכולה לזהותה רוב הזמן. ואני חושבת, שדווקא התקווה היא לא הזיוף, אדרבא. נמשיך בשבוע הבא? סוריקטה

שלום, מאז שאני זוכר את עצמי אני נבהל יחסית בקלות וזה מאוד מאוד מפריע לי. זה גורם לחלק מן הסביבה לצחוק עליי, בינהם האחים ואחיות שלי. אני כבר בנאדם בוגר (+30) וזה פשוט מכעיס אותי ופוגע בי שאני נבהל ככה. לשבת לארוחה אצל אחותי שאני יודע שהכלב שאני באמת אוהב אותו ואין לי שום פחד מכלבים אבל עצם ההרגשה שאני יודע שאני אקפוץ במקום ברגע שהוא יינבח פשוט משגעת אותי. זה יכול להיות גם דברים אחרים, הכלב הוא רק כדוגמה מובהקת לנושא הזה. אני לא זוכר שיש לי איזה טראומה מסויימת או משהו בסגנון בעברי שגם לי להיות ככה. זה עניין שמאוד חשוב לי לטפל בו, אבל לא יודע איך. אשמח לשמוע כל עצה,עזרה שהיא. תודה.

היי אנונימי באמת מצב מאוד רגיש הדוגמה של הכלב מאוד מדברת אלי ... גידלתי כלבים בימי חיי ולא מעטים....ורוצה לומר לך שבכל נביחה של כלב הייתי קופצת ממקומי והדופק היה מאיץ... מעולם לא נגמלתי מהבהלה הזו ולא היתה קשורה לשום טראומה מעברי ולא מילדותי... פשוט זה מקפיץ... לגבי נושא הבהלה מכל דבר הייתי מיעצת לך לפנות לטיפול לבדוק את שורש הענין לא נשמע לי דבר של מה בכך.. בהצלחה חטולית

אודי, אני מרגישה איך אני נבלעת בשקט של עצמי. לא, לא חסרה לי השיגרה, לא חסרה לי היציאה מהבית ולא חסרים לי הקרובים, ההורים או בני משפחה אחרים, לא חסר לי הטיפול, לא חסרות לי תוכניות לסופי שבוע או לחג או מעבר לכך. אני חוששת מאוד מהיום שאחרי. השקט שלי הוא גדול ומוזר מאוד ואני לא ממש מבינה אותו. זה המקום שלי, זו אני, ואני לא אוהבת אותה. הכל מצטמצם וסוגר. אולי לא מתאים עכשיו להגיד את כל המילים האלה. מצטערת. שירה

הוי שירה, הייתי מנסה לשים לב לסמיכות ולצמידות בין הודעות התקווה המנסה-אולי-להיות-סמויה שלך, להודעות הייאוש הגדולות, המגיעות, לתחושתי, בתרועת ניצחון. אני רוצה שתחיי, בבקשה. שלך, סוריקטה

שירה אהובה תמיד טוב וראוי לדבר על הכללל מרגישה שאת בדכאון כבר מזה זמן...וכל מה שקורה כיום עוד מוסיף לך על מה שכבר יש לך מיותר ממילא מה יכול לעזור לך לצאת מהמקום הזה שרק סוגר עליך בכוח ? מה את חושבת שיקרה ביום שלאחרי...?? מהו היום הזה שכה מחריד אותך? את מתארת מצב להבנתי שזה כמו השקט שלפני הסערה....על איזו סערה את מרגישה שבאה ומתרגשת ?? תוכלי אולי לכתוב כמה מילים כדי שאוכל להבין אותך טוב יותר? שולחת חיבוק וירטואלי שלא יחנוק וילחץ יותר.. חטולית

תודה על התגובה חטולית יקרה, מה יקרה ביום שאחרי? מרגיש לי כאילו לצאת מהמחבוא, שדי מתאים לי אני חייבת לומר... לא להשתדל, לא להלחם, להיות בצמצום בנקודה אחת. מקווה שאת בטוב, שומרת ונשמרת. שלך שירה

חושבת על מה שכתבת... לא בטוחה... ההשתדלות העצומה להוציא משהו שיש בו תקווה מרגישה לי תמיד מזוייפת. איך אפשר שהכל יכןל להיות גם וגם, בקצוות. משהו מבקש איזון, רגעי התקווה אינם סמויים, הם מעטים מדי ולא יודעים להחזיק, אני לא יודעת להחזיק. תודה שירה

כלומר את הולכת ונעלמת לך לגמרי ...? בלי קול..בלי חיים ..בלי מציאות..? נעלמת ..ונאלמת...? למה אהובה..למה? ... תמיד יש סיבות לחיים עם מי שמחלקים עימך את החיים...!! זמנים קשים..ללא ספק.. הכל מעיק..יכולה להבין... אינך יכולה פשוט להתנדף מהחיים קשים ככל שיהיו שירה אהובה..מממש לאאא מה יכול לשמח אותך ?🎈🎈🎈🎈🎈🧸🎈🎈🎈 חטולית

זה פשוט מדהים .... אתה זוכר עד כמה לא הייתה לי רצפה אז כל פעם מחדש אני נפעמת עד כמה אתה שהקשר הוא וירטואלי לחלוטין כל כך מופנם בטוב יצאתי לדבר עם המטפלת לחפש פינה להצליח לערוך שיחה וירטואלית הכל בפנים גועש ויש מחשבות על הפסקה זמנית בגלל המצב ואז איך שנכנסת לרכב השיר של מיכה שיטרית מסמרים ונוצות ....שנתת לי כשנפרדתי מהקודמת .....ולא יכולתי לא להכנס עם חיוך ..ולהגיד לך תודה ... ברגע שהוא שר מה עכשיו ....אמרתי לכולנו עכשיו יש לנו מטפלת אחרת וחבל לוותר ... אז פשוט תודה עם חיוך וחיבוק מכל הלב אביב

הי אודי וכולם, לקח לי זמן להתבשל קצת לאיחולי אביב שמח. הכנתי את הקרקע והאוויר תרתי משמע. צוחקת לי - המממ... מה משלים? באש ובמים :-) אני בסדר עם התקופה הזו so far. שלכם, סוריקטה

חג אביב שמח סוריקטה יקרה. שמרי על עצמך שירה

תודה שנכנסת תודה שאת כותבת חושבת עלייך שמחה שאת מחזיקה את עצמך .. חיבוק

סוריקטה יפה שלי האביב שלך שמח ומדבק בשמחה נהדר לשמוע שאת בסדר עם התקופה הזו. שתמשיך לך גם הלאה בהמון שמחה .. חטולית

הי אביב, ראיתי את ההודעה החדשה שפתחת - בעיניי מדהימה היכולת לשמור באופן די קבוע אובייקט פנימי טוב. אולי אני עדיין קצת חלשה בזה. אז היכולת הזו שלך, כשהיא שם ובגישה - מפעימה. חג אביב שמח, סוריקטה

הי שירה, מקשיבה מקשיבה, לעתים בשקט לא להפריע ללבלובים חדשים בך, כפי, שלמשל, באו לידי ביטוי בהודעה היפיפיה שפתחת לפני החג. ששש... מחרישה. בשקט בשקט. חג אביב שמח, סוריקטה

שלום רב, אובחנתי ב-PTSD לפני שנים רבות. לאחרונה אובחנתי גם במחלת ריאות קשה שדורשת טיפול מסיבי בסטרואידים. אז אובחנתי גם בהפריעה דו קוטבית עקב STEROID TR. האם יתכן שנטילת סטרואידים, בתקופה של טיפול תרופתי, גורמת לי התנהגות פרובוקטיבית כלפי ציבור? תודה

היי, אני בת 22, אחרי לידה וגינלית אפידורלית. אני אחרי 4 שבועות מן הלידה, היה לי קרע עד לסיבים בפי הטבעת עם תפרים דרגה 3a בהתחלה שרפו לי התפרים והדימום היה מאוד מסיבי, ולאחר מכן זה נרגע, התחזק שוב במעט ואז נרגע מאוד.. אך פתאום, לאחר כמעט 4 שבועות החל דימום מאוד מאוד חזק עם גושים, לעיתים הדם נראה מאוד טרי ולעיתים בצבע אדום בורדו כהה ולא כלכך טרי. עכשיו, התחיל לי דימום גם מהעכוז, שהוא מחתים לי את התחתון ובנוסף את האסלה בדם. היציאות שלי שורפות כשמדובר בפיפי כאילו יש לי כעת תפרים חדשים יחסית והיציאות הגדולות מלוות בכאב בפי הטבעת ובגד כללי כזה. אני עושה אבטיות חמות וזה הדבר היחיד שמרגיע לי את זה בערך.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות ומה הגורם לכל זה, מה ניתן לעשות??

היי, בת 22 ושמתי לב שיש לי קושי בלבטא את עצמי. הרבה פעמים קשה לי לתרגם את המחשבות שלי למילים, אני מסתכלת על חפץ מסויים, אני יודעת איך קוראים לו והוא פשוט לא יוצא לי מהפה כמו שצריך. לרוב אני פשוט מצביעה או קוראת לחפץ "זה" אבל זה ממש מתסכל, כי אני מסתכלת על בחפץ אני רוצה להגיד את השם שלו וזה פשוט לא קורה. מה ניתן לעשות בנדון??