פורום פסיכולוגיה קלינית

שנים בטיפול המון התקדמות....פחות ניתוקים.. עוד לפני הקורונה... חודשים לפני..... תחלתי להרגיש יותר גרוע... אחרי כל טיפול עוד יותר גרוע....אולי החמיר עוד יותר כי היא אחרה לעתים לפגישות וגם בזמני מצוקה רק חזרה אלי אחרי יום ... אבל לא וותרתי.... עכשיו 6 שבועות מתוכם 4 פגישות בזום שהיה רע לנו מאוד.... השבוע נפגשנו שוב בקליניקה עם שמירה על כל הכללים- לא הרגשתי את המטופלת בכלל... אולי בגלל שאני מנותקת... לא יודעת... אבל אולי המצוקות נובעות מזה שאני לא מרגישה את המטפלת... לא מרגישה את הנוכחות שלה...למרות שהיא מקשיבה אני מרגישה שהיא לא שם.....אמרתי לה את זה והיא אמרה שזה בגלל שאנחנו רק נפגשות פעם בשבוע ולפני הקורונה נפגשנו פעמיים... אמרתי לה שגם לפני הקורונה הרגשתי כך..... אני מתהפכת בתוכתוכי מנסה לחשוב מה נכון לי... האם אולי הטיפול כבר לא מועיל לי... תחושת הנתק ממנה גורמת לי כאב גדול....

היי אודי הרבה זמן כבר מנסה לשקם את הקשר..... ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר משוכנעת שכבר אי אפשר לשקם אותו....

ינשופית מתוקה האם אפשר לשוחח עם המטפלת כעת כשיש מעט הקלות בתנאים להפגש שוב פעמים בשבוע? לדעתי עם ההתקדמות שלך בטיפול את צריכה להמשיך בשיחות עם המטפלת... איתך יפתי חטולית

הי אודי והי כולם, ביום שני, אתמול, בבוקר, פתחתי הודעה, שאלה חדשה, כתבתי ושלחתי - ונראה שלכאורה עברה, אך, כנראה פיספסה את המערכת ולא נקלטה. לא שמרתי. הפעם לא שמרתי כי היה מסובך עבורי וכואב ברמת הקריעה (עוד מילה שרצה כאן) לכתוב ולראות מה רשמתי. אנסה להיזכר - פניתי אליך, אודי, פניתי בשאלה האם היכן אתה רואה שאני נעזרת *בך*. גם סוג של ביקשתי בעבר תעזור לי כזה, ולא הייתי ברורה, וגם כעת איני ברורה לעצמי. שאלה חוזרת אליי גם תשגע אותי, נראה לי. דרך נפשות אחרות כאן עולות בי מחשבות שונות גם לגבי עצמי. ורגשות. מקנאה, כמו שרשמתי אינספור פעמים במי שמצליח להישען, להיתמך להראות שתלוי. אותה שאלה אשאל את עצמי גם מול מערכת היחסים הטיפולית. והיא מדוברת ותדובר. דומה לנושאי הליבה ששירה מעלה כאן, או כך לפחות אני תופסת אותם. רשמתי גם שלעיתוי ההודעה שניסיתי לפתוח בשני הייתה משמעות - לפני יום הזיכרון שבאופן כמעט חד מתהפך לחגיגות של עצמאות וכעת אנו גם בעידן הקורונה ודברים מצויינים, אולי, אחרת. 'לא ידעו לטפל בי' הגבת לשירה. לא יודעים לטפל בי. אני לא יודעת לטפל בי. ובכל זאת כן, אבל אולי סמוי כל כך. אין לי מושג למה חזרתי וכתבתי ולמה מלכתחילה רשמתי. מרגישה, אם מצליחה בכלל, לרוב בדיליי די גדול, הרבה הרבה אחרי כולם. אז היום הרגשתי כמה משגע אותי שהמדיום בקשר (הקורונה מדגישה זאת מאד) תופס כזה נפח. מוצאת קווים משותפים גם לעולם האינטרנט. לילה טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אחד הדברים המעצבנים...כשההודעה לא נשלחה ואין העתק. אותי זה מתסכל. מעלה נהרות של דמעות בפנים וכעס. אולי מתחבר ללא יכולים לעזור לי.... ההודעה נשלחת כמו בקשה לעזרה, גם אם אין בה בקשה מפורשת, רק שמישהו יראה, שיהיה נמען לכל המלים האלה. לפעמים המלים אצלי כל כך מתעצמות והופכות לרעש קשה מנשוא. השנה ימי הזכרון היו שקטים יותר, עוד כמה דרגות של שקט על זה של ימי הקורונה, אולי. ובתוך השקט הזה כל המילים שמבקשות נמען. סוריקטה, אני חושבת שאת מצליחה. את מצליחה היטב להעביר את המחשבות שלך. שלך שירה

הי שירה, ... ואני חשבתי לי מה עשיתי שבמו ידיי החרבתי, או, שאם זה קרה, סימו שזה היה צריך לקרות ומה שרשמתי אמור היה להישאר בפנים. זה היה סוג המחשבות שלי. ואף על פי כן, בשונה מהעבר, כן חזרתי והעליתי. לפעמים המילים מאבדות משמעות או נשכחות. וכמו שרשמתי כאן מי יודע כמה פעמים. אני שותקת. ברקע רק קולות המקלדת. מחשבות... אכן... תודה יפתי, סוריקטה

הי אודי, לפעמים גם הודעות שלך לא נקלטות, ובנוסף עדיין לא רואים את כותרות ההודעות שלך, ואתה ממשיך להיות פה עם הבאגים... אתה ממשיך... כבר התרגלנו, מה יהיה אם יתוקן...;-) סוריקטה

הי אודי, אמשיך במה שכתבנו למטה... תוכל להסביר מדוע 'לא יודעים/לא ידעו לטפל בי' היא אמירה טיפולית חשובה? הצורך שלי בתגובה רגשית דובר לא פעם. אבל לא עבר את 'שלב הטענות'. כלומר אני העליתי את תחושותי שהוא קר והתגובות שלו קרות והוא הכחיש... מניחה שזה אומר שאנחנו לא רואים את הסוגייה עין בעין. מניחה שזה אומר שאני לא בסדר, לא יודעת שובע, תמיד מתלוננת וכו'... כך אני מרגישה. אבל באמת נדירים רגעי הרוך, ואני חושבת שאני יודעת או הייתי יודעת לזהות... מאוד נוח לי לקחת אשמה ומאוד נוח לאחרים שאני לוקחת. תודה אודי שירה

הי שירה, אם בסדר לומר - אני חושבת שאשמה היא מעין סוג של אחריות יתר, כלומר, פחות קבלה שמדובר בחלק בך (ולא כולך). כי בך השלמה יש הרבה מעבר, בכללם גם חלק שמתנהג כלפייך (כלפי החלקים הקטנים) באופן מפלצתי. מה דעתך? סוריקטה

בא יום הזיכרון...כשדי ניסיתי להתעלם מיום השואה.. כשאני פתאום בשקט בלי כל רעשי העבודה וכו...אני עצובה. ממש ממש בתוכי..כאב ועצב...בלי הסבר. כזה שקט כואב. אולי בשל כך אני כל הזמן ברעש הקורונה והעבודה וכו. לא יודעת.השקט הפנימי אינו רגוע. זהו שקט של כאב, עצב...לא ברור. לא יודעת מה קורה בעצם מבפנים...נעלמתי... שיהי חג עצמאות שמח בכל זאת.

הי מיכל, לפעמים, השאון החיצוני הופך להיות כמעין רעש לבן שממסך. אך יש רגעים שאנחנו עצמנו לא ממסכים ואולי מצליחים להרגיש יותר, תמציתי יותר. קרוב ונוגע. ולפעמים הכאב עצום, שכל כך לא פשוט לעמוד בו, שמעדיפים את המיסוך. מקביל קצת לשימוש בחומרים וכד'. במקום לבכות. סופ"ש נעים, עם קצת שחרור גם סביב הקורונה. חיבוק ונשיקות (מרחוק) סוריקטה

הי אודי, אם אתה יכול להשאר איתי עוד קצת בהודעה הקודמת... הכמיהה העזה לקשר, משהו מאוד ראשוני, המשאלה שיראו אותי, יפרשו עלי חסות מיטיבה ושומרת, הציפייה שהוא יהיה אותנטי בקשר איתי ומול כל אלה הקונפליקטים הפנימיים והפחד הגדול, איך לא, מנטישה. אולי גם כמו שכתבה סוריקטה, השליחה בידיעה שהתגובה תתלכד עם העולם הפנימי ותחזק את התחושות, מלכוד עצמי. ואולי למי שלא מספיקים המינונים ותמיד חי בחסר תמיד לא יהיה מספיק... אבל אני גם חושבת שטיפול זה שניים והוא לא מביע רגשות, ואני כל כך כועסת על כל המשפטים השבלוניים ועל הקשר-פלסטיק הזה שאפשר היה שיהיה יותר קשר אמיתי... ועל מה חשבת אודי כשאמרת שאולי יש דרכים לשנות את מסלול הקריעה ההדדית הזה? מה לדעתך אני יכולה לעשות ומה אני ייכולה לבקש ממנו. נראה לי שהוא כל הזמן טועה, שהוא "נעול" על משהו ולא מתגמש. אני גם מוכיחה אותו על הטעויות ונראה לי שלא קל לו איתי. נדמה לי שאני גם מפחדת ממנו וגם רעה. תודה שירה

היי שירה, כל כך מבינה אותך....הקשר הזה חסר עכשיו ביתר שאת לכולנו. וחרדת נטישה...בהחלט. אני מרגישה שכל כך חסר לי המגע עם הילדים. האינטרקציה..למרות שהילדים חכמים מאוד ומאוד פעילים בזום. איך נפגש ללא מגע?? היום אמרו שמתגעגעים ורוצים לחזור וזה חימם את ליבי. הריחוק הזה אכן מרגיש קשר פסטיק אבל הקשר הוא דבר מאוד אמיתי! מאמינה בקשרים- פעם ממש לא האמנתי! לא למטפלת ולא לאף קשר שיכול להיות קרוב. אבל למדתי שקשר יש מכל מיני סוגים שונים. קשר טיפולי הוא מיוחד ויחודי לך ולו. גם מעבר למסך שנדמה שאין רגש. אני מאמינה שכן יש שם רגשות שלו כלפייך אבל זה לא עובר אלייך...חבל. מקווה שחיבוק שלי מרחוק כן יעבור. מחבקת מרחוק וכ"כ מבינה. מיכל

תודה מיכל על ההבנה ןהחיבוק. נשמע שתחזרי לחבק ילדים ביום ראשון. מאחלת לך חזרה טובה לסוג של שיגרה. שלך שירה

הי שירה, עוקבת אחרי התכתבויותיך כאן מול אודי, איכשהו אני מוצאת קווים דומים לשתינו. מנסה לאתר את הקונפליקטים שלי עצמי ולהיעזר בעקיפין (זו קצת תשובה, אולי, להודעה שניסיתי לפתוח). אני רואה אותך ככל כך מוצלחת, כל כך מיוחדת, מאד מאד, אוצר טמון בך, שממניעי האוגואיסטים לא מרשה לאבד אותך. המחשבה שעלתה בי היא החרדה שהחלקים הקטנטנים זעירים לא מטופלים והם יוזנחנו וימותו. החרדה הזו מעירה אותי, לפחות, כל לילה בין יום למחרת ולא מאפשרת לישון. שלך ממרחק בטוח, ועם זאת קרוב, סוריקטה

תודה על המחמאות שהרעפת עלי (ושאיני מרגישה ראויה להן). ריגש אותי התאור שלך מנסה לאסוף את חלקייך שהמחשבה לאבד אותם מדירת שינה. סוריקטה. בהם החיים? הם היצר? שלך שירה

כנראה אנ'לא יודעת... נקודה למחשבה עבורי. תודה :-) סוריקטה

אודי יקר וכולם, נפגעתי מכך שלא מבינים אותנו, ציבור עובדי ההוראה. בעיקר ממנכ"ל משרד האוצר!! זלזול משווע! ההתנצלות לא הייתה באמת רצינית. נכון שיש את אלו שמעריכים ואפילו מאוד!!! באופן אישי ההורים מאוד מעריכים!! ומפרגנים...ושיטת הלימוד שלי משתכללת מיום ליום. אבל ופה האבל הגדול הרבה לא מבינים כמה הכנה, כמה אנרגיה אנחנו משקיעות 24/7. הם רואים את הלימוד עצמו, לא את ההכנות הרבות כדי שהדברים יעברו בצורה מיטבית לילדים! הוציאו מתווה לא ראלי ללמידה ואז אומרים " לא יעיל" אבל תמשיכו...50 אחוז עבודה, מי קבע? אין הנחיות לכלום! למשרד החינוך אין תשובות. הכל אנחנו יצרנו יש מאין!!! תוכניות לימודים לגן אנחנו יצרנו! לא המשרד, שלהם לא ראלי באמת! תחושה שרק רוצים לרצות את ההורים. ביבי סיטר כדי שיוכלו לעבוד. אם היו מפצים את ההורים כמו בחו"ל ונותנים כסף בלי פרוצדורה היה נראה אחרת!!! ברור שזה חשוב לחזור לשגרה!! כל זה מפני שאין מנהל! לכלום במדינה הזאת! יוצאים עם הודעה לתקשורת שנחזור ושוב ללא הנחיות מפורשות! איך יתבצע בפועל?? גן של 35 לא מתחלק ל15!! מתקני חצר, כן או לא? אלכוג'ל ומסכות..מי יספק? כמובן שאנחנו נקנה על חשבוננו. תמיד אנחנו מוציאות על חשבוננו. הלוואי שנחזור לעבודה עם הנחיות ברורות!!! עם מישהו שינהל כבר את העסק כמו שצריך!!!! עצוב, קשה וכואב לי על כל חברותיי שעובדות קשה. אני אישית נכנסתי למלחמה עם הסתדרות המורים..וגיליתי שהכל הולך קשה, קשה מידיי... נופלים על אוזניים ערלות, ואין לנו ייצוג רציני שידבר ויסביר בצורה תרבותית ויפה את העובר עלינו. לא 50 אחוז אלא 150 אחוז עבודה!!! תודה שיכולתי לפרוק.

הי משהו נקרע. אני מרגישה איך נקרעתי ממנו והכל הפך לא ברור. צריך להחזיק את הרצף. להחזיק את זה חזק כי הכל אצלי נעלם ואני נותרת עם ארשת מטומטמת של סימני שאלה. הרי כלום לא קרה. מה עשיתי ? שבע שנים את מחזיקה משהו ולא מרפה. שבע שנים את מתעקשת על סיפור שאת לא מחוברת אליו. אבל היית מחוברת לכאב לדכאון לרצון העז למות לנסיון הכושל. מפני שאני לא מבינה שוב עולה בי כעס עצום על עצמי ורצון לפגוע בי חזק שאבין. המון ימים לא כתבתי אליו. כתבתי לעצמי, כמו פתקים ואסרתי על עצמי לשלוח. אחרי שבועיים שלחתי וקיבלתי את התגובה הרשמית, הלקונית. כעסתי ששלחתי. מה זה משנה. המלחמה היא לבד. הוא לא ממש מחובר או מחוייב. סליחה על המילים הקשות שירה

היי שירה רוצה לחבק אותך מרחוק. זאת תקופה הזויה לכולנו. לא יודעת מה כתבת ולמה ציפית ממנו...אבל כנראה זה לא היה עובר במילא אצלך עכשיו....תקופה וגל וזה עובר...יעבור. החזיקי מעמד!

הי שירה, רגעים מסובכים בטיפול, אולי המסובכים שבהם. אולי הכי כך, בעת בה עובדים הכי הכי. אולי זו העת. מאד מאד (מאד) מזכיר את יחסיי ביני לביני ואת ההשלכה על המטפל בפרט (למשל, עניין התשובה שלו, שנתפסת בעינייך, או בעיני החלק שקולו נשמע ביותר אצלך, כרשמית ולקונית). המטפל שלי אולי היה מפרש לי את השליחה והעיתוי שלה כמלכוד עצמי להשגת תוצאה שתתלכד עם העולם הפנימי. את מדברת על שבע שנים - זה המשך, זה הקצב. אולי פחות לדחוק, אולי פחות להאיץ. לא לתת לטיפול ליפול. ללכת בלי דעת אפילו אם את במצב של פרגמנטציה, והגוף מוליך והראש לא יודע למה. גם אני מרגישה אצלך את הכמיהה והנזקקות והביחד. ואת האכזבה. מהנפרדות. אולי. שלך, סוריקטה

טוב לראות שעלו הודעות. אות חיים. כואב לי הזלזול בעובדי הוראה בארץ. בחו"ל מעריכים. אף אחד לא אמר להם שיעבדו בחופש וגם בתקופת הקורונה. אף אחד לא קיצץ בשכרם או אמר שצריך לקצץ בחצי כי הם עובדים חצי. אני עובדת מלא. לא חצי. וזה מפני שדאגו להורים שלהם בשכר שלא יפגע!!! פה זה על גב המורים והגננות...אנחנו אשמות במצב אז תעסיקו לנו את הילדים בקיץ...ביבי סיטר. אז תדעו לכם שאני נהייתי סופר יצירתית כי הדרכות לא קבלנו!! עכשיו נזכרו לתת הדרכה בזום... בבוקר קמה מתכוננת ןמתזכרת שיחה בזום. עושה שיחה עם סרטוני הסבר. שירים. התעמלות ומוסיקה...אחר כך חוזרים לסיפור בזום. ונפרדים עם משימות. ואז כשנפרדים מקבלת שיחות..." מיכל ( שם בדוי) אח שלי מרביץ לי, מה לעשות?" מרגיעה ומספרת לו סיפור יחד עם אחיו על שני אחים...אחר כך שיחה עם הורה שמתקשר מה לעשות שהילד רוצה רק מסכים? ואני עסוקה? ...פותרת בעיות. מתיישבת להכין את היום למחרת. חיפוש תכנים שאפשר להעביר למחרת.הכל בצורה יצירתית וחוויתית...בשעות נוחות להם! במשך כל היום בנייד. שיחות אישיות ילד ילד...יום יום!!! עצוב. פשוט עצוב שיחסי הציבור שלנו כל כך גרועים...ששי באב"ד אומר "הגננת של הבת שלי בקושי 20 דקות בזום" ממש לא נכון! פרסמו בפורום כמה היא עובדת קשה 3 פעמים ביום בזום. הכנות ומצגות!!!! בבית הספר הילדים והמורים עובדים קשה כל כך...אז אם זה לא יעיל עזבו אותנו. למה שאעבוד קשה ויגידו לא יעיל...עזבו הכל ונחזיר בקיץ. אבל לא ככה....קשה וכואב לי על כל הגננות והמורים שעובדים הרבה יותר קשה מהרגיל...כי העבודה הייתה ליצר יש מאין!! איש לא הכין אותנו ללמידה הזאת! גם לא את הילדים!!! אני עובדת. עובדת קשה. רציתי שתדעו..שיעריכו. שיפסיקו להפוך אותי לשעיר לעזאזל של המצב. תנו להורים כסף! בחו"ל הכסף נכנס לבנק! ההורים רגועים ולא אומרים מילה על המורים! אפילו שאמרו להם לחזור רק בספטמבר. לא יאמן!! תודה שיכולתי לפרוק. ולענייני רציתי לחזור אליה. התחילה קורונה וכל כולי בגן! עם ילדי הגן והוריהם..נהייתי גם פסיכולוגית של כולם...עצוב שלא מעריכים. חבל. ככה הם פני המדינה...

הי מיכל, מניחה שתמיד אפשר למצוא קולות של זלזול ותמיד גם קולות של הערכה ושבחים. ברמות כאלה ואחרות. אולי בחרת להתחבר באופן חזק יותר למזלזלים, כי איכשהו משתחזרת לך מערכת יחסים מהעבר? שיהיה סופ"ש נעים ושבוע טוב, הקלה ובריאות. סוריקטה

שלום מה שלומך? בגיל ההתבגרות הייתה לי בעיה עם דימוי עצמי קצת נמוך ותפשתי מספר דברים בגוף שלי כפגמים. (סוג של נגעלתי מכמה דברים חצ'קונים לדוגמא ועוד...). עברו כבר המון שנים מאז גיל ההתבגרות ואני לחלוטין לא כזה יותר. כן, פה ושם יש דברים שעדיין מפריעים לי עם עצמי (כמו לרוב האנשים אני מאמין) אבל מה שנקרא - לומדים לחיות עם זה. הכל טוב, גם אם לא הכל מושלם. מה שרציתי לשאול זה שהרבה פעמים שאני יוצא עם נשים דברים קטנים שמפריעים לי אצלן (ע"ע פגמים) מורידים לי מהמשיכה שלי אליהן. הנקודה היא שאף אחד לא מושלם ואני תוהה האם יש קשר בין איך שתפשתי את עצמי בגיל ההתבגורת : כלומר דימוי עצמי נמוך לבין המשיכה שלי לנשים. יכול להיות שכל פיפס קטן שמוריד לי מהמשיכה שלי למישהי יכול להתקשר לדימוי עצמי שלי עם עצמי? *מצד שני, לפי "הטבע" אני סוג של אומר לעצמי שאם זה המצב, אז המוח שלי פשוט מפרש שהאישה שאני נמצא איתה היא לא מתאימה להתרבות. שוב, נטו לפי הטבע...המוח הקדום שלנו. אני חצוי בין אף אחד לא מושלם ושנמאס לי שאני לא נמשך לחלק מהנשים שאני יצאתי איתן בגלל אולי דברים קטנים לבין שאולי זה פשוט מה שהמוח שלי """בוחר"""" . עצות? לפעמים קשה לי שאני מפספס הזדמנויות עם בחורות מקסימות רק בגלל משהו כזה או אחר תודה!

שלום אלון, איני מכירה ואיני יודעת - אך אשתף במחשבותיי למקרא דבריך. החלק הזה שסופר פגמים הוא, כנראה, חלק גאוותן למדי נוקשה ובלתי מתפשר. הוא בעיקר סופר חולשות בך, וייתכן שמושלך על סובבך. קרי, לא האישה אינה ראויה, אלא המוח שלך, כדברייך, באופן לא מודע תופס אותך כפחות ראוי, אותך, כי אינך מושלם. לדעתי, כדאי אולי לארגן ממש לעומק (ופחות בשינון או דקלום) את האחדות בין חלקיך שלך עצמך ואז, אולי יהיה קל יותר עם קשרים בכלל. בדרך כלל מוצאים קשר לסביבה העיקרית בשנותיך הראשונות, משולב עם תכונות שנולדת איתן ביולוגית וגנטית. בטיפולי נפש אפשר לרכך ולהשתלב, ובכל מקרה, כנראה שפחות בטיפ קטן מהאינטרנט, אלא לאט, עקביות והתמדה. סוריקטה

היי..נכנסתי לראות/ להשמיע קול/ לשתף.....ונטוש פה. אודי, מקווה שאתה בטוב, מאוד מקווה שאתה בסדר ונשמע ממך בקרוב. מאחלת לך בריאות מכל הלב. ובאשר שיתוף...ימתין. מחכה לראות פורום פעיל...החזיקו מעמד. אוהבת, מיכל.

הי מיכל, עכשיו נראה שכן פעיל. דרישת שלום, סוריקטה

כן. כתבתי ארוכות..על חוסר פרגון משווע. עצוב שהתדמית שלנו כל כך נמוכה. של הגננות.

שלום ד ר בונשטיין, רציתי לדעת אם אתה מקבל קהל ובמידה ולא, האם אתה עושה טיפולים דרך הטלפון?

... התקופה הזו, התקופה הזו, אולי, קצת, מלמדת אותי מה זה להיות בבית. קודם הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת אבודה בחוץ וחוזרת ומסתובבת ומאבדת אורינטציה במקומות הכביכול הכי מוכרים. אני עדיין עולה ויורדת ויורדת ועולה ומסתובבת ברדיוס קטן ונכנסת ויוצאת. פנים. חוץ. להיות בבית שלי מרגיש בלתי נישא. והבית שלי עדיין לא נראה או מרגיש בית. כאן נקטע. לילה טוב. סוריקטה

סוריקטה, את בתנועה מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה... זו התנועה הזאת, שאצלי למשל מאוד לא מווסתת ומלאה בסתירות ופערים. זה מה שעלה לי מקריאת ההודעה, ועוד על הבית שהוא נושא רגיש ואני לא יודעת אם אפשר לשאול מה ירגיש בית... שאלה גדולה. שמרי עלייך. שלך שירה

הי שירה, הייתי מבקשת לומר - ספרי עוד. ספרי עוד, כך גם אני אעזר בך. אתרם מדברייך. אוכל להתחבר. הייתי מבקשת ספרי עוד - והנה כבר סופ"ש. קראתי אותך גם למטה. אומר את שאני מרגישה, אולי משהו מאד דומה למה שהמטפל שלי אמר לי כשבחר לטפל בי - אני מרגישה מאד את התקווה אצלך. היא לא מועטה, היא רבה, בעיניי, ויש לה נפח נכבד, תוצאה לכך היא קיום קול נגדי/מתנגד שעושה עבודה טובה כדי למחוק, לבטל ולרמוס אותה עד כדי כך שאת עצמך אינך יכולה לזהותה רוב הזמן. ואני חושבת, שדווקא התקווה היא לא הזיוף, אדרבא. נמשיך בשבוע הבא? סוריקטה

שלום, מאז שאני זוכר את עצמי אני נבהל יחסית בקלות וזה מאוד מאוד מפריע לי. זה גורם לחלק מן הסביבה לצחוק עליי, בינהם האחים ואחיות שלי. אני כבר בנאדם בוגר (+30) וזה פשוט מכעיס אותי ופוגע בי שאני נבהל ככה. לשבת לארוחה אצל אחותי שאני יודע שהכלב שאני באמת אוהב אותו ואין לי שום פחד מכלבים אבל עצם ההרגשה שאני יודע שאני אקפוץ במקום ברגע שהוא יינבח פשוט משגעת אותי. זה יכול להיות גם דברים אחרים, הכלב הוא רק כדוגמה מובהקת לנושא הזה. אני לא זוכר שיש לי איזה טראומה מסויימת או משהו בסגנון בעברי שגם לי להיות ככה. זה עניין שמאוד חשוב לי לטפל בו, אבל לא יודע איך. אשמח לשמוע כל עצה,עזרה שהיא. תודה.

היי אנונימי באמת מצב מאוד רגיש הדוגמה של הכלב מאוד מדברת אלי ... גידלתי כלבים בימי חיי ולא מעטים....ורוצה לומר לך שבכל נביחה של כלב הייתי קופצת ממקומי והדופק היה מאיץ... מעולם לא נגמלתי מהבהלה הזו ולא היתה קשורה לשום טראומה מעברי ולא מילדותי... פשוט זה מקפיץ... לגבי נושא הבהלה מכל דבר הייתי מיעצת לך לפנות לטיפול לבדוק את שורש הענין לא נשמע לי דבר של מה בכך.. בהצלחה חטולית

אודי, אני מרגישה איך אני נבלעת בשקט של עצמי. לא, לא חסרה לי השיגרה, לא חסרה לי היציאה מהבית ולא חסרים לי הקרובים, ההורים או בני משפחה אחרים, לא חסר לי הטיפול, לא חסרות לי תוכניות לסופי שבוע או לחג או מעבר לכך. אני חוששת מאוד מהיום שאחרי. השקט שלי הוא גדול ומוזר מאוד ואני לא ממש מבינה אותו. זה המקום שלי, זו אני, ואני לא אוהבת אותה. הכל מצטמצם וסוגר. אולי לא מתאים עכשיו להגיד את כל המילים האלה. מצטערת. שירה

הוי שירה, הייתי מנסה לשים לב לסמיכות ולצמידות בין הודעות התקווה המנסה-אולי-להיות-סמויה שלך, להודעות הייאוש הגדולות, המגיעות, לתחושתי, בתרועת ניצחון. אני רוצה שתחיי, בבקשה. שלך, סוריקטה

שירה אהובה תמיד טוב וראוי לדבר על הכללל מרגישה שאת בדכאון כבר מזה זמן...וכל מה שקורה כיום עוד מוסיף לך על מה שכבר יש לך מיותר ממילא מה יכול לעזור לך לצאת מהמקום הזה שרק סוגר עליך בכוח ? מה את חושבת שיקרה ביום שלאחרי...?? מהו היום הזה שכה מחריד אותך? את מתארת מצב להבנתי שזה כמו השקט שלפני הסערה....על איזו סערה את מרגישה שבאה ומתרגשת ?? תוכלי אולי לכתוב כמה מילים כדי שאוכל להבין אותך טוב יותר? שולחת חיבוק וירטואלי שלא יחנוק וילחץ יותר.. חטולית

תודה על התגובה חטולית יקרה, מה יקרה ביום שאחרי? מרגיש לי כאילו לצאת מהמחבוא, שדי מתאים לי אני חייבת לומר... לא להשתדל, לא להלחם, להיות בצמצום בנקודה אחת. מקווה שאת בטוב, שומרת ונשמרת. שלך שירה

חושבת על מה שכתבת... לא בטוחה... ההשתדלות העצומה להוציא משהו שיש בו תקווה מרגישה לי תמיד מזוייפת. איך אפשר שהכל יכןל להיות גם וגם, בקצוות. משהו מבקש איזון, רגעי התקווה אינם סמויים, הם מעטים מדי ולא יודעים להחזיק, אני לא יודעת להחזיק. תודה שירה

כלומר את הולכת ונעלמת לך לגמרי ...? בלי קול..בלי חיים ..בלי מציאות..? נעלמת ..ונאלמת...? למה אהובה..למה? ... תמיד יש סיבות לחיים עם מי שמחלקים עימך את החיים...!! זמנים קשים..ללא ספק.. הכל מעיק..יכולה להבין... אינך יכולה פשוט להתנדף מהחיים קשים ככל שיהיו שירה אהובה..מממש לאאא מה יכול לשמח אותך ?🎈🎈🎈🎈🎈🧸🎈🎈🎈 חטולית

זה פשוט מדהים .... אתה זוכר עד כמה לא הייתה לי רצפה אז כל פעם מחדש אני נפעמת עד כמה אתה שהקשר הוא וירטואלי לחלוטין כל כך מופנם בטוב יצאתי לדבר עם המטפלת לחפש פינה להצליח לערוך שיחה וירטואלית הכל בפנים גועש ויש מחשבות על הפסקה זמנית בגלל המצב ואז איך שנכנסת לרכב השיר של מיכה שיטרית מסמרים ונוצות ....שנתת לי כשנפרדתי מהקודמת .....ולא יכולתי לא להכנס עם חיוך ..ולהגיד לך תודה ... ברגע שהוא שר מה עכשיו ....אמרתי לכולנו עכשיו יש לנו מטפלת אחרת וחבל לוותר ... אז פשוט תודה עם חיוך וחיבוק מכל הלב אביב

הי אודי וכולם, לקח לי זמן להתבשל קצת לאיחולי אביב שמח. הכנתי את הקרקע והאוויר תרתי משמע. צוחקת לי - המממ... מה משלים? באש ובמים :-) אני בסדר עם התקופה הזו so far. שלכם, סוריקטה

חג אביב שמח סוריקטה יקרה. שמרי על עצמך שירה

תודה שנכנסת תודה שאת כותבת חושבת עלייך שמחה שאת מחזיקה את עצמך .. חיבוק

סוריקטה יפה שלי האביב שלך שמח ומדבק בשמחה נהדר לשמוע שאת בסדר עם התקופה הזו. שתמשיך לך גם הלאה בהמון שמחה .. חטולית

הי אביב, ראיתי את ההודעה החדשה שפתחת - בעיניי מדהימה היכולת לשמור באופן די קבוע אובייקט פנימי טוב. אולי אני עדיין קצת חלשה בזה. אז היכולת הזו שלך, כשהיא שם ובגישה - מפעימה. חג אביב שמח, סוריקטה

הי שירה, מקשיבה מקשיבה, לעתים בשקט לא להפריע ללבלובים חדשים בך, כפי, שלמשל, באו לידי ביטוי בהודעה היפיפיה שפתחת לפני החג. ששש... מחרישה. בשקט בשקט. חג אביב שמח, סוריקטה

שלום רב, אובחנתי ב-PTSD לפני שנים רבות. לאחרונה אובחנתי גם במחלת ריאות קשה שדורשת טיפול מסיבי בסטרואידים. אז אובחנתי גם בהפריעה דו קוטבית עקב STEROID TR. האם יתכן שנטילת סטרואידים, בתקופה של טיפול תרופתי, גורמת לי התנהגות פרובוקטיבית כלפי ציבור? תודה

היי, אני בת 22, אחרי לידה וגינלית אפידורלית. אני אחרי 4 שבועות מן הלידה, היה לי קרע עד לסיבים בפי הטבעת עם תפרים דרגה 3a בהתחלה שרפו לי התפרים והדימום היה מאוד מסיבי, ולאחר מכן זה נרגע, התחזק שוב במעט ואז נרגע מאוד.. אך פתאום, לאחר כמעט 4 שבועות החל דימום מאוד מאוד חזק עם גושים, לעיתים הדם נראה מאוד טרי ולעיתים בצבע אדום בורדו כהה ולא כלכך טרי. עכשיו, התחיל לי דימום גם מהעכוז, שהוא מחתים לי את התחתון ובנוסף את האסלה בדם. היציאות שלי שורפות כשמדובר בפיפי כאילו יש לי כעת תפרים חדשים יחסית והיציאות הגדולות מלוות בכאב בפי הטבעת ובגד כללי כזה. אני עושה אבטיות חמות וזה הדבר היחיד שמרגיע לי את זה בערך.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות ומה הגורם לכל זה, מה ניתן לעשות??

היי, בת 22 ושמתי לב שיש לי קושי בלבטא את עצמי. הרבה פעמים קשה לי לתרגם את המחשבות שלי למילים, אני מסתכלת על חפץ מסויים, אני יודעת איך קוראים לו והוא פשוט לא יוצא לי מהפה כמו שצריך. לרוב אני פשוט מצביעה או קוראת לחפץ "זה" אבל זה ממש מתסכל, כי אני מסתכלת על בחפץ אני רוצה להגיד את השם שלו וזה פשוט לא קורה. מה ניתן לעשות בנדון??

בעלי ואני נשואים 4 שנים עם ילד בן שנתיים. חיינו עד לא מזמן ביחד אצל אמא שלי ובן זוגה בבית (הבן זוג גידל אותי מגיל 3, יש להם שני ילדים משותפים).בעלי בעצם הבן של הבן זוג של אמא שלי, כשהכרנו והתחלנו לצאת לא היה שום קשר למשפחה הכרנו במיקרה. כך שיוצא שלי ולבעלי יש שני אחים (למחצה) משותפים. בעלי סיפר לי בעבר שהוטרד מינית בגיל 4 על ידי גבר מזדמן שהיה עם אמא שלו באותה התקופה כשהיא התגרשה מאבא שלו. לפני חודש בעלי נפרד מימני ללא סיבות מוצדקות. באותו היום אחותי בת 13 סיפרה לי שהוא הטריד אותה מינית (נגע לה בחזה מתחת לחולצה ופעם אחת מתחת לתחתון ללא חדירת הצבעות). 5 פעמים בהזדמניות שונות. בזמן שהייתה עוזרת לו להרדים את הילד שלנו כי אני עבדתי עד שעות מאוחרות. כששאלתי הוא התוודה ואמר לי שזה לא היה "בקטע מיני" שזה לא עורר אותו מינית בשום צורה שהיא סיפרה לו שהיא הייתה לבד ואף אחד לא הקשיב לה. שזה היה בשביל "לשבור את הקרח בינהם". סיפר לה על ההטרדה שהוא עבר בילדותו שהרגיש בידיוק כמוה. שזה "היה נירא שסבבה לה " (למרות שהתנגדה הרבה) הסביר שכשהיד שלו הייתה בתחתון הוא הבין שזה חולני ולא עשה יותר כלום. כל הסיפור התגלה חודשיים אחרי פעם הרחוקה שזה קרה. כמובן שהוא כבר עצור והכל הגופים מעורבים אני מנסה להבין מה הסיכוי שזה קשור להטרדה שהוא עבר ? או שזה בעצם בכל זאת פדופיליה שהייתה טמונה בו? תחדה רבה על התשובה

היי, רציתי לשאול אם יש שם לתכונה של בן אדם שמרגיש צורך/חובה להציל אנשים בחייו, למשל בזוגיות/חברים. תודה

הי אודי וכולן, כבר שנים רבות שאני באה לכאן, מנסה למצוא לי מקום, ללמוד איך להיות כאן, מחכה לתגובות על דברים שכתבתי, מחכה להודעות ולשיתופים שלכן, להודעות שלך אודי. לקח לי זמן להרגיש קצת חלק, להרגיש שיש לי מקום, לא לפחד לכתוב או להגיב, להיות קצת יותר ספונטנית ולהעז יותר להגיב ולכתוב, לא לפחד שרואים אותי. רציתי לומר תודה, לך אודי על המקום שאתה נותן, על ההתמדה וההתנדבות למעננו, על היכולת להבין ולגעת ולהשאר יציב ובטוח. ולכן בנות יקרות, תודה על שאתן כאן, שמזינות את קיומה של הקבוצה, שמכניסות אותי אל לבכן ואל מעט מהחיים שלכן, על תבונתכן הגדולה והיכולת להבין ולחמול. אני יודעת שלכל אחת מכן יש "מצרים" ומאחלת לכן לצאת ממנה לחופשי. חג שמח לכולכם. שלכם שירה

שירה יקרה תודה שאת כאן תודה שאת באה כמו שאת הכי יפה לך לקחת מקום תודה לך על היותך ושיהיה הכי קל שאפשר

מקסימה כמו תמיד עם מילים שנוגעות ישר למטרה כמו תמיד ומה כבר אני עשיתי או אמרתי כדי להקל עליך ,,, מאומה.. תובנות חשובות שכתבתי לך .? בכללי על כולן כל השאר מסכימה עימך שירה אהובה שאת... חג שמח עד כמה שרק מתאפשר.. חג חרות מהנה אוהבת חטולית .

שירה, המקום הזה אכן מדהים. נכון? תודה על הברכות..(מייחסת אותן גם אליי)טוב שאת נותנת לעצמך מקום פה.. חג שמח

אני כל כך מיואשת כל פגישה עם המטפל היא הכי מדהימה, הוא מחמיא לי ואומר לי כל כך הרבה דברים טובים אני יוצאת בהיי מטורף ואז יום אחר שוב הכל נשכח ואני מוצאת בחיים שלי פגמים ואומרת לעצמי שהוא לא יודע מי אני ושאני מפגרת וזה ככה כבר שנתיים ואני מיואשת מעצמי ואני כבר מפקפקת בו, אולי הוא לא טוב ולא קורא אותי כמו שצריך ולא עוזר לי למרות שהוא באמת מתאמץ למה הוא מחמיא לי כל הזמן? אני הולכת לעשות צעד מאוד מטורף בחיים שלי בקרוב והוא נותן לי הרגשה שאני אצליח ויש בי פחד ענק שאני לא אצליח והוא יבין סוף סוף שאני גרועה וכולם יבינו את זה באלי לחזור לחיים הקודמים שלי כל כך אני מאבדת תקווה

היי בריה במקומך הייתי מאמצת את מה שאומר המטפל שלך וגם מספרת לו על מה שכתבת כאן..לדעתי מאוד חשוב... חטולית

אני יכולה לומר רק שחבל...חבל שאת הודפת. נסי לראות ולהבין מניין האמירות שלו? בעניים אובייקטיביות יותר..כאילו אמר אותם על מישהו אחר.

אני חוששת לומר לו על עניין המחמאות כי מפחדת שהוא יפסיק עם זה והרבה פעמים זה נעים לי לשמוע מה הוא חושב עליי אבל לכל הטוב הזה יש מחיר ואני לא יודעת מה עדיף

באמת מרגיש קשה.. אבל נראה לי אולי, שהרצון להיות בשלמות בעיני עצמי ובעיני הסביבה (המטפל וכו') ולא להכיל מקום של פחות טוב בנפש הוא מיציר החרדה הגדול ביותר, עד שהוא לא נותן לקבל גם את הטוב שיש בך.. אם אנו נדע לקבל גם את הכישלון והחסר שבנו אנו נוכל להכיל כשילון ופחות נפחד מאיך יראו אותי- כן אני לא מושלמת מה יקרה אם אני יכשל- כן אני בן אדם וזה לגיטמי וכו'.. בהצלחה !! והכי חשוב כמו שאת עושה זה להילחם להיות אני ..בלי לרצות.. חג שמח

זמן מאתגר לכולנו אבל בכל זאת באתי לאומר לכם תודה שאתם כאן .. תומכים, מעודדים, נותנים איזה מילה טובה כדי שנרגיש פחות לבד. לוקחת אותכם איתי לליל הסדר ואנסה לדמיין שאתם יושבים איתי בשולחן ויהיה לי נעים בלב.. אודי יקר- תודה על המקום הזה, תודה על מילותייך.. מאחלת לכולכם חג חרות שמח ינשופים

הכי שיהיה שמח הכי אתך עם כולך אוהבת חיבוק ענק אביב

ינשופית מתוקה שלי כבר כתבתי למטה יותר על ההכנות לחג מאחלך לך את החג הזה לגאולה שלך אישית טובה ומבורכת חג שמח מתוקה חטולית

איזה יופי לקחת אותנו גם לליל הסדר!! אני חושבת שהפעם זה גם מתאים לאור המצב.;) מקסימה. חג שמח!

תודה אודי שכתבת שלא היה מכוון...ושאני חשובה לא פחות...השארתי את הרצון לחזור אליה בצד. לא יודעת מתי אצור איתה קשר שוב.... יהיה נורא אם אגיד שהשקט שהקורונה יצרה מתאים לי קצת??? הייתי אמורה לארח ונהיה רק אנחנו בלי לארח. וזה דווקא שקט כזה..שונה זה לפעמים טוב...לעצור את המירוץ. את ההרגשה שחייבים להזמין כי אין מי שיזמין אף שנה... אמנם דאגנו להם אבל יהיו לבד( חמי וחמותי הכוונה)... לא יודעת.אני כן מרגישה אווירה כזו של פסח כי מנקה ומחליפה כלים והקניות שהכל הכל חדש. בפסח לא משתמשים בשום תבלין, מלח, סוכר וכו. הכל הכל חדש. מנקים ומסיימים את החמץ..סוגרים את כלי החמץ ומוציאים כלי פסח. בקיצור בלאגן ובתוך כל זה כולם בתוך הבית...ולחץ שלא ישארו ביצים...ביצים אגב אנחנו תמיד קונים יותר לפני פסח כי בפסח אוכלים מהם המון.... ובקיצור. הרגשה של חג אבל לא חגיגית...הרגשה מוזרה....הרגשה של לדאוג לכולם, כל היום במטבח. ולפני החג הכי קשה כי כבר לא אוכלים במטבח אלא בפינה ו....לא משתמשים בתנור וכו כי מכשירים לפסח. מי שבבני ברק ממש מכה לדעתי....איך הם מתארגנים. זה המןן הכנה החג הזה..החג שאני הכי לא אוהבת בכללי. בכל מקרה...אני מרגישה הכי פחות חשובה, לשבת בפינה שלי...לדאוג לחג ולכולם. לשים אוכל במרפסת עם כפפות ומסכה להורים, לצעוק מרחוק...הזוי....ומורים שחושבים שנהפוך למורים לילד במקום הורים.. נאחס. אז אני רוצה להנות מהשקט. מחג שקט...בלי אורחים..מותר לנסות להנות ממה שיש?? הכי פחות חשובה בימים האלו. ....הכי פחות....וגם לא הכי חשובה בעבודה...מיותרת. יש המון תכנים לילדים צעירים. .....תחליף...לכלם יש תחליף.... קשה להסביר....תודה על ההקשבה( הקריאה) חג שמח עד כמה שניתן. תודה

את חשובה ואת בסדר גמור חבל שאת מרגישה כך תעשי לך חג שיהיה שמח עם המון יש גם לעצמך ....קחי רגע רק לעצמך לשמוע שיר שאת אוהבת לעשות מדיטציה סתם לשתות קפה עם עצמך ... אתך אביב

לא מרגישה חג ולא את אוירת החג מכריחה את עצמי כן להיות במקום שזוכר שיש חג עצוב חג של בודדים ... ואני לא מדברת על משפחות גרעיניות שגרות באותו בית מדברת על האנשים הבודדים שהשנה הופכים להיות עוד יותר בודדים אבל לא לבד בבדידותם אנשים בזוג אנשים בבדידות אנשים .... חג עצוב ....ומאתגר ובנימה האישית ....אני בזוג ..לא ראיתי את ילדיי כבר כמעט חודשיים ....מפוזרים כל אחד בפינתו ....ועצוב .... אמא בחג לבד ....ועם כל הכעס שלי כלפייה מעולם לא השארנו את אמא לבד ... והפחד שאולי חס וחלילה לא אזכה לראות אותה שוב .. ובכל זאת אני יערוך חג כמו שצריך וינסה לצקת לתוכו תוכן חיובי של חג ...כי רק ככה אפשר לעבור את החג הזה בשלום . וגם כאן סגור לזמן ארוך....אז ... אז מאחלת לכם חג ...כזה שיהיה בו גם שמחה גם אם בהתחלה לא אמיתית שבכל זאת תצליחו להיות מאושרים עם היש ולא להאחז באין ... אתכם בלב אביב

אביב אהובה, אכן, אווירה מוזרה והחג נראה קצת לא קשור. ודאי מאוד קשה שלא ראית את ילדייך כל כך הרבה זמן. וקשה גם לי לחשוב על הבודדים. כמה קשיים מציפה התקופה הזאת, כמה סוגיות של יחסים במשפחה (פוגעת), כמה כעסים.... אני מרגישה שטוב לי כך לא לראות את המשפחה, לא מתגעגעת ומעדיפה כך, מה שגורם לי להרגיש מיד בת איומה. בכלל, התקופה הזו שמאפשרת הצטמצמות וסגירה ומעלה הרבה רגשות שאין להם שמות בכלל... נדמה לי שהתנתקתי לגמרי.. מאחלת לך שתפיקי את המיטב מהחג הזה ושתצאי לחרות מכבלי הנפש. שלך מכל הלב שירה.

אביב יקרה, אני חושבת שפעם ראשונה שאני קצת שומעת ממך על המשפחה המצומצמת...הילדים גדולים? נשואים? למה חודשיים ללא הילדים? רק אם מתאים לך לענות. אצלנו 3 בנים איתנו בבית... וההורים פעם ראשונה לבד. אמנם בזוג אבל לבד. וגם דל בעלי ככה. אבל יד לי 2 דודות אלמנות והן לבד ממש...כן חג בודד זה קשה..שיהיה חג שמח עד כמה שניתן. איתך

את השלבשל הבת הרעה עברתי מזמן וצימצמתי כמעט מגע לחלוטין. ...כמה ואיך שנכון לי אבל מאוד מוכר תשמרי עלייך יקרה אל תוותרי עלייך חיבוק ענק אביב

האמת שמשתדלת לשמור על עצמי כאן במרחב הוירטואלי וכן פחות נותנת פרטים מזהים. בכל מקרה כבר אמרתי לא פעם שאצלי כל הציפורים כמעט עזבו את הקן .. כולם במערכות יחסים כאלה ואחרות יותר או פחות ממוסדות .....בעיני נישואים פחות חשוב יותר חשוב איכות הקשר שיש להם ....ונראה לי שבנקודה הזו עשינו עבודה טובה בבית ... אף אחד מהם לא גר קרוב אלי כולם מפוזרים ברחבי הארץ .... הלא ניפגשנו נובע מאילוצי החיים /קורונה די החמרנו בשלב שהבנו לאן זה הולך במטרה לשמור עלי ועל בעלי . תודה על מילותייך בתקווה שנזכה לימים טובים יותר אביב

החג אומנם נותק מהילדים מהנכדים...לא ראיתי אותם ולא חיבקתי אותם עוד מלפני פורים כשהודיעו שלא יתקיימו כל תהלוכות הרחוב בתיפושות.... אבל כן..מצב לא פשוט בכללללל.. את אמי אני מביאה אלי כל שישי שבת ולא מוותרת ..יש לי אישור מפקוד העורף...מפיני שהיא כבר זקנה ובעלת מחלות כרוניות שאינן מאפשרות להשאיר אותה בבית לבד ויהי מה.. וכך גם לגבי החג..לא תהיה לבד בשום אופן... מערב החג עד מוצאי החג תהיה אצלי בבית .אסור לקחת עימה סיכונים כבר ביקרנו די והותר בבתי חולים.. מה גם שבכלל אינה יוצאת מהבית כבר מעל לחודשיים... ואני מאוד משתדלת כל הזמן לדאוג שתהיה במצב רוח טוב.. מתחילה כבר לבשל לחג בצורה הכי מצוצמת שאי פעם בישלתי והכנתי אבר... ושמה מוזיקה ברקע כדי ך להעלות את המצב רוח בכללי..מרומם ומשמח...ח למה לא,? כמובן שהבנים שלי איש איש לביתו עם משפחתו ולומר משו באמת ובכנות... כבר מזמן ייחלתי להפוגה הזו מכל האירוח .ומכל הריצות אחרי קניות ובישולים לכל העולם ואמא,שלו גם !!! מאמינה שכעת יותר מנוחה ( בתקווה שכך יהיה ) אוכל גמני להתרווח יותר ולהייות לחוצה פחות .... מאחלת לכולן כאן פסח רגוע ושליו ..תהנו מהמנוחה הכפויה היא נהדרת וגם לך אודי פסח רגוע ושמח עד כמה שרק ניתן חטולית

אביב יקרה לא קל.. פסח.. בבדידות... ריחוק מילדים ומאמא... כן עצוב ומאתגר.. ויחד עם זה את תמיד מסתכלת גם בטוב, במה שיש... אני לא יודעת אם את יודעת אבל בכל שיתוף שלך אני רואה צמיחה ואני מתחזקת מהדרך שלך!! באמת את השראה בשבילי. ינשופים

חדשה - לראשונה הצטרפתי לקבוצת רכישה של חברים מהשכונה. עד מאה מטרים מהבית :-) בשותף. דברים שצומחים. תרתי. עידן הקורונה. הזדמנות למרחק שמקרב. למיני מקס. סוריקטה

אני מנסה להיות חזקה אבל יש רגעי שבירה הלימודים המכוונים האלה עם המצלמה שחודרת לי לתוך הנשמה הורגת אותי זה פשוט לא נסבל עד כדי לחץ בנשמה מצאתי את עצמי חושפת את עצמי עד העצם כדי שיבינו שאני לא יכולה טלא מסוגלת להיות עם מצלמות פתוחות כל הזמן במיוחד שמקליטים את השיעור ....כולל צילומי הסטודנטים ...זה נורא פשוט נורא הלחץ משפיע לי על הריאות בתוספת מזג האויר אני פשוט מרגישה רע שזה יגמר כבר .....נאחזת נושמת מנסה להיות יצירתית אבל מרגישה שאין ניקוז ללחץ שגובר גם אם מדברת עליו אף אחד לא באמת יכול לקחת אותו מאף אחד . תודה על המקום

אביב יקרה, זה באמת מאוד קשה ומדברייך אני מבינה שאינך יכולה להיות "צופה שקטה". כשיש ישיבות זום בעבודה למשל אני לא מאפשרת תמונת וידאו שלי, יכולה להקשיב לדבר ולראות מי שבוחר גם להיראות... מאחלת לך בריאות טובה וימים קלים יותר. איתך שירה

אביב יקרה ממש לא פשוט הטריגרים... זה מערער ומציף אני מבינה מקווה שתצליחי לאסוף ולשחרר את הלחץ הגובר לפעמים רק זמן עוזר והרבה סבלנות איתך בלב אוהבת, ינשופים

יש חובת מצלמות פתוחות דיונים רפרטים להעביר באמת שכבר הסברתי וחשפתי עד העצם ועדין זה מרגיש כאילו 30 זוגות עיניים לוטשות בך מבט בגלל שגם עובדת מהבית הבית הפל להיות מקום לא מוגן תודה על מילותייך שימרי עלייך עביב

תודה על מילותייך ואת יודעת את דעתי לא לוותר גם שקשה האין יותר גרוע מהיש החלקי וכן זה קשה להתרגל לחלקיות הזאת חיבוק אביב

מובן כל כך... לאמר לך שאיתך..להבדיל יש לי בן שהמקוון ממש לא מתאים לו. וכשאמרו למלא משוב הוא כתב שהדבר היחיד שבסדר לו בלימוד הזה זה החברים שמדברים איתו...עצוב.הוא פשוט לא מסוגל. ..

הם לא מאפשרים כל שיעור זה מלחמה להסביר למה... . ותודה איש יקר פשוט תודה

טיפול בוידיאו.... אבל זה החריף את המצב הקטנים לא מבינים זה גרם למצוקה . אמרו שוב ושוב שהיא לא המטפלת שהיא לא אמיתית עכשיו מנסה לאסוף אותנו ומתקשה אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו.... חייבת לתפקד ולהתמודד . האתגרים בעבודה...מחסור בציוד מגן... יחד עם מה שהיה היום- בלתי נסבל. אני מוותרת על טיפול... אני מתקשה לשאת את הכל... עדיף ניתוק..

ינשופי, קוראת אותך, קוראת את הבנות האחרות - אביב, שירה, במבי והקושי עם הזכוכית. וחשבתי לי כמה מוכר עולם החרדות הדיסוציאטיביות מסוג הדראליזציה והדפרסונליזציה. איכשהו אני חושבת שיש קשר לכך. החוסר בציוד מגן בתפקיד חיוני כמו שלך מרגיז ממש. אבל ממש. ינשופי - פליז. יש קול נוסף. אולי כזה שהקול האחר גובר עליו, אבל יש קול נוסף. בטח להישאר, בטח להתמיד. בקשר. עם הקושי. אוהבת'ותך סוריקטה

סוריקיטה יקרה תודה שאת כאן ומרגיעה אני צריכה לשבת עם עצמי ועם החלקים שבתוכי ולהחליט מה שנכון לנו...

תקופה מאתגרת מאוד.....יש לי בת דודה אחות בניו יורק. משפחה שהילדים גרים במנהטן....לא היה לה זמן לדבר איתי בכלל...הודעה בווטסאפ שקשה ושנשמור על עצמנו היו עקרי הדברים...אני מקווה וגם מאמינה שפה יש המון אנשים שיודעים לעזור ולטפל היטב במצבי לחץ....תדרשי מיגון!!!! זה א, ב ! ישנן צרות גדולות יותר...בתי חולים קורסים בחו"ל...למזלנו אנחנו עשינו מהלכים מהירים ורואים תוצאות הרבה פחות שחורות ממה שחזו....נקווה שימשיך כך. ובאשר לטיפול. אפשר גם לפעול על אוטומט אני חושבת שזאת תקופה לא להקל על עצמנו ואם הטיפול מקשה ככה לא להתעקש.....לפעמים הניתוק שומר עלינו...עליי העבודה תמיד שמרה! השגרה שמרה עליי...והייתי חייבת להפריד. ואני לא רואה בכך כל רע. אולי אוגי יאמר אחרת לא יודעת. אני חושבת שעדיף להקל....ולא להתאמץ בצד הטיפולי כרגע, לא בכל מחיר! שמרי על עצמך! בהצלחה ונקווה לימים רגועים יותר

ינשוף יקרה, כל כך מבינה.... מקווה שתצליחי להאסף ולהעזר בהמשך. שמרי על עצמך איתך, שירה

היי מיכל אני גם חושבת כמוך... שכרגע יש לי כוחות מצומצמות ואני צריכה אותם לעבודה מטפלת אמרה זה לא או/או... לא טוב שום דבר קיצוני... אולי נדבר בטלפון כמה דקות רק כדי לשמור על קשר..... האמת... אני מתלבטת כל כך.. תודה מיכלי על ההבנה ותמיכה

תודה שירה יקרה על ההבנה תודה שאת כאן

רציתי לספר על יום במדינה... איך נקרא לה? "מדינת המובינג" .. כן, נשמע סבבה. אחרי יום שלם בבית עם שלושת הילדים (הבעל עובד מהבית, כל היום בבית... זה ממש מלחיץ.. בהתחשב במצב שאני לא רוצה לפרט) הלכתי להביא פיצה. הוא נשאר בבית. זה היה ברור... אני לא יכולה לא ללכת לשום מקום לגמרי, לא לדבר עם אף אחד לגמרי... הגעתי לפיצה. עד שארזו אותה, התיישבתי על המדרגות שליד. מישהו צילם אותי. האם לדבר עם צוות טיפולי של הילדים בגן... עם מנחות בפרקטיקום בלימודים... עם "חברות" בלימודים (איזה חברות ואיזה .. איזה מנחות ואיזה...)... עם הורים... לא במדינה הזאת. ניכנסתי לקבוצה בפייסבוק. המליצו שם על הרבה ספרים. בנושא מסוים. שאולי כדאי שהם בעצמם יקראו על זה. יצאתי מהקבוצה. לילה טוב.

הי, משהו מעציב, בעיניי, שמאפיין את התקופה האחרונה (הימים האחרונים) הוא אנשים שעוזבים קבוצות, וגם הרבה אגרסיות בין חברים. גם תחושת רודפנות בעוצמות גבוהות יחסית של אנשים שהם בדרך כלל 'רגילים'. אנשים מגלים חולשות - יש לזה צד חיובי אם ישנה הקשבה או שיתוף או תחושת אמפתיה. ושלילי יותר אם נוצרת הרגשה של דחייה או פגיעה ישירה בעקב אכילס. בימים האחרונים, לצערי, אני רואה יותר מהאפשרות השנייה. וגם השלכה של חלקים יהירים. נעבור את זה. מקווה. סוריקטה

אבל כנראה...דלגת. לא היה מה לכתוב? לא שמת לב....אולי. נשארתי ברצון לחיבוק עוטף. והודעה מיותמת.. מיותרת. לא מאמינה איזו רגשי אני... אז לא המטפלת נמצאת ולא אתה....לא נורא. ובנוסף היה לי יום הולדת נשכחת.. באסה. הקורונה יותר חשובה עכשיו. ..

הי מיכל, יכול להיות שגם אני כתבתי לך פחות. אבל קראתי הכל. את חשובה עכשיו ועוד איך. ימים מבלבלים... מאחלת לך לחזור גם לחיבוקים האמיתיים שחסרים לך כל כך. שלך בלבביות, סוריקטה

מיכל יקרה ראיתי את ההודעה שנשארה מיותמת ובטוחה שלגמרי בטעות.. ובכל זאת מבאס אני בטוחה. רוצה לאחל לך יום הולדת שמח, הרבה בריאות, שתמשיכי לקטוף את פירות הטיפול שעמלת עליו כל כך קשה, ולהתמודד עם קשיי השיגרה (גם זו המאוד מאתגרת עכשיו). שתזכי להרבה אהבה מהסביבה ונחת מהמשפחה וגם לאהבה מעצמך. מחבקת מרחוק, שירה

את דווקא זכרת והזכרת ;) ונתת לי הרגשה ממש טובה שכתבת לי..על היום של האביב. לא יודעת...ימים כאלה משונים...משונה ושונה. ולא רואים את הסוף של זה....פתאום ההורים נעשו עיקר..הרבה השתנה לי מולם.. פחות כעס יותר חמלה...מוזר.

שירה יקרה! תודה רבה! תקופה מאתגרת לכולנו. שיעבור מהר ובקלות. בריאות

את יודעת מיכל, המון בדיחות רצות עכשיו. אולי כבר ראית - הסרטון המפורסם של המיניונים, שתיכף אקשר אליו, רץ כשהקטנצ'יק הקונדס אמור להיות הצד של המורים והגננות והשני - הורים בבידוד. קבלי - https://www.youtube.com/watch?v=yDsMZn3olFw סוריקטה

ואני בכלל התכוונתי להורים האישיים שלי....לא להורי הגן. ;) מצחיק אבל יש בזה משהו...הם לומדים מהו חינוך.

כמו שאתה אומר לנו

הי אודי וכולם, מצטרפת גם - מניחה שאתה ועמיתך וסובביך חכמים מספיקים וצנועים מספיק וממושמעים דיים כדי לשמור על עצמם. אנשים קרובים לי, או מוכרים לי - חלקם רופאים. חלקם רופאים בתחום הנפש. מסתובבים במחלקות בתי חולים, אפילו אחד מהם עובד בבית חולים שהוגדר כבית חולים קורונה. הם חשופים. אני יודעת על מי שנכנס לבידוד עקב כך. כולם בסדר ומרגישים טוב. הם יודעים להיכנס לתפקיד, וגם למדתי מהם לשמור על קור רוח. הם יודעים גם פחות, גם זה קורה. בני אדם סך הכל. ההורים שלנו גם הם מבוגרים, עם מחלות רקע. ואולי בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. חושבת שאני מצליחה להפריד בין מה שיש לי שליטה בו לבין מה שפחות. תקופה מעניינת מאד. סוריקטה

קוראת אותך שמחה לשמוע שאת מצליחה לשמור על ההפרדה ויחד עם זאת חושבת עלייך המון על הבידוד והבדידות על החג שבא ומביא איתח רוחות קרות עוד יותר ועל האפשרות עכשיו להתכנס עוד יותר פנימה מבלי לחשוש מבלי להרגיש שונה סוג של חופש להיות את ... והאמת שקצת גם דואגת לך שתדעי גם לעשות את ההפרדה בן התכנסות נכונה לבן בריחה פנימה שמחה לראותך כאן חיבוק אביב

.... וואוו.. אני מרגישה איך לאט לאט נגמר לי כל הכוח. גם הרזרבי... ... זה כל כך בלתי אפשרי... .. ואני כל כך מנסה.. גם אמא צביה מנסה... ... אתמול ,שוב נסעתי עד הקליניקה שלה וחיכיתי... ידעתי שהיא מגיעה ב 16:00 .. אני יודעת שביום ראשון ,אני הראשונה אחרי ההפסקה שהיא לוקחת לעצמה מעבודה של לפני הצהריים.. ...חיכיתי וחיכיתי..קצת במתח ..ידעתי שזה יותר מ 100 מטר.. אבל ידעתי שאני חייבת לראות אותה ממש ממש שלא דרך זכוכית האייפון... .... לא ראיתי אותה... .. כשדיברנו דרך הדבר המעצבן הזה היא אמרה לי שהיא הקדימה הפעם.. התחלתי לבכות... הרגשתי שזהו..לא יכולה יותר... ... ודווקא היא כל כך מנסה.... איזה קטע.. היא ישבה על הספה איפה שאני תמיד נמצאת.. היא עשתה לי סיור וירטואלי דרך האייפון.. אולי ניסתה להזכיר לי איך החדר נראה... ... בגלל המצב ההזוי הזה אנחנו מדברות דרך הוידאו של הוואטסאפ 5 פעמים בשבוע. מראשון עד שישי.. אבל איכשהו זה כזה לא מרגיש... לא יודעת אם אני מובנת.. כל כך הרבה פעמים אמרתי לה שזה לא עוזר. זה לא זה... .. אני לא בנויה לדבר הזה.. אין לי את היכולת הזו לדבר איתה דרך הזכוכית... זה לא זה... זה זכוכית... זכוכית ...נמצאת בכלוב ורואה את אמא צביה דרך זכוכית.. ... מרגישה שלאט לאט נגמר לי החמצן

הי אודי ובמבי גם, "אבל היי גם כאן וירטואלי" (ויותר) אהבתי. וגם את ההבטחה שדברים יחזרו לתיקונם. ושוב, מעניין שיש משהו ב'זכוכית' הזו שאני דווקא מרגישה שמגן עליי. אולי. לפעמים. מבלבל - יש בזה משהו. סוריקטה

הי לכולם . אולי מה שארשום ייתן לכם כוח ותקווה מאוד קשה לנו המפורקים הדיסוציאטיבים לעשות את הפגישות המרוחקות האלו שבוע שעבר עברתי ממש משבר אחרי שחודש וחצי אני ככה ....ההבנה שזה מה שיש כרגע ואולי לעוד המון המון זמן הייתה לי מאוד קשה עד רצון לאקטינג אווט .... ואז הגיע ההבנה שאם זאת הפלטפורמה נמצא ממנה את מה שאפשר בחנתי עם עצמי ועם חלקי מה קשה ושלחנו למטפלת ....אבל גם הבנתי מה אני צריכה לעשות כדי שלכולנו יהיה נוח וטוב בשיח סביבה בטוחה .... אז כן שירה קשה לך לייצר שיחה בטוחה ופרטיות בבית ...האם ניתן לעשות את השיחה ברכב מוגף לי אין ילדים בבית אז אני מוצאת את הפרטיות אבל יחד עם זאת ההרגשה לא הייתה מתאימה אז היום קמנו התלבשנו כולל נעליים והלכנו למטפלת ... ואני כותבת אנחנו כי זה היה מיועד לקטנים ... ילדים קטנים צריכים ייציבות טיקסיות משהו קבוע ... אז הלכתי למטפלת כדי לייצור משהו דומה לרגיל שמתי שתי כסאות זה מול זה שעל הכסא של המטפלת ישב הטלפון לשיחה בוואטספ בשלב מסויים הבנו שהם הקטנים לא מצליחים להגיע לשיח ....בובה מהצד של המטפלת עשתה את העבודה בסוף התחבקנו וירטואלית וכדי שהיא לא תעלם שוב ...עשיתי את הטקס שאנחנו קמים אומרים שלום והיא נשארת בקליניקה כשחזרנו זה כבר היה הבית שלנו מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי הכי חשוב שתייצרו לכן סביבה בטוחה כזו שכול החלקים ירגישו בטוח ומוגן חייבים בתוך הסביבה שיש לנו כי זה המצב ליצור מיכל חדש כזה שיתאים לכל חלקי הנפש וגם למטפל ... מקווה שזה יעזור למישהו כאן במבי נעלם קולך שוב ...חיבוק של כוח לדעתי למרות הקושי אסור לוותר על הטיפול העולם עכשיו בזמן טראומה ...לא לקבל עזרה למרות שיש לנו אותה היום ינציח שוב את המקום של היינו שם לבד אף אחד לא עזר ראו ולא עשו כלום שירה אני דואגת לך בבקשה אהובה גם בימים אלו חפשי עזרה לאכילה ... תביני שאלו דפוסים ישנים שפוגעים רק בך והיום לא מגיע לך שיפגעו בך גם לא את עצמך . סוריקיטה מקווה שאת בטוב ומחזיקה מעמד בקושי ....לגבי היותי בבידוד ..כמו כל עם ישראל וכן היותי בסיכון והיות האנשים שאני מלווה בסיכון מגבירים אצלי את השמירה .אז החמרתי עם עצמי עוד לפני האיסורים שהגיעו עכשיו . יוצאת לעבודה ומה שחייב לא יותר שיהיה לכולם בריאות איתנה אוהבת אותכם שימרו עליכם לא רק מהקורונה ...גם מתוצאות הבידוד עשו ספורט בבית חבקו את עצמכם שימעו מוזיקה דברים מרחיבים את הנפש .. עם השגרה החדשה היא הבית אז בואו ננהג בבית כמו בשגרה .... אנחנו חזקים עברנו את פרעה(כל אחד והפרעה שלו) נעבור גם את זה אודי יקר שמור עלייך ותודה על היותך כאן אביב

הו כמה שאני מוזרה, כנראה, מעניין, כל כניסה לשיחה בקליניקה מרגישה מאיימת, כל כך מאיימת. עד היום. כל השנים. לעתים אני תוהה עדיין מה זה 'מקום בטוח'... בשיחה הוירטואלית, נו, גם אצלי הייתה כזאת בעידן הקורונה, ישבתי במקום הקבוע הלא בריא שלי בדירה, ודווקא הכאב הצורב, האלים והבלתי נישא כמעט של הכניסה לחדר הטיפולים (בדומה להרגשה של חרקירי) נחסך ממני. אבל אני בודדה ויש פרטיות לכאורה. לכאורה, כי הנפש עדיין מזמנת למקומות פרוצים, שמציצים לתוכם ונדחית בכל חלום. חשבתי על פטנטים אחרים שמתאימים לי אישית, בכל אופן. אולי אנסה בפעם הבאה. בהתאם למצב הנתון באותו רגע. עד היום ניסיתי לנהוג קרוב לשגרה. למשל, לארגן חפצים כמו שאני יוצאת איתם בבוקר, למרות שאין לי שום צורך או שימוש בהם. אבל שימור זיכרון כזה. כן, אני חושבת על איזה ספורט בבית. דלגית, סקווטים לאנג'ים, פלאנק ותרגילי מתיחות. כדור פיזיו. יש כמה בשורות פחות טובות. כן קשורות לקורונה בעקיפין. לא, אני לא חולה, גם לא באתי במגע עם חולה מאומת, משהו אחר. מקשיבה לציפורים בבוקר, צופה בפרחים, בחיפושיות, בלטאות - זו הדרך שלי. סוריקטה

מדהימה. רעיון מקסים. מאוד קשה ליצור מקום בטוח בבית עם ילדים ובעל מסתובב.. .פעם ניסיתי. אפילו שיחה לא יכולתי. מקווה שירה שתמצאי את הדרך...ואביב שאפו!!!

אביב יקרה, את כל כך יצירתית ומוצאת פתרונות ונלחמת ולא מוותרת. נוח לי כעת בלי, אני פוחדת שהשלווה המדומה שלי תופרע בשיחות. להיות סגורה באוטו מפחיד אותי כל כך. הוא הציע שידבר ואני אקליד.. אבל קודם צריך שתהיה הסכמה בין כל החלקים. ושאדע שלא יהיה מקום לעצמיים אחרים, מה שישאיר אותי דרוכה, ועוד שאדע שלא אראה את עצמי. שמרי על עצמך שלך שירה

הי כולם, נראה שאנחנו, ואני בפרט, לנו, ולי, יש הזדמנות לחקור מה מתחולל בנן בימים אלו (השונים באופן מסוים) מימים 'כתיקונם' - למשל, כנראה מסתמן, שברגיל הפעילות הגופנית שלי מוגזמת מידי, כך שאחרי הצהרים אני כבר במצב קריסה משולבת בתדירות גבוהה מאד של גלי חום. כעת, הפעילות מתונה יותר (עד כדי חצי). יש לי קצת כוח לתחביבים (מה שהיה אפס קודם) וגם הקטע עם המיניות מהבהב, מה שהיה קבור קודם. מעניין. סוריקטה

סוריקטה יפתי אין להשוות בין אדם שרגיל בפיעלות נמרצת של עבודה אסרטיבית ביומים איני צריכה להיות אסראיבית על מנת להתעייף...לצערי...המחלות שלי דואגות להפיל אותי את נשמעת מעט כמי שנפתחה דלת סתרים גנוזה לפניך...נהדר לדעתי המשיכי לחקור 😇😇 לדעתי תגיעי לעוד תובנות מעניינות חטולית

כבה היום להתראות, סוריקטה

סוריקטה אהובה, שמחה לשמוע על האביב המתעורר אצלך בתחביבים וגם בגוף. תספרי על התחביבים? שלך שירה

הי שירה, תחביבים הממממ - לא משהו חדש או מעבר למה שכבר סיפרתי כאן. בכל אופן רק הבהובים קטנטנים. אבל גם החיבור הראשון ראשון שהיה (אחרי שנתיים אינטנסיביות, אולי יותר של שיחות) חיבורון ששרד שביב שנייה היה התחלה של משהו. אולי יתפתח מכאן, אולי פחות. לילה טוב, סוריקטה

תודה חטולית, והמשיכי לשמור על עצמך. סוריקטה

שששששששששקט כאן... העולם נעצר מלכת מטוסים קורקעו, דלתות החנויות ניגפו העורקים הסואנים דוממו ואפ' בתי משפט דוללו מה שלא נחוץ לא קיים נפש חייה בחוץ - אין העולם דומם שומם אין לאן לברוח, כי בחוץ מסוכן יותר מבפנים.. מה העולם רוצה?? למה הוא עייף מלכת?? הרצון להתעסק במשהוא בכדי להשקיט משהוא בפנים נמוג, נזרוק רגע את המפריע האחרון לשקט הפנימי = הסלולר= המכשיר החכם שעושה אותך טיפש.. ואז שששקט אתה לבד עם עצמך.. מפחיד בהתחלה מבלבל ולא מוכר כן, אבל כניסה לעולם האמיתי לחוויה של עצמך להכיר את הצרכים האמיתים שלך לעשות באמת את מה שהלב שלך אומר ולשמוע את רחשי הכאב לנסות להבין לאן את הולך ומול מה אתה מתמודד... מי אתה ? בלי הריצות והרצון לרצות בלי רצון לסגור חשבון בלי לחכות ליום המחר תנשום עכשיו את הרגע המזוקק את החוייה של השניה ותודה לאלוהים על כל נשימה.. אוי כמה שזה כיף חבל שזה קורה רק בגלל וירוס קטנטן.. יום טוב ונעים לכולכם..

היי יקי נשמת עמוק ? חווית את הרגע המזוקק ? תרצה אולי להרחיב במילים מה נתנה לך החוויה הזו של שניה ...? חטולית

קשה להסביר, יש רגשות שהם לא מתקפלות במלים.. אבל ננסה, ההבדל בהגדרה הוא- שזה בין ללכת עם תחפושת לבין ללבוש את הלבוש שאתה אוהב רגיל ושגריתי אצלך.. וביותר, לחוש שאתה עושה את מה שהחלקים הפנמיים שלך באמת רוצים ולא מתוך כורח המציאות.. ומה זה נותן? ביטחון פנימי רוגע נפשי זהות ברורה ושליטה במה שקורה סביביך.. הרבה עושים מדטציה, מיניפולנס ועוד בכדי להגיע רגע המזוקק הזה.. תודה ויום טוב

אודי וכלם, מה שלומכם? איך אתם במצב המשונה שנכפה עלינו? כשהייתי אצלה בפעם האחרונה (זה נראה לפני המון זמן למרות שזה לא) אמרתי שאני שוקלת לחזור אליה...כמה אירוני, רצה הגורל והרחיק אותי מהטיפול יותר... לא יודעת, אולי זמן לחשוב עם עצמי מה אני באמת רוצה...בכל אופן באופן מאוד מאוד משונה אני רגועה..מנקה לפסח, יותר עסוקה בלימודים של הצעיר שממש ממש מתקשה עם המקוון הזה.די מרגיז..לילדים מתקשים זה מכה!! במיוחד שהמורים הפרטיים כבר לא יכולים כרגע לעזור. בהתחלה הייתי באטרף עם כלם בבית. ולאט נכנסה מעין שיגרה אחרת....בכל מקרה מאוד מוזר שפשוט כל הבעיות שלי והרחמים העצמיים נשכחו להם....פתאום הפכו לשוליים.....ישנן צרות גדולות יותר??? חושבת עליה איך היא מסתדרת..איך מקיימים מפגשים פסיכולוגיים? בוידאו? מבאס....ואולי יש כאלה שבכלל לא רוצים....האם הלחץ גדל או קטן בתקופה הזאת?? אצלך אודי בוודאי גדל בגלל בי"ח. ...לא יודעת.כ"כ רוצה לשאול לשלומה. לא מעיזה. אני בעצם לא מטופלת רשמית כבר....וכאילו חזרתי ל2 מפגשים לפני הקורונה...ורציתי לחזור.. וכבר לא יודעת כלום....העבודה שלי עכשיו גם מוזרה מאוד..מתגעגעת למגע והחיבוק עם הילדים. ...החיבור הזה קשה דרך המסכים..... צוחקים המון בבית על המצב....מריצים בדיחות.. ...ודאגה להורים משני הצדדים שאני לא רגילה לה.....תמיד חשבתי שיסתדרו להם כמו שאני הסתדרתי בלעדיהם. אבל זה לא ככה....דם סמיך ממים.....לא יודעת מה אני רוצה לומר. אולי געגוע של חיבוק...חיבוק ילדים...עמוק כזה..חזק. שהם רצים לקראתי עם התיק תלוי על הכתף.....חסר לי. העיקר שנהיה בריאים. תשמרו על עצמכם! גם אתה אודי! זמן של התנדבות אבל קצת מלחיצה ההתנדבות עכשיו...מנסים גם את זה....

הי אודי וכולן, המצב הזה הזה איכשהו מתאים למצב הנפשי שלי, לצורך להתבודד, לא להרגיש לא מספיק או לא בסדר כל הזמן, לא לרוץ, להוריד פעילות. להיות שקטה. אני כל כך שקטה אפילו לעצמי. אני קצת קהה מרגישה איך במרווח הזה ביני לביני קורים דברים בלי שאני בכלל מחוברת אליהם. בינתיים אני לא מצליחה להתאים את הטיפול לרוח התקופה. אין לי פרטיות וקשה לי להתחבר לְז׳אנר של טיפול אונליין. למרוץ שכבר עשיתי את זה בעבר. לא, זה לא אותו הדבר בכלל. בינתיים מה שגורם לי לתסכול גדול הוא העיסוק באוכל. כחלק מהמצב הבית רעב יותר, רעב כל הזמן, בא להם ככה וככה, והמטבח פעיל ללא הרף, ערמות של כלים, ריחות של אוכל. זה קשה לי מאוד ומביא אותי לא אחת לדמעות. ככל שאני מתעסקת יותר באוכל כך אני אוכלת פחות, יש לי בחילות, אני מנסה לא לשבת לארוחות אבל לפעמים זה בלתי נמנע וכשילד בן תשע אומר אמא לא אוכלת כלום אני חייבת להוכיח ההיפך ולהחזיק את האוכל עד שאפשר לקום מהשולחן. ומה שלומך אודי? מניחה שאתה עובד באינטנסיביות בבית החולים. שמור על עצמך. שירה

היי שירה, גם אצלי אוכלים המון. ואני הפוך ממך..אוכלת איתם ובלעדיהם. נורא!!! תנסי לתת להם זמנים קבועים לארוחות. ושהמטבח לא פתוח 24/7 מי שרוצה שיקח לעצמו ושינקה אחריו..אנחנו לא משרתות שלהם! מבינה. מצב משונה לכולנו. איתך יקרה.

את יודעת, שירה, הימים האלה - אומרים עליהם שהם שעתם של האינטרוברטים. בעיניי, ימים מעניינים מאד, ועוד ייכתב עליהם המון, ויונותחו רבות מבחינות מגוונות, כך משערת. הקטע עם האוכל, התחושה של ההתעסקות סביבו כל הזמן מאפיין המון משפחות. מניחה שאין באמירה משהו מנחם או מועיל עבורך. מיכל, אולי העלתה רעיון יפה מתוך חוויתה עם המשפחה. דמעות יכולות להיות חיבור או שחרור. אותן דמעות שסיפרת שלא יוצאות. ואולי זו אינה התפרצות הדמעות הענקית אותה אנחנו מדמיינות, זו שבמחשבתינו אין איש שיוכל להכיל. ילד בן תשע, וגם ילד קטן יותר - רואה. שווה להקשיב לו. מאמינה שהוא איכשהו גם מבין שאת מתרוקנת מייד אחר כך. את אמא מקשיבה. אולי דרכו תוכלי להתחבר לחמלה לילדה שהיא חלק ממך. הפגישות הוירטואליות - מנסה לחשוב על מיקום אפשרי, מרכך ואינטימי חלופי. חשבתי על הפסנתר, שהוא יכול להיות ידיד - האם הוא בחדר נפרד? אולי לא חכמה או מגובשת מספיק הבוקר, וניסיתי כמה מילים כהתחלה של כיוון. שלך, סוריקטה

שירה אהובה אכן ימים שכאלה משונים במיוחד אצלי שאיני יכולה לצאת מהבית בגלל מחלות כרוניות...קשה ... אוכל...לגמרי מבינה אותך. לא פשוט בכלל.. אצלי הנושא של האוכל כשאני לבד..ממש גרוע..כל היום מנשנשת... וילדים אינם מתרוצצים בין הרגלים..כמה חבל היה יכול להיות יותר נחמד לא יכולה עם השקט הזה כמוך..כל היום כמעט מול החדשות ..וכמובן בווצאפ.. שירה אהובה מבינה שכל המצב מאוד קשה לך ושיחות הטלפון באשר הן לא מדבר אליך... אני בעת הזו מעדיפה שיחה אפילו של מחצית השעה עם המטפלת ולא להיות לגמרי מנותקת.. מקווה שימים אלו יחלפו כהרף עין ... ומכאן שולחת לך חיבוק רך ונעים אם לא מפריע לך עד הפעם הבאה חטולית

חכמה ומגובשת כתמיד! מוצאת נחמה במילים שלך וביכולת להבין אותי... סוריקטה יקרה, אכן שעתם של המופנמים ומשהו בי שמח (לא יפה, אני יודעת ובכל כל זאת העוצר הזה נותן לי שקט יחסי) הפסנתר במרכז הבית... ואת יודעת מה? הוא הציע שאשים אוזניות ואקליד את התשובות ורק הוא ידבר. בינתיים אני פוחדת שהשיחות ירעו את מצבי, בלי אינטימיות בלי כל המימדים. איך אץ מסתדרת? את מקיימת שיחות בסקייפ? תודה שירה

תודה מיכל, על ההבנה. ניסיתי זמני ארוחות אבל אני חלשה מדי מכדי לעמוד בפני בא לי משהו או לא יודע מה בא לי או מה יש... שלך שירה

הי אודי, אניח שמדובר במאמר שלך להלן (?) https://www.mutuality.co.il/blank-1 אני על זה, (קוראת), סוריקטה

איפה הקישור ? חטולית

הי לכם, איזה קטע... אני מוצאת את עצמי נצמדת לכותרת הזו כולל שלושת סימני הקריאה משתי סיבות . האחת היא כמובן בגלל שזו תחושה שקיימת בי. סיבה נוספת והזוייה ,בגלל שכבר פעמיים שלחתי הודעה עם הכותרת הזו בדיוק והתוכנה של המערכת איפשרה את משלוח ההודעות... .... קטע... באופן מטאפורי, אני מנסה להצמד לשאריות של שיגרה כמו בלון הליום שמנסה בכל כוחו להחזיק במשהו לפני שיאבד אי שם במרומים.. לא תאמינו אבל אני כותבת לי כל יום איזה יום היום.... אם לא אכתוב אולי כבר לא אדע ...יום ראשון הוא כמו חמישי,שישי דומה לשני... הבוקר דומה לערב .. הכל כבר מתבלבל... לפעמים אני מסתכלת על הירח ,מקווה שהוא כן זוכר לשנות את צורתו כפי שעשה עד עכשיו... ... מסתכלת על הציפורים בתקווה שימשיכו להתעופף ולא יתחילו פתאום לזחול ,ללכת כמו חתול... ... מסתכלת על העצים בתקווה שהשורשים שלהם לא ייעקרו מהאדמה ואראה אותם לפתע צועדים על המדרכה,הכביש וכל השטח שהתפנה מבני אדם... ... בני אדם עכשיו סגורים בכלובים ... כל אדם בכלובו... .. כלוב......כלוב....כלוב......כלוב..............

שלום לך במבי יקרה ואהובה, אולי משפט הפתיחה שבחרת יהא לך כמעין קמע? מעניין - אני מצליחה להרגיש בימים אלו את החירות שלי. ושומרת על הכללים, כמובן. אולי הכל יחסי. סוריקטה חיונית

במבי אהובה ויקרה מאוד !!! בכותרת שלך מעל 20 תווים.. !! וכמו תמיד את כותבת בצורה שמעלה בי חיוך 😀 אני בהסגר ומבינה שאין דרך אחרת לשמור על החיים היקרים שלנו...😀 הכלוב הזה רק ישמור גם על חייך היקרים אהובה..😀 כולי תקווה שהכל יסתיים בהקדם האפשרי עבור כולנו ונוכל לחזור לשיגרת החיים הרגילים..😀 איתך בהסגר הכפוי הזה עם חיוך וחיבוק וירוטאלי בלי אלכוהול....😀 שבת שלום שלווה ובטחון.. חטולית 🦄🦄🦄

ובהמשך להודעה שכתבתי - הי שוב, מתיש ושובר והרבה תעצומות להתעשת בימים כאלו. להרים את עצמנו. אני מנסה. ורואה ומשוחחת עם אנשים גם מתחום המקצועי, שאינם מטפלים שלי או משהו, אלא אנשים שאני מכירה - רופאים, אנשי נפש וכד' (גם בני אדם, מן הסתם) ומקשיבה לרגשותיהם. לכולנו מסובך. סוריקטה

סורקטה יפתי אין לי הרבה מילים אני כעת בהסגר..לא יכולה לצאת לשום מקום... אתמול עדיין יכולתי לצאת וגם ערכתי קניות..מול הבית עמד שוטר בדרגת קצין שהבדק כל מי שעובר ברחוב.. בסביבה שלי הכל שקט ורגוע..באמת אנשים מתהגים לפי התקן ...וגם כאלה בודדים שעושים כל שעולה על רוחם.. מתיחסת בהודעה זו גם לגבי הודעתך הקודמת חטולית

אין בה הרבה עליזות זה בטוח וכל דבר חייב חהשאר בפרופורציה אנחנו בסוג של מלחמה מלחמה על קיומינו כבני אדם זאת השעה כן להוציא את הכוחות לעזור לחלקים שקשה להיות בחמלה לעצמיינו ולאחרים ובהחלט לא לוותר ..... שיהיה סופש נפלא ואני שמחה שאת מדברת ויוצאת ושומרת עלייך אביב

הי בנות, כל אחת מכן, כפי שאני מצליחה להבין, עם מחלות רקע ובסיכון גבוה יחסית. אביב, חטולית, כל אחת מכן נמצאת עכשיו בסוג של בידוד? סוריקטה

אכן כן נמצאת בבידוד בגלל מצב בריאותי בסיכון שבוע טוב חטולית

בוקר אור לכולם, אומר כי איני אדישה, ממש ממש לא, וגם אחראית מאד, כדרכי, אבל שומרת על אריכות וקור רוח. אולי זו גישה טובה גם עבורי וגם עבור הסביבה. מקווה. מצליחה לראות את הדברים היפים והמעניינים. את הפתח שנוצר לכבוד הטבע. אחד האנשים הקרובים אליי, אלוף בראיית תהליכים, ידע לומר לי שכך מתפתחת פנדמיה ואת ההשלכות הצפויות שלה, בזהירות המתבקשת, הרבה לפני שזה תפס תאוצה אפילו גדולה יותר בתקשורת. להתראות, סוריקטה

מה היא חרדה בכלל ?! איך מתפתחת לה חרדה בנפש ? למה שני ילדים מאותו בית, אחד מגיב בחרדה על כלל דבר והשני אדיש ורגוע לנעשה סביבו? נראה לי כך: ראשית חרדה נועדה בעצם טיבעה כמנגון אזעקה אוטומטי שמופעל בעת מצוקה בכדי לשמור על האדם מפגעי הסביבה השונים, כך גם הפחד עובד רק שהוא יותר ממוקד.. איפה מתחילה הבעיה?! כשהחרדה מתפשטת לה ועוטפת את נפש מאבדת את הגיון ואת יכולת השיפוט זה עלול להיות סימן שאדם לא שופט את המציאות בעניים אובייקטיביות אלא יצר לעצמו משקפים חדשות שבהם הוא רואה - סכנה יום יומית וקיומית לפניו .. באו נזכור שבכולנו יש בסיס חרדתי כל שהוא הגורם לנו לשמור על היקר לנו.. אבל ברגע שהחרדה הופכת להיות אובססיבית ודבר קטן כגדול הוא רואה בעניו כעלול להפריעה לקיום שלו (כל אחד והקיום שלו)זהו חרדה קיומית.. החרדה מתחלקת בגדול לשלושה רבדים א. חרדה כוללנית ב. חרדה חברתית ג. וחרדה כתוצאה מPTSD -פוסט טראומה במצב הזה מצופה מאיתנו לתת ברקס ולחושב מהיכן זה בא לנו? מדוע אנו במקום הזה..? מה המניע והמזין של החרדה? אם יש לכם דעה בנושא אשמח לשמוע.. המשך יבאו חלק א'.. בהמשך ננסה לנתח מהיכן מגיעה החרדה ? ומה דרכי התמודדות איתה וכו'... תודה לכם שקראתם עד הלום היו חזקים בריאים ושלווים !!! נכתב על דעת עצמי ולא כעצה מקצועית כמובן... בתקוה שלא בלבלתי לכם מידי.. זה בעיקר עשה לי סדר בנפש..

הי יקי, יש כל מיני סוגים של חרדות. החרדות שמכירה את התמודדות איתן הן ברובן המכריע המורכבות מסוג הניתוקים ופחות פאניקה או היסטריה. רעידות או דפיקות לב וכד'. גם עייפות כבדה יכולה להיות תוצאה של חרדה, למשל. אציין שאני יכולה להיראות רגועה, אבל בהחלט לא אדישה. רק רציתי לשים אצבע על ההבדל. נדמה לי שאני שקטה מאד לפעמים, אבל לא אדישה. בדרך כלל מאד מקשיבה. אולי זה מוזר. סוריקטה

היי.. אז אביב. יפה בחוץ ואי אפשר ממש להנות ממנו...אבל כשיוצאת לקופ"ח לתרופות חודשיות או לקניות בסופר נחמד לראות...אפילו שכלם עוטי מסכות וכפפות...ונזהרים. אני גם שלווה עכשיו. שבוע שעבר עוד הייתי באטרף...אבל אין במילא מה לעשות. נכון??? ליל סדר מחלחל לאט שיהיה רק אנחנו...מזל שיש משפחה מצומצמת. בעל ילדים. אני תמיד נהנית איתם....נורא לומר שדווקא אני שמחה לליל סדר כזה??? בלי ההורים של בעלי. ..(עם שלי אף פעם לא עושה).... ובכלל יש מעין שלווה פנימית אצלי. קמה בבוקר ומתאפרת ומתלבשת ומסריטה לילדי הגן. מעבירה סרטונים...מעבירה קישורים. כן למרות שאמרו להפסיק עושה בקטנה...שלא יאכלו אותי המורים.....אבל בקטנה לא כמו שהיה קודם. . חושבת שחייבים קשר עם הילדים!!! אבל חושבת שזה לא פייר לא לשלם כשעובדים מהבית. זה כמו כל מי שעובד מהבית. האם הוא עובד חינם?? בסולידריית? לא!!! מי שאשם בהפסקת המקוון זה משרד האוצר ולא הסתדרות המורים ועצוב וכואב לי שאומרים שזה אנחנו אשמים...ממש לא. אנחנו כל כך רוצים קשר עם הילדים...טוב תחזיקו מעמד. איתכם.... והיום הזה הראשון של האביב( תודה סוריקטה יקרה איזה זיכרון!!! ) עבר בכייף. בשקט מתבקש...הודעות בווטסאפ ובפייסבוק וזהו...עבר.

מנסה לאסוף את עצמי וחלקי כדי לשתף... קשה לדעת איפה להתחיל עובדת כאחות- אין את המיגון המתאים. פחד להדבק. טיפול נפסק ובטלפון הולכים לאיבוד- אין את העיניים של המטפלת לקרקע והיא לא מצליחה להבדיל ביניינו בטלפון לכן וותרתי על טיפול... מחזיקה את עצמי בכוח ובמאמץ רב כאשר בפנים יש מצוקה שאני מנסה לההתעלם ממנו... תודה שאתה כאן אודי ואתם כאן בנות..

כל כך מבינה אותך זה נורא השילות האלה בטלפון בוידאו ובכל דרך אפשרית לדעתי עדיף שישאר קשר אחרת המחק הגדול יימחק לנו את הדמות שלה בכלל ותשמרי עלייך אוהבת חיבוק

מתוקה שלי חוסר ציוד מתאים רק על זה מדברים בנושא של בתי החולים וזה ממש פשע הציוד פשוט תקוע בסין גם עכשיו אמרו ... והטיפול..מבינה שעשית הכי טוב שיכולת ..למרות שהייתי חושבת עוד פעם אם זה נותן לך פתרון אמיתי חיבוק ענק מתוקה חטולית

ינשוף יקרה שמרי על עצמך, ממש בקו הראשון בחזית. אני מניחה שהאינטנסיביות בחוץ מסילה קצת את הדעת מהחזית שבפנים. שלך שירה

לא נסינו טיפול בוידיאו.... אני מפחדת שזה יערער את הקטנים יותר מדי וירצו אותה מאוד ויגרום למצוקה עוד יותר... ביינתיים אין טיפול ולרוב אני מצליחה לקחת פיקוד...

קודם אגיד שחסרה לי פתיחת השבוע שלך ושולחת לך מליון אנרגיות בריאות והדיאטנית וכן פותחת על זה שיח חדש כי הוא שיח חשוב ....הפרעת האכילה אחרי מה שעברנו כמו שכבר שיתפתי יש לי דיאטנית לטיפול בהפרעת האכילה ...מן הסתם השיח הוא טיפולי ממש כמו בטיפול רק שהוא ממוקד בהפרעה תוך כדי התהליך מעבר לצימצום התנהגויות פוגעות קרי צימצום ,בולמוס , הקאות וכו... יש לימוד ואפשרות להתנהגויות חדשות ...למשל לשים אודם לא קשור לאוכל קשור לגוף לזה שמותר לגוף להראות טוב ...וואוו זה קשה אפילו לכתוב אז השיח הוא כזה ....עולים המון תכנים גם של הפגיעה היו הצון התנגדויות ויש קונפליקטים בן החלקים במיוחד בן החלק הדכאוני המצמצם לבין החלק הבולמוסי למשל למדתי שחלק מההתמודדות שלי הייתה לאכול מתוק כדי להשתיק את הקול הדכאוני ...ככל שאני מרשה לקול הזה להגיע אני לא משתמשת במתוק הטיפול הוא לא להוריד במשקל הטיפול הוא לשנות את הדפוסים להרשות לעצמי להתחבר לגוף להעריך את עצמי כמו שצריך ....בשיחה הטלפונית עלה עניין הערך הבושה ....המילים של אמא שמחקו ..(יודעת אהובה וחיבוק גם לך ) ושיעורי בית למצוא דברים טובים עלי ....על מי שאני ....זה היה קשה אבל הצלחתי גם אם מחקתי את זה מהוואטספ ועכשיו שאני חושבת גם מחקתי מהתודעה ,😍 מן הסתך זה למשל יגיע לשיחה הבאה ונדבר על זה ...שאני לא זוכרת מה שלחתי ושמחקתי .... ומהשעוזר זה שאני לא הולכת לאוכל בימים אלו אני לא פוגעת בעצמי בגלל המתח האין רצפה ואין וודאות .... בהחלט מרגישה שצמחתי ושלדיאטנית חלק נכבד בתהליך כמו למטפלת . מקווה שזה מסביר יותר אביב

נשמע נהדר באמת חייבת להיות חזקה בכדי לעמוד במצבים האלה חטולית

הי אביב, בקצרה ארשום - מדהים הקטע עם האודם. וכן, כמה רק קשה לומר זאת. תודה גדולה על ההסבר והשיתוף :-) חתיכת מורכבות... בינתיים, סוריקטה

.... דייייי....... זה כבר מטורף לגמרי מה שקורה..... השיגרה השתגעה לגמרי... ... גם העבודה... היום.. הלילה... הקטע המצחיק הוא שרוצים להמשיך עם שעון החורף חודש נוסף.... כמו להרדים את האזרחים... תמשיכו לישון...תישנו עוד ועוד ועוד .. ואולי תמותו ואפילו לא תדעו ממה מתתם בגלל שאתם ישנים בשעון חורף קפוא שמקפיא ועוצר את הנשימה,הנשמה, יחסים בינאישיים, קשרים,כלכלה..הכל עוצר מלכת... גינות ציבוריות סגורות... .... עם אמא צביה זה......???? נהיה לי קטע הזוי כזה... הרי היא כבר לא מאפשרת לי להכנס אליה אלא רק דרך הוואטסאפ ( זה לא ממש היא אני יודעת שזה בגלל הקורונה) ומצאתי את עצמי כבר פעמיים נוסעת עד הקליניקה שלה ומשם מדברת איתה ( כשאני ברכב) אמא צביה אמרה לי שהיא לא תעזור ל'האכיל' את ...???? שזה הרסני עבורי...שזו פגיעה?? שחזור של... באמת החוויה העמוקה ביותר שלי זה כמו הילדה עם הגפרורים... אתמול הגעתי עם הרכב מוקדם יותר בגלל שידעתי שזה הזמן שהיא צריכה להגיע לקליניקה... ראיתי אותה על באמת הולכת לקליניקה... ....... דווקה בפעם הראשונה ' שנפגשנו' דרך הוידאו של הוואטסאפ היא כל כך ניסתה והתאמצה... ... אפילו שרה לי פתאום שיר ישן נושן שנשמע כמו שיר ערש ..כך אמרה לי וגם לי זה היה זכור כאיזה שיר ערש ישן... השיר נקרא: 'שם שועלים יש'.... ... והקטע הוא שהיא התבלבלה ושרה: שם שועלים יש,ילדתי שלי... ואני זכרתי שהמילים: שם שועלים יש ,ילד חן שלי.... וכשחזרתי הביתה כמובן פתחתי מיד והקדבתי שוב ושוב ושוב לשיר וגיליתי שהמילים קצת שונות ... ופתחתי בויקיפדיה... אתמול אמרתי לה מה שכתוב בויקיפדיה... זה היה קצת מביך עבורי... ..... רבתי איתה אתמול כל הזמן בגלל שהיא אמרה שאם אגיע שוב 'למפגש' ליד הקליניקה ,נפסיק באופן הזה -להפגש '... לא יכולה יותר.... ... כן סוריקטה אני יודעת שזה אביב ויש פריחה וצמיחה החורף משתלט עלי .... העננים ממש ממש מכסים את השמש וחונקים כל קרן אור שמבקשת להפציע...

רק להגיד לך תודה ולתת לך חיבוק זה כל כך קשה השיחות האלה בוידאו גם אני מתחרפנת מהם

במבי מתןקה אין שיגרה..ממש לא.. ולא..לא ממשיכים את שעון החורף לא אושר בממשלה.. ונכון דברים משתנים ולא יהיו כתמול שלשום אך הודיעו כעת בחדשות שכן יתאפשרו יציאות קטנות מהבית למרחקים קצרים לא שזה ממש המון פשוט להקשיב למה שמשנים בחדשות.. ולגבי אמא צביה באמת קשה ...מבינה אותך... לא הכל חשוך עדין לא ..רק יותר קשה מימים אחרים יגיעו עוד ימים חמים עם פריחה צבעונית וריחות נעימים שצובעים את הימים בשמחה ...רק עוד קצת חטולית

במבי אהובה מאוד מאתגר וקשה ולא מובן בכלל העולם החדש הזה שנכפה עלינו פתאום כאילו לא היה קשה מספיק קודם... גם אני אמורה לעבור לפגישות סקייפ אבל אין כאן בבית פרטיות ובכלל קשה לי עם שיחות מעבדה שכאלה כמה פעמים בראש נסעתי עד אליו להרגיש קרוב אבל לא עשיתי זאת ונשמע לי שאולי באמת אפשר כך להקטין את המרחק. האביב משתולל ובוער בפריחות וריחות וזמזום חרקים, כל כך לא קשור. איתך שירה

מאיזה מגיפה אתם הכי פוחדים ?? ממה באמת אנו חוששים ?? מגפה הבריאותית מגפה הכלכלית מגפה החברתית מגבה של הצפה רגשית מגפה של אי ודאות כללית מגפה של בידוד ותלות מגפה של שיעמום וחוסר סיפוק סתאאאם שהילדים עולים לך על הראש.. ומה עוד ??? תוסיפו אתם... אבל אני שואל את העצמי את מה ודאי היינו מורדים מהרשימה?!כן חוץ מהבריאות.. ושהיה לכולנו בריאות ושלווה..!!

הי יקי, מעניין. אני מרגישה כעת רגועה. בצנוע שלי. ערה למה שמתרחש. שומרת על הכללים. פעילה. שפויה. גם נחה. אז אולי לא הכל מגיפה. האביב התחיל רשמית (ומיכל, אני זוכרת). סוריקטה

ספרי לנו איך את עושה את זה ..? טיפים להתמודדות..

היי יקי.. נחמד שנכנסת לעשות בדק בית ..:)) נכון הייתי בלחצים עצומים כי אני מטבעי חרדתית.. אבל לאט לאט עם המטפלת שלי שעוזרת לי להכנס לרגיעה אני משתחררת מהפחדים.. נחמד שאתה מרגיש שלווה ורגיעה..🙂🙂 חטולית

טוב שיש למי לפרוק בפרט בימי טרופים אלו.. בהצלחה

מה שקורה עכשיו הכי קשה לי בעולם תחושה שהעולם בטירוף, כולם במצוקה, אני לא נבהלת מזה אלא יותר מכך שאף אחד לא יהיה שם בשבילי שהמטפל שלי עסוק בכל כך הרבה דברים ובכלל לא אכפת לו ממני שבוע שעבר ביטלתי לו בתירוץ שזה בגלל הקורונה שבעצם חשבתי לעצמי מה יש לו לשמוע אותי ואת הקשקושים שלי שהוא בטירוף משלו.. רשמתי לו הודעה רגועה שהכל בסדר אין לו בכלל מושג כמה בפנים אני נהרסת ובטוחה שהוא שכח אותי ואפילו לא השארתי לו סיבה לדאוג לי זה כואב לי כל כך וכל הוידיאו הזה.. זה לא בשבילי

הי בריה, מזכירה קצוות. מזכירה שגם אודי המליץ להשתדל להתגבר על האקטינג אאוט. סביר שזו השלכה. לא המטפל, כי אם חלקים בך. שמדברים, אולי, משהו מהעבר. במיוחד משום שאותה תחושה עוצמתית חוזרת על עצמה. העולם לא בטירוף טוטאלי. רואים הרבה אחווה ושותפות וכל מיני דברים יפיפיים ונפלאים שצצים. זו, אולי, הזדמנות טובה, בעיניי. סוריקטה

מרגישה כמוך כמעט.. מחכה לצלצול הטלפון שלי מהמטפלת שלי ..שבוע שעבר לא נפגשנו בעקבות הקורונה..חדרים קטנים..לא מתאים.. וגם אם העולם בחוץ משתגע לא חושבת שהמטפל שלך שכח ממך..ממש לא.. וכל הוידיאו הזה..לדעתי כן יכול לעזור ומאוד כך שאם חסמת את האפשרות הזו לדעתי חיזרי בך וכן אפשרי את השיחה לא תאמיני כמה תהיה מועילה לך חטולית

רוצה לדייק ... הכי טוב לבד לא בא היום ממקום של הסתרה הוא בא ממקום של איסוף וכוח .... אני באמת מסתדרת לא משתמשת בדפוסים ישנים ובשביל זה כן נעזרת במה שנראה לי נכון ועוזר .... למשל ...כן כדי לשמור על בריאותי הפיזית נמנעתי ללכת לדיאטנית אבל עשיתי איתה פגישה טלפונית של שעה ....כן זה מוזר לדבר עם הדיאטנית שעה בטלפון אבל בתכלס אנחנו גם מדברות שעה בפגישה ....וזה עזר ... גם קבעתי עוד פגישה איתה לעוד שבועיים משתדלת לשמור על שגרה .. מה שאומר שגם בימים שאני עובדת מהבית אני מתלבשת מסתדרת כמו ליום עבודה בחוץ ... והמטפלת ....היא נסעה לשלושה שבועות זה היו לדעתי התקופה הראשונה שלא הייתי כאן וגם לא היו לי תמיכות אחרות בגלל איזה טלטלה שהמערכת התומכת עוברת שלא בגללי ...כל כך הייתי גאה בעצמי שאני בסדר לא מתפרקת נהנית מההפוגה גם של חופשת הסמסטר ופשוט עושה דברים שדחיתי כמו לנקות את הבית -התרוץ פסח אחר כך היא חזרה כולנו בציפייה משמחת ואז יום לפני קיבלתי ממנה סמס שמסבירה לי היכן הייתה ולמרות שאין הנחיות ברורות של בידוד שאני יעשה את שיקול דעתי .....בחרתי לשמור על עצמי ולא ללכת זאת הייתה אחת ההחלטות הקשות אבל הנכונות בהמשך היא נכנסה לבידוד ....כשיצאה ממנו התחילו להבין יותר מה המצב ..ושוב החלטתי בקושי רב עם המון רצון וקונפליקט פנימי שלאור המצב - השבוע אני מוותרת היא המשיכה לעבוד רגיל מה שייצר כעס פנימי עלי שאני מונעת פגישה אבל הסכמה והבנה שזה הכי נכון עבור כולי (היה בני לבן חלקיי ממש דיון ) יש עוד גורמים בחיי כרגע שמעלים חרדה ראיונות עבודה של גדולים שדי נתקעו ....אירוע של אחת הבנות שהוא ארוע מאוד משמח אבל יוצא דופן בשבירת פרות קדושות -יש הרבה קונפליקטים סביבו בבית האנשים הרעים של היום ששוב מרימים ראש ויש פחד אמיתי שגורם לחרדה האם הפגיעה תהייה רק ברכוש או חס וחלילה בנפש. ומנסיון העבר הבנתי שהמערכות לא ממש רוצות או מסוגלות לטפל בזה. סמסטר מאוד לחוץ -עם בחירת עבודה שנוגעת עמוק בקישקה בנושא הבושה שכרגע חושבת בני לבני עם בהצגת העבודה אבחר לחשוף את עצמי כנפגעת גילוי עריות ולשבור את מסגרת הבושה הזו שעוטפת את הנשמה שלי . יחד עם כל זה אני חייבת לשמור על האנשים שאני מלווה כי הם בסיכון וחלק מהעבודה שלי עברה הבייתה ובתוך כל העמולה הזו אני די בסדר נעזרת בכוחחת הנפש שלי אחד לשני כן ערבות הדדית פנימית ....וגם במטפלת אבל במינונים ששומרים על תלות בריאה ולא הרסנית .... אז בגדול אני לא כאן לא כי אני בשתיקה רועמת אני לא כאן כי כמו שאמרתי כבר לפני ....הבנתי שאני יכולה לבד ....שאני בסדר ...למרות רגעי הכאוס כמו שאת אומרת סוריקטה הכלים של הטיפול מלמדים להאסף מהר יותר והכאוס ברור יותר. אוהבת אותכם שיהיה שבוע מקסים .... כאן בסביבה כמה שאני יכולה ...חיבוק לכל

עצם שאת כאן ולו במעט משמח מאוד את עיני...מה גם שקראתי את כל ההשתלשלות של התקדמותך..מעוררת רצון עז לברך אותך ולמחוא כף ... מייחלת גם לעצמי לעבור כזה תהליך הבראה ... את השראה עבורי תודה לך יקירה חטולית

הי אביב, שומרת על עצמך - זה יופי. מעניין אותי (רק אם את מוכנה לשתף) מה עובר בשיחה עם דיאטנית. בסדר גם אם תשמרי לעצמך, ואינך חייבת להסביר למה. אני מאד בעד להתחיל את היום כאילו הוא שגרה (למשל, התלבשות ליום עבודה) ולעשות את הדברים המוכרים, גם אם חל שינוי בסביבה החיצונית. מאמינה שזה טוב לנפש. עצוב מאד לשמוע על האנשים הרעים. שולחת קללה. אוף. בואי, אם את רוצה. שמרי על שקט, אם את רוצה. פשוט כי בא לך או לא בא לך, זה מספיק. סוריקטה