פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת, שלום רב. יש לנו ילד בן 12, מגיע מבית שערכים, וכבוד האדם ,ואמינות אלו דברים מהותיים מאוד. בשנה שעברה , לאחר השתלשלות דברים עם אחת המורות, הפריע בשיעורים, לא הביא את הציוד שנדרש, לא הכין שיעורים, בכיתה התבקש מאחת המורות שניצור עימה קשר. הוא מרח אותה ובסופו של דבר לא העביר את המסר. לאחר שהבנתי שמשהו עובר עליו (סיפר לי ברמזים), יצרתי קשר עם המחנכת שלו. הגענו לשיחה עימה ועם הילד היה נוכח, והסתבר שהסתיר מאיתנו את המידע תקופה די ארוכה. הענשנו אותו: לא נפגש עם חברים במשך תקופה בה בדקנו מה קורה איתו מול המורה המקצועית, משהובהר לנו שחל שיפור משמעותי, הקלנו לו בעונש. שוחחנו עימו רבות על נושא הסתרת מידע מאתנו, והבהרנו לו שמה שלא יהיה, הוא חייב להעביר לנו מסרים, גם אם הם לא נעימים. לפני מס' ימים, הפריע בכיתה, שוב אצל אחת מהמורות המקצועיות, והתבקש להעביר את מס' הנייד שלי. המורה טוענת שהעביר לה מס' שגוי. הילד עומד על שלו וטוען שהעביר לה מס' תקין, יתירה מזאת, טוענת שלא מספיק שמפריע בשיעור, גם "חשף" נתונים מהמחברת שלו בזמן הכתבה: העתקה,כן? היא "סגרה" איתו את הנושא בכך שכתב לה מכתב התנצלות... הילד לא סיפר לי על התקרית, המורה צילצלה הביתה, הוא דיבר איתה, ולא עידכן אותנו...עליתי על המקרה רק ע"י דליית המידע ממנו. אנו חשים חסרי אונים בכך שקשה לנו להאמין לו, אפילו בדברים פשוטים. לעיתים כשהוא אומר ש:אין שיעורים", אני מצליבה מידע מול חבריו מהכיתה בצורה דיפלומטית... אני יודעת שזה לא תקין, כמו כן, אני יודעת שאנו זקוקים לעזרה מקצועית....אודה לך על הכוונה...
שלום סוזן, אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי - אולי בזכות המבט ה'מרוחק' מעט - להבין מדוע בנך בוחר להסתיר מכם מידע ו'לכופף' את האמת. ילדים המאמינים שהאמת תסבך אותם בצרות, נוטים להימנע מאמירת האמת. מסתבר שגם אנחנו, המבוגרים, נוהגים באופן דומה, ומבלפים פה ושם כדי לא לקבל על הראש... כהורים הדוגלים בערכים של אמת וכבוד האדם, אל לנו לשכוח שילדינו אינם מכונות מושלמות, והם מו?עדים, לא תמיד מכינים את כל השיעורים, שוכחים מחברות מפעם לפעם, ואפילו מפריעים בשיעור לפעמים. כאשר אנחנו מגיבים לאפיזודות כאלה ביד קשה מדי, או בענישה חמורה, אנחנו מפחיתים את הסיכוי לגילוי לב ואמירת אמת אצל הילדים. כרגע, הכרזת (גם אם לא בקול רם) על בנך כעל שקרן סדרתי, ואת בולשת אחריו ומצליבה מידע כדי שהאמת לא תחמוק ממך. יכול להיות שבגישה זו תגיעי לשורש הדברים ותגלי כל פאשלה, אך את עלולה לקלקל בשל כך את יחסייך עם הילד, שיעדיף להמשיך ולהתנהל במחתרת, מתוך תחושת מרמור וכעס. בעיני זה מחיר גבוה מדי. אני מציעה לשוחח עם הילד, ולהבהיר לו שאינך אוהבת את התנהגותו בביה"ס, וגם לא את השקרים שלו, אך בשל אהבתך ורצונך לשמור על קרבה ותקשורת פתוחה עמו, את מוכנה להתחיל לסמוך עליו יותר, ולוותר על משחקי חתול ועכבר. אם את מגלה שהיה אירוע לא נעים בביה"ס, נסי להישאר רגועה, ולנקוט בדרך של שיחה והסברה על פני התפרצות זועמת או ענישה חמורה. זכרי שילד שמרגיש בטוח ומגובה בבית, מוותר על ההכרח להגן על עצמו באמצעות השקר. בהצלחה ליאת
ילדתי בת 9.5 האוכל בשבילה הוא מרכז העינינים מבנה גופה מלא אני ובעלי אובדי עצות מצד אחד אנו מודעים לכך שאם נעיר לה יתר על המידה לגבי האכילה זה עלול להוביל אותנו לתוצאה ההפוכה אודה לך אם תנחי אותנו כיצד עלינו לנהוג? תודה.
שלום מירב, אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שהתייחסות רבה מדי לנושא האוכל, בעיקר אם נלווית לכך נימה שיפוטית או מוכיחה, עלולה להפוך את האוכל לזירת מאבק. אני מציעה להתייעץ על כך עם רופא הילדים ו/או תזונאית ילדים, ולחשוב על דרכים לשמור עליה בעקיפין מהשמנת-יתר. זכרי שאת זו ששולטת על מה שמגיע אל המקרר ואל ארונות המטבח, ואפשר לצמצם את כמות הקלוריות דרך שם. במקביל, שווה לבחון האם האוכל ממלא תפקיד כלשהו בוויסות רגשות קשים או בהפחתת מצוקה שאינה מקבלת מענה אחר. טיפול בגורמי לחץ בחייה (אם קיימים כאלה) יוכל למתן את העיסוק באוכל. בברכה ליאת
יש לי שאלה כשהבת הקטנה שלי היתה בת 4 (לפני 6 שנים) חליתי בסרטן, עברתי כימותרפיה והקרנות , והיום הכל בסדר. במהלך הכימו, כשהייתי עם קרחת, היא קיבלה את זה בצחוק שהיה אופייני לילדים צחקה לי על הקרחת ואפילו התגאתה והראתה אותה למי שרק רצה לראות או לשמוע. לאחר 3 שנים בערך החלה לשאול על המוות ועל המחלה ואז לקחתי אותה לפסיכולוגית ילדים אצלה טופלה במשך שנה וחצי. במקביל ערכתי לה איבחון של בעיית קשב וריכוז והתשובות לא היו חד משמעיות, ריטלין עזר במקצת רק להקשבה בכיתה, היות שהמורה אמרה שנה שעברה שהיא תזזיתית במקצת. הבת שלי מאוד חכמה ומאוד יפה (וזו לא אמירה של אמא אלא מוכחת). כאם אני יכולה להעיד שיש לה ביטחון עצמי גבוה (כשאנחנו בין אנשים בוגרים, או ילדים שאינה מכירה היא מדברת חופשי בלי עכבות) אבל יש לה הערכה עצמית נמוכה (כשהיא בין חבריה לכיתה, היא נכנסת ללחץ ומדברת נון סטופ ולא לעניין והם מכנים את זה "חופרת".) בנוסף, אני יכולה לאמת כי לדעתי יש לה בעיה בכישורי חברה. כך שנוצרת לה בעיה חברתית. לא מזמן היא החלה להתנדב בלטפל בחיות והמדריכה שם (תראפיסטית במקצועה) אמרה לי מספר משפטים מאוד קשים לשמיעה ששאר הילדים המתנדבים לא רוצים לעבוד בצמוד אליה, שהיא תזזיתית מאוד, שהיא כל 10 דקות רוצה לעבור ממקום אחד למישנהו, שהיא לא מקבלת הוראות, שנראה לה שיש לילדה בעיה של אישיות גבולית, שהיא זקוקה להמון תשומת לב, שהיא צריכה להיות במרכז ולקבל המון חיזוקים כל הזמן, שהיא לא מראה בכלל את היכולות האינטלקטואליות שלה, אלא להיפך, שייתכן שהטראומה שעברה כילדה (איתי) משפיע על תקופה זו, והיות והיא לפני תקופת ההתבגרות חשוב לטפל בזה ומהר. ושוב, אני כאם אומרת נכון שיש בעיה חברתית, נכון שהיא מבקשת תשומת לב מוגדלת, נכון שהיא רוצה להיות במרכז השאלה אם זה באמת מהווה בעיה שצריכה להדליק לי נורה אדומה מאוד, ומה הכוונה ב"אישיות גבולית", ואם כל מה שאומרת המדריכה נכון - מה עליי לעשות, למי עליי לפנות? מה דעתכם?
שלום רב, אני שמחה לקרוא שהחלמת, ושאת יכולה לדבר על תקופת המחלה שלך בלשון עבר. יופי. אם תדפדפי בפורום שלנו, תוכלי בוודאי לראות שיש לא מעט פניות דומות, שעניינן קשיים חברתיים, אצל ילדים לאימהות בריאות לגמרי! אני מדגישה זאת, כי לטעמי התמודדת עם מספיק צרות משל עצמך, ואין כל צורך שתקחי על עצמך גם את המשא המיותר הזה, שבכלל לא בטוח שהוא קשור אליך ולמחלתך. אם את חושדת שיש כאן בעיה של כישורים חברתיים, טפלי בזה בעזרת איש מקצוע מיומן ואחראי, אשר - בין השאר - יודע שלא נותנים אבחנה של הפרעת אישיות לילדה בת 10, כי האישיות ממשיכה להשתנות ולהתפתח, ומתעצבת באופן סופי רק לקראת גיל 17-18. אני ממליצה לך לפנות למרפאה הציבורית במקום מגורייך ("מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער"), כי שם יש סיכוי למצוא, מלבד טיפול פרטני וחינמי לבתך, גם טיפול קבוצתי המכוון לרכישה ותרגול של מיומנויות חברתיות. בהצלחה והרבה בריאות ליאת
שלום רב מבקשת המלצה לפסיכולוג או פסוכולוגית טובים באיזור חולון עבור ילד בן 10 שמאד מאד מתפרץ ועצבני, רגיש, חכם מאד, שונא ללמוד וכיו"ב. אשמח לקבל המלצה גם פרטי וגם קופ"ח כתובת המייל שלי היא [email protected] תודה רבה מראש
שלום לך, איחדתי את שתי הודעותייך לאחת. מקווה שיישלחו לך המלצות למייל. אני, אישית, איני מכירה פסיכולוגים לילדים בחולון, אך אולי קוראי הפורום יוכלו לעזור, ולשלוח למייל שצרפת. בהצלחה רבה ליאת
ערב טוב, מדובר על ילדה שבעוד חודשיים ימלאו לה 4 שנים . ילדה טובה נדיבה!! נבונה - הבעיה שמידי יום היא חוזרת עם משהו מהגן - משהו שלא שייך לה. בהתחלה שאלתי והיא אמרה: הגננת נתנה לי, אך כשהבנתישאלו דברים שנראים שהובאו לגן ע"י ילדים, לא ידעתי מה לעשות. היום למשל, ראיתי שהתיק שלה נפוח, פתחתי וראיתו בתוכו תיק יד קטן מלא בדברים(גומיות-כלי איפור) הוצאתי מהתיק,ואמרתי לה שזה לא שלנו וצריך להחזיר, כשהתנגדה ויצאה החוצה שמה בעגה.לא רציתי לגרום לה להיות נבוכה שהגננת לא תשמע ותראה,הרשתי לקחת את התיק הביתה ודיברתי איתה שאסור לקחת מה שלא שלה,וגם היא לא תרצה שיקחו לה ומחר צריך להחזיר לגן.האם תעיתי במהלך ואם כן היכן.ואם תעיתי מה עלי לעשות??? בברכה,
שלום שנידן, יש לא מעט ילדים בגיל הרך שאינם מצליחים להתאפק מלנכס לעצמם חפצים של ילדים אחרים, ולא מדובר בנטייה קרימינלית, אלא במניעים ממקור רגשי ומקושי לשלוט בדחף. אני חושבת שעשית טוב מאד כשהסברת לבתך שלא לוקחים דברים שאינם שייכים לנו. אני מבינה שלא רצית להביכה ליד הגננת, אך מציעה לומר לה שמעתה, ברגע שתגלי שלקחה משהו ללא רשות, היא תחוייב להחזירו לבעליו, גם אם הדבר יגרום לה אי-נעימות רבה. בדרך זו, אינך שופטת אותה בחומרה כ'עבריינית' נוראה, אך מבהירה מעל לכל ספק שהתנהגות זו היא בלתי ראויה ולא באה בחשבון מבחינתך. בברכה ליאת
שלום רב.... אני אם חד הורית לילד בן שש שהשנה החל לילמוד בכיתה א'.... ופטאום הגיע המצב המביך של יציאות (קקי) בתחתונים . לא ידעתי על כך כי בבית זה לא קרה עד שבימים האחרונים זה קרה לו ברכב של ההסעה בדרך לצהרון יומיים רצוף.(חשוב לציין כי הצהרון הנל אינו חדש לו כמו כן גם לא ההסעה זו כבר השנה הרבעית שלו במסגרת הזו) לאחר המקרה הראשון התברר לי כי זה קורה לו להתים תקופות בביקורים אצל אביו כך נודע לי מי פיו של האב... כאשר היתה תופע כזו לפני שנה שייכתי זאת לכך שהוא מעדיף לוותר על שירותים עבור הנאות קטנו כמו משחק טלוויזיה וכו'...... כך גם הסברתי לאביו אבל מאחר וזה חזר על עצמו שוב יום אחרי יום בהסעה אני חוששת שזה משהוא אחר ..... אשמח לכל עצה שיש ...תודה
שלום טינה, הבעיה שאת מתארת לא בהכרח קשורה לאי שליטה בסוגרים. כדי לשלול אפשרות זו, פני לרופא הילדים. אם הכל תקין ברמה הבריאותית, אני מציעה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי לקרוא עוד על התופעה ועל דרכים לטפל בה, אם תקלידי בגוגל את המונח "אנקופרזיס". בברכה ליאת
הבת שלי בת שמונה ואחיה בן ה 12 שיחקו לפני כחודש באבא ואמא וזאת נודע לי רק היום שהילדה סיפרה לי שכשאנחנו אבא ואמא לא היינו בבית הם נכנסו למיטה והראו אחד לשני את איבר המין בכדי שהאמא כביכול במשחק תהייה בהריון ואחר כך היא שכבה במיטה והורידה את התחתונים שוב בשביל שהתינוק יצא החוצה ולאחר מכן הילד ביקש ממנה לא לספר את תוכן המשחק ורק היום היא סיפרה זאת איך אני אמורה להתייחס לסיפור כזה אני יודעת שזה דבר טיבעי שילדים סקרנים לגבי אברי גופם בגיל כזה אני יודעת שאני צירכה לשבת ולשוחח אם הילדה על גבולות וכל הזמן אני משוחחת איתה על גבולות בגוף הפרטי אבל בכל זאת אני בשוק מסויים מכל המצב
שלום צ', בנך בן ה-12 כבר אינו בגיל בו משחקים באבא ואמא, והתנהגותו אינה משקפת סקרנות "טבעית", אלא ניצול תמימותה של אחותו לצרכיו. מעבר לשיחה שאת מתכננת לעשות לבתך, שהיא חשובה והכרחית, יש לפעול מיידית מול הבן, ולהתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים בנושא בדחיפות. יש בסיפור שלך רמזים להתנהגות מינית בלתי הולמת, שחייבת להיפסק מייד. אנא, אל תטאטאי את הנושא, כדי לא לגלות שהסטטיסטיקה העצובה מתדפקת על דלת ביתך. ליאת
שלום, בני בן שנה וחמישה חודשים. רציתילהכניס אותו למשפחתון שמכיל 12 ילדים. הבעיה היא שכולו מכיל רק בנות ובני יהיה היחיד. הבנות שם הן בין גיל שנה ושמונה לשנתיים וחצ. אני חוששת שהוא יחכה את התנהגותן / ירגיש יוצא דופן. האם כדאי להכניס אותו לגן אחר או שאין בעיה?
שלום סמדר, אין ספק שהמצב הרצוי הוא שילד יימצא בסביבה מגוונת ו'טבעית' ככל האפשר, כשהוא חשוף לנוכחות מאוזנת של בנים ובנות בגילו. הניסיון מראה שמצבים מהסוג שלכם אכן מתקיימים במציאות (אני מכירה קבוצת ילדי קיבוץ, שכללה בת אחת והרבה בנים, שחיו בשלום מהגן ועד כיתה י"ב, ושום נזק ממשי לא קרה שם). אם יש לך אפשרות למצוא מסגרת מגוונת - זה עדיף. אם לא, אפשר יהיה לתת בולטות ודגש להיותו "הבן של הגן", ולתת את הדעת למאפייני הסביבה ולהתייחסות הבנות אליו, כך שנוכחותו ה'בנית' תקבל אישוש ותוקף. בהצלחה ליאת
שלום רב, אני אמא לשני ילדים מקסימים, הגדולה בת חמש וארבעה חודשים והקטן בן שנה ושמונה. אני והאב גרים בבתים נפרדים לא כזוג וכך זה היה מההתחלה. כרגע הילדים מבלים עם האב את ימי שני ורביעי מהשעה חמש אחה"צ כאשר בימי שני הם ישנים אצלו וברביעי לא. ימי שישי הם ישנים אצלו אחת לשבועיים ובימי שישי שלא ישנים מבלים איתו מספר שעות בצהריים.ביתי הגדולה החלה לישון אצל אביה מגיל שנה וחצי לערך ובהדרגה העלינו את מספר הלילות, בהתחלה היה לה מאוד קשה והייתה בוכה כל הזמן שרוצה את אמא,בהדרגה השתפר אך תמיד נשאר שם קושי שבתקופות מסויימות נאמר בקול ובאחרות פחות.חשוב לציין שהילדה ילדה שמחה ובריאה, האב אבא טוב ואני לא מטילה ספק לרגע בכך. בזמן האחרון היא שוב מתלוננת בקול בכל פעם שהולכת אליו ובוכה שלא רוצה ללכת במיוחד לא בימים שישנה שם, דרך אגב עם הילד הקטן אין בעיה הוא זורם ולא מתלונן על כך בכלל. האב ואני קבענו שמספר ימי השינה יעלו בהדרגה עד לחמישה לילות בשבועיים ולאחרונה עלה הנושא והאב חושב שהגיע הזמן שישנו אצלו גם ימי רביעי. פה אני מבקשת את הצעתך, אני חוששת שאולי הילדה הגדולה מביעה קושי אמיתי ואני מפחדת שאם נוסיף לילה זו תהיה התעלמות מוחלטת מכך ויחד עם זאת אני לא חושבת שהיא צריכה להכתיב לנו ... או שאוליי כן??? אשמח לתגובתך
שלום חגית, יש לא מעט ילדים שמפתחים קושי לישון מחוץ לבית, גם כאשר מדובר בשינה אצל אנשים אהובים (סבא וסבתא, אבא, חבר טוב). ברוב המקרים מדובר בקושי להיפרד מההורה ומהסביבה המוכרת, ופחות במאפייני המקום ה'אחר'. אני מבינה שהתנהגות כזו עלולה לפגוע ולהעליב את אביה, ויש בכך כדי להעמיס עליה - בנוסף - גם את המשא המיותר של האשמה. לתחושתי, לא בטוח שנכון יהיה להוסיף לה לילה נוסף דווקא עכשיו, אך ראוי לדון בכך ולחשוב על השלכותיה של כל החלטה יחד עם איש מקצוע שמכיר את הדינמיקה המשפחתית מקרוב. אני מרגישה שקשה לי לומר משהו מאד חכם מעבר לכך, שכן המידע שבידי חלקי מאד. לפעמים נכון להתעקש, אך בדר"כ - לפחות בעיני - מוטב להישאר קשוב ומתחשב ברגשותיו של הילד. לצערי, אין לי תשובה טובה בשבילך. הקשיבי לתחושות הבטן שלך, ופעלי גם לאורן. בהצלחה ליאת
אני אמא לשלושה ילדים, הבכור בן שבע, לילה אחד הרגשתי שמישהו נמצא בתוך הבית, מרוב פחד הערתי את בני הבכור כשהייתי לידו במיטה, נשארנו בחדר עד שהגיע בעלי וכמובן הזמנו משטרה אך לא נמצאו סימני פריצה, אחרי האירוע בני התחיל לפחד להישאר בבית מבלי שבעלי יחזור, הוא מרגיש לא בטוח במיוחד שיש ימים שבעלי חוזר מאוחר מעבודה והם רק מדברים בטלפון. אני זקוקה לעזרה על מנת שבני ירגיש בטוח בנוכחותי, הוא לא מרגיש שאני יכולה להגן עליו, הוא כל הזמן טרוד ולא מרוכז, ועסוק במחשבות.
שלום מאיה, 'ביקור' של גנבים בבית, אמיתי או מדומיין, יכול להותיר רושם עז על ילד בן 7, ולהביא בעקבותיו תקופה של עוררות ודריכות (במקרה הטוב) ולפעמים גם חרדה. אני מניחה שהעובדה שהוא נחשף לחוסר האונים והחרדה שלך באותו רגע מפחיד (אני לא שופטת אותך על כך, אלא רק מציינת עובדה) בוודאי לא תורמת לתחושת הביטחון שלו, ויהיה עלייך להרוויח אותה מחדש, גם אם זה ייקח זמן מה. אני מציעה לתת לזמן לעשות את שלו, מבלי לבקר אותו או לשפוט את התנהגותו. אם תחושי שהחרדה משתלטת ומפריעה לתפקודו היומיומי, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. כרגע, אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולתת לחרדה החריפה להתמתן. כדי לסייע בכך, תוכלו להגביר אצלו את תחושת השליטה, ולהזכיר את מעגלי הביטחון הקרובים (אנחנו ההורים, אזעקה, רב בריח, כלב, שכנים, וכו') והרחוקים (משמר אזרחי, משטרה, בתי משפט, וכד'). בהצלחה ליאת
שלום רב בתי בת שנה וחצי. ילדה מקסימה, חייכנית, חברותית, עם שמחת חיים. היא מאד אוהבת לאכול. בעיקר פחמימות - פסטה, פתיתים, דגני בוקר, אבל גם בעצם כל מאכל אחר. כאשר היא מקבלת מנה כל שהיא של אוכל היא אף פעם לא מסתפקת בה ותמיד רוצה עוד. לפעמים היא ניגשת למקרר ומבקשת לפתוח אותו ולקחת מעדן שהיא מאד אוהבת (למרות שאני לא מסכימה לה כדי לא להקנות לה את ההרגל הזה), גם אם היא אכלה ארוחת צהרים חצי שעה לפני. אם היא רואה את אחותה הגדולה או ילד אחר עם אוכל ביד - תמיד תרצה גם. כאשר אנחנו מסרבים לה וברור לנו שהיא רק רוצה לנשנש ואין סיכוי שהיא באמת רעבה, היא ממש בוכה, בכי קורע לב. לעיתים אני מצליחה להתגבר על עצמי ומסיחה את דעתה או פשוט אומרת "לא" נחרץ, אבל לפעמים אני נקרעת מבפנים לסרב לילדה שמבקשת אוכל, ונכנעת לה. אנחנו גם לא רוצים שכל הזמן היא תיתקל בסירובים בעניין האוכל, ואז העניין רק יתעצם והאוכל יהפוך למרכז היום וינציח את הבעיה עוד יותר. הדבר מתבטא במשקל שלה - היא באחוזון 75% במשקל, ובגרף של משקל לעומת גובה היא 90-90% (וזו השמנת יתר!) לציין שבבית שלנו אוכלים אוכל יחסית בריא. אין פתיחה של חטיפים סתם במהלך היום (רק אם יש סיבה - למשל נוסעים לטיול, מפגש עם חברים), אוכלים ארוחות מסודרות. אנחנו אנשים רזים, ויש לנו עוד בת (בת 3.5) איתה חווינו חוויות בדיוק הפוכות - היא תמיד עשתה בעיות בלאכול. כך שכל עניין האהדה הרבה לאוכל חדשה לנו... איך אנחנו מונעים ממנה להשמין אך עם זאת לא הופכים את עניין האוכל לנושא מרכזי בחיים כדי שלא תתפתח הפרעת אכילה בעתיד? תודה אלינור
שלום אלינור, תינוקות ופעוטות חוקרים את העולם במידה רבה דרך הערוץ האורלי. הם נהנים לטעום את מה שנקרה בדרכם, וסקרנים מאד כלפי טעמים ומרקמים. כמי ששולטת על מה שנכנס הביתה, יש בכוחך לווסת את כמות הקלוריות שמגיעות אל הצלחת ואל הפה, ואני ממליצה לעשות זאת דרך הקניות בסופר ופחות בדרך של הגבלת אכילה שרירותית. בעיני, המאבק סביב האוכל נושא עמו פוטנציאל גדול יותר להפרעת אכילה, בהשוואה לגרגרנות החביבה שאת מתארת. אני מציעה לפנות לרופא הילדים, לאחות טיפת חלב או לתזונאית, כדי שיוכלו להנחות אותך, ולעזור לך להקנות הרגלי אכילה בריאים ונכונים לילדים מבלי לתסכל אותם או להיכנס למאבקים מרים סביב אוכל. זכרי שמגבלות נוקשות על אוכל יכולות להביא דווקא לתוצאה ההפוכה, ולהפוך את המזון והממתקים לעניין נחשק מעבר לצורך לספק את הרעב. תחושת הבטן שלי לא נוחה מהאופן בו את מתארת את מה שקורה כרגע בבית, ולכן אני שבה וממליצה על התייעצות עם גורם מקצועי מתחום התזונה. בהצלחה ליאת
בני בן שנתיים ושלושה חודשים. התחלנו תהליך גמילה מחיתולים לפני כחודש וחצי. חודשיים. הוא אמר מתי הוא צריך קקי ואנחנו עודדנו אותו לשבת על השירותים. הורדנו חיתול סופית לפני שלושה שבועות וראינו שהוא מבין גם את עיניין הפיפי בסיר. גם בגן משתפים פעולה ולמעט פספוסים מעטים (אחת ליומיים) הכל הלך בסדר. לפני שבוע וחצי הורדנו חיתול גם בלילה, כי הוא התחיל להתוערר יבש. וגם זה הולך בסדר. אבל מיום שבת האחרון הוא מתקשה עם הקקי. הוא מפחד מהקקי ומהתהליך של הישיבה על הסיר כשיש לו קקי. אבל כיוון שלוחץ לו הוא רץ לסיר, מתיישב למספר שניות ונמלט ממנו לפני שהוא מצליח ללחוץ ולהוציא קקי. זה יכול לחזור על עצמו אפילו עשר פעמים. לפעמים יוצא לו קצת בסיר או בתחתון אבל זה מלווה בבכי שלו, בתגובה של פחד ואפילו רעד מרוב פחד. ואחרי שהוא עושה קקי לוקח לו המון זמן להרגע מהבכי. אנחנו עושים הכל כדי להקל עליו: מעודדים, יושבים איתו, מספרים סיפורים (גם תוך כדי ישיבה על הסיר), נותנים דוגמא אישית, מדגימים כיצד בובת המחמד שלו יושבת על הסיר ועושה קקי (אני מחביאה בצק חום בסיר שיראה כמו קקי). הוא מבין הכל, הוא חכם מאד, מפותח יפה לגילו וורבאלי מאד ומאד מתעניין בעיניין הסיר. עם פיפי אין לו פיספוסים כבר בכלל והסיפור של הקקי ממש מקשה עליו וגם עלינו. צורת ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה גם בגן, וגם שם תומכים בו ומעודדים אותו. יש לציין שאני בהריון בחודש שמיני- לא יודעת מה מידת ההשפעה על עיניין הגמילה. ברור לי שזה לא הזמן האידאלי לגמול אותו, אבל הרכבת יצאה מהתחנה. אגב, אני לא מתנגדת להחזיר אותו לחיתול לצורך עשיית קקי אבל הוא ממש לא מוכן, הוא אוהב את התחתונים שלו ואת הסיר ולא מוכן לחזור לאחור. מה אפשר לעשות כדי להפחית את החרדה שלו מעצם עשיית הקקי ואחר כך כשהוא מסתכל בסיר את הבכי והרעד. תודה על העזרה, אמא
שלום רב, ראשית, לפני הכל, אני מזכירה שהפיתרון של קקי בחיתול הוא רע, ועלול להוביל לבעיות קשות ועקשניות בהמשך. למרבה המזל בנך לא מסכים לסידור הזה, וטוב שכך. התגובה החרדתית לקקי יכולה להיות קשורה לתחושה שאולי התפתחה אצלו כלפי הקקי, כדבר מסריח, מגעיל ודוחה. תחושות אלה מתעוררות יותר מול הסיר, ופחות כשמדובר באסלה. אני מציעה להרגיע את כל הדרמה סביב הנושא, להתאזר בסבלנות וסלחנות כלפי פספוסים, ולעודד אותו לעשות את הקקי באסלה ולהוריד את המים. אני ממליצה לך לקרוא את המאמר הבא, העוסק בנושא באופן מקצועי ומפורט - http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 בהצלחה ליאת
ניסינו להציע לו לשבת על האסלה והוא מפחד גם מזה, גם בגן, שם יש אסלות נמוכות הוא לא רוצה. ואנחנו נפרדים מהקקי לשלום באסלה אבל גם זה לא מרגיע את הבכי. אנחנו פשוט מנסים להיות הכי תומכים שיש. אתמול הוא עשה קקי תוך כדי שאני מחבקת אותו ועדייו היה בכי שנמשך זמן רב תוך כדי ואחרי. נקווה שזה יעבור בקרוב
ניסינו להציע לו לשבת על האסלה והוא מפחד גם מזה, גם בגן, שם יש אסלות נמוכות הוא לא רוצה. ואנחנו נפרדים מהקקי לשלום באסלה אבל גם זה לא מרגיע את הבכי. אנחנו פשוט מנסים להיות הכי תומכים שיש. אתמול הוא עשה קקי תוך כדי שאני מחבקת אותו ועדייו היה בכי שנמשך זמן רב תוך כדי ואחרי. נקווה שזה יעבור בקרוב
ליאת שלום, יש לי בן בן רבע לחמש. הוא הולך לגן (לא בארץ). הוא מדבר כבר את השפה ואין לו בעיה. הבעיה שמטרידה אותי היא שהוא לא משחק בכלל עם ילדים בגן (זו שנה שלישית שלו באותו הגן). הוא ביישן אבל לא בצורה קיצונית. עם מי שהוא מכיר הוא פתוח וחברותי. יש לי הרגשה שהוא רוצה לשחק אבל לא יודע איך להתחיל ובמה לשחק. הוא גם מאוד רגיש ואם ילד לא מראה נכונות לשחק איתו הוא מייד מוותר. הוא לא רוצה להזמין חברים הביתה וגם לא מזמינים אותו. כשכן מגיעים חברים (ביוזמתי) הוא בדרך כלל משחק איתם ממש יפה. יש ילדה שהוא משחק איתה מאוד יפה בגינה או בבית שלו אבל בגן הוא לא משחק איתה. הוא אומר לי שהיא משחקת עם ילדים אחרים ולכן הוא לא משחק איתה. אני יודעת שהיא אוהבת אותו ורוצה לשחק איתו. מה עושים על מנת להגביר לו את המיומנויות החברתיות? אני די מודאגת. לאחותו הגדולה בגיל צעיר בהרבה היו הרבה חברות ולו אין אף חבר וגם לא היה. מצטערת על האריכות...
שלום אורית, קצת חסרה לי בדברייך גם חוות דעתה של הגננת. האם גם היא מודאגת, וסבורה שיש כאן בעיה? האם את באמת יודעת מה קורה בגן, או נשענת רק על דיווחיו שלו? חשוב לזכור שלילדים יש "כתב-יד" חברתי משלהם, שלא תמיד תואם לזה של הוריהם או אחיהם. ילדים סגורים וביישנים לא מצליחים בדר"כ להתברג אל מרכז הבמה החברתית, אך הם עדיין נהנים בחברת הקרובים להם, כפי שציינת לגבי בנך. ביישנות ומופנמות אינן זהות לחוסר כשירות חברתית. את מציינת שבנך יכול ויודע לשחק יפה עם ילדים אחרים. אני מציעה לבקש את חוות דעתה של הגננת, שמכירה אותו היטב, ויכולה להשוות את התנהלותו החברתית לזו של ילדים אחרים. אם גם היא מודאגת, אפשר יהיה לפנות להתייעצות נוספת. כרגע, לא הייתי נוקטת בפעולות מיוחדות, מלבד להמשיך ולעודד אותו למפגשים חברתיים, ולסייע ביוזמה ואתחול של פעילויות משותפות עם ילדים אחרים. בהצלחה ליאת
שלום, לפני כחצי שנה בתי בת ה1.3- שנים התחילה לפחד ממעליות. כשהדלתות נסגרות התינוקת מתחילה לבכות ולצרוח. את הפחד/אימה רואים בעיניים בבירור, עד שהדלתות נפתחות וההיסטריה עוברת בין ברגע. בנוסף, לפני כחודש עלינו על שייט של חצי שעה לאורך חופי ת"א. התינוקת שמחה מאוד, עד שהשייט, התחיל ושוב היא נכנסה להסטריה, ממש עמוק רציני. במשך חצי שעה היא צרחה והשתוללה, ידיים ורגליים עפו לכל הכיוונים והייתי צריך להחזיק אותה בכוח כדי שלא תיפול מהידיים לריצפה. כמובן שוב בסוף השייט כשירדנו מהסיפון הכל עבר כאילו לא היה. עם זה עוזר ביתי נולדה בניתוח קיסרי כיוון והייתה עכוז. אנחנו טסים לחו"ל בקרוב ומאוד מפחדים ממה שעלול להיות. אשמח מאוד לרעיונות טיפול. תודה, יונתן
שלום יונתן, ילדים בני שנה-שנה וחצי אינם מודעים עדיין לסכנה הכרוכה בשייט או בנסיעה במעלית, והגיוני להניח שתגובתה משקפת איזה מתח כללי או חרדה שעוברת אליה מהמבוגרים סביבה, ופחות מהמעלית או מהספינה. בדר"כ, בנוכחותו של מבוגר רגוע ונוסך ביטחון, תינוקות ופעוטות שומרים על נינוחות ורוגע. אם, לעומת זאת, ההורה משדר חרדה ואי שקט (גם אם לא באופן ישיר), התינוק מגיב בהתאם, שכן הוא חש בחרדה דרך הערוצים הלא מילוליים. אני מציעה לשלוח למשימות "קרביות" את ההורה היותר רגוע, ואז יש סיכוי שהתינוקת שלכם תישאר רגועה. איני יודעת מה מטריד אתכם סביב הטיסה לחו"ל - האם עצם הטיסה עצמה, או שמא ההסתגלות הכללית לאווירה שם. הניסיון מלמד, כפי שציינתי, שילד שנמצא בקרבת הוריו הנינוחים, מרגיש בטוח ושקט. דרך צלחה ליאת
דבר ראשון-תודה רבה על תשובתך.. רציתי לשאול אם לפני כל הסיפור של לדבר עם אימי על כך שהילדים צריכים טיפול מקצועי,האם תוכלי לתת לי כמה טיפים איך להתנהג איתם,על מה לדבר איתם,מה יכול להרגיע אותם?(בעיקר את הבן בן 13)..ושוב תודה רבה!
שוב שלום לך, נדמה לי שאפשר לשפר את הרגשתו של כל ילד (ומבוגר) עם הרבה תשומת לב, הקשבה, זמינות להושיט עזרה, הבנה ומתן תוקף לחוויה שלו. אחות גדולה יכולה להיות אוצר של ממש לילד עם קשיים רגשיים וכעסים. ההקשבה הלא שיפוטית שלך, החמימות ותשומת הלב, יכולות כולן לסייע. תוכלי להדגיש בפניו שאינך יכולה לשנות את המציאות שלכם, אבל את נמצאת איתו יחד, מוכנה להקל עליו ולהפוך את החיים בבית לנעימים יותר. כששניים סוחבים את המשא יחד, תחושת המעמסה על כל אחד מהם פוחתת. בעיני זה הרבה. בהצלחה ליאת
בתי בת ה- 7.5 החלה לפני החודשיים לתלוש שערות מהגבות, ולאחרונה החלה לתלוש גם שערות מהריסים, וזה נראה נורא. ניסינו שיחות ולהתעלם אבל זה לא עוזר. אנחנו לא רואים אותה עושה את זה וקשה לדעת אם תלשה או לא - קרחת בגבה זה משהו שקשה לעקוב אחריו... מה עושים?
שלום רב, התופעה שאת מתארת נקראת בשפה המקצועית 'טריכוטילומניה', ואני מציעה לך לחפש קצת בגוגל, ללמוד על ההפרעה ועל דרכים אפשריות לטיפול בה. מוטב לטפל בזה כשזה עוד קטן, לפני שיהפוך להרגל שיהיה קשה יותר להיפטר ממנו. בהצלחה ליאת
שלום וברכה אני בת 38, אמא לילד בעוד חודש בן 5,ילדי נולד מתרומת זרע. אתמול בערב היתה לנו שיחה מאוד מאוד מוזרה. הוא היה במיטה ואני במיטה לידו ופטפטנו על כל מיני ואחר כך עשינו תרגילי חשבון, והיה מאוד נחמד. אחר כך הוא שאל, אמא, מה יהיה כשתהיי זקנה, אז אמרתי אז אהיה זקנה, ואז הוא בכה ואמר, אז לא תהיה לי אמא. אמרתי לו שזה לא משנה אם אהיה כמו עכשיו או מבוגרת או זקנה תמיד אהיה האמא שלו. הוא אמר, כן אבל כשתהיי זקנה את תמותי אמרתי לו שלא צריך לחשוב על דברים כאלה , אבל הוא דיי היה בשלו והחליט שכאשר אהיה זקנה אני אמות ולא תהיה לו אמא. אני חזרתי על מה שאמרתי, קרבתי אותו אלי, חיבקתי אותו, הסברתי לו, היה נראה שהוא "נעול". מה עושים , איך להגיב, האם מה שאמרתי לו זה בסדר. (אציין שסבתא שלי נפטרה לפי חצי שנה, הוא יודע, זאת בטח לא שיחה יומיומית שלנו,אבל הוא יודע) (אציין גם שהילד מאוד מאוד מאוד קשור אלי) נא עזרתך - תודה רבה. אתי
שלום אתי, לפחדים של בנך יש, למרבה הצער, מרכיב מציאותי. אחרי הכל, כולנו נזדקן יום אחד ונמות, ונשאיר אחרינו יתומים עצובים. הבשורה הטובה היא, שרוב ההורים הולכים לעולמם כאשר ילדיהם כבר מבוגרים מספיק כדי לשרוד את האובדן. בפעם הבאה שהנושא יעלה, תוכלי לומר שאת מבינה את הפחד שלו, אבל את מאמינה שכאשר את תהיי זקנה, הוא כבר יהיה איש גדול, עם אישה וילדים משלו, ושהוא לא יישאר לבד. הזכירי לו את המעגלים הרחבים יותר במשפחתכם, כדי שלא ירגיש בודד בעולם, וחזקי את המסר האופטימי לפיו אינך מתכוונת למות כ"כ מהר. את מוזמנת לקרוא את תשובתי לשרון, שתי קומות מתחתייך, ולנסות ליישם חלק מהצעותי שם עם בנך. בהצלחה ליאת
שלום רב בני בן ה15 מאז היותו ילד קטן היה רגיש במיוחד הוא ילד שאוהב שמדברים איתו יפה לא צועקים מסבירים לא מענישים ואם מישהו היה הולך איתו בדרך הקשה זה פשוט לא היה עובד איתו . השנה הוא עלה לתיכון ביה"ס חדש מורה חדש מורה קשה שמחזיק את הילדים בצורה קשה לבן שלי נורא קשה עם זה למרות שהוא ילד מאוד טוב ולא צריכה להיות בעיה עם המורה אבל הילד בלחץ הוא רוצה לעבור כיתה הוא לא עומד בלחץ של המורה לפניי כחודש הילד הרגיש לחצים בחזה ותחושת מחנק ונשכב על הריצפה לקחנו אותו לרופא שעשה בדיקות ואמר שזה נראה כמו התקף חרדה בעלי מתעקש לא להעביר אותו כיתה ואומר שזה טוב שהילד מפחד כי הנוער היום נורא בעייתי . אני לא יכולה לראות את הילד מתייסר והולך לביה"ס ללא שמחה בלי חשק ומה גם שהוא לא ילמד אם אין חשק. היה להם טיול ל3 ימים הוא סרב לצאת לטיול המורה לא ויתר ולא היה מוכן לשמוע אחריי שיכנועים הילד יצא לטיול והנה אתמול הגענו לבית חולים עם כאביי בטן איומים לא מצאו כלום בבדיקות אבל הילד נורא שקט עצוב לא אוכל לא שותה ולא מצליח לישון לי נראה שאלה כאבים פסיכוסומאטיים הילד התייבש ונזקק לעירוי . מה אם כן לעשות?לתת לילד להתמודד וללמוד שבחיים לא הכל הולך כמו שאנחנו רוצים?או להעביר אותו כיתה? אינני יכולה לראות את הילד במצב כזה אנא עזרתכם הדחופה
שלום רב, אני נוטה להסכים עם בעלך, ולחשוב שבמקום להמשיך ו'לגהץ' עבור בנך את קמטי המציאות, ולרפד לו את דרכו, מוטב להכינו להתמודדות עם החיים, ולאפשר לו לחוות מצבים מגוונים עם אנשים מגוונים, ולשרוד אותם בדרכו ובכוחותיו. אם בנך הוא ילד טוב וממושמע, ממילא לא יחווה עונשים ומאבקים עם מוריו, ולכן הדאגה שלו ושלך מיותרת. אם בנך חווה התקפי חרדה עזים (לא בטוח שזה קשור לחוויות ביה"ס בהכרח), יש לטפל בהם אצל פסיכולוג ילדים קליני, ובמידת הצורך לשלב גם טיפול תרופתי. בברכה ליאת
שלום רב! בתי המקסימה בת 5 ילדה מדהימה ונבונה אך יש לה פחדים שאני לא לידה כבר הרבה זמן זה מתבטא בזה שהיא לא רואה אותי לרגע ונכנסת להיסטריה וצרחות ובהלה זה מגיע למצב שאני אפילו צריכה להגיד לה שאני נכנסת לשירותים והיא עומדת מאחורי הדלת וכל רגע שואלת אמא את פה? כל חצי דקה. בגן בכלל כל בוקר זה ממש בכי לא לתאר אפילו כשאני עוזבת אותה. אני כבר לא מסוגלת יותר אני לא מבינה מה קורה לה ניסיתי לדבר איתה ואין הסבר(לא השארתי אותה לבד אף פעם) אציין שבחצי שנה האחרונה נפטר סבא שהיא מאוד היתה קשורה אליו ולפני חודש נפטר הסבא השני (שניהם סבא רבא)שהיה גר בחו"ל אבל ראתה אותו פה תקופה . ביום שישי האחרון היא ציירה לי ציור שבדף למעלה בקו יש הרבה עננים מתחת יורד הרבה גשם ופרח באמצע למטה. בצד ימין למעלה מעל העננים היא ציירה 3 אנשים והיא אמרה לי שזה אלוקים וסבא א' וסבא ב' ןנקבה בשמות. אנא עיזרי לי למצוא תשובה ולעזור לילדה המדהימה שלי שאני הכי אוהבת.
שלום שרון, צר לי על האובדנים התכופים שחוויתם. זה באמת קצת יותר מדי, בטח כשמדובר בילדה קטנה בת חמש, הנמצאת בגיל בו חרדת הפציעה והמוות נמצאת בשיאה. הציור שלה מעיד על כך שהתכנים ממשיכים להעסיק אותה, ולכן חשוב מאד למצוא דרך לשוחח עמה על מותם של הסבים, ועל המוות בכלל, כדי לאפשר לה לעבד את חוויית האובדן אך גם כדי להירגע מהפחד הבלתי רציונלי (אך טבעי ומובן) מלאבד גם אותך. תוכלי להתייעץ עם הגננת או עם פסיכולוגית הגן, אך במקביל, לפעול בבית להצפת הנושא באופן מבוקר. אישית, אני מעדיפה להימנע מדיבור על עלייה לשמיים או לגן עדן, כי יש ילדים שמפתחים פחדים סביב רעיונות כאלה. בגלל מאפייני חשיבה קונקרטיים, הם עלולים לחשוב ולהרגיש שהמתים ממשיכים להסתכל עליהם מלמעלה. בעיני, עדיף לומר בפשטות כי המתים, שאינם מרגישים דבר, נקברים בבית הקברות, שהוא מקום מטופח ויפה בו אפשר לבקר מדי פעם. אפשר להדגיש כי הסבים היו אנשים זקנים מאד, וכי 'אנחנו עושים הכל כדי להישאר בריאים ושמחים עוד הרבה הרבה שנים'. רצוי לא 'להפציץ' במידע רב מדי, ולהישאר ענייניים וקצרים, בהתאם למה שהילדה שואלת. אני רוצה להאמין שעם היענות טובה למה שעובר עליה כרגע, הפחד וההיצמדות אלייך יירגעו בהדרגה, ותחזרו לשגרה של נחת ובריאות. שלא תדעו עוד צער ליאת
בני הוא נער בן 15.5 סובל מדי פעם מחרדות ,טופל בעבר ע"י פריזמה. בחצי השנה האחרונה חלה הטבה משמעותית ( לאחר טיםול לסירוגין של התרופה במשך שנתיים ).הנער אינו מעוניין ליטול תרופות כדי שלא יפריעולו בעתיד, מפחד להיות תלוי בהם בעתיד.בחודש האחרון שוב חזרו החרדות , האם להתחיל שוב עם התרופות או דרך אחרת כלשהי .תודה
שלום רב, ככל הנוגע לטיפול התרופתי, הכתובת הראויה היא הרופא פסיכיאטר שרשם לכם את הפריזמה. ככלל, הטיפול המועדף בהפרעות חרדה הוא שילוב של פסיכותרפיה (טיפול פסיכולוגי) וטיפול תרופתי, והוא נמצא יעיל יותר מטיפול הכולל רק את אחד מהם. בהצלחה ליאת
שלום, בתי בת השנתיים התחילה גן, כשבשנה וחצי האחרונות סבתא טיפלה בה עד שעות אחה"צ.. מלבד החגים הספיקה גם לחלות פעמיים, כך ששבוע שעבר היה השבוע הראשון הרצוף בגן. מלפני כשבועיים, היא מתעקשת להחזיק דברים רבים בו זמנית ביד - מוצצים, שמיכה, בובה, תיק של הגן, צעצוע כלשהו. היא עושה סצנות כשמשהו נופל, לא רוצה לעזוב גם למשל כשעושים אמבטיה (אבל אם עסוקה בפעילות כייפית כמו משחק, ים, היא שוכחת מהחפצים), והכי קשה - נכנסת עם החפצים למיטה, מתעוררת כל לילה בסביבות חצות, ובצעקות דורשת משהו חדש שלנו נראה לא הגיוני, כמו לשבת בעגלה, לנעול סנדלים. כך יכול להימשך כשעתיים. בגן גם נלחמת בגננות אם אחד החפצים לא בהישג ידה.. הן אומרות לי "להילחם" בזה עכשיו, להגיע רק עם חפץ אחד לגן. לנו קשה.. אני מרגישה שזה נותן לה בטחון/שליטה, ותוהה אם אכן "להילחם" או לזרום איתה, בתקווה שכשתסתגל לגן זה יירגע (בינתיים בוכה בפרידות, אומרת שלא רוצה לגן, הגננות טוענות שהיא שקטה בחוגים, משחקת לידם בחצר ורק מקשה בגלל החפצים..). מדובר בילדה פקחית, שמחה ומתוקה שמגיל 0 יודעת לעמוד על שלה ולהשיג את מבוקשה.. אציין רק שבשעות אחה"צ/סופי שבוע היא סה"כ במצב רוח טוב. תודה רבה
שלום אורנה, אין ספק שבתך מתמודדת כרגע עם מטלה התפתחותית משמעותית, ולכן הצורך שלה בחפצי מעבר טבעי ומובן. עם זאת, נראה שמה שהתחיל כצורך אותנטי בהרגעה ונחמה, התפתח לממדים גחמניים, ולא בטוח שההיענות שלכם, ביום ובלילה, משרתת את הסתגלותה הטובה. אני נוטה להסכים עם הגננות, ומציעה 'להוריד אותה מהעץ' ולשחרר אותה מהתלות בערימות המסורבלות שהיא גוררת איתה מהבית. העבודה החשובה צריכה להתחיל, כמובן, בהפסקת החגיגה הלילית, ובהעברת מסר ברור וחד משמעי שבלילה ישנים. ההיגררות שלכם אחרי רעיונותיה המוזרים עלולה להגביר בעקיפין את החרדה שלה, בהיותה מרמזת על חוסר אונים וחוסר ביטחון שלכם. אני מציעה להיעזר בגננות, ולאפשר לעצמכם לסמוך על ניסיונן ושיקול דעתן. בהצלחה ליאת
שלום רב יש לי בן בן 20 שלומד כל הזמן במסגרת חינוך מיוחד, בתחילה הגדירו זאת כבעיית קשב וריכוז ובעיות רגשיות , לאחרונה אובחן pdd nos לא גוייס לצבא וממשיך עדיין במסגרת החינוך המיוחד, יש לו נושאי התעניינות אובססיביים, מדע, התחממות גלובלית, אסונות טבע , אש, מסוגל לצפות בזה עוד ועוד , אבל גם מושפע מזה קשות ונכנס לסוג של חרדה ומצוקה ממה שהוא רואה בעניינים אלו.שעד כדי כך לא מסוגל להגיד מילים מסויימות ונועל את לשונו ונכנס לקפאון. לדוגמא זה מה שמצאתי במחשב שלו: זהו, זו בעיה שאני חייב בטירוף לפטור אותה: כל הזמן יש לי דחפים לומר דברים שאיני בכלל רוצה לומר אותם זה דבר מורכב מאוד, לכן עליי להגיד אותם רק בסיכום השנה שלי!!. עכשיו לבעיה!. כל הזמן יש לי דחפים לומר דברים או להזיז את הלשון או את הפה בצורה של דיבור או מילה אבל לא להשמיע קול, ואני מאוד, מאוד פוחד מאוד, כי לפעמים קורה מן אשליה וכאילו אמרתי משהו שאסור לי לומר ואני חייב לפגוע בעצמי קשות בטירוף,ובסופו של דבר אני פוגע מאוד קשה בעצמי כעונש!. אני מאוד סובל מזה ואני כבר חייב לעשות משהו די לעבור את השנה הזאת בשלום!!. ש המון דברים ממש שהם בלתי רצויים ויש לי דחף חזק מאוד להוציא אותם מהפה ואני ממש לא רוצה יש המון דברים שלצערי הרב לא אצא מהם עד שהשנה הזאת כבר תחלוף אני מאוד, אבל מאוד סובל ומפוחד ואיני יכול לנהל חיים רגועים ושלווים כמו שהיה מתחילת השנה הזאת!!. אני חי בסיוט נוראי וקשה והחשש העיקרי שלי שהוא יתעצם יותר ויותר לאט, לאט אם הזמן!!. אני מאוד, מאוד מפחד!!. טוב. הגיע הזמן לדאוג לחלוטין סופית שלא ירה מצב שכל מה שכתבתי יקרה!!. הפה והלשון שלי נעולים לחלוטין לא חשוב מה יקרה ולא חשוב מה כן זהו ביי!!. וגם לא מזיז את הלשון ואת הפה בכלל לחלוטין כן זהו ביי!!!. אסור לי לומר שום דבר וגם איני יכול כלל כן זהו ביי!!. לא בשום שפה כן זהו ביי!!!. א. לא שמות של אנשים ב. לא אותיות באנגלית ובעברית ג. ולא ראשי תיבות כן זהו ביי. בקיצור שום דבר אסור לי בכלל לומר וגם איני יכול כלל כן זהו ביי!!!. יש לי עוד פעם את ההגנה החזקה הזאת מעכשיו!!!. עד שהטיימר יסתיים כן זהו ביי!!. מעכשיו!!!. מתחקור איתו מה כוונתו פוגע בעצמו טען שנותן לעצמו פליק. אבל לא ממש רוצה להגיד לי במה מדובר ומעדיף לתקשר בכתב ולא בע"פ.לדוגמא , אתמול היה סרט שראה"היום שאחרי מחר" על התמוססות הקרחונים והרס ...נכנס שפניקה שפלט בטעות את המילה "חלקיק" לפני מספר חודשים כאשר דיברו על "מאיץ החלקיקים" בגנבה , זה הכניס אותו לפניקה הנושא הזה. מה עושים ומה זה הדבר הזה? אמא מודאגת
שלום אורנה, מציעה לשתף בתכנים הללו פסיכיאטר. זה 'מריח' כמו הפרעת חרדה עם גוון אובססיבי-כפייתי, ויתכן שטיפול תרופתי יוכל להרגיע את החרדה ויפחית את העיסוק המאגי במילים. בברכה ליאת
מה עושים שיש ילדה בת 12 שמוציאה אותי מדעתי אין יום שיכול לעבור איתה בשלום כול הזמן כועסת מתמרדת שולטת בוכה אין כבר חסר עונים יש לה אח בן 4 שהיא מקנא בו בצורה לא נורמלית כמה שאני מדברת איתה לא עוזר לי מה עושים
שלום אוריה, בתך הגיעה לגיל ההתבגרות (המוקדם אמנם!) המתאפיין בסערות רגשיות ועוצמה תגובתית גבוהה. מתבגרים (בנות עושות זאת מוקדם מהבנים) יכולים להיות דעתנים מאד, לוחמניים - בעיקר סביב סוגיות של עצמאות ופרטיות - ומרדנים גדולים. הורים שמצליחים להבין בזמן את הדינמיקה הזו, ולהתאים את עצמם לשינוי שחל אצל הילדים שגדלו, מרוויחים סוג חדש של יחסים בבית, המתאפיינים בכבוד הדדי ואפילו חברות קרובה. עם זאת, גם ההורים הסבלניים ביותר, עלולים למצוא את עצמם במצבי מאבק וקונפליקט, ורצוי לעשות מאמץ לא לצאת מהדעת ולא לאבד שליטה. אפשר לעשות זאת בעזרת ספרי הדרכה שעוסקים בגיל הזה, בעזרת איש מקצוע שיוכל להדריך אתכם, וגם בעזרת סבלנות, אהבה ורצון טוב. נסי לא לבטל את רגשותיה של בתך, להקשיב לה ברצינות, ולהכיר בתחושות הקנאה שלה, גם אם הן נראות לך בלתי הגיוניות. אחרי הכל, כך היא מרגישה, וחשוב לתת לזה הד ותוקף. את כנראה לא היחידה שמרגישה לעיתים חוסר אונים מול ילדה מתבגרת, ולפעמים הידיעה שאת לא לבד עוזרת קצת גם היא... זה יעבור ליאת
שלום רב, בני בן 8.5, מגיל 4 לערך(המלחמה) סובל מחרדות של בעיקר להיות לבד, ללא ההורים, בכל מקום. עברנו טיפול פסיכולוגי פרטי בו הפסיכולוגית שיחקה עם הילד במשחקים שונים ולאחר מכן שוחחה עמנו כיצד לנהוג כלפיו. החלטנו להפסיק את הטיפול לאחר כארבעה חודשים מאחר שזה לא עזר. מחוסר אונים ובשל התחלת הופעה של טיקים, החלטנו לפנות לפסיכיאטר, שהמליץ על טיפול תרופתי במקביל לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. הילד נטל פבוקסיל בהדרגה עד שהגיע לכדור שלם ולקח אותו כארבעה חודשים, עד שהבחנו כי לילד אין כל חוש לסכנה, מה גם שנעשה עצבני מאוד(תמיד היה עצבני, אך הפעם יותר),ואז נבהלנו מאוד והתחלנו להוריד את הכדור בהדרגה בהוראת הפסיכיאטר. במקביל לנטילת הכדור, עברנו הדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני. הפסיכולוג לא ראה את הילד וטען שאין צורך, אלא מה שדרוש הוא הדרכת הורים. הטיפול, הן התרופתי והן הדרכת ההורים עזרו אך במעט מאוד. אנו חסרי אונים . מה עוד ניתן לעשות? הילד לא מפסיק (גם בזמו הטיפול)לכסוס ציפורניו אלה באלה, כבר כשנה אני לא זוכרת שגזרתי לו ציפורניים, כי לא היה צורך. החרדות נמשכות ומה שהכי מפחיד זה שהוא גורר לתוך זה גם את אחיו הקטן בן 3.5 .אני זועקת לעזרה.תודה
שלום שיר, למרבה הצער, טיפול פסיכולוגי (לפעמים גם טיפול רפואי) אינו מחולל ניסים מעכשיו לעכשיו, ונחוצות סבלנות והתמדה. טיפול פסיכולוגי של ארבעה חודשים לא תמיד ממצה את עצמו, ובעיני, חבל שהוא הופסק. גם טיפול תרופתי לא תמיד מצליח כמצופה, ולפעמים נדרשת סבלנות עד שמגיעים לנוסחה המיטבית. מן התיאור שלך עולה ניחוח חזק של חרדה (גם שלך), ונדמה לי שהחרדה הזו מפריעה לכולכם להתמסר לדמות טיפולית אחת ולבטוח בה. יתכן שהפיתרון הוא לפנות למרפאת חרדה (יש אחת מוצלחת בביה"ח שניידר לילדים בפ"ת), שתתן מענה רב מקצועי, פסיכולוגי ופסיכיאטרי, תחת קורת גג אחת. אני מעודדת אותך למצוא טיפול טוב (כזה שתוכלי לבטוח בו) ולמצות אותו בלי 'לזגזג' או לנשור בטרם עת. זה אפשרי. בהצלחה ליאת
חשבתי על מרפאת החרדה בשניידר, אלא שזה לא ריאלי בגלל המרחק(חיפה) ואני מניחה שהביקורים הם אינטנסיביים. האם יש עוד מרפאות חרדה לילדים?
שלום!אני בחורה בת 17 הורי גרושים ואימי נשואה חצי שנה.ישלי 3 אחים מתחתי-13,9,4 הגדול והקטנ בנים,האמצעית בת.הקטן היה ממש קטן בגירושים ולא ממש זוכר הוא ילד שמח וטוב. הבעיה עם הבת והבן הגדול,הם מתנהגים מזעזע-לא שומעים למה שאומרים להם,אלימים בצורה שאני מפחדת מהם,.אימי עסוקה כעת בבעלה ואינלה כ"כ זמנ לילדים,אני עובדת ולומדת ובזמן שאני באה לבית לישון ואני רואה כך תילדים אני יוצאת מכלל שליטה,הם גדולים עלי!אני יודעת שאינ ילד רע,יש ילד שרע לו ואני רואה שהם זועקים לעזרה.השאלה שלי איך אפשר לעזור להם אפילו אם יתנגדו,ובלי עזרת אימי.אשמח אם תענו בדחיפות,תודה רבה!
שלום רב, היכולת שלך לזהות ולהכיר במצוקה של אחייך, למרות (ואולי בגלל) התנהגותם האלימה, נוגעת ללב. אני חושבת שלנערה בת 17 אין אפשרות לקחת על עצמה, ללא עזרת מבוגר, אחריות לרווחתם הנפשית של שלושה ילדים. אם את סבורה שאמא לא תרתם למשימה, אני מציעה לך לנסות לגייס לעזרתך מבוגר אחר, דודה, סבתא, קרוב משפחה אחר כלשהו, שישוחח עם אמא ויעודד אותה לגייס עזרה מתאימה לקטנים. אפשרות נוספת, זה להגיע ליועצת ביה"ס שלך/שלהם, ולבקש את עצתה. חשוב ליידע אותך ולהזכיר שאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש לא יכולים לטפל בקטינים ללא הסכמת הוריהם (אלא בהוראת בית משפט). לכן, הכיוון הוא לחשוב על הדרך המתאימה לגייס את אמא. בהצלחה ליאת
לבן 15 בעל לקות למידה בלתי מילולית NVLD בעל לקות בכישורים חברתיים ועתה , עקב מעבר לכיתה חדשה - גם החל גמגום. במה לטפל קודם? בקטע החברתי ? בסיבות לגמגום ? בטיפול בגימגום ? או הכל במקביל ?
שלום רונית, ילדים עם NVLD מתמודדים עם קשיים בעלי אופי מתמשך, וחשוב לתת להם מענה לאורך זמן. הקושי לפרש מצבים חברתיים ובינאישיים ולהגיב להם נכון, מייצר גרעונות חברתיים ופגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של הילד, והבעיה מחריפה במצבים של מעבר ומשבר. בעיני, הקשיים החברתיים צריכים להיות מטופלים לאורך השנים, ולא רק בימי המשבר. הגמגום, בהנחה שאכן הופיע עכשיו, הוא תגובה ללחץ האקטואלי, ולכן הפחתת רמות המצוקה עשויה להועיל מאד גם בהפחתת הגמגום. אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים מנוסה ולהיוועץ בו. בהצלחה ליאת
בני בן ה7 שהתחיל כיתה ב' לא מוכן ללכת לבית ספר. זב התחיל במכי חרישי והתגלגל במשך הזמן לצרחות,מכות ואי הפסקת בכי שעות ארוכות. לטענתו הוא צריך אותי/בעלי כל הזמן למרות שיודע שזה לא אפשרי. מה ניתן לעשות ?
שלום רב, יתכן שמדובר בתופעה המכונה 'פוביית בי"ס' (קשה לייחס זאת לקשיי הסתגלות האופייניים לילדי כיתה א'), ויתכן שהדרמה היומית קשורה בכלל למשהו שקורה בבית. בגלל עוצמת התגובה שלו, אני מציעה להיעזר בצוות ביה"ס, יועצת ופסיכולוגית, ולחשוב יחד כיצד נכון לטפל. ההתערבות, כמו שאני רואה אותה מכאן (אני לוקחת בחשבון שההבנה שלי את המקרה מוגבלת) היא הנחיית ההורים כיצד להגיב נכון לחרדות של הילד בזמן אמת וכיצד לחזק אותו גם בבית. מקווה שתצליחו לכונן שגרה עד מהרה ליאת
שלום רב, אני כבר לא יודעת מה לעשות: בתי בת ה-10 נוהגת לשקר לעתים קרובות. בגיל 5-6 גם היתה "סוחבת" דברים בסופר מהמדף, אבל זה נפסק כשגדלה. כיום אני מדי פעם תופסת אצלה במגירות תכשיטים שלוקחת מקופסת התכשיטים שלי, או שרשרת שגנבה מאחותה והחביאה מתוך קנאה. בכל פעם היא מביעה חרטה, התנצלות, מבטיחה, ובכל פעם זה חוזר על עצמו. היא ילדה מאד חכמה, ויודעת היטב מה מותר ומה אסור. לאחרונה התחלתי לשלוח אותה לחנות לבד לקנות לי דברים, ושיבחתי אותה בכל פעם שעמדה בפיתוי ולא עשתה בכסף שימוש לרעה. אתמול היא נכשלה וקנתה שוקולד, הסתירה זאת, שיקרה כשעליתי על זה ושאלתי אותה, ואחרי שאמרתי לה שאני יודעת הכל, היא אף האשימה את אחותה הקטנה בת 8 שיזמה את ה"מעילה" (ברור לי שזה לא נכון). איך להתמודד עם זה? איזה עונש אפשר לתת (בעיקר על ההעללה על אחותה, שבעיני חמור יותר)?
שלום ש', גניבות ושקרים הם עניין חמור, אך שכיח למדי אצל ילדים, ומופיע בדרגות חומרה משתנות, בדר"כ על רקע של קושי רגשי. מבעד למילים שלך, אפשר לשמוע את המצוקה הגדולה של בתך - צורך עצום בתשומת לב, צורך בהקשבה והתייחסות ממך, וקנאה צורבת באחותה. אני מבינה את הדאגה שלך סביב הגניבות, אך 'מזמינה' אותך לדאוג לא פחות לחוויה של ילדתך הקטנה, שמוכנה להסתכן בנזיפות ועונשים ובלבד שיהיה לה משהו ממך (תכשיט, ממתק), גם אם לקחה אותו בגניבה. אם תחשבי על המשמעות של הסימפטום הזה, אולי משהו בך יתרכך כלפיה. אני מאמינה שהגניבה ממך (אם אכן אפשר לקרוא לזה ככה) משקפת תחושה של בור גדול אותו היא מנסה למלא בדרכה. לכן, התגובה צריכה להיות - לתפיסתי - חינוכית וחד משמעית מצד אחד ("גניבה זה משהו שלא אוכל להרשות. בכל פעם שאראה אצלך משהו שאינו שייך לך, תצטרכי להחזירו לבעליו ולהתנצל. במקרה של גניבת כסף, תצטרכי להחזיר זאת מדמי הכיס שלך"), ומצד שני מכוונת מאד לחוויה העכשווית שלה, של נזקקות וצורך עצום בתשומת הלב שלך ובאהבתך. אני מציעה להימנע מלבלוש אחריה ו'לחכות לה בסיבוב', ולהפנות את האנרגיה למילוי ה'בור' בחוויה חדשה וטובה. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים. בברכה ליאת
בני בן 5 ילד פיקח וחברותי ואני רוצה להתייחס ל-2 בעיות עיקריות שקשה לנו להתמודד איתם: דבר ראשון זה חוסר יכולת שלו להגיב לדברים בצורה פורפוציונית למשל:אם אני לא מרשה להמשיך לראות טלויזיה או לשחק במשחק מסוים או כשילד בגן הורס לו משהו שהוא בנה, הוא פשוט תוקף את כולם בצעקות,קללות ומכות, דבר שני הוא מתקשה עד מאוד לקבל שינויים,למשל:השנה נשאר באותו גן אם אותו צוות, חלק מחבריו נשארו(לא הטובים במיוחד),אך עד היום עדיין קשה לו להיכנס לגן,אציין שהגן עבר שיפוץ והוא לא אהב זאת.אז איך ניתן למתן את ההתקפים הללו ואיך ניתן להקל עליו בקבלת שינויים?
שלום קטי, יש ילדים שנולדים עם קושי לווסת גירויים רגשיים עוצמתיים, וסובלים מ"פתיל קצר", מעוצמת תגובה גבוהה וקושי להירגע. כהורים, ניתן לעזור לילדים אלה בדרך של הבנה והכלה מצד אחד, כולל סיוע בזיהוי ושיום רגשות ("אתה צודק. אתה כועס עכשיו כי פרקו לך את כל מה שבנית. זה בטח נורא לא קל ואפילו מעצבן נורא"), אך גם באיסוף והגדרה ברורה של הכללים ("אבל זה לא יעזור אם תצרח ותקלל, ולהרביץ לא נוכל להרשות לך"). ילדים כאלה יכולים להרוויח מעזרה מתווכת וממתנת של המבוגר ("בוא נראה אם אפשר לעשות משהו שירגיע אותך. רוצה לבחור משחק אחר, או שאולי נצא קצת לגינה?"). השינוי ההתנהגותי יבוא כשהילד ילמד (א.)שבצרחות/מכות/איומים הוא לא ישיג את מה שהוא רוצה, (ב.)שהוא מקבל הרבה שבח וחיזוק כל אימת שהוא מצליח להתאפק, ולעמוד במצב המתסכל מבלי לפעול באלימות או בבכיינות. מאחלת לך כוח וסבלנות ליישם. שבת שלום ליאת
בתי בת כמעט 5 בגן חובה לא רוצה ללכת לגן אציין שהגננת מקסימה ובתי מאד אוהבת אותה . אך הסיבה שהיא לא אוהבת את הגן היא החברות אני לא יודעת מה הסיבה המדויקת היא טוענת שאף אחד לא חברה שלה יש לה לפעמים התפרציות וכעס לא מוסברים אציין היא בתי הבכורה ואחריה שני בנות נוספות . האם אני צריכה ללכת לבדוק מול מרפאה להתפתחות הילד חשוב לי לקבל תשובה בהקדם
שלום נטלי, המכון להתפתחות הילד מאבחן ומטפל בקשיים ובעיות התפתחותיות, ולא בטוח שבתך נופלת להגדרה זו. את, כמובן, יכולה לנסות. אני ממליצה להתייעץ עם הגננת ולשאול האם להערכתה יש חריגות כלשהי אצל בתך, המפריעה לה להשתלב חברתית. כדאי לזכור שמדובר בתחילת שנה, וההתאקלמות בגן יכולה לקחת זמן אצל ילדים מסוימים, ולהשפיע על התנהגותם באופן שאת מתארת. בהצלחה ליאת
שלום רב, בני בן החמש וחצי הינו תאום, וכעת אני בהריון.סיפרנו לילדים לפני כחודש. לפני כשבוע החל לפספס ולעשות יציאות בתחתונים בגן. ניסינו לדבר איתו, ולהסביר שהוא ילד גדול ואם מרגיש צורך בכל עת עליו ללכת לשירותים אך זה ממשיך. הוא במסגרת של גן חובה. רצינו לדעת כיצד לנהוג, האם להעיר ומה לומר, או להתעלם ולתת לזה לעבור. נשמח לקבל ייעוץ.
שלום חניתה, אני מבינה מדברייך שבנך החל ללכלך רק לפני כשבוע, ואם כך הדבר, חשוב לפעול נכון כדי לא ליצור בעיה עקשנית שתצריך התעסקות רבה בעתיד. מאחר ואתם נמצאים בגן חובה, אני ממליצה מאד לפנות לפסיכולוגית הגן, שתסייע לך להבין מה מקורה של ההתנהגות הרגרסיבית הזו. זה בהחלט יכול להיות קשור להריון, אך נראה מתאים לא פחות לקליטה בגן (בעיקר אם הוא גילה שבעקבות הקקי את מגיעה אל הגן). אני מציעה לא להיכנס למאבק או דרמות מיותרות סביב הקקי. למדי אותו לטפל בעצמו, ולהחליף תחתונים לבדו. אם הפספוסים מתרחשים בבית, עזרי לו (בלי נאומים ותוכחות!) להתנקות, אך עשי זאת באופן ענייני וקצר. את תשומת הלב והחמימות (אותה הוא ודאי צריך מאד) תני בהקשרים אחרים בשפע. בברכה ליאת
שוב שלום בהמשך להתכתבות הקודמת על ביתי בת השנתיים שמסרבת לעשות פיפי בגן. המצב רק הולך ומחמיר כניראה שעשינו מזה עיניין והיא עושה דווקא. עכשיו היא לא מוכנה ללכת בכלל לשירותים והיא מתאפקת ימים שלמים לפעמים בורח לה, היא פשוט בוכה וסובלת כל היום. בנוסף התחילו גם השתנות לילה לפעמים בלילה היא קוראת לי ואם אבא שלה בה אליה היא אפילו לא אומרת לו שיש לה פיפי היא פשוט בוכה "אמא אמא". אם הלילות אני יכולה להתמודד אבל במהלך היו אני לא איתה והיא סובלת מאוד. מה לעשות?
עניתי לך למטה, בהמשך לשאלתך הראשונה. שבת שלום ליאת
שלום, בתי הבכורה בת 6 ילדה ביישנית, מופנמת ועצורה. לאחרונה הבחנתי כי היא סובלת מכל מיני פחדים. לדוגמא: בילתה בביתה של חברה טובה, לפתע נתקפה לדבריה בתחושת פחד בגוף כאילו היא נמצאת לבד, התחילה לבכות וביקשה שאבוא לקחת אותה. שאלותי: האם צריך לקחת את הילדה לטיפול? או מספיק הדרכת הורים כיצד להתמודד? האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ל"פתוח" ילד ביישן מטבעו? אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג ילדים באזור רמת גן , גבעתיים, ת"א למייל שלי [email protected]
שלום דקלה, ילדים בני חמש עלולים לפתח כל מיני פחדים, ולא תמיד זה מצדיק טיפול פסיכולוגי. יש די הרבה ילדים שלא מרגישים חזקים ובטוחים מספיק כדי לעזוב את הבית לזמן ארוך מדי, והם מעדיפים לארח חברים בביתם במקום ללכת אליהם. כרגע, הייתי מאפשרת לה את זה, ולא ממהרת לפנות לפסיכולוגים, אלא אם את מרגישה שהפחדים מתגברים ומתפשטים לתחומים נוספים ומפריעים לה לתפקד ברמת היומיום. הדרכת הורים, לפחות בעיני, תורמת תמיד לחיזוק הביטחון של ההורה, ולכן אשלח לך למייל שם של פסיכולוג ילדים שיוכל לסייע לך. בהצלחה ליאת
ליאת, שלום רב. בתי התחילה השנה לימודים בכיתת מחוננים. מסגרת לימודית מעולה עם מורה מצויינת.הבעיה היא שכיתה היא כיתה קטנה ובין מעט הבנות שיש בכיתה יש 2 שתלטניות קיצוניות. זה מאוד מציק לילדתי ואין לה כלים להתמודד מול השתלטויות בכל נושא ובכל הזדמנות. אודה לך מאוד במידה ותוכלי להמליץ על שיטת התנהגות מול ילדות מסוג זה. אשמח לקבל הפניה לספר/מאמר בנושא. תדה רבה
שלום לי, שנת הלימודים רק החלה, ובהחלט יתכן שמה שנראה כרגע כמו קושי חברתי, יסתדר תוך זמן קצר. ילדים שתלטנים יש כמעט בכל מסגרת, ואם מדובר בשתלטנות קיצונית של שתי הילדות הללו, אני מניחה שבתך היא לא הסובלת היחידה. אני ממליצה לך לסייע לה לבסס קשרים דווקא עם הילדות האחרות בקבוצה, שמתאימות לה יותר מבחינת אופיין והתנהגותן. אין לי ספק שכקבוצה, יהיה להן קל יותר להדוף את הילדות המשתלטות. כרגע לא עולה בדעתי שם של ספר או מאמר ספציפיים לנושא זה. ידוע כי ילדים מחוננים עלולים לסבול מקשיים חברתיים (על כך בוודאי כבר קראת), אך בכיתות הומוגניות הקשיים יכולים להתמתן בצורה משמעותית. בואי נקווה שהלימודים במסגרת כזו יביאו לשיפור, ושהפערים בין הבנות בכיתה יצטמצמו וייעלמו בהדרגה. את מוזמנת לעדכן בהמשך בהצלחה ליאת
שלום יש לי בת בכיתה א' (עוד שבועיים בת 6) ובת בת 3. השאלה שלי היא לגבי הבת הגדולה. היא עלתה השנה לכיתה א' עם המון מוטיבציה וידע פשוט ממש מוכנה ללימודים, עד עכשיו הכל הלך חלק וטוב לא היו לה בכלל בעיות לא בלימודים לא בפרידה ולא בהסתגלות, אבל כעת אני מבחינה שיש לה רק כ 2 חברות הכיתה ולא יותר, דבר שמפליא כי הילדה מאוד חברותית ובגן היא הייתה הילדה הכי הכי זאת שתמיד באים אליה חברים ומאוד מאוד אהובה על כולם. אני לא יודעת מה לעשות כדי לעודד אותה מבחינה חברתית פרט לעובדה שהיא יכולה להזמין חברות מהכיתה אלינו הבייתה, האם יש רעיונות נוספים ? אשמח לקבל את תגובתך המהירה !!!
שלום רב, בתך התחילה זה עתה את כיתה א', והזמן המועט יחסית שבילתה בביה"ס עדיין לא איפשר לה לרכוש את מעמדה כ'הכי הכי' בכיתה מהבחינה החברתית. לטעמי, שתי חברות טובות יכולות לעשות כל אדם למאושר, ומי שזקוק ויכול ליותר מזה, בדר"כ מוצא את הדרכים לרקום מערכות יחסים מרובות. אני חוששת שגם המוכשרים ביותר, נזקקים ליותר מחודש חודשיים כדי להגיע לזה. תני לה זמן, וסמכי עליה שתצליח לכונן לעצמה חיי חברה בזמן ובאופן שיתאים לה. ליאת
ליאת, תודה על התייחסותך. אבל יש לי שאלה נוספת לגבי ביתי הבכורה. את תחילת השנה עברנו בצורה מצויינת כל בוקר היא נפרדה יפה ונהנתה ללכת לבית הספר, היא מתארגנת כל בוקר לבד ועושה הכל כמו שצריך, אבל בשבוע האחרון הילדה השתנתה לגמרי היא ממש ממש בוכה בכי היסטרי ומבקשת שנגיע ממש מוקדם לקחת אותה כי כואבת לה הבטן, ניסנו לדבר איתה ולנסות להבין מה הגורם לכך אך הילדה אומרת שרק כואבת לה הבטן... אבל זה אינו נכון כי לאחר הפרידה מאיתנו היא ממש ניהנת בבית הספר ולומדת היטב ולא ממשיכה לבכות. אין לי מושג מה גרם לשינוי הזה - יכול להיות שהיא הבינה רק עכשיו שהיא בבית ספר, יכול להיות שזה בגלל שהשבוע החל לה יום לימודים ארוך עד השעה 15:15 ויכול להיות מהסיבה שאני עברתי תאונת דרכים קלה והיא פשוט דואגת. אשמח לקבל טיפים במהרה כיתד לנהוג איתה בפרידה בבוקר ?! תודה ושבת שלום...
שלום, יש לי ילד בן 5 שלא עושה קקי כאשר הוא ער, אלא רק כאשר הוא ישן בלילה. למעשה הוא לא נגמל לגבי הצואה מעולם, כך שבמשך היום הוא עם תחתונים ובלילה אנו מלבישים אותו חיתול. מכיוון שהיו עצירויות קשות (יכול להיות גם שבוע ויותר ללא יציאה), רופא גסטרו ילדים המליץ על מרכך שאותו אנו נותנים לידי כל יום ובמקביל אנו בטיפול פסיכולוגי (כשנה). אין תוצאות, הילד פוחד לעשות קקי, מה עושים??????????? אני יודעת שהבעיה היא עיקשת, אולם, איך מתקדמים, לא נראה שהטיפול הפסיכולוגי מניב תוצאות, הזמן חולף ואנו נואשים. מצפה לתשובה, תודה.
שלום גל, כפי שאת מציינת נכון, האנקופרזיס היא תופעה עקשנית ומתישה, שמשקפת קשיים פיזיולוגיים (עצירות), רגשיים והתנהגותיים. אני מציעה להמשיך בטיפול, ולא להתייאש. במובנים רבים, ההתמקדות שלכם בקקי, עלולה להחמיץ היבטים נוספים התורמים למורכבותו של המצב, ולהגביר את הלחץ אצל הילד. קשה לי להעלות בדעתי משהו שאוכל לומר מכאן, שיהיה בעל ערך רב יותר עבורכם בהשוואה למטפל שמכיר את הדינמיקה המשפחתית, את אופי התקשורת בבית, ואת מהלכו של תהליך הגמילה בעבר ובהווה. אין לי אלא לעודד אתכם להמשך התהליך. בהצלחה ליאת
שלום, ביתי בת השלוש הינה ילדה מאוד טמפרמנטית וחריפה, עקשנית ויודעת מה היא רוצה מעצמה, חברותית ושובבה. לעומת זאת, כאשר יש גבר בסביבה, היא מייד נאלמת דום ונצמדת לרגל של אמא או שרוצה על הידיים. גם בסביבה עם הרבה אנשים ורעש קצת קשה לה ולוקח לה חצי שעה להשתחרר, אך הסיפור עם גברים הוא יותר קיצוני. היא לא הולכת לחברות מהגן בכלל (שואלת תמיד אם אבא שלהם בבית ואז אומרת שהיא לא אוהבת אותו). היא יכולה לצרוח רבע שעה באוטו אם אני לוקחת טרמפ מישהו מהעבודה, היא יכולה לשחק נפלא עם ילד בגן השעשועים, עד שאבא שלו מתקרב ואז היא רצה אלי. אפילו כשהולכים לסבא וסבתא, אם סבא בבית - היא נכנסת לשם רק על הידיים. לעומת זאת - את אבא שלה היא אוהבת יותר מאשר אותי. זו ניראת לי התנהגות קיצונית. לא ביישנות או בדיקה רגילה של השטח. אני כבר חוששת אולי עברה טראומה שאיני מודעת אליה ולא יודעת מה לעשות. האם זה מרמז על משהו כזה ? כיצד עוזרים לה ?
שלום נועה, אם אינך שקטה, פני להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים מנוסה, שתוכל להעריך על סמך תצפית ואבחון אם יש חשד לפגיעה. התנהגות פובית כזו יכולה להיות קשורה לטראומה, ולצערי כבר יצא לי להיתקל בדפוס כזה, ועם זאת, יש המוני פוביות שהאחיזה שלהן במציאות רופפת, אם בכלל. ילד שעבר פגיעה סובל, בדר"כ, מסימפטומים נוספים, שאיש מקצוע מנוסה יודע לזהות. כדאי לזכור שגם אם חוותה משהו מציאותי שהוביל לפחד שלה מגברים, זה לא חייב להיות משהו פלילי. בכל מקרה, שווה לבדוק ולהירגע. בברכה ליאת
שלום אני זקוקה לעזרה דחופה אני על סף יאוש מוחלט . יש לי ילדה מקסימה חכמה בת 4 וחצי בשנה שעברה היתה הילדה בגן ליד אמא שלי השנה חלפה עברה מצויין אמא שלי היתה לוקחת אותה ומוציאה אותה מפני שאני ובעלי עובדים. השנה הגן ליד אמא שלי נסגר מחוסר ילדים לכן העברתי אותה לגן ליד חמתי ששם חמתי לוקחת אותה ומחזירה אותה . השבועות הראשוניים בגן היו בסדר גמור הילדה היתה שמחה ומאושרת . לאחר חג הסוכות הילדה לא מוכנה ללכת לגן כול בוקר כאשר מגיעה לחמתי מודיעה כי היא לא הולכת לגן הן מגיעות לשער של הגן והילדה לא מוכנה להכנס דבר המלווה בבכי ובצעקות מצידה של הילדה לבסוף בעלי עוזב את עבודתו יום יום והולך להכניס אותה לגן והכול מתנהל כשורה כאשר הוא מגיע . בהתחלה שוחחתי עם הילדה העם מישהו או משהו מפריע לה בגן הילדה טוענת הכול תוקף כי מאוד כיף לה בגן ויש לה חברים . כדי לראות מה היא תגיד הצעתי לה להחזיר אותה לגן הקודם אומרת כי לא מוכנה וכיף לה בגן הזה ,כאשר אני שואלת אותה מדוע היא מתנהגת בצורה כזו היא אומרת כי היא לא יודעת ומבטיחה כי זה לא יחזור על עצמו . לאחר מיכן פניתי לגננת הגננת מאשרת את דיברי הילדה כי היא מאוד משתלבת בגן יפה ומאוד עוזרת ובוגרת וחברותית. פניתי להורים אחרים על מנת לבדוק את תגובת ילדהם ומשום הורה לא מצאתי תגובה זהה. הגננת שואלת אותה בגן מדוע היא לא רוצה להכנס האם משהו מפריע לה הילדה מתנהגת כיאילו כלום לא קרה והיא בכלל לא יודעת מה היא עשתה . ניסיתי את כול הדרכים האפשריות והנורמטיביות אני פונה אלייך ומקווה כי תוכלי לעזור לי . אמא מיואשת
היי מירי, כפי שניתן להבין מהדיווחים ה'מוצלבים', לילדה שלך אין שום בעיה עם הגן, אלא עם רגעי הפרידה מסבתא. קשה להעריך מכאן מה בעצם מקשה עליה באותן דקות, ולמה כשאבא מגיע אין עניינים. יכול להיות שבאופן כלשהו זה קשור לסבתא (שאולי מוחמאת מהרעיון שנכדתה ממאנת להיפרד ממנה), ואולי מדובר דווקא בדרך מעניינת להביא את אבא לביקור בוקר. תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה לי ששווה - לפחות לזמן מה, שבוע-שבועיים - להקל עליה, ולשלוח אותה לגן עם אבא, אותו תוכל 'לקבל' חינם, מבלי להפעיל את כל הדרמה. אם הוא ממילא מגיע, למה לא לעשות את זה בכייף? בהצלחה ליאת
קודם כול תודה על התשובה , ב-12 לחודש רשמתי לך וראיתי את התשובה רק היום רציתי לומר כי במהלך הזמן הזה כן שלחתי את הילדה לגן עם האבא והסיפור רק התגבר הילדה בוכה ולא מוכנה להכנס לגן עם אף אחד . ביום שישי האחרון ה-15 לחודש הייתי איתה בגן הילדה משחקת עם עצמה במשך שעה אף אחד לא ניגש אליה והיא לא נגשת לאף אחד ששאלתי אותה מה השמות היא לא יודעת ולא זוכרת , שוחחתי עם הגננת והצבתי בפניה את האפשרות שאולי מבחינה חברתית קשה לה . הגננת מיד אמרה כי זה ממש לא נכון והילדה מתקשרת ממש טוב , לאחר כמה דקות הגננת לקחה שני ילדות כמובן שלא ראתה כי הייתי מאחוריה ושמעתי הכול אמרה להם תעזבו את מה שאתן עושות עכשיו [במילים האלה ] ותלכו תשחקו עם הילדה שלי . הילדות כמובן נגשו אליה ביקשו מימנה לשחק איתן. השאלה שמתעוררת זה מדוע הגננת מנסה לטייח דברים ולהראות שהכול בסדר שעל פניו זה ממש ההפך למה לא לגשת אליי ולנסות לראות איך אנו פותרים את המצב שנוצר גם כאשר ניסיתי לדבר איתה היא לא מוכנה לתת לדבר ישר מתפרצת ומתחילה לדבר לא נותנת לך להשלים משפט לנהל שיחה תרבותית תשובתה"הכול בסדר" גם כאשר ניכנסו עוד ילדים לגן הכול מתנהל שם באווירה של פקודות . מיואשת כבר ולא רוצה להסיק מסקנות פזיזות
בני בן 7.5 היה עם בייביסיטר במשך שעה בלבד, עם אחיו בן 9 ותינוק. כשהבייביסיטר ביקשה מהם ללכת לישון, הילד הוציא סכין ואיים. והבייביסיטר התקשרה בוכה ובהיסטריה. בביתינו אין אלימות וגם הילד לא אלים, ואני בטוהה שהוא עקב פער רגשי לגילו הוא לא הבין את משמעות הדברים.ומבחינתו זה היה הצגה מצחיקה. מקרים נוספים מעידים על חוסר שיקול דעת זה שהוא נוטה להשתולל דווקא כשהורים באים לקחת את חבריו. כמובן שנשארת חוויה שלילית ביחס להורים. גם באופן כללי הוא רעשן ואנרגטי, אך איתי הוא הרבה יותר רגוע ובשליטה. ברור לי מעל לכל ספק שצריך יעוץ משפחתי וטיפול התנהגותי. אך נכון לרגע זה במיידי אין לי מושג מה לעשות איתו, שוב להעניש. כרגע אני בחרתי בשתיקה לחלוטין, לא מדברת איתו. ברור שהמעשה היה מאד חמור, מה לעשות? אמא מיואשת !!!!!
שלום רב, אני מסכימה מאד עם ההחלטה לפנות לעזרה, שכן ההתנהגות שאת מתארת קיצונית ומפחידה. אני מאמינה בכל לבי לכך שבנך לא התכוון לפגוע ממשית בנערה, אך סבורה שהתנהגות מקצינה כזו עלולה לסבך אותו מאד ואף לסכן אותו (פיזית!) בהקשרים אחרים. כרגע, אני חושבת שפעלת נכון כשבחרת לשתוק. לפעמים השתיקה מאותתת גם לילד שמשהו חריג מאד קרה, ושאת לוקחת לעצמך זמן לחשיבה. תוכלי לומר לו (עכשיו, כשנרגעת קצת) שאת מרגישה שנחצה כאן קו אדום, ולכן את חושבת שהגיע הזמן לפנות ולקבל עזרה מפסיכולוג ילדים, כי את באמת באמת דואגת. הודיעי לו שיהיה עליו להתנצל בפני הנערה ששמרה עליו, ולעשות כל שביכולתו כדי להרגיעה. מעבר לכך, אני מעודדת אותך לפנות ולקבל הדרכה, וללמוד דרכים יעילות להפעלת סמכות. נדמה לי שגם בנך, בהתנהגותו מרחיקת הלכת, מבקש זאת ממך. בהצלחה ליאת
בני בן השלוש אף פעם לא ישן איתנו במיטה מיזה כמה ימים הוא התחיל לפחד לא ניכנס לחדרים לבד ניבהל מכל דבר נירדם רק במיטה שלנו אני מעבירה אותו למיטה שלו הוא מתעורר באמצע הלילה ושוב פעם בא אלי למיטה בבקשה מה עושים?
שלום רב, פחדי לילה הם עניין נורמטיבי בגיל הרך, וכמעט כל ילד/משפחה מתנסה בהם. למרות שהדחף המיידי והטבעי של הילד הוא למצוא מחסה בקרבת גופם החם והמנחם של הוריו, רצוי לעשות זאת בחדרו שלו וליד מיטתו, כדי שהשינה המשותפת לא תהפוך להרגל רע שיכביד על כולכם. לכן, עם כל אי הנוחות שבדבר, ההמלצה שלי היא להשתדל להרגיעו במיטתו, גם אם לזמן מה זה יהיה כרוך ב'טיילת' לילית שלכם. אפשר לעשות תורנות בין ההורים, כדי לא ליצור מעמסה ועייפות רק אצל אחד מהם. הבשורה הטובה היא שזה עובר תוך זמן קצר. בהצלחה ליאת
יש לי ילד בן 7, ילדה בת 3 ותינוק בן חמישה חודשים. איך לעזור לילדת הסנדביץ למצוא את מקומה ולא להיות מתוסכלת. אני דואגת למפגש פעם בשבוע עם הבת שלי לבד, ואני כל היום מחבקת אותה ומנשקת אותה ומחמיאה לה על כל דבר. אבל אני חייבת לציין שהבן שלי בן ה-7 הוא ילד שדורש תשומת לב ואני מרגישה שהוא שואב ממני תשומת לב על חשבונה שלא לדבר על התינוק. האם בהכרח ילדי סנדביץ יוצאים מתוסבכים? האם זה שהיא מקנאה ומציקה לקטן זה טבעי וזה יעבור לה? אמרו לי שבגלל שהיא בת בין שני בנים זה טוב כי זה מייחד אותה. מה את אומרת?
שלום גלית, המושג "ילד סנדוויץ'" גורם לי, באופן אישי, להסתייגות ורתיעה, בעיקר בשל הקונוטציות הבעייתיות שהוצמדו לו. כמו שאת בעצמך מציינת, לפעמים הילד התובעני והדרשן יכול להיות דווקא הבכור, או הקטן, ואין לזה חוקים. כהורים, אנחנו נדרשים לתמרן בין הרצון שלנו להעניק את כל מאת האחוזים לכל ילד, לבין תכתיבי המציאות שמזכירים לנו שאנחנו לא כל-יכולים. ילד אמצעי זקוק וזכאי למלוא תשומת הלב, ממש כמו אחיו הקטנים והגדולים, ומיקומו בסדר הלידות לא הופך אותו, אוטומטית, לבעייה. המשיכי לכוון את עצמך לצרכים של כל ילד כמיטב יכולתך, ללא אשמה מיותרת. בברכה ליאת
איך להתמודד עם ילד שעוד מעט בן 7 שמעדיף להיות בבית. בבית ספר יש לו מלא חברים והרבה אוהבים אותו אבל שמתי לב שאני צריכה לדאוג לו חברתית אחרי בית ספר. אני צריכה להגיד לו שיזמין חבר או שילך לחבר. אם מזמינים אותו התגובה הראשונה שלו זה שהוא לא רוצה או רוצה להישאר איתי בבית. לא פעם יוצא שאני אומרת לו איזה שיעמום..עדיף להזמין חבר או שתלך לחבר...במקום שאני אשחק איתך חבר יכול לשחק איתך... אתמול בא אליו חבר והוא העדיף טלוויזיה אז החבר אמר שמשעמם לו והלך לחבר אחר. ואז אמרתי לבן שלי שהחבר צודק באמת משעמם איתו כשהוא רואה רק טלוויזיה. מה עושים?
שלום טליה, החיים החברתיים של ילדי גן וילדי בי"ס הצעירים מתנהל פעמים רבות ביוזמה ועידוד של הוריהם, ופחות בשל צורך חברתי בוער. ילדים שמזמינים והולכים מדי יום לחבר, פשוט התרגלו לכך כאל חלק מסדר היום שלהם, ולאו דווקא מתוך רעב אמיתי. כדאי מאד לזכור שימי הלימודים התארכו מאד בשנים האחרונות, ובהתאמה, התקצר מאד משך הזמן שהילדים מבלים עם הוריהם. דווקא ישיבה פסיבית מול טלוויזיה (ואפילו מה שהורים רבים מכנים "רביצה חסרת מעש"), הוא צורך אותנטי ולגיטימי של ילדים, בעיקר אחרי שעות רבות במסגרת חינוכית, המתנהלת עפ"י לוח זמנים מוכתב ולא קל. יש משהו מובן מאד בצורך של ילד לשהות "סולו" בקרבת הוריו, מבלי שיצטרך להתחשב באחרים, להתחלק ולוותר. אני לא רואה שום דבר מדאיג ברצון של בנך להישאר איתך בבית, ולכן גם לא מרגישה שמוכרחים לתת לזה פיתרון. לפעמים לא לעשות כלום זה ה'קונץ'. כדי להוציא אותו קצת מהטלוויזיה, אפשר להזמין אותו לטורניר טאקי או לספר בהמשכים שתוכלי לקרוא באזניו. יש לי הרגשה שכך יש סיכוי טוב לגרום לו להרגיש נהדר. בהצלחה ליאת
שלום, יש לי ילד בן 7 מאוד חכם ופיקחי אבל בזמן האחרון הוא פשוט מעייף אותנו ורבלית. לכל דבר יש לו תשובה מחוכמת כלשהי שלפעמים אין לנו מה לענות לו. אני ובעלי קוראים לו "הפולניה הזקנה" כי יש לו קטע שחוזר על עצמו כל הזמן בווריאציות שונות שמוציא אותנו מדעתנו. דוגמה: הוא יכול לצעוק לי מהסלון: אמא אני רעב....תכיני לי כריך. עכשיו יכול להיות שלא שמעתי, או ששמעתי ואמרתי לו רגע אני עסוקה, או שהערתי לו שיבקש יפה ואז הוא עונה: טוב לא צריך אל תכיני לי ואני אשאר רעב ואמות. ואז אחר כך שאני מתפנה ובאה לעשות לו אז הוא אומר לי: לא, את אמרת שאת לא עושה לי שאת עסוקה אז איך תעשי לי? וכו'. כל הזמן צריך לפייס אותו הוא פשוט מעייף...ככה זה כל יום! אותו דבר עם להזמין חבר...או לשחק איתו במשחק... מה לענות לו? איך להתמודד?
שלום שירה, יש אנשים שמצליחים להפעיל אנשים אחרים ביעילות רבה דרך ובאמצעות אשמה. ה"פולניות הזקנות" בהחלט רכשו מוניטין בתחום, והולידו דור המשך מכובד. מעבר לבדיחה, העובדה שהוא בוחר בעמדה קורבנית כזו, היא אולי אינדיקציה לכך שהסידור הזה פשוט עובד עבורו: הוא מעורר אצלך רגשות אשמה באמצעות משפטים 'פולניים' כמו "אני אשאר רעב ואמות", ואת מרגישה צורך לפייס ולפצות. כנראה שגם כאן עובד המשפט המפורסם "אין הצגה אם אין קהל!". אם תחשבי על כך, תראי שאי אפשר לסחוט רגשית אדם שלא מסכים להיבהל ולהרגיש מאוים. בדוגמת הכריך, אפשר פשוט לומר "אם אתה רוצה, התפניתי עכשיו ואשמח להכין לך אוכל". אם יגיע המשפט הפולני, תוכלי לענות בשקט "כרצונך". נסי ודווחי ליאת
האם אפשרי ומותר לחגוג למטפלת(פסיכולוגית) יום הולדת?ולהביא לה מתנה?
אני לא פסיכולוגית, ואם דעתי כאמא מעניינת אותך, אז אומר לך שלדעתי ממש לא. זה מביך וזה לא לענין בכלל. אבל שוב, זו רק דעתי.
שלום עומרי, טיפול טוב בהחלט יכול וצריך להתנהל בלי מתנות. הטיפול הוא של המטופל, ואינו אמור להתכוונן לצרכיו של המטפל. עם זאת, יש מטפלים שיאפשרו במקרים מסוימים רעיונות כאלה, בדר"כ מתוך היענות והבנה לצרכים של המטופל, וכדי לא להעליבו. לדעתי האישית, זה בהחלט מיותר. בברכה ליאת
שלום רב! האם מותר לתת למטפל או מטפלת(פסיכולוג או פסיכולוגית ) מתנה? איזה מתנה?אני מתכוון למתנה ככה סתם, בלי קשר לסיום או פרידה? ולרגל פרידה? האם אפשר לבקש ולקבל חיבוק מהפסיכולוג(או פסיכולוגית=זכר או נקבה)? ולרגל פרידה וסיום????או מגע?לחיצת יד?
שלום דני, מתנות לא אמורות להיות חלק מטיפול, ואם המטופל מרגיש צורך לתת, חשוב להבין זאת בהקשר הספציפי שלו, לפרש את הצורך הזה וללמוד ממנו על הדינמיקה של המטופל ביחסיו עם דמויות המפתח בחייו - האם הוא מרגיש שרק כך יהיה ראוי לאהבה? האם הוא מנסה לפרוץ את גבולות הטיפול ולהגדיר את יחסיו עם המטפל אחרת? האם הנתינה משקפת ניסיון להתמודד עם אשמה, או טקטיקה הגנתית מפני רגשות תוקפניים? גם מגע בטיפול, כמו המתנות, משקף צרכים שראוי להתייחס אליהם בטיפול, ולהבינם לעומק. שתי הסוגיות שהעלית מעסיקות פסיכולוגים, ומקבלות התייחסות גם בתיאוריה. יש מטפלים שאימצו גישה תיאורטית המאפשרת היענות לצרכים הללו, ויש מי שלא יסכימו לכך בשום מקרה. בין שתי גישות הקיצון הללו יש טווח רחב למדי, כשכל מטפל נוהג בהתאם ל'אני מאמין' המקצועי שלו. בברכה ליאת
לבתי בת ה-3 יש קשיי הסתגלות לגן החדש , היא באה ממסגרת של 14 ילדים לגן של 35 ילדים , היא בוכה בבוקר שאנחנו שמים אותה וגם במשך היום לסירוגין , היא לא משחקת עם ילדים אחרים ולא משתתפת רק הולכת אחרי המטפלות , היא גם לא אוכלת במשך היום ומגיעה הבייתה רעבה מאוד, בתקופת החגים השארנו אותה חצי יום ומה-3.10 היא יום שלם עד 15:40 , הצוות של הגן כל הזמן מתלוננים ומאוד מייאשים , הפגשנו אותה פעמיים עם ילד מהגן והם שיחקו מאוד יפה אבל בגן לא , אני כבר מיואשת ולא יודעת איך לעזור לבתי? חשוב לציין שיש טיפה שיפור מבחינת הבכי במשך היום. בבקשה את עזרתכם
שלום דקלה, יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להסתגל, וזה יכול להיות מסיבות שונות. לפעמים זה משהו במזג של הילד, ולפעמים זה משהו שקשור ביחסים עם ההורה (קשיי נפרדות; אמביוולנטיות של ההורה עצמו כלפי הפרידה). לפעמים, אומר בזהירות, גם איכויות הגן והצוות עלולות להשפיע על יכולתו של הילד להרגיש נוח ולבטוח. כרגע, אם את מתעקשת על המסגרת הזאת, נסי לקצר את הימים ולקחת אותה בצהריים הביתה, כדי להקל גם על הילדה וגם על הצוות. לפעמים זה עוזר. אשמח להתעדכן בהמשך ליאת
בתי במשבר מזה 3 שנים שהחל כהפרעת אכילה והמשך לדיכאון, עברה 2 אשפוזים בביה"ח נהריה (הדרכת הילד) וליווי של פסיכולגית, מטפלת באומנות ומעקב פסיכאטרי, אך אנחנו לא רואים התקדמות משמעותית בתפקודים. הייתי רוצה לנסות קאוצ'רית, אין אני יודעת לתת "טייטל" לבעיה שלה.
שלום מיכל, אני מבינה שמאחרי הפנייה הקצרה שלך מסתתר סיפור מורכב ומתמשך, רצוף תקוות ואכזבות. אני מציעה לא להתעכב על ה"טייטל", ולמצוא את הדמות המקצועית בה תוכלי לבטוח. אולי אם תצרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת, יהיו מי שישלחו המלצה. אישית, איני מכירה מאמנים באזורך. חשוב לי לציין שלפעמים התקדמות איטית אין פירושה טיפול כושל, וכדאי להתאזר בסבלנות לפני ש'קופצים' לטיפול מסוג אחר. יהיה הטיפול אשר יהיה, שולחת לכם כוח ועידוד להילחם על בריאותה ורווחתה של ילדתכם. בהצלחה ליאת
היי, שמי חגית ואני אמא לילד בן שלוש. לפני כשנתיים היתגרשתי (כשבני היה בן שנה) וכעת אנו גרים עם בן הזוג שלי - מזה שמונה חודשים. אתמול בני שאל אותי איך מגדירים את הקשר שלו עם הבן זוג שלי ציטוט "אמא מה אני ו... איך קוראים לזה?" הוא ביקש הגדרה מדוייקת עניתי לו שהוא חבר טוב שלו כמו שהוא חבר שלי הוא מתראה עם אבא שלו אחת לשבועיים. אודה על עזרתך והנחייתך לשאלה זו
שלום חגית, השאלה שלך מעניינת ומאתגרת מבחינה לשונית, ואולי שווה להפנותה לאקדמיה ללשון. אחרי הכל "אב חורג" שמור למקרים אחרים, והוא גם בעל קונוטציות לא נעימות. בכל מקרה, אני מציעה דווקא להימנע מהתואר 'חבר טוב', כי בחברות הסטטוס הוא שוויוני, בעוד ביחסי ילד ובן זוגה של אמו אין שוויוניות (בטח לא כזו השמורה לבני הזוג בינם לבין עצמם). אין לי תשובה טובה בשבילך, וכנראה שאין ברירה אלא לנסח הגדרה ארוכה קצת, שמתאימה לכם. למשל -"XXX הוא בן הזוג שלי, ולכן עוזר לי גם לטפל בך ולשמור עליך. הוא לא אבא, כי יש לך אבא, אבל הוא אחראי לך כשאני איננה, וממלא תפקיד של הורה כשצריך". בברכה ליאת
שלום לכם ! נכדנו הוא בן 4.5 שנים. הוא ילד פעיל ומקסים אך מידי פעם הוא מספר דברים דימיוניים הבאים כחלק מהווי היום יום שלו. לדוגמה הוא מספר שהם היו בטיול בחוץ-לארץ ואביב נשאר בחול. כמובן שהם לא היו בחו"ל ואביב נמצא בארץ. יום אחד הוא סיפר שאביב הכניס את הראש לכוורת דבורים ונעקץ בכל גופו, והגיע לבית-חולים. כמובן זה לא נכון. הסיפורים האלה אינם מתקשרים למצייאות. 1- אבקש לדעת אם זו תופעה מקובלת וידועה ומתי היא תפסק ? 2- איך צריך להגיב כאשר הסיפורים נימשכים והוא מתעקש שאכן הם קרו במציאות ? תודה רחל
שלום רחל, ילדים קטנים (לפני גיל 6-7) מקיימים מערכת יחסים מעניינת עם עולם הדמיון והפנטזיה, ועושים בו שימוש מרתק. הסיפורים שתיארת, מעבר להיותם בדייה, יכולים לשקף סוג של 'עבודה נפשית' שעושה הילד, למשל כדרך לפרוק תוקפנות שהצטברה בו כלפי אביו. אני מציעה לא להעקש לתקן אותו, מעבר לאמירה קצרה כמו "אוי, איזה סיפור מפחיד אתה מספר כאן! אני שמחה שראיתי את אבא היום, ושהוא בריא ושלם". כך את מאפשרת לו להשיג את הפורקן דרך הסיפור, וגם מכניסה את בוחן המציאות המרגיע. בברכה ליאת
שלום, אני אפילו לא יודעת לאיזה פורום לשלוח את השאלה. הבן שלי כבר 3 שנים עושה קקה במכנסיים ולא הולך לשירותים. הוא נגמל יפה במעון וכשעבר לגן חובה החל לעשות במכנסיים. היום הוא כבר בכיתה ב' אבל זה לא מספיק מפריע לו בשביל לבוא איתי לרופא מומחה (באיזה תחום אני עוד לא יודעת). מה לעשות אם הילד לא משתף פעולה? עם איזה רופא להתיעץ? אני אלך אפילו לבד. תודה.
יש לי אותה בעיה עם הבת שלי.אשמח לשמוע ממך מה קורה בבית הספר במידה ומפספס? האם את זכאית לסיוע מטעם בית הספר? כל פרט יעזור.אני באותה הסיטואציה . בתודה ותחזיקי מעמד.
שלום, הייתי אצל רופא משפחה והוא שלח אותי לגסטרו לשלול מחלה שזה הסימפטום היחיד שלה. הייתי אצל פסיכולוגית והיא נתנה לי טבלה ובה 7 ימי השבוע. בכל פעם שמצליח לעשות בשירותים מדביקים לו כוכב באותו יום. כל 3 כוכבים רצופים מקבל מתנה שווה. זה הצליח למשך 3 חודשים וברגע שהפסקתי את הטבלה - הוא חזר לסורו. היום אני יודעת בערך את השעה שבה צריך לעשות ויש לי הסכם עם המורה שבשעה זו הוא יוצא קבוע לשירותים. למרות זאת הוא עדיין מפספס כי לפעמים יוצא לו לפני ולפעמים יוצא לו אחרי היציאה לשירותים. אני באמת חסרת אונים כי הוא עושה בבית בעודו יושב בסלון מול הטלויזיה. הכי נורא שזה לא מפריע לו והוא לא מוכן לשתף פעולה. עזרה? מישהו?
יש בתל השומר מרפאה מיוחדת לנושא הזה תשאלי בתל השומר