חוסר אונים בטיפול

שלום רב, בני בן 8.5, מגיל 4 לערך(המלחמה) סובל מחרדות של בעיקר להיות לבד, ללא ההורים, בכל מקום. עברנו טיפול פסיכולוגי פרטי בו הפסיכולוגית שיחקה עם הילד במשחקים שונים ולאחר מכן שוחחה עמנו כיצד לנהוג כלפיו. החלטנו להפסיק את הטיפול לאחר כארבעה חודשים מאחר שזה לא עזר. מחוסר אונים ובשל התחלת הופעה של טיקים, החלטנו לפנות לפסיכיאטר, שהמליץ על טיפול תרופתי במקביל לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. הילד נטל פבוקסיל בהדרגה עד שהגיע לכדור שלם ולקח אותו כארבעה חודשים, עד שהבחנו כי לילד אין כל חוש לסכנה, מה גם שנעשה עצבני מאוד(תמיד היה עצבני, אך הפעם יותר),ואז נבהלנו מאוד והתחלנו להוריד את הכדור בהדרגה בהוראת הפסיכיאטר. במקביל לנטילת הכדור, עברנו הדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני. הפסיכולוג לא ראה את הילד וטען שאין צורך, אלא מה שדרוש הוא הדרכת הורים. הטיפול, הן התרופתי והן הדרכת ההורים עזרו אך במעט מאוד. אנו חסרי אונים . מה עוד ניתן לעשות? הילד לא מפסיק (גם בזמו הטיפול)לכסוס ציפורניו אלה באלה, כבר כשנה אני לא זוכרת שגזרתי לו ציפורניים, כי לא היה צורך. החרדות נמשכות ומה שהכי מפחיד זה שהוא גורר לתוך זה גם את אחיו הקטן בן 3.5 .אני זועקת לעזרה.תודה

שלום שיר, למרבה הצער, טיפול פסיכולוגי (לפעמים גם טיפול רפואי) אינו מחולל ניסים מעכשיו לעכשיו, ונחוצות סבלנות והתמדה. טיפול פסיכולוגי של ארבעה חודשים לא תמיד ממצה את עצמו, ובעיני, חבל שהוא הופסק. גם טיפול תרופתי לא תמיד מצליח כמצופה, ולפעמים נדרשת סבלנות עד שמגיעים לנוסחה המיטבית. מן התיאור שלך עולה ניחוח חזק של חרדה (גם שלך), ונדמה לי שהחרדה הזו מפריעה לכולכם להתמסר לדמות טיפולית אחת ולבטוח בה. יתכן שהפיתרון הוא לפנות למרפאת חרדה (יש אחת מוצלחת בביה"ח שניידר לילדים בפ"ת), שתתן מענה רב מקצועי, פסיכולוגי ופסיכיאטרי, תחת קורת גג אחת. אני מעודדת אותך למצוא טיפול טוב (כזה שתוכלי לבטוח בו) ולמצות אותו בלי 'לזגזג' או לנשור בטרם עת. זה אפשרי. בהצלחה ליאת

חשבתי על מרפאת החרדה בשניידר, אלא שזה לא ריאלי בגלל המרחק(חיפה) ואני מניחה שהביקורים הם אינטנסיביים. האם יש עוד מרפאות חרדה לילדים?