פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

ביתי, בת 3, אחות לבן שנה, החלה לאחרונה למצמץ בעיניה. השבוע, לאחר כחודש של מצמוץ, חדלה כמעט למצמץ... עד ש.. אתמול כעסתי עליה וצעקתי עליה, מייד חזרה התופעה ובגדול. אני מתארת לי שזו תגובה רגשית ושעלי להיות יותר סובלנית ורגועה - אני משתדלת. האם התופעה מוכרת? מה אפשר לעשות כדי להקל על הקטנה שלי? כואב לי הלב לראות אותה ממצמצת ללא הרף ולדעת שאני גרמתי לכך. לציין שכשאחיה נולד החלה לכסוס צפורניים - תופעה אשר חלפה לאחר כחודשיים ונאמר לנו שזו תגובה המבטאת תוקפנות עצמית, כי היא ילדה טובה שלא מביעה כעסים כלפי ילדים אחרים.

בקר טוב, כן זו תופעה מוכרת. זו אכן יכולה להיות תגובה ללחץ כלשהו. את שואלת מה אפשר לעשות כדי להקל,התשובה - להפחית את הלחץ שלה. איך מגיעים לזה ? זה כבר יותר קשה. אני לא מספיק מכירה את מע' היחסים בינכן כדי להבין מה מקור הלחץ,מי הילדה וכו'. את יכולה לנסות לתאר כאן יותר ולהרחיב על מנת שאוכל לענות באפן ספציפי או לפנות ליעוץ כך שיכירו גם את הילדה וגם אותך ויוכלו ביחד איתך לשים את האצבע על הנק' הדורשות שינוי. מור.

שלום מור, בתי הבכורה נוהגת להסתגר בחדרה בכל מצב גם אם צריך וגם אם לא היא לא מוכנה ללכת לישון עם דלת פתוחה וכמו כן לעשות שיעורים או בדומה. לעומתה אחותה הקטנה היסטרית מלסגור דלתות לא מוכנה לסגור בשרותים לא מוכנה לסגור באמבטיה ובעצם בכל מצב. יש לך הסבר לתופעה?האם עלי להעיר ?לטפל? תודה רבה

ערב טוב, זה מאוד הגיוני מה שאת מתארת. הרבה פעמים אני רואה משפ' שבהן ילד אחד קמצן והשני מאוד פזרן,ילד שתקן וסגור וילד שמשתף בלי גבול.בעצם שתי הקיצוניות על אותו הרצף. אני לא יודעת מה העמדה בבית לגבי שיתוף,פתיחות וכו' אבל יתכן שיש דרישה גדולה לשיתוף ומקבלים הרבה חיזוקים על פתיחות ושיתוף,"מעלים על נס" את מידת הפתיחות של מי מבני המשפ'.במקרה כזה,ילדים מסויימים ירגישו שחודרים להם לטריטוריה ויציבו גבולות מאוד פיזיים וברורים,לדוג' דלתות (במיוחד ילדים גדולים יותר ).לעומתם ילדים אחרים עדיין בשלב (אולי בגלל הגיל) שהם זקוקים לאישור "שהם בסדר",לחיזוקים... ולכן ישתפו באפן קיצוני ו"יוותרו" על מה שנתפס כגבולות פיזיים. זה לגבי הסבר לתופעה,במידה שהתחברת למה שכתבתי,ספרי ונחשוב מה לעשות.. מור.

מור שלום, בהמשך לשאלתי ותשובתך. אני עדין חושבת שגם אם קיימת דרישה לפתיחות בביתנו עדין בתי הבכורה מגזימה בסגירת הדלתות. אני עדין לא מבינה את הסיבה. והאם עלי לדרוש ממנה לפתוח מדי פעם את הדלת שנדע שהיא בסדר? תודה

בתי בת 3 וחודשיים, לאחרונה החלה להתעניין בנושא המוות ולפחד ממנו, עלולה לבכות באמצע סרט ילדים שמעלה את הנושא, מספרת שהיא עצובה וכד'. אבי ניפטר לפני כחצי שנה והיא בודקת את הנושא ומבקשת ממני לספר על כך,(למרות שלא הכירה אותו היטב) כשבוכה, טוענת שזה עצוב ושהכי עצוב לה ש"אימא הייתה עצובה". שאלותי: א. האין זה מעט מוקדם מידי לנושא זה? (רגשי אשמה , כמובן, במקור השאלה....) ב. איך לענות? אני אומרת שזה באמת עצוב, ואימא הייתה עצובה אבל אימא גם שמחה מהרבה דברים וכד'. האם המקור הבסיסי הוא חרדת נטישה? לתשובה אודה!!!

ערב טוב, לא זה לא "מוקדם מדי".לכל ילד יש את הקצב שלו. חשוב לענות לה על השאלות בנושא המוות ואפשר להבטיח שאנשים מתים כשהם ממש זקנים (גם אם בפועל זה לא ככה,אני לא חושבת שצריך להעמיס על ילדה בת 3.בנוסף הרבה פעמים השאלות על המוות הם ממקום של פחד להשאר לבד ולכן אפשר להרגיע שמכיוון שאתם צעירים לכם זה לא יקרה ותמיד תישארו איתה..). לתת לה לדבר על זה אבל אין צורך לעודד את זה. ז"א,לא לשדר שמאוד מתרגשים מהעלת העניין. לגבי ההזדהות איתך ועם אבלך אני חושבת שזה כבר משהו קצת יותר רחב,עד כמה היא מזדהה עם תחושותייך בדר"כ? עד כמה מובנת לה ההפרדה שאת זו את והיא זו היא ? עד כמה היא מעורבת במה שעובר עלייך בדר"כ? וכו'. העיסוק במוות בדר"כ עובר אחרי תקופה מסויימת,אני הייתי דווקא מתייחסת יותר לעניין ההזדהות. מקווה שעזרתי, מור.

שלום. מתוך ניסיון חיים (איבדתי את שני הוריי בגיל צעיר) אני יכולה להגיד שבאמת, אבל באמת אין מצב שלדבר על מוות הוא מוקדם מידי. אני חושבת שגם היא סובלת מפחד להתבגר, באיזשהו מקום. אפשר לענות לה שזה קורה לאנשים זקנים בעיקר. עדי

לעדי ומור - תודה על התשובות. ולהערתך, מור, היא אכן קשובה אלי ורגישה, מעט יותר מידי לתחושתי, קיימת סימביוזה מסוימת שאני מנסה לסייגה. לעצות כיצד לעשות זאת, אודה....

צהריים טובים, קצת קשה לתת עצות מפה,מבלי לראות אתכן אבל אני אנסה לתת כמה דברים כללים,תראי אם את מוצאת בזה משהו... בדיוק כמו שאנחנו מצפים שהורים יציבו לילדיהם גבולות והילדים יעמדו בהם,כך קיימת ציפיה שגם ההורה ישים לעצמו גבולות - מה לספר ומה לא,מתי אני עוברת את הגבול ומשתפת אותה כאילו היא חברה שלי ולא כאילו היא בתי. גבולות בתוך המשפחה (ואין כאן כוונה למשהו נוקשה,קר,ומרתיע..) הם דבר מאוד חשוב וחשוב שתהיה הפרדה בין המערכת ההורית לילדית. רצוי שההורה ישאל את עצמו אחת ל.. על איזה צורך זה עונה לי.ז"א,אני משתפת את הילדה בסיפור x ,האם זה על מנת לענות לצורך שלה או שמא לצורך שלי.את מי השיתוף בא לקדם את מצבה או את מצבי?. אני מאוד מאמינה בהכרות האם את עצמה (את יכולה לקרא על זה בכתבה שמצד שמאל - שלש גישות,אמא...),כך שתדע מאיפה מגיעים הצרכים שלה,לדוג' הצורך בסמביוזה (כמו שקראת לזה),הצורך בשיתוף רב... לסיכום,לדעתי עיקר העבודה צריכה להיות שלך בזיהוי המצבים הרגשיים בהם את נמצאת ובפעולות הנגזרות מהם. מקווה שעזרתי, מור

שלום מור, אני אמא ל2 בנות .עוד לפני שנולדו היו לי קצת בעיות בריאות שאני לומדת לחיות איתן. לא רציתי להביא ילדים לעולם בשל הפחדים שלא אצליח לשרוד עם הבעיות ועם גידול ילדים. החיים הצביעו על כך שזה אפשרי אך קשה מאד.אני בטוחה שמערכת ההסתרה שלאמא יש בעיות מורגשות אצל בנותי ואני רואה את זה במיוחד אצל הקטנה שכל פעם שאני לא מרגישה טוב היא חושבת שהיא עשתה לי משהו רע ,אני גם בוכה הרבה.אציין שאחת בת 10 ואחת בת 8 . האם כדאי ל"פוצץ את הבלון"ולספר להן שיש לי מחלות? תודה

צהריים טובים, כן כדאי לספר. כדאי לשאוף שיהיו כמה שפחות סודות בבית. סוד הוא דבר שמאוד מכביד על ילדים. הם אולי לא יודעים את תוכנו אבל כמעט בכל המקרים הם מודעים לזה שקיים סוד. אני מציעה לך לקרא תשובה שלי לשאלה איך מספרים על מחלת הורה. במידה שיש עוד שאלות,אשמח לענות, מור.

מור שלום, ראשית תודה על נכונותך הרבה לעזור. ועכשיו אפרט ואומר לך שאני זו שכתבתי לך גם בקשר לשעורי שחייה. רצית לדעת מי החמיא לך על רגישותך ותבונתך. אוקי ,אני.מרגישים שאכפת לך. אז ככה- בקשר לשעורי שחייה ספרתי לך שמתקיימים שעורי שחייה בבית הספר,ובתי מסרבת להשתתף בהם.היה לה מאד קשה לשתף אותי. ורק אחרי שהבטחתי לה שאף אחד לא ידע מזה,בקושי רב סיפרה לי שצחקו לה על זה שיש לה שיער בבית השחי וברגלים ולכן היא מאד מתביישת.היא גם באמת חושבת שזה לא יפה ולא אוהבת את השיער. בינתיים יש לה דלקת באוזן ונראה פסיכוסומטי על רקע הבריכה,כך שחצי קורס היא לא היתה בבית הספר. בקשר לחוג-אכן אין לה כיום קשרים חברתיים,ולא בגלל שהיא לא חברותית. נהפוך הוא. אך היא נמצאת בכיתה מאד בעייתית (גם על זה כתבתי לך פעם),היא ילדה מאד מוצלחת מהרבה בחינות, אך נפלה על כיתה בעייתית,ומאד לא מאושרת בכיתה.כיתה שנחשבת גבולית.זה מאד עצוב. אחרי יום בכיתה היא רוצה להיות בבית עם המשפחה. עלי להדגיש שבטיבעה היא מאד חברותית,וכשהיתה במסגרת אחרת הדברים נראו אחרת,אלא שהדברים התגללו כך שהיא כיום בכיתה בעייתית.לכן חשוב לי החוג.מה גם שיש לה כשרון לא רגיל.היא אגב מאד נהנית כשהיא בחוג.דווקא לבית הספר אין לי כלל בעייה שתחסיר. היא לא מפסידה .להיפך.מבחינה חברתית זה נורא.(כיתה עם אלימות מלוליית פיסית ואפילו מינית) מבחינת למודים היא יכולה לא לבוא חצי שנה ולהשלים במספר ימים את החומר. אך היא עם תחושת אחריות ומחויבות ומשתדלת דווקא להקפיד ללכת.לעומת זאת לחוג מאד חשוב לי שתלך. שאלתי עכשיו- איך להתייחס לעניין הבריכה.אמרתי לה שזה מאד יפה,שהיא מתפתחת מאד יפה,והבנות מקנאות.וילדים לפעמים אומרים סתם מתוך חוסר הבנה.אך היא באמת לא מרגישה נוח עם זה.והילדים בכיתה באמת בעייתים.הצעתי לה גם בגד ים עם חצי שרוול.היא לא רוצה,והיא מוטרדת מה יהייה בימים הקרובים של הבריכה.היא הרי צריכה להגיע לבית הספר. הייתי מאד רוצה לפתור את עניין הכיתה,אך זה לא פשוט כלל. זה מאד עצוב שהילד שלך כל כך לא מאושר בבית הספר. מדובר בילדה לכל הדעות מדהימה. חכמה,אינטלגנציה רגשית גבוהה במיוחד. יפה להפליא -ולא בגלל שהיא בתי. חשבנו על מעבר לכיתה המקבילה.אך היו הרבה מעברים בנסיבות שונות,וכל מעבר היום קשה.בזמנו בקשתי לכתוב לך למייל כי מאד לא הייתי רוצה שידעו במי מדובר. תודה מור אמא. אמא.

אמא יקרה בקר טוב, יש בהודעה שלך המון המון דברים אני אנסה לענות על כולם (במגבלות האינטרנט...) : 1. דברים טכנים - רצוי מאוד שכשפונים לגבי אותה הילדה או אותה המשפ' לכתוב לי שזו אותה הילדה מהסיבה הפשוטה שאז כבר יש לי יותר מידע על הילדה וגם קצת כיוון מה יכול להתאים לילדה,למשפ' וכו'. מכיוון שמדובר ביעוץ דרך אינטרנט ולא פנים מול פנים כל פיסת מידע חשובה כי אין לי שום הכרות אחרת איתכם. אין צורך לזכיר לי את כל השאלה הקודמת (אני בדר"כ זוכרת.כמו במקרה שלכן - את השאלה על הכיתה,השחיה וכו'. ואם לא,אני פשוט אקרא שוב את השאלה הקודמת...),פשוט להזכיר שכבר הייתם פה. לגבי המייל,כמו שכתבתי,כשאני עונה כאן עוד הורים יכולים להעזר בתשובות,כשאני כותבת למייל פרטי,רק את נעזרת. יש פלוסים ויש מינוסים בצורת יעוץ כזו זה אחד המינוסים.צר לי. 2. החוג - דווקא בגלל שהיא נמצאת בכיתה כמו שאת מתארת חשוב שתהיה לה אלטרנטיבה חברתית ותחומי עניין נוספים (ואפשר גם לשוחח איתה על כך),ואני חושבת שזה יהיה חכם להמשיך את החוג. 3. הבריכה - אני מאוד מאוד מבינה אותה שהיא לא רוצה ללכת ואני לא חושבת שהסברים מכל סוג שהוא יעזרו כאן. השאלה היא האם זה בלתי אפשרי להוריד את השיער מבית השחי והרגליים (בעזרת משחות או כל דבר אחר).אולי להתייעץ עם רופא האם מותר בגילה להשתמש במשחות האלה... במידה שזה בלתי אפשרי להוריד את השיער,יתכן שכדאי לשקול פניה שלך לביה"ס בבקשה לפטור אותה מהשתתפות (יתכן שאפשר דרך היועצת,על רקע אי הנוחות שהיא חשה בכיתה הזו). במידה שאת בוחרת לעשות זאת צריך להבהיר לילדה שזה דבר חד פעמי ולא בכל פעם תבואי לפטור אותה מחובות. אפשר גם לעשות מן הסכם שמכיוון שאת מבינה את הקושי שלה את נרתמת לעזרתה אך בשאר הדברים (חוג לדוג') היא תצטרך להשתתף ללא תלונות. אני חייבת להוסיף,שבעיני הפניה לביה"ס בבקשה לפטור אותה מהשיעורים היא המוצא האחרון. רצוי במקרה שלכן כן להגיע למצב שבו היא משתתפת בשיעורים. 4. כיתה - עד כמה שאני זוכרת,בשאלה שלך לגבי מעבר כיתה כתבת שהילדה עייפה משינויים ולמרות הקשיים היא מעוניינת להשאר בכיתה הזו. מכיוון שחצי מהשנה עברה ולדברייך הילדה מתפקדת בביה"ס,הולכת לשם ללא קושי,אני הייתי מכבדת את החלטתה ופועלת לפיה,דהיינו משאירה אותה שם.לגבי שנה הבאה אפשר שוב לשוחח עם הילדה בסוף השנה הזו,ולהחליט. הסעיף הזה מוביל אותי לדבר הבא (מעניין שחשבתי עליו בכמה מהשאלות שלך אך לא ידעתי שהן של אותו האדם ולכן העדפתי לא לכתוב את זה אחרי התרשמות משאלה בודדת. מכיוון שאני יודעת שבכל המקרים זה אותו אדם,אני כן אציין את זה.אני מקווה שתקבלי את זה כמו שנכתב - במטרה לעזור)... יש לי הרגשה שבקשר בינכן יש עוד משהו שלא הזכרת בשאלות שלך.התחושה שאני מקבלת היא צורך גדול לגונן על הילדה,לעטוף אותה וכו'.זה נורמלי שתרצי להגן עליה,היא הבת שלך אבל האם יתכן שזה כבר קצת מפריע לילדה ? האם יתכן שהיא משדרת שהיא רוצה קצת יותר עצמאות? סה"כ היא בתחילת גיל ההתבגרות ויתכן שדברים שמאוד התאימו לה לפני שנה שנתיים קצת פחות מתאימים לה היום. זה נהדר להגן,לעזור,לתמוך אבל נורא חשוב שדרך ההגנה והתמיכה יתאימו למי שאנחנו מגנים עליו. מנסיוני,הרבה פעמים הורים מגוננים על הילדים כך שהילדים מרגישים קצת מחנק ומרגישים שההורים עושים במקומם דברים שהם יכלו להתמודד איתם לבד. על מנת לעזור לילדה להאמין בכוחותיה,לבנות דימוי עצמי גבוה,לפתח עצמאות,להתנסות בקבלת החלטות וכו' חשוב להדריך אותה,להקשיב... אבל לא לעשות במקום. אני מקווה שעזרתי מור.

שלום, בת 10. רשומה לחוג אותו היא אוהבת,(ציור) אך לעיתים קרובות מדי מסרבת ללכת לחוג. לרוב מתלוננת שהיא עיפה או לא מרגישה טוב. נראה לי שפשוט לא בא לה לצאת מהבית,להשאר מול הטלויזיה וכו,היציאה לפעמים קשה,אך היא מאד נהנית מהחוג וחבל לי שהיא מפסידה. (החוג גם די יקר...). כשהיא מסרבת היא מאד עקשנית ובוכה. האם לכפות עליה?אחרי הכל זה חוג, וכשהעיניינים מתנהלים כך אני מוותרת לה אך מבהירה לה שאני מאוכזבת. עלי לציין עוד שאין לה אפשרויות נוספות להתבטא או ליצור.הן לא קיימות בבית ספרה. מה דעתך. תודה.

ערב טוב, האם יש לה ימים שבהם אין לה תוכניות אחה"צ ויש לה זמן להתבטל מול הטלויזיה ,לשחק...? במידה שכן, אני חושבת שכדאי שלילדה יהיו עוד תחומי עניין פרט לנלמד בביה"ס.יש בזה משהו מאוד מעשיר,חברה נוספת,רכישת מיומנויות וכו'.מצד שני,כמו שאמרת סה"כ זה חוג ולא כדאי בגלל דבר כזה להגרר למאבקים. אז מה כן ? אני הייתי דבר ראשון מציעה שתחשבי עם עצמך איזו מן ילדה היא ? האם מדובר בילדה מאוד חברותית שמיוזמתה גם נפגשת עם חברות אחה"צ,הולכת לימי הולדת/מסיבות וכו' או אולי ילדה שצריכה "דחיפה" לפני כל יציאה מהבית. האם זו ילדה שאם תוותרי על החוג תמצא לעצמה עיסוק אחר (ספריה,חברות,חוג אחר...) או שתשתקע עמוק בכורסא מול הטלויזיה למשך שעות. וכו'. במידה שמדובר בילדה שקצת יותר קשה לה עם שינויים,יציאות מהבית,מפגשים וכו' אני הייתי מעודדת מאוד את ההליכה לחוג. איך ? 1. הייתי משוחחת איתה ומסבירה שמבחינתי החוג לא פחות חשוב מהרבה פעילויות אחרות (שיעור ספורט,חברה...). 2. מבהירה מבחינת מעשית אאת הנאמר בסעיף 1.ז"א, מהיום אין "השתמטויות" ,הולכים.נקודה.בדיוק כמו שהולכים לביה"ס. והייתי מקפידה מאוד על עקביות. בתקווה שהיא תלמד שאין בשביל מה לעשות סצנה לפני ההליכה,זה ממילא לא עוזר. 3. מאוד מחזקת ומעודדת אותה על כך שלמרות הקושי היא כן הולכת. אם מדובר בילדה שכן תמצא תחליף לחוג,חברותית,שנפרדת בקלות מהבית.הייתי מוותרת. הרעיון שעומד מאחורי מה שכתבתי הוא שילד שקשה לו להפרד מהמקום המוגן והמגונן של הבית צריך הרבה פעמים המון עידוד והרבה הרבה דחיפה לעשות את הצעד לכיוון החוץ הקצת מרתיע.אם הוא ילמד להתגבר על החשש ואי הנוחות שמשתלבים ביציאה מהבית הדימוי העצמי והגאווה בעצמו יעלו אצלו מאוד. אם הוא לא יתגבר על החששות ויכנע להם הוא ילמד שזה בעצם באמת מפחיד ונורא קשה ואין טעם לנסות גם בפעם הבאה. אני נורא מקווה שעזרתי בהתלבטות. אשמח מאוד לשמוע איך זה נראה לך, מור.

Dear Mor, Well he eats a good dinner one hour before bed time AND than again I am breastfeeing before night time. So in terms of food I think its ok,. He is not drinking since he was manly on the breast, so he is not used to bottles. Well, we actually last night decided to start with the 5 minutes AND we were suprised how easy it was. It took us twice until he settled back to sleep AND he wok up less AND he managed after two times to calm himself. I also princaply don't like the idea of letting him cry, BUT I do feel it is habbits now, because he wakes up in specific times AND we helped him to go to sleep, so he doesn't have the tools to do it on himslef. I managed to put him now to sleep after three times he was crying. We started this now because his ten months AND he knows were exicst although he can not see us AND I am making noise to let him know I am HERE!!! I just wanted to know i am not harming him emotionally, but I am harming my self by not sleeping. I do hope it will last AND will work.

היי, כמו שכתבתי בתשובה הקודמת - כנראה מצאת את הדרך שמתאימה לכם וזה נהדר. אני לא חושבת שעולה כאן איזשהו חשש לפגיעה רגשית ומקווה כמוך שתצליחו. הרבה לילות שקטים, מור.

Dear Mor, We have a ten months baby boy, since his three months he started to have sleeping problems at night AND during the day. No problem in going to bed at night, but till last week with our help, by helping him AND he wakes up many times during the night. Wakes up at specific times. I was manily breastfeeeding till month ago when we stared solids. Also from last week we feed him only before night time AND again at 1 a,m AND again at 5 am, thus every 4-5 hours (he does not drink water from a bottle). We share the nights me AND my partner AND we help each other a lot, but we AND mainly me are exausted. NOW, to my Q- we are thinking about the 5 minute approach, thus putting him to bed go AND let him cry for 5 minutes. We heard it is very helpful, our concerns are that in some way it can damage the trust we all have AND to hurt the attachment we established, what i need to know from you if the reaserch show that when they cry for the first few nights it is only because they show they don;t like the change. What do you think??? WE ARE TIRED!!! During the days his a livley AND cheerful AND trusting baby AND we enjoy every minute... And I am sure if to stop to feed all feeds at night, as he doesn't dring water.. Sorry for being too long I can read hebrew

היי רות, איזו הקלה שאת יכולה לקרא עברית.... :). אני אנסה להעלות כמה כיוונים תראי אם משהו נראה לך : - לגבי התעורריות מרובות בלילה - הסיבה יכולה להיות מאוד פשוטה - רעב.לא ברור לי מה הוא אוכל לפני השינה אבל יתכן שהגיע הזמן למשהו סמיך יותר . בעקרון אפשר לתת מגיל 4 חוד' דייסת קורנפלור (יש ילדים שבהמלצת רופא מתחילים עוד קודם...).אם דייסת הקורנפלור כבר לא מספיק משביעה מגיל 6 חוד' אפשר לתת עוד דייסות כשהמשביעה ביותר היא דייסת סולת. כמובן שאפשר לעשות אותן בסמיכות גדולה/קטנה יותר. אפשר לנסות לתת לו לפני השינה קורנפלור לא מאוד סמיך ולראות האם יש שינוי. במידה שיש שינוי לטובה אבל עדיין מתעורר אפשר להעלות קצת את הסמיכות עד שתגיעו למצב שבו הוא ישן "טוב". יש ילדים שבגיל צעיר מאוד מפסיקים להתעורר בלילה ויש כאלה שממשיכים עד גילאים מאוחרים יותר. - שיטת 5 הדקות - האם הכוונה היא בזמן ההשכבה או באמצע הלילה כשהוא מתעורר ?. אני לא ממש בעד לתת לילד לבכות (5 דקות יכולות להראות כנצח ,ולגרור סצינה שתהפוך לשעה במקום 5 דק'). אני רוצה להאמין שאם הוא מתעורר בלילה יש סיבה לכך. רק כששוללים את כל הסיבות אפשר אולי להגיע למסקנה שהוא מתעורר "סתם". לא כ"כ הבנתי את השאלה לגבי "השינוי שלא מוצא חן" על איזה שינוי מדובר בזמן האחרון?. - מחקרים - אני חלילה לא מזלזלת במחקרים אבל מאמינה שעיקר כוחם הוא באקדמיה ופחות ב 1 בלילה עם הילדים. אני כן מאוד מאמינה באינטואיציות של ההורים,בנסיון הנרכש שלהם... .את כמובן יכולה לחפש דרך כל מנוע חיפוש מחקרים אבל אני חושבת שכדאי לך לחפש את הדרך שמתאימה לך ולילדך.נכון,לפעמים זה נראה כמו גישוש באפילה אבל אני באמת מאמינה שאת מסוגלת למצא אותה. - שתיית מים - לא ברור לי למה הוא לא שותה.. חשוב להרגיל אותו לשתות. אז מה בעצם ניסיתי להגיד עד כאן ? אני הייתי מתחילה מנושא התזונה - ירקות,פירות הם דברים שלא "נשארים" הרבה זמן בבטן ומהר מאוד אנחנו נעשים רעבים אחריהם (יתר על כן יש כאלה שמאוד מגרים את הקיבה ויוצרים בה אי נעימות כדוג' רעב - פירות הדר,עגבניה..). מנסיוני,כדאי לפני השינה לתת דיסה משביעה. בנוסף,שתיה -!. אם זה לא עוזר אשמח לשמוע ולנסות כיוון אחר. תספרי מה קורה ? מור.

שלום בני בן השלוש וחצי מאוד מאוד אוהב את המוצץ שלו. הוא היה "מכור" לן במשך כל שעות היום עד גיל שנה וחצי, כאשר בהתייעצות עם קלינאית תקשורת נאמר לי שזה מאוד מזיק לו. באותו היום החלטתי להפסיק את תופעת המוצץ הקבוע בפה ולהרשות אותו רק בזמנים מיוחדים ובלילה. באופן מפתיע, זה לא הי כל כך "טרגי" ותוך יום יומיים הוא כבר הפסיק לבקש ביום ובאמת החל משתמש במוצץ רק בלילה או כשהוא עצוב וכד'. היום, החלטתי לגמול אותו גם ממציצת המוצץ בלילה. הסברתי לו את החשיבות ודנו יחד בנושא. ידעתע שעומדת לפני משימה קשה אך התגובות שלו היו הרבה מעבר למצופה והייתי מעוניינת בחוות דעת מקצצועית האם זה נורמלי: # צעקות קורעות לב של "קשה לי, אני לא יכול לישון בלי מוצץ....." במשך כשעה וחצי עד שהוא נרדם. ניסיתי להציע לו אלטרנטיבות שונות כמו ממתקים ובצחוק התחלתי למנות פריטי אוכל רבים רק בשביל להסיח את דעתו. באמצע הלילה, הוא התעורר ובכה אבל לא ביקש מוצץ. כשניגשתי אליו, הוא צעק אלי שהוא לא רוצה לאכול קורנפלקס וכשהיצעתי לו מוצץ הוא חזר על זה שהוא לא רוצה לאכול. חוסר האמון היה כה גדול, עד שכשהכנסתי לו את המוצץ לפה, הוא ירק אותו ואמר לי שהוא לא רוצה את זה. בסוף הוא לקח את המוצץ ונרדם מיד - כן כן, אני נשברתי!!!!!! רציתי לשמוע חוות דעת מקצועית, האם תגובה שניראית לי כה "טראומטית" היא בגדר התנהגות סבירה? אשמח לשמוע עצות מהורים מנוסים מה עבר עליהם וכיצד גומלים מהמוצץ תודה למי שהשקיע וקרא את ההודעה למרות אורכה.

לילה טוב עפרה, דבר ראשון אנחנו רגילים כאן לשאלות ארוכות ותשובות עוד יותר... :). אני לא חושבת שהתגובה שלו כ"כ טרגית. מדוע החלטת לגמול אותו דווקא עכשיו ? האם יש משהו שגורם לך לחשוב שהוא בשל יותר לגמילה ממה שהיה לפני מס' חודשים נגיד?. את מוזמנת לענות,אבל בנתיים אני אוסיף עוד כמה דברים. גם אם תחליטי להמשיך עם הגמילה עכשיו וגם אם לא,התגובה שלו היא בהחלט הגיונית בעיני (מה שכן יתכן שאם תחכו לשלב שבו הוא יהיה בשל יותר,התגובה תהיה קלה יותר..),זה קשה לו והוא מבהיר את זה הכי טוב שהוא יכול. אין ספק יהיו כמה לילות קשים.אבל,אם תצליחי לעמוד בהם מבלי להשבר הם יעברו וזהו. אם תמשיכי להשבר תקשי מאוד על הילד.זה יוצר הרבה בלבול,זה מוביל למצב שבו הוא לומד שבעזרת תגובות "טרגיות" הוא משיג את מה שהוא רוצה וכו'. דבר נוסף,אני לא הייתי מציעה ממתק כתחליף למוצץ.בטח ובטח לא בלילה. מהסיבה הפשוטה שאת מפסיקה הרגל אחד (מוצץ) ומתחילה הרגל שהוא לא פחות מזיק,אם לא יותר (נחמה בממתקים) ומהר מאוד תמצאי את עצמך שואלת איך גומלים ממתקים. מה שכן אפשר להציע כנחמה - חיבוקים,פינוק,ליטוף,הרבה הרבה מגע. השתתפות (גם מילולית) בכך שקשה לו (אני יודעת שזה קשה אבל אני בטוחה שתצליח...). אני מאמינה שכל גמילה צריכה לבא כשגם הילד וגם ההורה מרגישים מוכנים. זה הופך את הגמילה לקצת פחות קשה ובדר"כ יותר קצרה. ותמיד חשוב לזכור שאין הרבה ילדים שהולכים לכיתה א' עם מוצץ :). כדאי שתשקלי שוב האם שניכם מספיק מוכנים לזה כרגע ? אם כן,עם כל הקושי - ההצלחה תלויה במידת העקביות שלך. הרבה בהצלחה ואשמח לשמוע... מור.

ראשית כל, גם אני כשניסיתי לתאר את התגובות כאן בפורום, פתאום הן נראו לי פחות טרגיות. בכל אופן, הבעת חוסר האמון שלו בי זה מה ששבר אותי יותר מכל. החלטנו לגמול אותו כבר מזמן, אבל לא מצאנו כוחות לעמוד בזה. הערב שמעתי את בעלי מסביר לו באמבטיה שהוא כבר ילד גדול ולא צריך מוצץ. בעקבות זה החלטתי לנסות הלילה בלי מוצץ ואחרי שהתחלנו לא רציתי להישבר בדיוק בגלל הסיבות שציינת. אחרי כל המהומה שכחתי בכלל למה התחלתי הלילה וכעת בעלי כבר ישן ואצטרך לחכות עד הבוקר בשביל לשאול אותו בעקבות מה עלה הדיון עם המוצץ...... בניגוד לתשובות שראיתי פה שהפסיכולוגים אינם מבינים למה כל כך דחוף לגמול ממוצץ. ובכן: מציצת מוצץ במשך שעות רבות ולאורך זמן, כן גורמת נזק לשיניים(לבני כבריש חור באמצע המנשך בדיוק בצורת אליפסה!) כמו כן, המוצץ גורם להיפוטוניה של אברי הדיבור ולאפשרות לבעיות שפה והיגוי רבות. ריור יתר גם הוא נובע מהמוצץ, וכן עיוותים מבניים בכל מבנה הפה והלסת. מעבר לכך, ילד עם מוצץ לרוב מתרכז במציצה ולכן פחות מדבר ומתקשר ופחות פנוי להתעניין וללמוד את העולם סביבו. אני ובעלי באים שנינו מרקע טיפולי, וכל הערב דיברנו על כך שזה טוב לילד וחשוב לו ללמוד להתמוד עם קשיים, וזה שלא ניתן לו את המוצץ היום, יקנה לו כלים שימושיים בעתיד. כמו כן ניסינו להכניס את הקושי שלו לפרופורציה והתייחסנו למצוקה שלו בכל הדרכים שציינת. אני גם התנגדתי לעניין הממתק אבל בעלי טען שהוא קרא שחייבים לתת לילד איזה שהו תחליף ולעשות את העינין בהדרגה ויום אחרי זה הוא כבר ישכח מהממתק שמתרתו להמתיק את הקושי הראשוני. אני יודעת?! בכל מקרה תודה על התמיכה הנפשית הרגעית הזו של העיסוק בנושא הגורמת לי להבין את הסיטואציה טוב יותר ובעיקר לחשוב הלאה

שלום, הבת שלי בת ארבע וחצי ונהגה לקחת מוצץ רק בלילה. לפני שלושה שבועות נסענו לאילת ובעוונותי שכחתי (באמת) לקחת את המוצץ איתנו. הסברתי לה את המצב והיא קצת בכתה ומרוב עייפות- נרדמה. כשחזרנו הביתה ביקשה ממני לזרוק את המוצץ. לא לשים אותו בארון ליתר ביטחון, אלא היא רצתה לראות שהמוצץ בפח. עשיתי כבקשתה. עכשיו שבועיים לאחר מכן היא רוצה שאקנה לה מוצץ חדש. כבר יומיים שאני שוכחת, הפעם במכוון. מה כדאי לעשות. אודה לכם על תשובתכם, עינת

שלום מור, אני צריכה את עצתך: בן שלי, עידן, בן שנתיים וחודשיים בעוד חודשיים הולך לגן (שאלתי אותך בעבר על מועד המומלץ לכניסה לגן). אנחנו מדברים איתו רק רוסית (בעלי, אני,הורים שלנו ,מטפלת), ועיברית הוא שמע רק בקלטות וידאו (הוא רואה 30-40 דקות טלויזיה ביום) ואני לא חושבת שהוא מבין. גם ספרים - אנחנו קוראים אגדות שאנחנו גדלו עליהם,,, השאלה שלי - איך אפשר להקל על הילד כשבגן אין מי שיודע רוסית? כדאי להתחיל לקרוא לו ספרים בעברית או שאולי זה יגרום לו לבלבול וכדאי שמאיתנו(הורים) הוא ישמע רק שפה אחת? אני אשמח לקבל טיפים בנושא, תודה מראש, אולגה

שלום לך. את השאלה שלך מתאים לשאול בפורום "קלינאיות תקשורת" בכל מקרה, אם לבנך אין קושי בשפה הרוסית, והוא אינו סובל מאיחור התפתחותי \שפתי\התנהגותי וכדו', משמע שהוא ילד חמוד ורגיל, לא צריכה להיות לו בעיה כלל להיכנס לגן בעברית וללמוד מהר מאוד את השפה. תתפלאי עד כמה מהר! ודאי שבהתחלה יהיה לו קושי אבל ילדים לומדים שפה מאוד מהר בגיל הזה במיוחד אם הם זקוקים לה לתקשר עם ילדים בני גילם. המלצתי לך היא לעקוב מקרוב מכיון שאם כן יתגלה איזה קושי, רצוי להתמקד איתו רק בשפה אחת אם זה אפשרי. בהצלחה רבה

היי אולגה, דבר ראשון אני בהחלט זוכרת אותך ואת עידן מהשאלות הקודמות :). לגבי השפה - ילדים לומדים להסתדר עם שפות שונות בדרך כלל די מהר. (אני יכולה לתת לך דוג' מילד בן שנתיים שהגיע לפני מס' חוד' מתאילנד ומעולם לא נחשף לעברית.גם אימו אינה דוברת השפה והיום אחרי 3 חוד' בגן הוא מדבר ומתקשר יפה מאוד בעברית). גם אם הילד לא יבין בדיוק מה פרוש המילה,סביר להניח שהוא יבין את הכוונה (הרבה מזה בזכות חיקוי הפעולה שהילדים האחרים עושים). אם אני זוכרת נכון,הוא אמור להכנס לגן בעוד כ 3 חוד'. את יכולה בנתיים להתחיל לדבר אליו מעט עברית,בנוסף לרוסית. אולי אפילו להגיד את אותה המילה גם ברוסית וגם בעברית (בא ברוסית ובא בעברית,רוצה לאכול ? בעברית ורוסית וכו'). סה"כ,בעקבות גלי העליה הגדולים בעשור האחרון יש הרבה מאוד ילדים שמדברים בבית רוסית ובגן לומדים עברית והם מצליחים להסתדר. אני מעריכה שזה יקח לו קצת זמן להסתגל לשינוי אבל לא צופה בעיה רצינית. חשוב כמובן לידע את הגננת ולבקש לנסות להקל עליו (לדוג' להראות לו למה מתכוונים,לכוון אותו,לעזור קצת יותר בתיווך עם ילדים אחרים וכו'). מקווה שעזרתי, מור.

שלום רב לשלומית ומור! תודה על העצות ועידוד. איפה אני יכולה למצוא את פורום קלינאות תקשורת ששלומית הזכירה? תודה, אולגה

הננו ישראלים שגרים בג'נבה שבשוויץ. לנו שני ילדים, בת שנתיים וחצי (כמעט) ובן תשעה חודשים. השפה המדוברת בבית הינה עיברית גם מצידי וגם מצד בעלי, ובגנים הילדים שומעים, וביתי מדברת צרפתית. ביתי למדה תוך חודשיים תמימים את השפה והיא מדברת בצורה ברורה ומובנת. שאלתי היא: האם יש מקום להכניס שפה שלישית, היות ובעלי מדבר 8 (!!) שפות על בוריין, ובהחלט יכול עבור לאנגלית עם הילדים. האם השפה השלישית אינה תבלבל את הילדים ובעיקר את ביתי שכבר רגילה לצורת התקשורת הנוכחית? האם הפתגם: "כל המוסיף גורע" אינו חל גם בעיניינו? אשמח לשמוע תגובה במהרה.... תודה מראש.

שלום לך מור ותודה על תשובתך המהירה ברצני ליידע אותך כיאני מקבלת הכוונה מקצועית כיצד לטפל בבעיתיות שלי ובקושי הגדול עים בתי הגדולה . אנימבקשת שוב את עזרתך במקביל אני יודעת שאני צריכה לשנות טקטיקה איתה ולפי דברייך הדרך שלי לא נכונה אבל אני שואלת שוב כי הקושי היום עצום מכיון שאיבדתי את הסמכות שלי כימעט לגמרי וישנם אפילו מצבים בהם היא מזלזלת בי ומכנה אותי בשמות גנאי ניסיתי בדרכים של שוחד מה שנקרה ודרך האייומים ומה שקורה ששןם שיטה לא עובדת אני כרגע כאיו במלחמה במאבקי כוח עצומים איתה ובמקום להנות איתה לכל מקום שאני הולכת כימעט זה מסתיים בבכי כל בקשה שלי צריכה להיאמר כמה וכמה פעמים ורובן רק באייומים נעשות בכל הקשור מבקשה לשבת לאכול לשמוע קידוש להתלבש וכו היא לא פוחדת ממני ואין לי רצון לכך רק שהיא תכבד אותי ואת בקשותיי ההכרחיות אים להכות זה לא הפיתרון אים מכה קלה ביד או אחיזה חזקה ביד כאשר עושה דברים מסוכנים לא מתאים ואייומים ועונשים לא ומתנות לא עוזר אז מה כבר אוכל לעשות אנא עיזרי לי כיצד לנהוג איתה כדי שחיי וחייה יהיו נעימים וכיפים יותר שאוכל להנות ממנה כבת והיא ממני כאמא

בקר טוב, אני מאוד שמחה לשמוע שאת מקבלת עזרה והכוונה מקצועית. אני מבינה את הרצון לשפר את היחסים בינך לבין בתך,אבל הבעיה שכוחו של פורום באינטרנט הוא מאוד מוגבל. מכיוון שאין לי יכולת להעריך דרך הפורום חלקים מאוד חשובים,קשה לי מאוד לעזור לך. היכולת שלי לענות ולעזור דרך הפורום היא די מוגבלת לנושאים/בעיות ספצפיות. כמו שאת יודעת ומתארת מאוד יפה בשתי ההודעות שלך,אצלכן יש צורך בהתערבות גדולה יותר,אינטנסיבית יותר מכיוון שלא מדובר על בעיה או שתיים מדובר על כלל היחסים בינכן. בנוסף,אני חושבת שזו תהיה טעות מצידי להתערב באמצע קשר טיפולי שיש לך עם איש מקצוע ולתת עצות מהצד.איש המקצוע מכיר אתכן ואת מורכבות העניין הרבה יותר טוב ממני וזה יהיה מאוד נכון בעיני להפנות אליו את השאלות החשובות שהעלת פה ולבקש ממנו את העזרה (סה"כ זה תפקידו...). את חייבת להבין ששינוי דורש הרבה כוחות,התמדה,וזמן.אין ניסים.רק בזכות עבודה קשה תוכלי להביא להטבת היחסים בינכן. מקווה שהבנת את הסיבות לכך שלא אוכל לתת לך תשובות ספצפיות. אני מאחלת לך הרבה כוחות ובהצלחה, מור.

שלום מור, אפרט יותר . מדובר בילדה בת 11. מתקיימים שעורי שחייה במסגרת בית הספר,והיא מסרבת להשתתף. ככל שאני מנסה להבין יותר למה-היא מתבצרת בהחלטתה לא לשתף אותי. היא נראית מעולה.אין כל בעיית גוף-להיפך. האם להניח לה,או לשכנעה להצטרף?

בקר טוב, מכיוון שאני לא מכירה את סוג התקשורת בינכן בדר"כ,קשה לי להעריך מה אומרת ההתבצרות שלה (האם זה קורה בעוד נושאים וכו'). קשה לי לתת כאן דעה חד משמעית כי באמת חסר הרבה מידע. אני כן אנסה לתת כיוונים בתקווה שיעזרו לך. דבר ראשון,אני לא חושבת שהייתי מתעקשת בכל מחיר שהיא תשתתף. אבל,כן הייתי שמה לב האם ישנם שינויים בהתנהגות שלה,בצורת ההתבטאות וכו'. כן הייתי מנסה להמשיך ולבדוק ממה נובע הסרוב להשתתף. אפשר לנסות בצורות שונות פרט לשיחה ישירה. ואפשר (במידה שהחלטת שתאפשרי לה לא להשתתף) להגיד שתכבדי את רצונה בכל מקרה אבל חשוב לך לדעת את הסיבה (לא להכריח,לבקש לדעת). דרך אגב,מכיוון שמדובר בתחילת גיל ההתבגרות יתכן מאוד שהסרוב נובע כתוצאה משינויים פיזיים (חזה גדול/קטן יחסית לבנות האחרות ,פחד מקבלת מחזור לא צפוי וכו') ושהיא מתביישת לספר לך. אני מקווה שמצאת משהו בתשובה שלי, יום נעים, מור.

שלום מור, בקשת יותר פרטים. בת 10. יש בן שמציק לה על היותה שעירה בצורה מאוד פוגעת. היא חוזרת הביתה פגועה, ואני מתלבטת אם להתערב או להתייחס לזה בזילזול,(ילדים אומרים כל מיני דברים, אל תתייחסי....) זה בהחלט מציק לה. יש לה חברות בכיתה.אך הבן מציק לה בעניין. היא אכן שעירה,אך גם צעירה לטיפול בשעירות יתר.איך להגיב. תודה.

בקר טוב, בהחלט לא להתייחס בזלזול. אני חושבת שהתגובה הנכונה ביותר במצב כזה תהיה לגלות אמפטיה למצב הלא נעים שהיא מתארת. ז"א,אפשר להגיב כשהיא מספרת בסגנון : את בטח מאוד נעלבת כשהוא... .ז"א,את נותנת לה את הלגיטמציה להרגיש את מה שהיא מרגישה. משם אפשר להמשיך לכיוון של שיחה שבה היא פשוט פורקת את ההרגשות/תחושות/מחשבות שלה בקשר לעניין (לא שיחה שאמורה להביא לפתרון או עצות פשוט השתתפות.הרבה פעמים עצם זה שמקשיבים לנו ומקבלים את מה שאנחנו מרגישים,משפר מאוד את ההרגשה שלנו...).הרבה פעמים כשהורה מקשיב יותר ונותן לילד להוביל את השיחה,הילד מוצא הרבה פתרונות לבד. אפשר במהלך השיחה לשאול שאלות הבהרה,לבקש דוגמאות... ובהמשך השיחה (אחרי שבאמת היא הוציאה את מה שיש לה להגיד) אפשר לשאול מה את חושבת שאפשר לעשות לשינוי המצב... ? האם לדעתך צריך לעשות משהו לשינוי המצב? האם יש לך איזושהי ציפיה ממני? כמובן שלא כצרור שאלות אלא בבודדות... במהלך השיחה אין טעם לפטור רגשות שלה ב - זה כלום,אל תשימי לב,מי בכלל מתייחס לילד הזה,יש לך עוד חברות... פשוט לקבל את ההרגשה שלה,בלי לשפוט,לבטל או להעביר ביקורת. אני אשמח לדעת אם הכיוון נראה לך ובמידה שתשוחחו אשמח לדעת איך היה. יום נעים, מור.

שלום לך זו פעם ראשונה שאני פונה אלייך ואני מקווה שתוכלי לעזור לי אני אם לילדה בת חמש וחצי ותינוקת בת תישעה וחצי חודשים פלוס לפני לידתי את בתי הקטנה היו לי קשיים עים בתי בחינוך ןבהצבת גבולות הקושי התעצם כפול ומכופל כשילדתי התווספו לריגשותיה המון רגשות שליליים כקינאה איומה שיכולה להתפרץ לפעמים לאלימות מצידה ללוחמנות לכעס לעצבים למעט פוליפים מוגדלים שמפריעים לה במשך החורף אין שום בעיה פיזית להתנהגויותיה.במקביל ישנם ימים בהם היא אוהבת את אחותה ובאחרים ההיפך המושלם הייתי רוצה לשוע מימך עיצה כיצד לנהוג בה כאשר היא מתנהגת בצורה איומה שיש לפעמים שזה במשך רב היום עונשים לא ככ עוזרים ולא הפחדות ואיומים מצידי מה לעשות עיזרי לי למצוא את השילוב שבו היא תקשיב בקולי ללא מתן עונשים והוצאת אנרגיות בדיבור ומעשה מיותר לציין כי בתי הינה ילדה מאודדדדדדדדדדדד מפונקת אשר בנוסף ערה לויכוחים שביני לבין אביה כאשר הם בלתי נימנעים ולוקחת צד בענין לתשובתך אודה

בקר טוב, את מעלה פה הרבה נושאים אני אנסה לעשות איזשהו סדר ולענות על כמה שיותר : 1. הקשר עם אחותה - חשוב לתת מקום גם לחלקים שבהם היא כועסת,מקנאה... באחותה. לא להתעלם מזה,לקבל את החלקים האלה. לא לשדר לה שהציפיה היא שהיא נורא תאהב את אחותה (גם אם זו כן הציפייה..). סה"כ קרוב לחמש שנים היא היתה ילדה יחידה ופתאום הגיעה "האחות הזאת" ו"הרסה" לה. (אני ממש ממליצה לקרא תשובה מאוד מפורטת שלי בעמ' הראשון - "קנאת אחים").רק כאשר הילדה תרגיש שמותר לה לכעוס על האחות,לקנא בה וכו' היא תוכל להתקרב אליה.כרגע הכעס הוא כפול - לא מספיק שהיא תפסה את מקומה,היא גם גורמת לזה שאמא תכעס עליי כי אני מתנהגת אליה לא יפה (כמובן מנק' המבט של הילדה).חשוב שהילדה תרגיש שמקבלים אותה עם כל החלקים שבה - השמחה,הכעס,הקנאה,האהבה וכו'. 2. קשיים בחינוך ובהצבת גבולות - אני חושבת שאת מאשימה את עצמך קצת יותר מדי. להרבה הורים יש קשיים כאלה ואחרים בגידול הילדים שלהם. זה מצב נורמלי. בתוך הקשיים האלה הצבת גבולות לדעתי הוא אחד הקשיים הכי גדולים של הורים (ותוכלי לראות גם כאן שהמון מהשאלות עוסקות בזה).כך שאת בחברה טובה. מה עושים עם זה ? בדיוק כמו שכדי לנהוג ברור לך שצריך לקחת שיעורי נהיגה,אפשר לקבל מידע/יעוץ/עזרה לגבי גידול ילדים. ז"א,אני מאוד ממליצה לפנות במקרה כזה לאיש מקצוע או באפן פרטני או בקבוצות ולקבל כלים שיעזרו לך להתמודד.למידה כמו כל למידה אחרת. 3. איומים והפחדות - כמו שכתבת את יודעת שמדובר כאן בראש ובראשונה בבעיה של גבולות (העניין הוא שהגבולות האלה,או העדרם,הופכים את הבעיה לקצת יותר רחבה והוא הקשר אם - ילד). כל עוד לא תהיי מסוגלת להציב לילדה גבולות כך שגם את וגם היא תדעו מה מצופה ממנה,מה מותר ומה אסור,אני לא מאמינה שההתנהגות תשתנה. כתבתי פה כבר כמה פעמים מה דעתי על איומים והפחדות (בשתי מילים - לא רק שהם לא עוזרים,הם בדר"כ מדרדרים את המצב.את יכולה לקרא את התשובה ל"ילדה בת שנתיים איומים והפחדות" בעמ' זה). 4. ויכוחים בין ההורים - במרבית הבתים יש חילוקי דעות בין ההורים.נורמלי. העניין הוא עד כמה יודעים לשים את הגבול (שוב גבולות...) לילדים. עצם ההתערבות והמעורבות של הילדה במצבים כאלה היא מאוד "לא בריאה " עבורה. זה לא מקומה, היא לא יודעת להתמודד עם זה (ואין צורך שתדע) וזה דורש ממנה כוחות מאוד גדולים שאמורים בגיל הזה להיות מופנים לדברים אחרים. בנוסף,אם היום בערב היא מתערבת בינכם כשווה בין שווים למה מחר בבקר היא צריכה לקבל את הסמכות שלך ? הרי אתן שוות... יש כאן משהו מאוד מבלבל לילדה בת 5. היא גם מקבלת כח ועמדה שהם מעבר למה שהיא מסוגלת להכיל. היא לא יודעת מה לעשות עם הכח הזה. זה "גדול עליה" ומכניס לקונפליקטים לא פשוטים. כאמור אני ממליצה בחום לפנות ליעוץ (ולא רק בגלל הגבולות :) ). אני באמת מאמינה שזה יכול לשפר מאוד את היחסים בבית. אשמח לשמוע, מור.

בתי בת שנה וחצי מושכת את שער ראשה עד קרחת מלאה המריטה נעשת גם תוך כדי שינה{לרוב} מה ניתן לעשות? אני לא מבינה למה? הילדה היא בת שלישית בהפרש גדול מאחיותיה וכל היום יש סביבה אנשים. הילדה היתה עד ספטמבר בבית עם מטפלת . המריטה החלה לאחר כניסתה לגן.

בקר טוב, הרבה פעמים מריטת שיער אצל ילדים היא דרך להרגיע את עצמם. מכיוון שאת מציינת שבתך עושה זאת רק מאז נכנסה לגן אני רוצה לשאול עוד כמה שאלות : 1. איך היתה ההשתלבות שלה בגן ? 2. איך היא הולכת/חוזרת מהגן? 3. האם משיכת השיער מופיעה גם בגן ? 4. האם השתנה בה עוד משהו מאז החלה את הגן? 5. מה היא עושה בגן (האם צפית בה אי פעם ?)? אני אשמח אם תוכלי לענות על השאלות האלה. לגבי המריטה - כשהיא עושה זאת (כשהיא ערה) אפשר לתת לה ליד חפץ אחר שתוכל למשוך או להתעסק איתו (לדוג' בובה ) ובמקביל להגיד לא למשוך בשיער,זה כואב (או כל וריאציה אחרת..). בזמן השינה זה קצת יותר בעייתי (דרך אגב היא עושה את זה במשך כל הלילה או בחלק מסויים?). אפשר להתחיל "לעבוד" על העניין בזמן עוררות ולראות במשך הזמן אם יש שינוי גם בזמן השינה. אני מחכה לתשובות שלך כדי שאוכל להעלות עוד כיוונים.

אהלן. אני רוצה להתייעץ בקשר לאחי בן העשר. לפעמים אנחנו ממש אחלה אחים ומשחקים והכל..אבל לרוב הוא ילד עצבני ואלים. הוא מתחיל להרביץ ולהשתולל ולהעיף דברים , אמא שלי לא משתלטת עליו וכשהיא צריכה לצעוק עליו הוא צועק עליה בחזרה ואם היא תענה לו הוא ידחוף אותה או משהו כזה. הוא עושה לה ממש בעיות ורק אבא שלי יכול להשתלט עליו (לא במכות,בחיים ההורים שלי לא הרימו יד) אם זה בלהשתיק אותו או אם בלצעוק עליו. הקטע הוא שאבא שלי כל היום בעבודה ואח שלי לא ממש מפחד מאמא שלי. אז הוא עושה מה שבא לו כשהוא באטרף. אתמול למשל זה כבר היה השיא..אמא שלי כמעט התעלפה בגלל ה"מוות" שהוא עשה לה. אני אמרתי לה כבר כמה פעמים לקחת אותו לייעוץ או משהו. ועוד משהו..לרוב אמא שלי שותקת ומצדיקה אותו כשאני והוא רבים כדי שיהיה "שקט" והוא לא יעשה בעיות.. בבקשה תייעץ לי מה לעשות או לאימי. תודה רבה

ספיר יקרה, זה מאוד נוגע ללב זה שאת מנסה לעזור לאימך,לאחיך... הבעיה היא שמכיוון שההוןרים הם הסמכות הם אלה שצריכים להחליט שזה מפריע להם והם עושים משהו בנידון. את בהחלט צודקת שלא כך אמורים הדברים להראות ויהיה נכון לפנות ליעוץ.אבל שוב,זו החלטה של הוריך. מה שכן אני מציעה לך שבקשר שלך עם אחיך תשימי לו את הגבולות - עד כמה את מוכנה לסבול את ההתנהגות שלו ומה לא. מעבר לזה לצערי אין לי איך לעזור, מור.

שלום , בני בן שנה ושבעה חודשים. לאחרונה אושפז בשל דלקת ריאות בבי"ח למשך חמישה ימים. מאז שחזרנו הבייתה הוא מרבה "להיזרק" על הריצפה כשמשהו לא נראה לו. הוא לא נותן לי להחליף לו טיטול ומתנגד להכנס לרכב ועוד. הוא זורק את עצמו אפילו ברחוב , לפעמים מפספס ודופק את ראשו בריצפה (שלא בכוונה) ואז בוכה. אני בהיריון בחודש מתקדם מאוד ומאוד קשה לי להתמודד עם זה. מה גם שאני לא יודעת אם יש קשר לאישפוז ובכלל זה לא מוקדם מידי להגיב ככה? לפעמים נדמה לי שאני ממש לא אוהבת להשאר איתו לבד בגלל ההתנהגות הזו. תודה מראש, המיואשת !!

בקר טוב, קשה לי להאמין שבעקבות אשפוז ילד יתחיל להתנהג כך. מה שאולי קרה בעקבות האשפוז הוא שמשהו ביחס שלכם אליו השתנה (אולי בזמן האשפוז סלחתם לו יותר,העלמתם עין,פחות הקפדתם על גבולות מבדר"כ... זה מאוד הגיוני כי כשילד חולה וסובל אנחנו בדר"כ רכים איתו יותר ומרחמים עליו.וזה בסדר.) והוא מצפה שתמשיכו עם אותו היחס שהפגנתם כלפיו בזמן האשפוז. מה שאני הייתי עושה הוא באופן מדורג חוזרת למה שהיה נהוג לפני האשפוז (מבחינת הגבולות,מותר - אסור...). ז"א,משהו שדומה לפעם הראשונה של הצבת גבולות (את יכולה לקרא כאן הרבה תשובות בעניין). בזמן ההזרקות חשוב שתהיי אסרטיבית ולא תפגיני כלפיו חוסר אונים.חשוב שהוא ירגיש שאת הסמכות.אפשר לשקף לו - אני יודעת שזה לא נוח לך לשכב כשאני מחליפה לך אבל אין ברירה וכו'. למרות שבנך צעיר יותר אני שוב מציעה שתקראי את התשובות לגבי גבולות,גיל שנתיים וכו'. במידה שתרצי להוסיף מעבר,אני פה. יום נעים, מור.

בני בן השלוש הוא ילד מפותח וחמוד מאוד. הוא עדיין לא נכנס לגן מכיוון שהוא אינו מתקשר עם ילדים אחרים (לדוגמא בגן הציבורי). למרות שהשפה שלו מאוד עשירה ומפותחת הוא לא מוציא מילה ליד אנשים שהם לא בני משפחתו הקרובים. כיצד ניתן לפתור את הבעיה? דבר נוסף: הוא מזמן נגמל מחיתולים והוא ישן עם חיתול רק בלילה. הוא מסכים לעשות קקי רק בחיתול וכשהוא עושה זאת הוא מתעקש להיות עירום לגמרי (לא כולל החיתול) האם זה נורמלי?

בקר טוב, לגבי השאלה הראשונה - לא כ"כ הבנתי מה זאת אומרת הוא אינו מתקשר עם ילדים אחרים.אשמח אם תוכלי לפרט על מנת שאבין האם מדובר בבישנות (אולי קיצונית...) או במשהו מעבר לכך. את כותבת שמשום כך הוא גם לא הולך לגן.במידה שמדובר בבישנות ולא חלילה במשהו מעבר לכך,אני חושבת שדווקא הליכה לגן יכולה מאוד לעזור.עצם ההמצאות שלו עם עוד ילדים בלעדייך,כך שהוא לא יכול להסתמך על התיווך שלך יעמיד אותו במצב שבו הוא זקוק לאינטראקציה עם הילדים וסביר להניח לאט לאט יתחיל לתקשר איתם. מכיוון שמדובר בילד שהוא כבר בן 3 אני חושבת שככל שזה יעשה יותר מוקדם יהיה טוב יותר. ככל שתתקבע אצלו יותר הבישנות,עלול להיות לו קשה יותר להתגבר עליה. השאלה השניה - אני חושבת שהשאלה היא לא אם זה נורמלי או לא אלא איך מתקדמים הלאה.קשה לי לתת לך עצה מכאן בלי להכיר את הילד.אני חושבת שיהיה מאוד נכון לפנות לטיפת חלב ולשוחח עם האחות שמכירה אתכם על שתי השאלות שהעלת פה ולבקש ממנה עצה לגבי הגמילה וחו"ד לגבי מידת הקשר עם ילדים אחרים. יום נעים, מור.

שלום לך... אני מבינה טוב מאוד את הפחד של הילד שלך מכיוון שגם לי יש אותו. קוראים לפחד הזה אמטופוביה.. רק עכשיו קראתי על זה.. אני בת 16 ופוחדת פחד מוות להקיא, ויתרה מזאת, אני פוחדת לראות מישהו מקיא, אני פוחדת לשמוע את הקול של המקיא בזמן הקאתו, אני פוחדת לדעת על מישהו שמקיא כרגע. כתוצאה מכך אני כל הזמן בודקת באובססיביות תאריכים של מוצרים, נמנעת מלהגעל מדברים, וכשבאמת בא לי להקיא אני היסטרית אני מרגישה שאני עומדת למות!! את הפחד שיש לילד שלך אי אפשר לפתור בדיבורים פשוטים, הוא צריך לעבור תהליך שיגרום לו להבין שהקיא טוב להוצאת רעלים מהגוף, וזה לא דבר רע (כשהוא נחוץ). אך, מכיוון שהוא קטן, אין באפשרותו להגיע לרמה כזאת של הבנה.. מה שנותר לי לומר לך הוא שתנסו כמה שיותר להבין אותו, ולקבל את מה שהוא אומר, ובסום פנים ואופן לא לקחת את דבריו כשטויות! אני יודעת מה זה, ולכן זו ההצעה שיש לי לתת.. הצעה זו אינה הכי עוזרת, מן הסתם אני גם צריכה עזרה בקטע הזה, ותוך הכתיבה שלי אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא דבר נורא.. (אך ללא הצלחה=/) מקווה שעזרתי- אלמונית..!

הילד שלי בן שנתיים ולפני כ-3 חודשים הוא פתאום הפך להיות ילד אלים.. הוא מבטא את עצמו כל הזמן באלימות. הוא ילד מאוד פעיל מאז שהיה תינוק נאמר לי כי הוא עם טמפרמנט גבוה. אבל עכשיו זה נהיה ממש מטריד. אם לא מסכימים לתת לו משהו, אם מחקים אותו, אם הוא רוצה צעצוע שאצל ילד אחר, אם אנחנו צועקים עליו וכדומה. הוא עקשן נורא ותמיד היה כזה אבל איך אפשר להסביר לו שזה לא בסדר? בגן לדברי הגננת הוא לא מרביץ רק עקשן ושובב. אני משערת שזה יותר כשאנחנו נוכחים. ניסינו להתעלם, ניסינו להסביר לו יםה ועכשיו עברנו לעונשים של "תעמוד בפינה, לך ךלחדר ותחשוב על מה שעשית" אנחנו לא מוותרים לו עד שהוא מבקש סליחה ונותן נשיקה. הוא עוד לא ממש מדבר, הוא אומר מילים פחות משפטים אבל אני משוכנעת שהוא מבין מה קורה. כאשר אנחנו מנסים להרגיע אותו הוא עוד יותר מרביץ ואם תופסים לו את הידיים הוא ממש נוגח! והוא אף פעם לא מוותר. איך להרגיע אותו? איך לעצור את זה?

שלום לילך, אני אומנם לא המומחית פה, אבל אני מתמודדת עם בעיה מאוד דומה עם בני בן השנתיים. בגן הוא ממש מלאך ו"מתים" עליו, בבית.... מה שאנחנו עושים,זה מסבירים לו למה הוא לא יכול לקבל את אותו הדבר שהוא רוצה כשהוא רוצה, ואם הוא מתחיל את סצנת הצרחות והבכיות אנחנו פשוט מחבקים אותו.... יחד עם זאת, אני חייבת לציין, שכשזה נמשך ולא נראה שיש לו כוונה להפסיק את הבכי, אני פשוט מאפשרת לו לבכות ואומרת לו שכשהוא ירגע אני אשמח לחיבוקי ונשיקה. שמתי לב כי מעת לעת זמן הבכי מתקצר - אולי לאור העובדה שזה כבר לא מקנה לו את תשומת הלב שהוא כ"כ רוצה מאחלת לך הרבה בהצלחה

שלום לילך, אני שמעתי שילדים שעוד לא מדברים (לא יכולים לבטא את עצמם) , יותר עלימים - כך הם מבטאים את התסכול שלהם. הם נרגעים משמעותית אחרי שרוכשים מיומנות דיבור

צהריים טובים, אמנם הפורום הזה די חדש אבל הספקתי לענות כבר מס' פעמים על שאלות מאוד דומות (זה נושא שמאוד מעסיק הורים...) ואשמח אם דבר ראשון תוכלי לקרא אותן (תשובות - "גיל שנתיים הקשה","לא יודע לקבל לא",בן שנתיים וחמישה חודשים" ויתכן שיש אפילו עוד תשובות...). דבר אחד אני כן רוצה להוסיף מעבר למה שכתוב באותן התשובות והוא עניין הענישה - ילד בן שנתיים לא מבין !!!! (חד משמעית) את הקשר בין מה שהוא עשה לבין העונש תעמוד בפינה או תלך לחדר לחשוב על מה שעשית. כן, הוא חוזר ואומר סליחה ונותן נשיקה אבל זה לא בגלל הבנה אלא כי הוא למד שזו הציפיה ממנו וכך סולחים לו. אם הכוונה היא לשמוע ממנו סליחה אפשר להמשיך בדרך הזו,אבל אם הכוונה היא שמשהו ישתנה בהתנהגות שלו,זו דרך מאוד לא אפקטיבית שלא תביא לשינוי. במידה שתרצי לשאול ולהתייעץ לאחר קריאת התשובות,אשמח לענות. מור.

שלום לך מור, פורום מאד יעיל, ועל כך תודה. שאלתי- במסגרת הלמודים מתקיימים שעורי שחייה. ביתי מסרבת להשתתף בהם, לא מוכנה לנמק, אני לא רואה סיבה שאוכל להצביע עליה. האם ללחוץ עליה או להניח לה. תודה מראש.

בקר טוב, אני שמחה שאת מצליחה להעזר בפורום . בת כמה הילדה? האם שוחחת איתה על כך,ואם כן מה הסיבה שהיא נתנה? מה מעמדה החברתי בכיתה? האם אין בעיה מבחינת ביה"ס שהיא לא תשתתף? .כמה שתתני יותר פרטים אני אוכל לעזור יותר. יום נעים, מור.

שלום בת 10.מלגלגים עליה בכיתה על היותה שעירה. איך אמורה להיות הגישה שלי כאם כשהיא מספרת לי על כך? תודה.

בקר טוב, חסרים פרטים רבים בהודעה כמו : מה התגובה של הילדה,עד כמה חמור המצב, האם זו פעם ראשונה או דבר שנמשך,איך היא התמודדה עד היום,לאיזו תגובה שלך מצפה הילדה לדעתך ועוד. נסי לפרט כמה שיותר ואנסה לעזור. יום נעים, מור.

שלום מור, אני כל כך נהנת מהפורום שאת מנהלת, מהתשובות עניניות, מפורטות וחכמות! אני לומדת מהם הרבה. יש לי ילד בן שנתיים וחודשיים(בן יחיד). הוא ילד מאוד עדין ורגיש. יש לו יכולת ריכוז מדהימה, הוא חוקר הכל. מגיל 4 חודשים ועד היום נמצא עם סבתא. הוא עדיין לא מדבר (רק 4-5 מילים). והבעיה העיקרית שלו\שלנו הוא נושא האוכל - הוא לא אוכל מוצקים - שום דבר לא מכניס לפה - לא פירות, לא אוגיות, לא במבה. הוא אוכל רק דייסות (אנחנו מוסיפים אליהם קצת ביצה, פירות או יוגורת). פעם ביום אני נותנת לו מיץ טבעי בתוספת פוליוויטמינים. באביב אני רוצה להכניס אותו לגן (עשיתי סבב גנים ובחרתי גן נחמד). אני מתלבטת מתי להתחיל. יש כמה דברים: 1) אני רוצה שהוא ילך לגן כמה שיותר מוקדם אחרי שחורף יחלוף (גשמים, פחות מחלות חורף...), לכן חשבתי על תחילת מרץ 2) עכשיו בקבוצת גיל שלו (2-3 שנים) יש 6 ילדים. בסוף אפריל כמה ילדים מהקבוצה של הקטנים יעברו לקבוצה הזאת ויכול להיות שהגננת תתחלף (תעבור מקבוצה של הקטנים). 3) בסוף מרץ יש פורים - בטח יש הרבה הכנות ושימחה סביב החג - אולי עדיף שהוא יהיה חלק מזה? מה את חושבת, יש הצדקה לדחות את הגן עד סוף אפריל בגלל (2) ? בתודה מראש, אולגה

ושכחתי עוד שאלה: אני רוצה להתחיל את הגן עם חצי יום (עד 13:00). האם זה יקל על הילד להסתגל או להפך? תודה רבה, אולגה

צהריים טובים אולגה, דבר ראשון,אני שמחה שאת נהנית מהפורום :). אמנם פנית בעניין הגן אבל מכיוון שהזכרת את נושא האוכל,אני חייבת לשאול - האם סיפרת על כך לאחות טיפת חלב / רופא ? מה הם אמרו על כך ?.יש ילדים שלא אוהבים לאכול מאכלים כאלה ואחרים אבל ילד שלא אוכל שום דבר מוצק בגיל שנתיים הוא לא מצב שכיח ויתכן שדורש בדיקה קצת מעבר. לגבי הגן : אם היה מדובר רק בזה שיתווספו באפריל עוד כמה ילדים,אז אין בעיה להכניס אותו לגן לפני כן.להיפך אולי אפילו עדיף כי אז הוא יהיה "מהותיקים" ולגננת יהיה יותר פנאי לקלוט אותו בגן מאשר עם הוא יגיע כחדש ביחד עם עוד ילדים. אבל... מכיוון שאת אומרת שהגננת מתחלפת (ז"א הגננת שנמצאת היום תעזוב. הבנתי נכון?),זה משנה קצת את המצב. ולמה? עקביות היא דבר מאוד חשוב אצל ילדים והשאיפה היא עד כמה שאפשר להמנע משינויים תכופים. כאן את מתארת מצב שבו חודש אחרי שהוא נכנס לגן ומתרגל לגננת היא עוזבת והוא צריך להתרגל מחדש. אני,הייתי משתדלת להמנע ממצב כזה. לגבי פורים - א. להפתעת הרבה מבוגרים יש הרבה ילדים שלא ממש אוהבים את החג (זה מפחיד אותם,זה לא נוח,חם ומגרד...). ב.יהיו לו עוד כ"כ חגי פורים לחגוג בגן/ביה"ס (חישוב גס עוד בערך 15 כאלה...). אני לא חושבת שדווקא פורים הוא מה שצריך להשפיע על ההחלטה כאן (ודרך אגב,אפשר לחפש אותו וללכת לעדלאידע/חגיגה שקיימות בהרבה ערים במתנ"סים). לגבי השלאה האם לכניס אותו בהתחלה עד 13 - זה אפשרי ואפשרי גם שלא. אני חושבת שהכי נכון זה להתחיל את הגן ולראות איך הוא מתאקלם,האם אחרי 4 שעות הוא רוצה הביתה או דווקא כשבאים לקחת אותו הוא מבקש להשאר עוד. כמו שקורה הרבה פעמים,בגידול ילדים זה לא הכל נכון ולא נכון.הרבה תלוי בילד.לכל ילד משהו אחר מתאים. החוכמה היא לזהות מה קורה עם הילד שלך ומה מתאים לו באותו הזמן. מקווה שתמשיכי להנות מהפורום וספרי מה החלטת, מור.

תודה רבה, מור! אני נוטה להכניס את עידן לגן אחרי שגננת הקבועה תכנס לתפקיד. לגבי אוכל - אנחנו הולכים פעם בשבועה למרפאה בעיסוק במכון להתפתחות הילד. הם מאוד מבסוטים מעידן - הוא משתף פעולה היטב בכל הפעילויות, חוץ מלהתקרב לשולחן שעליו מונח אוכל. הם טוענים שכניסה לגן ודוגמה של ילדים אחרים יכולים לשפר את המצב. תודה רבה, אולגה

הייתי מעוניינת לקבל\לקרוא חומר על תהליך המעבר לגן הילדים והתמודדות ההורים והילדים לכך.

שלום רב, אני אמא לשלושה ילדים מקסימים . הבכור בן ה-7, האמצעי בן 2.5 ותינוקת בת חמישה חודשים.לבעלי אלו הם נישואים שניים מהם יש לו שני ילדים נוספים, הגדול בן 23 ובת 18.בני הגדול הוא ילד כריזמטי מאוד נבון וחכם בצורה יוצאת מן הכלל לגילו פעיל ונמרץ, סקרן הרפתקן אך לעיתים בלתי נדלה. מאז ומתמיד היה לו קושי בדחיית סיפוקים, דורש המון גירויים מחפש כל הזמן להיות פעיל בעיקר פיזית . הוא ילד מאוד מפונק, הוא הנכד האהוב על סבא ולכן הוא מפונק שבעתיים ,נוכחות הסב ביחד היא יומיומית קרובה מאוד, כמו כן הנוכחות שלי בחייו היא אולטימטיבית, אני תמיד דואגת לבית חם ואוהב גם כשאני עובדת ,מבלה המון בחברת ילדיי למעשה עבור ילדיי אני אמא, חברה, אשת סוד וחברה למשחקים.כמו כן אביו, בעלי ב כל רגע פנוי מוקדש לילדים. כבר מספרחודשים, שהתנגותו גורמת לנו לעוגמת נפש מצטברת.כל מטלה ולו הקלה ביותר כרוכה בבקשות חוזרות ונישנות עד שזה מגיע לוויכוחים.פעולות אלמנטריות כגן צחצוח שיניים , נטילת ידיים,עשיית שיעורים,רחצה אפילו הדחת האסלה הופכו ת להיות משימה בלתי אפשרית. הילד עצל , לא דואג לסדר וניקיון למרות שגדל בבית מאוד נקי ומסודר,מזלזל בחפציו , אם נשלח לבית הספר עם מעיל לעולם לא ישיבו למרות תזכורות בלתי פוסקות מצידנו, רק השנה הוא איבד 4 מעילים. הוא מתקוטט עם אחיו הקטן כל הזמן, מגיב אליו באלימות בכל פעם שהוא מרגיז אותו וזה בעצם כל הזמן.עם אחותו הוא מנהל יחסים חמימים אך לא תכופים.בעצם הוא תמיד חושב שצרכיו האישיים קודמים לצרכי המשפחה.אני חייבת לציין שבני הוא תלמיד מצטיין בבית הספר ממושמע , אהוב פעיל וכריזמטי. הוא מאוד אהוב על ידי הורי חברים בשל התנהגותו הבוגרת והסימפטית , זהו פן שלא בא לידי ביטוי בבית לעיתים קרובות בבית הוא פורק עול מרדן חצוף,ותמיד יש תחושה שהוא בכוונה מתגרה בנו. המצב הוא בלתי נסבל יש לי כאמור עוד שני ילדים קטנים בבית והוא גוזל את מיטב כוחותיי כך שבסוף יום אני עייפה ועצובה .מבקשת עזרה וייעוץ בניסיון לצמצם את היקף הבעיה. תודה.

צהריים טובים, אני אנסה להעלות כמה רעיונות ותקחי מהם את מה שמתחבר אלייך (בתקווה שמשהו יתחבר :) ): 1.אולי הגיע הזמן קצת להקשיח את החוקים והגבולות בבית. מעין חזרה על מותר ואסור ,מהן הציפיות שלכם ממנו... . 2. את כותבת - "כמו כן הנוכחות שלי בחייו היא אולטימטיבית, אני תמיד דואגת לבית חם ואוהב גם כשאני עובדת ,מבלה המון בחברת ילדיי למעשה עבור ילדיי אני אמא, חברה, אשת סוד וחברה למשחקים..." . יתכן שעד עכשיו,כל עוד הוא היה ילד יותר קטן המעורבות שלך בחייו התאימה לשניכם ועכשיו כשהוא גדל קשה לו קצת עם המעורבות הזו והוא בעצם מנסה לשדר לך את זה. אני מאוד בעד שההורים יהיו קרובים לילדים,שותפים וכו' אבל צריך למצא איזון מאוד עדין בין להיות מעורב לבין להיות הורה על כל המשתמע מכך (הצבת גבולות,סמכות וכו'),למצא איזון בין להיות מעורב למתערב.חשוב להשאיר לילד נושאים/תחומים שהם שלו והוא יחליט האם/איך/וכמה לערב אותך. 3. יתכן שחלק מההתנהגויות נובעות משעמום ? .את מתארת ילד פעיל,סקרן שיתכן שזקוק ליותר עניין בחיים. 4. אחריות ועצמאות - יש לי הרגשה מקריאת השאלה שהילד רגיל שעושים (או שאת עושה) הרבה מאוד בשבילו.אם זה כך,אני באמת חושבת שצריך לחדד אצלו את עניין העצמאות והאחריות. אבל... (וזה אבל גדול) אפשר ללמד עצמאות ואחריות רק אם ההורה "מזיז" את עצמו קצת מהסטואציה ונותן לילד להתמודד לבד. עצמאות של ילד לא הולכת ביחד עם הורה מאוד דומיננטי או מאוד מגונן. כמו שכתבתי בהתחלה,ניסיתי לתת כמה כיוונים. אשמח אם תחזרי ותגידי האם משהו דיבר אלייך או לא על מנת שנוכל להמשיך משם. מור.

שלום, לצערי כלב המשפחה שלנו נדרס אתמול למוות ע"י מכונית שאפילו כלל ולא עצרה. כולנו כואבים היות והכלב היה כמו בן משפחה. הוא ברח החוצה כשמישהו נכנס ורץ לכביש. הבעיה היא שבניי הקטנים בני 8 ו12 רצו אחריו והיו עדים לזוועה כולה. בני בן ה12 אף הרים אותו מהכביש לאחר הפגיעה. אני מאוד מודאגת. הם בוכים המון ,הם שקטים מאוד ונראה לי שהם בהלם, עדיין לא מעכלים.אני מדברת איתם ומסבירה אך חוששת מאוד שהטראומה הזאת תגבה מחיר יקר מבריאותם הנפשית התקינה. איך אני צריכה להתנהג כדי לעזור להם? למה עלי לשים לב בהתנהגותם? ומה לעשות? תודה רבה.

ערב טוב יפעת, מסכנים..... בטח נורא קשה להם. גם עם המוות של הכלב וגם עם זה שהם נאלצו לראות את זה. איך אפשר להקל עליהם? 1. לאפשר להם להתאבל. כל אחד מתאבל בדרך שלו - יש כאלה שבוכים המון,יש כאלה שמעלים זכרונות,יש ששותקים ומתכנסים בעצמם,אחרים שלא מראים כלום כלפי חוץ,כאלה ש"נזכרים" להתאבל רק אחרי כמה ימים,כאלה שחולמים על זה וכו'. אין פה דרך יותר או פחות טובה להתאבל. התפקיד שלך כאם הוא להיות קשובה לתהליך שילדייך עוברים,להיות זמינה אם ירצו להעלות משהו. אני כרגע לא הייתי יוזמת דבר (שיחה על הכלב,עניין מוגזם בהם וכו').סה"כ זה קרה היום וצריך לתת להם את הזמן לעכל. 2. לגלות אמפטיה למה שהם מעלים ולצורת האבל שלהם. גם אם את לא כ"כ מסכימה עם התוכן או צורת האבל,נסי לקבל. 3. לשקף להם את ההרגשה שלהם (לדוג' אני שונא את הנהג האדיוט שדרס אותו... לשקף - אני יודעת,אתה מאוד כועס על הנהג...). 4. לתת להם זמן ולא לשדר הרבה דאגה. הרבה ילדים עוברים דברים דומים ולומדים להתגבר ולעכל בדרכים "בריאות" מאוד. לילדים יש מנגנונים נהדרים ולעיתים צריכים פשוט לאפשר להם לעשות עם עצמם תהליכים,הם יודעים לעשות זאת תאמיני לי (וכמובן להמשיך להיות קשובה...). 5. לנסות לא "להלביש" עליהם גם את הכאב שלך על מות הכלב.מותר כמובן שיראו שאת עצובה וכו' אבל אין צורך להעצים אצלם את העניין (מקווה שהובנתי...:) ). למה לשים לב ? אם יש שינוי מהותי בהתנהגות שלהם שאינו עובר במשך מס' ימים (נגיד 4 -5) וגם לא עושה "סימנים" שעומד לעבור,שתפי אותי. אני מקווה שהצלחתי קצת לעשות סדר וקצת קצת להרגיע, מור.

שמי רוזי נשואה פלוס שני ילדים בגילאי התבגרות. גדולה בת 14,והבן בן 13.כל אחד מהם נמצא כרגע בבעיה ואין לי מושג איך ניתן לעזור להם ולנסות במקביל להוריד קצת גם מהמתח בבית. זה מתחיל מזה שבעלי גבר מאוד לא קל,ויש לו דעות שקשה לשנות ולשכנע אותו אחרת. אנחנו עברנו תקופות לא קלות,וחיי הזוגיות שלנו היו על סף פירוק כמה וכמה פעמים. שניהם ראו ושמעו הרבה צעקות ובכי,והרבה אלימות מילולית.למזלי את האלימות הפזית הם לא זוכרים כי היו ממש קטנים,אבל יש לשניהם הרגשה שאני עברתי גם את זה... הבת מאוד קשה ומאוד מאמינה בעצמה שזה פשוט מעולה,אבל כש היא עומדת מולי או מולו ומסרבת לעשות משהו שמבקשים ממנה,זה יכול להטריף את הבן אדם.כן,היא כבר קיבלה מכות ממנו,אני גם לא חסרה לי עצבים אבל מאוד משדלת לא להרים עליה יד!!! היא מאוד מקפידה בלימודים בחטיבה,ומאוד אחראית בלימודים.יש לה חבר כבר כמעט 10 חודשים,והיא מרגישה מאוד טוב עם עצמה.בזמן האחרון היא כל פעם זורקת משפטים כמו נמאס לי מהחיים שלי,או אמא את יודעת כמה פעמים חשבתי להרוג את עצמי??!!! לגבי הבן זה עניין קצת שונה,כי הוא יודע להגיד סליחה ולהתחנף לאבא שלו כש צריך.אבל איתו גם, המים כבר הגיעו עד לנפש,בענייני הלימודים הוא כמעט ולא עושה כלום,וכל מה שחשוב לו זה החברים והעניין של להיות מקובל בחטיבה!!! כל המורים אומרים שהוא ילד מאוד חכם,אבל לא משתדל מספיק ומאוד מפריע בכיתה ותמיד מנסה להצחיק את כולם בעמצע שיעור.הוא מנסה כל פעם לשקר ואיכשהו לצאת מתוך תסבוכות בבית.הוא לא מקשיב לי כמעט בכלל,רק אם זה עונה לאינטרסים שלו. בת שלי עשתה לפני חודש פירסינג בתבור,כמובן ביקשה ממני ואבא שלה בכלל לא יודע מזה כלום.אם הוא יגלה,הוא מסוגל פשוט להרוג אותה ואותי ביחד. הבן גילה שלבת יש פירסינג,התעקש לעשות גם בגבה,ומאוד כעסשלה אמרתי כן ולו אני לא מרשה לעשות.בקיצור גם הוא עשה,וזה היה לפני שבועיים.מאז כל הזמן אני במתח שאבא לא יגלה,ואו שדרך ביתהספר לא יגלו לאבא שלו.לבינתיים הוא מוריד אותם כש אבא מגיע הביתה,ובלילה כש אבא יושן הוא מכניס לגבה מחדש!!!!בקיצור משחק עם העצבים שלי וגם שלו!!! אני מבקשת לדבר עם מישהו מקצועי,בכדי שאוכל בדרך נכונה לפתור את הבעיות הללו.בעלי כאמור לא הכתובת בנושא,והוא אנטי טיפול ושיחות עם פסיכולוגים.כנראה אם אצטרך לעזור להם בדרך טיפןלי אצטרך גם הפעם להסתיר ממנו,כי אין לי ברירה אחרת וחשוב לי מכל לעזור לילדים שלי,ולהקל עליהם את החיים.מודה לכם מראש.

ערב טוב רוזי, לפי התאור שלך נראה שאת וילדייך חיים תחת טרור. את מעלה פחדים ממשיים גם של הילדים וגם שלך מפני בעלך. קשה לי לתאר איך חיים כך כשכל הזמן צריך להסתיר,לפחד... אילו כוחות זה דורש גם ממך וגם מהילדים. קשה לי לתאר מצב כזה שבו לא יהיו בעיות עם הילדים.הילדים שלך סובלים ואני חושבת שאת חייבת לאסוף כוחות (ולפחות בשבילם) ולפנות לעזרה. היום בכל עיר ישנה מח' העוסקת במניעת אלימות במשפחה (חלק מאגף הרווחה) ולדעתי ע"פ המצב שאת מתארת זה המקום הראשון שאת צריכה לפנות אליו. מדובר באנשי מקצוע הרגילים לפניות של נשים ללא ידיעת בעליהן והם יוכלו לעזור לך מנסיונם איך כדאי לנהוג במצב עדין שכזה. אופציה נוספת היא כמובן טיפול פרטי ואז צריך לקחת בחשבון עלויות וכו'. אני שוב ממליצה במקרה שבו מדובר באלימות/התעללות בין אם רגשית פיזית או מילולית לפנות דווקא לשרות הציבורי. כל מה שנותר לי זה לאחל לך הרבה כוחות.כוחות שיעזרו לך לעשות את הצעד הראשון לכוון פניה לעזרה. אנא פני !. מור.

Hello Mor, Firstly to thank you for the inspiring furom. My questioin is more practical: I read on you that your work is based on the humanistic approach. Currently I live in the UK AND study Counselling with the Interated Humanistic approach. I would like to come back to Israel AND to work with children. I would like to ask you how the Humanistic approach is familliar in Israel? can you study it somewhere? Is the an organisation for the Humanistic approach where I can call? I am sorry my Q are nothing to do with the forum, but I hope you will help me. Toda Raba AND I can read Hebrew

היי שיר, עד כמה שאני יודעת אין מקום מסויים בארץ שבו יש תוכנית לימודים של הגישה ההומנסטית. כנראה מהסיבה שהאורינטציה הטיפולית בארץ (כמו בעוד תחומים),היא אירופה ולא ארה"ב וכידוע הגישה ההומניסטית מגיעה אלינו מארה"ב. נראה לי שדווקא במקומות שלומדים חינוך יש לגישה חלק קצת יותר גדול מאשר במקומות המלמדים טיפול,אבל שוב לומדים את זה כדרך אגב לא בתוכנית בפני עצמה. מקווה שעניתי, ולמרות שזה לא נושא הפורום את תמיד מוזמנת (ותודה על המחמאה לגבי הפורום...) סופשבוע נעים, מור.

שלום רב, מבקשת לפנות בנושא הערת בוקר, איך עושים זאת על הצד הטוב והיעיל ביותר, בני בן השש מתקשה לקום בבוקר, הוא הולך לישון בתשע בערב ואני מעירה אותו בסביבות שבע או רבע לשבע, בשבע וחצי אנחנו צריכים לצאת והוא מסרב לקום ולהתלבש, טוען שהוא עייף או רוצה שילבישו אותו, מתוך עקרון אני מסרבת להלביש אותו וחוזרת שוב ושוב לחדרו לבקש שיקום ויתלבש. אציין כי בימי שבת הוא מתעורר בסביבות שמונה לבד ומתלבש לבד. חוץ מזה הוא ילד טוב מאד, חכם ובעל יכולות גבוהות בכל התחומים. הייתי רוצה להפוך את הבוקר לנעים יותר. את אחותו בת השלוש אני מעירה ומלבישה במהירות. תודה אפרת

ערב טוב, אני כ"כ כ"כ מבינה את הבן שלך !. ביום שאני אמצא את פתרון הקסם לקימה בבקר אני אהיה האדם המאושר בעולם... טוב,ננסה להעלות רעיונות : א. הדבר הפשוט ביותר לנסות להקדים קצת את שעת ההשכבה ולראות אם יש שינוי. ב. האם יתכן שלא מדובר בעיפות אלא ברצון לתשומת לב מיוחדת (כן,דווקא בזמן הכי לחוץ ביום...) ? אם כן,אפשר לנסות למצא משהו פחות מעיק שיענה על הצורך הזה (2 - 3 דק' של חיבוקים וליטופים ששניכם לבד.מן אי של רוגע וכוחות בים הבלגן של הבקר). ג. אפשר לעשות סידור - להודיע לו שמעירים אותו ב 6:45 כ"הערה ראשונה" והפעם השניה והאחרונה היא ב 6:55 ,ואז פשוט לחתוך את זה.לעשות את מאוד פונקציונלי וקצר. ד. לכל אחד יש צורת התעוררות וקימה אחרת (יש את אלה שקמים ומסתובבים בבית רבע שעה בשקט ואסור לדבר אליהם,יש כאלה שקמים מדליקים רדיו,פעלתנים וכו') יתכן שאתם שונים בזה וצריך לנסות למצא את הדרך שמתאימה לו. ה. לא נעים להגיד,יש כאלה שזה לא עובר להם כל החיים ומדי יום נלחמים בעצמם לקום (ותאמיני לי את לא יודעת עד כמה זה קשה...). יש לזה כל מיני סיבות ביולוגיות - שעון ביולוגי וכו'. אני הייתי מהמרת ומתחילה לנסות את סעיף ב'.את לא יכולה לתאר לעצמך איך 2 -3 דק' של רוגע והענקת כוחות יכולות לחולל פלאים אצל ילד. אני רואה את זה כטעינת כוחות לכל היום. ספרי אם ניסתם והאם זה עובד ? מור.

איך מסבירים בצורה הכי טובה לילדה בת 5 שאנחנו כרגע בפסק זמן?? האם להמציא משהו? האם לספר את האמת? אשמח לשמוע את דעתך בנושא

פופי יקרה, א. ברכות על שובך לפורום. חסרת. ב. על מנת להסביר לילדה תהליך כזה דרושה הכרות עם המשפ',עם המצב (מה הוביל לפסק הזמן,מה פרוש פסק זמן אצלכם - לא בכל מקום פסק זמן הוא אותו הדבר...),מע' היחסים בין ההורה לילדה ועוד ועוד.ההסבר הוא די דומה ברב המקרים השאלה היא מה אחרי ההסבר. אני חושבת שזה יהיה מאוד לא מקצועי ומאוד מטעה מצידי לענות על שאלה כזו דרך פורום ללא הכרות יותר מעמיקה. לצערנו,יש מצבים בחיים שאי אפשר לפתור דרך שאלה בפורום. אני מאמינה שיהיה נכון לשתף איש מקצוע בתהליך (גם בשביל הבת וגם בשבילך).אם מדובר רק בהסבר ומיד לאחריו,מדובר להערכתי במספר לא רב של פגישות. בנוסף,אני במקרים כאלה (ודומים להם) מלמדת את ההורה כמה טכניקות דרכן הוא יכול להעביר לילד מסרים מבלי שהם יאימו עליו,לזהות את המצב הרגשי של הילד וכו (טכניקות משחק,ספרים...). אלה דברים שכמובן אי אפשר לעשות דרך פורום ואני חושבת שמאוד נכון לעשות אותם עם ילדים החווים פרידה. לדבר אחד כן אתייחס כאן - אני מאוד לא דוגלת בהמצאות.אני אפילו די סולדת מהרעיון. את שואלת אם לספר את האמת,התשובה היא כן.השאלה היא מהי האמת? לא תמיד האמת של המבוגר נתפסת באותה הצורה אצל ילד ויש צורך לדעתי "לעשות התאמות" כך שהילד יקבל את מה שרלוונטי בשבילו לעניין,לא פחות אבל בטח לא יותר. (אני מציאה לך לקרא גם את התשובה ל איך לספר על מחלת ההורה..). מצטערת שלא יכולתי לתת תשובה של עשה ואל תעשה. הרבה כוחות, מור.

אני אמא לילד בן 9.5 (אח לילד בן 14 ולתינוק בן שנה וארבעה חודשים) בחודשיים האחרונים גילינו שהוא גונב פעם מסבתו כסף לאחר מכן מילדה בכיתה חוברת ובפעם האחרונה בעת שהתארח אצל חברתו בביתה גנס ממנה כסף. את הכסף שלקח מסבתו וגם את הכסף שלקח מחברתו הוא פשוט שמר ולא השתמש בו. ברצוני לציין שזה ילד שלא חסר לו דבר ומקבל דמי כיס . כשוחחנו איתו אמר שהוא לא יודע מדוע הוא לקח? פשוט אין לו תשובה. שמנו לב לאחרונה שהוא רוצה וצריך תשומת לב, ועטפנו אותו באהבה והמון תשומת לב, וקישרנו זאת למצב שיש תינוק בבית והוא אולי מרגיש קצת "נטוש", בכל זאת הוא היה הקטן בבית ופתאום בא מישהו ותופס את מקומו. אנו מוטרדים מאוד ממצב זה, האם באמת זה חוסר תשומת לב, או סימן לאיזו שהיא בעיה? מה עלינו לעשות? האם אנו צריכים לפנות ליעוץ? אם כן לאן? האם הענשה באה בחשבון ואם כן איזה סוג של ענישה? מצב זה מאוד מאוד מדאיג אותי?

צהריים טובים, ישנן הרבה סיבות שבגללן ילדים גונבים (זה נשמע נורא,ילדים גונבים. אולי נקרא לזה לוקחים דברים בלי רשות? או כל אופציה אחרת קצת פחות טעונה...). יכול להיות שמדובר בקריאה לתשומת לב,בדיקת גבולות,צורך רגשי כלשהו שלא מקבל מענה ו"מתורגם" ללקיחת חפצים וכו'. זה קורה אצל הרבה ילדים (גם במשפחות מאוד טובות..). מה אפשר לעשות ? ענישה בעיני לא תועיל ואולי אף תחריף את המצב. הרי הוא יודע שזה דבר אסור ובכל זאת הוא עושה את זה,ז"א הוא מנסה לאותת משהו שלא יפתר ע"י ענישה. כדאי לנסות להבין על מה מצביע האיתות ,מה המסר שהוא מנסה להעביר. הדרך הפשוטה ביותר,בתור התחלה היא פשוט לשוחח איתו (לא להרצות לו כמה זה לא בסדר,לא בכעס..). לשאול אותו שאלות כמו - מה הרגשת לפני שלקחת...? ,מה זה עושה לך ? איך אתה מרגיש אחרי? איך בחרת לקחת דווקא את x ? למה דווקא לקחת מ x?... השאלות צריכות להיות פתוחות,משדרות עניין אמיתי ולא בצורת "הפצצה". ע"פ המידע שתקבלו אפשר לשקול את ההמשך - האם זה משהו שאתם יכולים להתמודד איתו לבד או זקוקים לעזרה מקצועית. כרגע לא הייתי דבר ראשון פונה ליעוץ. אשמח לשמוע איך העניין מתקדם, מור.

כשוחחתי עימו אמר לי "מה אני אעשה.. הכסף מגרה אותי" . בני בן11.5 איך אני יכול להגיב נכון לתגובתו. בנוסף אציין שכעת הוא נמצא בתכנית של שומרי משקל והוא דוקא מצליח לא רע ב"לא לעלות", ואף ירד ב בכ 2 ק"ג. אני מזכיר את העובדות האלה מכיוון שהעניין של ה"מגרה אותי" תמיד בא מכיוון האוכל אחרי שאוכל דברים נוספים מעבר למה שמסכמים איתו . ייתכן שהעובדה שירד במשקל גורמת לנו לחשוב שאנו "מצליחים" איתו, אבל המקרה של הכסף (לקח מקרובת משפחה אתמול כשהיינו בביקור) מביא אותי לחשוב ולחפש את סיבת הקשר בין המקרים (אם אכן יש קשר ) אשמח לתגובה. אלי. ( האם מותר לפרסם טל נייד?)

היי מור !!!! חוויתי השבוע חוויה שאני לא מאחלת לאף אחד... נטע שלי (להזכירך בת שנה וחודשיים ) נפלה נפילה רגילה כמו שקורה בערך עשרים פעם ביום. מיד הרמתי אותה חיבקתי והרגעתי . ברגע ששמעתי שקט (כי לא ראיתי את פניה) חשבתי שהיא נרגעה אך מהר מאוד הבנתי שהיא פשוט עוד לא חזרה לנשום. היא התעלפה לי בידיים ולקח כ10 שניות עד שהיא חזרה לעצמה. שמעתי שיש ילדים שעושים את זה בכוונה כדי לקבל תשומת לב. תודה לאל זה עוד לא קרה שוב אבל כמו שכבר שמעת ממני נטע היא טיפוס שזקוק באמת להמון תשומת לב ואני מבועתת שהיא תאמץ את הרעיון.... שאלתי היא האם בכלל שמעת על דבר כזה והאם זה יכול להיות בגיל כל כך צעיר ? נתראה ביום חמישי. אחותי לא יכולה ולכן היא לא התקשרה...

בוקר טוב גליה, כמספר הילדים,כך מספר ההמצאות. ישנם ילדים שמפסיקים לנשום,אחרים שמגיעים להקאות מאוד קשות,עלפון ומה לא? מכיוון שמדובר בנתיים (אני אופטימית?) בפעם ראשונה אני הייתי מניחה לעניין.במידה שחוזר שוב,הייתי דבר ראשון פונה לרופא ילדים לבדוק שהכל בסדר מבחינה רפואית. (מקסימום הוא יגיד שאת אמא היסטרית,זה לא העלבון הכי גדול...). אם הכל בסדר רפואית,צריך לעשות מעקב קצת יותר מעמיק - איזה "סוג" בכי מוביל לזה? מה גרם לבכי ? מה קורה אחרי וכו' כדי להבין יותר ולמצא דרך להתמודדות. גליה יקרה, אני מאוד אשמח לראות אותך ואת כל השאר מחר,אך יש לי בקשה קטנה - אנא ממך הודעות אישיות (שאני מקבלת מאוד בשמחה ) בבקשה למייל שלי שמופיע ב"מנהל הפורום". את לא כועסת,נכון? יום נעים ומלא כוחות, מור.

שלום רב כמובן.. חילוקי דעות. לבעלי "פתיל קצר". עם זאת הוא אדם טוב לב ובגלל שהוא מודע, משתדל מאוד להיות רגוע. "הפתיל" בא לידי ביטוי כשביתנו בת השנתיים מתעוררת בלילה (סתם לדייסה, שיעולים, חלום....וכו') ובאמבטיה. בלילה נוזף בה כשהיא מתעוררת ומעירה אותנו.. ואם זה משהו יותר ארוך מ"דייסה ולחזור לישון", זה הופך לטקס ארוך של בכי ועצבים. טקס יציאה מהאמבטיה הולך כך: כדי להביא אותה "לרצות לצאת", הוא אומר לה שהוא הולך. יוצא, משאיר אותה לבד ומחכה מאחורי הדלת שתתחיל לבכות. חוזר פנימה.."עכשיו את רוצה לצאת?" ושוב יוצא.. וחוזר חלילה עד שהיא רוצה. שאלתי אותו אם הוא מוכן להפסיק עם הטקס, הוא אמר שרק ע"י איומים והפחדות אפשר לשכנע אותה. אני לא מתיימרת להיות האמא המושלמת, ואינני יכולה להעיד על עצמי כסמל השלווה והסבלנות, עם זאת, אצלי זה לא קורה בד"כ. מה דעתך?

בקר טוב, אוי אני כ"כ מכירה את הגישה של בעלך.... :). אני לא רוצה לפתוח בהסברים חכמים ומלומדים אלא דווקא לפנות לבעלך בשאלה - נהדר,מצאת שיטה שבה אתה מביא את הילדה למלא את ההוראות שלך.רק מה יהיה בגיל 5 כשההפחדות והאיומים כבר לא כ"כ יעבדו? לאיזו שיטה תעבור? או.קי. ובגיל 10 כשגם השיטה החדשה כבר לא תהיה כ"כ אפקטיבית? ובגיל 13?.... עד כמה רחוק תלך עם השיטה (אחרי הפחדה ואיום מה מגיע,מימוש האיום? מכה קטנה?...). שאלה נוספת - האם זה באמת הקשר שאתה רוצה שיהיה לך עם בתך,קשר הבנוי על פחד?. ועוד אחת - מה בעצם אתה מלמד את הילדה,לנצל את החולשה,את נק' התורפה של החלש ממך? . בעבודה עם מתבגרים רואים הרבה פעמים הורים שהתנהגו כך עם הילדים כשהיו קטנים וכשמגיע גיל ההתבגרות הם לא מבינים למה הילד מנצל את החולשות שלהם... כי זה המודל שהם למדו,כי אלה משפ' שבהם הקשר בנוי על פעם אני למעלה ואתה למטה ופעם הפוך. אני חושבת שמעבר למה שכתבתי עד לכאן לא ממש צריך להסביר עד כמה הגישה הזו בעיתית ומה הסכנות בטווח הארוך (ועוד לא דיברתי על איזה דימוי יש להורה שזקוק לאיומים, בעיני ילדו ). עד לכאן דעתי על הגישה. לגבי האמירה - "רק ע"י איומים והפחדות אפשר לשכנע אותה..." - א. לא שכנעת אותה.הפחדת אותה. ב. יתכן שכבר הגעתם למצב שבו היא מתייחסת אלייך רק אם אתה מאיים. יתכן שהאיום מהווה מעין "מדד" לכמה אתה רציני. בהחלט אפשר לשנות את זה,בטח ובטח שבגיל כזה. אני מבטיחה שהיום זה יהיה הרבה הרבה יותר קל לשינוי מאשר בעוד 5 שנים או בגיל ההתבגרות כשסביר להניח גם אתה תתחיל לסבול מזה. איך עושים ? דבר ראשון מחליטים שרוצים לשנות. אם בעלך יחליט שהוא מעוניין לשנות,אשמח לעזור. מור.

ביתי בת 12 כשהי כועסת עלי וזה קורה המון אנחנו ממש לא מסתדרות היא קורה לי מטומטמת , חוצפנית מה את בכלל מתערבת נמאס לי ממך מה עלי לעשות יש לציין שאני בת34 ויש עוד ילד בן 6 בבית ששומע הכל

צהריים טובים, סביר להניח שהמצב שאת מתארת לא התחיל בזמן האחרון,אלא אפשר למצוא סימנים לכך גם כשהיתה קטנה יותר.מה שכן,הגיוני שהוא הולך ומחמיר גם כי זה טבע הדברים - כשלא מטפלים בדברים הם הולכים ומחמירים וגם מכיוון שהיא נמצאת בתחילת גיל ההתבגרות ו"מרשה" לעצמה יותר. לדעתי כדאי לפנות לאיש מקצוע שיכיר את מערכת היחסים בינכן,יבין מהם אותם הכעסים שכפי הנראה יש לה כלפייך ויוכל לעזור לכן להתקרב אחת לשניה. אני מציעה לא להזניח את העניין כדי לא להגיע לעוד הדרדרות ביחסים. הרבה בהצלחה, מור.

שלום רב. יש לי בן בן שנתיים ו - 3 חודשים ועד היום הוא היה ילד מקסים, שקט, רגוע. כשהוא הגיע לגיל שנתיים משהו בו התהפך. הוא התחיל להיות יותר עקשן. לא מוכן לשמוע את המילה "לא" למרות שאני מציבה גבולות ברורים ואני לא מסכימה למה שהוא עושה. אם אני אומרת לו לא הוא מתחיל לצרוח ולהשתטח על הרצפה. וגם במסגרת המעון הוא נותן מכה לא חזקה לילדים וזורק דברים על ילדים. הוא מנסה לבחון את הגבולות של כולם. רציתי לדעת מה אפשר לעשות ואיך אפשר להתנהג אליו? ניסיתי כבר הכל. לדבר זה לא עוזר לצעוק זה לא עוזר ועוד הרבה דרכים שניסינו לא עוזרים. אבקש שתוכלו לעזור לי.

בקר טוב, דבר ראשון,זה נהדר שאת מציבה גבולות ברורים - המשיכי! גיל שנתיים הוא הגיל שבו הילד הוא מצד אחד כבר לא תינוק ומצד שני הוא גם לא ממש ילד ,מן מצב ביניים. מצד אחד,הוא עדיין תלוי הרבה מאוד בהורה ומצד שני הוא רוצה עצמאות שלעיתים היא "גדולה עליו".מה עושים? 1. מאפשרים כמה שיותר עצמאות ובחירה עצמאית (אתה רוצה לגרוב גרביים כחולים או לבנים ?, פרוסה או פיתה....). חשוב שהמטלות העצמאיות לא יהיו מצד אחד קשות מדי ומצד שני גם לא קלות מדי.ז"א,שיהוו אתגר שהוא יכול לעמוד בו. 2. לשתף הרבה ולכבד את הבחירות שלו - לדוג' לא לקחת לו בכח צבע מהיד אלא לבקש ממנו שיתן לך (גם אם צריך לחזור על זה 4 פעמים באסרטיביות),לא להזיז אותו אלא לבקש שיזוז.... .אם הוא בחר דבר מה (מתוך אפשרויות בחירה שאת נתת),להסכים לבחירה (או מראש לא להציע בחירה..). המסר אמור להיות אנחנו מקבלים אותך כשווה ומכבדים !!! את עצמיותך. 3. זריקת חפצים,מכה,התקפות בכי וכו' יכולים להעיד על תסכול. חשוב לראות מתי הוא מתנהג כך,בעקבות מה (אולי כשהוא מפרש שיש נסיון לכפות עליו משהו בניגוד לרצונו). יש דברים שההורה חייב "להכריח" ופחות להתחשב ברצון הילד,אבל יש גם הרבה דברים שאפשר "לדון" עליהם עם הילד ולהגיע לעמק השווה מתוך כבוד. גישה כזו אמורה להקטין את התסכול. 4. לשקף את ההרגשה - בנך (כמו הרבה אחרים) מביע בהתנהגות הזו כעס,חוסר שביעות רצון... שהוא עדיין אינו יודע לבטאם בדרכים אחרות. כדאי לשקף לו את מה שהוא מרגיש - אתה בטח כועס שאני לא מרשה לך...,זה לא נעים שיוסי חוטף לך... . הייתי מוסיפה כאן מלבד השיקוף גם הצעת התנהגות אלטרנטיבית שתביע את הכעס. במקביל,להמשיך ולהגיד - "אני יודעת שאתה כועס כי... אבל אני לא מרשה לתת מכה". מקווה שהצלחת להתחבר למשהו מזה. אשמח לשמוע, מור.

שלום, ביתי בת 3 ו9- חדשים. ילדה מאוד חזקה וכריזמטית. אני מרגישה שקשה לי איתה: כל דבר פעוט כמו להתלבש בבוקר או ללכת לישון אחה"צ דורש כל-כך הרבה זמן ומילים מיותרות (אני מוצאת את עצמי מאיימת בסופו של דבר " אם תמשיכי להגיד לא גם אני אומר לך לא על מה שתבקשי ממני, או אם לא תנעלי נעלי בית תהיי חולה או אני אשאיר אותך מעתה והלאה לישון אחה"צ בגן" וכו)- אני פשוט כבר שונאת לשמוע את עצמי. אני לא חושבת שזו הדרך למרות שרק זה עובד בסופו של דבר. היא חמודה ומתוקה,אבל כל הזמן מוצאת את עצמה במעין מלחמה נגדי. מה הדרך להתמודד? באילו משפטים מנצחים להשתמש? אחיה הגדול היה ונשאר צייתן, שונא עימותים וזורם איתנו. תודה על עצתך

ערב טוב שלי, מכיוון שהתשובה שלי ברובה תהיה מאוד דומה לתשובה הקודמת ,אני אשמח אם תקראי אותה (הודעה מתחתייך).גם אצלך חשוב להחליט מה היהרג ובל יעבור ועליו להקפיד/להתעקש... ההרגשה שלי היא שהרבה פעמים אתן נלחמות על שטויות.אין טעם. גבולות הם חשובים,מלחמות לשם מלחמות הן מיותרות לחלוטין. גבולות הם אותם 4 -5 בל יעברו. אני רוצה לבקש ממך גם לקרא את השרשור הארוך - "ילדים חצופים",שם אני מסבירה את העמדה שלי לגבי מאבקי כוחות. אני אשמח אם אחרי שתקראי את התשובות תחזרי ונראה איך ממשיכים (גם אם הצלחת לקחת מהתשובות ההן משהו וגם אם בכלל לא התחברת אליהן...). מחכה, מור.

בני בין 4.5 משתמש באלימות כלפי (אימו)וכלפי שאר הסובבים אותו. הוא מרבה בהתפרצויות בכי, למשמע לאו. אינו בעל יכולת לדחיית סיפוקים ואינו מסוגל לקבל דחייה/סירוב כלשהו. לדו' הוא רוצה לשחק עם ילד מסויים ואותו ילד אינו מעוניין לשחק עימו - ילדי ישמש באלימות כלפי הילד. חיינו הם סבל אחד גדול. הילד בוכה המון. אנו מרגישים שהוא במלחמת התשה, בעל כוחות בלתי נדלים. מה לעשות? help

ערב טוב, חשוב מאוד שילד ידע מה מצופה ממנו,מה מותר ומה אסור,גבולות.... יש לי תחושה שבנך למד שכשהוא מתנהג כך הוא משיג דברים שיתכן שלא היה משיג אותם אם היה מתנהג באפן שונה. הדרך היחידה (והלא קלה) שאני מכירה כדי לשנות את המצב היא לשבת (ההורים) ולהחליט מהם הגבולות ,ז"א,מה היהרג ובל יעבור מבחינתכם.מה אתם לא מוכנים שיעשה (זו לא אמורה להיות רשימה של עשרות דברים,בדר"כ מדובר על 4 - 5 דברים) ולהחליט מה התגובה שלכם אם הוא כן עושה. ואת זה צריך לאכוף (וזה החלק הקשה....),פעם אחר פעם אחר פעם,מבלי לותר (למרות שהוא מאוד יקשה עליכם). רק אם תוכיחו שאתם עיקביים ולא מוכנים לוותר על הגבולות,הוא יצליח לקבל אותם. למה חשוב להגדיר מהם "היהרג ובל יעבור" ? על מנת שידע מה מצופה ממנו.זה מאוד מבלבל (ומוביל לתסכול שמוביל לכעס והרבה בכי ....) מצב שבו יום אחד אומרים שאסור להרביץ (או כל איסור אחר) והוא לא מקבל מה שרצה,למחרת מעלימים עין ממכה קטנה,וביום השלישי אומרים שזה לא בסדר שהוא הרביץ אבל נותנים לו. מה הוא אמור להבין מזה?. גבולות וחוקים הם לא דברים שיום אחד מוסיפים עוד חוק ולמחרת מורידים אחד (כמובן שיש גמישות מסויימת,אבל בהתחלה חייבים את העקביות). בנוסף,כדאי לעבוד איתו על מציאת דרכים אחרות לקבל את מבוקשו (לדוג' אם יודעים שהוא מאוד רוצה משהו קטן,ואם הוא יעשה סצנה שלמה תקנו לו,אפשר להקדים תרופה למכה,ולהסביר שאתם קונים כי הוא מבקש יפה ובשקט).המסר שצריך להקפיד עליו הוא כשאתה משתולל אתה מפסיד (לא רק מסר מילולי אלא מעשית),כשאתה מבקש ומתנהג בצורה מכובדת,מכבדים אותך. חשוב לי להדגיש,הדברים צריכים לבא במקביל (גבולות ועבודה על דרכים אלטרנטיביות). לחוד זה לא עובד. אני מציעה לך לקרא עוד תשובות בפורום לגבי גבולות (כמה הודעות מתחתיך עניתי איפה אפשר למצא את התשובות). אין ספק שמדובר בעבודה קשה שדורשת המון המון עקביות (זה הדבר הכי חשוב),אבל זה שווה !!! (אני מבטיחה :) ).אני לא מאמינה שהמצב ישתנה מעצמו. מקווה שעזרתי,אשמח לשמוע איך העניינים מתקדמים, מור.

היי זאת שוב אני, הנואשת. שאלתי מתייחסת דווקא לרגעים שאחרי ההסלמה. הילד לא קיבל את מבוקשו, לדו' לצאת לרכב על אופניים ביום סוער וגשום והוא נכנס להיסטריית בכי. להזכירך הילד בן 4.5 . איך יוצאים מההיסטריה. הוא בכלל לא מקשיב כשהוא בוכה, וכשעוזבים אותו לנפשו הוא בוכה כשעה וחצי ויותר. פשוט אינו מסוגל להרגיע את עצמו. שאלה שנייה - האם האימפוסיביות הזאת , התפרצויות הזעם שבאות לעיתים ללא סיבה... הן דבר שיחלוף עם הגיל. חוסר ויסות של עוצמת הרגשות. ברצוני לציין כי גם בגן נמנעים/מפחדים להגיע עימו לויכוחים, עימותים, והרבה פעמים מוותרים לו. אחרת הוא שובר חפצים, מרביץ לכל העומד בדרכו - ילדים, גננות...ושוב להיטריה שכלכך קשה לו לצאת ממנה. אין לו הרבה חברים , קצת מפחדים ממנו, מהאלימות. ואם כבר מוצא חבר, אז הוא נדבק אליו באופן אובססיבי, עד אשר אותו חבר אינו מעוניין בחברתו. לילד יש פער בין רמתו השכלית לרמתו הריגשית - ילדותית, חוסר בדחיית סיפוקים, קנאה מטורפת לאחותו הקטנה. הוא אינו מרשה לה להיכנס לחדרו ואם עושה כן הוא מרביץ לה. אשמח לשמוע ממך. מה לעשות

שלום. רציתי לשאול את דעתך המקצועית בנושא חילוקי דעות בחינוך ילדים. יש לי חילוקי דעות עם אישתי בנושא חינוך בנינו בן 8 . לדעתי אישתי לא שמה גבולות לילד , מפנקת אותו יתר על המידה וכתוצאה מכך הוא מנצל אותה לראה כגון: קניית מתנות ללא סוף , סחיטות , פניה אליה בצורה לא יפה כמו מייד תתני לי , מייד תביאי לי , אם לא תקני לי לא אלמד , לא אעשה שעורים וכו"י . אני קצת יותר קשוח אליו ועומד על שלי ולכן הוא באופן טבעי הוא מתקרב אליה יותר מאשר אלי . לאישתי קשה כנראה לעמוד על שלה והילד מנצל זאת לטובתו כמובן וכל זה גורם לחיכוכים בינינו עד כדי מריבות בנושא . אתן לך דוגמא : הילד לא רצה להכין שעורים וכתוצאה מכך החלטתי לקחת לו את המשחק שקניתי לו למרות שהוא הבטיח שתחילה יסיים שעורים ואח"כ ישחק אחרת הכנת השעורים נגררים עד 10 בלילה , כמובן שאסרתי עליו לראות טלביזיה בחדרו , האם ידעה זאת . ביום למחרת כשהגעתי הביתה הילד צפה בטלבזיה בסלון ובמבט לגלני הסתכל עלי , הנה למרות שאסרת עלי לראות בחדרי אני רואה בסלון . בקיצור שנינו אני ואשתי חושבים אחרת . בנושא הגבולות שיש להעמיד לילד . הילד מצליח למרוח את אשתי כפי שמורחים מרגרינה על לחם , היא לא עומדת על שלה . מי לדעתך צודק בגישת החינוך , האם לפנק את הילד זו השיטה או קצת להיות קשוחים אליו ולשים לו גבולות זו השיטה . מענין שלאחר שלקחתי לו את המשחקים הוא הכין למחרת את השעורים כפי שציפיתי ממנו ואף הסכים לקרוא ספר יחד איתי וזאת כמובן שידע שאצלי אם לא יעמוד בתנאים לא יוחזרו אליו המשחקים. מחכה להצעתך . תודה

בקר טוב משה, אני לא רוצה לקחת את התשובה שלי למקום של מי צודק. אני חושבת שאם ננסה לראות את המערכת המשפחתית כשלמה ולא כחלקים חלקים של צודק מול טועה זה יעזור לכולם ובמיוחד לילד. יש כמה דברים שהעלת בשאלה: א. הצורך בגבולות - אחד הדברים היותר חשובים בקשר בין אנשים בכלל ובקשר הורה ילד בפרט הם הגבולות.נכתב ונאמר כ"כ הרבה בנושא (גם כאן בפורום) שאין הרבה מה להוסיף. אני כן אחזור על זה שלילד שלא התנסה בגבולות קשה להתמודד עם "העולם" מהסיבה הפשוטה שבכל מסגרת - גן,ביה"ס,צבא,עבודה... יש גבולות שאמורים לעמוד בהם ואי עמידה בהם גוררת ענישה/סנקציה... ילד שלא הורגל לשים לעצמו גבולות או לקבל גבולות יתקשה להסתגל למסגרת ולגבולותיה יותר מאשר ילד שהורגל להם. אני לא מכירה הרבה גישות חינוכיות הדוגלות באי הצבת גבולות . ב. יחס בנך לאשתך - אני מבינה שקשה לך לראות את התנהגותו כלפי אישתך,אבל,צריך לזכור שמדובר באישה בוגרת שבחרה לעצמה דרך שבה כפי הנראה היא מרגישה בנוח וגם אם מי מאיתנו חושב שהיא טועה,זכותה. יתכן שהיא מתנהגת כך לבנכם כדי לפצות אותו על מה שהיא חושבת כיחס קשוח מדי מצידך ? יתכן שאם תנסו כל אחד מכם לזוז צעד או שניים לכוון הגישה של השני,ולא תדרשו שהשני ינהג כמוכם,תצליחו להגיע לפשרה ? ז"א,היא תקשיח במעט את עמדתה ואתה תרכך במעט את עמדתך? ג. ערעור על סמכות - בין אם זה אתה מערער על סמכותה של אישתך ובין אם היא מערערת על סמכותך (כמו במקרה הטלויזיה),מי שיצא הכי ניזוק מזה לטווח הארוך הוא בנכם. הוא ילמד (אם הוא לא למד עד עכשיו) לתמרן בינכם,לעשות מניפולציות וכו' וסביר שיקח איתו את הסגנון הזה לעוד מע' יחסים ויסבול מכך (אף אחד לא אוהב בעבודה/צבא... את המניפולטור,את המלשן...). בנוסף יש בזה מסר מאוד "לא נכון" - עושים צחוק מאבא/אמא .זה נותן לילד עמדת כח שלא מתאימה לא לגילו ולא למעמדו בבית. אם בגיל 8 הוא משיג מה שהוא רוצה ועושה צחוק מההורים מה יהיה בגיל 16? מי אז יגיד לו אם ללמוד או לא,אם לעשן או לא...? לסיכום, ברור שהיה עדיף ששני ההורים יהיו בגישה דומה וישדרו לילד מסר אחיד (מונע בלבול,מניפולציות,"תחמנות"..) שיכלול בתוכו גם כמה גבולות. אבל מכיוון שאתם לא מסכימים בגישתכם אני הייתי מציעה לפחות לנסות להגיע לאיזשהו אמצע כשכל צד עושה איזשהם ויתורים,על מנת לעזור לילדכם. דבר נוסף,גם אם אתם לא מסכימים עם גישתו של האחר וגם אם יש לכם ביקורת על מהלך כזה או אחר,כבדו את האחר ואל תגרמו לילד לראות את ההורה כבדיחה.ז"א,אם אישתך הרשתה משהו ,למרות שלך זה לא נראה,כבד את זה והפוך,אם נתת עונש שאשתך תכבד. אל תגרמו לילד לעשות קואליציה עם הורה אחד נגד ההורה האחר. כמו כן תמיד ישנה אפשרות של פניה ליעוץ על מנת לבחון יותר לעומק את מע' היחסים בבית ולהגיע לעמק השווה. אני ממליצה לנטוש את הגישה של מי צודק,זה לא יביא לפתרון,סביר להניח שזה רק יביא לריחוק גדול יותר. וכמו הרבה מצבים בחיים,גם בהורות זו לא תמיד שאלה של נכון ולא נכון. מקווה שהצלחתי לעזור קצת. שיהיה שבוע נעים ונטול מחלוקות, מור.

הי מור. בני בן השנתיים ו 7 מגיע אלינו למיטה בלילה כל פעם שהוא מתעורר. בלי בכי ודיבורים הוא פשוט נכנס למיטתינו. יש לילות שהוא לא מתעורר ואז כמובן זה בסדר. החלטנו לשים לזה סוף וכל פעם שהוא מגיע מחזירים אותו למיטתו כשזה מלווה בבכי. לאף אחד אין כוח באמצע הלילה לעימותים וחינוך ואז מוותרים לו. מה עושים?? שאלה נוםפת: מה עושים בבוקר כצריך לצאת לעבודה והילד לא מוכן להתלבש ועוד? תודה מראש.

נעה בקר טוב, לגבי השינה - יש כאן תשובה שלי שמתייחסת לנושא (שינה משותפת עמ'2),אנא קראי אותה ואם ישארו שאלות אשמח לענות. לגבי הבקר - מה זאת אומרת לא מוכן להתלבש ? מוכן שילבישו אותו או משתולל ולא משתף פעולה? נסי לפרט קצת יותר לגבי הבקר. דרך אגב,איך הוא בשאר היום ? איך היית מגדירה את ההתנהגות שלו? מחכה לפרטים, מור.

בוקר טוב מור. תורה על מה שכתבת לי. את יודעת הבעיה שלי שאני שואלת יותר מידי שאלות את הרופאים והם לא ממש אוהבים את זה לכן הם במילה עדינה מנפנפים אותי במילה =יהיה בסדר לכי הביתה= ואני הולכת וכועסת. כל פעם מחדש! אמרו לי שאני צריכה פסיכולוג בשביל לדעת אך להתמודד ומה לעשות כי אני מגדלת את הילד שלי לבד.(אני חד הורית) ולא תמיד אני יכולה או יודעת לעשות הכל. לפעמים יש לו התקפים התפרצויות שאני רוצה למות!! אני הולכת לאיבוד!! אין לי כוחות!! אבל אני אנסה במקום אחר כמו שאמרת. בכל אופן תודה שענית לי והגבת. (נ.ב.)אני רק מאתמול כאן לא הייתי אף פעם(באינטרנט) אז לכן הגעתי בטעות למקום הלא נכון. ==בכל אופן אני מודה לך כל טוב לך====

בקר טוב מיקי, בהודעה הזו את כבר מתייחסת כן לנושאי הפורום ולתחום התמחותי - התמודדות וגידול ילד. יתכן שהרופאים מנפנפים אותך (כדבריך) משום שהם רואים בעיה מעבר לבעיה הפזיולוגית ואז זה באמת כבר לא בתחום עבודתם. יתכן שמה שאת משייכת לפגיעה הפיזית של הילד לא קשור לפגיעה והיה קורה גם בלעדיה. יתכן שמדובר על נושאים הקשורים להורות שלך - גבולות,תקשורת.... . אין צורך להתנצל על זה שהגעת לכאן,את תמיד מוזמנת. תשדלי לעשות הפרדה בין מה שקורה כתוצאה מהפגיעה לבין העזרה לה את זקוקה בקשר שלך עם הילד. לגבי עזרה ושאלות בנושאים הקשורים לחינוך הילד והקשר איתו,אני אשמח אם תשאלי שאלות ספצפיות,ואענה לך. יום נעים, מור.

אני ראיתי שמור כתבה לגבי נושא של הצבת גבולות כאן בפורום אך לא מצאתי אולי מישהי תוכל לכווני היכן אוכל למצוא אותות תודה

ערב טוב, אני לא מדלגת על הקודמים,אני פשוט באמצע העבודה וההודעה הזו דורשת התייחסות מאוד קצרה אז אני מרשה לעצמי :). לגבי שאר ההודעות ברגע שאתפנה קצת אקדיש את כל תשומת הלב שלי... קריסטינה בדקי בעמ' 1 - התפרצויות זעם אצל ילדה בת 2.8. עמ' 2 - לא יודע לקבל לא. יתכן שיש עוד,אני לא זוכרת כרגע. אם לא תמצאי שם את מבוקשך את מוזמנת לשאול ואתייחס, מור

שלום, אני עסוקה בתקופה האחרונה באפשרויות שעומדות בפניי לספר לילדיי על מחלת הסרטן. מחלתי איננה סופנית אולם עדיין לפניי תהליך של התמודדות עם המחלה וריפויה. ילדיי בני 5 וחצי ו-6 וחצי. גן חובה וכיתה א'. הבכורה מראה סימנים של מצוקה עקב המחלה שלי ונדמה כי זה הזמן לשתף אותה ויותר להסביר. אצל הצעיר עדיין לא זיהיתי סימנים. אני מחפשת אחר הדרך הטובה ביותר. כמו אולי ספר ילדים או משחק כלומר-שדרך התנסות וחוויה נוכל פתוח את הנושא. אשמח לשמוע תודה טלי

שלום טלי, לדעתי כדאי לספר להם ממקור ראשון, ולהגיד להם שבדרך כלל נרפאים. לספר להם בהחלט שיכול להיות שתהייה לך קרחת (ביחוד אם את מקבלת כימותרפיה) את תהיי למשל יותר עייפה וכו'. בתור בת של אימא שהייתה חולה זה עוזר מאוד! בכל מקרה לעדכן את הגננת והמורה. מקווה שעזרתי, החלמה מהירה, עדי

בקר טוב טלי, זאת באמת שלה קשה (בתוך מצב קשה...). מכיוון שמדובר בגילאי 5 -6 אני הייתי מתחילה דווקא מהסבר מילולי על מצבך (בשונה מהסבר על המחלה) ובהמשך עוברת לספרים ומשחקים,דרכם אפשר למצא פורקן נפשי (הילדים),זיהוי המצב הרגשי של הילדים.... . איך הייתי מסבירה? 1.ההתמקדות צריכה להיות בך ולא במחלה.(מה את מרגישה,אילו תופעות לוואי יהיו בהמשך,איך סביר להניח תרגישי תוך כדי טיפולים,מה הציפיה שלך מהם - שיהיו אצל קרובי משפ',שיתחשבו יותר...). 2. כמה שיותר קונקרטי,ללא תכנים רגשיים (אני יודעת שזה קשה מאוד,אבל כרגע המטרה היא "לעשות להם הכרות" עם המצב,את החלקים הרגשיים אפשר לעבד אח"כ ע"י משחקים,פלסטלינה... בשלב הראשון על מנת לא להעמיס יתר על המידה,אני ממליצה לא לעשות הצפה .לא ברגשות ולא בפרטים). 3. לזכור שצורת החשיבה שלנו המבוגרים לעיתים קרובות שונה מצורת החשיבה של הילדים .החסרון הוא שלפעמים נוצר קצת דו שיח של חרשים אילמים,היתרון שאם אנחנו מצליחים לנטרל את "ההבטים הדרמתיים " (מצטערת,לא מצאתי ביטוי קולע יותר) מהסיפור שלנו,הרבה פעמים הילדים מקבלים את הסיפור הרבה יותר טוב ממה שציפינו. 4. אני לא יודעת איך זה אצלכם.אצלנו בגיל הזה בעקבות סיפור ששמעו המילה סרטן נורא הפחידה והיתה לה אסוציאציה מידית עם מוות .במקרה כזה אני לא בטוחה שההסבר שלי (בטח בשיחה ראשונה) היה כולל את שם המחלה. הרבה יותר חשוב להעביר איך זה ישנה את שגרת החיים,מה זה יעשה לי ת'כלס כילד בן 6 מאשר שם המחלה וההביטים הרפואיים. 5. לאפשר שיחה פתוחה ושאלת שאלות גם בעתיד. 6. לגבי משהו שעדי הזכירה בתשובתה - אני לא יודעת אם את מרגישה נח אם זה אבל אם כן אני הייתי ממליצה לידע את המורה והגננת במטרה שישימו לב לשינויים (עם זאת,לקחת בחשבון את אשיותיהן ולהעריך עד כמה ימשיכו את קו ההסברה של הבית או לא. אם החלטת להסביר משהו קונקרטי ובגן פתאום הילד יתקל בחלק היסטרי... אני הייתי שוקלת יתרונות לעומת חסרונות). אני מקווה שעניתי על החלק של איך לספר. תעברי את זה,ספרי איך עברת ואשמח להעלות רעיונות לגבי המשך הדרך (ספרים,משחקים...) בהתאם לתגובת הילדים. אני מאוד אשמח לשמוע האם מצאת משהו במה שכתבתי , מור. ועוד דבר קטן,הכי חשוב בעיני שהמסר יהיה שזה לא אסון ולא סוף העולם (לפחות לילדים).יש לי הרגשה שתדעי להעביר את המסר הזה :). הרבה הרבה כוחות, מור.

האם קיים פורום הייחודי לסוגיה על אנושית זו? קבוצות תמיכה לעזרה עצמית וכו? תודה

ערב טוב, אני בטוחה שאם תחפש היטב,תמצא את מבוקשך.אני לא מכירה. עם זאת,אני כן מכירה את הסיטואציה האנושית אך קשה הזו ואם תרצה לשתף אשמח לנסות לעזור. לשיקולך, מור.

שלום לכולם, אני כאן פעם ראשונה ואשמח לדעת אם יש למישהו עצה בשבילי, יש לי בן בן 6 וחצי ועד גיל 4 שנים הוא הוא היה ילד רגיל לחלוטין. הוא נפל וקיבל מכה בראש במוח בקטן. ומאז הכל השתנה כל החיים שלנו ממש אחרים. הוא לא רגוע הוא לא מקשיב יש לו פיגור קטן הוא מקבל טיפול אבל דיברו איתי על ניתוח מסוכן ואני חשבתי והסכמתי. אבל....הרופאים לא ממש רוצים לעשות לו את זה מחשש שלא לפגוע בו יותר ממה שהוא פגוע. יש לו סיסטה מעל הפוסורה השמאלית שלוחצת על מרכז העצבים. הייתי אצל המון ניורולוגים והוא מטופל עדיין ברמ"בם אצל מנהל מחלקה ניורולוגית ילדים. יש לנו תור בתאריך 13-1-05 בהדסה כין כרם. ואין לי מושג מה לעשות למי לפנות או איך לטפל בילד שלי. הסיסטה גודלת לו מ]פעם לפעם בכמה סנטימטרים לפי בדיקות אם-אר-איי. מה לעשות ולאן לפנות אשמח אם תעזרו לי בבקשה מכם. תודה רבה לכל מי שיזור לי.

ערב טוב מיקי, דבר ראשון, ברוכה הבאה. אני קוראת שוב ושוב את ההודעה שלך ובכל פעם אני מנסה להבין איך בתור אמא מתמודדים עם קושי כזה.אילו התלבטויות וכוחות נדרשים ממך. מכיוון שזה לא פורום רפואי אין לי מושג לגבי החלקים הרפואיים (את יכולה לנסות להתייעץ בפורומים נוירולוגיים אך אני בספק אם מישהו ייעץ מבלי לראות את הילד. מה שכן בפגישה הבאה אצל נוירולוג את בהחלט יכולה להעלות את השאלות האלה ולבקש הכוונה בטיפול בילד. את גם יכולה לעמוד על כך שיסבירו לך את המונחים והמצב בצורה ברורה ולא ב"שפה רפואית".זו זכותך וחובתך לקבל את המידע כך שתוכלי לעזור לילדך וזו חובתו של הרופא,את לא מבקשת ממנו טובה). מה שכן אני יכולה להציע לך במסגרת הפורום שלנו זו תמיכה,מקום לחלוק את הקשיים,בתקווה לקבל קצת כוחות מאיתנו. הרבה הרבה כוחות ובהצלחה,אשמח לשמוע ממך, מור.

בתי בת שנה וחמש הולכת יונקת לפי דרישה, מבינה ומדברת מילים בודדות. אח בין חמש וחצי. עד גיל שנה היתה איתי בבית.בגיל שנה בעקבות בקשה של שתי שכנות וחברות התחלתי לטפל בשתי הבנות, חמשיה ימים בשבוע חמש שעות כל בוקר. שלהן אחת היום בת שנה והשניה היום בת שנה ותשע. עד לאחרונה הכל היה בסדר אולם לאחרונה אני מבחינה באי שקט ועצבנות אצל בתי, היא נותה לבכות יותר, מבקשת הרבה יותר ציצי יכול להיות גם כל חצי שעה, היא מאוד שמחה שהן באות בבוקר אבל אחרי שעה שעתיים היא מתחילה להגיב בבכי, היא מנסה לנשוך את הילדה הקטנה המון, היא מרביצה לה ומושכת לה בשער, כמובן שאני לא מרשה לה אבל אני מרגישה שאני אומרת לה הרבה לא, כועסת אליה וכל הזמן צריכה להשגיח אליה, היא הפסיקה לשחק עם עצמה. השאלה שלי היא האם כדי להפסיק את הטיפול בבנות ואז היא תשאר איתי בבית, אני לא מכניסה השנה למעון בכל מקרה או שכדי להיתעקש ולטפל בזה אחרת כי חשובה לה החברה בגיל הזה?

לילה טוב, אני מתנצלת שאני עונה רק עכשיו :). לגבי זה שחשובה לה חברה - בעקרון ילדים עד גיל שנתיים בערך לא ממש משחקים עם ילדים אחרים.ז"א,הם יכולים לשחק ליד ילד אחר אבל לא עם.מקובל לחשוב שילד "זקוק" ללחברה החל מגיל שנתיים. כיום,מה שהיא בעיקר זקוקה לו הוא תיווך שלך למצבים שנוצרים.סביר להניח שהיא מקנאה קצת,אולי לא יודעת איך להתמודד עם המצב (כשילד נכנס למסגרת,הוא אמנם עם עוד ילדים כמו שקורה אצלכם אבל המבוגר הוא לא אמא שלו והוא לא צריך להתחלק באימו עם ילדים זרים,וזה הבדל גדול). זה באמת מצב קצת מסובך מה שאת מתארת (זה שהיא צריכה להתחלק בך...). אם המניע היחידי לטיפול בילדי החברות הוא כדי שלילדה תהיה חברה,אני הייתי מוותרת על זה (חברה חשובה אבל אפשר באפן פחות אינטנסיבי ובאפן כזה שגם האמהות של שאר הילדים יהיו נוכחות. ז"א,מן מפגשים של אמהות וילדים,לא טיפול). אם יש כאן עוד שיקולים לטיפול,תצטרכי לקבל החלטה. עם זאת,המצב לא מזיק לילדה.פשוט צריך לעזור לה לקנא פחות - הרבה מגע,חום,תשומת לב פרטנית.... מקווה שעזרתי, מור.

הבת שלי בת 12 בחודשים האחרונים היא מתמרדת על כל דבר היא הפסיקה ללמוד חושבת שהיא גדולה מספיק כדי לצאת עם בנים גדולים ממנה וכל עונש שהיא מקבלת לא עוזר. מה אפשר לעשות איך אפשר להתמודד עם זה.

ערב טוב, בתך נמצאת בתחילת גיל ההתבגרות שכידוע זה הגיל שבו הם מרגישים מאוד גדולים מצד אחד אבל מצד שני מאוד זקוקים להורים (יותר מאשר לפני שנתיים שלוש). וזו בעיה לא קטנה כי מצד אחד הם יודעים הכי טוב,ומשדרים רצון גדול להתנתק מההורים ומצד שני אם ההורה לא "נמצא שם בשבילם" יש כעס גדול על ההורה. זה היה משהו קצר וכללי על גיל ההתבגרות,כדי לענות באפן ספציפי לשאלות ששאלת אני זקוקה ליותר מידע - איך היה הקשר בינכן עד לתקופה האחרונה?מה ז"א הפסיקה ללמוד? האם יש מבוגר שאיתו היא נמצאת בקשר יותר טוב?תכונות ותאור של הילדה. כל דבר שתוכלי להוסיף,יעזור לי לענות לך. דרך אגב,אני באפן כללי לא חסידה גדולה של עונשים (מהסיבה הפשוטה שיש דרכים הרבה יותר אפקטיביות להגיע לתוצאות הרצויות...) ובגיל ההתבגרות הם בכלל גורמים לדעתי להרבה יותר נזק לקשר מאשר מועילים,ככה שרצוי למצא דרך חלופית. כאמור,כדי לעזור לך למצא דרך כזו אני צריכה יותר פרטים. מחכה לפרטים, מור.

הילד שלי בן 15 יש לו בזמן האחרון ירידה בלימודים הוא לא יוצא עם חברים כל הזמן הוא רק בבית עצבני על כל שאלה בנושא . בעבר הינו בשיחות עם גורמים מקצועיים ,מה לעשות? הוא באמת ילד טוב.

מור שלום, אולי הבעיה שלי תשמע מוזרה אך היא מטרידה אותי מאוד. ביתי בת השנה ו 10 חודשים (ילדה יחידה) עדינה מאוד ויותר מידי ותרנית לדעתי. עד גיל שנה וחצי היא היתה עם הסבתא בזמן שאני הייתי בעבודה, וכיום היא במשפחתון של 5 -6 ילדים (טווח גילאים שנה וחצי - שנתיים ושלושה חודשים) .הדבר מתבטא בכמה אופנים: -- אם ילד לוקח לה צעצוע, היא תנסה בעדינות(!!!) לקחת ממנו בחזרה - אך לעולם לא "תאבק" על הצעצוע או תחטוף אותו. בד"כ היא תאמר שהיא רוצה את הצעצוע(היא מדברת כמעט שוטף) ו"תתבכיין" קצת. -- דוגמא נוספת : אם ילד נותן לה מכה היא לעולם לא תחזיר לו מכה בחזרה - או שהיא תתעלם מהמכה או שהיא תבכה. וכמובן היא לעולם לא נותנת מכה לילד. בנוסף - ובלי קשר לזה ביתי מאוד(!!!) חוששת מאנשים זרים ולעיתים היא מגיבה בבכי והתרחקות בדקות הראשונות גם מאנשים שמוכרים לה(למשל סבא וסבתא, דודים וכו'). מלבד זה ילדתי היא ילדה נבונה ורגישה, חברותית כלפי ילדים וכלפי דמויות משמעותיות בחייה, ומפותחת מאוד. שאלותי הן: 1. האם דפוס התנהגות זה מעיד בהכרח על אופי והיא תתנהג בפסיביות ועדינות יתרה(לדעתי) גם בגיל גדול יותר? 2. האם ניתן ללמד/לכוון אותה להתנהגות יותר אסרטיבית? (למרות שהיא מאוד קטנה) תודה, אמא מודאגת

בקר טוב עדן, נתחיל מזה שהשאלה ממש לא מוזרה (ואני אפילו זוכרת את עצמי מתחבטת באותה השאלה עם בתי הגדולה...). לגבי השאלות - 1. לא. 2. כן. ועכשיו - את מתארת ילדה רגועה,שלווה ועדינה. בעיני כל אחת התכונות וכולן יחד,נפלאות. הן יוצרות אצלי איזושהי תחושה של שלמות עצמית. התנהגות של ילדים היא הרבה מאוד פרי חיקוי ההתנהגות של המבוגרים הדומיננטים עבורם. אני מאמינה שזו ילדה שחוותה טיפול עדין,מתחשב מאוד... והיא מתנהגת כמו שהתנהגו כלפיה. אין ספק שילד שגדל בסביבה שבה יש מקום רב לכוחניות,אגרסיביות,חוסר התחשבות...,ידע "לעמוד על שלו" בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים.האם זה האידאל? אני לא בטוחה. מה שכן,כמו ששאלת בשאלה 2 אפשר בהחלט לכוון להתנהגות יותר אסרטיבית. לדוג' - הדבר הפשוט ביותר,שוב ע"י חיקוי.תשמשי עבורה "מודלינג" . אם ילד חוטף לה ונראה לך שהיא עומדת לוותר,תעצרי תגידי רגע תתפסי את המשחק (שנמצא בידי הילד האחר),תחייכי יפה לילד ותגידי בצורה נעימה אבל שאינה משתמעת לשתי פנים - עכשיו --- משחקת בזה.כשהיא תסיים היא תתן לך/בא תשחק איתה/ תבקש ממנה לתת לך... וכמובן בעדינות ובאסרטיביות תחזירי את המשחק לבתך. (אני מקווה שהצלחתי לתאר את הסטואציה,זה קצת קשה דרך פורום...). לגבי מכות - אפשר ללמד אותה להגיד "אני לא מסכימה שתרביץ לי".כשמלמדים אותה להגיד את זה,זה צריך להיות בטון תקיף.שיהיה ברור שהיא לא מסכימה (ושימי לב לא "זה לא נעים לי..." ודומיו שיכולים להתפרש בכל מיני צורות אלא משהו אסרטיבי ואפילו קצת תקיף). חשוב ,לקבל את העדינות שלה,לכבד את חוסר הרצון שלה להכנס לעימות... הגבול צריך להיות בעיני - ללמד אותה גם דרכים אלטרנטיבות כתגובה אבל לא לכפות עליה תגובה שלא מתאימה לה. ועכשיו אני חייבת כמה מילים כאמא - כמו שכתבתי לך בהתחלה גם אצלנו זה עלה ואפילו בגילאים מאוחרים יותר. אני אף לא מצאתי את עצמי "מלמדת" להחזיר מכות,לחטוף... ובכל זאת בעזרת אותו המודלינג,כשהיא הגיעה לגיל שההתנהגות האסרטיבית יותר התאימה לה היא התחילה להשתמש בה (וממש לא הפסיקה. היא ילדה מאוד אסרטיבית,שמאוד עומדת על שלה,ובמקרה הצורך מחזירה מכה).יש גם עניין של תהליכים שילד צריך לעבור עד ש.. . ועדיין,אני מלמדת את בנותיי להשיג את רצונן בצורה נעימה,בנימוס... . אני לא חושבת שיש תחליף לתכונות האלה. וזה שהסביבה תוקפנית,הם לומדות להסתדר במשך הזמן ומוצאות את מקומן. אני מקווה שהצלחתי להפחית קצת את הדאגה ושאת לא כועסת שבנוסף הבאתי גם את הדוג' האישית שלנו... אשמח לשמוע, מור.

ראשית, תודה רבה על דברייך. שנית, אני אכן מנסה לשמש כמודל לחיקוי בנושא זה (וכמובן בשאר הדברים לפי הבנתי) - הבעיה היא שהסיטואציות האלה בד"כ קורות כשאני אינני נוכחת - כלומר במשפחתון, ונראה לי שבגיל שנה ו10 חודשים - אין אפקטיביות רבה להסבר שאיננו סמוך לזמן הארוע - האם אני צודקת? דבר נוסף - נניח שאלמד אותה כפי שהצעת (ואני משערת שזה ייקח זמן רב) לומר - "אני לא מסכימה שתרביץ לי" בתקיפות - קשה לי להאמין שאמירה כזו תועיל בגיל רך זה (הילדים בגן בסביבות גיל שנה וחצי - שנתיים+) אולם אני משערת שתגובה מסוג זה עשויה לעזור בגיל גדול יותר (או שאולי אני טועה?) ושוב תודה תודה!

שלום מור, בהמשך לתשובתך ולשאלתך לגבי האיזון ,אני מחפשת את האיזון של נתינה לבתי עזרה נכונה וטובה מבלי לגרום לה עוול של יותר מדי רופאים ומאבחנים. אני מודה לך על תשובתך המקיפה ואין לי כרגע תשובה מהנירולוגית לגבי הטיפול המומלץ לה. בכל אופן אני מרגישה שקשה לי להתמודד עם בעית האימפולסביות שלה ולכן גם קשה לי לקבל אותה או יותר נכון את התנהגותה במאה אחוז,אני מתמודדת עם הקושי שאני גם אמא לא בריאה וענין הבריאות מעסיק אותי כך שיוצא שאני מתמרת כל החיים בין הסתרת בעיותי/מצוקותי לבין היכולת לאסוף את עצמי ולהתמודד בשבילה,לפעמים אני חושבת לספר לבנותי שלאמא יש בעיות אבל ברגע האחרון אני שואלת את עצמי למה להוסיף להן חרדות בענין,ואני יורדת מהרעיון. אין ספק שהן חשות את ההתכנסות שלי בתוך עצמי ואת הרצון לשקט. האם גם את בדעה שבעיות של אמא שייכות רק לה ואין צורך לשתף בהם את הילדים? את בטח שואלת איפה האבא בכל הסיפור ובכן הוא נמצא ,והוא איש מקסים הבעיה היא שהוא רוב הזמן לא בבית. תודה

ערב טוב דפנה, דבר ראשון,אני בהחלט מסכימה שיש גבול לכמה אנשי מקצוע אפשר לחשוף את הילדה. עם זאת,לדעתי,הרבה מהעבודה צריכה להיות אתך/ם ולא עם הילדה ( לפחות,זה מה שאני נוהגת לעשות). אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז האבחון,אבל חשוב לזכור שאבחון הוא רק תחילת הדרך. זה נהדר שאבחנו מה יש לילדה,אבל עכשיו מה עושים?. את אמורה לקבל (או לדרוש) הכוונה לגבי ההתמודדות עם הילדה. ברגע שיוסדר עניין הטיפול בילדה והכוונה לכם אני מאמינה שתהיה הטבה במצב. עם זאת,אם העניין מתעכב ואת מרגישה ש"הגיעו מים עד נפש" (זה לא רחוק מהאמת,נכון?) יש כמובן את האפשרות לפנות באפן עצמאי לאיש מקצוע (ושוב בהחלט אפשרי שרק את תפגשי איתו ולא הילדה.סה"כ,המטרה היא שאת תלמדי איך להתמודד עם הילדה ). העלת דבר נוסף,עניין הבריאות שלך - מכיוון שאני לא יודעת על מה מדובר,קצת קשה לי לחוות דעה. באפן כללי (שוב,כללי.),לסודות גדולים במשפ' יש אפקט לא ממש חיובי על הילדים והיחסים. בנוסף,במרבית המקרים הילדים יודעים "משהו" והרבה פעמים זה יותר גרוע מאשר לדעת את האמת. שוב ,מבלי לדעת מה בעייתך - באפן נורמלי אני בעד לשתף ילדים.כמובן בהתאם לגיל ולמצב. תוך כדי הכתיבה, מרגע לרגע, אני חושבת יותר ויותר על זה שזה יהיה (לדעתי) מאוד נכון עבורך לפנות ליעוץ,שיעזור לעשות "סדר בעניינים". אני מקווה שעזרתי קצת, מור.

שלום! לבעלי ולי בת בת 7. לאחרונה היא התבגרה והפכה לילדה יפה, ונראה לי שבעלי "עובר" את הגבול איתה. הוא מתנהג אליה כמו אל חברה שלו, ולא כמו אל ביתו (לדעתי). אני חוששת, האם אני מגזימה? האם זה נורמלי? מה הגבול? לדוגמה, הוא נותן לה מחמאות כמו כמה היא יפה, ומשתמש במילים כמו "כוסית" שנראות לי מוגזמות, או כמה את יפה, אם לא הייתי אבא שלך..ועוד דברים בסגנון הזה. האם זה נורמלי, זה לא יזיק לילדה? האם השימוש במילים כאלה יש בו קונוטציה מינית, או אולי הכל בראש שלי??? אשמח לקבל תשובה.

ערב טוב איריס, קראתי מס' פעמים את ההודעה שלך כדי להיות בטוחה שהבנתי אותה כמו שצריך. אני אסייג ואגיד מראש שכמובן מותר לאב להחמיא לבתו על יופיה. לגבי זה אין ספק.עם זה,בעיני זה לא מקובל,לא יאה,לא מתאים.... שאב יקרא לבתו "כוסית" (ובל נשכח מאיזו מילה זה מגיע....),ועוד פחות מקובל ולא הולם שאב יגיד לבתו אם לא הייתי אבא שלך...(דרך אגב יש המשך למשפט הזה?). אני בהחלט חושבת שיש כאן פוטנציאל לנזק לילדה.אני מאוד הייתי רוצה להרגיע אותך ולהגיד שהכל תקין וכך זה אמור להיות ושאני לא רואה שום הקשר מיני....,אני לא ממש יכולה לעשות את זה במקרה הזה. אני מציעה (בזהירות רבה) לגלות עירנות רבה,לשוחח עם בעלך ולנסות להבין את העניין יותר לעומק (איך הוא תופס את תפקידו כאב,ערכיו,איך הוא רואה את הקשר עם בתו בעוד 5 שנים כשתתחיל להיות נערה עם כל השינויים הגופניים הנלווים...). חשוב שבעלך יבין שגם אם אין לו כל כוונה רעה,זה עלול להזיק לילדה .לילדים (ובני נוער) קשה לשים את הגבולות בנושאים אלה,והוא הולך על חבל דק. במידה ועולות אצלך תהיות,שאלות... אני ממליצה מאוד לפנות לאיש מקצוע שיכיר את המשפ' (גם אם זה רק דרכך),ויוכל לכוון אותך. אשמח לשמוע ממך, מור.

מנסיון אישי, לא לדחות את השיחה עם האב. לומר לו מצורה חד משמעית שלמרות שהדברים נעשים בתמימות(אני מקווה) - זה לא מקובל עלייך. אם בכל זאת - בעלך ימשיך בזה , לעניות דעתי עלייך "לפוצץ" את העיניין בצורה רצינית. מה שלא יהיה - אל תתני לביתך להפגע. בנוסף, תהיי ערנית למה שקורה בבית - תשתדלי לא לפחד להביט בדברים כפי שהם. לפעמים הרבה יותר קל לומר "זה שום דבר" מאשר להתמודד עם הפחדים הכי נוראיים שלנו. אני מאוד מקווה שאכן הכל תמים ושאין ההתנהגות שלו מעידה על בעיה רצינית. אני מתנצלת אם תגובתי "מבהילה" קצת - אך כמו שאמרתי זה מניסיון אישי וכמובן שעלייך לקחת מדברי רק את הרלוונטי לך - אם בכלל. אני אף פעם לא מגיבה על שאלות בפורום - אך הפעם לא יכולתי לשתוק. רונית

שלום לך מור, יש לי 2 בנות מקסימות ,אחת בוגרת ורצינית והשניה ילדותית וקלילה. אני רוצה לששאול לגבי הקטנה שהיא בת 8 לומדת בכיתה רגילה,עוד שהיתה קטנה יותר שמתי לב לחרדות שלה והתנהגות של פעילות יתר ואכן לאחרונה היא עברה איבחונים אצל נירולוגית ילדים שאימתו את חששותי .שהיא סובלת מהפרעות קשב וריכוז אני בעצמי אמא לא רגועה וההתמודדות שלי עם בתי קשה לי,ובכל פעם שבתי מזהה מצוקה שלי היא מתחילה לנשק אותי בכל הגוף ואומרת שהיא אוהבת אותי או שואלת את אוהבת אותי?וככה זה גם לגבי אבא שלה וחבריה,זה היגיע למצב שצוחקים עליה וקוראים לה נודניקית,והיא מצליחה להמאיס את עצמה.כואב לי שהיא מקבלת כל כך הרבה אהבה ולמרות הכל היא לא בטוחה בה וזקוקה לאמת אותה בכל רגע נתון. איך מתמודדים עם הענין הזה? תודה

ערב טוב דפנה, את מעלה מצב מאוד לא קל. גם עבור הילדה וגם עבורכם. אני אעשה כמיטב יכולתי להאיר קצת את המצב :). דבר ראשון,מה היו המלצותיה של הנוירולוגית? האם הילדה מקבלת טיפול,ואם כן מהו?, האם היא שוחחה אתכם לגבי הדרכה הורית?.אני בטוחה שהנוירולוגית הסבירה לכם מה מרגיש ילד adhd בקשריו עם החברה,את עניין הדימוי העצמי.... ועד כמה חשובה ההבנה של ההורים למצבו. שנית,למיטב ידיעתי,בהרבה מקרים ילדי adhd הם ילדים להורים שהם גם adhd רק לא תמיד מאובחנים ככאלה (כשאת היית ילדה לא היתה מודעות כמו היום).לכן הקשר שאת עושה בהודעה בין הילדה לבינך הוא בהחלט הגיוני. שלישית,מאוד לא קל (ואת זה את בטח יודעת טוב ממני...) לגדל ילד adhd. לכן חשוב מאוד לקבל הדרכה הורית.שגם תכוון אתכם,וגם תשמש מסגרת מכילה. רביעית, לעיקר שאלתך - חשוב לי להבהיר שהמצב שתארת קורה לא רק במקרים שבהם לילד יש הפרעת קשב וריכוז אלא גם במקרים "רגילים". את מדברת על אהבה ועל הצורך של הילדה להיות בטוחה בה. אני חושבת שאת עושה כאן בלבול (מאוד רווח) בין אהבה לקבלה. אהבה היא דבר אחד, שמאוד ברור ע"פ הודעתך שאת מרגישה כלפי בתך,קבלה זה כבר דבר אחר שקשה לי ממקומי, ללא הכרות, להניח עד כמה הילדה בטוחה בה. ע"פ התנהגותה, נראה לי שכאן הקושי. קבלה היא התחושה שמקבלים אותי כמו שאני,שלא שופטים אותי. זו התחושה שאני בטוח בעצמי,שאני לא מרגיש מאויים..... .קשה מאוד להסביר קבלה דרך פורום... (תנסי לקרא גם חלק מהתשובות שלי לפופי - מתנה ליום ההולדת שגם בהן יש התייחסות לקבלה). קבלה היא אחד הדברים החשובים ביותר בקשר הורה - ילד ,ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על הקבלה העצמית,הבטחון העצמי,הדימוי העצמי. אני מאוד מציעה לכם לפנות ליעוץ,על מנת להתגבר על הבעיה ולעזור לעצמך/ם לתעל את כל האהבה שאת/ם מרגישים כלפי הילדה,כך שהיא תהיה בטוחה בה ולא פחות חשוב,בכם ובעצמה !. דרך אגב,הכותרת להודעה - למצא את האיזון. האיזון בין מה למה? (בין אהבה ל..... ?). אשמח לשמוע האם זה "מדבר" אלייך, מור.

שלום יש לי שאלה שמאוד מציקה לי ומבקשת עצתכם בנושא אני מגיל קטן רגילה לקחת כל יום מההורים דמי כיס משהוא כמו 3ש"ח בכסף של היום עכשיו אני אמא לשני ילדים בן 8 ובן4 הם גם התרגלו לקבל ממני כמעט כל יום 2 או 3 ש"ח עד ששמעתי מכמה אנשים שזה הרגל לא טוב והם לא קיבלו ולא נותנים כסף לילדים אלא קונים להם וזהו אני לא רוצה שהילדים שלי ימשיכו כך כי יש לי הרגשה שהם כבר לא מעריכים כסף מצד שני כל השכונה אצלנו נותנים לילדים כסף בצורה הזו מדי יום כמעט בשביל ללכת למכולת לקנות ממתקים או לחנות לקנות צעצועים פשוטים איך עלי לנהוג מבלי לגרום להם תחושת קנאה או נזק לנפשם תודה רבה מראש

ערב טוב, אני לא מוצאת שום בעיה בלתת דמי כיס מגיל צעיר. להפך,אני חושבת שבעזרת נתינה מושכלת אפשר להקנות הרבה הרגלים (חסכון,בזבוז "מושכל",סדר עדיפויות וכו'). אני חושבת שזה תלוי ברצון המשפ'. מה שכן,אני הייתי חושבת על שינוי צורת מתן דמי הכיס. למה הכוונה? הסכומים שאת נותנת מסתכמים במשהו שקרוב ל 100 ש"ח בחודש. להערכתי,זה סכום מעט גבוה (במיוחד לילד בן 4). בנוסף,דמי כיס בדרך כלל לא ניתנים על בסיס יומי,אלא על בסיס שבועי או חודשי. אני בהחלט מוצאת בזה הגיון - הילד מחכה לזה,זה ניתן כסכום גדול יותר מאשר כשזה מחולק לימים ואפשר לעודד כך ילד לחסוך קצת ולקנות דבר בעל ערך. קשה לי להחליט האם המצב שתארת עונה על ההגדרה דמי כיס (ואולי זו הסיבה שישנה התנגדות מהסביבה...,ואולי זו גם הסיבה שילדיך לא מעריכים את הכסף. יתכן שאם תתני להם רק פעם בשבוע והם יחכו לזה ותעודדי אותם לחסוך שבועיים שלושה,הם יעריכו יותר). לסיכום,אני הייתי ממשיכה לתת דמי כיס אבל הייתי משנה את צורת הנתינה. מקווה שעניתי, מור.