פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום רב , אנו הורים לשתי בנות .הבכורה בת שמונה וחצי הלומדת בכיתה ג והשניה בת שבע הלומדת בכיתה א .ביתנו הבכורה סוחטת אותנו רגשית במהלך היום כולו ודורשת מאיתנו כל היום תשומת לב . אם אינה מצליחה להשיג תשומת לב חיובית היא תעשה הכל כדי להשיג תשומת לב שלילית ולא איכפת לה כלל מה תהיה תגובינו - העיקר שתשומת הלב תהיה עליה . אנו משתדלים להיות כמה שיותר סבלניים אליה אך לצערינו הסבלנות גם פוקעת ואז היא נענשת . לה זה לא איכפת . בסוף כל היום אני כאם (הנמצאת איתה רב היום) סחוטה , עיפה ומיוסרת שכמעט ולא הייתי עם ביתי הקטנה שלמזלי כמעט ואינה זקוקה לי - אם אפשר בכלל לומר דבר שכזה. בבקשה יעצו לי מה לעשות כי נמאס לי כבר מהמצב הזה . תודה מראש , ההורים:מ, ו .

ערב טוב, את מתארת מצב כללי ולמרות שתחושת המחנק שלך מאוד ברורה ומובנת,קצת קשה לי להתייחס לתאור כללי. אנא נסי לתת דוג' של יום טיפוסי,כולל התגובות שלכם ואז אוכל למקד את התשובה ולעזור. ככל שהדוג' תהיה מפורטת יותר,אוכל להבין טוב יותר. מחכה, מור.

ביתי בת השלול נמצאת בגן עירוני מתחילת השנה. הפרידה היתה קלה (למרות כל מיני אזהרות על ילדים בגיל זה) וכן יש לה קבוצת חברות איתן היא משחקת לרוב. פעמים רבות אני שומעת ממנה שיש לה רק חברות בנות ושהיא לא חברה של "הבנים" וכשאני שואלת למה?היא עונה שהם לא נחמדים (הם מרביצים, מעליבים וכו...) ובנוסף למשל היא לא מסכימה לצייר בצבע שחור או חום כי אלה צבעים "מגעילים" לטענתה. האם יש קשר בין ה"החלטות" האלה שלה? הנחישות באמירות קצת מוזרה לי! ואיך עלי להסביר לה שישנם בנים שיכול להיות דווקא כף לשחק איתם? האם לשאול אותה אולי היא רוצה להפגש אחר הצהרים עם חבר (בן)? או לא להתייחס לכך בכלל? שאלה שנייה: מתייחסת לגננת והסייעת בגן. פעמים רבות שמעתי אותן מתבטאות בביטויים ציניים כלפי הילדים, ומיותר לציין כי זוהי אלימות מילולית של ממש מה גם שהילדים אינם מבינים את האמירות האלו כמו כן נאמר לי פעמים רבות שביתי היא "אגוז קשה" וכשהיא מחליטה משהו אי אפשר לשנות את דעתה (מובן שאין זה נכון שהרי היא ילדה ככל הילדים ונדמה לי שהגננת והסייעת אינן יודעות להיות "מתוחכמות" מספיק כדי להניע אותה מדעתה) למשל:אתמול נכנסתי לגן והילדים נתבקשו לאסוף את הצעצועים לקראת ה"מפגש" ביתי וחבר (בן) המשיכו לשחק והתעלמו מצעקות הסייעת לאסוף. (בזמן זה אני עומדת בצד וביתי לא רואה אותי) הסייעת ניגשה אלי ואמרה לי בחצי קריצה, תראי את הבת שלך ואז ניגשה אליה בבקשה שתאסוף. היא התקופפה התקרבה לביתי מרחק נשימה ואמרה בקול גדול "שירה לאסוף! אמרתי לאסוף!" כך היא חזרה על עצמה. ביתי המבוהלת אפילו לא הסבה את מבטה והמשיכה ברעד לשחק וכשזו ראתה ש"לא ילך" היא איימה שמי שלא יאסוף ישאר בצהרון!! אני נחרדתי אך לא הבעתי שום הסתייגות. כשביתי המבוהלת התחילה לאסוף הסייעת פצחה במילות עידוד, ניגשתי ואמרתי לה את רואה עידוד זה מה שהילדים צריכים (את דבריי אמרתי בחיוך אך בתוכי בערה אש) מיותר לציין כי בדרך הביתה ביתי חזרה על האיום כמה פעמים בעוד אני מנסה להקל בזה ראש ואומרת לה שהיא "צחקה" ולא התכוונה באמת לדבריה. מה לעשות??? להתלונן?? הרי מיד ידעו שמדובר בי, מה גם שאני אמא עם יד על הדופק ולפני שבוע ביקשתי שיחה עם הגננת על "מצבה" של ביתי בגן. סליחה על אורך המכתב ותודה על הסבלנות בברכה נטע מכתאר

ערב טוב, אני אתחיל מהשאלה השניה - התאור שאת מתארת בהחלט חמור אם כי אני חייבת להגיד שלצערי לא נדיר. השגת שליטה ע"י איומים והפחדות היא בעיני דרך פסולה,במיוחד כשזה מגיע מאיש מקצוע... כשקראתי את ההודעה שלך ניסיתי להעמיד את עצמי במקומך,כאמא ואכן מדובר במצב לא קל ואת צריכה להחליט האם הדבר מספיק חשוב לך כדי לבצע שינויים דרסטיים. מצד אחד,מדובר בהתנהגות מקוממת וה"לוחמניות" שבינינו יגידו שצריך להתלונן ולדרוש שינוי ובדיקה ו.. . מצד שני,אם סה"כ טוב לילדה בגן,נשארו עוד חודשיים עד סוף השנה והמחיר שהילדה תשלם על המלחמה (הצודקת !) שלך יהיה גבוה,אז אני לא בטוחה שכדאי. אז מה האופציות הקיימות : 1. להתלונן,בידיעה שהגננת תדע וסביר שזה ישפיע על יחסה לילדה ובנוסף לא בטוח שיעשה משהו עם התלונה כי "זה לא מספיק חמור"... 2. להתעלם מתוך ידיעה שהסיכוי לשינוי אצל הגננת הוא לא בשמיים ועם כמה שזה מקומם,עוד 8 שבועות היא מאחורינו... 3. לשוחח עם הגננת - אמנם לא באפן תוקפני אבל בהחלט אסרטיבי. להסביר שמכיוון שהילדה שלך לא רגילה לאיומים והפחדות,כל איום היא לוקחת מאוד ברצינות ומאוד פוחדת וזה לא מקובל עלייך. אני הייתי מחמיאה לגננת הזו על מה שאפשר,מספרת שלילדה טוב בגן ו"מבקשת את עזרתה" לגבי הפחד של הילדה. ז"א, לא מגיעה למצב שהיא תרגיש מאויימת וצורך להתגונן אלא להפך שהיא תרתם לעזרתך כי את מאוד זקוקה לה... בקיצור,יש לי הרגשה שהגננת הזו לא מאוד תעריך גישה ישירה :) ולכן זה צריך להעשות בצורה קצת יותר מתוחכמת... לגבי השאלה הראשונה - בהחלט יתכן שאלה מסרים שמועברים בגן והיא מחקה את זה. עם זאת,אצל הרבה ילדים קיימת ההפרדה בין בנים לבנות ("כל הבנות מגעילות,הן משחקות בבובות.."). במשך השנים זה עובר (יש כאלה שאומרים שמהר מדי :) ). לגבי הבנים - אפשר להביא הביתה בנים לא מהגן - בני דודים,ילדים של חברים שלכם,שכן... לגבי הצבעים - לצייר איתה ובין השאר לצייר גם בצבעים האלה. אם היא לא אומרת כלום,להתעלם. אם היא אומרת שהם מגעילים,אפשר להגיד שאת דווקא חושבת שהם נחמדים ומאוד מתאימים פה וזה בסדר גמור שכל אחד יחשוב באפן שונה/יאהב משהו אחר... אני אשמח לשמוע מה החלטת לגבי הגן, מור.

נעט שלום אצל ביתי המצב הפוך היא אוהבת לשחק עם בנים ולא בנות אני חושבת שזוהי תקופה שתעבור לגבי הגננת כן היתי מעירה בעדינות תארי לך שילד שנשאר בצהרון שומע את זה אז מה הוא בעונש פשוט נורא לשמוע שהיא מדברת ככה ומאימת

שלום רב, אני אם חד הורית +2 תאומות מקסימות, הבעיה היא בעצם אני, אני לא אגזים אם אני אומר שזה נמשך כשנה, פתאום אני חסרת סבלנות ונורא עצבנית, כל דבר שהן אומרות או עושות, מכעיס אותי, ואני כועסת עליהן, המצב הזה מתסכל אותי מאד, הן מאד ממושמעות והקשר עם ה אקס מעולה הן נפגשות איתו שבת איתי שבת איתו, אם הן צריכות עזרה אז תמיד הוא שם הרבה פעמים אני כועסת על עצמי שאני "לא בסדר" ולא מגיע להן את זה, אבל פשוט זה יוצא משליטתי, מה אני יכולה לעשות כדי להציל את המצב ולחזור להיות יותר סבלנית וסובלנית מצפה לתשובה מלי

מלי יקרה, חסר הרבה מידע בהודעה שלך כדי שאפשר יהיה לעשות משהו ת'כלס,אבל אני כן רוצה להגיד כמה דברים : זה בסדר,זה קורה המון להמון.פשוט לא כולם מספיק ישרים כדי להודות בזה. את מודה וזו יכולה להיות ההתחלה של השינוי. רק את תחליטי אם את עושה עם זה משהו ומשנה או שאת נותנת לתחושה הרעה ולרגשות האשם להשתלט עלייך... בכל מקרה,גם אם תחליטי לעשות וגם אם לא,רגשות אשם הם דבר שלא מקדם אותך לשום מקום ועושה רק רע בקשר שלך עם הבנות ורצוי לוותר עליהם,בשבילך ובשבילן (על רגשות האשם כמובן..). אם תרצי לכתוב קצת יותר אשמח אם תפני למייל שלי שמופיע בצד שמאל של הפורום. מור.

שלום רב, שמחתי לקבל תשובה מהירה, אני מאד מעוניינת לטפל בבעיה שלי ולעזור לי ולבנותי לחזור לקשר היפה וחם שהיה לפני כן, אבל אני באמת לא יודעת אך להתחיל ומה לעשות, אני מרגישה שדברים מתחילים לצאת משליטה ואני פוחדת שיהי קשה לאחות את הכל חזרה, לגבי עוד פרטים התאומות בנות 10.5 תודה רבה מלי

שלום בני היחידבן 3 ושבעה חודשים. מאוד חברותי עם ילדים גם שלא מכיר וגם עם מבוגרים. פונה בשיחות גם למבוגרים זרים כביכול נראה שיש לו ביטחון עצמי אולם כשהוא מגיע לגן השאלה הראשונה שהוא מפנה לילד שהוא רואה. האם אתה חבר שלי? היום הגיע לגן ישבו 2 ילדים בגילו הוא שאל אחד האם אתה חבר שלי? הילד ענה לא וגם הילד השני ענה אחריו שהוא לא חבר שלו הבן שלי הסתובב עזב אותם ועבר לחדר השני של הגן ושאל את הנוכחים האחרים "מי חבר שלי"ואז התיישב ליד ילדה אחרת והתחיל לדבר איתה הלב ממש נקרע לי. מדוע כשהוא רואה ילד מהגן השאלה הראשונה האם אתה חבר שלי? ושהוא חוזר מהגן אני שואלת אותו עם מי שיחקת אז לפעמים הוא עונה היום שני היתה חברה שלי ושאני שואלת אותו על כול מיני שמות של ילדים האם הם חברים שלו הוא עונה שפעם הם כן ופעם הם לא ושאני שואל אם הוא חבר שלהם כול הזמן הוא עונה שהוא חבר של כולם כפי שהגננת אומרת שכולם חברים בגן מה שלא נכון באמת רציתי לשמוע את דעתך עצם השאלה שלו את הילד או הילדה נשמעת לי מיותרת לפי דעתי הוא פשוט צריך לנסות להתחיל לשחק זה כאילו הוא מחכה מהם לאישור

ערב טוב, אני מאוד יכולה להבין את הלב הנקרע ...:). אני אעלה השערה לגבי המקור לשאלה של בנך,מקווה ש"אקלע". אם לא,את מוזמנת להעמיד אותי על טעותי ואנסה למצא כיוונים חדשים.. יש לי הרגשה שיש קצת "עיסוק יתר" בנושא בבית. מה ז"א ? נראה לי שבנך הבין שמאוד חשוב שיהיו לו חברים ושהמצב יהיה "ברור". מן כמו ספירת מלאי - יוסי,חבר,רועי,לא חבר,דני,חבר... אם תקראי שוב את ההודעה שלך תראי שבעצם גם את עושה פחות או יותר אותו הדבר - "ושאני שואלת אותו על כול מיני שמות של ילדים האם הם חברים שלו הוא עונה שפעם הם כן ופעם הם לא ושאני שואל אם הוא חבר שלהם כול הזמן הוא עונה שהוא חבר של כולם כפי שהגננת אומרת שכולם חברים בגן..." הוא בעצם מחקה קצת אותך/כם. זה מן דפוס שהוא למד ומיישם. מה לעשות ? לבדוק עם עצמך עד כמה נושא החברים חשוב/לא חשוב לך,מה הוא עושה לך וכו'... ואז פשוט לא לעשות. ז"א,להוריד את המינונים של השאלות סביב החברים. להסתפק בשאלה - שיחקת היום ? . כמובן שזה לא דבר שישתנה ביום אחד,אבל אם תהיי עקבית זה אמור להשתנות. דרך אגב,אם הוא מספר - זה היה חבר שלי או זה לא... אפשר לענות - אני בטוחה שכולכם חברים. וזהו !. לא לפתח נושא. אם הכיוון נראה לך,אני שמחה. אם פספסתי,אנסה שוב... מור.

מור שלום . קודם כל יש בדברייך הרבה , ומה את חושבת עשיתי עם עצמי ?הרבה שיחות בנושא , בעלי תמיד אומר לי אל תכניסי את התיסבוכים שלך לילדים , ובכן כולם צודקים במידת מה , יש לי רגישות בגלל מציאות חיי שגדלתי כילדה בישוב קטנטן שהייתה בו לינה משותפת -ולא אוסיף פרטים מזהים , והאישיו החברתי היה מרכזי לשם השרדות . אך מה שציינתי ולא התייחסת זה היוזמה שלה שיש בתוכה הרצון אך היא נתקעת ולא יוזמת , זה נכון שהיא לא צריכה מיליון חברות והיא לא מהבנות המרכזיות , אך אותי יותר מדאיג כרגע התקיעות הזו שכתבתי לך שקורה למשל בשיעורים שצריך להתחלק לקבוצות ולא בהנחיית מבוגר , היא " נתקעת " כאילו בודקת מי יסכים להיות איתי ?? ברור שבחוויות שהיא עוברת יש מקבילה לחוויות שאני עברתי אך אצלי זה היה בעוצמות יותר גדולות וגם לא היה את האיזון של הבית . תקראי בהודעה השנייה כמדומני , בקיצור מבחינתי אני אעבוד על עצמי יותר להניח לה , ולהמשיך לתמוך וללוות במרחק קרוב . אשמח לתשובה את האמת נוח התייעצות וירטואלית מסוג זה שמשחררת דאגות , בלי לחפור הרבה מידי .ותודה רבה לך

ערב טוב, לגבי מה שקורה לה בעבודה קבוצתית - האם היא אי פעם התלוננה על כך ? האם היא נשארת בסופו של דבר בלי קבוצה ועושה את העבודה לבד או ש"איך שהוא" הכל מסתדר והיחא עובדת בקבוצה ? אם היא לא מתלוננת ואם הכל מסתדר בסוף,אני הייתי מניחה לעניין. יש אנשים/ילדים שקל להם יותר בקבוצה ויש כאלה שפחות,יש כאלה שזקוקים ליותר חברה ויש כאלה שמרגישים הרבה יותר נוח דווקא אחד על אחד... אני חייבת להגיד שיש משפט שכתבת - "ברור שבחוויות שהיא עוברת יש מקבילה לחוויות שאני עברתי .." שקצת "מטריד" אותי. למי זה ברור ? מי קבע שהיא עוברת את מה שאת ? מאיפה הבטחון ?... אני כמובן לא יודעת מה עברת,אבל אני חושבת שכדאי מאוד לעבוד על נפרדות בינכן. חשוב לזכור,היא זו היא ואת זו את !. לפחות ממה שכתבת בשלושת ההודעות,אני לא רואה מקום לדאגה. אני חושבת שהצלחת לגדל ילדה שיודעת לבחור מה טוב לה ומה היא רוצה וזה דבר חשוב... לגבי המשפט האחרון,על ההתייעצות הוירטואלית - אני שמחה שזה עוזר לך (זו המטרה...) אך אני חייבת להגיד שגם בעבודה פנים מול פנים אפשר לעשות את זה בלי "חפירה" ובצורה מאוד חוויתית,מרתקת ולא מאיימת.השאלה היא לפי איזו גישה עובדים.... :). מקווה שעזרתי, מור.

שלום, בני בן -8 בכיתה ב,. בגן חובה (גיל 6 בערך) עבר איבחון ביוזמתנו כתוצאה מתלונות רבות מצד הגננת. הוא הובחן כילד עם רגישות יתר (HYPER SENSITIVE) ומאידך כהיפוטאקטאלי (נותן מכה חזקה וביעיניו זה חלש שכן יש לו חוסר במגע החזק). הומלצו לנו פעילויות שונות גופניות ואנו משתדלים לישמן. בהתחלה זה עזר ואת הגן וכתה א סיימנו בשלום. בכתה ב היתחילו בעיות התנהגות בהפסקות כל מי שמרגיז אותו או מעצבן אותו הוא מרביץ לו. למורה זה נראה בלי סיבה אבל זו בדיוק הבעיה שלו שקשורה לרגישות יתר דברים קטנים מעצבנים אותו. אנו מחפשים מסגרת קבוצתית או אישית ללימוד דפוסי התנהגות שיעזרו לילד להתגבר על הקושי הזה וללמוד לעצור את עצמו למרות הקשיים. אנא המליצו לנו על משהו שיכול לעזור...

ערב טוב, למיטב הבנתי המושגים לקוחים מתחום הריפוי בעיסוק (נכון ???) וכדאי היה לשאול מרפאה בעיסוק את השאלות. כנ"ל לגבי הפניה לקבוצה. אני חושבת שהדבר הנכון ביותר הוא להרים טלפון למי שאבחן בעבר ולהתעניין היכן ישנן קבוצות כמו זו שאת מחפשת. שיהיה בהצלחה, מור

יש לי ילדה בת 3 וחצי שנולדה מחוץ לנישואים ואימא מגדלת אותה לבד. אני והילדה בקשרים מצויינים וקבועים. לאחרונה הילדה מעלה שאלות בהקשר לכך שאיני נמצא עימה כל הזמן, לדוגמא "מדוע אינה יכולה להתראות עימי בשבת". כיצד ניתן להסביר את המצב לילדה והאם היא בגיל שכדאי להסביר את המצב מבלי שתיפגע. תודה

ערב טוב, כן בהחלט אפשר להתחיל לדבר על זה,כמובן שבהתאם לגיל. מה אומרים ? כדאי (אם זה אפשרי) שאתה ואימה של הילדה תשבו ביחד ותחשבו מה להגיד.תנסו להתאים את הסיפור האמיתי שהוביל ללידתה,לגילה. ז"א, אפשר לספר איך הכרתם ושכל אחד מכם רצה ילד/ה ושהחלטתם להביא אותה לעולם וכו' (כמובן רק את האמת). הסיפור צריך להיות קצר מבלי המון תיאורי רגש.במהלך הסיפור כדאי להמחיש דברים ע"י דוג' מעולמה. לילדים בגילאים האלה קשה להבין דברים לא מוחשיים וככל שיש יותר דוג',קל יותר. לדוג' לגבי השאלה למה אתם לא נפגשים בשבת,אפשר להסביר את "מסגרת" המפגשים שלכם ולתת דוג' ל"מסגרת" של מפגשים אחרים (לדוג' בשבת לא הולכים לגן...). את ההסבר רצוי לא לעשות בצורת "הסבר" אלא תוך כדי שהיא שואלת לענות. הכי חשוב זה להעביר לה מסר שאין שום בעיה לדבר על זה והיא תמיד מוזמנת לשאול. במקביל,כדאי היה להתחיל לעבוד איתה על המושג "משפחה". מה זה משפ' והרבה על סוגי משפ' (אפשר בעזרת בובות משני המינים,אפשר תוך כדי טיול בגן החיות כשאתם רואים כל מיני סוגי משפ' - משפ' של "ענקים" - הפילים,משפ' שבה יש רק אמא,משפ' שבהן יש חלוקה למשפ' יותר קטנות - עופות המים וספציפית הברווזים וכו'). לסיכום,המענה לשאלות צריך להיות קצר,ברור ועד כמה שאפשר קונקרטי. בהצלחה, מור

שלום בני היחיד גמול מגיל שנתיים + כיום בן 3 ושבעה חודשים בערך לפני חודשיים התחילה תופעה שעדיין נמשכת שהוא לא הולך בזמן לשירותים ומתחיל את הפיפי ואת הקקי במכנסים ואז הוא רץ לשירותים וכמובן חלק במכנסים וחלק בשירותים. הוא מתאפק ואף לפעמים אני רואה אותו ממש "רוקד" מהתאפקות ואז כבר מאוחר חלק יוצא במכנסיים. ניסתי בהסברים זה לא ממש עוזר אמרתי לו שהוא לא יקבל הפתעות גם לא נראה לי עוזר בלילה גם גמול ממזמן לפעמים יש פיספוסים שזה פחות מטריד אותי אני מרישה שחזרנו אחורה וכול פעם שזה קורה הוא שואל אם אני כועסת ומבטיח שזו פעם אט\חרונה וחוזר חלילה

בקר טוב, קצת שאלות הבהרה כדי שאוכל להבין טוב יותר : 1. האם קרה משהו חריג (גננת שעזבה,העדרות שלכם,מחלה...) ? 2. מתי זה קורה בעיקר (כל הזמן,רק בבית,תוך כדי משחק וכו') ? קחי יום לדוג' וכתבי מתי זה קרה באותו היום ומה הוא עשה באותו הזמן. 3. איך את מגיבה כשזה קורה ? מחכה, מור.

שלום היה שינוי בגן 2 עוזרות עזבו הגננת נשארה ועוד עוזרת שהיתה נשארה ונוספה חדשה אבל הוא נמצא בגן רק עד 1300 אני בהריון מתקדם זה קורה במשך היום הוא משחק ומתעצל ללכת וגם שאני מבקשת הוא אומר שאין לו אני משכנעת אותו הוא הולך עושה יש ימים טובים יותר ויש ימים שצריך להחליף לו 4 פעמים כי התחתון נרטב הוא מתחיל במכנסיים ומסיים בשירותים ניסיתי את כול התגובות מקניית דגים כי הוא ילד בוגר ואחראי לטפל בהם אז גם לטפל בצרכים שלו אתמול ההינו מחוץ לבית והוא התחיל במכנסיים ואז ביקש שאקנה לו דבר מה ממש כעסתי ולא הסכמתי לקנות לו הפתעות הוא בכה כחצי שעה לא נראה לי שנהגתי נכון אבל אני עובדת עצות

שלום, יש לנו שני בנים. האחד בן 4, והתינוק בן 8 חודשים לאחרונה לבננו הבכור ישנם תופעות שמדאיגות אותנו. התופעות מתבטאות ב- הרטבה בלילה (מקודם ללידתו של התינוק פסק מלהרטיב) "טיקים"- מושך את שפתיו כלפי מטה בכל כמה רגעים ההברה הראשונה במילה נתקעת לו... עד כדי כך שהוא מתאמץ לשחרר את המילה מגלה רגישות גבוהה למילה לא ומגיב בפרץ של רגשות עזים לכל בקשה ממנו. לעתים הוא גם בוכה בגן ומבקש את אביו ואמו. לחוות דעתך המקצועית אודה. האם זהו מקרה טבעי, אופייני שחולף עקב לידת אחיו, או שעלינו לפנות לעזרה מקצועית?

היי יש לי שני ילדים הגדול בן 6 והקטן בן 2 בני בן ה2 מאוד משגע אותי צועק צורח תמיד צריכים לתת לו את מה שהוא רוצה ואם לא יתחיל לצעוק ולזרוק חפצים ולהרביץ לנו,לא מקשיב לנו בכלל תמיד צריכים לעשות לו אך ורק מה שהוא רוצה אחרת יעשה לנו בלגן שלם האם זה נורמלי בגיל כזה? האם צריכים להעניש אותו בגיל כזה? הוא עדיין לא מדבר בצורה טובה רק מדבר כמה מילים יתכן שזאת גם סיבה? אנחנו בד"כ נותנים לו בסוף מה שהוא רוצה כדי שיפסיק לצעוק ולבכות לדעתי זה לא בסדר אבל ראינו שזאת הדרך היחידה להרגיע אותו. מה לעשות

בקר טוב, את שואלת אם זה נורמלי. כן,ילד שלא שמו לו גבולות בהחלט יתנהג כך. ולכן חשובים מאוד הגבולות. מכיוון שיש כאן המון תשובות על מהם גבולות,איך לבחור אותם,איך להציב וכו',אני לא אענה מחדש אלא אציע לך דבר ראשון לקרא אותן בעיון. לגבי ענישה - אני לא בעד ענישה. כשעונש נעשה כדבר שבשגרה הוא מאבד מהאפקטיביות שלו מהר מאוד. זה יעזור יומיים,שבוןע אבל מהר מאוד תמצאי את עצמך שוב באותו המצב. לגבי הדיבור - יתכן שזה מוסיף טיפונת אבל לא נראה לי שזה העניין כאן. לגבי זה שבסוף הוא מקבל את מה שרצה - עדיף כבר שתתנו כבר בהתחלה,מהסיבה הפשוטה שהוא לומד שכשהוא צורח וזורק הוא "שובר אתכם",הוא משיג את מה שכשביקש בשקט לא קיבל. ז"א,אתם יוצאים בהפסד כפול - גם הוא כן מקבל וגם הוא למד שצריך לצרוח. אם אתם לא מתכוונים ללכת עם הסרוב עד הסוף,אל תכנסו לזה מלכתחילה כך לפחות הוא לא ילמד שצריך לצרוח ולפחות את הצרחות תחסכו לכם. אנא קראי את התשובות על גבולות ואם ישארו לך שאלות אני אשמח לענות, מור.

בתי בת 25 סימה תואר ראשון ומזה כשנה ב"חיפוש" אחר עבודה. נכון להיום עובדת כמלצרות 3 ימים בשבוע את רוב שעות היום מבלה בשינה אועם חברות בבילויים. אינה מנסה למצוא עבודה משמעותית ומסרבת לתקשר עם המשפחה בכלל-תמעיד בוחרת באופציה של עיפות ו/ואו שינה. אשמח לקבל רעיון לטיפול במצב ועד מתי אפשר לשתוק - חשוב לציין שהיא גרה בבית וכיןן שכמעט ואינה משתכרת מלבד לבילויים חיה על חשבוננו.כמוכן אשמח לדעת אם כדי לפנות לגורם מקצועי יותר תודה

בקר טוב, ילדה בת 25 היא ילדה גדולה. מצד אחד בהחלט זכותה לבחור מה לעשות עם ובחייה. מצד שני,היא חיה אצלך בבית ועל חשבונך ככה שזה הגיוני שהיא תתן איזשהו דין וחשבון לגבי מעשיה. לא כתבת דבר על יחסיכם,מה הוביל לכך שהיא לא מתקשרת עם המשפ',איך היה בעבר וכו'. סביר להניח שהמצב הזה לא הגיע ביום אחד ולכן אני מרשה לעצמי להעריך שיחסיכם כבר ידעו עליות ומורדות בעבר. אי לכך, אני בהחלט מציעה לפנות לאיש מקצוע (אפשר לבד),לשתף אותו ולקבל ממנו כלים כיצד עלייך להתמודד במצב בו את נמצאת. בהצלחה, מור.

רציתי רק להוסיף , שביתי היא ילדה שיודעת להעמיד גבולות היא לא ילדה שמציקים לה , או גוררת ריב , כלל לא , ובמידה ויעשו לה משהו שלא נעים לה היא יודעת להעמיד גבול , אחת המחנכות שלה אומרת שהשקט שלה זה גם הכח שלה ועוד דבר: שבבית היא שמחה וצחקנית , והיא ואחיה משחקים הרבה יחד גם רבים הרבה , ואנחנו הרבה מלטפים ומפנקים אך אמא שלי מעירה לי ובצדק שאני יותר מדי אחריה ואומרת לה תעשי ככה וככה , בקיצור..יש שתי פנים לעיניין ושוב תודה .אבל הכוונות שלי תמיד זה לטובה וברור שבמשהו אני טועה , לפעמים אני אומרת להם נכון ,אני לא אמא מושלמת , אבל אף אחד לא . יש לציין שבעלי די רגוע לגביה , הוא לא מתרגש הוא אומר תעזבי היא תגדל וזה יעבור העיקר שהיא מקבלת אהבה ובטחון בבית, אבל , אני אמא יהודה שרוצה שהילדים " יהיו תמיד מאושרים " אז יותר קשה לי עם הקושי שלהם ואני יודעת בתיאוריה שצריך יותר אמפטיה ופחות הזדהות . בכל אופן תנסי לעזור בעייצה . ושוב תודה

לביתי בת 12.5 אין חיי חברה לא מביאה חברות הבייתה ולא הולכת אליהן מעולם לא השתתפה במסיבת פיגמות מאוד סגורה וביישנית כל היום מחשב אינטרנט ,וטלויזיה אני מאוד חוששת יש לציין שגם אני ובעלי מהבית לעבודה לפעמים הולכים עם הילדים לטייל ל וזהו מה דעתך?

בקר טוב, דעתי - שכדאי לבדוק את העניין קצת יותר לעומק. אם אכן מדובר בסגירות קיצונית כמו זו שעולה מההודעה רצוי היה להביא לשינוי המצב. איך לבדוק ואיך לשנות ? קצת קשה לי לענות כי לא נתת מספיק פרטים אבל לשקול פניה איתה או בלעדיה לאיש מקצוע להתיעצות (יועצת,פסיכולוג,עו"ס..). בהצלחה, מור.

הילדה לא רוצה ללכת לשום יעוץ

שלום . יש לי שני ילדים 12.6 וכמעט 10 ואני תמיד נורא רגישה למצבם החברתי ולפעמים אני לא מתאפקת ומנדנדת , בוא נגיד שילדי הם די ילדי בית , הבוגר הוא ילד פתוח מילולי ואני יותר רגועה לגביו , למרות שהוא לא יוזם יותר מדי קשרים , יש לו כל פעם חבר אחד טוב שהוא בקשר , הוא גם משתתף תמיד במסגרות ספורטיביות . הצעירה יותר ביישנית , פחות מילולית , ויותר מתביישת ליזום קשרים חברתיים אנחנו גרים ביישוב קטן שאין מבחר גדול מאוד של ילדים בני גילה , היא נמצאת במסגרת אחרי בית ספר עד 16:00 ואחרי כן רוב הפעמים היא בבית , אולי זה מספיק לה ? גם בבית ספר ,הבנו שהיא לא יוזמת כל כך קשרים היא מעדיפה בת או שתיים שהיא מכירה ומרגישה יותר נוח אך לא תמיד הן זמינות בשבילה,אני מרגישה שהיה לה טוב אם הייתה לה חברה אחת טובה , בכיתה כבר יש די קליקות ,והיא אינדיוידואליסטית , יש לציין שהיא ילדה יפה מאוד , קצת מלאונת ,תלמידה טובה, מדברת בכיתה ,מה שפעם היה פחות , בהפסקות היא מספרת שהיא משחקת בכדור בחוץ עם ילדים , אך אני בתוכי לא רגועה, כשאני "חולבת " אותה בשאלות היא מתעצבנת היא מספרת מעט מאוד על הנושאים החברתיים, ואני לא יודעת איך להרגיע את עצמי ולא להעביר לה את הדאגנות שלי והחקירות שלי ,דרך אגב היא מספרת כל יום על דברים שהם עשו,למדו,וכולי אך שום דבר על קשרים בין ... אני לא יודעת מה היא מרגישה , ואם אני יכולה לעזור לה? ואיך? מה שהמורה סיפרה , שהקושי שלה אם כבר ,זה למשל אם צריך לעבוד בקבוצות באופן לא מכוון היא נתקעת , וצריך לעזור לה , זה היה נכון עד לפני כחודש , אז אני כמובן שואלת את עצמי למה? מה זה ? חוסר בטחון ? מה את מציעה?

בקר טוב, קראתי את שתי ההודעות ואענה כאן על שתיהן יחד. אני לא מצליחה להבין איפה את רואה שיש לבתך בעיה. את מתארת ילדה שמשחקת עם חברים,שיש לה שתי חברות,תלמידה טובה,יפה... . לא לכל אחד צריכים להיות 20 חברים ויש כאלה שמספיקה להם חברה אחת או שתיים.כל עוד טוב לה,אין בעיה. אם היית כותבת שהיא רוצה הרבה חברים והיא לא מצליחה ליישם,זה כבר סיפור אחר אבל כל עוד זה מה שהיא רוצה,אני לא רואה בעיה. אני כן רואה בעיה עם זה שאת חוקרת אותה כי את עלולה להוביל למצב שבו היא תתרחק ממך. לאף אחד זה לא נעים שחוקרים אותו (או מנדנדים לו) והתגובה היא בדר"כ נסזיונות התרחקות. מכיוון שאני מבינה מההודעות שעניין החברים מאוד "נוגע לך" מעניין היה לשאול אותך איזו ילדה את היית ? האם היית מהמקובלים והחברותיים (וזה מה שאת רוצה גם עבור בתך) או שדווקא להפך,תמיד רצית עוד חברות וזה אולי לא כ"כ הצליח (וזה מה שאת פוחדת שקורה אצל בתך) ? . אני מציעה שתבדקי היטב עם עצמך מדוע דווקא הנושא הזה גורם לך לכזו אי נוחות... בדר"כ כשעניין שנוגע לילדנו מעורר בנו כזו אי נוחות,יש לו קשר למשהו אצלנו. בהצלחה, מור.

ביתי בת שלוש וארבע חודשים. לפני כחצי שנה נולד לנו בן חדש למשפחה ומיותר לציין שהיתה זו (ואולי עודנה) תקופה לא קלה. עד לפני חצי שנה, כמו לכל בכור/ה, השקעתי, לימדתי, הסברתי וכו' עד אין סוף. נכון להיום יותר קשה לי, מה גם שאיני עובדת ומבלה עם שני הילדים יחד כבר מהשעה 13:00. לביתי ימים שמחולקים לשניים. יום אחד בו היא משחקת (לרוב עם עצמה) לפעמים אנחנו מזמינות חברה והכל על מי מנוחות. יום אחר יכול להתחיל ולהגמר בכעסים וצעקות אין סוף מצד שתינו. א. האם זה "נורמלי" לתת לה לשחק כל כך הרבה לבד? כמובן היא משחקת לידי! היא משחקת במשחקי דמיון, עם בובות ועם כל הבא ליד. ב. מה עלי לעשות, חוץ מלהעניש, כאשר אנו מגיעות לכעסים וצעקות ולא מסכימות כמעט על שום דבר? אבקש לציין כי ביתי אינה זו ששולטת בבית והיא מודעת לכוח שלי כאמא אבל לעיתים היא מסרבת לעשות דברים שאני מבקשת ממנה והויכוח יכול להיות על מה נאכל? באיזה כוס נשתה? לסדר צעצועים ואפילו לגרוב גרביים. ידועות לי "השיטות" של להציע בחירה משתיים כדי להקל, או להסביר בגובה העניים אבל לפעמים זה לא מצליח ואני מעיגה לענישה (ישיבה על מדרגה). פעמים רבות ביתי עונה לי כשהיא בעונש: "הנה קמתי" (ואני מחזירה) או כשאני מחרימה צעצועים שלא סודרו "יש לי מספיק אחרים"... איך עלי להתמודד עם תשובות שכאלה? אשמח לקבל טיפים להתמודדות נכונה במצבי לחץ בברכה נטע

בקר טוב, לגבי שאלה א' - לא הבנתי מה זה כ"כ הרבה לבד. על כמה זמן מדובר ?. אין שום הכרח שילד יפגש עם חברים באפן יומיומי.זה בסדר גמור לבלות את אחה"צ במשחק עם/ליד אמא,באפית עוגיות עם אמא,ברביצה עם האח על השטיח וכו'. כל עוד הילדה לא "מראה" לך שנמאס לה,אין בעיה. לגבי ב' - את שואלת מה עלייך לעשות חוץ מלהעניש. כתבתי פה מס' פעמים בעבר את דעתי על עונש ומידת האפקטיביות שלו. עונש הוא דבר שימושי רק אם הוא מגיע אחת ל.. ולא באפן יומיומי. כשהוא הופך לדבר שכיח הוא מאבד מהאפקטיביות (כמו שאת בעצם מתארת). ממה שכתבת נראה לי שישנם הרבה מאבקי כוחות בינך לבין הילדה. אני דוגלת בגישה שמה שאין צורך להתעקש עליו,לוותר. הורה שמגיע לפשרה עם הילד ושלא נכנס איתו לעימותים מיותרים לגבי "מי שולט" הוא לא הורה פחות טוב ולא ילדיו לא מתעלמים ממנו אלא לומדים לכבד אותו לא בגלל שהוא החזק והוא יכול להעניש אלא דווקא מתוך הבנה שכך נעים יותר לשני הצדדים. על מנת להפחית את החיכוכים אפשר לשבת ולהחליט מהם הדברים החשובים לי כאמא שעליהם אני לא מוכנה לוותר ומה אין לי בעיה לוותר. את אותם אלה שחשובים לך,תאכפי.את היתר,תתפשרו. אני מציעה לך לקרא בעמ' הראשון את השרשור על ילדים חצופים. בנוסף ישנן תשובות רבות לגבי גבולות - איך בוחרים ואיך אוכפים,גם אותם כדאי לקרא. הרבה פעמים הורים מבלבלים בין גבולות לבין מאבקי שליטה,זה לא אותו הדבר. אם לאחר הקריאה ישארו עוד שאלות,אני כאן. מור.

שלום אני אמא לשלוש בנות 9 , 7 .2. בספטמבר אני מעוניינת להכניס את בתי בת שנתיים לגן . אני מתלבטת מאוד בין מעון ויצ"ו לבין גן פרטי . שני הגנים מומלצים על ידי אנשים . ההבדל הוא במחיר של 1000 שקל לגן הפרטי . בגן פרטי יש 25 ילדים עם 3 מטפלות לעומת מעון 40 ילדים עם 4 מטפלות . האם ילד בגיל 2 עד 3 זקוק לגננת במעון יש מטפלות ולא גן עיזרי לי בבקשה להחליט בתודה איריס

לילה טוב, ישנה תשובה מאוד מפורטת שלי לגבי בחירת גן אנא קראי אותה דבר ראשון http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/10/xFT/267/xFP/282. בנוסף,לגבי מס' הילדים - אני באפן כללי בעד מסגרות קטנות אם זה אפשרי אבל כמובן שאין חובה. לגבי גננת/מטפלת - אין הכרח שהדמות המטפלת תהיה דווקא גננת (יש דברים יותר חשובים מכך). השאלה היא כמובן מה את מצפה מגן,ועל זה רק את יכולה לענות. דרך אגב למיטב זכרוני יש שרשור שעסק בציפיות של אמא מגן,את מוזמנת לקרא. אם לאחר קריאת התשובה המצורפת,ישארו שאלות,אשמח לענות, מור.

שלום רב , יש לי שתי בנות - האחת בת שנה וחצי והשניה בת חודשיים וחצי , לעתים הבת הגדולה נוגעת בבת הקטנה בצורה תוקפנית כמובן בלי כוונה כיצד אני יכולה להסביר לה לא לגעת בה בצורה כזו מבלי לכעוס ? עד עכשיו כעסתי ואני מרגישה אשמה על כך כי בסך הכל היא לא עושה זאת בכוונה . תודה רבה ושבת שלום , דקלה

לילה טוב, חשוב מאוד לזכור שגם ה"גדולה" היא בעצמה עדיין תינוקת... אין טעם לכעוס עליה זה רק עלול להוביל למצב שבו היא תגלה יותר אגרסיביות כלפי הקטנה. מה כן ? רצוי לשים את הקטנה כך שהגדולה לא כ"כ יכולה להגיע אליה. היא עדיין לא יודעת לווסת את עוצמת המגע והיכולת שלה להבין את העניין עדיין לא גדולה,לכןטכנית לגרום לכך שלא תוכל לגעת בה הרבה. בנוסף,במקום להגיד ולהסביר מה לא,להראות למה מה כן לעשות - ללטף,לתת יד... ז"א, לעזור לה למצא תחליף. בהצלחה, מור

האם קיימות תרופות נטולות גלוטן? היכן אפשר למצוא אותן? תודה.

יש לי שני ילדים בני 8 ו 9 רציתי לשאול באיזה גיל מותר לפי החוק להשאיר ילדים לבד בבית בזמן שהם ישנים

ערב טוב, למיטב ידיעתי מותר להשאיר לבד בבית ע"פ חוק מגיל 6 ומעלה. האם רצוי ? אני בספק... לעיונך - http://www.beterem.org/Pages/news_content.asp?iGlobalVar=14

שלום מור, קודם כל אני חייבת לציין כי זאת הפעם הראשונה שאני נכנסת לפורום זה ומאוד נהניתי והשכלתי מקריאת תשובותייך לפונות הרבות. אני אמא לילד בן שנתיים שנמצא במסגרת של גן , אני עובדת כל יום עד השעה שש בערב כבר חצי שנה, לפני כן הייתי לוקחת אותו מהגן כל יום וגם מביאה אותו לגן בשעות קצת יותר "נורמליות" לא כמו היום ב-7:00 בבוקר. עד לפני כמה ימים כל הנושא הזה לא הטריד אותי, אבל בימים האחרונים התנהגותו השתנתה מאוד הוא התחיל לנשוך ולהרביץ המון ובלי סיבה שאני יכולה לחשוב עליה, הבוקר גם הגננת שאלה אותי האם חשתי בשינוי התנהגותי אצלו. השאלה שלי היא האם הסיבה יכולה להיות שפתאום מאוד מפריע לו שהוא לא רואה אותנו (בעלי ואני) מספיק? בעלי טוען שזאת התנהגות טבעית לפעמים בילדים בגילו, קראתי תשובות רבות שלך בנושא והבנתי שיש משהו בדבריו של בעלי אבל האם השינוי יכול להיות מיום למחרת? זה עניין שמטריד אותי, אולי יש לך כמה הצעות לשיפור התנהגותו? אני מדברת איתו המון ומסבירה לו שזאת הנהגות שלא נעימה לסובבים אותו מבקש ממנו לגשת לאדם/ילד בו הוא פוגע ולתת נשיקה והוא לרוב מקשיב לי ומראה לי שהוא יודע שמה שהוא עשה לא בסדר אבל בכל זאת דקה אח"כ עושה אותו דבר. אני לא לחוצה או מיואשת אבל היית רוצה מאוד לעזור לו בתסכול שלו. תודה מראש על עזרתך, אורין

ערב טוב, תודה על המחמאה .... :). קצת קשה לי לענות ע"פ מה שאת מתארת האם ההתנהגות נובעת מ"גיל שנתיים" או בגלל העדרותכם. מה שאני מציעה שנעשה : 1. קראי שוב http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/10/xFT/337/xFP/367 לגבי איך להגיב. 2. לגבי ההסבר והנשיקה - אני לא יודעת אם כדאי לעשות הקשר בין נשיקה למכה אבל לשיקולך... לגבי ההסבר - לילדים קטנים אין סבלנות לשמוע הסבר שלם לכן עדיף להעביר את המסר בשתיים שלש מילים מאשר בהסבר ארוך שלעיתים נראה להם קצת כמו משחק. הנימה לפעמים חשובה יותר מכל ההסבר,כדאי לך לבדוק מה הנימה שבה את אומרת לו שאסור. 3. צכיוון שלמיטב הבנתי שעות העבודה שלך לא עומדות להשתנות (הבנתי נכון ?),כדאי שתרגישי שאת שלמה עם העניין. אם את שלמה,תצליחי להעביר זאת לילד וגם לו יהיה קל יותר להסתגל למצב. אם את לא שלמה את תמיד תעבירי לו מן ספקות שיקשו עליו. בנוסף,אם תהיי שלמה עם המצב,תוכלי להביא יותר בקלות למצב שההתנהגות תיפסק. 4. בדקי האם חלו עוד שינויים בהתנהגות שלו ואם כן פרטי.זה יכול לשנות את התמונה. בהצלחה, מור

שלום רב. בני בן 3. בריא. בן יחיד. אישתי ואני נמצאים בהליך גירושים. לאחרונה החלה תופעה של הילד שמתבטא ברעידות ובכי לא ברורים. הוא בריא בד"כ וזו אינה בעיה רפואית. לוקח כעשר דקות להרגיע אותו ע"י חיבוקים. התופעה גם בבית וגם בגן (לדברי הגננת). הילד מדבר ואינו מתלונן על כאבים אך הוא נראה מאוד מבוהל. הרעידות אינן כתוצאה ממשהו שמפחיד אותו (לא מטליוזיה לדוגמא) לעיתים יש מריבות ביני לבין רעייתי אך אנו משתדלים שהן לא יהיו בנוכחות הילד. (אפשר לספור אותן על יד אחת) אודה על תשובה והכוונה. תודה.

ערב טוב, קשה לי להעריך מכאן על סמך הנתונים שנתת,מה קורה עם הילד. עם זאת,אין ספק שתהליך של גרושים הוא תקופת משבר עבור ילד (גם אם אינו שומע מריבות...) וכל ילד מסגל לעצמו דרך התמודדות אחרת. לא ברור לי מה הוסבר לילד,עד כמה הוא יודע מה צפוי לו וכו'. הרבה פעמים להורים נדמה שהילד לא לגמרי מבין או "למה להכביד עם זה עליו...".אז זהו שאולי הוא לא מבין איך מחלקים רכוש ומה יהיה בעוד שנה אבל הוא מבין שהעולם שלו מתערער וסביר להניח שהוא מפוחד מהבלתי נודע... חשוב להסביר לילדים (גם בגילאים מאוד צעירים) את המצב. ללא הסבר,הם נוטים לענות לעצמם על השאלות ובלשון המעטה,זה לא תמיד כדאי.... כמובן שאפשר (וכדאי ?) להתייעץ עם איש מקצוע לגבי איך ומה מסבירים,לשיקולכם. בכל מקרה אני ממליצה לקרא קצת ספרות בנושא גרושים וילדים. ההמלצבה שלי,להתחיל מהספר - תגובת שרשרת ילדים וגרושין של עופרה איילון. הרבה כוחות ואם תרצה לשאול משהו נוסף,אני כאן. מור.

שלום, בעלי הוא איש צבא ונמצא בבית לסרוגין. כאשר הוא בבית הוא אוהב ומפנק את ביתנו בת השבעה חודשים בצורה מדהימה אבל הבעיה היא שהוא לא נמצא בזמנים קבועים ויכולים לעבור ימים שבהם היא כמעט ולא תראה אותו לעומת ימים שהיא כן רואה אותו. רציתי לדעת אם עובדה זו שאין יציבות וקביעות בתדירות הפגישות בניהם עלולה לגרום לה לנזק כלשהו? ואיך הכי כדאי להתמודד עם שגרת חיים שכזו. תודה רבה

ערב טוב, אמנם זה לא המצב האופטימלי,אבל בינינו מי מצליח תמיד להיות "אופטימלי?" :)... זה חלק מהחיים שלכם וכדאי לשדר לה שלמרות ש...,אתם שלמים עם המצב (עד כמה שאפשר להיות...). לגבי נזק - לא,אני לא חושבת שמזה יגרם לה נזק. בגילאים יותר מבוגרים אפשר לנהל "יומן אבא" - כל יום את והיא כותבות לאבא מה עשיתן/הרגשתן... (היא מציירת,את כותבת וכו'). כרגע אפשר להוסיף איזה "טקס" לחיי היומיום לדוג' שבעלך יצלם את עצמו בוידאו אומר לה לילה טוב ושר לה שיר (או כל דבר אחר..) וכל יום לפני השינה להראות לה... כמובן,שכדאי שהיא "תדבר" איתו בטל',שאת תדברי עליו במשך היום וכו'. סה"כ,ילדים שגדלים לתוך מציאות מסויימת בדר"כ משלימים איתה. זה מה שהם מכירים ואם כל ה"מסביב" תקין ולא מועבר להם מסר שהם נורא מסכנים יחסית לילדים אחרים כי...,אז הם מקבלים את הדברים בצורה טבעית. מקווה שעזרתי, מור.

שלום, אני אמא לילד בן 5. הילד מאוד פעיל ויודע להעסיק את עצמו. כשאנחנו יוצאים מהבית הוא אינו מוכן לצאת, כשהטענה שלו היא שהוא ישתעמם. בכל יציאה מהבית, בין אם לטיול, בין אם לביקור בקניון או משחקיה, הסיפור הזה חוזר על עצמו ולוקח לנו יותר משעה לצאת. חשוב מאוד לציין שכאשר אנחנו כבר מחוץ לביץ הוא בדר"כ נהנה מאוד. הבעיה הא ביציאה עצמה. מה הסיבה? ממה זה יכול לנבוע וכיצד את ממליצה לטפל בזה? תודה, שושי

ערב טוב, ישנם ילדים ששינויים מקשים עליהם,גם שינויים קטנים. יתכן שגם בנך כזה ומכאן חוסר הנוחות ואי הרצון להחליף את סביבת הבית המוכרת. מה שאני מציעה לעשות כדי להקל עליו (ועליכם...) : 1.להחליט על מס' פעמים בשבוע,בימים וזמנים קבועים שבהם יוצאים מהבית לפעילות x. לדוג' :בימי א,ג הולכים לחבר. ביום ה' לסבתא. בשאר הימים נהיה בבית... כמובן שישנן יציאות שאינן צפויות וזה לא תקף לגביהן. הכוונה היא להפוך למתוכנן וקבוע את מה שכן אפשר. יתכן מאוד שהוא יגלה התנגדות כאשר תודיעי שמעכשיו זה הסדר השבועי,מותר לו. את מצידך אמורה להגיב באמפטיה לחשש שהוא מגלה,לתמוך בו אבל גם להבהיר שזה לא עומד להשתנות בקרוב,זה הסדר !. חשוב לעבוד הרבה שהוא ידע בכל יום מה מצפה לו. אני מניחה שככל שהדברים יהיו צפויים יותר והוא ירגיש שיש לו שליטה על הנעשה,יהיה לו יותר קל. 2. לקצר את תהליך היציאה מהבית - שכל בני המשפ' יתארגנו וממש 5 דק' לפני שיוצאים,להגיד לו ולצאת מיד. 3. לעודד אותו בצורה עדינה אבל אסרטיבית להתנסות בדברים חדשים. 4. אם מחליטים שיוצאים - יוצאים !. שיבין שאין להתנגדות שלו השפעה. 5. לאפשר גם להשאר "סתם" בבית. מקווה שנתתי כמה רעיונות, בהצלחה, מור

אני סובלת שנים מהפרעת אישיות גבולית ומטופלת יש לי ילדה בת 13 שאני כול הזמן החשש האם גם לה יהייה את אותה הפרעה מה גם שהיא עברה דברים קשים איתי כמו אישפוזים וניסיון אובדני שראתה אותי על הריצפה עם כול הכדורים ומיכתב התאבדות בזמנו היא טופלה אצל פסיכולגית בת ספר ולא היה כימיה בינהן אני אומרת לה שאם היא תצרך לדבר עם מיהן אני אחפש בשבילה והיא אמרה שהיא תחשוב על זה לפעמים בשעת כעס היא אומרת לי שבגללי היתה לה שנה קשה מאוד ושאני צרכה לבקש ממנה סליחה אני ממש אובדת עצות אנא כיתבו לי בקרוב

צהריים טובים, אנא ראי את תשובתי להודעה אחת מתחת להודעתך. לגבי השאלה האם המחלה תורשתית או לא,אנא פני לפורום פסיכיאטריה. בהצלחה, מור.

שלום לכם אני טופלתי בבריאות הנפש בקשר לשיחות. אבל מאוד ניראה לי שעדיין לא מספיק עזר. מחליפים לי כל פעם כדורים אחרים. לקחתי לפני 4 שנים פריזמה. ןאחר כך אדרונקס. ואחר כך אפקסור וסרוקסט. בקיצור היום ממש ממש לא טוב לי בחיים. אני ברגע שנמצאת בבית ממש לא רגועה עצבנית מאוד מרוב כל הקשיים שיש לי לתפקד כי מלבד הנפש המחלה שיש לי השפיעה עליי להיות עצבנית וקשה לי להשלים עים המחלה שלי. וזה היום מתחיל להשפיע כמעט על כל המשפחה שלי. במיוחד הבת בגיל הבגרות שלא מסוגלת לשמוע אותי. אפילו לא קשובה בכלל וגם בלימודים ירדה לגמרי מהציונים הגבועים שהיו. היום לא מרוכזת בכלל בכיתה וזה גם עקב שאוהבת מישהו בבית ספר והוא בכלל לא מעונין ולא מראה שום רמז. ולה זה מאוד מפריע להיות מרוכזת בלימודים וגם הילדה היום מאוד עצבנית ויש לה אי שקט. ברגע שמשעמם לה זה להיתעסק או במחשב או לקלף עפרונות. או לשחק במאדק שיכות סתם לבזבז.או לקשקש בעיפרון בקיצור אני ממש מרגישה שלא כיף לה בחיים ולא טוב לה בבית שלה. ולא אכפת לה עים לא תואכל. רק עים אני יכין לה ויגיש לה היא תוכאל היא כמעט אוכלת רק שטויות שזה ממתקים.ברגע שאין אוכל בבית, היא לבד לא תכין אפילו כריך מאוד אדישה לא מסוגלת שנדבר איתה על שום דבר אני מאוד מנסה לעזור לי אבל כמה סבלנות אני יכולה, לעיתים לי אין חשק להכין לה אוכל או להיתיחס אלאה כי קשה לי מאוד אשמח לקבל תשובה איך אוכל לעזור לבתי ולי שיהיה לי לפחות טוב או לקבל טיפ משהו מאוד חשוב לי. רק על תגידו לי לעשות נשימות כי אני עושה נשימות והתעמלות בריאותית ויוגה הכל במחיר נמוך מאוד ומסובסד.

למחוק את האימל טעות בהקלדה

צהריים טובים, ע"פ מה שאת מתארת אני מעריכה שאת נמצאת בקשר עם גורם טיפולי. הדבר הנכון ביותר יהיה להתייעץ איתו בקשר ליחסים בינך לבין בתך. מכיוון שיחסיך עם בתך מושפעים מאוד ממצב ושלב המחלה,זה יהיה מאוד לא מקצועי מצידי ליעץ לכן דרך הפורום. בהצלחה, מור.

אני אמא לתאומים בני 6.5 שנים בן ובת, השנה הם בכיתה א'. ישנה בעיה לבני בהשתלבות בכיתה, עוד בתחילת השנה בערך, המורה החלה להתלונן על בעיות התנהגות שהוא אינו מקשיב מפריע ועונה לה "בחוצפה" לפעמים. בשיחותי הרבות עימה נאמר כי ניתן לבדוק האם ישנה בעיה של קשב וריכוז, בבדיקה תצפיתית שנעשתה על ידי פסיכולוגית של בית הספר נאמר כי הילד בסדר גמור ואף הופתעה לשמוע כי המורה חושבת לכיוון של בעיות קשב וריכוז. יש לציין כי בני הוא ילד שקורא היטב ושולט בחומר הנלמד וזאת לפי ציוניו בעבודות ובבחינות ובהכתבות שנעשו במהלך השנה התלונות של המורה חוזרות ונשנות לעיתים קרובות מאוד. מה לעשות זה חשוב לי מאוד בבקשה.

צהריים טובים, אם הפסיכולוגית צפתה בבנך ושללה בעית קשב וריכוז,אפשר לבקש ישיבה משותפת - המורה,הפסיכולוגית ואת שבה המורה תתן את התרשמותה מהילד,כנ"ל לגבי הפסיכולוגית. ע"פ ההתרשמות יוצעו ע"י הפסיכולוגית דרכי פעולה שמטרתם לברר את המצב יותר לעומק ולאחר שהובהר,לטפל במצב. דרך אגב,יכולים להיות לילד השגים לימודיים מאוד גבוהים ומצד שני בעיות התנהגות. אלה לא שני דברים סותרים. כאמור,כרגע בעיני הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לקבוע פגישה משולשלת ולבקש ברור העניין לעומק. בהצלחה, מור.

אחייניתי ילדה בת 3 מקסימה וחכמה. אהובה מאוד על הוריה ,(בת יחידה בינתיים) יש לה משפחה מורחבת שמאוד אוהבת אותה וגם אני קרובה אליה מאוד. מידי פעם היא שואלת את אמה : את אוהבת אותי? וגם אותי היא שואלת : אבא שלי אוהב אותי? את אוהבת אותי? הפעם האחרונה שהיא שאלה אותי- היינו בהצגה לפורים ובאמצע ההצגה היא שאלה אותי אם אני אוהבת אותה? אמא שלה מודאגת , מה דעתך?

צהריים טובים, השאלה יכולה לנבוע מכמה סיבות : 1. ישנו גיל שבו הרבה ילדים מאוד עסוקים בקשרים ובשאלה "אוהב/לא אוהב... .מבחינת גילה של אחיניתך,זו בהחלט יכולה להיות הסיבה. 2. שהמבוגרים מפנים כלפיה את אותה השאלה : " את אוהבת את אמא ? " ובתדירות יחסית גבוהה. במקרה כזה,הילדה הבינה שזה מן סוג של תקשורת רגשית בינה לבין הסביבה והיא פשוט מחקה. 3. רק אם השאלה מלווה בעוד סממנים שיכולים להעיד שהיא לא בטוחה בקשר,זו יכולה להיות סיבה. ללא סממנים נוספים,סביר שזו לא הסיבה. על פניו,לא נראה לי שיש מה להיות מודאג מאמירה/שאלה כזו. מור.

שלום רב. בעלי ואני מגיעים לסוף דרכנו כזוג נשוי. יש לנו בן מקסים בגיל שנתיים וחצי. האוירה בבית מצויינת למרות הגירושים ואנחנו לא רבים לא לידו ולא בכלל. מתגרשים מתוך הסכמה הדדית - מומלץ בחום לכולם. שאלתי היא ההשפעה של מעבר דירה על הילד. אני רוכשת בימים אילו דירה ומתכננת לעבור עם בני תוך זמן קצר. בעלי יזכה להנות מהילד פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני (כמו כולם) אנחנו מאוד מתלבטים לגבי השינה של הילד עם האב באמצע השבוע. האם השינה בימי הביקורים אצל האב יכולי להזיק לו לטווח הרחוק?? (כוונתנו לטילטול בין שני הבתים). אשמח לעזרה כדי לא לגרום נזקים (לציין להדבר הנכון יתקיים ואין על כך מריבה בין בעלי וביני) כמו כן אשמח להמלצות על ספרים טובים בכל הנוגע לגירושים ולילדים. תודה מראש וחג שמח.

צהריים טובים, כן. זה בהחלט עוזר (גם להורים וגם לילד) כשנפרדים בצורה מכובדת ונעימה.... באפן כללי,לילדים קצת קשה עם שינויים ולכן כדאי לנסות להפחית עד כמה שאפשר בכמות השינויים. לכן עדיף לדוג' שאם זה אפשרי האבא יעבור דירה והילד ישאר בבית,בסביבה ובגן מוכר. לגבי שאלת השינה - אני מכירה ילדים בגיל הזה שכן ישנים אצל האבות וכאלה שלא. אין כאן משהו חד משמעי. כל מקרה,לגופו. אני מאמינה מאוד בהדרגתיות. אפשר להתחיל ללא שינה,לראות איך הילד עובר את התקופה הזו,איך הוא חוזר מהביקורים ולאט לאט להוסיף/להוריד... רצוי לא לעשות דברים דרסטיים. דבר נוסף חשוב הוא לנסות בתקופה כזו שבה יש התערערות של המוכר,לשמור על סדר יום כמה שיותר קבוע ולהכין הרבה את הילד למה שקורה באותו היום (אני לוקחת אותך לגן,אבא יקח אותך בצהריים,יתן לך לאכול,ישחק איתך ואז כשיהיה חושך אבא יביא אותך אליי....). המטרה היא להפחית לחץ וחרדה מפני הלא מוכר,מפני עוד שינויים. לגבי ספרים - אם הכוונה לספרים בשבילך - יש ספר טוב מאוד בשם - "תגובת שרשרת,ילדים וגרושין" של עפרה איילון.יש את "משבר ושינוי בחיי הילד " של כצנלסון ורביב שלמיטב זכרוני הוא כללי יותר. לגבי ספרים לילד - מרבית הספרים בנושא מיועדים לבני 4 (פחות או יותר). כשאני חיפשתי ספר לגילאי 2,לפני מס' חוד' לא הצלחתי למצא. מה שכן אפשר לעבד את החויה עם הילד דרך משחקים (לדוג' בעזרת כמה בובות פשוטות של אישה,גבר,תינוק...). הרבה כוחות, מור.

למנהלת הפורום ולגולשים שלום, יש לי בן בגיל 21 , אשר שירת בצבא שירות חלקי ושוחרר מטעמי בריאות, לפני שנה וחצי. מאז הוא יושב בבית וגולש כל היום באינטרנט, איננו מחפש עבודה, לא מתכוון ללמוד, ופשוט מתבטל. כל הדיבורים איתו, השיכנועים, והבקשות שיתחיל לעשות עם עצמו משהו, לא עוזרים, הוא פשוט פסיבי מאוד ולא רוצה לקחת יוזמה וללכת לשום כיוון, לימודים או עבודה. הוא גם לא מוכן ללכת לייעוץ פסיכולוגי, וכל הפצרותיי לא עוזרים. אני אשה גרושה והכנסתי איננה גדולה ולכן קשה לי לשאת בנטל הבית לבדי וגם לפרנס אותו. שאלתי היא: מה עלי לעשות? כיצד אוכל לשכנע אותו לצאת לעבודה? בתודה על עצותיכם, שירלי כהן הדבר מאוד מדאיג אותי

ערב טוב שירלי, אכן מצב לא קל ומדאיג .... אני מציעה שלמרות שמדובר בבוגר,מכיוון שאינו מסכים לפנות לעזרה בעצמו,תפני את על מנת שתוכלי לקבל הכוונה כיצד לנהוג. צר לי אך זהו אחד מהמקרים שאי אפשר לפתור דרך פורום. הרבה בהצלחה וחג שמח, מור

שלום ! ילדתי את בני השני לפני שבועיים. בני הבכור בן שנה ו - 9 חודשים, פיקח להפליא. מדבר יפה , שר ובעיקר ילד מלא חיים. ביומיים האחרונים אנו חשים כי החל לגמגם. אני לא יודעת אם ממש מדובר בגימגום , אבל הוא נתקע עם מילים וזה ממש מדאיג אותנו. אין לי ספק שהוא עובר "טראומה" כלשהיא , אנו רואים זאת בהתנהגותו הכללית : הוא החל להשכב על הריצפה ומידי פעם גם לדפוק את ראשו בריצפה. אני מניחה שאין הוא מתכוון ממש לדפוק את הראש בריצפה, אלא יותר להראות לנו שהוא כועס ו"על הדרך" הוא דופק את הראש. זה מטריד אותנו מאוד ואנחנו לא יודעים כיצד להתמודד עם המצב. יש שאומרים שמיד להרים אותו ולחבק ולומר "אני אוהבת אותך" ויש שאומרים להניח לו להמשיך ורק אחרי שהוא נרגע להרים ולחבק. הדעות מאוד מעורפלות ומבלבלות. אשמח לקבל את יעוצך ואיך מתמודדים עם המצב החדש??

מזל טוב !. בדף הראשון יש תשובה מפורטת לאותה השאלה.אנא קראי דבר ראשון את התשובה ואם תרצי שאפרט דבר כלשהו אנא רשמי מה. לגבי הגמגום - אין מה להלחץ,זה רק עלול להלחיץ אותו יותר ולהגביר את הגמגום. להפך,רצוי כשהוא מגמגם להרגיע אותו ולשדר שלא קרה כלום. לגבי דפיקת הראש - אני לא בעד להתעלם (הרי הוא מנסה לשדר משהו וזה די מעליב שמתעלמים ממך...). מצד שני תגובה של אני אוהבת אותך נראית לי לא ממש מתאימה. אני מציעה משהו "באמצע" - לגשת,להושיט לו יד,לעזור לו לקום ולהגיד בטון נעים אבל אסרטיבי - לא כדאי לדפוק את הראש,זה כואב. בא תגיד מה אתה רוצה/בא תראה לי/בא נתחבק קצת... לבחור מה שנראה לך שיענה על הטריגר שהוביל לדפיקת הראש. כאמור אם יהיו שאלות נוספות,אני פה. חג שמח, מור.

שלום מור וחג שמח, בתי בת 5.5 בגן משולב טרום + חובה. היום פגשה הגננת את בעלי וסיפרה לו שהילדה כל היום מחבקת אותה, ממש חיבוק כמו של תינוק שלא רוצה לעזוב את אימו. היא אומנם משחקת גם עם הילדים בגן, אך מעדיפה כמעט תמיד את חברת הגננת או לעזור לגננת... מעבר לכך היא ילדה מאוד חכמה. בנוסף, בבית היא בכלל לא מתנהגת כך. היא אומנם מחבקת וכו' אך לא באופן קבוע ותכוף כמו שהגננת מתארת. חשוב לציין - הגננת לא התלוננה, אלא רצתה הלביא את הדבר לידיעתינו. מה לדעתך אנחנו צריכים לעשות בנושא? מה זה יכול להעיד לגבי הילדה ולגבינו כהורים?

ערב טוב, על מנת שאוכל לענות חשוב לדעת האם מדובר בילדה יחידה או שישנם אחים וגילאים. איך יחסיה עם האחים ובכמה מילים את היחסים שלכם ההורים איתה ועם כל אחד מהאחים (אם יש...). בנוסף,ממתי ההתנהגות ? והאם היה שינוי כלשהו בזמן האחרון (מחלה שלה או שלכם,מעבר דירה,מריבה עם מישהו במשפ' וכן הלאה) ? חג שמח, מור.

בהמשך לשאלותיך, מסתבר שהתנהגות זו בזמן נמשכת זמן רב (כמעט מתחילה) מבחינת המשפחה: יש אח קטן (קצת יותר משנתיים) שהיחסים ביניהם מצויינים. משחקים המון יחד וגם במעט מריבות שיש מסתדרים לבד. מבחינת ההורים יש יחסים נורמליים ללא מתחים מיותרים

שלום מה עושים עם ילד בן שלוש שלא רוצה להתחפש? יש להם מסיבת פורים בגן -ללא הורים- אני לא יכולה לשלוח אותו בלי תחפושת?!! הוא יהיה יוצא דופן וירגיש לא בנוח. מה עושים??? דחוף תודה ענת.

לילה טוב, אני לא יודעת אם השאלה עדיין רלבנטית אבל אענה בכל זאת... ישנם הרבה ילדים שבלשון המעטה לא ממש אוהבים את פורים. זה פשוט מפחיד אותם. אני לא מוצאת שום סיבה להכריח (או לשכנע) ילד להתחפש בניגוד לרצונו,בטח לא בגיל 3. בהרבה מקרים הצורך בתחפושת וכל הטאררם מסביב הוא של ההורים ולא של הילד. אפשר להסביר לילד שהוא יהיה שונה משאר הילדים ולתת לו להחליט. אפשר להגיע לפשרה - ילך בבגדים רגילים ותיקחו את התחפושת בשקית לגן ש"אם יתחשק לו". או פשרה אחרת - שילך רק עם חלק מתחפושת - כובע,מסכה,איפור... אני לא חושבת שיש מה להתעקש על העניין הרי בסופו של דבר זה צריך להיות חג שמח וכיף ולא יום של ריב... שיהיה חג שמח, מור.

שלום, יש לי שני ילדים: האחד בן 5.5 והשני בן קצת יותר משנתיים. לאחרונה הם פשוט מתישים אותי ואני מחכה לרגע שהם ילכו כבר לישון... האם זה אומר שאני אמא איומה? בסך הכללי הם ילדים טובים (ילדים ככל הילדים), אבל לי כאילו נמאס מהם. מה עושים? בעלי לקח אותי לחופשה - אבל זה רק הוכיח לי כמה נחמד כשהם לפעמים לא איתנו...

לילה טוב, לא רק שזה לא אומר שאת אמא איומה,אלא זה אומר שאת אמא מאוד נורמלית.... אני לא מכירה הרבה אמהות (ואולי אפילו אף אחת) שלא יבינו על מה את מדברת. מה עושים ? לא כתבת מאיזה שעה אתם ביחד,האם את עובדת,מתי בעלך מגיע הביתה וכו'. במידה שיש סבתא בסביבה הקרובה אפשר לשאול האם היא מוכנה פעם בשבוע לשמור על הילדים אחה"צ,זה יכול להיות נחמד גם לה לבלות רק עם הנכדים,גם להם ולך יהיו כמה שעות של חופש.. אפשר לעשות איזשהו סידור עם בעלך שמשעה מסויימת,הם שלו... או ביום מסויים בשבוע שיגיע יותר מוקדם ואת תצאי מהבית ותחזרי כשהם במיטות (מנסיון,זה נהדר...). אם אין אפשרות לשניים הקודמים, יש המצאה נהדרת שנקראת ביביסיטר. תמורת כ 60 ש"ח יש לך חופש לטייל 3 שעות. אפשר להפוך את למנהג קבוע. אם זו ביביסיטר טובה גם הילדים מאוד נהנים לקבל חופש מאמא ולכייף עם הביביסיטר.... מור.

שלום יש לי שאלה לגבי בני, בן שנתתים וחצי, לפמים הכי מקסים שאפשר ולפעמים פשוט בלתי נסבל- דוגמאות: הוא יכול,סתם כך ללא כל סיבה או כעס, לעבור ליד השידה ולהעיף את כל מה שיש עליה, או- באמצע הרחוב, לשכב על המדרכה ולא לקום .הוא גם מודיע על כאבים כל יום- יום אחד כואב לו הראש, למחרת כואב לו הגב וא"כ הרגל. הדברים הנ"ל לפעמים מרגיזים ולפעמים מפחידים- מה לא בסדר איתו? איך עלי להתנהג במצבים כאלו? תודה רבה

לילה טוב, לפי מה שכתבת,הכל בסדר איתו. אין מצב נורמלי יותר מזה.... כדי לנסות להבין קצת יותר מה המניע להתנהגות אני מציעה לך לערוך תצפית קצרה ולספר את תוצאותיה פה ומשם נמשיך. תצפית - במשך 3 -4 ימים לכתוב (רצוי לא לזכור בראש אלא לכתוב) באיזו שעה הופיעה ההתנהגות ה"בלתי נסבלת",מה קדם לה,ההתנהגות עצמה,תגובת הסביבה. פשוט תכיני טבלה ומלאי אותה בקצרה. העתיקי אותה לכאן וננסה ביחד להבין מה משפיע על ההתנהגות. לגבי הכאבים - האם יש בסביבתו מישהו שמתלונן על כאבים (סבא,גננת,אמא...) ? מחכה, מור.

שלום רב ילדתי בת ה 8 וחצי החלה לאחרונה לגלות את מיניותה במיטה, לפני השינה. היא שוכבת מכורבלת על ביטנה ,כששמיכה מקופלת בין רגליה ומבצעת תנועות אוננות. לעיתים מאוחר יותר , אנו מוצאים אותה גם ללא מכנסים , או עם הדובי מוצמד לאיבר המין שלה. האם זוהי תופעה שכיחה / יוצאת דופן ? האם יש מקום לדבר עימה בנושא ?

ערב טוב, מדובר בדבר נורמלי ביותר (גם בגילאים צעירים יותר). אני לא רואה שום סיבה לשוחח איתה כל עוד היא עושה את זה במקום מתאים ובזמנים מתאימים. האם זה גורם למי מכם חוסר נוחות כלשהי ? מור.

חשבתי לאחרונה על יחסיהם של הורים לילדים בגיל ההתבגרות. אני מבקש לכתוב כאן את דרככם\ דעתכם לגידול ולתמיכה בילדיכם בגיל ההתבגרות.

ערב טוב, לא ממש הצלחתי להבין את ההודעה. אם תרצה תוכל לנסות לכתוב משהו יותר ברור ואשמח להתייחס. מור

מהו תסביך אדיפוס , האם כל ילד צריך לעבור אותו? עד איזה גיל? מה ההשלכה על ("עתידו") ילד שלא עובר את התסביך? בני מאוד קשור ומעריץ את אביו ולא נראה לי שהוא יעבור את זה , היתכן? תודה מראש חן

ערב טוב, ע"פ פרויד כל ילד עובר במהלך התפתחות תקין מס' שלבים. השלב השלישי (גיל 3 - 5 בערך) הוא השלב האדיפלי הכולל בתוכו את תסביך אדיפוס - הילד מפתח משיכה לאם ורוצה שהיא תהיה כולה שלו,בעוד לגבי אביו הוא מפתח משאלת מוות. מכיוון שאביו נתפס על ידו כחזק הוא פוחד שיעניש אותו על מחשבותיו ויסרס אותו. כשהוא מבין שהוא לא יכול לקחת את אימו מאביו הוא מתחיל להזדהות עם האב. זה היה תסביך אדיפוס "על רגל אחת". אני מעריכה שחיפוש ב google יעלה הרבה ממצאים והסברים. האם כל ילד חייב לעבור את זה ? תלוי את מי את שואלת... ע"פ פרויד כן. ע"פ רבים אחרים שלא ביססו את התאוריות שלהם,כמו פרויד,על יצר מיני ותוקפנות,לא. כמו שכתבתי בעבר,תאוריות זה נהדר אבל אי אפשר ממש לחיות על פיהן. זה נהדר שיש לבנך קשר קרוב ונעים עם אביו,הלוואי שימשך כך. אם ישנה שאלה ספציפית לגבי בנך שתרצי לשאול,אני כאן. מור.

אחייני, ילד בן ארבע, הפך צמחוני באחת ומסרב לאכול בשר (זאת לאחר שאהב בשר מאוד ). בנוסף הוא אינו רוצה לאכול הרבה מאוד דברים שנהג לאכול ומוכן לאכול בעיקר לחם עם ממרח. הוא מתעקש בתוקף על העניין והדבר מביא למאבקים בלתי פוסקים בינו ובין הוריו. האם מנסה לומר משהו? האם נכון להפנותו לפסיכולוג?

צהריים טובים, מכיוון שלא כתבת עליו דבר פרט לעניין האוכל,קצת קשה לי לדעת האם ומה הוא מנסה לומר. על פניו יתכן שמדובר בבדיקה של גבולות ובמה שרואים הרבה פעמים בגיל הזה - "אני קובע עליי". במקרה כזה אפשר לנהוג בשלש דרכים : 1. להכנס למאבק כוחות של מי קובע מה ולהתעקש שיאכל את זה ולא אחר. 2. בדיוק הפוך מ 1 - לוותר ולתת לו להחליט. 3. האופציה המועדפת עליי - למצא את שביל הביניים. כמו בהרבה מצבים עם ילדים כדאי גם כאן למצא פשרה כלשהי שגם נותנת לו את ההרגשה שהוא קובע/מחליט דברים מסויימים בנוגע לעצמו וגם משאיר את הסמכות אצל ההורים. אפשר להגיע להסכמים כמו בימי א' ,ד וו' נאכל בשר בשאר הימים אתה יכול להחליט מה תאכל כל היום. אני ממש לא חושבת שיש טעם להכנס למלחמות ולהפוך את העולם בגלל עניין כזה. אני מבטיחה שיהיו במשך השנים מספיק ענינים להאבק עליהם. לגבי פניה לטיפול,מההודעה שכתבת,אני לא מוצאת צורך. מור.

בני עוסק הרבה ביחס לילד דומיננטי בקבוצת גן החובה מדובר ביחסי שנאה אהבה שנראה שמשפיעים על כל החוויה בגן. מדי פעם מבקש לא ללכת לגן, מגלה בעיות של ביטחון עצמי וביטול עצמי, מצב רוח ירוד וחוסר יוזמה (צריך דרבון לצאת לפעילות ואז נהנה). נראה שהוא בחר לערער על ההירארכיה בקבוצה בעוד שמרבית הילדים מקבלים או לא מודעים לה. מדובר בילד בן 6 בקרוב לקראת כניסה לביה"ס. ילד "טוב", ממושמע רגיש לניואנסים קטנים ובעל אינטלגנציה רגשית גבוהה (נדמה שיתר על המידה). מפותח פיזית נהנה מפעילות. ספורט אינו סובל מבעיות פיזיות (חזק וגדול אך אינו מכיר בכוחו), עוסק הרבה בכוח מי חזק ממי (למרות שניסינו להסביר שהכוח האמיתי הוא פנימי) ויש לו חברים קרובים. כיצד ניתן להעצים ולבנות את בטחונו העצמי ? בתודה מראש עדי

צהריים טובים עדי, קראתי מס' פעמים את ההודעה ואני לא מצליחה להבין משהו... את כותבת "נראה שהוא בחר לערער על ההירארכיה בקבוצה בעוד שמרבית הילדים מקבלים או לא מודעים לה". בסוף את שואלת "כיצד ניתן להעצים ולבנות את בטחונו העצמי ?". בדר"כ ילד שבוחר ללכת "נגד הזרם" ולערער על מצב קיים הוא לא ילד שיש לו בעיה בבטחון העצמי.... אז,נסי למקד שוב את השאלה. אני רואה שתי אפשרויות לשאלה : 1. לתת דוג' המצביעה על קושי בבטחון העצמי ואז להשאיר את השאלה שמופיעה בסוף. 2. לשאול שאלה המתקשרת לדוג' שנתת על הגן. מחכה, מור.

תודה על התגובה, מקריאתה הבנתי שכנראה שגם לי קשה להגדיר את הבעיה במדויק. מצד אחד אכן מדובר על ילד עם מידה של ביטחון עצמי ואומץ לערער על הסדר בקבוצה, אבל אין ספק שהעיסוק בנושא גורם לו מתח. המתח מתבטא בתלונות הגן לעיתים התבכיינות, בקשות (פעם בשבוע) לא ללכת לגן לאחרונה ביקש לא ללכת ליום הולדת של חבר שלישי. כמו כן נראה שמול אחיו הקטנים (4.5 ו-1.5) מתעוררת קנאה. אולי השאלה כיצד ניתן לשכך את הבעיה הלא פתורה שיש ביחס לאותו חבר דומיננטי. כיצד להגיב כאשר מעלה אותה או מבקש שלא ללכת לגן ? שוב תודה מראש עדי

הי מור, אני שוב כותבת לך (אני מקווה שאת זוכרת אותי...)אחרי שעבר עלי סוף שבוע מייגע מאד עם הבת שלי ואני ממש מיואשת ולא יודעת מה לעשות! אז אני אזכיר לך שמדובר בילדה בת 4 מקסימה אבל כשאנחנו נוסעים להיפגש עם הבני דודים הכל נהפך לסיוט. אז בשבת היינו אצל חמותי - גיסתי ומשפחתה הגיעו לארוחת צהריים ביום שבת והיא התחילה ממש להשתגע. דוקא הפעם הם היו יחסית בסדר (בנים בגילאי שש ותשע) אבל היא לא הפסיקה לקפוץ עליהם ולהשתולל ולהציק להם ואני לא מסוגלת לעמוד בשקט בצד וכמובן שכעסתי ומה שקרה זה זה כשקראנו לה לבא אלינו היא ]פשוט סירבה ולא הקשיבה בכלל. אז פשוט לקחתי אותה ביד לידי ואמרתי לה שהיא נשארת לידי ולא זזה ואז כמובן שהיא לא הפסיקה לבכות ולצרוח מה שגרם כבר לחמי להתעצבן ולצעוק על כולם - בקצור מהומה שלמה. אם אני שמה אותה למשל בחדר אז היא פשוט יוצאת לבד ואני לא יודעת מה לעשות!! וכל הסיפור הזה קורה רק כשאנחו שם עם הבני דודים. בבית היא בדר"כ מקשיבה ומתנהגת די בסדר. אז אני ממש מבקשת עזרה- איך אני גורמת לה לפסיק להשתגע כך איתם ושתקשיב לי ! מה אני עושה??? בסוף ז ה גם גרם לי לריב עם בעלי כי אחרי מה שהיה אתמול עוד יותר התחזקה בי המחשבה שבפסח אני לא אעמוד בכל זה 48 שעות (גם יותר מזה) כי החג הוא יומיים וכנראה שהם גם יהיו ולא יסעו משום שגיסי אמור להיות במלואים ואז יתכן שהם גם ישנו אצל חמותי. אני הצעתי שנשאר פשוט בבית והוא כמובן לא מסכים כי זה חג מיוחד שצריך לחגוג עם המשפחה המורחבת. אמרתי לו שהוא צודק אבל לפעמים אין ברירה ואם כך היא מתנהגת אני לא מוכנה לסבול כל החג. מה דעתך? להורים שלי אני גם לא יכולה ללכת כי אחותי באה ואין מקום... בקצור, אני מצטערת על כל הספור המבולגן הזה אבל באמת איך אני מתמודדת איתה, מה אני צריכה לעשות? בבקשה תני לי עצות המיואשת

צהריים טובים, אני לא כ"כ זוכרת מה כתבתי על השאלה הזו בעבר אבל אני אנסה שוב... כל העניין פה הוא משמעת. את מתארת ילדה ממושמעת בבית אז מה קורה לה כשמגיעים אל הסבים ? אני לא ממש דוגלת בגישה להאשים את הסביבה כי עובדה שגם כשבני הדודים "בסדר",יש בעיות משמעת. מעניין לדעת האם אותה התנהגות מופיעה גם במקומות אחרים או רק שם ? קצת קשה לי להאמין שילדה שאין איתה בכלל בעיות משמעת בבית מתנהגת כך כשהיא יוצאת מהבית. השאלה המתבקשת כאן היא איך את משיגה משמעת בבית והאם זו דרך שאת לא יכולה להפעיל גם מחוץ לבית,דהיינו אצל הסבים ? האם הילדה מודעת לזה שאצל הסבים את לא יכולה... (להעניש,לתת מכה ,לצעוק או כל דבר אחר שבעזרתו את משיגה את שיתוף הפעולה בבית) ? אם כן,זה העניין. ישנם כמה דברים חשובים לגבי משמעת - 1. משמעת/שתוף פעולה של הילד היא לא דבר שאמור להיות מושג בכח,כתוצאה מ"הכנעה" של הילד אלא כתוצאה מהבנה וכבוד הדדי. אם משמעת מושגת תוך כדי תהליך "נכון",היא בדר"כ מחזיקה מעמד ואינה תלויית מצב (כמובן שיכולים להיות שינויים לכאן או לכאן,אבל בגדול מחזיקה מעמד). 2. חשוב ששני ההורים ישדרו את אותו המסר לגבי משמעת. 3. תחושות/רגשות שונים יכולים להשפיע במידה כזו או אחרת על מידת המשמעת של הילד. לעיתים דווקא בבית מאוד מלחיץ (חמך ?) נראה ילדים ש"פורקים כל עול". נדמה לי שכתבתי גם בתשובה הקודמת, יש לי הרגשה שיש כאן משהו קצת יותר רחב מאשר התנהגות הילדה. כדאי היה לבדוק עם עצמך מה הביקורים האלה עושים לך ולקבל החלטות ע"פ מה שהם עושים לך !. כולנו נוטים לפעמים להסתתר קצת אחרי טובת הילד כשלנו לא כ"כ נוח להודות שהמצב לא נעים לנו. אני לא יודעת עם זה המקרה פה אבל כדאי שתחשבי עם עצמך גם על האפשרות הזו.... מקווה שנתתי כיווני מחשבה, מור.

למור שלום, יש לי ארבעה בנים. הבכור בן 9, תאומים בני 5 וחצי ופעוט בן שנתיים וחצי. יש לנו בעיה עם בננו הבכור בן ה-9 היות והוא מכה את אחיו התאומים ולועג להם. הוא כעוס ורוגז ועליהם הוא מוציא את כל זעמו וכעסו, עד כדי כך שהם מפחדים ממנו מאוד. גם אם הם גרמו לו להתעצבן וגם אם לא הוא מוצא סיבות וצועק ומכה אותם. אין לו בעיות התנהגות בכיתה ולא בביה"ס בכלל, אך בבית הוא שונה ועצבני. הדבר בוודאי נובע מקנאה, אך שוחחנו עימו והוא לא משתנה ורק מגביר את כעסו. מצב רוחו הכעוס מעכיר את האווירה הטובה השרויה בביתנו, ואנו רק צועקים ומענישים, אך האם יש בידינו עוד כלים להתמודדות עימו? יעצו לנו לשלוח אותו לחוג רכיבה על סוסים (להרגעה וריפוי), או להביא כלב הביתה? האם לדעתך זה ישפר את המצב? בתודה מראש וסליחה על ההטרדה, אך גיליתי את האתר והפורום היום ומיד התלהבתי לכתוב לך את הבעיה שלנו הנ"ל. אשמח לתגובה, שבוע טוב, לימור.

שלום רב, אני שמחה שגילית את הפורום וזו בטח לא הטרדה..... אני אתחיל מהסוף,לגבי ההמלצה על רכיבה/כלב - אני לא יודעת מי המליץ,עד כמה הוא מכיר את הילד והמשפ',על מה התבססה ההמלצה וכו' ולכן אני לא יכולה להעריך מכאן אם זה ישפר או לא את המצב.... אני בטוחה שתאומים בני 5 וילד בן שנתיים וחצי גוזלים הרבה מאוד זמן מההורים. השאלה כמה זמן עם ההורים נותר לילד בן 9 ? אולי יש ציפיה ממנו (ואני בהחלט יכולה להבין אותה..) שיסתדר קצת לבד ? שיעזור ? שיבין שהקטנים זקוקים לכם ?... צריך לזכור שגם ילד בן 9 הוא ילד !. והוא זקוק לכל מה שילדים זקוקים - לאוזן קשבת,לחיבה,לזמן רק עם אבא ו/או אמא,בלי האחים. לא כ"כ ברור לי מההודעה שלך מה בדיוק הציפיות ממנו כילד בכור אבל יתכן שהן קצת "גדולות עליו" ? כל הדברים שהזכרתי כאן בהחלט יכולים להעצים את הקנאה/כעס על האחים. כמו שכתבתי כאן כבר אין ספור פעמים - קנאה,כעס,תסכול וכו' הם רגשות. שיחה והסברים לא ממש יועילו כי הם באים מכיוון המחשבה/הגיון/רציו ולא מכיוון הרגש. לעבד רגש אפשר ע"י עבודה רגשית לא שיכלית. לכן אין טעם לדבר איתו על... אלא לעשות דברים המכוונים לרמה הרגשית. חשבי אם את היית במקומו,מה היה גורם לך פחות לקנא ? מה היה משפר את הרגשתך ? (פעם בשבוע להיות רק עם אמא/ שעה ביום שהוא רק עם אבא/ הקשבה יותר גדולה של ההורים למה שיש לי להגיד ולא רק למריבות וכו'). במקביל להיות מאוד אסרטיבי ולא להרשות את האלימות כלפי אחיו,הם לא אשמים בכלום. דרך אגב, אני מציעה לך "לטייל" קצת בפורום ולקרא על קנאה בין אחים/אלימות... גם אם מדובר בגילאים הרבה יותר צעירים,הרעיון די דומה... אם תרצי שאוסיף,כתבי מה, מור

מור שלום, בני הבכור בן 14. הוא נער אשר נמצא ב"גיל ההתבגרות" כמו כולם. בני - חכם,חרוץ,אינטלגנציה גבוהה,טוב,שקט ומופנם,רגיש מאוד,ביקורתי,נשמה טובה אשר אוהב אותנו מאוד ואנחנו אותו. בכיתות א'-ו' ובחטיבה כיתה ז': בתחום הלימודים הוא היה תלמיד מצטיין בהשגיו.כך גם בכל התחומים.הוא גם מצטיין בדרמה-משחק,הצגה...,חברותי,ועוזר לאחרים. בכיתה ו' התחילו ניצני גיל ההתבגרות: ביום בהיר אחד-הוא החליט שהוא לא רוצה ללמוד...אני ובעלי הצבנו אותו שיגיע להחלטה: אם אתה לא רוצה ללמוד-אתה לא נשאר בבית,או שתחזור ללמוד או שתעבוד עם אבא שלך......הוא החליט להמשיך ללמוד. בחטיבה,בכיתה ז'-בחציון הראשון של התעודה הוא קיבל בשני מקצועות,ציון שלילי.ציונים אלו לא היו מוצדקים.לכן אמרתי לו שאני אפנה למורות המקצועיות בכדי לדבר איתן.בני הציב לי גבולות:אם תלכי לדבר איתן אז אני ארד בלימודים,זה החיים שלי,זה הלימודים שלי ואין לנו כל זכות להתערב.בעקבות זאת לא התערבנו-כי זו היתה החלטתו.יש לציין שהממוצע של התעודה-9. בני הבטיח לשפר את שני הציונים השליליים בחציון הבא-והוא קיים את הבטחתו. בחופש הגדול (אוגוסט האחרון) התחברנו לאינטרנט. כיתה ח'-בחציון הראשון ,הממוצע של תעודתו-9.לא היה לו שלילי אחד. אבל החלה ירידה בלימודים-לא הכין שעורים,לא למד למבחנים. במקום זה,אחרי חזרתו מהחטיבה- הוא היה יושב שעות מול המחשב(גלישה באינטרנט) כמו כל החברים שלו כשגילינו את השלילי הראשון במתימטיקה-אמר לנו שהוא לא אוהב להכין שיעורים ולהתכונן למבחנים כשהלכתי לשוחח עם מורה למתימטיקה-אמרה לי שזה לא אופייני לבני לקבל ציון שלילי,והוא בקיא בחומר הנלמד. כשהוא נכשל במבחן השני-בני לא ידע את החומר כי הוא לא התכונן למבחן (הוא גם לא הבין את החומר הנלמד).כשרצינו להביא לו תגבור במתימטיקה-הוא לא רצה. כשאמרנו לו פעם אחת בשיחתנו -אנחנו ננתק את האינטרנט בעקבות ירידה בלימודיו,יום למחרת הוא לא הלך ללמוד בחטיבה,כמחאה נגדנו.לבסוף הוא החליט שהוא יחזור ללמוד,ישקיע ויהיה רציני,אז לא נתקנו את האינטרנט. בכל שיחה שאנחנו מקיימים איתו- הוא מבטיח לנו הבטחות על כך שהוא ישפר וישקיע בלימודיו,הוא לא מקיים-אחנו רואים רק נסיגה.בני אומר לנו שהוא לא אוהב ללמוד,לא להכין שעורי בית,ולא ללמוד למבחנים-כי הוא עצלן. בשיחתנו האחרונה אמרנו לו שאם הוא צריך להתמודד אנחנו ביחד איתו. שידע שאנחנו נותנים לו תמיכה מלאה לכל דבר שהוא נזקק.אנחנו איתו בהצלחותיו ובכישלונותיו. ביום הורים לפני כשבוע-נודע לנו שהוא קיבל 5 ציונים שלילים במקצועות שונים.זו ירידה משמעותית. לפי דעתי יש לו חוסר מוטיבציה, אבל אנחנו לא יודעים מאיפה מקור הבעיה. כששאלנו אותו האם יש לו בעיה?או כל דבר שמפריע לו.......הוא אמר לנו שהכל בסדר אצלו. שאלתי היא כזאת:תייעצי לנו מה לעשות בנידון.האם ללכת ליועצת בית הספר?והאם כל שיחה עם היועצת נרשם בתיק האישי? האם בפגישה הראשונה לדבר עם היועצת, בלעדיו? האם תוכלי לתת לנו מס' עצות שימושיות לפני שאני ייגש לאנשי מקצוע? אשמח לקבל את תשובתך בהקדם האפשרי. בתודה מראש. הורים מודאגים.

אמא יקרה, קראתי מס' פעמים את ההודעה שלך ועם כל קריאה החיוך שלי הלך והתרחב (לא חלילה חיוך של זלזול אלא כי הרגשתי כאילו את מולי ומנסה להסביר כמה אתם משתדלים ומנסים ועד כמה זה מטריד אתכם). אני אנסה להסביר משהו שמאוד בולט מהודעתך,אני מקווה שאצליח דרך הפורום. אני לא יודעת על מה התבססו יחסיכם עם הבן בגילאים יותר צעירים,אבל התחושה שלי שכיום אתם קצת "נופלים במלכודת" של גיל ההתבגרות. מצד אחד,הוא כבר לא ילד קטן ואיך הוא אמר לכם ? אלה החיים שלי והוא אוטוטו בוגר ומצד שני הוא עוד כ"כ זקוק לכם,אולי אפילו יותר מאי פעם. העניין הוא שהוא יודע את זה,השאלה האם אתם מודעים לזה ? הוא לא כ"כ צריך אתכם כדי שתגידו לו - מותר/אסור,חשוב/לא חשוב וכו'. הוא צריך אתכם שתלוו אותו בתהליך הלא קל שהוא עובר (כמו שאמרנו כבר לא ילד,עוד לא מבוגר) - כל מה שהכיר עד היום מתערער,כל יום יש שינויים חדשים - גופניים,קוגניטיביים,רגשיים. זו תקופה עמוסה מאוד ומפחיד לעבור אותה לבד. הוא צריך שתקשיבו,שתקבלו אותו,שתאפשרו לו להתלבט,לבחור,להפוך לעצמאי,לקבל החלטות.... מנסיון עם גיל ההתבגרות - ככל שמקשיבים להם יותר ויותר מקבלים אותם,הם מגיעים להחלטות מאוד יפות שמאוד קרובות למה שההורים רוצים... ברגע שהנערים/ות מרגישים שהסביבה כופה עליהם דעה כלשהי הם מתנגדים בעוצמות אדירות. לפי מה שאת מתארת מדובר בילד שבהחלט אפשר לסמוך עליו,שיודע להחליט מה טוב לו ומה לא (הודות לעבודה שעשו איתו הוריו בגילאים צעירים). שדרי לו שאת סומכת עליו... דרך אגב,אני חלילה לא אומרת שלא תביעי את דעתך. דעתך חשובה,רק חישבי על הדרך... עשי זאת בצורה שלא ירגיש מאויים. קראתי עכשיו שוב את ההודעה ואני מציעה לך לקרא את הודעתך ולשים לב כמה שיחות יש אצלכם סביב "הלימודים". האם ישנן עוד שיחות ? בנושאים אוחרים או שהקשר היום מסתובב סביב - כן שלילי לא שלילי,כן מתמטיקה לא מתמטיקה... ? אני לא יודעת אם הדברים באמת כך אבל מההודעה נראה לי שיש נטיה של כל צד להתבצר בצד שלו וקצת להכנס ראש בראש. אם זה כך,חבל. כוחניות בקשר עם הילדים לא מובילה למקומות נעימים,בטח לא בגיל ההתבגרות. עשו את הדברים מתוך כבוד הדדי,הקשיבו הרבה,תימכו ולא מתוך זה שאתם "חזקים" יותר. המלצתי כאן בעבר על הספר - אוף גוזל של עלי כ"ץ ואני ממליצה עליו שוב.... אשמח לשמוע אם משהו ממה שכתבתי הצליח "להתחבר" אלייך (וגם אם לא...), מור.

שלום, הילדה שלי בת שנתיים והיא בגן . מזה חודש ( זה התחיל אחרי היןם הולדת שלה .) היא נהיית בכיינית מאוד מאוד . היא בוכה על כל דבר אפילו אם היא מבקשת ממני משהו כמו למשל להדליק אור בחדר שלה היא עושה את זה בבכי . הגננת העירה לי גם שבגן היא נהיית מתפנקת למרות שלא הייתה כך . אני שמה לב גם לתופעה של רגרסייה אצלה שהיא לפעמים באה אליי בזחילה כמו תינוקת וזה הדליק אצלי נר אדום כי חשבתי אולי אני בסדר .אבל אני אמה שמשקיעה מאוד גם אמוציונלית .ההתנהגויות שלה לפעמים מעצבנות אותי למרות שבדרך כלל יש לי קוצר רוח . ניסיתי לא להתייחס כשהיא בוכה כי חשבתי שאולי היא בודקת אותי ושהיא חושבת שבבכי אפשר לקבל הכל אבל זה לא כל כך עוזר. היא ילדה יחידה ולפעמים אני מרגישה שמשעמם . אני רואה את זה מכיוון שכשיש ילדים בבית היא רגועה . אני לא יודעת איר צריך להתמודד עם כל זה וזה מאוד מפחיד אותי . תודה

צהריים טובים, דבר ראשון יתכן שזה שלב שיעבור. מה שבטוח,אין ממה לפחד... מה שכדאי לעשות : כשהיא מבקשת משהו ביללות,אפשר להגיד - זה לא נעים לי שאת מדברת ככה (ולדבר כמוה),אולי תצליחי להגיד את זה כך (להגיד כמו שאת רוצה שהיא תגיד,בלי היללות). במקביל לעשות את מה שהיא ביקשה. וכך שוב ושוב,בלי להתעצבן,בלי לכעוס ובלי להתעלם ממנה. אחרי תקופה שאת אומרת לה שזה לא נעים ונותנת דוג' איך את כן רוצה שהיא תגיד,אפשר לעבור לשלב הבא - כשהיא עושה את זה,להגיד את יודעת שזה לא נעים לי,בואי אני אעזור לך להגיד את זה בצורה נעימה ותקבלי את... ואז ביחד איתה עם הרבה סבלנות להגיד ללא היללות (את יכולה להגיד מילה והיא תמשיך אותך או כל סידור אחר שאת מוצאת. הדגש הוא לעשות הכל בהדרגה וללא כעס). השלב הזה מגיע רק אחרי שבערך שבועיים יומיום עשיתם את השלב הקודם. במקביל,כדאי לעשות כמה דברים - 1. כשהיא מדברת "כמו שצריך" מאוד לחזק אותה על צורת הדיבור הנהדרת שלה (אין צורך לעשות השוואה בין איך שהיא מדברת נהדר עכשיו לבין זה שלפני 5 דק' דיברה כמו תינוקת. פשוט להגיד שמאוד נעים לך איך שהיא מדברת עכשיו). 2. לאפשר לה התנהגויות של "קטנה". גם לילדה בת שנתיים מותר לזחול או להיות על הידיים של אמא בתנוחה של תינוק קטן וכו'. 3. לבדוק האם ישנה איזשהו מסר שמועבר לה (גם אם לא כ"כ מודעים לזה) שמאוד מאוד גאים בה כשהיא מאוד בוגרת. יתכן שהמסר הזה קצת מכביד עליה. בהצלחה, מור.

בננו המקסים בן ה 6 (בעוד חודשיים) מאד אוהב ללבוש את הכותנות של אחותו, שמלות, לשחק בבובות, לסרק אותן וכיו"ב. הוא ילד מאד חברותי - עם בנות בעיקר. את המשחקים הללו הוא עושה בעיקר כשאביו אינו בבית. אביו מביע את מורת רוחו מן העניין באופן גלוי - " למה אתה לובש שמלה", "אתה בן או בת" וכיו"ב ואני מתלבטת. מצד אחד אני רוצה לאפשר לו להיות מה שהוא, לתת לו חופש וכיו"ב. מצד שני, אני פוחדת שהלגטימציה שאתן לו וחוסר ביטוי של תחושותיי ייצרו אוירה "שקרית" וכן כי אני עלולה לעודד כך התפתחות של זהות מינית "בעייתית" שאולי לא תתפתח באופן כזה אם אשדר לו מסרים ברורים יותר. למרות שאני רואה אותנו כאנשים פתוחים, נאורים וכ"ו, יש לי קושי לראות אותו כבר בגיל בוגר יחסית, לובש שמלות. קשה לי גם לחשוב שהוא קולט מאיתנו מסרים של חוסר קבלה, שיפוטיות וכ"ו. שאלותיי : 1. האם סטטיסטית יש התאמה בין התנהגות כזו לבין התפתחות של זהות מינית שאינה נורמטיבית (הומו, טרנס וכיו"ב)? 2. האם להתיחסות שלנו כהורים להתנהגות יש השפעה על התוצאה?

לילה טוב, למיטב ידיעתי התנהגות כמו שאת מתארת בגיל 6 אינה מנבאת העדפה מינית כזו או אחרת בגיל בוגר. עם זאת,אני בהחלט מציעה להפנות את השאלה לד"ר רובינשטיין (פורום פסיכותראפיה) שזהו אחד מתחומי מומחיותו. אני רוצה להתייחס למקום שלך ומה שאת חשה בנוגע להתנהגות בנך.מצד אחד את רוצה לשדר לו קבלה ומצד שני קצת קשה לך עם ההתנהגות (כך אני מבינה). אני חושבת שזה לא לגמרי נכון לשדר שהכל בסדר אם את לא מרגישה כך. אולי אין צורך להגיד את הדברים בישירות כמו בעלך,אבל כן אפשר אולי לשוחח עם בנך. לנסות להבין על איזה צורך זה עונה לו,מה הוא מרגיש,איך הוא מרגיש עם ההערות של אביו וכו'. בשיחה כזו שנערכת ברוגע ובצורה נעימה,מתוך רצון להבין אחד את השני ולא כדי לנגח,את יכולה לשקול להביא את איך שאת רואה את הדברים. משהו כמו - אני קצת מבולבלת. ואם הילד שואל למה. אפשר להגיד - אתה לא חושב שזה קצת מבלבל? בדר"כ בנים לא לובשים שמלה אז אני מבולבלת.. וכך הלאה. לא מתוך שיפוטיות,לא ככפיה לשחק במשחקי בנים וכו' אלא כדי שידע מה התיחסותך לעניין. בצורה הכי נעימה ומהמקום הכי אמיתי. לסיום אני חייבת להוסיף משהו בחצי צחוק - אני מכירה כ"כ הרבה גברים "נורמלים" לגמרי שכ"כ היו רוצים לשחק עם ברבי.... יש משהו נורמלי מזה ?. דרך אגב,עכשיו נזכרתי במשהו ואפילו אשתף אותך(למרות שאני לא נוהגת לשתף בדברים אישיים כאן בפורום). כשאחי היה בסביבות גיל 5 נהגתי להלביש אותו בחצאית,לנעול לו נעלי עקב,איפור... ולקרא לו גליתי. מאוד אהבנו את המשחק... מיותר לציין ש"הכל בסדר" איתו... שיהיו הרבה ימים רגועים ונטולי דאגות, מור.

מה גורם לקשיי פרידה, או חרדת נטישה אצלה ילדים,מה נמשך גם לאורך גיל ההתבגרות?

מה גורם לקשיי פרידה וחרדת נטישה אצל ילדים, חרדה שנמשכת גם לאורך גיל ההתבגרות?

לילה טוב, צר לי אך לא אוכל לענות על השאלה... את מוזמנת לשאול שאלה ספציפית ואשמח לענות. מור.

שלום, האם ניתן לעזור לבת 10 להשתלב חברתית? למרות שנתוניה מוצלחים מאד-מראה קושי ותיסכול מבחינה חברתית. לא סומכת על החברות, מאוכזבת מהן,אוהבת חברה,אך לא מצליחה להשתלב. נראה לי שהיא לא זורמת.אולי מנסה שהעיניינים יתנהלו כמו שהיא רוצה. עושה עניין מכל דבר פעוט. נפגעת מהר מאד.בקורתית מאד כלפי אחרות.גם בבית ממהרת לריב,נדלקת מהר,יש לכוון אותה כדי שתתעסק עם עצמה.מתרגזת בנקל. ועם זאת מוכשרת ביותר. כמו כן אינה יוזמת בחברות.יש לעודד אותה לכך. מכיוון שהיא מתוסכלת מקשריה החברתיים הייתי רוצה לעזור לה. אינני יודעת איך. תודה על הכווה. אסתר

לילה טוב, קשה לי מאוד מפה לשים את האצבע על מה שמקשה עליה ליצור קשרים חברתיים. אני מציעה בשלב הראשון לנסות לשוחח עם המורה,לראות מה היא חושבת על מצבה החברתי של הילדה,מה לדעתה יכול לתרום לשינוי המצב,איפה היא רואה את הקושי (אם בכלל). הרבה פעמים בשיחה עם המורה מקבלים הרבה מידע שמאוד תורם בהבנת הקושי או לחליפין נק' מבט אחרת שלא בהכרח רואה קושי כמו שהילדה מתארת. אם באמת ישנו קושי רצוי לערב את יועצת ביה"ס ולבקש את עזרתה. בנוסף,יתכן מאוד שיש כאן משהו עמוק יותר - מדוע כ"כ קשה לילדה בת 10 לתת אמון ? לסמוך ? מדוע היא מתאכזבת כ"כ ? אילו ציפיות יש לה מחברות ומניין נובעות הציפיות האלה ? מה היא רגילה שמצפים ממנה וכו' ? אפשרא בהחלט לשקול פניה ליעוץ במידה שאתם רואים שבלתי אפשרי להתמודד ולשנות את המצב לבד. חשוב לזכור שהרבה פעמים בעיות חברתיות,יכולות להצביע על בעיות נוספות. בהצלחה, מור

שלום רב, כפי שציינתי,בבני בן השנה ו-3 חודשים חל שינוי בהתנהגות - הוא הפך לילד אלים מאוד,זה מתבטא בגן - הוא מכה ילדים ומושך בשיערם. בבית-הוא עושה לנו את אותו הדבר. יש לציין שכשהוא מתנהג באלימות הוא גם צועק:"איי,איי,איי" ניסינו כמה גישות: 1. להגיד לו בצורה תקיפה שזה אסור,כי זה כואב ולא נעים. 2. לא להתייחס אליו,פשוט להתעלם כשהוא עושה את זה. 3. לכעוס עליו ולהרחיק אותו מאתנו. לא עזרה שום שיטה - עליי לציין שבשום מקרה לא החזרנו לו - הלא אם אנחנו מתנגדים לאלימות ורוצים למנוע אותה - אז מה החכמה להכות אותו? הגננת שלו אמרה לי שזה שלב...אוקיי,אבל מה עושים? מדובר פה בילד מאוד עדין שהפך לילד אלים שזה מה שהוא עושה כל היום - מרביץ ומושך בשיערות,פעם אם הוא היה רואה מישהו עצוב מייד היה מחבק ומנשק...היום? הוא מרביץ יותר חזק! אני בטוחה שמשהו עובר עליו,רק שאין לי מושג מה ואיך לבדוק את זה. אני מאוד עצובה ומתוסכלת מהמצב הנוכחי.מישהו יכול לעזור לי?

רציתי רק לשתף אותך שגם בני כשהיה בגיל הזה (היום הוא בן שנתיים) היה לו שלב שהוא כל הזמן היה מרביץ, מושך בשערות, דוחף. הגננת היתה משתגעת ממנו היא כבר לא ידעה מה לעשות. היום ההתנהגות הזאת עברה לו. השלב היה קצר של כמה חודשים ועבר לבד. מקווה שהצלחתי לעודד אותך קצת

רציתי להודות לך על העידוד..אני מקווה מאוד שגם אצל מאור שלי העניין יעבור מהר. השאלה היא מה עושים בינתיים? איך מגיבים כשהוא מתנהג באלימות?

לילה טוב, יש הבדל בין מה שאת כתבת לבין מה שכתבה לך טלי וחשוב לי להתעכב עליו. הרבה ילדים בגילאים האלה מבטאים כעסים/תסכולים ע"י שימוש באלימות. (דרך אגב בעמ' הקודמים ישנן מס' שאלות באותו הנושא את מוזמנת לעשות חיפוש ולקרא...). וזה בעצם (כך אני חושבת) גם מה שטלי התכוונה אליו. מה ששונה בהודעה שלך הוא השינוי הגדול והבולט שאת מתארת שעברה ההתנהגות של הילד. לפי מה שאני מבינה מדברייך זה כאילו הוא עבר מצד לצד. מכיון שיש את עניין השינוי אני הייתי מנסה לבדוק קצת יותר מה קורה בגן (דרך אגב,לא ציינת ממתי הוא בגן הזה,האם היה במסגרות קודמות). ז"א,הקשר בין הילדים עצמם,בין הגננת לילדים,תגובת הגננת כשזה קורה וכו'. לגבי מה שהגננת אמרה,כן יש הרבה ילדים שעוברים שלב כזה אבל יש גם הרבה שלא,ולמבוגרים ולמסגרות שהילדים נמצאים בהן יש השפעה גדולה על העניין. לגבי איך להתמודד אנא קראי תשובות קודמות שלי ואם תרצי שאוסיף,כתבי מה ואשמח להוסיף. מור.

אין לי ילדים, אבל אולי כשהוא אלים צריך למנוע ממנו את הפעילות בה התחיל? אולי אם הוא יבין שכשהוא אלים הוא לא יכול לשחק/ להשתובב/ להשתולל עם אבא ואמא הוא יפסיק להרביץ?

שלום מור לבני מלאו לפני חודש שנתיים. מאז שהוא נולד הוא צמוד למוצץ ולחיתול (מבד). עד גיל שנה בערך הוא לא היה מוכן לעזוב את שניהם לכל מקום. בשנה האחרונה הוא נזקק להם רק לפני השינה או בשעות שהוא הרגיש עייפות, גם בגן. בחודש האחרון הגננת מספרת לי שהוא לא מוכן לוותר במהלך כל היום על המוצץ והחיתול. גם בבית המצב דומה, ברגע שאנחנו מגיעים הביתה אחר הצהריים הוא מבקש אותם. אני חוששת שאולי ההתנהגות נובעת ממצב מסוים, אולי משהו מציק לו או מטריד אותו כדי שיזדקק למשהו שמרגיע אותו. אני לא יודעת אם יש קשר, אבל לפני שבועיים וחצי נסענו לסוף שבוע יחד איתו. היינו ביחד 24 שעות והוא מאד נהנה. לאחר סופ"ש כשהוא חזר לגן, היו לו יומיים לא קלים הוא לא הפסיק לבכות ביקש את אמא ואבא. לאחר יומיים הגננת סיפרה לי שהוא חוזר לעצמו. האם יש סיבה לדאגה? האם צריך לנסות להרחיק ממנו את החפצים האלה שמרגיעים אותו או שזה לא נראה שהוא קשור אליהם כל כך? תודה מראש

לילה טוב, את שואלת אם זה נורא או לא... כל משפ' קובעת לעצמה את הגבולות,החוקים,המקובל והלא מקובל שלה. אין שום דבר נורא בזה שילד בן שנתיים מסתובב עם חיתול ומוצץ. אבל אם זה מפריע לכם ההורים (והדגש הוא על הורים),תנסו להפחית את השמוש בהם. איך ? להציע נחמות אחרות שנראות לכם יותר מתאימות. לגבי מה זה אומר שהוא חזר להסתובב איתם ? לכולנו יש תקופות יותר טובות ופחות טובות,תקופות שאנחנו מתנהגים כך ותקופות שאחרת, וכך גם לילדים. אז יכול להיות שיש לו תקופה קצת יותר קשה והוא יותר זקוק למוצץ. לגיטימי. יתכן שישנה סיבה לזה שדווקא עכשיו קצת יותר קשה לו ויתכן שאין,אבל אני ממש לא יכולה לדעת ע"פ מה שכתבת. אני מציעה לשים לב האם ישנם עוד שינויים אצלו. במידה שלא,אפשר תוך כמה ימים להתחיל בצורה מאוד מתונה להפחית את השימוש במוצץ/חיתול. בהצלחה, מור

שלום, לאחרונה בני בן ה-7 וחצי מרבה לשקר , השקרים הם בכל התחומים אם בלימודים ואם בבית, כשאני שואל אותו מדוע ? הוא משיב "לא יודע". הדבר מאוד מטריד אנו מרבים בשיחות אך הדבר חוזר על עצמו לעיתים תכופות. במקרים מסויימים כשהוא משקר למישהו אחר כמו מדריך בחוג אני מביא אותו בשיחה ביננו לדבר עם אותו אדם להתנצל ולספר את האמת בטוענה כי אין כמו האמת. בלימודים הוא תלמיד טוב, אך גם בבית הספר ישנם תלונות תכופות על התנהגות. כמו שכתבתי הוא די מבין וטוען כי צריך לדבר איתו יותר וזה מה שאנו עושים. ישנם גם חיכוחים מעין מאבק כוחות בבית. בנושא גניבות זה לא משהו שכיח אך גם פה אני לא מקל ראש אני מסביר לו והוא מחזיר את הפריט שלקח לבעליו בתופת התנצלות שזה היה בטעות. זה קרה שלקח דבר במכולת ומחבר שבילה אצלו את אחר הצהריים. באופן עקרוני אני מבקש לדעת על התופעה. האם זה עיניין של גיל ? אם צריך טיפול מעבר לשיחות ביננו, מי מטפל ? וכיצד עליי לנהוג ?

בקר טוב, מכיוון שלא מדובר במקרה חד פעמי אלא במכלול שלם של התנהגויות,אני לא יכולה לפטור את העניין ב "זה כלום,יעבור עם הגיל". ממה שעולה מדבריך,אין מסגרת שבה בנך לא משקר ו/או גונב והדבר בהחלט אמור להדליק נורה אדומה ולאותת שעובר משהו על הילד. צר לי,אך אין לי אפשרות להעריך מכאן מהו אותו הדבר. לשם הערכה והטיפול יש צורך לפנות לאיש מקצוע המטפל בתחום יחסי הורים ילדים (עו"}ס,פסיכולוג וכו') שיכיר את ההורים והילד. בהצלחה, מור.

שלום לך מור.בתי בת שנה וחצי ויודעת לומר רק מילים ספורות כמו אבא אמא ובמבה . היא מבינה הכל אבל מעדיפה עדיין להצביע על דברים . אני מודאגת - האם זה נורמלי??

בקר טוב, אני לא רואה שום סיבה לדאגה. את יכולה לנסות לשאול קלינאית תקשורת (יש פורום ב ynet). אני מוסיפה גם קישור למאמר שמסביר על התפתחות השפה http://www.education.gov.il/preschool/safa2.htm מור.

שלום רב, לפני כשבוע נולדה לנו תינוקת חדשה. בננו הבכור הוא בן שלוש ושבעה חודשים. במהלך ההריון חלה התקרבות גדולה בינו לבין בעלי ועכשו לאחר הלידה ציפיתי שיזדקק לי שוב פתאום אבל להפך, אני מרגישה ריחוק רב מצידו. הוא לא מעוניין לעשות איתי שום פעילות משותפת כמעט, לא מוכן שאקלח אותו, אשכיב אותו לישון, אלך איתו קצת לבד החוצה וכו'... רוצה רק אבא. כשבעלי מחזיק את התינוקת על הידיים או מחליף לה חיתול זה יותר מפריע לו מאשר אם אני עושה זאת. בימים הראשונים לאחר שחזרתי מביה"ח הוא לא הסכים ללכת לישון עד 1:00 בלילה, בכה המון, היה עצבני ורצה להיות תינוק..: לינוק ממני כמו התינוקת, "לינוק" מאבא תוך שהוא שוכב עליו ושותה מבקבוק, לעשות קקי בחיתול ועוד... רציתי להוסיף שעוד לפני הלידה באחת הפעמים שרצה לשבת לי על הבטן ולא הסכמתי אמר : תוציאי כבר את התינוקת הזאת מפה,אני רוצה ש תזרקי אותה מהחלון ומכונית תדרוס אותה. התינוקת ישנה איתנו בחדר ורוב הזמן אפילו במיטתנו וכמעט כל בוקר יוצא לבני לראות אותה איתי במיטה. הוא לא מדבר על לישון איתנו גם למרות ששאל פעם אחת בהתחלה למה היא ישנה איתנו במיטה. האם צריך להציע לו? ובכלל, איך לדרבן אותו לדבר על מה שמרגיש והאם ללחוץ עליו או לעזוב אותו בנוגע לרצון שלו להיות איתי לבד? האם התנהגות זו אינה מבטאת בעצם כעס רב כלפי וכדאי כן לשכנע אותו להיות איתי? מצטערת על האורך ותודה רבה. נ.ב אני מניקה ומרגישה כאילו שזה בא על חשבונו כי אין לי באמת אפשרות להיות איתו לבד למשך זמן, איך משלבים?

הדס שלום רציתי לתרום לך מנסיוני האישי. במקרה שלי מדובר בשתי בנות שההבדל בינהן שנתיים וחודשיים. הגדולה היתה קרובה תמיד יותר לבעלי, אך בעקבות לידת אחותה נוצר ממש ריחוק ביננו כיוון שכאשר אני ובעלי היינו עם הבנות, אני טיפלתי יותר בקטנה (גם אני מניקה) ובעלי יותר בגדולה. כך שנוצר מצב שאבא הוא שלה, ואמא של "התינוקת". הגענו למצב שכשבאתי לקחת אותה מהגן היא אמרה לי "לכי לעבודה, אני רוצה את אבא". אני יודעת שזה לא ממש בוגר מצידי, אבל ממש נעלבתי ואפילו התרחקתי יותר. לקח לי זמן להבין שהפתרון הוא לשבור את התבנית של "אמא היא של התינוקת" ולדאוג באופן יזום לכך שבעלי יהיה יותר עם התינוקת, ואני עם הגדולה. ולאט לאט המצב השתפר, והיום היא אפילו לפעמים אומרת לבעלי שהיא רוצה את אמא. בהצלחה

בקר טוב, מזל טוב !. בעמ' הראשון של הפורום ישנה שאלה ("קנאת אחים") דומה ותשובה מאוןד מפורטת שלי. אנא,קראי אותה בתור התחלה ואם תרצי שאוסיף וארחיב נק' מסויימת,כתבי מה ואשמח לעשות זאת. דרך אגב,אני מאוד מתחברת למה ששרית כתבה לך. מחכה, מור.

מור שלום, קראתי את התשובה המפורטת שלך ואני בהחלט אקח משם רעיונות, סופסוף אני מוצאת משהו מעשי... רציתי בנוסף אם תוכלי להתייחס לעניין השינה המשותפת עם התינוקת. בני הגדול ישן איתנו עד גיל שנתיים בערך ואתמול ניסיתי להזכיר לו את זה ולהסביר לו שהוא היה מתעורר המון פעמים בלילה והיה יונק ועכשו אחותו ישנה איתנו מאותה סיבה וכשהיא קצת תגדל היא תישן איתו בחדר. העניין שהוא רואה אותה ישנה איתי בבוקר ואני בטוחה שזה מאוד קשה לו. אפילו עצם זה שהיא איתנו בחדר. אני מודה שזה מאוד אגואיסטי מצידי כי אני פשוט ישנה תוך כדי הנקה אבל אני כל-כך עייפה... וגם לא ממש מתחשק לי שהוא שוב ישן איתנו במיטה. יש לך איזה רעיון מעניין? תודה רבה

אם ההנקה גוזלת מזמנך, אולי "תשאבי" את החלב לבקבוקים, בהם יאכיל בעלך את הקטנה, ואז תוכלי להתפנות אל בנך.

אצלנו יש 2 ילדים - בן 1.2 ובת 3.5 ובזמן האחרון אחרי שבת חוזרת מגן ילדים ששם היא מתנהגת יפה ומאוד שקטה -לקראת ערב היא מתחילה להתפרץ כאשר היא צועקת כלפי סבתא והורים ובלילה היא מתעוררת פתאום ומתחילה לבכות ולצעוק וקשה להרגיע אותה כי היא איננה מסבירה את עצמה ומה בעיה. ובכלל בבית היא מתנהגת אחרת לגמרי מזה שבגן ילדים. לפעמים היא מרתיבה כתוצאה מבכי. איך להתמודד עם זה?

צהריים טובים, כמו שכתבתי בתשובה להודעתך הקודמת אני מאוד ממליצה לפנות ליעוץ כמה שיותר מוקדם. בשתי ההודעות את מתארת ילדה שכל התנהגותה מעידה על סבל(מקללת,מרביצה,צועקת,מתעוררת בלילות,התקפי בכי וכו') וכל זה כבר בגיל 3.5. מכיוון שלא מדובר כאן בהתנהגות בודדת אלא במשהו רחב ומקיף יותר אני חוזרת שוב על ההמלצה לפנות ליעוץ וכמו שאת רואה כל המתנה רק מחמירה את המצב. בהצלחה.