פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

בתי בת ה-6.5 סובלת מכאבי בטן חוזרים, בבדיקות מקיפות של רופא, בדיקת דם, בדיקת שתן וצואה הסתבר שהכל תקין. מדי פעם מתקשרים אלי מבית הספר שאבוא לקחת את הילדה. ואני כמובן שולחת מישהו שיקח אותה מיכוון שאני עובדת. עלי לציין שברוב הפעמים שהיא חוזרת הביתה מהלימודים לאחר זמן קצר עובר לה הבטן. בעייתי היא שמצד אחד אני מאוד מאמינה לה שכואבת לה הבטן ומצד שני אני לא מבינה למה? וכשאני שואלת אם יש משהו שמציק לה או/ו מפריע לה היא תמיד עונה בשלילה. מה עלי לעשות????????????

צהריים טובים, בהחלט יתכן שכואבת לה הבטן ובהחלט יתכן שהכאב הוא לא תוצאה של בעיה פיזית. גם אם המקור לכאב הוא רגשי,עדיין זה כואב... את כותבת שכשאת שואלת אותה אם משהו מציק היא עונה בשלילה. זה בדר"כ כך,הרי אם היא היתה יכולה לדבר על מה שמציק היא לא היתה "צריכה" את כאבי הבטן,נכון ?. ז"א,יש משהו שמקשה עליה לשוחח על אותו המניע לכאב הבטן. קשה לי מבלי לראות את הילדה להעריך ממה הכאב נובע - יתכן שמדובר ברצון לתשומת לב,יתכן שישנו קושי כלשהו בביה"ס (חברתי,לימודי...),יתכן שיש קצת געגוע ל"להיות קטנה" (היא בכיתה א',נכון ?) וכו'. מה שבטוח,כדאי למצא את הסיבה וללמד אותה לתקשר ללא הצורך במתווכים כדוג' כאב הבטן. אפשר כמובן לפנות ליעוץ ,אבל אם תרצי שננסה למצא כיוון כאן ביחד נסי לספר כמה שיותר על הילדה - האם יש אחים,תכונות,איזו תלמידה היא,מתי התחילו התלונות על כאבי הבטן,מה היה באותו השבוע (גם דברים שלא לגמרי נראים לך קשורים אליה כמו מחלה של אח,מריבה עם הסבתא...),איך היא היתה בגן,איך היתה ההשתלבות בביה"ס,מה היחסים עם המורה,האם היו בזמן האחרון שינויים כלשהם בביה"ס/בבית וכו'. ככל שתוכלי לפרט יותר,אני אוכל יותר להבין כדי לעזור. מור.

בוקר טוב מור, קודם כל אני רוצה להודות לך על היתיחסותיך, שמחתי ליקרוא את מה שכתבת ואנסה למיסור לו עוד מידע בקשר לביתי. ילדתי בת 6.5 והיא הבכורה יש לה אח בן 2.5 כלומר הפרש הגילאים הוא 4 שנים. היחיסים בינהם הם ליסירוגין פעם הם מסתדרים יפה מאוד ורוב הפעמים הם מתווכחים, רבים כל אחד רוצה את שלו וכו'. אנחנו מאוד משתדלים לא להתערב ביניהם כשהם רבים או/ו מתווכחים אלא אם כן זה עובר את גבול הטעם הטוב, ואז אני פשוט לוקחת את הצעצוע שהם רבו אליו ולא נותנת לאף אחד בטענה שאם הם לא יכולים לשחק בזה ביחד אז שאף אחד לא ישחק, (כלומר או ביחד או בכלל לא). במהלך הימים בגן היו לה כאבי בטן לא מרובים. היום אכן היא בכיתה א', והמחנכת שלה אמרה לנו שהיא הסתגלה יפה מאוד ללימודים, אני לא חושבת שיש לה בעיות חברתיות מיכוון שהיא הגיעה לכיתה עם מס' ילדים מהגן שמיתוכם עם 3 חברות מאוד טובות שאחת מהם גרה מולינו (והם מרבות לשחק גם בשעות אחה"צ שבתות, חגים ומתי שאפשר). כמו כן ביתי משתתפת בחוג לגאז פעמיים בשבוע והיא שמחה ומאושרת מהחוג. עלי לציין שלפני תקופה מסויימת היא התלוננה בפני שיש מורה (מחליפה שהיא נמצאת פעם בשבוע למשך שיעור אחד בלבד) שהיא מפחדת מימנה מיכוון שהיא צועקת כל הזמן, כמובן שניסיתי להסביר לה שנכון שלא נעים שצועקים אבל זה גם לא נורא ובעיקר שלא צועקים אליה וגם אם צועקים אליה לא צריך לפחד וכו', במקביל פניתי למורה וסיפרתי לה והיא הבטיחה שהיא תטפל בזה. הדרך שהיא טיפלה בזה לא היה לטעמי מיכוון שהיא הפגישה את ביתי עם המורה הזו והצליחה לשכנע אותה שהיא לא כל כך "מפחידה". בכל מקרה ביתי מספרת שהיא כבר לא פוחדת מימנה. ביתי לומדת בסדר, נכון שיש ימים שבהם היא לא רוצה להכין שיעורים, לא רוצה לעשות הכתבות בבית, לא רוצה לעשות מבדק בחשבון וכו'. עלי לציין שהיא מאוד אוהבת את המחנכת שלה. אני ובעלי הבטחנו לה שאם היא תביא תעודה יפה היא תקבל בובת ברץ (שמאוד רצתה) ואכן בחנוכה שקיבלה תעודה אלכנו וקנינו לה מה שהבטחנו לה. עלי לציין שהיא בכל יום חוזרת לביתם של הורי וגם שם יש לפעמים ויכוחים עם אמא שלי או עם אבא שלי בעיקר על שיעורים אבל לעיתים רחוקות. לסיכום לי ניראה שאכן הכאבי בטן שהיא מתלוננת עליהם הם אכן לתשומת לב (שלדעתי לא חסר לה הרי היא מאוד מפונקת) הבעיה שיש לי היא שאנני יודעת כיצד להגיב כשהיא מתלוננת על כאב הבטן, אני בטוחה שכואב לה רק אנני יודעת להגיב לתופעות אליה וכיצד אני יכולה לעזור לה. אני מקווה שרשמתי לך פרטים שיוכלו לעזור לך לעזור לי בתודה מראש

קראתי את השאלה של מור בקשר לבתה. גם לבתי בעיה דומה. בתי בת שלוש בעברה פגית, המרפאה בעיסוק שלה טוענת שכל ההכרות הראשונית שלה עם גופה היתה מאוד טראומטית וזה מתבטא בין היתר במריטת השיער. רציתי לדעת איך נוכל לעזור לה לצאת מזה? היא מורטת בשינה ובערות.

צהריים טובים, כמו שכתבתי בתשובה לרון,מריטת שיער יכולה להיות דרך של הרגעה עצמית. ממה היא מנסה להרגע ? אין לי מושג כי לא סיפרת דבר על הילדה מעבר להיותה פגית.... לגבי מה שהמרפאה בעיסוק אמרה,אין לי מושג למה הכוונה ולדעתי יהיה נכון לשאול אותה למה היא התכוונה ומה דעתה בעניין (תמיד עדיף לשאול איש מקצוע המכיר את הילד). לגבי מה עושים ? התשובה היא אותה התשובה שנתתי לרון. מור.

בני הוא ילד שני, בן 4 וחצי (אחיו בן 7 וחצי). היום ביקש לצייר בצבעי גואש צייר ואז כעס מאד וצעק בתסכול אני לא מצליח אני צריך דף חדש. ניגשתי ואמרתי שצייר מאד יפה - ככה באמת חשבתי אבל הוא אמר שזה לא נכון, וכשהצעתי לו דף חדש, ישב מתוסכל ולא רצה להמשיך כלל. לאחר שכנוע לקח דף נוסף תוך בכי וחוסר שקט וניסה שוב לצייר, שוב לא הצליח לו והריטואל חזר על עצמו כשבפעם השלישית הלכתי לעיסוקי ואיחלתי לו בהצלחה. לאחר מספר דקות שוב בכה ואמר לאביו שלא מצליח לו - כשהגעתי אליו הוא כבר נרדם בסלון ( שעת צהריים 15:00 - הוא אינו ישן צהריים בד"כ). זוהי דוגמה קיצונית במקצת למה שקורה לו בדרך כלל, חוסר הצלחה, תסכול, זעם, התרחקות מכל עידוד, הסתגרות, מסכנות. ואנחנו... לא יודעים כיצד להגיב.

צהריים טובים, אני חושבת שהוא מנסה לאותת לכם ואתם קצת "מפספסים" את האיתות. אני אנסה להסביר... הרבה פעמים לילדים (במיוחד הצעירים שבהם) קשה לתאר במילים תחושות/רגשות שלהם ולכן הם נוטים לאותת ע"י התנהגות מסויימת. מה עושים עם האיתות שלו ? בדוג' שתארת אפשר כשהוא כועס וצועק שהוא לא הצליח,במקום לענות שהציור יפה,להתייחס לרגש שעומד מאחורי מה שהוא אמר - "אתה כועס כי לא הצלחת..." סביר שהוא יענה משהו שמסביר עוד טיפונת על הכעס (לדוג',כן לא הצליח לי המטוס) ואת יכולה להמשיך - זה מרגיז כשלא מצליחים משהו. הילד - אני שונא כשזה לא יוצא . את - אז מה אתה חושב שכדאי לעשות ? הילד - לעשות ציור חדש. את - אתה רוצה עוד דף ? מה עשינו פה ? 1. שיקפנו לו את מה שהוא מרגיש. 2. נתנו לגיטימציה לרגש שהוא מרגיש מבלי להיות שיפוטיים. 3. נתנו לו להחליט על הפתרון ולקבוע את הקצב. 4. שידרנו לו שאנחנו איתו ואנחנו לא חולקים על דעתו (לעומת מצב שבו אנחנו עונים זה ציור יפה וזה בעצם חולק על דעתו שהציור לא יצא יפה...). 5. נמנענו מעימות. תנסי לחשוב על עצמך במצב כזה שאת ציפית שיצא לך משהו בצורה מסויימת ויצא משהו קרוב אבל לא בדיוק ואת די מעוצבנת מהתוצאה שלא עונה על הציפיות ואז מגיע מישהו מהצד ואומר לך - מה הבעיה זה ממש בסדר. חלקנו היינו מאוד כועסים ואפילו חושבים - מי אתה שתחליט.... כמובן שהדאלוג שהצגתי פה הוא רק דוג' כדי שאפשר יהיה להסביר דרך הפורום ואת יכולה לעשות את השינויים כדי שיתאים לכם. מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון. אני אשמח לשמוע את דעתך, מור. זה כנראה מה שקרה כאן.

שלום מור, תודה על התיחסותך. ההערות שלך מובנות והגיוניות, רק שלפעמים בחיים האמיתיים קשה לבצע. אנחנו ננסה לשקף לו את המצב ונראה איך העניין מתקדם. את מבינה כמובן שההתנהגות הזאת היא חלק ממכלול יותר רחב. יש לו בעיית הגייה לא מבטא ק' וג' והיה חשש גם לבעייה שפתית - חשש אשר הולך ופג עם הזמן. הוא אובחן אצל קלינאית תקשורת אך לא משתף פעולה ולא רוצה להיות אצלה לבד לטיפול בבעיית ההגייה. מכיוון שהוא מתעתד לעלות לגן חובה - או לחטיבה צעירה, אנחנו צריכים "ללחוץ" עליו שילך לקלינאית. דבר שעד עכשיו לא עשיתי כי חשבתי שאי אפשר בכוח - אבל כדי להעלות לו את הבטחון העצמי אצטרך לעשות זאת בדרך כלשהי. אולי את יודעת כיצד. אני לא יודעת אף פעם האם להצביע בפניו על בעיית ההגיה שלו או להתעלם ממנה. הוא מודע לה משום שחבריו וחברי אחיו חוזרים על הטעויות שלו ולועגים לו. אני "מגינה" עליו ואומרת שהוא פשוט לא הוגה את האותיות הללו. פלונטר רציני. אשמח אם תבהירי לי גם את העניין הזה. שוב תודה רבה, אני שמחה שיש עם מי לדבר.

שלום, אני מרגישה מאוד גרוע עם דבר שאני חשה. בתי התחברה לשתי בנות שגרות בקירוב אלינו. שתי הבנות מה שנקרא "חננות" ובתי ממש לא... ויש לי תחושה שהיא התחברה אליהן מחוסר ברירה עקב הקירבה ואילו שאר הבנות המקובלות יותר גרות במרחק רב יותר ובאופן ברור קשה להיפגש איתן יותר. אני לא רוצה שגם לבתי תתפס תוית של חנונית? האם אני גרועה???????? מה לעשות?

בקר טוב, ההודעה מאוד קצרה וחסר לי בה הרבה מידע כדי להבין יותר טוב. אבל אני אנסה בכל זאת... דבר ראשון,אין טעם להרגיש רע בגלל תחושה כזו או אחרת שלך.לכולנו יש תחושות/מחשבות /רגשות נעימים יותר ונעימים פחות,מקובלים יותר ומקובלים פחות. השאלה היא מה עושים עם המחשבות/רגשות/תחושות... לגבי ההגדרה של "חננות" - יש הרבה כאלה שהיו חננות בביה"ס וממש לא מקובלות ולא... והלוואי על כולנו להיות כמבוגרים במקום בהן הן נמצאות היום. מעניין לחשוב מה לך עושה המילה "חננה". סליחה,אבל גם את היית כזו ? ואולי מפחדת בגלל זה שבתך תתוייג ככזו ? או שאולי נורא חשוב לך להתפס כמצליחה/מוצלחת ותיוג של הילדה שלך כחננה קצת יפגע בתדמית ? אני לא יודעת על מה זה נופל אצלך,אבל אני חושבת שכדאי שתבדקי את זה עם עצמך ותדעי לעשות את ההפרדות בינך לבין בתך. מכיוון שכאמור חסר מידע,אני גם לא ממש מצליחה להבין את השאלה - האם השאלה היא מה לעשות כדי שהבת תהיה מקובלת (אם כן,רצוי לתאר אותה,האם בעבר היתה מקובלת או לא,האם היא נהנית עם החברות החננות,האם אי פעם הביעה שביעות או חוסר שביעות רצון ממעמדה החברתי,האם היית מגדירה אותה כילדה חברותית ועוד ועוד) ? או שמא השאלה האם בתור אמא זה בסדר להרגיש כך ? אני חושבת שהנק' הובנה - אם ישנה שאלה ספציפית,אנא מקדי אותה וכתבי תאור שיעזור לי להבין מי האדם עליו נשאלת השאלה. בנתיים,להתראות, מור.

קודם כל, זכותך להרגיש מה שאת רוצה, גם אם רגשותייך אינם מקובלים או "פוליטיקלי קורקט". בקשר לחברותיה ה-"חננות" של בתך, אני לא חושבת שיש לך יותר מדי אפשרויות תגובה שלא יפגעו ברגשותיה של בתך. הרי לא תגידי לה: האם תרצי שאסיע אותך לבית של יעל כי היא יותר מקובלת מדנה ותמר? אני חושבת שאם בתך תרצה להתחבר עם ילדים שגרים רחוק ממנה, היא תפנה אליך. מרחק היא בעיה קלה יחסית. העיקר הוא שהיא נהנית לבלות עם חברותיה, חברים טובים הם נכס יקר.

בני בן 3. לא מוכן להפרד מהחיתול. ניסיתי תחתוני חיתול, ישבנון, סיר ומה לא. אחותו התאומה גמולה כבר חצי שנה. כל בוקר מתעורר רטוב, גרודים וכו'. שאינ מורידה חיתול עושה פשוט במכנסים או על הרצפה. שונא שמחליפים לו. 1. מה לעשות, אולי עזרה חיצונית? 2. האם ללמד לעשות פיפי בישיבה או עמידה?

בקר טוב, יש כאן מס' תשובות שמתייחסות לגמילה כשהמפורטות ביותר נמצאות בעמ' הקודם וניתנו לכותבת בשם חני (מכיוון שישנן כמה הודעות באותו היום והן לא בשרשור מרוכז כדאי לעקוב אחר השעות).אני מציעה שנתחיל מזה שתקראי ואם הן עונות לך על השאלה,נהדר. אם לא,תוסיפי כמה שיותר מידע על הילד ואנסה לחשוב על כיוון נוסף. השאלה לגבי עזרה חיצונית לא ממש מובנית לי. הכוונה האם ללכת לטיפול כלשהו ? מחכה, מור.

תני לו תזמן איך היית מרגישה אם היו מכריחים אותך לעשות משהו שאת לא רוצה? ניסיתם - לא הלך - תניחו לו מעט

מור, שלום ראיתי אותך בטלויזיה אצל סיגל שחמון והיה מאד מעניין... רציתי לשאול אותך שוב לגבי הבעיה שלי עם הילדים של גיסתי וחמי: את יעצת לי לדבר איתם ואת זה אני לא אעשה כי את חמי אי אפשר לשנות וחמותי גם כועסת עליו כשהוא מתחיל להעתעצבן ולצעוק על הילדים וכנראה שאין מה לעשות פשוט הוא ככה. רק אותי זה מרגיז כי הרבה פעמים הבת שלי נפגעת ממנו... בקשר לגיסתי - היא לדעתי לא כל כך מסתדרת עם הילדים שלה, ז"א היא דומה מאד לאבא שלה וגם עם פתיל קצר והיא כל היום רק צועקת וכועסת. בקיצור, רב היום היא מסתובבת עם פרצוף חמוץ ולי אין שום דרך לשנות זאת. בעלי הרבה מדבר איתה ואומר לה שהיא חייבת להפסיק להתעצבן ויותר לשבת עם הילדים, לשחק איתם להקשיב להם אבל לא נראה לי שהיא עושה את זה ולכן לדעתי הם מתנהגים גם כך. אבל מור, בכל זאת לא ענית לי איך אני גורמת לה גם כשהיא איתם , לשים לב למה שקורה סביבה ואם למשל אני קוראת לה או שואלת אותה משהו שתתייחס ולא תתעלם! זה פשוט מדהים איך ההתנהגות שלה משתנה ברגע שהיא איתם. איך אני גורמת לה להקשיב לי. (בבית בד"כ היא נהדרת ועושה מה שאני מבקשת - אנחנו עושים הרבה דברים ביחד, היא משחקת עם אחותה והכל פשוט נפלא. אבל שם - מהומה!) סליחה שוב על הבלבולי מח אבל זה באמת מציק לי ואני פשוט נכנסת לדכאון כשאני יודעת שאנחנו צריכים לנסוע אליהם... שוב תודה על התשובות המענינות אני לומדת מהם הרבה (גם מתשובות אחרות בפורום). חני

בקר טוב, אז אחרי שראית אותי את גם יודעת איך נראה מי שעונה לך.... מכיוון שהפורום מתייחס ליחסי הורים ילדים אני אתמקד בשאלה לגבי ביתך. התשובה מאוד קצרה - גבולות ומשמעת. איך עושים את זה זה כבר יותר קשה... בדיוק כמו שהשגת משמעת בנושאים אחרים והצבת גבולות בנושאים אחרים (דרך אגב יש כאן הרבה תשובות בנושא גבולות,את מוזמנת לקרא אולי הן גם יוכלו לעזור) עשי זאת גם כאן. אפשר להגיד לילדה באסרטיביות - אמנם יש שם הרבה אנשים ורעש ולפעמים קצת בלאגן אבל עדיין כשאני אומרת לך משהו אני מצפה שתתיחסי. וכמובן ליישם גם בשטח,שוב כמו בנושאים אחרים. הנק' היא שיש לי הרגשה שאת או קצת מבינה את חוסר המשמעת שלה בסטואציה "המבולגנת" הזו,או קצת מזדהה איתה או משדרת מסרים סותרים וילדים הם נהדרים בלזהות מצבים רגשיים ולהגיב כמו שבא להם. יתכן שהיא מזהה איזו תחושה שלך (או מאלה שהעלתי או משהו אחר.רק את יכולה לדעת איזו רגש/תחושה מתעוררת בך שם) ולכן מתנהגת שונה ממה שבבית. אז מה לעשות : 1. לבדוק עם עצמך מה מתעורר בך בביקור הזה ולמה את "הופכת " (עצבנית/רגישה/חסרת מנוחה...) ואז איך זה משפיע על הקשר עם הילדה. ולמה קשה לך דווקא שם להשיג משמעת (הכוונה לא לדברים טכניים - צעקות,רעש,בלגן אלא לרגש שמקשה). או... 2. להחליט שזה ממש לא נורא שפעם בשבוע/שבועיים היא קצת "מאבדת כיוון" ופחות להעיר לה. בהרבה משפ' הסטואציה של להיות עם/אצל הסבים מעוררת הרבה רגשות/מתחים ומשם גם שינוי התנהגותי (גם אצל הילדים וגם אצל ההורים). השאלה אם שווה להלחם על זה או לוותר ? מקווה שנתתי כיוון למחשבה, מור.

ביתי בת שנה ועשרה חודשים ילדה בוגרת ומפותחת שכלית לגילה, מאוד קשורה לאביה מאז ומתמיד אך עד עתה היחס אלינו היה דיי שווה. לאחרונה היא מאוד קיצונית כלפי , כאשר אנחנו לבד אז הכל מתנהל כשורה והיא מבקשת את מלוא תשומת הלב שלי ואולם מהרגע שאביה מגיע הביתה מהעבודה, אני בשבילה כבר לא קיימת, היא לא רוצה לשחק איתי, היא לא רוצה שאני אקלח אותה, או אאכיל אותה ואפילו לנשק ולחבק היא לא מסכימה ויותר מזה, אם אני מתקרבת לאזור שבו היא ואביה נמצאים היא אומרת לי "זוזי אמא" ואפילו משתמשת בתנועות ידיים לסלק אותי מהאזור. לעיתים אני די נפגעת ואפילו מגיעה לבכי. חשוב לציין כי אני מאוד משקיעה בזמן איכות וביחסים שלי איתה ואני אפילו יותר סבלנית כלפיה מאשר אביה בכל מיני התנהגויות בלתי רצויות. השאלה היא איך להתנהג, האם להסביר לה שהעניין פוגע בי או שעדיף להתעלם ע"מ לא להראות שזו הנקודה החלשה כדי שהיא לא תמשיך ו"תשתמש" בה בעתיד. ייעצו לי בבקשה. תודה מראש.

בקר טוב, אני קוראת שוב ושוב את ההודעה שלך ומנסה להחליט מאיפה להתחיל... זה נהדר שיש לילדה קשר קרוב איתך וזה נהדר שיש לה קשר קרוב עם אביה. אני בהחלט יכולה להבין את הילדה שאחרי מס' שעות איתך,כשאביה מגיעה היא רוצה להיות רק איתו. לא כי לא טוב לה איתך או כי אבא יותר טוב אלא כי היא היתה כבר עם אמא ועכשיו היא רוצה גם עם אבא. זו לא תחרות וזה שהיא אוהבת וקרובה לאבא לא בא ע"ח זה שהיא אוהבת את אמא.זה גם וגם וזה נהדר לילד אם ההורים מאפשרים לו את זה. אני חושבת שזו תהיה טעות גדולה ומצערת להעמיד את זה כתחרות ("ואני אפילו יותר סבלנית כלפיה מאשר אביה בכל מיני התנהגויות בלתי רצויות"),או כדרך למדידת אהבה. תראי בזה את הצד היפה,את זה שהצלחתם להגיע למשהו שכ"כ הרבה הורים שואפים אליו ולא תמיד מצליחים להגשים - ילד שיש לו קשר קרוב עם שני הוריו. כיוון אחר שעולה מההודעה הוא (ולדעתי הוא הקריטי יותר) מאיפה מגיעה התחושה שאת מתארת ? איך את תופסת קשר בין אם לבת ? על איזה צורך שלך הקשר הזה אמור לענות וכו'.כדאי היה לברר את השאלות האלה בהקדם כי התחושה שלי שעלולות להיות לך ציפיות מהקשר שיתכן שלא יתגשמו ואולי אפילו קצת יחבלו בו... לגבי השאלה אם להסזביר לילדה - היא בת שנה ועשר,גם אם היא בוגרת,מפותחת... זה לא הזמן להסברים. בנוסף,גם אם היא היתה גדולה בשש שנים אני חושבת שזו טעות להגיד לה דבר כזה כי כל מה שנשאר לה לעשות זה לצמצם את הקשר עם אביה כדי שאת תרגישי טוב... את בטוחה שזה המסר שאת רוצה להעביר לה ? זה יהיה חבל מאוד להעמיד אותה במצב שבו היא צריכה לבחור בין אבא לאמא ו/או לדעת שזה שהיא בקשר טוב אם אחד מההורים פוגע בצד השני. לגבי נק' חלשות שבהן היא "תשתמש" בעתיד - מנסיוני ילד שלא ניצלו אצלו חלקים רגישים לא מנצל חולשות/קשיים.. של אחרים.אבל זה כבר נושא אחר. אני נורא נורא ממליצה לך לעשות הרבה עבודה עם עצמך לגבי מהי אמהות עבורך,ללמוד להבחין בין הצורך שלך לזה של הילדה,לברר עם עצמך מה זה להיות במקום ראשון לעומת להיות במקום שני,מה הציפיות שלך מהילדה וכו'. ככל שתוכלי לזהות מה קורה לך בקשר בינכן,כך הקשר יהיה קרוב ונעים יותר (אני לא מדברת דווקא על עכשיו אלא גם על השנים הבאות ואפילו אלה הדי רחוקות).אפשר לעבוד על כל הנושאים האלה לבד או בעזרת קבוצות המתמקדות בהכרות עצמית ותפיסת האמהות. מקווה שהצלחת להתחבר למשהו ממה שכתבתי. שיהיה הרבה בהצלחה והרבה שנים של קשר קרוב לילדה עם שני הוריה, מור.

שלום רב, בני, בן 10 - ילד לתפארת: בריא, חכם, יפה ובקיצור ילד טוב (עד כמה שאני יכול להיות אובייקטיבי). מה שכן - הוא מאוד-מאוד רגיש. כל עוד והעניינים מתנהלים כשורה (שזה קורה רב הזמן) - הכל טוב ויפה. הילד מרוצה ושמח. אבל מה, מספיק להאיר לו על דבר קטן כלשהו - עיניו מתמלאות דמעה וזהו, אין עם מי לדבר... חשוב לציין, אנחנו לא נוהגים להרים עליו קול, כך שעל פניו אין לו שום סיבה לבכות ובכל זאת... זה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. פנינו ליועצת הפסיכולוגית בבית ספרו של הבן שלנו. נאמר לנו שאנחנו לא צריכים לדאוג - ילד טוב, אך קצת רגיש (ממש חידוש מרענן). צריך לתת לו יותר חיזוקים... הילד מקבל כל החום, האהבה, החיזוקים שאפשר. אבל מה לעשות, אם ההורה לא יכול להסכים עם כל דבר שהילד עושה. לדוגמה: הוא לא הבין היטב את התרגיל במתמטיקה ולכן התוצאה הייתה לא נכונה. ניסיון שלנו להסביר לו את התרגיל נגמר בבכי. מה עושים? איך להתנהג איתו? האם כדאי להתחיל לצעוק עליו כדי לחסן? הרי שהחיים האמיתיים הם לא חממה. יהיו בדרכו הרבה דברים טובים, אבל יהיו גם מצבים כאלה שצריך יהיה לדעת לענות ולהתנהג כמו גבר ולא סמרטוט.

בקר טוב, כמה דברים : 1. קצת על חיזוקים - חום ואהבה לא באים כתחליף לחיזוק וזה גם לא מילה נרדפת.מה ז"א ? אני יכולה מאוד לאהוב אותך אבל לא לתת לך חיזוקים אלא להפך לבקר אותך,להעיר לך הרבה,"לתקן" אותך וכו'. יש הרבה הורים שנותנים חיזוק בצורה הבאה - "אתה ילד כ"כ חכם,אז איך עשית כזאת שטות נוראית במבחן... " זה לא חיזוק !. חיזוק מגיע מתוך אמונה של ההורה בכוח של הילד,ביכולת שלו. הוא לא מגיע עם "אבל" (אתה ילד חכם ונחמד אבל מתנהג מתחת לכל ביקורת.זה לא חיזוק...),הוא מופרד מכל החלקים הלא נעימים והביקורתיים שיש לנו להגיד לילד (וכן בהחלט מותר להגיד גם דברים לא הכי נעימים לילד,תכף נגיע לזה...). דוג' לחיזוק - ילד ניגש כדי שיפתרו לו בעיה שצצה.ההורה במקום צ'יק צ'ק לפתור,יושב עם הילד ומשדר (מילולית ובלתי מילולית) לו שהוא מאוד מאמין ביכולת של הילד להתמודד עם הבעיה. הוא מלווה את הילד,שוקל איתו אלטרנטיבות,עושה איתו תהליך של קבלת החלטות וכו' אבל נותן לילד להוביל את התהליך מתוך אמונה שהוא באמת מסוגל. חיזוק הוא לא מחמאה שנזרקת לחלל האויר כמו - אתה נהדר,ילד יפה וכו'... אני לא מכירה את המשפ' ולכן קשה לי להעריך עד כמה מתקיימים הדברים שכתבתי עד כאן. כדאי לך לקחת יום לדוג' ולבדוק עם עצמך האם חיזקת או החמאת ואם חיזקת איך ?. על מנת להעלות לילד את הדימוי העצמי,את יכולת ההתמודדות שלו עם הסביבה ועם מצבי תסכול בהחלט יש צורך לחזק אותו ולשדר לו שהוא יכול לסמוך על עצמו כי יש לו היכולות והכוחות. 2. " ההורה לא יכול להסכים עם כל דבר שהילד עושה" - בהחלט מסכימה !. השאלה היא איך ההורה מביע את אי הסכמתו.האם הוא מעיר ספציפית על משהו ממוקד או שמא מעלה פתאום את כל מה שהוא צבר בשבועיים האחרונים והתאפק... האם הוא מסביר לילד לא רק מה היה לא בסדר אלא מה מצופה ממנו שיעשה במקום (לא רק להגיד מה אני לא רוצה שתעשה אלא גם מה כן במקום. לעיתים זה לא ברור לילדים כמו שלנטו המבוגרים זה נראה כ"כ ברור)... האם ההערה מגיעה ממקום של להצביע על דפקט נוסף או כדי לתקן ולשפר... כמה הערות יש ביום... מה כמות החיזוקים לעומת כמות ההערות (שוב,דגש על חיזוק לא על מחמאה ולא על חיזוק שמגיע כהקדמה לנזיפה..) וכן הלאה. 3. לא כדאי להתחיל לצעוק עליו !!! ממש לא. לא משיגים בטחון עצמי ע"י זה שצועקים על מישהו. אולי משיגים אגרסביות ותסכול אבל לא נראה לי שזו המטרה שלך. להפך,כדאי לתקשר בצורה כמה שיותר מכבדת,לא צינית,לא מעליבה. 4. אם מתקיימים (או מתחילים להתקיים) החיזוקים,אפשר באופן מדוד וכמעט בלתי מורגש להתחיל לתת לו להתמודד עם תסכול.ז"א,לתת לו להתמודד עם דברים שטיפה קשים לו ולעודד אותו לנסות.מותר לו לבכות ולכעוס אבל אף אחד לא יעשה במקומו,הוא צריך לנסות שוב עד שיצליח.במקביל כמובן לשדר שאתה מאמין שהוא מסוגל. חשוב שהמטלות "המתסכלות" יהיו ברמת קושי עולה. להתחיל ממאוד מאוד נמוך ולעודד הרבה. מקווה שקיבלת כיוונים לחשיבה. אשמח לשמוע האם משהו מזה מדבר אלייך, מור.

תודה רבה על ההיענות המהירה! וכעת לעצם העניין. האמת היא, שכפי שאני מבחין, רב הדברים שציינת בתשובתך מתקיימים כבר היום (יותר נכון זה תמיד היה כך). החיזוקים בד"כ לא באו עם "אבל" וכאשר נאמרו, אז זה לא נאמרו סתם, אלא מאמונה שהדבר הוא באמת נכון. לרוב, לא היינו פותרים בעיות של הילד ללא ניסיון לשתף אותו בפתרון וכד'. יכול להיות שכמותית לא עשינו מספיק בכל נושא הנ"ל. לא יודע... האמת היא שמאוד הייתי רוצה לראות את תגובות של ההורים שנתקלו בבעיה דומה ואיך הם הצליחו לפתור אותה. דרך אגב, איני ראוה את המצב כבעיה רצינית מאוד. אני די מאמין שלזמן יש כאן חשיבות רבה - הילד יתבגר וישתנה. או, אולי, ייכלא לסיטואציה כזאת שתדרוש ממנו לפעול בביטחון שכרגע אין לו (כך זה קרה עם הבת הבכורה שלנו).

אם אתה ואשתך מספקים לבנכם אווירה משפחתית חמה ותומכת, מבלים אתו זמן איכות וקשובים לצרכיו, ואם בבית הספר המורים נחמדים ויש לו חברים טובים- אפילו קצת, בכלל, אם בדרך כלל הוא ילד שמח, אז אני חושבת שכמעט הכל בסדר, והרי אף פעם לא הכל בסדר. כל אחד מתקשה במשהו, אחד ביישן, אחד הולך תמיד אחרי העדר ולאחר אין "עור של פיל". אם בנך רגיש, אז הוא רגיש וזהו. עוד לא שמעתי שצעקות עזרו למישהו, ועד שאני לא אשמע אני לא אשתכנע. נכון, החיים הם לא חממה, אבל האם רוב הזמן בנך מסתדר עמם? אם כן, אושרו. אם הוא מוכן, שיגלה לי איך הוא עושה זאת.

בעקבות מצב יחסים מעורער ביני ובין בעלי (אנחנו בטיפול זוגי) ובעיקר בעקבות משפט של בעלי לבן שלנו - "אבא הולך לגור בבית אחר וכו...", בני הגדול בן 3 החל בנסיגה מגמילה מחיתולים בלילה, הוא גמול מגיל שנתיים ו-4 חודשים ולאחרונה החל לעשות פיפי במיטה החזרתי לו את החיתול בלילה, אבל לפעמים הוא קם יבש ושואל אותי בשביל מה שמתי לו את החיתול, אבל הוא ממשיך לעשות פיפי בלי להרגיש , הוא אפילו לא מתעורר מזה לפעמים ,ולפעמים הוא מתעורר מזה מה את מציעה לעשות

בקר טוב, מה אנ י מציעה לעשות... 1. כחלק מהטיפול הזוגי,לבקש שתהיה גם התייחסות לגבי היחסים שלכם עם הילד. דהיינו,מה אומרים ומה לא,איך אומרים,קבלת מידע על התהליך הרגשי שהילד עובר וכן הלאה. איני יודעת באיזה הקשר בעלך אמר את מה שאמר אבל אני חייבת לציין שזה לא נשמע טוב... .לכן יש צורך להביא את העניין גם למסגרת הטיפול. 2. באפן כללי רצוי לא להחזיר טיטול לאחר שהורדתם אותו.יש בזה מן מסר של נכשלת. כמו שכתבת בנך גמול מגיל צעיר ויתכן שהרגרסיה מגיעה כתוצאה מלחץ רגשי,לכן העניין הוא לא כן או לא טיטול אלא לנסות להקל עליו רגשית. גם את זה כדאי להעלות בטיפול ולקבל יעוץ ע"י המטפל או לפנות בעניין לגורם מטפל נוסף שיתמקד בחלק של הילד. בנתיים עד שמחליטים מה ואיך לעשות איתו רגשית,כאמור אני ממליצה להמשיך ללא טיטול (דרך אגב גם ילדים שלא חווים לחץ רגשי לעיתים בגילאים האלה מרטיבים מדי פעם במיטה,זה נורמלי....),להמעיט בשתיה לפני השינה ולשקול לקחת אותו לשרותים מיוזמתכם פעם אחת בלילה. במקביל להמשיך לחזק אותו,לא לגעור בו,לא לנהל שיחות. להחליף את המצעים וזהו.אם הוא מעלה את הנושא להגיד - זה לא נורא,קורה. בהצלחה, מור.

קודם כל תודה על ההיענות הבעיה היא, שהוא נרדם עם בקבוק מים בלילה, ואחרת הוא לא נרדם מצד שני כבר עברנו את השלב של הענין של "נכשלת" , וכנראה שאת צודקת כי הוא לא מעוניין ללבוש את החיתול, וכשהוא נרדם אז אני שמה לו, ובבוקר הוא מתעורר ופשוט מוריד אותו. העניין הוא גם, שניסיתי ללא החיתול, אבל בגלל שחורף עכשיו, אז כל המצעים כולל שמיכת הפוך (של גדולים) נרטבת וזה סיפור שחזר על עצמו כל לילה , לא נשאר לי שמיכות לכסותו , אני רוצה לקוות שלא אצטרך לחכות עד הקיץ לסיום התהליך הזה, אבל אם כן, בקיץ לא תהיה בעיה כזו , מצד אחר, ההרגשה של הילד שכל לילה המיטה נרטבת, גם לא עושה לו טוב, ואף תורמת לתחושת ההחמצה והכשלון , הלא כן ? לגבי לקחת אותו באמצע הלילה לשירותים, אין לי בעיה לעשות זאת, אך קראתי מחקרים שהשליטה על השרירים הנ"ל עוברת לידי ההורים, מה שאומר שלטווח ארוך זה גרוע, כי הילד לא לומד לשלוט וזה יכול להאריך את זמן הגמילה לגיל מאוחר מאוד.

שלום לך! יש לי 2 ילדים. הילד הבכור בן 4.5. ילד מאוד נבון וחכם, אך מצד שני נוטה המון לבכות, מתעצבן בקלות ומה שהכי מעצבן - לא מקשיב לאף אחד. צריך כמה פעמים לבקש ממנו עד ששם לב שמדברים אליו. בעיה זו היתה קיימת אצלו בגיל צעיר יותר, אך עברה עם הזמן, וחזרה על עצמה כאשר נולד אחיו לפני שנה. הוא נמצא במסגרת גן חובה, וגם הגננת שמה לב לבכי המתמיד שלו. היא גם סיפרה כי יש לו בעיה לשבת לריכוז עם כל הילדים. הוא מאוד מפוזר. התחלנו איתו טיפול בהתפתחות הילד בגלל בעיה מוטורית (לא מחזיר נכון עפרון ולא אוהב לצבוע). חוץ מזה מאוד מפותח מבחינה שכלית. ביקשתי שיתנו לי אבחון של רופא התפתחותי ובמקביל בגן הציעו לי אבחון פסיכולוגי כדי להכניס אותו לתכנית שילוב. מה אני יכולה לעשות בבית כדי לעזור לו? כיצד לגרום לו להקשיב לי ולאחרים? מאוד מודאגת ואודה על תשובתכם.

לאנה היקרה שלום רב שמי מירי ואני אמא ל2 ילדים לפני כשנה הגננת של בני כיום בן 6 הייתה את אותה הבעייה ואף יותר חמורה אני הלכתי לפסכולגית בלי הילד כדי לקבל כלים להתמודד ואני כיום מרוצה כי היום הוא מס' אחד בגן ברמה מבצע אחת לשבוע פרויקט במרכז מדע. וזה פשוט כי בבית נתנו לו חממה לא פינוק סתמי אלה להפסיק קודם כל להעיר כי אם בגן מעירים הילד פשוט מתוסכל וכתוצאה מזה מקבלים ילד שמחפש דרכים לקבל תשומת לב בדרך לא רצויה אז קודם אנו צרכים לבדוק את עצמנו כי הוא ילד שבא לעולם ללא הוראות הפעלה והכי חשוב להיות איתו והמון סבלנות זה לא ביום רואים שינוי אבל יהיה אני בטוחה ולא להתייחס תמיד לערות הגננת להפנים לבצע בדרך שנראת לך

בקר טוב, ממה שכתבת אני מבינה שמעורבים בעניין אנשי מקצוע המכירים את הילד (או לפחות יכירו אותו בזמן הקרוב) ולכן הדבר הנכון ביותר לעשות הוא להתייעץ איתם. לכל גן עירוני יש פסיכולוג מלווה וסביר שהוא מכיר את הילד. אפשר לקבוע שיחה עם הפסיכולוג דרך הגננת או דרך השרות הפסיכולוגי העירוני. בשיחה עם הפסיכולוג העלי את שאלתך ובקשי ממנו כלים שיעזרו לך להתמודד עם הילד. בהצלחה, מור.

יכול להיות שאתם - בבית ובגן מלחיצים אותו?

לרופא נירולוג שלום רב. רציתי לדעת שאף פעם לא ידעתי שיש לי בעיות קשב וריכוז. תמיד חשבתי שיש לי בעיה אחרת שקולטת את הדברים דוגמא: משוחחת בטלפון ורק אחרי שהשיחה נותקה אני ניזכרת שדיברתי לא כמו כולם. ולא כמו שצריך להיות. החשיבה שלי באה יותר מאוחר. ואני בזמן האחרון רק גיליתי שיתכן שיש לי בעית קשב וריכוז. איך אני יכולה לעזור לעצמי לטפל .או להבכן למרות שכסף לטיפולים אין לי. כי אני לא עובדת ויש לי דלקת פרקים. והמצב הנפשי שלי לא טוב. תודה רבה אשמח לקבל תשובה . אני מאוד מעונינת לעזור לעצמי להישתקם ולהתחיל לתפקד כמו שצריך. כי גם בבית בסדר וניקיון מפריע לי לתפקד. קופצת מנושא לנושא מחכה תשובה מתיושה********

שלום אני סובלת מאד בחודשים האחרונים מהתנהגויות אלימות מצד בני בן ה-3 וחצי. הבן הוא הבכור, נולד לאחר 4 שנות נישואין, והוא זכה למלוא תשומת הלב מקרב כל בני המשפחה המורחבת. ואז כשהיה בן 2 נולדה לו אחות. הוא התחיל לשנות התנהגות - אבל לאט לאט מבלי שנשים לב לכך-. ואז לפני כשישה חודשים הוא נכנס לגן, וכאן התחילו הבעיות: 1. הוא מסרב בתוקף ללכת לגן בבקר ( בתחילת שנת הלימודים הוא התלהב דווקא מהלימודים בגן). כל בקר הוא מונח באוטו ובוכה וצורח עד שמגיעים לגן. ואז שם הוא מסתדר. 2. תמיד הוא מכה את אחותו בת השנה בלי שום סיבה, כל הזמן הוא נותן לה מכות, והדבר המגעיל ביותר זה שהוא כל הזמן אומר לנו שהוא שונא אותה! אפילו הוא מדבר לעיתים עם עצמו בקול רם ואומר שהוא לא אוהב את אחותו! 3. בתקופה האחרונה הוא התחיל לקלל אותי ואת אבא שלו, בקללות כמו " יא טמבל, מנוול (ת), מסריח(ה), חזיר(ה), מרושע(ת)..." וכל מיני קללות. 4. לפני יומיים הגננת התחילה להתלוננן מאלימות מילולית וגופנית שהוא מפגין כלפי הילדים בגן. והיא שמה לב במיוחד למשפט שהוא אומר כל הזמן " אני שונא את כל הילדים"! " אני רוצה לשרוק אותם אל הדגים כדי שיאכלו אותם". 5. הילד גם הפך להיות עצבני מאד, צורח ובוכה ללא כל סיבה. 6. הוא מעדיף לא לבקר אצל קרובים, ומעדיף להיות לבד בבית. - אני מדגישה כי כל התופעות הנ"ל התחילו להופיע לאחרונה.. אבל אני כ"כ מודאגת לעתידו של ילדי. - מה יש להציע לי לעשות? - האם דבר שה אינו מסוכן? - האם לפנות לפסיכולוג?

מור כתבה למטה שהיא תתייחס לשאלות בשישי שבת. היא עושה את זה בהתנדבות וקצת סבלנות לא תזיק.

אני מאד מודה לך, אני פשוט חדשה כאן ולא שמתי לב להודעה שהזכרת.

רציתי להוסיף שהילד כמעט ניתק כל קשר איתי, והוא רוצה שנקרא לו " אם החתול", מפני שישנו חתול שחי בסביבת הבית והוא כ"כ אוהב אותו. הדבר המביך שהוא התחיל לקלל אותי גם בפני אורחים או אנשים ברחוב...

שבת שלום, מדובר בהתנהגות שאינה מתאימה לגילו ומעלה תהיות רבות. נראה שהוא מביע כעס רב כלפיכם ומההודעה שלך קצת קשה להבין על מה אבל מה שבטוח שחובה לברר את העניין וכדאי כמה שיותר מהר. לכן אני ממליצה לפנות לאיש מקצוע העובד בתחום יחסי הורים ילדים - עובד סוציאלי,פסיכולוג... לברור וטיפול. בהצלחה, מור.

בוקר טוב מור, אנחנו משפחה מורכבת. לבעלי יש בן מנישואין קודמים בן 6, ההורים נפרדו כאשר הילד היה בערך בן שנתיים ולי ולבעלי יש תאומות בנות עשרה חודשים. השאלה שלי היא בנוגע לבן של בעלי, שכמובן חי עם אמא שלו. אנחנו רואים על הילד ושומעים ממנו דברים שמעידים על הזנחה, התעללות רגשית ואולי גם פיזית. הילד הוא ילד חצוי. הוא חי עם אמא שלו, עם סבתו ועם בנה בן ה- 18, רואה את אבא שלו בסופי שבוע. פעם בשבועיים הוא גם ישן אצלינו את הסופשבוע. הילד מספר שלא טוב לו בבית, הוא לא רוצה לגור עם הסבתא, כל הזמן יש שם צעקות ומריבות בין כולם ונמאס לו. הוא גם מספר שהאמא מרביצה לו בידיים, בטוסיק ובלחיים. הוא כל הזמן מציין כמה טוב לו אצלינו כי לא מרביצים לו ואצלינו אין צעקות ואין מריבות. מה שאנחנו רואים זאת פשוט הזנחה. הילד מגיע אלינו תמיד עם ציפורניים ארוכות ושחורות שאני גוזרת לו, לא מסופר ולא מסורק, עם בגדים מלוכלכים שבעינינו גם לא מתאימים לילד בגילו. הוא לבוש כל הזמן בטרינינגים עלובים. נראה כמו מסכן, בעיני ובהתאם לכך גם הבטחון העצמי שלו שואף לאפס. הילד מרביץ בבית ספר, הוא כבר הושעה פעם אחת ליום וביום אחר פשוט התקשרו לאמא וביקשו ממנה לבוא ולקחת את הילד מבית הספר או לחילופין להישאר עימו עד סוף יום הלימודים. בעלי הלך למנהלת באותו היום ובירר את העניין ומסתבר שהילד בכלל לא אשם בארוע שהתרחש שם, הילדים שיחקו כולם, השתוללו ואחד מהם קיבל מכה והבן של בעלי נפל קורבן לכל הארוע. וזה לא הארוע היחידי. אנחנו מסיקים מכך שבבית הספר כבר שמו עליו תוית.בכל מקום הוא אשם, לא משנה אם זה בטעות, בלי כוונה או במקרה או בכלל ילד אחר התחיל את המהומה. כמובן שבחלק מהמקרים הוא גם באמת אשם, וכששואלים אותו על כך, מה היה ולמה הוא הרביץ הוא עונה שהוא לא זוכר, לא יודע ובכלל שכח. כשהילד אצלינו הוא לבוש יפה, מסודר, ואנחנו גם משתדלים לספר אותו בהתאם ליכולת ולתנאים כשאפשר. השאלה היא בשם בעלי - מה הוא יכול לעשות כדי למנוע את ההזנחה ולהפסיק אותה וכמובן גם את המכות הפיזיות ? כל ניסיון לדבר עם האמא נתקל בדלת חסומה, היא פשוט אטומה, מתקיפה, צועקת ועוברת מנושא לנושא כדי להתחמק מכל דיון רציני בענין שישפר את מצבו של הילד. אנחנו מודאגים מאוד ובעלי רוצה לעשות משהו אבל לא יודע מה. נשמח לכל עצה.

שבת שלום, אני בהחלט מבינה את דאגתו של בעלך לבנו,אך חשוב לא להפגינה מול הילד. בהרבה מקרים ילדים של הורים גרושים מוצאים את עצמם "תקועים" בין אבא ואמא וגם אם הדבר נעשה בתום לב ומתוך דאגה כנה לילד,זה לא תורם לו.לכן חשוב לא "לתחקר" את הילד על איך אמא מתנהגת אלייך כש...,מה היא נותנת לך לאכל...,מי קנה לך את החולצה הזאת... וכו'. כמובן שאין טעם גם להשמיץ או לבקר את תפקוד האם באוזני הילד. עם זאת,בהחלט אפשר לבדוק את החשדות יותר לעומק. במידה שנעשה בזמן הגרושים תסקיר ע"י פקידת סעד לסדרי דין,רצוי לפנות אליה ולשאול בעצתה. במידה שלא,אפשר לפנות ליועצת ביה"ס,לבקש את התרשמותה והתערבותה במידת הצורך. בהצלחה, מור.

שלום בתי ובן דודה בני העשר נוהגים מדי פעם כשאך אחד לא שם לב להתגפף ולהתחכך. חוץ מהאפרות לא להשאיר אותם לבד וההסבר שאף אחד לא נוגע להם בגוף מלבד עצמם מה אפשר לעשות? האם זה טבעי? האם הפניקה מוצדקת? מה לעשות כדי לא לקבע להם בעיות מיניות בעתיד??? תודה

שבת שלום, קצת קשה לי להבין מפה למה בדיוק הכוונה ב"להתגפף ולהתחכך",אבל אם מדובר בהתנהגות בעלת אופי מיני אפשר בהחלט לשים את הגבול ולהסביר שהדבר לא מקובל עלייך. אין צורך להכנס לפניקה אבל בהחלט להסביר שהם לא בגיל המתאים. חשוב לשדר מסר שהוא לא היסטרי ולא מלחיץ אבל ברור. כדאי לא לבא ולהגיד את זה כהנחתה אלא לשוחח עם בתך,להגיד ששמת לב לזה ולשאול אותה שאלות כמו - מי יוזם את ההתנהגות,האם זה נעים לה, האם עוד ילדים בסביבתה נוהגים כך וכן הלאה במטרה להבין על איזה צורך עונה לה ההתנהגות הנ"ל.במהלך השיחה לשאול כמה שפחות ולהקשיב כמה שיותר. בסוף השיחה,כשתקבלי קצת יותר מידע לגבי המניע והדרך שבה היא תופסת את ההתנהגות,תסבירי שלך זה מפריע ואת מבקשת להפסיק (או שתמצאו ביחד התנהגות חליפית שתהיה מקובלת על שתיכן). במידה שההתנהגות אינה מפסיקה אפשר לפנות באפן אנונימי לקו החם לברור התנהגויות מיניות חריגות מתחת לגיל 12 - 6477898 -03. מור.

שלום אני סובלת מאד בחודשים האחרונים מהתנהגויות אלימות מצד בני בן ה-3 וחצי. הבן הוא הבכור, נולד לאחר 4 שנות נישואין, והוא זכה למלוא תשומת הלב מקרב כל בני המשפחה המורחבת. ואז כשהיה בן 2 נולדה לו אחות. הוא התחיל לשנות התנהגות - אבל לאט לאט מבלי שנשים לב לכך-. ואז לפני כשישה חודשים הוא נכנס לגן, וכאן התחילו הבעיות: 1. הוא מסרב בתוקף ללכת לגן בבקר ( בתחילת שנת הלימודים הוא התלהב דווקא מהלימודים בגן). כל בקר הוא מונח באוטו ובוכה וצורח עד שמגיעים לגן. ואז שם הוא מסתדר. 2. תמיד הוא מכה את אחותו בת השנה בלי שום סיבה, כל הזמן הוא נותן לה מכות, והדבר המגעיל ביותר זה שהוא כל הזמן אומר לנו שהוא שונא אותה! אפילו הוא מדבר לעיתים עם עצמו בקול רם ואומר שהוא לא אוהב את אחותו! 3. בתקופה האחרונה הוא התחיל לקלל אותי ואת אבא שלו, בקללות כמו " יא טמבל, מנוול (ת), מסריח(ה), חזיר(ה), מרושע(ת)..." וכל מיני קללות. 4. לפני יומיים הגננת התחילה להתלוננן מאלימות מילולית וגופנית שהוא מפגין כלפי הילדים בגן. והיא שמה לב במיוחד למשפט שהוא אומר כל הזמן " אני שונא את כל הילדים"! " אני רוצה לשרוק אותם אל הדגים כדי שיאכלו אותם". 5. הילד גם הפך להיות עצבני מאד, צורח ובוכה ללא כל סיבה. 6. הוא מעדיף לא לבקר אצל קרובים, ומעדיף להיות לבד בבית. - אני מדגישה כי כל התופעות הנ"ל התחילו להופיע לאחרונה.. אבל אני כ"כ מודאגת לעתידו של ילדי. - מה יש להציע לי לעשות? - האם דבר שה אינו מסוכן? - האם לפנות לפסיכולוג? המודאגת

למה את בדיוק מחכה??? קדימה לבדוק טוב טוב מה קורה בגן..... חשבת אולי לנסות לדבר עם הילד או לקחת אותו לפסיכולוג.... טפלי בבן שלך!!

מור שלום, ראשית תודה על תגובתך, היא פיתחה כיווני מחשבה וחיזקה את ידיי. חשבתי על כך, לא נראה לי שהיא משהו מעבר, אבל גם מודרכת זה אומר המון, והיא בהחלט משמעותית לי (וכך נראה לי שגם אני לה) אם לזה התכוונת. שוחחתי עם המדריכים אודותיה, לצערי בגלל חלקיות המשר ה שלי לא יוצא לי להפגש עם העו"ס, על אף שהייתי שמחה אם זה היה מתאפשר. החלטנו שצריך לאמת אותה (מלשון אמת, לא עימות), השאלה איך... כנראה שאני אעיר לה נקודתית ואראה לה שאני שמה לב. אני חושבת (ואלי גם מקווה) שהזלזול בא ממקום שקשה להל להודות שהיא נקשרה, ופחות ממקום של חוסר הערכה. בימים האחרונים אני מאד מקפידה איתה על גבולות ומשמעת, ואני מרגישה שזה טוב ותורם לקשר. אתמול היא אף קבלה צ'ופר על התנהגות טובה ויצאנו לבד לפיצה.. זה היה מעולה, ב"ה. לעניות דעתי והבנתי הבלתי קובעת, היא מחפשת שיתפסו אותה, האי מפחדת העצמה... ומכו שאמרת מחפשת כל הזמן עד כמה יכילו אותה. תודה על העזרה וההקשבה (הווירטואלית), ואם זה בסדר אני אשמח להפנות לכאן עוד שאלות בעתיד מחיי הפנימייה... סוג של הורים וילדים, כי המדריכים הם באמת דמוות הוריות עבור הנערות.

היי, שמחתי להקשיב .... דרך אגב,דעתך בהחלט קובעת. וכן,את תמיד מוזמנת לפה. בהצלחה, מור.

שלום. יש לי חלוקי דעות עם אישתי בנושא חינוך הבת שלנו שהיא בת 8 ש'. גישתי היא קצת יותר קשוחה אליה , אני שם גבולות לילדה וכן דואג שתהיה לה סדר יום קבוע ומסודר שלדעתי יקנה לה בטחון וסדר בחיים . לעומת זאת אשתי היא ההפך מכל מה שכתבתי . היא מפנקת אותה , נותנת לה כל מה שהיא רוצה , ללא גבולות וסדר יום קבוע ומסודר . גם לאחר יעוץ שקיבלנו לא נראה לי כי הגישה משתנה , היעוץ עוזר אולי למספר ימים וגם כן לא עובד כי לדעתי אשתי לא עומדת על שלה ולכן בתי מסובבת אותה ומגלגלת אותה איך שהיא רוצה . לדוגמא : בתי בקשה שאקנה לה כרטיסיות בתחנת דלק , בתחילה סירבתי ושאלתי אותה האם לדעתה מגיע לה לאחר ההתנהגות שלה אתמול , התשובה הייתה לא צריך אמא תבוא והיא כבר תקנה לי , התשובה הייתה בעודף בטחון ובשחצנות ובזלזול . מה עושים ??????? תודה

צהריים טובים, כדאי שתקרא את התשובה המפורטת שעניתי לך בתאריך 1.1.2005. אם ישארו עוד שאלות,אשמח לענות. מור.

הי מור, רציתי לדעת: מעבר למבחן בשלות ע"י פסיכולוגית (שזה חובה ע"י משרד החינוך) ומעבר להמלצתה המאוד חמה של הגננת... לאילו עוד נקודות היית ממליצה לי לשים לב בילדה בכדי שאוכל "לחוש" אם היא באמת מוכנה לכתה א'. רקע: סה"כ מדובר על הפרש של שבוע בין תאריך הלידה המוסכם על משרד החינוך לבין זה שבו בתי נולדה, היא יודעת כבר את כל האותיות ומספרים, יודעת חיבור וחיסור היא יודעת כבר לומר בע"פ איך תכתב מילה מסויימת ולאחרונה היא גם כותבת. בימים אלו היא מתחילה להפציר בי ללמד אותה לקרוא. מצד אחד זה נורא מרגש אותי, מצד שני - לאן יש לי למהר? הרי בסוף היא תדע לקרוא, וגם אם היא תקרא לפני ביה"ס - אולי אח"כ ישעמם לה בכתה... בכל אופן, מקווה שהבנת את התלבטותי וחששותי... תודה

היי פופי, כדאי לחשוב מה מעבר כזה יחזק/יחליש אצל הילדה. ז"א,נניח שמדובר בילדה שיש לה קשיים חברתיים,צריך לבדוק האם מעבר לביה"ס יחזק את הקושי או להפך יעזור בקידום העניין. עד כמה אפשר יהיה במקביל ללימודים לחעבוד איתה על החלק החברתי או שמא דווקא בגן יהיה קל יותר לעשות זאת ?. מאוד חשוב להכיר את הילדה ולחשוב לא רק מה הצדדים החזקים והמוצלחים שלה אלא גם מה הצדדים הפחות חזקים,אלה הדורשים יותר תשומת לב ומה הדרך האופטימלית לעבוד עליהם ולחזק אותם. מלבד העניין החברתי (שדרך אגב לא פחות חשוב מהעניין הלימודי ויש לו השפעה ישירה עליו) כדאי לשים לב למידת ההשגיות,התחרותיות. לקחת בחשבון איזה מסר היא תקבל אם כל חבריה לגן יעלו לכיתה א' ורק היא תשאר שנה נוספת בגן.... כמו בהרבה דברים אחרים חשוב מי הילדה ומה אנחנו רוצים לעודד אצלה לעומת מה אנחנו רוצים למתן. אם תרצי תשובה יותר ספציפית,תארי סוגיה ספציפית ואשמח לענות, מור.

הי מור, קדם כל אני מצטערת שאני אל מתייחסת כהמשך להודעה הקודמת פשוט משום מה העכבר שם לא נותן לי ללחוץ על "שלח" בתחתית הדף, אין לי מושג למה, וניסיתי כמה פעמים... לענייננו: קדם כל לגבי הגמילה- בינתיים הולך די בסדר והיא עשתה בשירותים מס' פעמים. רק ערב אחד היא התחילה לעשות בחיתול והיא הודיעה לנו שהיא עושה ( אחרי שהיתה כבר במיטה,) אז אמרנו שתלך לשירותים ובאמת חלק יצא בשרותים וחלק היא כבר עשתה בחיתול... לגבי הבעיה השניה זה לא ממש 2 בעיות נפרדות אבל אני אנסה לעשות לך קצת סדר: 1. לגבי הבת שלי - לה אין שום בעיה עם הבני דודים. היא מאד שמחה להיפגש איתם, כשהם נפגשים אצל הורי בעלי הם משתגעים לגמרי, משתוללים, רצים,צועקים , קופצים ולפעמים גם קצת רבים, אבל נהיה בלגן בביית- חמי מתחיל לצעוק אליהם שיהיו בשקט ושירגעו ושבסוף משהו יפצע וכו' בקיצור, אי אפשר לשבת בשקט! הבעיה שלה היא כשכהם ביחד היא פשוט "שוכחת" מקיומנו ואם אנחנו קוראים לה לבא או כל דבר אחר פשוט היא לא מסכימה וממשיכה להשתולל, וזה כבר באמת מעצבן שכשהיא איתם היא לא מקשיבה לנו בכלל. 2. הבעיה שלי נובעת מכך שפשוט אני שונאת לנסוע להורי בעלי כשאני יודעת שגיסתי מגיעה עם הילדים! ( לעיתים נדירות אם הם לא באים בגלל שהם נסעו למשל פשוט הכל שונה לגמרי וכיף להיות שם עם כולם והמצב די רגוע... ) אבל אנחנו משתדלים לבא דוקא כשהם כן נמצאים כדי להפגש, אבל המפגש נהפך לסיוט ולדעתי שעה שהם ביחד זה כבר מספיק בהחלט, אבל לצערי אי אפשר להגביל את זמן המפגש כי הם באים בליל שבת, ושוב לצהריים ושוב אחה"צ. לי אין מה להגיד בנושא כי זה לא הבית שלי, אבל אני פשוט סובלת. כמו שאמרתי אני עכשיו פשוט בדיכאון מכך שבפסח נהיה איתם יותר מיומיים רצוף: גם אוכל , גם לישון ואני כבר רואה מה הולך להיות ופשוט אין לי כח לצעקות ולבלגן. מה אוכל לעשות?? ( זה שהם מתשוללים- אני מבינה שהם ילדים, אך עם חברים שלה למשל היא לא מתנהגת כך וזה מה שמציק לי בעיקר, וגם הצעקות שכולם צועקים אליהם ואז הכל נהיה הרבה יותר גרוע.... מחכה לתשובה... חני

צהריים טובים, לדעתי הדבר הנכון ביותר לעשות יהיה ליזום שיחה עם גיסתך וחמך,לא כדי להאשים או למצא אשמים אלא לבא ולהגיד זה המצב - הילדים נורא משתוללים ולך (חמך) זה גורם כעס ואני מבינה אותך ואז לכולנו לא כ"כ נעים,בואו נחשוב ביחד מה אפשר לעשות על מנת שנוכל להנות מהשהיה יחד. שוב,לא כהאשמה אלא מתוך רצון אמיתי לשנות כך שיהיה יותר נעים. אני לא מאמינה שאפשר לשנות משהו או להקל על ההרגשה אם לא מדברים על הדברים. בהצלחה, מור

ילדה בת 10. חסרת בטחון ללא כל סיבה נראית. נהפוך הוא. לא יוזמת. נפגעת מהר. נעלבת. ונשארת ללא חברים. התנהגותה ניגוד מוחלט ליכולותיה. מרגישה לא טוב עם זה. רוצה חברים. אני מנסה להסביר לה. לא עוזר. איך ניתן לעזור. תודה מראש.

צהריים טובים, קשה לי לענות ע"פ הפרטים שכתבת. מה שאני כן יכולה להגיד זה שיש מצבים שבהם הסברים לא מועילים ולכן אין טעם להמשיך בהם. הסבר הוא יעיל כשהילד יודע מה לעשות כתחילף לאותה התנהגות.במקרה של חוסר בטחון,הילד לא יודע/לא מסוגל. מה שחשוב לזכור זה שכדי שילד "יאבד" את בטחונו העצמי צריך שיהיה מישהו בסביבתו ש"יעזור" לתהליך. ז"א,אדם קרוב ומשמעותי שמעיר הרבה,ששופט,שמעביר ביקורת (גלויה או סמויה). גם אם אותו אדם במקביל מספר לילד שהוא כשרוני,חכם,יפה ו... זה לא ממש עוזר אם חצי שעה לפני זה הוא ביקר אותו בפעם החמישית באותו היום. אם תרצי תשובה יותר ספציפית,את מוזמנת לפרט. מור.

הי מור יש לי ילד בן שנתיים. בכל פעם שיש לו קקי הוא בא להגיד לנו "קקי,קקי". אנחנו קנינו לו גם מושבון לאסלה וגם סיר. אנחנו לא לוחצים עליו, רק מציעים לו בכל פעם שהוא בא להגיד לנו, שישב בסיר או באסלה. ברגע שהוא מתיישב באסלה הוא מוותר או בורח מהשירותים. לפעמים אנחנו יושבים לידו (כשהוא יושב בסיר) ומקריאים לו ספר בנושא. 1. האם אנו צריכים לנהוג בצורה אחרת (אולי יותר להתעקש) כי המצב הזה נמשך כבר חודשיים שלושה. 2. מהו הגיל הממוצע שבנים נגמלים מחיתולים? דרך אגב, בגן המצב דומה הוא מודיע שיש לו קקי אבל לא מוכן להכנס לשירותים. תודה

ערב טוב, דבר ראשון אני ממש ממליצה לקרא את ההודעות של חני בעמ' הקודם ואת התשובות (זה מופיע ככמה הודעות שונות כדאי לקרא לפי הסדר). מרבית הילדים נגמלים בטווח שבין שנתיים לשלוש.בנים בדר"כ איטיים יותר מבנות. גם אם עוברים את הגילאים האלה זה עדיין נחשב נורמלי. למרות שנראה כאילו העניין "תקוע" כבר חודשיים שלושה,לא ללחוץ עליו !. ככל שתשדרו לו שאתם איתו בקצב שלו (הדגש על שלו),והשליטה בתהליך היא שלו כך התהליך יהיה "נכון" יותר. מה אפשר לעשות כדי לעודד את התהליך ? - כמו שעשיתם - להכיר לו את הסיר/ישבנון. - לקנות תחתונים אטרקטיביים (עם פו הדב,מיקי מאוס...) ולשים בארון. כמובן להראות לו שישנם תחתונים ושאם יתחשק לו להוריד את הטיטול אפשר לנסות ללבוש אותם. לא להגיד יותר מזה. אבל להניח במקום שמדי פעם הוא יוכל לראות. - שיראה שאתם עושים בשרותים. - שהוא יהיה זה שיקבע את משך השהות שלו על הסיר. - לא לעשות עניין. גם אם אין התקדמות וגם אם יש וגם אם הוא מצליח לעשות בסיר. יש הרבה ילדים שמתחילים את הגמילה דווקא מהפיפי ורק אח"כ מגיע שלב הפרידה מהקקי. את הקקי הם רואים כחלק מהגוף וזה עלול להבהיל שפתאום "נופל לך חלק". בקיצור,להמשיך לזרום עם הילד ולעודד אותו כך שירגיש שיש לו בשביל מה להגמל (תחתונים,הורדת מים לבד וכו'). הרבה בהצלחה, מור.

ילד בגיל 7 כיתה א' בדרך כלל ילד טוב שאני מכין איתו שיעורי בית לפעמים מתחיל לעשות תנועות עם הידים אולי מנסה להצחיק אותי והוא מצליח. ממש מעצבן אותי מה אפשר לעשות באיזה דרך אפשר ללמד אותו?

ערב טוב, הרעיון הכי טוב שעולה לי לראש ע"פ מה שכתבת הוא להקדיש כמה שיותר זמן לפעילויות אחרות (שאינן הכנת ש.ב) שלך עם הילד. "פעילויות כיף" ושם לשים דגש גדול על צחוק והנאה. במקביל לשים גבול שכשלומדים עושים את זה ברצינות. "כמו שכשאנחנו משחקים/משתוללים אז אנחנו רק צוחקים ולא רציניים,כשאנחנו עושים שיעורים אנחנו רציניים ולא צוחקים". בנוסף,אם ישנן הרבה גערות תוך כדי הכנת השיעורים יתכן שככה הילד מנסה "לרכך" את הסיטואציה. מקווה שנתתי כיוון. אם תרצה עזרה נוספת פרט קצת יותר ואשתדל לעזור. מור.

יש לי אח שגר בחו"ל, הוא גרוש ואב לילדה בת 6. אמה של הילדהגרה בארץ, נישאה בשנית ויש לה ילד נוסף. לפני מס' חודשים סוכם עם אחי שביתו תבוא לבקרו בחו"ל במסגרת טיול משפחתי (אמה ואביה החורג ואחיה החורג), כעת גיסתי לשעבר החליטה לדחות את הטיול בטענה שהתייעצה עם מומחים שחושבים שהביקור אצל האב מוקדם מדי ויש לדחותו במספר חודשים. עליי לציין שהקשר בין אחי לביתו היום הוא קשר חמים ותקין- טלפונית (הם לא נפגשו, הוא לא ראה את ביתו 5 שנים ). לאחר שאחי עזב את הארץ הקשר נותק למס' שנים אך חודש בשנית ואחיינתי מצפה לפגישה עמו בכיליון עיניים. ידוע לי שהיא התאכזבה מאד מדחיית המפגש. שאלותיי : 1. כיצד על אחי לנהוג? - אין בין גיסתי לאחי הסדרי ביקורים שכן אחי עזב את הארץ ללא הסדר בענין עם אשתו לשעבר. 2. יש לי קשר חיובי ובריא עם גיסתי, האם עליי לשוחח איתה על כך ? יש לי תחושה שהיא אינה שקולה ואחראית בעניין זה שכן לא היתה צריכה להבטיח לאחיינתי לנסוע, בטרם התייעצה עם "מומחים בעניין" ?

ערב טוב, סביר להניח כמו שקורה בדר"כ בגרושים שישנם משקעי עבר לשני הצדדים וחשוב להכיר אותם על מנת להבין את הדינמיקה בין הצדדים ולהעריך השפעה עתידית. מכיון שאני לא מכירה את המקרה לא ברורים לי דברים רבים : מדוע האב לא ראה את הילדה 5 שנים ואיך האם התמודדה עם העניין מול הילדה... מה הוביל לחידוש הקשר... מה הצפי שהקשר בין האב לבת ימשך... איך אמורה להשפיע על הילדה פגישה כזו... איך ישפיע הביטול.... וכו'. לאור כל האמור,איני יכולה לענות על השאלה איך על אחיך לנהוג. לגבי האם כדאי לדבר עם גיסתך - באפן כללי אני מאמינה שאם דבר כלשהו מטריד אותנו,כדאי לדבר עליו.רצוי לא לבוא בנימה מאשימה - לא אחראית,לא שקולה... ולסיום יש לי שאלה אלייך - מה הוביל לכך שאת כדודה תהיי זאת שדואגת לאחריות כלפי הילדה ולא הוריה ? מור.

ילדתי בת- 7 בכיתה ב' והינה בעלת ביטחון עצמי נמוך. היא אינה משתתפת בשיעורים כלל. כן מבצעת את הפעילויות השונות. במשחקיה עם חברות היא אינה יוזמת . היא מאוד מכבדת ילדים אחרים - אף פעם אינה כועסת או מקללת אותם. כשילדים אחרים מדברים אליה בכעס היא שותקת. אם ילד רוצה מה שהיא משחקת בו היא מוותרת. מה ניתן לעשות למען שיפור הבטחון העצמי? השיחות שלי איתה אינן מביאות לשיפור המצב.

צהריים טובים, אתחיל ממה לא לעשות - אין טעם להמשיך לדון בזה. כמו שכתבת,זה לא עוזר. אני בטוחה שאחרי השיחות,היום היא מודעת למצב אבל האם היא יודעת מה לעשות ? איך לשנות ? לא מספיק שאומרים לנו אל תעשה את זה,צריך גם לתת תחליף,מה כן לעשות. אז מה עושים ? 1. כדאי מאוד לא לבקר אותה (גם לא על ההתנהגות חסרת הבטחון שלה). להעביר לה מסר שמקבלים אותה כמו שהיא. 2. איני יודעת אם נעשות השוואות (גם אם לא בקול רם) בינה לבין... . להפסיק !. 3. להמנע משיפוטיות. לא לתת ציונים כל הזמן. לא רק שליליים,גם לא חיוביים. חשוב לזכור שכשלילד יש בטחון עצמי נמוך,היה משהו שגרם לו "שינמיך". ברב הפעמים מדובר בהרבה ביקורת מהסביבה הקרובה,בין אם גלויה ובין אם "נסתרת" (לדוג' לתת לה לעשות משהו ולהגיד לא נורא אני אתקן,באופן קבוע...). 4. במקביל לכל מה שנאמר למעלה - לשדר לה שמאוד מאוד מאמינים בה וביכולות שלה. 5. כשאת שומעת שמדברים אליה בכעס,לעודד אותה לענות (לא להגיד - למה לא ענית אלא תוך כדי,לעודד). 6. "אם ילד רוצה מה שהיא משחקת בו היא מוותרת". להתערב בעדינות,להחזיר לה את החפץ ולהבהיר שעכשיו היא משחקת בזה וכשהיא תסיים הוא יוכל לקבל. 7. כשהיא משמיעה את דעתה,להחמיא לה על הדברים התורמים/מענינים/חכמים... שהיא אומרת. וכמו תמיד,עקביות. מקווה שקיבלת רעיונות איך לעודד את הבטחון העצמי. אם נשארו עוד שאלות,אני כאן. מור

אני בת 31 ועדיין מנסה ליצור לי חיים רגילים-בית,עבודה,חברים. אני בת חמישית לאם שחלתה בסכיזופרניה בלידת הבת שלפניי.לפיכך אף פעם לא חוויתי אמא ,בית או משפחה.נשלחנו לקיבוצים ומשפחות אומנות מגיל צעיר. אבי המנוח לא יכל לטפל בנו כיוון שסבל מהלם קרב ובאותה התקופה הוא שתה אלכוהול ואף התאשפז לתקופה מסויימת.כיום, אני מנסה להשתחרר מאחיזתה של אמא או ליתר דיוק רגשות אשמה על מצבה ועל הילדות שחוויתי ,אשמה שאמי די מזינה כי היא רוצה לשמור אותי קרוב אליה. מגיל 15 כשהתחלתי במערכות יחסים עם גברים, אלה תמיד היו ארוכות טווח והבעיה שנוצרה היא תלותיות שלי בגבר תוך נסיון שלי למלא ולרפא את החסך באמא, בבית ובמשפחה. תמיד הפניתי את כל תשומת ליבי אל בן הזוג שלי כדי שישאר איתי ולא השארתי זמן, אנרגיה או רצון לצאת ,להתפתח ולהכיר אנשים חדשים. ביחד עם זאת עשיתי המון בחיי,חייתי כ- 10 שנים בדנמרק עם דני שהייתי נשואה לו ,למדתי ולימדתי מדיטציה,למדתי משחק, אמנות ורפלקסולוגיה(בדנמרק) וקורס תומכת לידה וקרניוסקראל (בארץ)ועוד. אבל תמיד בחיי היה גבר שהרגשתי שייכות אליו כשהקשר היווה לי בסיס לחיים. כיום אני עומדת בנקודה שבה אני צריכה ללכת לדרכי לבד בחיים ולהחליט היכן לגור,במה לעבוד וכו' ואני נפגשת עם חרדה ואי רצון להתקדם קדימה ולצאת אל העולם. אני מרגישה לבד ולא שייכת. אני מעדיפה להשאר כאן בבית אבי החבר שלי ,שמעדיף שאהיה עצמאית ,כי כאן אני מרגישה מוגנת ושייכת.

צהריים טובים, את מתארת ילדות לא קלה ואין ספק שהיא הותירה בך משקעים. אני חושבת שלאור מה שכתבת הדבר הנכון ביותר יהיה לפנות לטיפול שיעזור לך לעבד את חוויותייך מהעבר כך שתוכלי למצות את הטמון בך,בהווה. אני לא מאמינה "שהזמן יעשה את שלו " והקשיים יעלמו פתאום ולכן כדאי לפנות לעזרה כמה שיותר מוקדם. בהצלחה, מור.

שלום רב, אמא שלי מתנהגת באופן מוזר מאוד מאז ומתמיד אך לאחרונה זה הולך ומחמיר: היא כל הזמן נמצאת באמבטיה ושוטפת ידיים במשך 5 דקות בכל פעם וזה נורא מרגיז את בני המשפחה. אם היא חולה היא לא רוצה שאף אחד לא יתקרב לכלים בהם היא אכלה ושתתה. כשהיא מבשלת לנו ארוחות היא מכינה את הארוחה שלה בסיר נפרד. אלה רק מספר דוגמאות להתנהגות הסטרילית החריגה שלה. היא מנסה גם לשכנע את אחותי הצעירה לנהוג כמוה ואני מאוד מודאגת מכך. שמתי לב שבזמן האחרון גם אחותי החלה לשטוף ידיים לעיתים קרובות ואני חוששת שהקרבה הגדולה שלה לאמא שלי רק תזיק לה. אני מאוד מודאגת ואני לא יודעת כיצד לעזור לשתיהן. אודה לכם אם תעזרו לי.

גל, תנסי לפנות אליהן ובמקביל לזה לרופא המשפחה שלך. אולי זה יעזור. מקווה שעזרתי, עדי

צהריים טובים, יתכן שאימך סובלת מהפרעה כפייתית (ocd) וכדאי להתייעץ עם פסיכיאטר. במידה שמדובר בהפרעה כפייתית חשוב שאת ובני משפ' תבינו שהיא לא עושה את הטקסים על מנת להרגיז אלא מתוך אמונה שאם לא תעשה,יקרה אסון. נסי לדבר עם שאר בני המשפ' ולהסביר שיתכן שאימך זקוקה לעזרה והשלב הראשון הוא פניה לפסיכיאטר (אם היא מתנגדת לפסיכיאטר,אפשר לפנות תחילה דרך רופא המשפ' ולספר לו את הסיפור ושהוא יהיה זה שיפנה לפסיכיאטר). בהצלחה, מור.

שלום יש לנו בעייה עם הבן שלנו - בן 6. הוא שונא את כל מה שקשור ב"חדש". הוא לא מסכים ללבוש בגדים חדשים, בגדים עם כיתוב עצוב כשקונים אוטו חדש, שונא להשאר קצת לבד אפילו אם אנחנו בחדר השני עד עכשיו לא רצה להפטר מהמוצץ (ביום ההולדת של 6 לקחנו לו אותו לצמיתות) ועוד הרבה גוקים. הג'וק הכי גדול שאנחנו רוצים לטפל בו הוא ה"חדש" יש איזה רעיון למה הג'וק קיים ואיך לטפל בו? תודה קובי

צהריים טובים, עולים לי מס' כיוונים . מכיוון שלא פרטת הרבה קצת קשה לי לבחור כיוון. השאלה הכי חשובה שעולה אצלי היא האם הוא ילד יחיד ? בנוסף - האם אחד מהוריו סובל מפחדים כלשהם ? בעיקרון ילד "שנדבק" לדברים מוכרים ומתקשה להסתגל לחדשים יכול לאותת על תחושה של חוסר בטחון וצורך ביציבות. השאלה היא ממה נובע חוסר הביטחון שלו.האם הוא התנסה במצבים שבהם הרגיש שהוא בסכנה ולא באו לעזרתו ? האם הוא חשוף להרבה שינויים ? איומים ? האם מישהו מהסובבים משדר לו שדר שהעולם לא בטוח ואתה יכול לסמוך רק על... ?. האם קשה לו חברתית ? האם הוא ילד סגור?. כמו שאתה רואה יש הרבה סיבות ללמה קיים הג'וק (וזה עוד רק כשאנחנו מניחים שזה חוסר בטחון...). נסה לראות אם משהו מכאן מדבר אלייך ועוזר לך להבין את העניין טוב יותר. במידה שכן,כתוב מה וננסה לראות איך משנים. במידה שלא,כתוב יותר פרטים על הילד (כל המרבה הרי זה משובח...) ואנסה להעלות רעיונות נוספים. מחכה, מור.

שלום רב, אני מדריכה בפנימייה לנערות במצוקה. המבנה של הפנימייה הוא משפחתי, כלומר- זוג נשוי שהם מדרייכם, ומדריכת עזר (אני). אז אמנם אני לא ממש אמא, אבל זה היה נראה לי המקום הכי מתאים להפנות את השאלות שלי, אשמח אם תוכלי לענות לי... יש נערה, שמשדרת כלפי המון אהדה ואהבה, במיוחד כשהמדריכים כועסים אליה. כשהיא נמצאת עם קבוצה של חברות אני יודעת שהיא צוחקת עליי,ובאופן כללי זו נערה שקשה מאד להאמין לה. מבחינת משמעת אני מציבה לה גבולות איפה שצריך,ואז או שהיא מבצעת בחיוך של 'אנחנו חברות', או שהיא מתעלמת ואומרת לי לא להתלהב עליה (בלשון עדינה). מקרה שקרה לדוג'- היא לא ראתה אותי כל היום, אז היא רצה אלי בחיבוקים ונשיקות, ובינתיים חברות שלה עמדו מאחוריה וצחקו. יש לציין שזו נערה מורכבת, שרב הזמן נמצאת ברחוב, ויש לה דפוסים עברייניים משהו. השאלה שלי- האם לאמת אותה על כך שהיא לועגת לי, ולפתוח דיון קשה לי ולה, או להניח לזה, וכשמתעוררים מקרים, להעיר לה משמעתית באותו מקום? תודה רבה ויישר כח!

א' יקרה, ההודעה שלך נוגעת ללב. יש לי הרגשה מההודעה שלך שאותה נערה היא מעבר למודרכת עבורך... יכול להיות ?. מכיון שלא מדובר במצב רגיל אלא בנערה שסביר להניח שיש לה "עבר עשיר" והטיפול בה הוא טיפול מורכב ביותר אני חושבת שהדבר הנכון ביותר הוא להתייעץ עם איש מקצוע המכיר אותה (לדוג' העו"ס שלה) ולהתלבט ביחד איתו מה נכון לעשות במצב כזה. עם זאת,מנסיוני עם נערים ונערות בעלי דפוסים עבריינים,הם מעריכים מאוד כשהאדם שעומד מולם "שם את הקלפים על השולחן","מדבר דוגרי". הרבה פעמים הם מגיעים למצבי עימות כדי לבדוק עד כמה הצד השני מוכן לקבל אותם גם עם החלקים הקשים שלהם,עד כמה את מוכנה לראות בה משהו שהוא מעבר ל - נערה במצוקה בעלת דפוסים עבריינים (כמו שהיא רגילה שהסביבה מתייגת אותה),עד כמה "תילחמי" עליה. ע"פ הקרטריונים האלה את בעצם נמדדת בעיניה. גם אם תבחרי להתעמת איתה (אני מעדיפה את המילה לשוחח איתה) כדאי שתתכנני מה חשוב לך להעביר. אפשר בהחלט לשוחח לא כהאשמה אלא שאת תביאי את הצד שלך ותשקפי לה איך את מרגישה כשהיא צוחקת עלייך (אני בטוחה שנערה כזאת יודעת עד כמה זה לא נעים כשהסביבה צוחקת.עם זאת לא כדאי להגיד לה את זה). שיהיה בהצלחה ואשמח אם תספרי על ההמשך, מור.

שלום מור! אני שמחה לגלות את הפורום שלך, התשובות שלך מוצאות חן בעיניי ואני מקווה שתוכלי לסייע גם לי. אני אמא לתינוקת בת 9 חודשים, שעדיין מתעוררת כל לילה כשלוש פעמים לינוק. בגלל ההתעוררויות שלה והעייפות שלי היא התחילה לישון במיטה שלי ושל בעלי (היא נרדמת ואנחנו "מתעצלים" להעביר אותה למיטתה.) לדעתי, זה בסדר שהיא ישנה איתנו, אבל בעלי אומר שלדעתו זה יכול לגרום לכל מיני בעיות. הוא עומד על כך שאנחנו צריכים להרגיל אותה למיטה שלה, וכאשר אני אומרת לו שיהיה לי קשה לקום אליה שלוש פעמים בלילה ויותר נוח לי כשהיא איתי במיטה, הוא טוען שאם כך - עדיף לגמול אותה מההנקה, וללמד אותה שבלילה ישנים. כאשר ניסינו לפעול לפי השיטה של בעלי - הילדה נורא בכתה, ואני נשברתי. בעלי אומר שזה לא נורא שתבכה קצת, אבל אני לא מסוגלת לשמוע אותה צורחת במיטתה. מה את חושבת? האם בעלי צודק? האם שינה אתנו במיטה יכולה להזיק לילדה? האם כבר בגיל הזה חשוב מאד שתישן במיטה שלה? ואם כן - איך עושים זאת בצורה טובה, בלי בכי? תודה מראש רננה

צהריים טובים, תודה... כמה דברים : 1. כל משפ' קובעת לעצמה את הרגלי השינה ואין כאן נכון או לא נכון. שינה משותפת לא יכולה להזיק לילדה (יש כאלה שיטענו שיכולה אפילו להועיל). 2. גמילה מהנקה - גם את זה תצטרכי להחליט לבד. לכל אחת השיקולים שלה... יש כאן תשובות לגבי גמילה מהנקה ואולי כדאי להציץ גם בהן. בעקרון,מתי שתחליטי להפסיק,זה יהיה לא קל. גמילה מהרגל היא תמיד דבר לא קל. 3. השיטה של בעלך - הבעיה העיקרית שאני רואה בהרגלת הילד לשינה משופת היא שבאיזשהו שלב להורה די נמאס מהעניין ואז צריך לעבור עם הילד עוד תהליך של גמילה (עם כל מה שגמילה מלווה),שלולא הוא הורגל לזה,לא היה צריך לעבור. שוב לשיקולך... גם לגבי שינה וגם לגבי גמילה משינה משותפת יש כאן תשובות (כתבי בחיפוש - לישון. יש גם תשובה בסוף העמ' הזה לאיילת) שכדאי לקרא. כל גמילה היא לא תהליך קל (תחשבי מה היה קורה אם את היית נדרשת להגמל מהרגל אהוב שלך...),אבל היא אפשרית. מה שקובע את מהירות ומידת ההצלחה היא העקביות שלכם. כדי להיות עקבית את חייבת להיות שלמה עם הגמילה. אם את לא שלמה,עדיף לחכות קצת מאשר להתחיל ולהשבר. אנא קראי את התשובה בסוף העמ' ואם ישארו שאלות נוספות,אשמח לענות. שבת שלום, מור.

שלום רב, בני בן ה - 4 שהוא ילד יחיד התחיל למצמץ בעיניים לפני כמה שבועות לאחר שעבר חוייה לא נעימה בגן שבה ילדים אמרו לו שהוא יהיה בכלא ולא יצא אף פעם ולא נתנו לו לצאת מהמעגל שהם עשו סביבו. המצמוץ נעלם אך חוזר אחת לכמה ימים. לפעמים הוא נמשך יום - יומיים לפעמים שעות. המצמוץ מחמיר ששואלים אותו על הגן. האם יש מה לעשות? אני כל הזמן מדברים איתו אבל הוא לא מספר משהו חריג. הגננת אומרת כי הילד בסדר ומתנהג יפה בגן. יתכן והיא מסתירה משהו? בנוסף הוא שואל אותי ללא הרף אם אני כועסת עליו. אציין כי אני לא אמא קשוחה במיוחד ואף לפעמים טיפה רכה עם הילד. בעיה נוספת היא שהוא אינו מותר על זבל או מה שצריך לזרוק. הוא מכניס הכל לתיק ומוכן לזרוק את הזבל רק בבית. זה נכון גם לגבי עבודות שהוא לא מוכן להשאיר בגן. האם יש קשר בין התופעות, האם זה שכיח או שהילד מסתיר משהו. בתודה מראש, אמא מודאגת.

צהריים טובים, לכל תופעה לחוד ממה שתארת אני יכולה להעלות השערות שונות.לכולן ביחד,ההמלצה שלי - לבדוק מה קורה בגן !. אני במקרה כזה הייתי מגיעה באמצע היום לגן,מבלי להודיע.עומדת בצד ומשתדלת שהילד לא יראה אותי ופשוט עורכת תצפית - עם מי הוא משחק,תגובות שלו,המשחק של שאר הילדים,התנהגות הגננת וכו'. ז"א,לא להסתכל רק עליו אלא גם על יתר האינטראקציות. כדאי לחזור על הביקור כמה פעמים בשעות שונות (ריכוז,אוכל,חצר,בתוך הגן...). הביקורים יכולים להיות קצרים אבל כדאי שיהיו כמה שונים. דבר נוסף,בגן קודם הוא הסכים להשאיר דברים ? ההתנהגות היתה אחרת ? מה את יודעת על הגן הזה ? האם את יודעת מי הילדים הדומיננטיים ובמה מתבטאת הדומיננטיות שלהם ?. התחושה שלי שהוא לא מרגיש בטוח בגן מסיבה כלשהי. כדאי לבדוק למה. דרך אגב,לא בטוח שהגננת מסתירה,יתכן שלא שמה לב.כדאי במצב כזה שהגננת לא תרגיש מאויימת ע"י הביקורים וההתעניינות שלך... אחרי שתערכי מס' תצפיות,כתבי מה ראית וננסה להבין מה קורה ביחד. או.קי ? מור.

ראשית תודה על ההתייחסות והעצות. הגן הוא גן עירוני ואין אפשרות לערוך ביקורי פתע. הוא בן הקטנים בגן ומרגיש מתוסכל שהוא לא שולט (מאוד אוהב לחלק הוראות...) בגנים הקודמים הוא ניהל את הגן וקבע חוקים לילדים אחרים. כאן, ילדים בני 5 לא ממש מתייחסים אליו. הוא אומר שהוא לא אוהב את הילדים בגן וכנראה קשה לו להשתלב מבחינה חברתית. אני מבחינתי מזמינה חברים מהגן הביתה אבל זה לא כ"כ עוזר. הוא עקשן ומרדן מטבעו ומסתדר עם הכפופים לו. יש לו חבר או שניים שעושים כרצונו ורק אותם הוא "אוהב". בגן לאחר מלחמות הוא הסכים להשאיר תמונה משפחתית והבין שהגננת הסבירה לו שהיא מבטיחה להחזיר לו אותה. לגבי ציורים שלו כשהוא מתעקש לקחת אותם אי אפשר לשכנע אותו. אני יכולה להסביר לו שעות אבל תמיד זה יגמר בבכי וצעקות. המצמוץ בעיניים היה גם בשנה שעברה כשהיה בגן פרטי עם ילדים אחרים וקטנים ממנו וגננת שהיא חברה שלי שפינקה אותו יותר מדי.... זה עובר וחוזר לאחר כמה חודשים. בבית גם אין שינויים במבנה המשפחתי או בעיות מיוחדות בייני לבין בעלי. האם המצמוץ יכול להיות קשור לאי קבלת חוקים וגבולות?

הי מור, ראשית מה שלומך..... :-) הפעם אני כותבת בשמה של אחותי ולא בשמי.... אחותי כרגע בתחילתו של החודש השמיני להריונה. יש לה ילדה אחת בת 10. ילדה מאוד חברותית, מפותחת, יודעת היטב להביע את עצמה ומביעה!! ולעיתים אף נראה כאילו היא כבר מתחילה את בעיות/מריבות גיל ההתבגרות. לאחרונה (משהו כמו שבועיים) היא החלה לעשות קקי בתחתונים. לטענתה, יש לה עצירות וכשזה כבר קורה אז היא לא מספיקה ללכת לשירותים ו- "בורח לה". ההורים הציעו לקחת אותה לשיחה עם יועצת ביה"ס או פסיכולוג, אך היא מסרבת בכל תוקף (יועצת זה רק למופרעים של ביה"ס ופסיכולוג זה למשוגעים....) פעמים רבות עוד קודם וגם עכשיו ההורים משוחחים איתה על בואו של התינוק החדש והיא בהחלט אומרת שזה יהיה לה מאוד קשה כי היא יודעת שלמרות שכולם (הורים ודודים וכו') מאוד אוהבים אותה, עדיין בהתחלה ירצו הרבה לראות את התינוק ויבואו בשביל התינוק... איך היית מציעה לפנות אל הילדה? ומה לעניין הצרכים ש"בורחים" לה? ממתינה לתשובתך

צהריים טובים, את קושרת את הצואה בתחתונים עם התקרבות הלידה.על מה מסתמך הקשר הזה ? האם הילדה קשרה בין שני הדברים ? האם ישנן התנהגויות נוספות (או היו) שמביעות את חוסר שביעות רצונה מלידת האח/ות ? בנוסף חסר לי תאור של הילדה (תכונות וכו') ועוד יותר חשוב לעניין, הקשר בין ההורים לבינה. עוד נק' : - איך היא מגיבה כשיש צואה בתחתונים ? - היכן זה קורה ? - האם היא עושה גם בשרותים ? - מי יוזם החלפה של התחתונים ? - לאילו תגובות היא "זוכה" מצד הסביבה ? - האם היו לה בעיות בשליטה בצואה/שתן בעבר ? תנסי לענות על כמה שיותר מהשאלות על מנת שאקבל תמונה יותר מדוייקת. עוד יותר טוב,אם אימה של הילדה תוכל לענות ישירות (כדאי !). מחכה, מור.

שלום ברצוני להתייעץ אתכם לגבי בני בן ה9 . מדובר בילד חכם שלא מזמן הוא השתתף בשלב שני של מבחנים למחוננים . הילד מאד פעיל ושובב. אין לו בעיות מיוחדות בלימודים ולא ביחסים עם ילדים אחרים . הבעיה היחידה שאני מודעת אליה זה שש לו "פתיל קצר " וכאשר הוא מתעצבן הוא לא יודע לשמור על הפה ומתחצף . חשוב להדגיש , שהוא לא אלים מבחינה פיזית . עד לפני כחודשיים בני למד בבית ספר במסגרת פרטית ולמורים לא היו תלונות מיוחדות לגביו . לפחות אף פעם לא דובר במעשים חריגים שהוא ביצע , אלא בשובבות יתר בהפסקות . לפני כחודשיים עברנו למקום מגורים אחר והוא נאלץ להחליף בית ספר . הקליטה שלו עברה בצורה מוצלחת ביותר (מבחינתנו ואני חושבת שגם מבחינתו ) . כבר בימים ראשונים הוא הצטיין במבחנים ומצא חברים . ואז התחילו הבעיות . בשבוע השלישי הוא הושעה מבית הספר ליום אחד וזאת מסיבה שתוך כדי משחק בהספקה הוא וחברים שלו הרסו כמה שיחים בחצר של בית הספר . לפי מה שהבנתי ממנו , לא דובר בחבלה מכוונת , אלא במשחק : הם היו צריכים מקלות והחליטו להכין אותן מענפים . מנהלת בית הספר הושיעה אותו ליום . קיימנו כמה שיחות עם הילד וסגרנו על כך שמעשה לא יחזור על עצמו . ואכן , לא קיבלתי שום תלונות חדשות לגביו . לפני כמה ימים הוא ביקש ממני להדפיס מכתב שהוא וחבר שלו הכינו. מדובר במכתב הזמנה להצטרך לחבורה שהוא וחבר שלו מארגנים . שם של החבור ה"פושעים הצעירים " ומטרתה – חברות , ומשחקים משותפים . כדי להתקבל לחבורה צריך לעבור מבחני כוח , שכוללים עמידה בכאב (לדוגמא מכות בקיר ) ובקרב מול בני וחבר שלו . אני חייבת לציין , שלא ריאתי במכתב זה דבר חריג ואולי כאן הטעות שלי . באותו עת לי זה נראה כמעשה של שבובות ומשחק. ולכן לא עצרתי אותו . היה לי ברור שבן שלי לא ילך להרביץ לאחרים ואם מדובר בקרב , אז זה בטח יהיו כמה דחיפות קלות או משהו כזה . לאחר הפצת המכתב בין חבריו , קיבלתי שיחה מאד קשה ממנהלת של ב"הס שטוענה שמדובר באלימות קשה ביותר שטמונה בבן שלי ושילד דורש טיפול . בתור הוכחה היא הביאה דוגמה של השחתת שיחים בחצר. היא מאד כעסה אלי על כך ששיתפתי פעולה עם בן שלי והדפסתי לו את המכתב . כפי שציינתי , באותו רגע לא נראה לי שדובר במעשה שיקבל כאלה תגובות . השאלה שלי . האם יכול להיות שאני לא רואה ש לבן שלי יש בעיה . כי בתוך תוכי אני לא מצליחה להבין את חומרת המצב. יש לי הרגשה שלמעשה של בן שלי היה תזמון לא טוב ושעושים פיל מזבוב . בתחילת השבוע התפרסם מקרה של תלמיד בן 8 שדקר את המורה שלו בסכין , ועכשיו משליחים את המקרה על המקרה של בני . יכול להיות שאני דוגמא לאם עיוורת ? אני מודעת לכך שבן שלי רחוק מליות מלך , אבל אלימות וטיפול ? אני חייבת לציין , שגם בעבירה הקודמת שלו , הייתה לי הרגשה שחומרת העונש לא תואמת את חומרת העבירה .ושמדובר במעשה שטות ולא יותר . כמובן , לא ציינתי זאת בפני בני . מה אלי לעשות ?

צהריים טובים, קשה לי להעריך מכאן את עוצמת האלימות שטמונה בבנך. מה שלי צרם במיוחד בהודעתך זה שיתוף הפעולה שלך בהדפסת מכתב שמעודד מבחני קבלה המתבססים על כוח ואלימות (כן,קרב ומכות בקיר זה אלימות !),ועוד יותר זה שאת לא מוצאת בשיתוף הפעולה הזה טעם נפגם. נסי לחשוב עד כמה הגיבוי שהילד מקבל ממך למעשיו,מעודד אותו להמשיך. לדעתי,גם אם בעיניך מדובר במעשה שובבות (מאוד מעניין לדעת איפה הגבול למעשי שובבות...) אבל הקשר של הילד עם ביה"ס והמנהלת נפגע כתוצאה מהמעשים האלה,כדאי היה לשים להם גבולות. אני בהחלט חושבת שבמידה שתפנו לטיפול חשוב שהטיפול לא יתמקד רק בילד אלא גם בך. בהצלחה.

שלום, ביתי בת 5. לפעמים היא "עובדת"עלי ואני לא מראה לה שאני יודעת האם נכון או שמא אני צריכה להגיד לה למה היא לא אומרת אמת

לילה טוב, הצגת שתי אופציות - או לשתף פעולה או לשאול למה היא לא אומרת אמת. אני אציע אופציה שלישית -לא נתת דוג',אז אני אתן על מנת להסביר,תתאימי את זה למקרים שלכן. לדוג' - היא אומרת שהיא סיימה את האוכל בגן והגננת סיפרה שהיא זרקה חלק. כשהיא מספרת שהיא סיימה,להגיד (בלי כעס) - אני דווקא חושבת שזרקת חלק וזה לא נורא. סביר להניח שהיא תתנגד ותעמוד בתוקף על סיפורה. לא להתייאש,להמשיך להגיד - או.קיי אבל אני עדיין חושבת ש... (אבל בבקשה רק אם את יודעת שמה שאת אומרת הוא נכון ב מאה אחוז). לחזור על זה בעקביות שוב ושוב כל פעם כשהיא "עובדת" עלייך. זה היה לגבי המה לעשות. השאלה היותר חשובה לדעתי הוא למה יש לה צורך לעבוד עלייך ? מה היא משיגה כך ? או ממה היא נמנעת ע"י זה ? אם תרצי ספרי קצת יותר וננסה לחשוב יחד. מור.

יש לי ילד בן 3 ולאחרונה נוצרה סיטואציה כזו שבאמצע הלילה הוא קם בצרחה נוראית ולא מוכן לחזור למיטה לישון שאני מנסה לברר מה קרה הוא רק בוכה ולא מוכן לדבר וכאשר מגיע הבוקר הוא לא זוכר את מה שקרה בלילה. שאלתי היא האם ייתכן בגיל זה מצב שבו הוא חולם וקם בבהלה (במשך שבועיים אחרונים זה קרה 3 פעמים)? או שפשוט ייתכן מצב שהוא עובר משהו בגן ואף מצב של התעללו ומזה נובעת הצעקה והתגובה הלא רגילה הזאת באמצע הלילה?

לילה טוב, יתכנו כמה אפשרויות : 1. שמדובר בתקופה מלחיצה מבחינתו (הולדת אח,מעבר דירה...) וכך הלחץ בא לידי ביטוי. 2. יתכן שהוא חולם על משהו מפחיד. 3. שעבר טראומה כלשהי - במקרה כזה סביר מאוד להניח שתראי עדויות לכך גם בזמן ערות. ז"א,שינוי קיצוני במצב הרוח,שינוי התנהגותי וכו'. דברים כמו - מופנמות גדולה שלא היתה קודם או לחילופין אקטיביות גדולה שלא היתה,אגרסביות,התקפות בכי,סרוב ללכת לגן,בהלה.... הדגש הוא על עוצמת השינוי. במידה שאין עדויות בזמן ערות אני לא הייתי פונה דווקא לכיוון הזה. מור.

ילדתי בת 3 וארבעה חודשים. היא מתעוררת בבוקר בשעה 7 ורבע מבקשת לשתות שוקו בבקבוק במיטה, כשמסיימת לשתות מסרבת לקום לשירותים+לצחצח שיניים, ולהתלבש, במהלך שעה שלמה של נסיונות ומאבקי כוחות, פרצי זעם מצידה, בכי,איני יודעת מה לעשות בעוד התופעה הולכת וגוברת, לעיתים גם במשך היום מסרבת להתלבש וללכת למקומות שונים שהיא דווקא נהנית בהם\ גם בגן היא נהנית מאוד וחוזרת שמחה.ניסיתי לדבר איתה בשקט ובשלווה ללא הועיל, התחלתי באיומים כגון אני הולכת תישארי לבד וזה מלחיץ אותה בדיוק לשתי דקות וחוזר חלילה, איני יודעת אילו גבולות ניתן עוד להציב לה.

לילה טוב, כתבת - "איני יודעת אילו גבולות ניתן עוד להציב לה". מה שתארת זה לא גבולות !. אפשר לקרא לזה בכל מיני שמות אבל לא גבולות. גבולות לא כוללים איומים. ישנן הרבה תשובות שלי לגבי גבולות ביחד עם דוג',אני מציעה דבר ראשון לקרא אותן. לגבי הבקר,לא ברור לי למה ילדה בת 3 צריכה לשתות בקבוק במיטה.זה בהחלט יכול להיות מדי פעם כאקט של חיבה,פינוק וכו' אבל אם ילדה לא משתפת פעולה,כדאי להפסיק את זה. אפשר להגיד - קומי,נתלבש,נסתדר ואז תקבלי את השוקו. במידה שהיא לא קמה ולא מסתדרת,לא לתת. רק אם היא תבין שיש משהו שהיא מפסידה יהיה לה "כדאי" לשנות את ההתנהגות. אני שוב מציעה שתקראי קצת על הגבולות ואם את לא מוצאת מענה לשאלה אשמח להוסיף. מור.

יש לי ילדה בת תשע שפעם בכמה שבועות יש לה התפרצויות שבהן היא אומרת שהיא לא רוצה לחיות שלא קורה לה שום דבר טוב בחיים בחיים. לרוב ההתפרצויות האלו מתרחשות כשהיא עייפה ו/או רעבה. קרה שהיא יצאה החוצה וישבה על הכביש ואמרה שהיא רוצה שמונית תדרוס אותה. חוץ מזה היא לא נראית לנו ילדה אומללה. היא לא אוהבת את בית הספר ואין לה כמעט חברות, אבל בבית נראה שדי טוב לה. יש לה שני אחים צעירים ממנה (בני 7 ו-5) והם משחקים ומשתוללים והיא נראית די מאושרת. השאלה היא האם זה דבר שדורש טיפול, או שטיפול יחמיר את הבעיה?

שירה, [ לדעתי כן!!! מקווה שעזרתי, עדי

לילה טוב, דבר ראשון,אני לא ממש מצליחה להעלות בדעתי מצב שבו טיפול ע"י איש מקצוע מיומן,מחמיר כתוצאה מהטיפול. לשאלתך,מדובר בהתנהגות שבהחלט דורשת התיחסות. זה לא משהו רגיל שילד אומר שלא טוב לו בחיים ומתיישב על כביש כדי להדרס. היא בהחלט מנסה "לאותת" לכם שהיא זקוקה לעזרה. סביר להניח שאם תתעלמו מהאיתות הוא לא יעלם אלא ילך ויחמיר... אני שמחה לשמוע שטוב לה בבית אבל לילד לא פחות חשוב שיהיה לו טוב בביה"ס ושיהיו לו חברים. יתכן שההרגשה הרעה שלה נובעת מהחלק החברתי. בקיצור,יש בהודעתך מס' דברים מדאיגים וכדאי לפנות ליעוץ בהקדם. בהצלחה, מור.

הי, מור- התיעצתי איתך שבוע שעבר לגבי ביתי בת הארבע שעושה קקי אך ורק בחיתול. יעצת לי להעביר לגמרי את השליטה לידיה ובאמת כך המשכתי לעשות ו....- אני שמחה להודיע לך שפתאם זה הצליח!!!!! ביום ראשון בערב, לפני יומיים , היא נכנסה לשירותים ואפילו לא שמתי לב ופתאם היא קראה לי שיצא לה, ובאמת הלכתי לראות. כמובן שהשמחה היתה גדולה מאד והיא התקשרה בגאוה גדולה לסבתות, לדודות וכו'... חיכיתי לראות אם זה ממשיך ורק אחרי יומיים, היום- היא עשתה זאת שוב! אני באמת שמחה ומקווה שזה באמת ימשיך. הכי חשוב זה שהיא מאושרת והיא אמרה לי שעכשיו היא רואה שזה באמת לא מפחיד! אז מור, באמת תודה לך על כל העצות והתמיכה ואני בטוחה שעוד העזר בך להבא... מה את אומרת?

היי חני, אני כ"כ כ"כ שמחה לשמוע...... את לא מתארת לך עד כמה. אני רוצה להוסיף - 1. להמשיך לתת לה מרככים (שמן פראפין או אם לא צריך משהו כ"כ חזק אפשר משהו טבעי כמו אל צירות) על מנת שלא יווצר מצב שבו יש אפילו פעם אחת כאב כלשהו שקשור לצואה. 2. להמשיך להתעלם מהעניין.סיפרתן לסבתא ולכל מי שצריך וזהו ! לא מתייחסיםפ לזה יותר. אם היא מדברת על זה שהיא עושה בסיר אפשר להגיד - יופי ולעבור לנושא אחר. וכמובן שגם הסביבה (סבתא,גן...) תתייס ככה. גם אם יש רגרסיה (זה יתכן) להמשיך להתעלם.לא להראות אכזבה,לא לדבר על זה.פשוט להגיד - לא נורא אני מאמינה שברגע שתרצי תעשי בסיר.לא יותר מזה. זהו, כרגיל מחכה לעידכונים, מור

שלום, בני בן השנתיים וחצי החליט שהוא לא רוצה יותר טיטול. פיפי הוא עושה בגינה או באסלה, גם בגן. יש בקרים שהוא קם יבש ויש בקרים שלא. קקי הוא עושה בתחתונים. המצב המתואר למעלה נמשך כ-10 ימים. אני מניחה שהוא יודע שקקי עושים בשרותים, ולא בתחתונים, רק שהוא לא בשל עדיין לביצוע. לי לא מפריע שהוא עושה בתחתונים. לגננת שלו כן מפריע. היא מסבירה שיש חוקים וקקי לא עושים בתחתונים. ומה אם הוא יחליט לעשות על הרצפה ? גם תאפשרי לו ?, היא שואלת - לכן צריך לשים לו טיטול. לי נראה שזה לא נכון להכריח אותו לשים טיטול, אם הוא לא רוצה. האם הגננת צודקת ? האם יש פתרון גישור ? תודה, אירית

ילדי בן ה-6 ילד נקי מטבעו, ומחונן הרבה מכפי גילו, נוהג לאחרונה לירוק באופן כרוני, בכל עצם הנקרה בדרכו(באמבטיה, על הרצפה, מנגב בשרוול החולצה, יורק לצלחת האוכל שלו, וכן מנגב את הרוק בסובבים הקרובים לו, מהמעגל הקרוב:אמא, סבתא וכדומה) כל כמה שניות/דקות לכל היותר, ללא צורך מיוחד, באופן כפייתי ובלתי נשלט-רפלקסי. נהיר לי שהמקור לדפוס התנהגותו הנו על רקע רגשי/התנהגותי/נפשי ולא על רק אורגני/גופני מובהק. האם יתכן כי מדובר בהפרעת טורדנות כפייתית-הכה קשה לעיקור? האם מישהו נתקל בתופעה חריגה מעין זאת אצל ילדים נורמטיבים?כל שכן מחוננים? ממה יכולה לנבוע התפתחות רגשית לקויה מעין זאת? והאומנם היכולת הקוגנטיבית אינה ערובה להתפתחות רגשית והתנהגותית תקינה? והחשוב מכל: האם ניתן לסרס התנהגות חריגה מעין זאת?ולשרש תחתיה דפוס התנהגות נורמטיבי במיוחד בגיל כה צעיר? האיך עלי לפעול לשינוי המצב הקיים?(ניסיתי שיטות שונות ולא צלחתי על כן התיאשתי מטיפול בודד בתופעה ובמערכה הניטשה) למי עלי לגשת?איזו סוג טיפול יעיל להפרעה מעין זאת?(התנהגותי קוגנטיבי או תרופתי או משולב) אמא מודאגת ונואשת.

שלום, יש לי הרגשת דה שוו. נדמה לי שעניתי לך על אותה שאלה (פחות או יותר) לפני מס' ימים. לא ברור לי ממה נובעת ההתמהמהות והפניות החוזרות ונשנות במס' פורומים כשהתשובה שאת מקבלת שוב ושוב היא לפנות בהקדם האפשרי לטיפול (פסיכיאטרי/פסיכולוגי). אם המצב הוא אכן כפי שתארת,בנך סובל ונכון היה לנסות לעזור לו. בהצלחה, מור.

ילדי הוא בן 3 וחצי ולאחרונה הוא נהייה שובב מאוד עד כי אני לא משתלטת על התנהגותו -מהגן אין תלונות אך אני מרגישה שזה עובר את גבול הטעם הטוב ואפרט: ראשית הילד הזה לא הולך הוא רק רץ -מה שגורם לו ליפול הרבה כי הוא לא שם לב לאן הוא רץ מרוב מהירות ופזיזות , הוא מדבר בקולניות ובוטות הרבה פעמים עד כדי חוצפה. הוא אוהב לשחק עם חברים "מכות" ולריב איתם בצחוק , הוא ילד חזק ואני פוחדת שיפגע בילד אחר. אבל כאשר אני עובדת איתו בחוברת הוא יושב מרוכז ואוהב מאוד לעבוד בחוברת ולגזור ולהדביק ולא ירצה להפסיק עד שלי נמאס מזה. הוא גם מאוד אוהב לצפות בסרטים ובטלויזיה אך מה עלי לעשות כדי להרגיע אותו קמעה מהתנהגות ומההשתוללות הזו.

ערב טוב, בשלב הראשון הייתי עושה שני דברים (אם כאמור מדובר רק בהשתוללות ולא יותר מזה..) - 1. בדיקת אזניים ושמיעה אצל א.א.ג.יתכן שהדיבור בקול נובע מירידה בשמיעה (נפוץ מאוד בגילאים האלה).בנוסף ילדים שיש אצלם ירידה בשמיעה,נוטים לשינוי התנהגותי. 2. לאפשר לו פעילויות ומקומות ששם "חובה" להשתולל - הרבה פעילויות פיזיות - רכיבה על אופניים,גני שעשועים,משחקי כדור וכו'. אפשר לשקול גם השתתפות בחוג מאוד "פיזי". במקומות האלה לעודד אותו לעוד ועוד השתוללות. במקביל בבית לעודד לרגיעה ולחזור שוב על מותר ואסור. שני הדברים צריכים לבא במקביל. אם ישנן עוד שאלות,אשמח לענות, מור.

בס"ד שלום. הבן זוג שלי התגרש לףני שנה. אנו יוצאים שלוש שנים. הוא פרוד 4 שנים. היה חשש כל הזמן לגבי הקשר שלנו מפני הילדים. הילד הקטן שלו בן 26 היום, הרווק היחיד, מבין כולם.עושה בעיות. אתמול הוא נףגש איתי ףורמלית בףעם הראשונה, אבל הוא לא רצה להשאר, ברח מהבית. ולא עונה לאביו לטלףון עד עכשיו, האבא מוטרד מזה. שניהם רגישים. ואני אמרתי לו כמה ףעמים שהוא צריך לשים גבולות לילד הזה. הדבר הזה מטריד אותי, למרות שזו לא בעיה שלי, מנסה לעזור לבן זוג שלי.

ערב טוב, אני לא מכירה את מערכת היחסים בין האב לבן ואת מידת הקשר שלהם בעבר,וזה חשוב. בכל זאת אני אנסה לענות. כדאי לתת לו להרגע ואז שבן זוגך יפגש איתו לבד וישוחח איתו על כך שהוא אדם מבוגר והוא בחר לחיות איתך. לא תמיד אנחנו מסכימים עם הבחירות של הורינו או של ילדנו אבל עלינו לקבל אותם על מנת שנוכל להמשיך לקיים קשר כלשהו.שיתן דוג' למשהו שהוא לא כ"כ הסכים עם בחירה של הבן אבל בכל זאת השלים איתה על מנת לשמור על יחסים תקינים (במידה שיש מקרה כזה). שידבר איתו על איך ממשיכים מהנק' שבה נמצאים היום תוך הבהרה שהתנגדותו לא תגרום לניתוק הקשר איתך. שינסה להבין מאיפה נובעת ההתנגדות שלו (יש כאן הרבה אפשרויות) ומה הוא חושב לעשות עם ההתנגדות הזו. שיקשיב לו והרבה.יתכן שאם יקבל את דבריו ולא יגיב בשיפוטיות הוא יוכל לשמוע את הצד של הבן ומשם להמשיך. מה שבטוח איומים,צעקות וכעס לא יובילו לשום מקום. בן זוגך (ואת) צריכים להבין שלא קל לו עם המצב. אני לא יודעת עד כמה הוא מזדהה עם אימו ועם מצבה,עד כמה הוא קרוב אליה,כמה משקעים וכעסים יש לו מהשנים שלפני הגרושים וכו'. כל אחד מהנתונים האלה משפיע על מידת הקבלה/התנגדות כלפיך. במידה שבן זוגך לא מצליח לתקשר איתו כדאי לשקול פניה למטפל משפחתי שיכיר את המערכת וייעץ. בהצלחה, מור.

שלום אני לא יודעת אם הגעתי לפורום הנכון אך אם תוכלו להפנות אותי אשמח מאוד שמי בלה אני בת 26 וביתי בת שנתיים וחודשיים לאחרונה ביתי מאוד מפחדת מאנשים שהיא לא מכירה לדוגמא שמגיע סוכן ביטוח אלינו הביתה הילדה מאוד מבוהלת לא מדברת ולא יורדת מהידיים שלי דבר לא ברור ,היינו במסיבת יום הולדת והילדה נורא פחדה ובכתה רצתה רק הביתה מה יכולה להיות הבעיה ואיך אוכל לטפל בה? אודה לכם על תשובה מהירה

ערב טוב בלה, כדי לנסות להבין יותר טוב ממה נובע הפחד אני צריכה עוד פרטים : - האם היא איתך בבית/מטפלת/גן.. - מתי זה התחיל ? איך היה לפני זה כשהיא פגשה זרים ? - האם היה שינוי כלשהו לאחרונה בשגרת חייה (מחלה של מישהו מכם,העדרות של אחד ההורים,מעבר דירה/גן...) ? - איזו מן ילדה היא בדר"כ,חוץ מעניין הפחד מזרים ? - האם היא פוחדת (או פחדה) מעוד דברים ? - האם עוד משהו השתנה בהתנהגותה לאחרונה? אנא עני על השאלות ואנסה לעזור, מור.

שלום מור ראשית כל תודה על תגובתך המהירה ,אענה לך על שאלותייך ומחכה לתשובתך הילדה נמצאת בגן עד 16.00 ולאחר מכ אצל הסבתא עד 17.30 הפחד מאנשים התחיל לפני כחודש ,לפני זה היא היתה רק מתביישת ולא מפוחדת ,את שואלת לגבי מחלה של משהו מאתנו אז לפני חודש וחצי בערך חליתי בשפעת חזקה והייתי מרותקת שבוע למיטה בדר"כ היא ילדה טובה עם המשפחה הבטחון העצמי שלה מאוד גבוהה ואין לה פחד מדברים נוספים חשוב לי לציין לך שבעלי טוען שהיא מפחדת בגלל שלפעמים היא נעמדת במקום ולא רוצה לבוא לאן שהוא ,אז אני אומרת לה : האשה תבוא ותיקח אותך במקום להשתמש במילה בלולו האם יכול להיות שזו הסיבה אם כן מה עליי לעשות תודה בלה

רציתי לעדכן אותך שחיפשנו גן חדש לבן שלנו (בעקבות המלצתך), מצאנו גן שיש בו קבוצה של 20 ילדים בטווח גילאים שלו. הרמה של התכנים, החוגים והפעילות יותר גבוהה מהגן הנוכחי. הגננת עושה רושם מצויין, הילדים בשבילה הם מעל הכל. הבנתי שבאמת צריך לנתח את אופיו של הילד כדי להגיע להחלטה. אז עכשיו אנחנו רגועים, ומקווים שעשינו את ההחלטה הנכונה. (דרך אגב, ביקרתי ביותר מ 10 גנים וכמעט התייאשתי עד שמצאתי את האחרון וידעתי שזה זה). אז תודה רבה להכוונה היא עזרה לי מאד. טלי

היי, אני שמחה שעדכנת אותי :). וכן לפעמים צריך לעבור ולראות הרבה מסגרות עד שמרגישים שזה,זה. והכי חשוב.."הבנתי שבאמת צריך לנתח את אופיו של הילד כדי להגיע להחלטה." - זה נכון תמיד !. כל ילד הוא עולם בפני עצמו וצריך להכיר את הילד כדי להחליט. מה שטוב לאחד לא תמיד מתאים לאחר. חשוב לזכור. שיהיה הרבה בהצלחה, מור.

שלום אינני יודעת אם זהו הפורום המתאים לבעיותי אך אני ישאל בכל זאת. יש לנו בעיה, גיסתי איננה מדברת עימי מסיבות אלה ואחרות ( בתקופה שדיברנו תמיד היה ביננו חוסר תקשורת , כימיה וכדומה) באחד הוויכוחים שלנו, היא החליטה לא לדבר איתי יותר , וכך עבר למעלה מחצי שנה, כשבעלי יצא להגנתי, הוא נכנס לרשימת " הברוגז" . גיסתי בת זקונים אחרי שני בנים והיא לא קטנה בת 27 רווקה החיה בבית הוריה.מרגע שנכנסתי לבית בעלי שררה קנאה ביני לבינה וזאת בעקבות תשומת הלב של חמתי אילי. אני וחמתי חברות מאוד טובות , בקיצור היא מתייחסת אילי כאילו אני ביתה, ואני חושבת שזה מעורר את קנאתה של גיסתי. הננו רגילים להתארח בארוחות שישי שבת אצל חמתי , ומאחר שגיסתי אינה מדברת איתי ולא מרבה לדבר עם אחיה שזהו בעלי, אינה מעוניינת שנתארח בבית הוריה , לכן נאלצנו לעשות שישי שבת בביתינו.וחמתי בלית ברירה נאלצת להיכנע לה. ביום שישי האחרון ביקרנו עם ביתינו בת ה - 8 חודשים בבית חמתי , ונשארנו לארוחת שבת, גיסתי סירבה לשבת עימנו בשולחן, והפצירה באמה מדוע לא המתינה לה וסעדה עימה את ארוחת השבת, לאחר שנלך. בעקבות כך היא כועסת מאוד על חמתי ואינה מדברת איתה, חמתי איננה יודעת איך להתנהג עימה וכל הדרכים שניסתה כשלו,גיסתי עוד כועסת וטוענת מדוע לחמתי ישנם נושא שיחות עימי ולא איתה. מאחר שחמתי עומדת כאן באמצע , ולצערה היא כמו שק איגרוף ועל מנת שיהיה אווירה שקטה יותר היא ביקשה ממני , שאני לא יגיע לביתה (ורק היא תבוא לבקרני בביתי) האם זהו הדרך הנכונה לטפל במצב? חמתי במקצת חוששת מביתה שתזיק לעצמה כיוון שבעבר הרחוק שגיסתי היתה בת 17 לערך הייא ניסתה "להתאבד" בלעה 4 אופטלגינים. האם ייתכן שזהו הפיתרון היעיל ביותר ולהיכנע לגיסתי בכך שאנחנו לא יכולים לבקר בבית הורי בעלי ?לדעתי גיסתי מקנאה מהקשר שלי עם אמה. אנא עיזרי לנו והובילי אותנו לדרך הנכונה לפיתרון בעיה מסוג זה.

ערב טוב, אני חושבת שיהיה נכון לשאול גם בפורום טיפול משפחתי כי נושא השאלה הוא לא ממש מתחום יחסי הורים ילדים. מה שכן אני יכולה להגיד זה שכדאי לדבר עם חמותך ולבדוק מדוע היא לא שמה איזשהם גבולות לבתה (גם אם היא בת 27),האם מקובל עליה שבתה מכתיבה לה עם מי להיות או לא להיות בקשר וכו'.אני מאמינה שרק ברגע שחמותך תגיד - עד כאן !,דהיינו תציב את הגבולות שלה, יתכן שינוי.עד אז,הבת תבדוק עד כמה היא יכולה להכתיב את הענינים בבית. לגבי חששה של חמותך מפגיעה עצמית - דבר ראשון,לא מתאבדים עם 4 אופטלגין ! יתכן שזו היתה קריאה לתשומת לב או דבר דומה אבל קשה לי להאמין שהיא באמת התכוונה להתאבד ע"י בליעת 4 אופטלגין. שנית,אי אפשר כל החיים להתייחס אל מישהו בכפפות של משי ולבטל את עצמך בפניו מפחד מה הוא יעשה לעצמו. הפחד הזה גם,סביר להניח מקשה על האם וגם לא תורם לבת. לפי מה שאת מספרת אני מעריכה שיש קושי/בעיה ביחסים בין חמותך לבתה גם ללא קשר אלייך וסביר שהם לא חדשים. אולי הגיע הזמן לשקול יעוץ.... אף פעם לא מאוחר מדי. מור.

לבני בן ה-6 התנהגויות מוזרות- מזרות אימים: 1. דחף בלתי נשלט ומבוקר לירוק(לפלוט רוק בכמויות בלתי מבוטלות- שהיו לבטח מעלות את מפלס הכינרת) כל כמה דקות, בדרך כלל לשרוול החולצה ולעיתים על הרצפה וכשמעירים לו הוא יורק לתוך ממחטת נייר- במאסה אדירה. התנהגות שאינה מופסקת אף אם מעירים לו והנה כרונית- מעל ל-3 חודשים מתישים. 2.כשאני נוגעת בו בחיבה הוא לרוב נרתע ומביע התנגדות נחרצת לאקט החיבתי, למעט מקרים נדירים בו הוא דורש במפגיע תשומת לב מיוחדת ודרישה ליגוע בו על פי תכתיביו וגחמותיו ויש לו פולחנים וטקטיקות מוזרות- חדשים לבקרים. לאחר מגע יזום מצדי הוא אינסטנקטיבית "מנטרל" את המגע בהנף יד שלו או של אחרים בסביבתו. 3. טקסים סביב האוכל. הוא הופך את האוכל לזירת קרב- בוחר מי יגע לו בצלחת, מי יאכיל אותו, מכתיב מתי יוכל בעצמו, מי ימזוג לו שתיה. והכל מלווה בסנקציות ובטקסים רפלקסיים-המטריפים את דעתי- פליטת הרוק מתגברת ומלווה בעוויתות מוזרות. 4. הוא חוזר ברגרסיה מבחינת דיבור שאינו מותאם לגילו, לעיתים הרטבה בלילה וכדומה. כל הנ"ל בהחלט מהווים סימנים מדאיגים לבירור.: פיגור, סימנים של אוטיזים או הפרעת טורדנות כפיתית. הבעיה האמיתית נעוצה בכך שמאידך גיסא ברמה הקוגנטיבית הוא מחונן ומפותח הרבה מעבר לחתך בני גילו: 1. הוא קורא שוטף מגיל 4 וכיום קורא ספרות קשה של מבוגרים. 2. הוא כותב מגיל 4 וחצי בצורה יוצאת מהכלל ומעוררת השתאות. 3. יש לו הברקות מדהימות, בעל חוש הומור מפותח, שנון, מקיש מעניין למשנהו ומבין דבר מתוך דבר. 4. יש לו קליטה מהירה. הוא בעל תפיסה וזיכרון פנומנלי. 5.מבחין בין רע לטוב, בין אסור למותר, בין טפל לעיקר. 6. מנתח כל מצב/תמונת מצב בצורה לוגית ומיוחדת. בקיצור מחונן ויוצא דופן. האיך כל הכישורים הקוגנטיביים שלו אינם משרתים אותו ומייעלים אותו להתנהגות נורמלית ולהתפתחות רגשית תקינה? האם דאגותי מוצדקות ויצוקות בחשש סביר?למי עלי לגשת לאבחון וטיפול בבעיות שציינתי? אמא שיצאה מדעתה.

ערב טוב, כן דאגתך מוצדקת. אני ממליצה לפנות לפסיכיאטר ילדים על מנת לקבל את חו"ד ומשם להמשיך. דרך אגב בחלק גדול מההפרעות אין שום קשר למידת האינטלגנציה. אני הייתי פונה בהקדם האפשרי גם כדי לעזור לילד וגם כדי לא לצאת מדעתי. מכיוון שפנית גם לפורום פסיכיאטריה כדאי יהיה לחכות ולראות האם גם שם ההמלצה היא לפנות לפסיכיאטר ילדים. בהצלחה, מור.

שלום מדובר בילדה בת 10 שלא מסתדרת חברתית. נראה לי שהדבר נובע מהרצון שלה להשתלט. היא מתחילה את הייחסים בהצלחה ,ומשתלטת ואז כשהיא נדחית -כנראה עקב שטלתנותה והסנוביות שהיא משדרת. היא מאבדת ביטחון ומתחנפת ללא הועיל ואז היא עצובה. כמו כן היא ממהרת לריב בגלל שהיא לוקחת כל מילה שנאמרת ברצינות רבה מדי. היא נעלבת מהר ולא יודעת לצחוק על הדברים. איך ניתן להדריך אותה? חנה רמת גן.

ערב טוב, את מתארת ילדה שחסרים לה הכישורים החברתיים. חשוב במצב כזה שיהיה מי שיעזור לה להבין לא רק איפה היא טועה אלא בעיקר מה אפשר לעשות אחרת. ז"א,יתן לה כלים. מכיוון שאת אומרת שהתחלת הקשר היא בסדר,לתת לה להתחיל את הקשר ואז "ללוות" אותה.ז"א,לבדוק באפן יומיומי (זה רק בהתחלה) את קצב ואופי התקדמות היחסים.חשוב שהליווי יכלול הרבה אמפטיה והקשבה לצד שלה ויהיה נטול שיפוטיות !!!. ברגע שהיא תרגיש שרק מצביעים על החלקים הבעייתים אצלה אבל לא מעודדים אותה ועוזרים לה למצא דרך חליפית,היא תסרב לשת"פ.בנוסף,חשוב לשקף לה את ההרגשה שלה ושל מי שעומד מולה ולעשות איתה הרבה "פרוש מחדש " (תוכלי לקרא על זה בכתבה מצד שמאל - על שלש גישות,אמא ומטפלת..). במידה שיש מי שיכול לעשות את זה איתה בבית,זה נהדר.במידה שגם להורה יש בעיה דומה או מסיבה אחרת אינו יכול/מצליח לעבוד איתה אפשרא לפנות ליעוץ שיעזור לה במתן כלים בנושא החברתי (להערכתי מדובר בדבר קצר וממוקד). בהצלחה, מור.

שלום, אני בת 23 ועדיין גרה בבית הורי. לאחרונה מערכת היחסים בין הורי הפכה לגרועה מתמיד, מה שגרם להם להתחיל לנהל את ויכוחיהם דרכנו- הילדים. חשוב לציין כי יש לי שלושה אחים קטנים. הבעיה שלי היא התלות שמפתחת בי אימי (לאחרונה עברה ניתוח להוצאת גידול סרטני מהשד), והיא אומרת לי דברים כמו "מה הייתי עושה בלעדיך" וכן כל פעם שאני יוצאת מהבית (אפילו לקניות) היא אומרת לי "תחזרי כבר". מצד אחד זו אמא שלי ואני שמחה שאני יכולה לסייע לה. מצד שני קשה לי עם ייסורי המצפון שהיא גורמת לי כאשר אני לא נמצאת בבית, מה שמונע ממני גם לעבור לבית משלי. אודה לתגובות

ערב טוב מאיה, חשוב שתכירי בגבולות שלך,מה את מוכנה/מסוגלת/רוצה... לעשות ומה לא. אחרי שתרגישי שאת מספיק מכירה אותם,חשוב מאוד שהם יהיו מאוד ברורים לסביבה שלך. לכולנו יש גבולות - ה"עד איפה " שלנו,חלקינו מבהירים בעדינות אך בנחישות לסביבה מהם הגבולות שלנו וחלקינו לא מבהירים ואז סובלים (מרגשי אשם,לחץ,אי נוחות...). אני חושבת שיהיה מאוד נכון לשתף את אימך במה שאת מרגישה (דרך אגב אפשר בדיוק איך שכתבת את זה כאן,זה נהדר ! ) מבלי להאשים אותה. ז"א,להגיד אני מרגישה כך וכך ולא את עושה לי... הרבה בהצלחה, מור

אני אם לילדה בת 6.5 - כיתה א'. לאחרונה אינני מרוצה מהצהרון שילדתי שוהה בו לאחר שעות ביה"ס ומחפשת אלטרנטיבות אחרות. מחנכת הכיתה הציעה לקחת מספר ילדים ל"טיפולה" לאחר שעות הפעילות (מעין "צהרון" מצומצם..). בנושא הכנת שיעורי הבית אני רואה רק יתרונות.. החששהעיקרי הוא שיווצר בלבול רגשי בקרב הילדה וקושי לתמרן בין דמות ה"מטפלת"בצהרון שם תקבל תשומת לב מוגברת לעומת דמות המחנכת- שם היא חלק מכיתה שלמה, תשומת הלב נחלקת שווה בין כולם ועלול להיות "דיסטנס" מצד המחנכת. עליי לציין כי הילדה מעריצה את מורתה והביעה התלהבות יתרה לרעיון אולם אני חוששת כי מדובר בהתלהבות זמנית ובפועל יהיה לה קשה להבין את ההבדל ולשים גבולות.. הרי מדובר באותה דמות סמכותית שתתנהג אחרת בשתי המסגרות..הייתי שמחה לקבל עצה האם מומלץ או לא להשאיר את הילדה שעות כה רבות עם המחנכת ומהן ההשלכות על התפתחותה הרגשית של הילדה.. למותר לציין שמדובר ב 4 חודשים בלבד עד החופש הגדול וניתן להתייחס לשינוי כאל נסיון בלבד שאם לא יצלח אזי בשנה הבאה לא נמשיך בו. עד כמה יהיה משמעותי להעביר את הילדה ל"טיפולה" של המחנכת אחה"צ בפרק זמן זה?

ערב טוב, לי הרעיון נשמע מאוד לא במקום,מהרבה סיבות,אמנה כמה מהן : 1. לעניות דעתי חשוב שיהיה גבול ברור בין מורה לתלמיד. במצב שבו את מתארת יש חריגה גסה מתחום יחסי תלמיד - מורה.אני חייבת לציין שאם אני הייתי הורה של אחד מהתלמידים בכיתה הייתי עושה ככל יכולתי להפסקת העניין. דרך אגב,גם כשמורה עובד אחה"צ כמורה פרטי נהוג שהוא לא מלמד תלמידים מכיתתו. 2. את ושאר הורי הילדים שבצהרון הופכים להיות מעין מעסיקים של המורה שאמורה לתת יחס שווה (פחות או יותר) לכל תלמידי כיתתה. האם היא תמשיך לתת את אותו היחס גם כשמדובר במשפ' שמשלמות לה ? ומצד השני,האם את תרגישי מספיק חופשיה במידה שתרצי להעיר לה דבר מה על הצהרון,להעיר לה ? 3. מדובר בילדה בכיתה א' שעדיין לא מאוד מעורה מאוד ביחסי מורה - תלמיד.חשוב לבדוק איזה מסר מעבירים לה להמשך הדרך. 4. עד כמה זה נכון בעינייך שבתך תהיה מעורה בחייה הפרטיים של מורתה ? 5. עד כמה חשובים לך גבולות ? 6. אני בטוחה שהרעיון מוצא חן בעיני הילדה. כל ילד רוצה להרגיש "נבחר" ע"י מורתו. השאלה היא עד כמה היא תצליח להתנהג אל המורה בצורה x בכיתה ומשעה 14 להתנהג אל המורה בצורה אחרת ? כמה כוחות זה ידרוש ממנה ? 7. האם לך זה מתאים שהילדה תהיה בסביבות 8 - 9 שעות ביום עם המחנכת ? מתוך הכרות עם בתך,איך היא תרגיש ביחס לכך ? 8. עד כמה מורה שמצד אחד "עוברת את הגבול " ומתפקדת גם כמטפלת ואינה רואה בכך בעיה,תדע לשמור את הגבול במקרים אחרים (לדוג' כשהיא רואה /מזהה משהו אצל הילדה בשעות אחה"צ עד כמה למחרת בכיתה היא תצליח לשים את זה בצד או שמא תעלה את זה בפני כל הכיתה...) ? אני יכולה להמשיך ולמנות עוד ועוד נושאים אבל אני חושבת שזה די ברור. אני מחזיקה בדעה שגבולות הם דבר חשוב ואם אנחנו דורשים גבולות מילדינו אנחנו גם צריכים לשמור עליהם. העדר גבולות הוא מתכון מוצלח לבלבול,שיתכן שיגיע ויתכן שלא,השאלה אם שווה לבדוק ולראות ? בהרבה שאלות אני נמנעת מלענות תשובה חד משמעית,במקרה הזה אני עונה - אני נגד. מקווה שעזרתי, מור.

מור תודה, נגעת בהרבה שאלות שעלו גם אצלי.. נושא הגבולות מעסיק אותי מאוד ולכן חיפשתי עצה ..ברור שאין תשובה חד משמעית אך עזר לי לשמוע התנגדות מפי גורם מקצועי.. אם קודם התלבטתי הרי שכעת אני עוד יותר לא שלמה אז נראה לי שאסיים את השנה מבלי לבצע את השינוי ובשנה הבאה כבר נמצא מסגרת אחרת.. תודה על העזרה, שירה.

את צודקת לגביי הבלגן בשאלה שלי(שנובע מתחושת איבוד השליטה). בעיקר אשמח לקבל אפילו בראשי פרקים המלצות איך לעבור תקופה "סוערת" אצל ילד. ניסינו המון דרכים ואני ממש רוצה להקל על הילדה שממש לא מוצאת את הכלים לבד לעבור את התקופה של לידת אחות קטנה. סליחה על הבלגן הקודם ומקווה שהפעם אני יותר מובנת. תודה

ערב טוב מיכל, לגבי ההסתגלות ללידת אחות יש כאן כמה תשובות שלי (אני זוכרת בעיקר אחת ארוכה ומפורטת בעמ' הראשון),אשמח אם בתור התחלה תקראי אותן. לגבי שאר הדברים שהזכרת בהודעה הראשונה (כמו שאני הבנתי ממך,לא מדובר רק בהסתגלות לאחות,תקני אותי אם אני טועה.),יש לי בעיה לענות כרגע,מכיוון שיש בעיה טכנית באתר דוקטורס ואני לא ממש מצליחה להכנס להודעות (בגלל זה גם העכוב במתן תשובות).אני מעריכה שהתקלה תפתר תוך מס' ימים ואז אוכל לתת תשובה מקיפה יותר. בנתיים,אני אשמח אם תוכלי לתת קצת יותר דוג',לספר איך הילדה היתה לפני לידת אחותה,איך אתם מתמודדים והאם היו תקופות כאלה בעבר.כל מידע יעזור. מור.

בני בן השנתתים וחצי נבהל מאוד מרעש חזק בבית ברגע לא צפוי (מאוד מוקדם בבןקר) כמובן שהכל ערך שניות ומיד היינו איתו, אבל יש בי פחד רב שמה הבהלה הזו יכולה לפגוע בו באיזה שהיא דרך ובמיוחד להחליש את המערכת החיסונית שלו (הוא גם זכה באחות חדשה לפני מספר ימים) האם יש צדק ב]חדי מה אני יכולה לעשות כדי להקל על מה שקרה אולי אני סתם היסטרית אשמח לתגובה

שלום, לגבי המערכת החיסונית אני לא יודעת כי אני לא רופאה. לגבי הבהלה - זה חלק מהחיים.כל ילד נבהל מדי פעם וכולם חוזרים לתפקוד. כרגע,הדבר היחיד שיכול לדעתי להשפיע הוא התגובה שלך.אני ממליצה לא לעשות מזה עניין ולהמשיך הלאה. מור.

אני מודה לך על תגובתך לבעייתי לגביי ילדי שלא מוכנים לשבת להכין שיעורים וללמוד לבדם. אך תוכלי להרחיב בעניין העזרה המקצועית: למי לפנות לפסיכולוג או שיש מומחים לנושא? ואם אפשר לקבל טלפונים באזור המרכז. הייתי רוצה לדעת גם האם ניתן לקבל חונכים, אני מוכנה לשלם כמובן, שיעשו עם ילדי את שיעוריהם מאחר והם מתביישים רק מדמויות שאינן מחוג המשפחה ולא יוכלו שלא לעשות מה שהם יאמרו להם. היכן אוכל להשיג חונכים?

לילה טוב, הכוונה היתה לפנות לאיש מקצוע המטפל בתחום יחסי הורים ילדים,פסיכולוג,עובד סוציאלי (כמוני למשל...),יועצת... כתבתי מס' פעמים בעבר שאני לא ממליצה על אנשי מקצוע (מכל מיני סיבות).אפשר לבקש המלצהדרך יועצת ביה"ס,המורה,השרות הפסיכולוגי החינוכי בעירך... הדרך הטובה ביותר היא מפה לאוזן. לגבי חונכים,בעיני זו לא האופציה המועדפת במקרה שלכם. זה אולי יעזור באופן נקודתי בעניין שיעורי הבית,אבל לעניות דעתי הבעיה תצוץ כעבור זמן גם בנושאים אחרים. אחריות זה דבר שצריך ללמד ילד. ילד שלא למד מהי אחריות וכדברייך רגיל שיעשו הכל בשבילו ,יחזור על הדפוס הזה בכל שטחי החיים,כך שפתירת עניין ש.ב הוא זמני ביותר ולא נותן מענה כולל. איך אפשר להשיג חונכים ? אני בטוחה שיש סטודנטים שישמחו לעבודה כזו. אפשר לפרסם מודעה במקומות שיש בהם סטודנטים (אונ',מכללות,עיתונים מקומיים...). בהצלחה, מור.