פורום פסיכולוגיה קלינית

זה יותר מ4 ימים ובוודאי שיותר מיומיים אבל זה פחות מחודש..וכבר הפסקתי בעבר לחודש... דוקא קרו לי היום דברים לא נעימים,ובכלל שכחתי איזה יום היום. רק כשמשהו העיר את תשומת ליבי לכך שהיום יום רביעי,הבנתי שעבר שבוע. זה היה יום מאוד מעצבן...מסוג הימים ששום דבר לא מסתדר בהם,אחד אחרי השני דברים נופלים,ומתמוטטים ככה בלי שתהיה לי עליהם שליטה מינימלית. קמתי בבוקר עם תחושה שאני חייבת שוב לעזוב את הבית,גם אם זה יהיה במחיר הפסקת הטיפול לעת עתה. השעות כאן קשות לי,בעקר ההעמדת הפנים המאושרת והשמחה.מה לעשות,רק ככה הם מוכנים לקבל אותי... ושוב לא הצליח משהו שניסיתי, ושוב קרה לי משהו שגרם לי להיות חרדה מאוד בקשר למה שהולך לקרות לי בעתיד. אבל משום מה את הדברים האילו אני מבינה רק עכשיו.קיבלתי אותם די בשלווה כשהם קרו. לא התעצבנתי,לא התרגזתי,לא המתנתי לנפילה שלי. זה היה כאילו לא קשור ... חשבתי הרבה על להפיל את עצמי שוב היום להקאות ולבולמוסים.אבל משום מה אני מרגישה מסוגלת למשוך עוד יום.שבוע ויום זה יותר טוב משבוע,נכון? ולעזוב את הבית...המחשבות לא עוזבות ,במיוחד כי רע לי פה ואני מרגישה לא רצויה ומסתגרת בחדר כל הזמן,בעקר כי יש נתק ביני לבין ההורים ובינם לבין עצמם ובכלל אווירה די קרירה במשך רוב הזמן. אבל אני חייבת לפרגן לעצמי התחלה חדשה.כשאני אעזוב את הבית,זה יהיה במצב בו אני אהיה מסוגלת להחזיק את עצמי,עד אז אין לי ברירה אלא להיות "טפילה". "טפילה" על כל העולם. שבוע זה לא חודש... וכבר החזקתי חודש...

אנג'ל תהיי חזקה. אם כבר החזקת חודש , אני בטוחה שתצליחי שוב ,ואף יותר. אל תחשבי שזה שתעזבי את הבית , זה הפתרון. אני חשבתי שכך זה יהיה אצלי,אבל זה לא כך. כי יש שיחות טלפון עם ההורים(שבהם צריך לצחוק הרבה , ולהישמע עירניים ולא מבואסים) ויש את הביקורים שלהם ( וצריך להתעלם מכאב הראש שזה עושה לך ) ויש גם את הנידנודים - "נו תבואי לבקר ,בואי נלך לקניון וכד'( כשבעצם בא לך להכנס מתחת לשמיכה ,אבל את לא אומרת כדי שיראו שהכל בסדר). אז מה הפיתרון?? לא יודעת (מצטערת). אולי דווקא כדאי לך כן להשבר לידם , כדי שלפחות הפחד מזה לא יטריד אותך בנוסף לדברים האחרים.ואם תרגישי חופשיה עם הבעיה שלך לפניהם ,אולי זה יקל עלייך קצת.(כל מה שאני כותבת לך זה גם כדי לשכנע את עצמי שאולי זאת הדרך בשבילי...) היי- ומה זה השטויות האלו שאת טפילה?? אלו ההורים שלך ובדרך זאת או אחרת(גם אם לפעמים הם מראים זאת בצורה מוזרה) הם אוהבים אותך ,והיו רוצים לעזור לך ,ולרפא אותך לגמרי.

אוי Angel , השבוע שלך מזכיר לי את המחשבות שלי אני תקועה בבית עם הורים שרבים אחד עם השני (ואני עם כל אחד בנפרד), שנים. שנים אני "מתה" לעזוב את הבית, אבל אני יודעת שאני לא טיפוס כל כך חברותי שיסתדר עם שותפים, ואני לא מרוויחה מספיק כסף כדי לגור בשכירות לבד, ואם יש לי בדיוק לשכירות, אז אני לא רוצה "לזרוק" את הכסף שאני מרוויחה לכיסו של איזה בעל בית חודש אחרי חודש, ולא לחסוך שום דבר בשביל עצמי כל כך חסר לי השקט, שאין לי בבית וכשההיתי בתיכון השתמשתי בדיוק באותו מונח שאת קוראת לעצמך היום - "טפילה". הרגשתי שכולם היו מרגישים יותר טוב אם לא ההיתי בעולם-החברות בכיתה, ההורים, המורים הרגשתי שאני העול לעולמם, ושתרד אבן גדולה מהלב של הסובבים אותי אם לא אהיה יותר. בעיקר הרגשתי כך כי ההיתי בלתי נראית עבורם, את אף אחד לא ממש עניין מה אני מרגישה, אף אחד לא התעניין, אני הרגשתי טפילה. וכל יום עוברת בי המחשבה, "אולי בכל זאת לעזוב את הבית, בשביל קצת שקט, זה אולי שווה את המחיר". וכן, גם אני כמוך, אם אעבור מהבית, אצטרך לוותר על הטיפול הפסיכולוגי שלי, שלא אוכל לממן יותר (לפחות לא עם אותה פסיכולוגית שכבר מכירה אותי), זה פשוט חבל לעזוב באמצע, כשאת יודעת שיש לך עוד הרבה לספר לה, ושאין אף אחד אחר (לו במקרה שלך) ומה שגורם לי להרגיש רע בימים האלו זו ההמתנה לתחילת הלימודים, לא מספיק שהצבא גזל ממני שנתיים בעבודה חסרת תוכן, גם אני עוללתי לעצמי עוול, וגזלתי שנתיים נוספות מחיי, שנתיים ריקניות, חסרות משמעות, שהכניסו לעולם שלי ואקום יותר גדול, והרגשה יותר רעה שלא יצא ממני כלום, כפי אבא שלי נהג ונוהג להזכיר לי. בימים אלו, כשחוזרות מחשבות ההתאבדות, ושאני בוכה כמעט כל לילה לפני שאני נרדמת, אני מזכירה לעצמי (כמו בתקופת הצבא), שהזמן חולף...עוד שבוע...עוד חודש, את זה עדיין אי אפשר לעצור, את הזמן. תמשיכי לכתוב מלב אפרת

חשבתי שקראתי שיש לך פסיכולוג ולא פסיכולוגית, טעות שלי

שבוע זה גם לא יום.... גם לא יומיים... אמנם, זה פחות מחודש, רבל זה גם משהו. את חייבת לקחת את זה יום אחרי יום, ולא לחשוב כמה היה בעבר או כמה את רוצה שיהיה בעתיד, כי כך או כך ההצלחה אף פעם לא בטוחה, והאכזבה קשה מנשוא. אני מציעה לך לקחת כל יום ולקבלאותו איך שהוא. בלי צפיות ליותר מידי. ואם יש ירידה - תמיד היא לצורך עלייה! וואו! אני כתבתי את זה????

טלי יקרה, אני יודעת שקצת הצפתי את הפורום ואותך, אבל היום נשפך ממני החוצה שיר, והייתי חייבת לשלוח לך אותו, לא יכולתי להתאפק, באמת - "עומד באמצע החיים בלילה באפלה בחשכה מסתכל על השמים הכהים חושב על החיים פתאום כוכב אחד מנצנץ מושיט קרן אור ארוכה מלטפת מחבקת מלווה ולא עוזבת ממשיך עוד קצת ללכת והקרן כמו צל עוקבת לא מרפה לא מוותרת נלחמת מתעקשת הדרך מתמשכת לא נגמרת כשמעיזים ובשמים שוב מסתכלים מעיפים מבט חושש ונסוגים כוכבים נוספים מיד מופיעים קרן אור אחת ועוד אחת מציצות לעברך ובשבילך החשכה האופפת כבר מתפוגגת ותחושת הבדידות קצת נעלמת אור הקרניים הולך ומתחזק ואתה כבר יודע שתוכל להתגבר שהפחד והאימה יכולים ללכת ולפנות מקום לשלוה המיוחלת השקט ממשיך לשרור בחוץ כולם עדיין ישנים כביכול לא קיימים אבל אתה כבר מרגיש את ההבדל ויכול לזהות את השינוי שהתחולל נפשך כבר נרגעה הסערה שבבטנך חלפה ראשך מרוקן ממחשבות וליבך הולם חלושות אתה מתיישב על המדרכה מתכרבל כמו עובר לבדך מחבק את עצמך ברחמים עטוף באור קרני הכוכבים מתבונן לתוך עצמך פנימה ומרגיש כאילו נולדת מחדש כאילו הרווחת את הזכות לחיות כאילו עכשיו אתה יכול להתחיל לחוות והפעם לא בגלל שסתם נולדת הפעם בזכות זה שנלחמת הפעם בזכות זה שלא ויתרת ובזכות זה שלא התייאשת והכוכבים כולם עוד נמצאים מעליך כולם חגים ולא מרפים ילוו את צעדיך מעתה כאילו מאז ומעולם היו שם איתך " אביב.

היי אביב, מקווה שלא איכפת לך , אבל קראתי את השיר וגם הדפסתי אותו. מאוד מצא חן בעיני. כאילו שאני כתבתי אותו(אילו רק ידעתי לכתוב...). כל הכבוד לך על הכישרון!!!

היי בילי, איכפת לי ?? מה פתאום. אני מאוד מוחמאת פה, ואפילו די מובכת, והאמת היא שקצת בהלם אפילו. לא חשבתי שהוא עד כדי כך טוב, ואפילו שניה אחרי ששלחתי אותו התחרטתי... תודה, אביב.

טלי, אזרתי אומץ והראיתי את זה לאמא, היא בהלם ובשוק עד עכשיו, מה את אומרת על זה ? אביב.

אני יכולה להבין את אימא שלך !!! :-)

וווווווווואאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ומה היא אמרה?????????? בוא'נה, איזה אומץ!

טלי, הצילו !!! :-) מה קורה פה ? נשפך לי עוד אחד... יש דרכים שלא ניתן לטעות בהן אי אפשר ללכת לאיבוד בשבילהן כשאתה צועד בהן אתה יכול לחוש בביטחון שזו הדרך הנכונה למרות שהמכשולים בלתי נמנעים ולפעמים נתקלים באבנים ולעיתים יורדים גשמים ורואים ושומעים ברקים ורעמים ממשיכים ללכת באותה הדרך לא משנים כיוון ולא בוחרים אחרת בתוכך פנימה איזה כוח מוביל לאותו הכיוון להמשיך ולהוביל עוד לא ברור לך למה זו הדרך עוד לא ידוע למה לא אחרת אבל ליבך לא נותן לך לוותר או לסגת המשך הוא אומר - זו הדרך הנבחרת ואתה ממשיך וצועד על אף הכל מנסה להתגבר מנסה להאבק בפגעי הטבע בנזקי הזמן להתמודד ולתקן את שכמעט לא ניתן ומה מחכה בסוף הדרך אינך יודע אבל הרגליים כאילו מעצמן כבר נעות והלב את עצמו מוביל בגבעות ולך אין זכות או יכולת התנגדות רק תקוה ואמונה בליבך קיימים שאותך מעודדים ומחזקים מין תחושה חזקה ובלתי מרפה שזו הדרך הנכונה והבטוחה אביב.

היו לי מעט לבטים לגבי המשך הטיפול שלי ואת אמרת בדיוק את מה שהרגשתי ואני מרגישה. אולי תסבירי מה קורה פה ? אני יכולה להראות את זה למטפל שלי ? אני אגיד ששידרתי לך בטלפתיה ואת כתבת :-) וואו זה ממש מרגש השיר הזה !

אביב יקרה, שיר יפיפה, ומעניין בשיר שכשהתיישבת על המדרכה, לא עף עלייך שום ילד עם קצף גילוח :) טלי פרידמן

טלי יקרה שלי, והפעם את הגזמת, לגרום לי לצחוק ככה בחמש בבוקר ? מילא בשש בערב, אבל בחמש בבוקר לפני הקפה ? לפני המקלחת ? לא, לא עף שום ילד עם קצף גילוח. שום חיילים, ושום פצועים. רק אני והכוכבים שלי היינו שם, וזה באמת היה מחזה יפהפה. אני נהניתי ממנו. ושוב בוקר טוב, אביב.

הי, ראיתי את ההודעה שלך מאתמול. כן זה קשה להשליך על עצמך את הדברים הטובים. משום מה כולם הרבה יותר חשובים מאיתנו. לכל האחרים לא מגיע לסבול - אבל אנחנו? מגיע לנו. אז זהו, שלא. אני יודעת שלא, אבל כן, גם אני לא תמיד מצליחה ליישם את זה בפועל. מה שכתבתי לך אתמול היה גם בשבילי. זה לא דברים שבאים בקלות, זה לא משהו שאני לגמרי שלמה איתו. אני רוצה להיות שלמה, אבל לא תמיד זה עובד... הדפסתי את זה ואני יודעת שאני צריכה לקרוא את זה שוב ושוב. את לא צריכה לעשות דברים בשביל לא לאכזב אחרים. את צריכה לעשות אותם בשביל לא לאכזב את עצמך!!!! תנסי לחשוב על הכל בצורה קצת אחרת. אז נכון, האוכל נראה כמו אויב, אבל האם לא אנחנו האויבות של עצמנו? ואם כן - אז איך בכלל האוכל קשור לכל העניין? מה שהכי קשה בכל התהליך, זה להכנס לבעיות האמיתיות של החיים שלך ולא להתעסק בספירת קלוריות כל היום. זה אפילו יותר קשה מלאכול!!! הרבה הרבה יותר קשה, אבל מה עדיף? לוותר על החיים שלך? על כל ההנאות שבהם? כי אוכל הוא לא ההנאה היחידה שמתפספסת כאן. זה הרבה יותר מזה. אני לא יודעת בת כמה את. אני בת 24, בעוד כמה ימים ובואי נגיד ככה - אני שמחה שלפחות שנות העשרה שלי לא הלכו לאיבוד - כי השנתיים האחרונות מבחינתי היו יכולות להיות הרבה יותר מאושרות. הזמן הזה פשוט אבוד ואף אחד לא יחזיר לי אותו. העצמות שלי חלשות ואם אפגע - הן ישר ישברו. את זה אף אחד כבר לא אתקן. ונכון, כתבתי לך שזה לא הדבר שהכי מפחיד אותי, אבל זה מהדברים שנותנים לך הרגשה כל כך רעה - אנשים נלחמים על החיים שלהם, ומה אני עושה? בשביל מה? וחוץ מזה - את לא הורסת רק עצמך, אלא את כל מי מסביב. ואני יודעת שקשה לך עם זה מאוד וזה כבר טוב, כי איכפת לך מאנשים שאוהבים אותך! זה לא משהו שקורה תוך יום, חודש, שנה. אי אפשר לדעת כמה זמן זה לוקח, והנה, גם אני שאלתי את מישהי אם היא יודעת שיש לזה סוף. גם אני לא יודעת מה יהיה, פוחדת להסתכל קדימה ונמשכת לעבר... קודם כל - זה שאת מצליחה להגיד לאחרות דברים דומים לאלו שכתבתי לך זה ממש מעולה!! את מבינה ואת יודעת. וגם עבורך זה יעבוד בסוף! ככה זה, כי מה שאת מייעצת לאחרים זה בסופו של דבר הדברים שהיית רוצה שיקרו גם לך! תחשבי על זה. הנה, אני יושבת כאן, גובעת מרעב פיזי ונפשי וכותבת לך מה לעשות, אבל זה לא רק לך. זה גם לי. מאוד לי. בדרך שעברתי, שאני עוברת יש הרבה עליות וירידות, וכן, לפעמים יורדים הרבה יותר מדי, אבל תמיד יש את העליה!! תעשי דברים קטנים שיעשו לך טוב! אני לדוגמא גיליתי בעיה - בגדים מפעם, שפתאום כבר לא נופלים ממני אני פשוט לא מסוגלת ללבוש, כאילו פתאום "השמנתי" בחזרה. אז אני לא לובשת אותם, קונה חדש! וזה כיף לי. אני לא שוקעת במה היה פעם ואיך היה. מתחילה דף חדש. זה הרבה יותר בריא! לא רוצה להשקל, זה לא משנה לי עכשיו. ברור שכן!! אבל לא בצורה הנכונה. עשיתי בדיקות של הרכב גופני וגילית שהמצב ממש השתפר, עדיין לא בנורמה אבל הרבה הרבה יותר טוב. ופתאום הבנתי באיזו תחתית הייתי. כמעט ללא אחוזי שומן בכלל. אני מנסה לחשוב על זה הרבה, כדי להגעל מהמצב שהייתי בו, לא לחזור לשם שוב! למה? למה ללכת אחורה אם יש קדימה? ותמיד תמיד יש! Polly, את בחורה חכמה ומבינה. את כבר בדרך ואולי זו ההתחלה ואולי תמיד קל יותר לסטות או לפנות אבל אי שם , מאחורי הרים וגבעות יש משהו חדש וטוב יותר! בשבילך ובשביל מי שאת אוהבת! כל מה שנכתב כאן, ברשותך, אני מפנה גם אל עצמי...

בדיוק מתנגן עכשיו שיר בגלגל'צ, שמתאים לכולנו - "הדרך ארוכה ומפותלת אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם אף פעם לא אפסיק ללכת אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם עובר גשר ועוד גשר אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם כמה ארוכה היא הדרך אני עומד איתן עם ראש מורם כי אני אף פעם לא אפסיק ללכת..." לא להפסיק ללכת, להמשיך לחצות את הגשרים שבדרך, לא משנה כמה הדרך מתפתלת וארוכה, בסוף היא נגמרת, לפעמים נופלים, אבל תמיד אחר כך אפשר לקום, ולהמשיך הלאה. תמיד להרים את הראש ולעמוד איתנים, מול הקשיים ומול הפחדים. יש משהו יפה בסוף הדרך, מחכה לכולנו, ושווה להגיע... אביב.

אני טסה מחר לפריז!!!! אחרי שכבר ויתרתי לגמרי על הטיסה, חבר שלי הפתיע אותי, עשה את כל הבירורים, הזמנות והנה - מחר בערב אנחנו טסים!!! אנשים שראו אותי היום בעבודה אמרו שמעולם לא ראו אותי כל כך מאושרת. וואו, התרגשות!!!! מנסה למחוק את כל המחשבות על האוכל. איזה פחד, קרואסונים, בגטים, מה יהיה? - אלה המחשבות והתשובה שלי - שום דבר נורא לא יקרה. אם אני לא ארצה - לא אהיה חייבת לטעום מהכל וחוץ מזה מ- 3 ימים בפריז לא אהפוך לכדור פורח. נכון? ממש בריאה בראש אני :-) זהו, מחר אני עוד אהיה בעבודה, וגם עכשיו אני צריכה קצת להתעשת ולחזור לעבוד. מה שלומכן??? מישהי, סליחה שקראתי, אבל איך היה אתמול????? טוב, אני כאן, אשמח לשמוע משהו!

ללה, איזה אחלה, תהני... אני שמחה בשבילך, והאמת היא שאפילו קצת מקנאה... :-) רק דבר אחד, תשתדלי להשאיר את המחשבות על האוכל בארץ ולא לקחת אותן לפריז, מה את צריכה אותן שם ? סתם יפריעו... פשוט אל תארזי אותן, אל תכניסי אותן למזוודה יחד עם שאר הדברים. תארזי רק את ההתרגשות, את המצב רוח הטוב, את ההתלהבות, את השמחה, ואת המכתב של אתמול, כדי שאם בטעות פתאום הן יצוצו, יהיה במה לסלק אותן. מה יש לחשוב על האוכל כל כך הרבה ? פשוט אוכלים, כי זה טעים, כי בחופש, כי כיף, כי מטיילים והולכים, וסתם כי רעבים.. יש תחושה כזאת עוד זוכרת ? :-) לטעום מהכל במידה, זו הגישה שלי בכל מקרה, סתם כדי לגוון, וזה חלק מההנאה בחופש ובחיים בכלל... אז תהני, ואל תשכחי לחזור, ולעדכן אותנו איך היה, ואיזה כיף עשית. אביב.

תודה! זה בסדר שאת מקנא, אני גם מקנא בעצמי :-) אני מקווה שלא ישאר מקום בתיק למחשבות האלה... לא מגיע להן לטוס איתי!! לגבי רעב - כן אני זוכרת ובדיוק מרגישה עכשיו... תחושה שדי התמכרתי לה, לצערי, הסם היומי שלי. יש עכשיו סדרת תוכניות בערוץ 8 - "מה הסם שלך" - אז הנה, הייתי יכולה לצרף לשם איזה פרק על רעב :-) כתבתי עכשיו מכתב ל- Polly. אני לפעמים נכנסת למין אטרף כזה, והכל הכל יוצא לי, מבולגן משהו. אני פשוט יודעת איפה היא נמצאת ואיפה אני נמצאת. לפעמים יש מן הרגשה הזאת - מי אני שאגיד לה מה טוב ומה רע? זה קצת גורם לייסורי מצפון כאלה, על מי אני עובדת בכלל. אבל אחרי שהכל נכתב הפניתי את זה גם אל עצמי, כי אני באמת מתכוונת למה שאני אומרת לאנשים, רק שזה לא תמיד יוצא אל הפועל אצלי... טוב, אני עוד כאן, וגם מחר עד הערב. נוסעים ישר מהעבודה לשדה (workaholic....) אני יודעת שסופי שבוע זה לא הימים הכי קלים בשבילך (אני לא טועה, נכון?) אז אני ממש ממש מאחלת לך סוף שבוע נפלא! צאי לשמש! תעשי לך כיף, אל תשבי הרבה מול המחשב! בהרבה אהבה!!!

אני כבר כ-5 שנים ואף אחד לא יודע על זה. אני נורא פוחדת מההשלכות ונמאס לי לחיות כך! אני גרה באיזור הדרום ורוצה לדעת היכן ניתן לקבל טיפול ! אודה לקבלת שמות מטפלים או מוסדות טיפול.

ק' שלום רב, כיתבי לי לאימייל את אזור המגורים המדוייק, ואנסה לעזור לך. יש כמובן את המרפאה להפרעות טכילה בבי"ח סורוקה, ואת התחנות לבריאות הנפש המקומיות, אבל תכתבי את אזור המגורים, ואולי קרוב אלייך יש עוד דברים. את יכולה גם להתקשר, אם את יותר מעדיפה. הפרטים נמצאים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי המוכחל. בברכה, טלי פרידמן

אבי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח תל-השומר עקב דכאון. לאחר חודש וחצי של אשפוז תוך מתן כדורים הוחלט להוסיף ליתיום לרשימת התרופות. אודה לקבלת אינפורמציה על השפעתו (הן החיובית והן השלילית) בהתבסס על מקרים שונים. בכבוד רב, ליאת לוי.

ליאת שלום ראשית, אני מציע שתשוחחי על הנושא עם הרופא המטפל שלך. הוא יוכל לתת לך את התשובות המתאימות ביותר. השפעת הליתיום היא נושא רחב, ותוכלי לראות סקירות שונות בנושא באינטרנט אם תקלידי את המילים Lithium and depression הטיפול מתאים לסובלים ממניה דפרסיה ודורש מעקב רפואי קבוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום, האם לליתיום יש משקל בטיפול בסוגים מסויימים של סכיזופרניה ? תודה.

בוקר טוב, ספרי איך היה אתמול בלילה, לא הייתי כאן אם תקראי את התשובה לאליאן, תדעי גם למה, תני קצת פרטים לגבי האקס, על מה בהצלחה ועל מה להחזיק אצבעות, האמת היא שאני מחזיקה אצבעות בכל מקרה וגם אומרת בהצלחה, אבל שאדע על מה... אם בא לך כמובן, את לא חייבת... שיהיה אחלה יום, אביב.

נזכרתי בעוד משהו, ספרי גם קצת איך הקורס ? איזה פרוייקט הגשת ? באיזה שפה אתם נמצאים ? אם את צריכה עזרה, יש לי קצת נסיון בתחום, באמת, בכיף... אביב.

לפני הכל: אביב, איזה שיר מקסים!! קראתי אותו והצטמררתי. אולי כי הוא נוגע באיזו נקודה רגישה שלי עכשיו. כל כך מרגש לקרוא את דברייך! קצת קשה לי עכשיו... אבל זה יעבור, אני יודעת. סיפור האקס- עוד משהו שהרסתי בגלל האנורקסיה. קיוויתי שאולי אפשר יהיה לתקן, אבל כנראה שלא. אמנם- יש אהבה, יש משיכה, יש אכפתיות מצד שנינו- אבל יש גם פחד גדול, כזה שאין להתגבר עליו. האנורקסיה שלי מפחידה אותו (ובצדק). אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר על זה עכשיו...פשוט כואב מדי. תני לי קצת זמן? אני שמחה שהצלחת לפחות להשלים קצת שעות שינה! לי, עם האינסומניה שלי, תמיד היו אומרים "את יודעת שכך מענים שבויים?!". כן, אני יודעת, אפשר לחשוב שזה תלוי בי, העניין הזה של להירדם... בכל אופן, אני מקווה שחזרת בכוחות מחודשים! מה את אומרת על ללה? טסה לה לפאריס... איזה כיף לה. ללה!!! אם את קוראת את זה- אני כל כך מקווה שתהני, תטיילי, תצחקי, תצלמי המון ו... אל תתני לפחד מהאוכל להרוס הכל... תני לעצמך להנות מ-ה-כ-ל, וזה כולל גם אוכל אגב, מנסיוני- יש בפאריז "פטיסרי" מצויינים... אני מתנתקת עכשיו, לנסות להתאושש קצת. מה את אומרת- ניפגש מאוחר יותר, כרגיל? :-) כתבי לי משהו, איך את. אם לדון לפי השירים- נראה לי שהמצב משתפר קצת. אבל אני מעדיפה לדון בשיחות...

קוקו ,בוקר טוב עולם... איפה נעלמת אתמול בלילה ? אני רגילה בבוקר לקרוא את הדברים שלך... אני מקווה שנכנסת למיטה וישנת שינה טובה... כיתבי מה קורה איתך ואיך את מרגישה... ניקנור שולחת חיבוק גדול וגם אני :-) שיהיה לך יום נפלא.. ביי ביי

היי אליאן, ובלה צועקת "פינוקיו חכה לי, פינוקיו חכה לי..." אז חכו לי, רק ערב אחד לא הייתי, מצטערת, יש לי הרבה לילות ללא שינה להשלים, האמת היא שנכנסתי למיטה כבר בעשר, וישנתי כמו איזה פגר, שלא נדע... איזה שינה טובה ומצוינת זו היתה... הלוואי על כולנו, הלוואי כל לילה... חוץ מזה הכל בסדר, התאוששתי, חזרתי לעצמי, והכוחות חזרו אלי. שיהיה יום מקסים, אביב.

לאליאן, לגמי, לאביב לאיש הגשם, לאנג'ל, לללה, ל(סתם) מישהי, לאורה, למי עוד? לכולם! שיהיה יום נעים. תחשבו מחשבות טובות......... להתראות.

בוקר טוב גם לך... יש לך הודעה למטה יותר... ביי

רחל, תגידי לאליאן, שהבדיחות שלה מה זה מגעילות, אבל גם מה זה מצחיקות... :-) בגללה נתקע לי הביגלה של ארוחת הבוקר בגרון... :-) שיהיה גם לך יום מקסים, אביב.

למה שמת אותי אחרונה? מה אני לא חשובה לך? סתאאאאאאאאאאם Have a lovely day all of you

אבל ערב טוב זה מספיק:)?

וחוץ מזה מה שלומך היום? (אני כבר אקרא מחר)

אם מישהו נמצא עכשיו בפורום בבקשה שלח לי הודעה אני במצוקה וזקוקה לעזרה

אני פה אבל אני לא אדע לעזור לך

שלום רב אפשר לסייע יותר ע"י פרוט קצר של העניין שמטריד אותך כל טוב ד"ר יוסי אברהם

מה הבעיה?

אני כאן מיה. אם אוכל, אהיה לעזר. כולי קשב.

חוויותי מפגישות הקבוצה הטיפולית: אני מראש ידעתי שאני לא אתאים , למרות שבתה"ש מאוד מקובל להפנות בנות בולמיות לקבוצה שכזו,אם או בלי טיפול פרטני עם פסיכולוגית. אצלי זה בא בנוסף לטיפול פסיכולוגי וכתנאי להתקיימותו,אז הלכתי. הייתי במספר פגישות והפסקתי כי הטיפול הופסק שלא בשליטתי וחזר לידי הצבא. אני לא הפקתי שום דבר טיפולי מהקבוצה , אבל ראיתי בנות שהקבוצה סייעה להם מאוד כטיפול . לא היתה תחרות בקבוצה שאני השתתפתי בה.אני אמנם לא חשפתי את עצמי , ואולי דוקא בגלל זה יכולתי להיות מרוכזת מאוד באחרות וראיתי שכשבחורה בולמית פתחה את הפה וסיפרה איזשהוא סיפור כואב , אנורקטיות הביטו בה בעצב ולא דיברו, לא העירו הערות משקליות.ובכלל, הן כמעט שלא דיברו.בעקר אחת שזכורה לי היטב שבכל פעם שפתחתי את הפה לומר משהו אופטימי ומחזק הביטה בי במבט של "אני לא מאמינה לך שהכל מושלם". ואולי,זה המבט שרציתי לקלוט ,אבל זה כבר רווח.זה הראה לי שגם אם מישהי לא חשפה אותי באמת,אני חשפתי את עצמי וזה כבר משהו. בכל פעם ששאלו לשלומה היא ענתה "ממשיכה לרדת במשקל" ולי היה נורא עצוב.היא לא אמרה זו בהתלהבות.אז מאוד נרתעתי מהמלה "אנורקסיה".זה נראה לי כזה דבר ענקי (בדיוק יצאתי מהתקופה האנורקטית הראשונה שלי-שלא היתה מודעת כ"כ).במהלך הפגישות היא לא פצתה פה,אלא אם כן פנתה אליה המנחה שכנראה גם הכירה אותה קודם.שמו לב לפי האנטרקציה שהיתה ביניהן. קלטתי אותה כדומיננטית בשתיקתה. היתה מישהי בת גילי,בולמית,חיילת,אחת שמתאמצת מאוד להסתיר כיוון שהיא חיה בקומונה היא גם היתה מאוד דומיננטית.היא כן היתה מדברת,המון.מהפגישה הראשונה שמתי לב אליה.היא חשפה סיפור חיים לא קל והעזה גם לדבר על קשיי ההתמודדות שלה עם עצמה ועם מי שהיא. לדעתי היה בה המון אומץ לעשות כן.היא דיברה בשקט אבל גם בביטחון.לעיתים היה נדמה לי שהיא שוכחת שהיא עצמה נמצאת בקבוצה.המנחה היתה פותחת בה כ"כ הרבה סיפורים,ממש העבירה אותה מאחד לשני, זה נדמה כאילו שתיהן לבד שם.כשהיא דיברה,העיניים שלה כוונו היישר אל המנחה ומעולם לא הלכו לצדדים,לשאר הבנות. וכך היה גם בתום הפגישות .היה מצופה שהיא דוקא תתחבר ותנסה להתקרב אל הבנות ביציאה הביתה, אבל היא תמיד הלכה בשקט והתעלמה מקיומנו.הנה אחת שאולי היה טוב עם המנחה היתה עורכת איתה טיפולים ביחידות.אבל כשאתה חי בקומונה אתה לומד לחיות עם נוכחות של אנשים גם ברגעים "לא רצויים",אולי זו הסיבה שלא ממש הפרענו לה. עוד מישהי שאני זוכרת-אשה אנורקטית-בולמית בת 30.סיפרה שהחלימה והבריאה והחלימה והבריאה.ברקע יש לה בעל ושני ילדים.אני זוכרת שנקשרתי מאוד לסיפור שלה אף על פי שלא היה קרוב אלי בכלום.הסיפור שלה חיבר אותי לפחד העמוק ביותר שלי-מאבק ללא תועלת.הפעמים היחידות שהבעתי רגש כלשהוא אמיתי בקבוצה היו התגובות שלי אליה.תגובות מבולבלות,מפוחדות, מלוות בהערכה ואף בחוסר הבנה-למה היא עדיין מנסה להלחם בגילה אחרי היסטוריה כ"כ ארוכה של טיפולים שלא הצליחו? לא נוצרו קשרים בקבוצה .אני עזבתי יחסית מוקדם כך שאיני יודעת. לא מדברים על משקל,ולא על אוכל,ויש שם מנחה שהיא פסיכולוגית מומחית .אם מעלים נושא כזה,והיא טובה,היא תדע מה לעשות עם זה. זה זכור לי לטובה-לא אהבתי להיות בקבוצה טיפולית,זה לא התאים לי ,אבל אהבתי את המנחה יותר מהפסיכולוגית שנתנו לי. היה בה מרץ,היתה בה התלהבות,היא התנהגה ממש כמו "השכנה ממול".חייכנית כזו,מביאה מצב רוח טוב. היא העירה לי רק פעם אחת : "את לא מספיק מעריכה את עצמך כדי לספר את סיפורך ולבקש קצת יחס,חום ואהבה, אז את מחייכת וצוחקת ,כדי לקבל בדרך זו את ההתייחסות,שיעריכו אותך על כך שאת חזקה". זהו,אילו חוויותי את יודעת מה טלי?לא ידעתי שיש לי כ"כ הרבה:) מאז שעזבתי את הקבוצה-לא חשבתי עליה בכלל. שעממתי אתכם?

לאינג"ל היי קראתי ,והגבתי . לפי דעתי ומתו ך ניסיון , עצם המאבק הוא התועלת . (בקשר לפחד ) ואם מאמינים בלב שלם גם מנצחים . מי שמיתחבר לקבוצה ,ומישתתף בה ,הוא כניראה בשלב מתקדם של המאבק בעזרה לעצמו וזה טוב מאד .הקבוצה תיתרום לו המון . ומי שלא משתתף ,אך מגיע ,ומקשיב זה גם טוב מאד . וכשיעבור זמן מסוים ישתתף בקבוצה הבאה ואז יהיה לו יותר בי%E

לאינג"ל היי קראתי ,והגבתי . לפי דעתי ומתו ך ניסיון , עצם המאבק הוא התועלת . (בקשר לפחד ) ואם מאמינים בלב שלם גם מנצחים . מי שמיתחבר לקבוצה ,ומישתתף בה ,הוא כניראה בשלב מתקדם של המאבק בעזרה לעצמו וזה טוב מאד .הקבוצה תיתרום לו המון . ומי שלא משתתף ,אך מגיע ,ומקשיב זה גם טוב מאד . וכשיעבור זמן מסוים ישתתף בקבוצה הבאה ואז יהיה לו יותר ביטחון . . שלך רנה

,,,,,,היי

...

...

הוא מתנגש לי עם משהו ואין לי אומץ בסוף אני בטח אודיע לה ברגע האחרון והיא תכעס:)

אנג'ל, את יודעת שאפשר לחייב אותך על פגישה שהודעת מאוחר מידי על ביטולה? וחוץ מזה, זה לא כל כך נימוסי לבטל ברגע האחרון. למה את עושה את זה? בושה לא נשמעת לי סיבה משמעותית ורצינית מדיי, אז? טלי פרידמן

כל התוויות הפסיכיאטריות שלי אולי נכונות: אני באמת לא יציבה... :-) בכל מקרה, אני כאן, אם בא לך.

אני נפגשת עם ה"אקס" שלי, ואולי... תחזיקי לי אצבעות?

מה זה ירוק, עולה ויורד...? ויש לי בדיחה... אחד הולך במדבר ופתאום הוא נתקל במן בקבוק. פתאום יוצא שד ואומר לו "אני יכול למלא לך איזו בקשה שתרצה, אבל רק אחת !" . האיש חושב ואומר מיד, אתה יודע... אני אוהב מאד לשתות אבל זה יקר נורא , אולי אתה יכול לעשות שבמקום פיפי אני אשתין וויסקי ? השד אומר לו אין בעיה מרגע זה המשאלה התגשמה ! חוזר האיש לביתו ובערב מזמין את אישתו לשתות, הוא עושה את הוויסקי בכוס והם שותים. היא מבקשת עוד כוס והוא שוב עושה... בפעם השלישית הוא אומר לה "עכשיו תשתי מהבקבוק !!! הגזמתי ? ביי בינתיים ותודה על החצי שעה :-)

נדמה לי שעוד לא פתרת לנו את החידה מאתמול.............. ביום ראשון ב-9:30 אני אחשוב עלייך, ועל הילד, ואתפלל שההחלטה שתתקבל תהיה ההחלטה המתאימה ביותר בנסיבות הקיימות. אין פתרונות מושלמים, אני יודעת שיהיה לך קשה בכל מקרה, ואני כאן איתך. אני עוד מקוה שנקיים את השיחה בנושא קינאה ותחרות בין אחים. חזרנו היום מנסיעה ארוכה והגדולה עשתה סקנדל במשך חצי דרך כי הקטנה ישבה לי על הברכיים. לא עזר שבהלוך היא זו שישבה עלי......... אני קצת עייפה, שוב עבר עלי יום ארוך ומתיש. מקוה להפגש מחר. ד"ש לאביב.

היי, מקווה שישנת טוב ! אני כל כך מבינה את הקטע עם הילדות. זה לפעמים מאד מתיש הצורך הזה שלהם בנו והמאבקים האינסופיים... גם אצלי אתמול היה סקנדל שלם כי קניתי לילדה סנדלים... והבן הקטן צרח כמו איזה תרנגול... ואמר שאני קונה רק לה ושאני אוהבת רק אותה ולא מתייחסת אליו בכלל ולא קונה לו כלום ! הוא רק שכח שלפני שבועיים בערך כשקניתי לו סנדלים ונעלי ספורט היא לא התלוננה בכלל. אבל ברור שזה לא נחשב ! אבל ביננו יש צדק והפעם כנראה שטעיתי. תמיד אני קונה לכולם באותו זמן וכך אני חוסכת את כל הבלאגן... ובעניין הידיים... אני תמיד אומרת להם וגם שרה להם , יש לי,יש לי שתי ידיים... וכמו כן גם רגליים... וכל אחד מקבל יד או כל אחד יושב על רגל אחת... אבל את חושבת שבזה פתרתי את העניין ? לא ! לפעמים הבת רוצה את יד ימין ואז גם הבן... בקיצור לא קל איתם לפעמים... אבל כשרואים אותם בסופו של דבר ביום יום ושומעים את התשובות שלהם יודעים... שבכל זאת אנו עושים ואומרים את הדברים הנכונים גם אם לפעמים אנו טועים ! אני למשל מתנחמת בעובדה שיש לי יכולת נתינה ואהבה רבה להעניק להם למרות שאותי מעולם לא חיבקו או הרגיעו בחיבוק או במילה טובה ! אז אני מחבקת גם אותך חזק חזק ! ועכשיו לחידה... אם לא הבנת את זו של אתמול אז זה אבשלום קור שאמר לאישתו בשעת לילה מאוחרת.. "הגיע זמן לשון " והדבר הירוק שעולה ויורד זו הצפרדע שעלתה על רכבת הרים בסופר לנד... נ.ב עניתי לך לגבי הקינאה והתחרות בין אחים ? :-( :-) שיהיה לך יום נפלא וקל

I was wondering whether it will be possible to receive a name of a good physicatriest

מטפל מעולה ששינה לי את החיים דר דרור שחר בתל אביב חפשי במדריכי הטלפון

thank you for the prompt reply, but I forgot to add a very important fact I need one near Afula's area, I cant drive for long distances anyhow Tel AViv is very far

היי. אני לא כל כך מכירה את הסיפור שלך ולאיזה טיפולים ניסית ללכת, אבל ניסית משהו אלטרנטיבי?? הבעיה שיש לי היא התקפי חרדה ,שזה בכלל לא דומה למה שאת עוברת ,ואני חושבת שזה אפילו יותר קל ,והחלטתי לנסות טיפול אלטרנטיבי. אני מטופלת אצל מישהי שהיא מרפאה הוליסטית ,וחוץ משיחות מעמיקות איתה להבנת המצב שבו אני נמצאת, היא גם עושה לי הילינג ורייקי שזה ממש מרגיע ,ועוזר גם לכאבים הפיזיים. חוץ מזה היא גם עוסקת בפרחי באך ,ואני חושבת שמה שהיא נתנה לי באמת עוזר. אולי תנסי גם את טיפול כזה. אני כל כך מזדהה איתך בקשר להרגשה הרעה ,כי גם אני עדיין נמצאת בזה,וגם לי זה בא בעיקר כשאני לבד. וליד המשפחה שלי (חוץ מאשר ליד בעלי), אני לא מרשה לעצמי להשבר וזה משגע אותי מבפנים עד שאני חוטפת כאבי ראש וסחרחורות. בסוף יהיה טוב. חייבים לקוות...

הסיפור שלי אולי לא רלוונטי לגבייך וגם לא הקלות או הקושי של המקרה שלי ביחס לשלך. אני אישית תמיד ניגשתי לטיפולים רגילים.המטפלת הראשונה שהיתה לי היתה עו"ס,השני פסיכיאטר והנוכחית פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית.כלומר,אין זכר לרפואה הוליסטית או אלטרנטיבית. גם אני סובלת מהתקפי חרדה.יש לי נסיון מסויים עם תמציות באך. מגיל קטן היו לי סיוטים והפרעות שינה.אמא שלי התייעצה עם פסיכולוגים והם הציעו אלף ואחת סיבות אפשריות וביניהן:חרדת בחינות(שטות מושלמת לגבי). אז אמא שלי הלכה לבית טבע ואמרה שיש לי חרדת בחינות(אפילו לא שאלה את הפסיכולוג מה עושים עם זה)והם נתנו לי תמציות באך... הם לא עזרו לי לישון,גם בכמויות גדולות.נאמר לי שמדובר באמונה .הגיוני,אלא שאני בכלל לא ידעתי שזה אלטרנטיבי. אני לא נמשכת לרפואה ההוליסטית,אולם שמעתי סיפור מחברה וירטואלית שהסתירה בולמיה ואנורקסיה ובו בעת ללא קשר,טופלה ע"י מטפלת בדיקור סיני. היא היתה כ"כ נרגעת אצלה עד כדי כך שהעזה לפתוח את הסיפור יום אחד בלי משים באמצע טיפול כזה,ומשם הכל התגלגל לפסיכולוגית אחרי הסתרה של בערך שנה. אז יש בזה כנראה אפקט חיובי...

אבל כאן מישהי חייבת לי איזה מזרק רק לא זוכר מי ואני עוד ממתין

אז ככה- הפורמולה המנצחת: 10 מ"ג תמיכה 26 מ"ג תקווה 30 מ"ג אופטימיות מהולה (בהמלצת אביב- כל הזכויות שמורות) 15 מ"ג אושר מזוקק 20 מ"ג רגישות קורט הרהורים. הנה, עוד שניה אחת... לא כאב, נכון?

...

אני הייתי בכמה פגישות קבוצתיות כמו זו שאת שוקלת להצטרף אליה. לי זה אמנם לא התאים בכלל, אבל אני אומרת את זה כי בדקתי את זה וזה לא עשה לי טוב(ולא מבחינת תחרות מי יותר חולה,אלא תחרות מי יותר "חזקה" ולמי "פחות כואב" ,בזו הייתי המנצחת הקולנית תמיד). אני רק יכולה לומר שהם מאוד מאמינים בדרך הזו של הטיפול הקבוצתי, וכדאי לך לנסות לראות אם זה מתאים לך. דוקא מזכרוני,האנורקטיות היו היותר שתקניות בקבוצה,אבל אולי זה היה מקרי...הן לא ממש שתפו במשקל ובצומות, וגם המנחה,אם הוא באמת טוב,לא מאפשר את זה. אז תנסי,מקסימום תעזבי. בהצלחה

האמת היא שכבר פניתי אליהם. זה לא שאי אפשר להתחרט, אבל החלטתי לתת לעצמי את הצ'אנס הזה. צדקת, לעזוב תמיד אפשר! :-) בכל מקרה, תודה על תגובתך.

בבקשה...

אנג'ל, החויה של טיפול קבוצתי שכזה נשמעת מעניינת, בעיקר מתוך השקפת העולם שלך. אולי תספרי על החויה? טלי פרידמן

שלום רב, מזה כשנתיים בערך אני נמצאת במערכת יחסים שאופיינה בעליות וירידות שבאו בד"כ מבן זוגי. שנינו בשנות השלושים, כאשר בן זוגי עבר משברים מבינה מקצועית ונכון לעכשיו אינו עובד.העליות והירידות נבעו בכל פעם שהוא עבר משבר מבחינה מקצועית ( הוא נכשל במבחנים של לשכת עורכי הדין ).הצלחנו לייצב את יחסינו למרות הכשלון האחרון במבחן החלטנו להמשיך הלאה ולשכור דירה יחדיו.לפני יומיים שאלתי אותו מתי לדעתו ברצונו למסד את הקשר ותשובתו היתה " אני לא יודע, אל תלחיצי אותי וכו' " אני חייבת לציין שנושא זה עלה מס' פעמים וכל פעם תשובתו היתה זהה.אני חסרת אונים ואינני יודעת כיצד לפעול מצד אחד אני אוהבת אותו ומאמינה בקשר ומצד שני הוא מושך בחוטים ועדיין אינו יודע מתי ברצונו למסד את הקשר. האם עליי להציב אולטימטום ולשאת בתוצאות? אודה לכם על עזרתכם ועל עצתכם יעל

לדעתי לא תני לא קודם זמן לבסס את עצמו מקצועית. אולי כדי שתציבי לעצמך זמן עד מתי את מוכנה לחכות ואם זה לא יבוא אז תעשי שריר

היי יעל אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות. את צריכה לחשוב לבד מה הכי חשוב לך , ולמה את נשארת עם הבחור. אין מה לעשות- בחורים נלחצים מהמילה חתונה. השאלה היא אם את מוכנה לחכות. והשאלה היותר חשובה היא אם את מאוד סובלת מכל המצב. אם התשובה היא חיובית הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך הוא שאף אחד לא צריך לסבול בגלל מעשה או אי מעשה של מישהו אחר. מה שלא תחליטי אני מקוה בשבילך שזה יצא לטובה. בהצלחה.

ליעל שלום ! אני מאד מבינה אותך ואת רצונך למסד את הקשר . הגיל ,והזמן וכמובן האהבה ,עושים את שלהם. בקשר לחברך ,הוא נימצא במשבר ,בלחצים אישים פנימיים,ובטוח שראשו לא פנוי לעשות את ההחלטה החשובה בחייו כרגע . לכן חביבה , א) אין לך ברירה אלא להיעזר בקצת סבלנות . ב) בנים שונים מבנות ,בכל המובנים ,הם חושבים אחרת מבינים אחרת ומתפקדים אחרת . ומתפקידך להבין . ולסיום יעל יקרה אני בטוחה שהרגע המתאים יגיע ושניכם תרגישו אותו . בהצלחה רנה .

שלום רב, אינני יודע הרבה עליכם, אבל עליו משהו: יש לו כבר "אולטימטום" אחד (או משהו דומה לכך) בדמות הבחינות שלא הצליחו, ומעמידות אותו בפני "או - או" מסוג מסויים. הצעתי, למרות העדר הרבה מידע עליכם: נסי להיות תומכת ומחזקת של החלק השברירי בצמד (הוא), ורק אז להתקדם לחיזוק/מיסוד הזוגיות. כל טוב ד"ר יוסי אברהם

הי, אני ממש על סף דמעות, זה כל כך ריגש אותי, מה כתבת. כל מה שכתבת. כן, את המכתב שכתבתי לפולי הדפסתי ואני אראה למטפלת שלי (תודה על ההמלצה!) ובאמת כדאי לי לקרוא את זה שוב, עד כמה שזה לא קשה. פשוט זרמתי עם עצמי. כשאני רואה מישהו בסביבה במצב כמו שלי או במצב שבו הייתי אני ממש מרגישה שאני חייבת להציל אותו. לפעמים יותר חשוב לי להציל את כולם לסביבי מלהציל את עצמי. אבל הנה, כתבתי את מה שכתבתי ובאמת יש סיבות. בקשר לכדורים - את צודקת כנראה, פשוט הכדורים גורמים גם לתופעות לוואי לא נעימות במיוחד ואני חושבת שזה גם דחף אותי להפסיק. קצת מרגיז - מצד אחד אני לא מרגישה שהטיפול התרופתי משפיע לטובה יותר מדי אבל עבדה שההפסקה אף פעם לא עושה טוב. הבעיה עם כל הכדורים האלה שאף פעם לא בטוחים - אם הכל בהשפעת הכדור או שדברים אחרים גורמים לירידות ועליות. מה שכן - היום אני עצבנית ביותר. יש כאן בחורה שעובדת איתי ומעלה לי את הקריזה!!! אני חושבת שאחזור לכדורים :-) פפפפפפפפפפ.... אני אקח נשימה עמוקה ואמשיך את היום. היום שמש באמת עושה טוב וגם החיבוק שקיבלתי ממך!!! את יודעת, לפעמים המרקע הזה של המחשב יכול להיות כל כך קר ולפעמים הזרמים פשוט עוברים מבעדו! כמו עכשיו. רק שאסור להתמכר לזה יותר מדי, בסוף עוד נשכח איך מדברים עם אנשים :-) אני כל פעם באה לחתום בסוף עם השם האמיתי שלי, ואז נזכרת שלא. קצת מוזר. טוב, אני די מזדהה עם הטלטאביס (משם LALA) אז לא נורא :-) אפילו לא הבנתי עד עכשיו עד כמה אני יכולה לחזק את עצמי, טוב שאפשר לחזק אחרים ולהתגבר בעצמך!!! תודה תודה אלפי תודות שאת כאן. שהשמש תחמם גם אותך היום ואם אפשר היה להחזיר חיבוק אמיתי אמיתי אז בלי שום ספק הייתי עושה את זה. אז הנה הוא ......

וואו, ללה, ההתרגשות הדדית, באמת, אני לא האמנתי שמה שכתבתי לך כל כך יגע בך, ואני שמחה שכך... אני גם שמחה, שיש אנשים מעצבנים סביבך, לפעמים בגלל כל ההעסקות באוכל, אנחנו קצת מאבדים קשר עם האנשים סביבנו, ואני שמחה שזה לא קרה לך, שאת עדיין מרגישה מי מעצבן ומי לא :-), אני למשל בתקופת ההקאות שלי, בכלל לא הייתי רואה אנשים במשרד, לא מתייחסת, רק חושבת כל הזמן מתי ארוחת צהרים ואיזה ממתקים לאכול אחרי, ומתי להקיא, ואיך. אף אחד אחר לא עצבן, לא נגע, לא התקרב, ככה שנראה לי שאת צריכה להתעודד מזה שהיא מעצבנת אותך... אני חוזרת שוב, תקשיבי לרופאה בעניני הכדורים, אני יודעת שזה לא פשוט, לא לקחת את הכדור, ולא את הכדור שניתן לבטל תופעות לוואי, והתחושה המגעילה סביב זה, אבל להפסקה פתאומית יכולה להיות השפעות בלתי צפויות על מצב הרוח וההתייחסות להפרעה ולעצמך, וחבל. דווקא עכשיו כשאת רואה את ההפרעה ואת הבעיה ומנסה להילחם, לקלקל את זה בגלל הכדורים. תרדי בהדרגה, כמו שהיא ממליצה. אל תקחי סיכונים בקטע הזה. חבל. האמת היא שבקטע של השם, מה זה התחברתי כבר לשם אביב, כאילו זו אני, אולי בגלל שבאמת השם הזה עבר איתי כל כך הרבה תלאות וקשיים ודברים, עבר איתי את התקופה המייסרת הזו, נלחמתי עם השם הזה על חיי ועל עצמי, אז אני מרגישה קשורה אליו, ומרגישה שהוא מכיל בתוכו חלק חשוב מאוד ועיקרי ממני. אבל זה סתם, באמת... קבלי עוד חיבוק, אם הראשון הצליח לעבור ועשה טוב, אני אמשיך לשלוח עוד המון... מבטיחה. אביב.

היי טלי, והנה השיר החדש של ארקדי דוכין, יפהפה בעיני ומוקדש לך - "כי אני בודד בודד אבל חשוב לי שתדעי את הופעת פה מולי ברגע בו כמעט איבדתי את עצמי ועל זה מגיע פרח אחד לך אחד לי השיר הזה מוקדש לך סימה בשבילך אקטוף כוכב סימה שאותי הקסימה ונמצאת איתי עכשיו ועל זה מגיע פרח אחד לי ואחד לך כשכבים האורות והמוזיקה הזאת נעלמת לה פתאום מגיע זמן לחלום שהבוקר החדש יהיה מתוק כדבש כשנרדמת לה הערב זה הזמן שתחלמי על שמיים בהירים נסיכות ואבירים ואז הבוקר החדש יהיה מתוק ממש תראי אני עצוב עצוב קשה לי לפעמים ורע ומה שבכל זאת חשוב שבשבילי את היחידה ועל זה מגיע פרח אחד לך אחד לי השיר הזה מוקדש לך סימה בשבילך אקטוף כוכב סימה שאותי הקסימה ונמצאת איתי עכשיו ועל זה מגיע פרח אחד לי ואחד לך כשכבים האורות והמוזיקה הזאת נעלמת לה פתאום מגיע זמן לחלום שהבוקר החדש יהיה מתוק כדבש כשנרדמת לה הערב זה הזמן שתחלמי על שמים בהירים נסיכות ואבירים ואז הבוקר החדש יהיה מתוק ממש תראי אני בודד בודד" טלי יקרה שלי, אין לי מושג מאיפה, אבל את הופעת מולי, באמת כשכמעט איבדתי את עצמי, כשכמעט היה כבר מאוחר מדי, לפעמים אני עצובה, ולפעמים רע וממש קשה לי, אבל כשכבים האורות, והמוזיקה נעלמת, אפשר להתחיל לחלום באמת, על שמים בהירים, נסיכות ואבירים, וגם על עוד דברים, ואז הבוקר הבא יכול להיות מתוק מדבש. תודה שאת נמצאת איתי גם עכשיו, וכשתצטרכי מישהו שיקטוף לך כוכב, תשלחי אותי, אבל בינתיים, קבלי פרח ושיר... אביב.

טלי בעצם, פה יש רק את השיר, אבל גם הפרח יגיע, בהקדם... אביב.

טלי, סליחה על הצחוק ההיסטרי, אבל גם זה קורה לי, אין לי מושג מה היה כל כך מצחיק, אבל תודי שמשהו בכל זאת היה מצחיק. בכל מקרה זה עשה לי טוב, לא הפסקתי לצחוק לעצמי כל הדרך... לילה טוב, אביב.

היי, הבוקר הזמנתי טכנאי טלוויזיות כדי שיכוון את הטלוויזיה... יש שם כפתורים שאני לא מבינה בהם ,אז במקום להתעצבן הזמנתי אותו לסדר את זה ! מה דעתכן ? פשוט לא ? מה שלומכן ? אני מרגישה קצת יותר טוב ומחכה כבר שיום ראשון יעבור ואיתו גם וועדת ההחלטה. אימל'ה איזה פחד... אני מחפשת דרכים להירגע... חשבתי אולי לעשות ויפסאנה באיזה חור נידח... או אולי להזמין חדר במנזר השתקנים.... או אולי לצלצל למסטר רייקי שלי ולבקש שתדבר עם החייזרים שלה... או שבעצם אני יודעת ! אני אבקש משתיכן שביום א' בשעה תשע וחצי בבוקר תעמדו דום שתיכן למשך חצי דקה לאות הזדהות ותמיכה ... סתםםםםם, אני צוחקת ! כל הרעיונות האלו יוצאים מתוך לחץ. אבל ברצינות עכשיו ! באמת, ביום ראשון תחשבו עליי... ובכלל תחשבו עליי כי בטח יהיו עוד ימים כאלו... הרי זו רק ההתחלה... אתמול היו לי דקירות בחזה בצד שמאל ועכשיו הלב ממהר לאן שהוא... יהיה בסדר ! באהבה רבה !

היי, אני עומדת ביום ראשון ב- 9:30, לא חצי דקה, חצי שעה, ומחזיקה אצבעות ומתפללת רק בשבילך, בטוח מישהו למעלה ישמע ויקשיב ויענה. מבטיחה. וכדי להרגע, קצת יוגה, קצת נשימות עמוקות, מוזיקה קלאסית, אחר כך סיגריה וקפה, ובתקוה יהיה בסדר, ואם לא תקראי לי, בשניים בטוח נצליח. ב ה צ ל ח ה ביום א', אנחנו פה איתך, בשביל החיזוקים, בשביל לתת קצת כוחות כשקשה. ואל תשכחי בערב, חידה, אני מחכה לזה. אביב.

ודרך אגב, חשבתי על זה קצת, ואני בעד הרעיון של לפתוח שלושתינו משרד ייעוץ. נראה לי שזה קטע שיילך מצוין... :-) אביב.

זו העייפות? זו ההרגשה הפיזית הרעה? אילו השעות הארוכות שאני מבלה לבדי ? אני מרגישה שאף אל פי שזו מלחמה חשובה ויש בה טעם,אני לבדי. כשהאנורקסיה הפכה לבולמיה,עוד לפני שלמדתי להקיא,נכנסתי להרבה דכאונות בגלל האוכל.כל הזמן חיפשתי דברים שיעסיקו אותי,אנשים שידברו איתי...רק לא להשאב פנימה אל תוך התחושות הנוראיות של השנאה העצמית והבדידות. שהתחלתי להקיא,ככל שהשתכללתי, הרפיתי מהאנשים.היה לי הרבה יותר קל לתת להם ללכת.פחות נטיתי למצבי רוח ולכל דיכאון היתה "תרופה"(לא שהיא באמת עבדה אבל תמיד שכחתי את זה מחדש). בעזרת ההקאות לא היתה לי בעיה לקבל את הגבולות שהם הציבו לי , שלטתי על הצורך שלי באנשים , עיסוקים לא הייתי צריכה כלל.... לא יצרתי קשרים ולא התפניתי לעיסוקים...ולא יכולתי להפגע... זה בטח נשמע לכם מופרך.אבל מה לעשות...ההקאות עד כדי כך ניהלו את מהלך חיי.עוד לא שבוע עבר ואני כבר מתגעגעת... ואני כבר מרגישה לבד, ושלא מתייחסים אליי... זה לא שדרך ההקאות ניסיתי להשיג יחס.פשוט לא הייתי זקוקה ליחס הזה.היה לי קל מאוד לבעוט בו,לא היה לי בכלל זמן אליו. :( ו

אנג'ל חמודה בוקר טוב! אני זוכרת שסיפרת בפורום שכל החברים שלך מתרחקים ממך... אני חושבת שהצורך שלך באנשים רק מראה על חזרה לצלם אנוש "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע... לתת, לרצות לקחת ולא מתוך הרגל..." כל שזה דווקא תהליך משמח שאת זקוקה לאנשים ולא מתחפרת בתוך המחלה. אני פה בשבילך

טוב שאת פה:-) כתבתי לך אתמול לא יודעת אם קראת זה עבר לעמודים קודמים כנראה

היי! קראתי את ההודעה, ותחילה רציתי לומר כל הכבוד על שבוע בלי... אני מתארת לעצמי כמה שזה קשה, ושצריך להיות ממש חזק, למרות שאני מגיעה מהצד הנגדי של הציר... את אומרת שעם ההקאות הרגשת פחות לבד, לא היית זקוקה לאנשים, תפסת תלות במשהו אחר. שמעתי מבולימית אחת שמה שהא עושה בעצם זה לשרוף זמן. היא מוצאת הרבה סיטואציות כאלה בחיים, שמטבטאות המיוחד עם האוכל. לאכול. לא לעשות שום דבר אחר. לא להתמודד, לברוח. אני מוצאת את עצמי עושה את אותם הדברים, רק בדרך הפוכה... אם לא איכפת לך, הייתי רוצה שתספרי איך נטשת את האנורקסיה לטובת הבולמיה? מה קרה? היה מרווח בין לבין, או שאחת החליפה את השניה? בכל מקרה, כשאת זקוקה למישהו תבואי לכאן. תכתבי. הרבה אנשים ישמחו לשמוע, ולנסות לפחות לעזור. אני אחת מהם. תחזיקי מעמד...

היי לך.תודה לא נטשתי את האנורקסיה לטובת הבולמיה. בהתחלה לא הייתי אנורקטית.כלומר,במבט לאחור הייתי אבל אז לא חשבתי על זה בכלל הבולמיה באה לבד הבולמוסים הגיעו.בהתחלה מיתנתי אותם בצומות , מאוחר יותר בלקסטיבים ואז בהקאות. בהתחלה אחת החליפה את השניה ואז הן גם השתלבו האחת בשניה וזה מצבי עכשיו

האם ידוע באיזה שבוע של ההריון עליי להפסיק לקחת פריזמה (נוטלת כעת 2 כדורים) על מנת שאוכל להניק? תודה

למעיין שלום. חשוב מאוד אם את בהריון לידע את הפסיכיאטר שרשם לך את התרופה בכדי לדעת שאינה פוגעת בהתפתחות העובר ולא תיפגע בעתיד בהנקה. באיזה שבוע את נמצאת? האם זהו הריון מתוכנן? בכל אופן- מזל טוב ושיהיה בהצלחה. רוית.

מה זה השאלה המפגרת הזאת "האם זה הריון מתוכנן"? בטח שהוא מתוכנן! בכל אופן תשובה לשאלה האם ניתן לקחת פריזמה בהריון לא קיבלתי,ואשמח לקבל דיעה מפסיכיאטר או רופא מוסמך בפורום הזה.

תתעודדי. הבוקר רק התחיל. היום יכול להיות כל כך יפה. ותאמיני לי גם אני נאבקת עם הרגשות רעות כמעט כל בוקר ,ואני חושבת שבגלל שאני חושבת על כמה שרע לי ,אז זה משפיע לי על כל היום. לספר לך משהו מצחיק שהתחלתי לעשות כל בוקר? - כשאני קמה וההרגשה שלי רעה, אני מתחילה לשיר לעצמי שיר שמח במיוחד ( כמו " איזה יום שמח לי היום- איזה יום"). להגיד את האמת - פעם אני מנצחת ,ופעם זה לא עוזר ואני נשאבת למטה למטה עם כל הרע. אבל שווה לנסות! אז שיהיה לך יום מקסים בילי

תודה:) אני מתעודדת לפעמים זה מרפה לרגעים פה פגשתי מישהו נחמד,פה הגעתי להארה חדשה שמעולם לא היתה לי... וכל מיני כאילו רק שבימים האחרונים אני מרגישה כאילו שום דבר בחיים שלי לא מרגיש כלום,לא שווה,חסר תועלת. אני לא מרגישה את עצמי כאילו אני לא חיה.אנ מנסה לשים את ההקאות מאחורי לפחות לתקופה הזו,ואני פשוט מריחה את הזכרונות על הידיים שלי...ולא יעזור כמה אני אקרצף אותן בסבון. להתעורר כל בוקר למציאות הזו שאומרת "את בבית למרות שאת שנאת כל רגע וסולדת מהדמויות בו.את בבית כי רק בלי מלחמת הקיום הזו את מסוגלת לעבוד ולממן טיפול" ושאני קמה בבוקר אני רק מחכה שהיום הזה יעבור לא מצליחה לשיר שירים. אבל ליד אנשים , בעקר אמא שלי, אני צוחקת ומאושרת ומתפרעת. אני שנאת אפילו את הדאגה המינימלית..

אני מצטערת על ההודעות מאתמול שוב לא נרדמתי הלילה והיום אני גם עובדת לאחר הצבא...אבל כבר התרגלתי הבוקר כהרגלו,שם את הדברים בחזרה במקום... היא לא מוזרה,היא לא רעה...הפסיכולוגית שדיברתי איתה אתמול כן מוזרה אבל לי היה רע ואולי ניסיתי לברוח מהטיפול... קשה לי עם רעיון "הצוות". זה כאילו עושים מהומה גדולה על מה בכך אבל כאמור "תובנה" חלקית. זוכרת?

מתי כל זה יגמר כבר? אני כ"כ שנאת את עצמי....

איך בעבודה החדשה? שיהיה לך יום טוב! טלי פרידמן

שיהיה לך יום נהדר! להתראות

מצטרפת ומוסיפה, בוקר שטוף שמש ומחשבות טובות... אביב.

בוקר טוב! עוד לא גמרתי לקרא את כל ההודעות של הלילה, אבל קראתי את התגובה שלך לכותרת, הלא מוצלחת כנראה, א את א . לא הבנתי בדיוק לאן זה לקח אותך, אבל אני התכוונתי ל- אביב את אליאן (ושות') סתם בדיחה תפלה, אתן כל-כך מקסימות, חשבתי שנוכל לפתוח יחד משרד יעוץ....... :) סליחה סליחה סליחה אם נפגעת. אני אשתדל להיות רגישה יותר בעתיד.

רחל מקסימה, לא נפגעתי, ואת צודקת, אני לקחתי את זה למקומות שלי ולדברים שהטרידו אותי בימים האחרונים. האסוציאציה שלי היתה אביב את אנורקטית, וזה התלבש על הפחד שלי, כיון שהימים האחרונים היו קשים ובתקופות הדיכאון באמת קשה לי לאכול. החשש שלי מההתחלה היה להחליף הפרעת אכילה אחת באחרת, להחליף את הבולמיה באנורקסיה, ולא רציתי שזה יקרה, והזהרתי את עצמי ואת המטפלת שלי מזה, ובגלל זה גם טרחתי לוודא את זה איתה אתמול בלילה. ויצא מזה רק טוב, כי באמת היא אמרה דברים נכונים, שאני לוקחת תקופות קשות ומכלילה מהם על הכל, כולל על הימים הנורמלים, ושוכחת אותם, ושוכחת שכשאני בסדר - אני בסדר, ולכולם יש תקופות קשות, וזה משפיע. ואולי היא לא אמרה את זה, אולי זה מה שאני שמעתי ורציתי להבין, אבל בכל מקרה ככה אני רואה את הדברים. טבעי ונורמלי שבתקופות מסוימות אין תאבון בחיים, ואחר כך מפצים על זה. בכל מקרה, זה באמת הדברים שלי, ואיתי את יכולה להגיד הכל, בגלוי, אין צורך ברגישות יתר. הפורום זה אחת הדרכים שאני מצאתי לעצמי לעבוד על עצמי ודרך הדברים שאנשים אומרים לי, אני מעלה את הקשיים שלי, והבעיות שלי, והפחדים שלי למודעות, ומנסה לתקן ומנסה להשתפר. אז תודה שעזרת לי בדרך, ושיהיה בוקר טוב גם לך, אביב.

בוקר טוב, ראיתי את ההתכתבויות בעיקר לגבי א' וב', ואני שמחה שרחל הבהירה את עצמה. קצת שיעשע אותי שאתן מתחילות לדבר בקודים : א' ב' וכו'. אוטוטו נפתח את "מילון הפורום החדש", ותיהיה לנו שפה ייחודית (כמו בצבא...) :) סתם, זה רק מראה שאתן כבר זקוקות פחות למילים...אתן פשוט חשות אחת את השניה, אף שלעיתים זה לא ממש מובן על ידי הצד השני...אבל בשביל זה אתן בודקות מה קורה אחת עם השנייה... כצופה מהצד על ההתכתבויות שלכן, אני יכולה לומר שזו נראית לי תחילתה של ידידות מופלאה.... שיהיה יום טוב, טלי פרידמן

עניתי להודעה האחרונה שלך, אלא שתשובתי נדחקה לעמוד הקודם. אז... רק להבהיר, ולוודא שלא תחשבי שהעדפתי להתעלם או לוותר. "נתראה" מחר?

הי! קראתי הודעה, מה פתאום להתעלם!!! להעלם אולי :-) טוב, מספיק עם הבדיחות האנורקסיות :-) היום יום עייף במיוחד. לפני יומיים הפסקתי לקחת את הכדורים ופתאום אני מרגישה ירידה. אוף, חשבתי שלא תהיה לי בעיה פשוט להפסיק איתם, אפילו שהפסיכיאטרית אמרה לי לעשות את זה בהדרגה. הבעיה שאני לא כל כך מאמינה לה. היא כל הזמן "מאכילה" אותי בתרופות, אם זה לא "עובד" אז משהו אחר. כדור אחד לא משפיע - אז שניים. אבל אל דאגה, אני באמת אחזור למינון נמוך יותר. חוץ מזה הימים האלה, המזג האוויר עושה לי ממש טוב. רק שלא יתחיל הקיץ ממש!!! כן, לאכול ליד אנשים זה מן טראומה כזאת ואין לה שום קשר למציאות. אני משתדלת לצאת יותרט. יש לי מן שעות כאלה, מאוחר בערב, בהם אני רגילה לאכול בבית (את בטח מכירה את הטקסים האלה), אז אני לפעמים בכוח הולכת להפגש עם חברים או לעשות משהו, כדי לשבור את השגרה. אני יודעת שאצלי השגרה זה מה שמחזיק אותי. זה רק מתבסס על האוכל, אבל ת'כלס זה בכל דבר אחר. אני מקווה בעוד כמה חודשים לנסוע לטייל, המבחן האמיתי! מצד שני, אם פעם חשבתי שאם אהיה במקום אחר הכל יהיה אחרת, עכשיו אני יודעת שזה שטויות. זו סתם עוד בריחה. יש לי עוד שאלה - אני בזמן האחרון נמנעת מלהשקל, כדי לא לראות שעליתי. לא רוצה להכנס לסרטים של הרצון לרדת במשקל. את חושבת שזה גם מן "בריחה"? עדיף לי כן להתמודד עם זה עכשיו? טוב, שאלתי יותר מדי שאלות על עצמי. מה קורה איתך? את מחזקת אותי כאן מאוד, אבל מה קורה לך? את חושבת שהדרך עוד ארוכה? יש מצב של חיים ללא ההפערה? חיים אמיתיים עם בעיות אמיתיות לגמרי?

היי ללה, אני יודעת שזה לא אליי, אבל אני מקווה שלא איכפת לך שאני מתערבת... המלצה שלי - אל תשחקי עם הכדורים, תקשיבי לפסיכיאטרית בקטע הזה. אני אמנם לא לוקחת, אבל נראה לי קטע רפואי, שצריך להקשיב לרופא בקטע הזה, ובאמת לרדת בהדרגה, ולא בבת אחת. הקטע של לא להישקל, דווקא לא נראה לי בריחה, נראה לי קטע מאוד בריא, דווקא, גם בן אדם נורמלי לא נשקל כל הזמן. אני הפסקתי עם זה גם כמעט לגמרי, כשהפסקתי להקיא, לא כדי לא לראות כמה השמנתי, אלא כדי לרדת מהאובבסיה הזאת קצת, מה משנה עוד חצי קילו פחות חצי קילו. דווקא בזה כדאי להתמיד. יש חיים בלי ההפרעה, לא משנה מאיזה סוג היא, רק צריך ללכת ולהגיע אליהם, ולרצות ולשאוף אליהם, ובסוף הם יגיעו. שלא תתיאשי. שלא תאבדי תקווה. הדרך מעייפת וארוכה, אבל בסוף נגמרת. שולחת לך גם חיוך וחיבוק חזק, סתם כי ככה בא לי, אביב.

היי ללה, כתבתי לך גם משהוא קטן למטה בתגובה לתשובה שלך לפולי, תקראי ותתעודדי, ושיהיה יום טוב, עם שמש חמימה, והרבה חיוכים... אביב.

למנהל הפורום דרור גרין שלום רב! האם עזרתו של מהפנט תבוא לידי ביטוי בהגעה למצב הטראומטי בעבר , והישתחררות ממנו , איך משפיע הטיפול על נפש חולה או בריא . אני מתענינת בתחום, לבני שעבר הכל וכלום לא עוזר .וכן מעונינת בשיטה ,כי היא נקודתית ומהירה לא ..? אשמח לתשובה . אתר מושך ומענין _המשיך פורה . ח,ברה -,אחד אחד. .

ממש כמו אורז פרסי אחד אחד

הי לך איש הגשם ! מה בן מהפנט לאורז ?..... המהפנט יביא את האורז למצב של.....קוסקוס .... אה?

רנה שלום היפנוזה יכולה להשתלב בטיפולים רבים אולם אין מדובר בתרופת קסם שעוזרת לכל מצב. אם לבנך הסטוריה מורכבת מבחינה נפשית ההיפנוזה אינה בהכרח הטיפול המתאים ביותר. ישנם בציבור מיתוסים רבים לגבי היפנוזה, חלקם נכונים, וחלקם שגויים לחלוטין. בטיפול בפוסט טראומה ניתן להיעזר גם בהיפנוזה, כמו גם בשיטות נוספות, כגון EMDR עם זאת, כל טיפול כזה חייב להשתלב לתוך הבנה עמוקה של המטופל, ההסטוריה שלו, כוחותיו הנפשיים וכדומה. מאחר ובתיאורך אין פירוט על מהות הטראומה, אופי הטיפולים שעבר, ומצבו כיום, אינני יכול לייעץ לך בצורה יותר ספציפית, אולי גם זה אינו המקום המתאים לכך. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולבדוק את הדברים בצורה רצינית עם איש מקצוע. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן ! תודה רבה .

היי היום היה יום הגשת הפרוייקט, ולהפתעתי זה הלך הרבה יותר טוב משחשבתי! למעשה, זה הלך כ"כ טוב, שהחלטנו לצאת לחגוג אחרי ההגשה. החלטנו לאכול ארוחת ערב בבית קפה, וזה היה נהדר. שום פחד, שום ייסורי מצפון, שום סימן להלך הרוח הרגיל שלי במיליון השנים האחרונות. על רגעים כאלו אני אסירת תודה! הכנתי מזרק גדול , המכיל את הפורמולה הבאה: 10 מ"ג עידוד 22 מ"ג תקווה (מהולה באמונה בעצמך) 17 מ"ג חברות 40 מ"ג אושר מזוקק 11 מ"ג אהבה לרוב אני מוסיפה גם כמה מ"ג כשרון, אבל מזה יש לך די והותר... היי, התגעגעתי...!!

גם אני הגעתי אןלי אפשר להשאיל את המזרק

ייתכן שנצטרך לעשות כמה שינויים בפורמולה. בסה"כ, המינון המתאים שונה לכל אדם! בינתיים אולי זריקת אופטימיות תעזור?

היי מישהי, תגידי לא דיברנו כבר על החלפת השם, גם אני וגם ללה, והסכמת איתנו ואמת שתורידי את הסתם, אז מהר לרוץ ולהוריד, כבר בתגובה הבאה, שאני מקווה שתגיע. מצטערת, נפלתי מעייפות, אחרי שבוע של כמעט חוסר שינה, פשוט נשפכתי במיטה מתחת לפוך, ונרדמתי לשינה עמוקה ומרגיעה. בהתחלה חשבתי שכרגיל אני לא הצליח להרדם, אפילו כשזה התחיל להגיע, והרגשתי את הרוגע משתלט, פתאום שמעתי צעקה, ונחרדתי, מעניין מי צעק, אולי אני ? זה היה בחדר והייתי לבד עם הדלת הסגורה, אז כנראה אני צעקתי באמת, או שלא באמת, אולי רק מבפנים, מהלב. כנראה באמת כאב לי קצת בימים האחרונים. זה קרה בסביבות 12:30, אבל אחר כך נרגעתי שוב, הזריקה שלך עברה אלי ועבדה, נרדמתי, ועכשיו אני שוב מעודדת, מקווה, ובטוחה שיש לי כאן חברות טובות לחלוק את הצרה, ולגבי האושר והאהבה, גם זה יגיע, כל דבר בעיתו. כל הכבוד על ארוחת הערב בבית הקפה. תזכרי את זה טוב. תדפיסי את ההודעה הזו ותשמרי. כדי שבאמת תדעי שגם את זה יכול לחוות ולהרגיש. ארוחה נטולת רגשות אשם ויסורי מצפון על זה שאכלת נורמלי. ברגעים קשים של משבר זה עוזר להיזכר ברגעים הללו. לפעמים בנפילות אנחנו קצת מאפילים על הדברים הטובים שקרו לנו, קצת שוכחים, בגלל החושך, והודעות כאלו יכולות להזכיר לנו שיכול להיות אחרת. מנסיון. כל הכבוד גם על הצלחת הפרוייקט, לא היה לי שום ספק שתצליחי. כשרון נראה לי שגם לך לא חסר. שיהיה יום טוב, אביב.

בוקר טוב אביב! כל כך שמחה שהזריקה עזרה! בפורמולה הבאה אני אזכור להוסיף גם 20-30 מ"ג אופטימיות זהירה! :-) ידעתי שהימים האחרונים היו קשים, כנראה לא ידעתי כמה. קראתי את ההתנצלות של רחל (למרות שהיא לא היתה מיועדת לעיניי, אז סליחה ) והבנתי שסבלת יותר ממה שסיפרת... אביב, כמו שאת כתבת לי , ברגישות כה רבה, בזמנים כאלו חשוב לזכור שהדכאון הזה חולף, שהכאב הזה יירגע, שהעולם- הנראה כאילו הוא סוגר עלייך מכל הכיוונים- ייפתח לאלפי אפשרויות ותקוות חדשות....!! ושתמיד יש אנשים אוהבים, להיות לידך כשהשחור משתלט, להחזיק לך את היד, לחבק- - - אפילו אם הם "וירטואליים". אני אהיה כאן שוב, כרגיל, בלילה. אני כל כך רוצה לשמוע אותך- חכמה, רגישה ואמיתית כמו תמיד- אבל גם שלווה, מחוזקת. זה יגיע, כמו שכתבת, כמו שאת יודעת בעצמך. רק תני לזה עוד קצת זמן...

בוקר טוב, "מקל, ואבן, ושביל שאבד זה סוף המסלול, זה טיפונת לבד זהו שבר זכוכית, זה חיים וזה אור וזה לילה, זה מוות, זה חום וזה קור זה העץ שפורח זה שועל על הדרך ניצן ניפתח, וציפור מזמרת זהו יער הרוח וזה סתיו וזה סלע ושריטה ומכה, יש דברים שכאלה והרוח נושב לו חופשי על הדרך זה האור, החלל, האוויר והערב והגשם יבוא וישטוף כל כאב זה המתח שתם, זו שמחה שבלב כתף, מקום, הבשר והעצם הסלילה של הכביש, השריקה של האבן וטפטוף של טיפה, ונצנוץ של זהב והטווח שח החץ, ההימור והקרב ותחתית הבאר, והשביל שאבד, זהו סוף המסלול, זה טיפונת לבד חנית! מסמר! נקודה וניתור וטפטוף וטיפה זהו סוף ה - סיפור משאית עמוסה, אור הבוקר הרך ובאופל הליל, ירייה של אקדח ושכשוך בנהר, ונצנוץ הכוכב והפחד בפנים, זה אבוד וזה שב השרטוט של הבית, הגוף במיטה והבוץ, והבוץ והאוטו נתקע לצוף לשחות להמשיך לא לשקוע ומעוף וכנף חילזון נץ גבוה והגשם יבוא וישטוף כל כאב, הבטחה של חיים, השמחה שבלב. ואדום של התות של האור של האש אם נחיה לא נמות לא נמות כי נחיה והגשם יבוא וישטוף כל כאב, הבטחה של חיים, השמחה שבלב. מקל ואבן ושביל שאבד זהו סוף ה - מסלול להיות קצת לבד האוויר והחופש ובוקר וערב הים והאופק והשיר והדרך והגשם יבוא וישטוף כל כאב, הבטחה של חיים, השמחה שבלב. אש אבן אור מים חץ דרך יער יין פרח חושך שמש אור עצב סלע קצב קור והגשם יבוא וישטוף כל כאב, הבטחה של חיים, השמחה שבלב....... " אין הרבה מה להוסיף בסוף הגשם יבוא וישטוף כל כאב, ותישאר ההבטחה לחיים והשמחה שבלב, הלבד יעלם, הלילה ילך, החושך ייסוג והפצעים יגלידו. ואם הגשם לא יבוא ולא יעשה את כל זה, נעשה את זה אנחנו ביחד... לכוחות משותפים שכאלה שום דבר לא יכול... שלכם, אביב.

היי. אני מקווה שאנילא נשמעת נודניקית, אבל.... כתבתי לך ב- 211....

מה פתאום את בחיים לא תישמעי נודניקית

הציפיות האלה שיש לכולם. הפחד לאכזב. לחזור שוב אחורנית. להתפרק. אז נכון שאין לי לעלות עוד הרבה במשקל, אבל זה לא אומר שהשתנתי. שהיחס לאוכל השתנה. שהפחד נעלם ואני סומכת על כולם שידאגו לי, ושישמרו עליי. ישמרו שאני לא אאבד שליטה. הם אומרים שככה אני נראית טוב. הרבה יותר טוב מפעם. הצבע חזר לפנים. הברק בשערות. יש לי לחיים!!! לעזאזל, יש לי לחיים!!! יש לי עוד הרבה מכל מיני דברים אחרים... שיפסיקו להגיד את זה! זה גורם לי להרגשה רעה. הם חושבים שככה אני בריאה. לא חולה יותר. לא רזה יותר. הם לוקחים את זה ממני, זאת לא פעם ראשונה. הכשרון הזה, לרדת, עוד ועוד, במשקל, במידה. לאכול כמה שפחות, להרגיש כמה שפחות, לחיות כמה שפחות...

הי polly, את כותבת לי שאני נשמעת מאוד מחוזקת. אני לא יודעת, אני מניחה שאין לי ברירה. עברתי דרך ארוכה, ואולי לאו דווקא מבחינת זמן אלא מבחינת הבנה. הבנתי למה אני צריכה את ההפרעה, ממה אני בורחת, למה כל כך קשה לי לאהוב את עצמי(את זה עוד לא ממש הבנתי, אבל אני עובדת על זה:-). את כותבת את אותם הדברים שגם עולים אצלי ברגעים השחורים, אבל אני ישר תוקפת אותם. האם זה הכשרון היחיד שלך? ירידה במשקל??? זה הדבר היחיד שאת יודעת לעשות הכי טוב? זה מה שאת חושבת לזכותך? למה שלא תסתכלי על זה הפוך - את חיפשת שליטה, שליטה בחיים והשגת לך שליטה על האכילה. לאכול פחות מאחרים או כמעט כלום, לא לצרוך כמעט כלום, לא מזון, לא אהבה. את סופרמן, לא צריכה את מה שהאחרים צריכים. את מצליחה לרדת במשקל, למרות שמסביב כל כך הרבה בנות עושות דיאטה וכלום לא יוצא להן מזה. o'k. הגעת לנקודת שיא? עברת את המשקל האידאלי? עכשיו את יותר מאושר? יותר שמחה? עכשיו את איבדת שליטה. את כבר לא יכולה לאכול רגיל, האוכל הופך לאוייב, האנורקסיה לחבר היחיד. לשקר, לברוח, להסתתר. זה מה שיש עכשיו. אני מצטערת שאני כותבת את זה בצורה כה בוטה אבל זו האמת. אנחנו חיפשנו משהו. אני אישית בכלל לא רציתי לרזות. תמיד הייתי רזה. זה לא התחיל מאיזו דיאטה או משהו. זה התחיל כניסיון לשליטה בחיים שלי, כאילו שאם אשלוט על מה שאני מכניסה לפה בצורה כה קפדנית וחולנית אז אנשים מסביבי לא ימותו, אבא שלי ימצא עבודה ואני לא צטרך לעזור לאף אחד עכשיו. אבל וואלה, זה לא קרה. חיפשתי מרחק - והנה עכשיו כולם סביבי, דואגים, רוצים להאכיל. אז אולי לא כולם מבינים שהבעיה היתה לא באוכל, אבל אין מה לעשות זה מה שהם רואים. הם רואים בחורה יפה שנהייתה שלד מהלך. עם פנים צהובות ושער נושר. אז גם אם חיפשתי תשומת לב אחרת, נפשית, לא השגתי אותה!!! השגתי את ההפך הגמור! בהתחלה באתי בטענות לאבא שלי - זה מה שמעניין אותך? איך אני נראית? אבל עכשיו אני מבינה - כן, זה מה שהכי חשוב לו בעולם, שלא אמות, שאהיה בריאה! עד עכשיו זה משהו שהכי קשה לי לעשות - זה להפגש איתו. הדאגה הזאת בעיניים שלו הורגת אותי. וזה בעצם מה שחיפשתי!! והנה , קיבלתי ועכשיו אני לא מרוצה, אבל חוזרים אחורה? משום מה להמשיך קדימה נראה קשה מדי אז מסתכלים על העבר, אבל פתאום הכל נמחק מהזכרון. איך הייתי פעם? לא יודעת. פולי, אני יודעת בדיוק את מה את עוברת. שפתאום לוקחים ממך את הדבר שנהיה הדבר הכי חשוב לך, ההרגל שלך, אבל תסתכלי על עצמך, תסתכלי מסביבך - האם זה באמת באמת הכי הכי חשוב? האם זה מה שעושה אותך שמחה??? האם לא עדיף לחיות? אני חושבת שאם אנחנו כבר כאן - אז בואו נחיה את החיים האלה! לטוב ולרע ורצוי שזה יהיה לטוב. את יודעת מה - גם אני שונאת את ההרגשה העצמית הזאת, הנה, עכשיו אני יושבת ושונאת כל סנטימטר בגוף שלי, שפתאום ממלא את כל הג'ינס. אבל אני יודעת שאין לי ברירה, אני חייבת להתחיל לאהוב אותו, את הגוף, כי אני רוצה להיות כאן, עוד לא הייתי בפריז, לא הייתי באוסטרליה, לא הייתי בסין וביפן. לא היו לי עוד ילדים ועוד אף פעם לא עשיתי צניחה חופשית. אז הנה, אלא הדברים שבגללם אני אלמד לאהוב את הגוף שלי, כי בלעדיו אני כלום. ואולי להיות כלום זה כיף לפעמים, אבל זה שגוי, כי אם חשבת שככה תמשכי פחות תשומת לב, אז דווקא להפך, עכשיו כולם מסתכלים רק עלייך, ולא בגלל שאת בן אדם נפלא ומוכשר, אלא כי את רזה מדי!!! אבל לא , אנחנו לא רוצות שרק בגלל זה יסתכלו עלינו! זה לא שווה! אוף, הלוואי, הלוואי, והייתי יכולה למחוק את המחשבות האלה מהראש - שלי ושלך, אבל זה לא עובד ככה. המלחמה הזאת ארוכה אבל היא שווה את זה!! אני לא יודעת מתי בא הניצחון הסופי. את יודעת מה? אולי אף פעם הוא לא יבוא, אבל למה לוותר? על תוותרי על עצמך! תמצאי לך את הסיבות שלך, כי בטוח יש כאלה. אני, כשבאתי לטיפול וסיפרו לי את כל הסיפורים הנוראים - השיער ינשור, השיניים נהרסות, יש לי כבר אוסטיופורוזיס, אני עלולה למות. שום דבר, אבל שום דבר לא הפחיד אותי. אמרתי לעצמי "למות?" למה לא. השדבר היחיד שנתן לי את הכוח ואת הרצון ללכת לטיפול ולנסות להתקדם זה רק הפחד שלעולם לא אוכל להביא ילדים. אז הנה - כל אחד והפחד שלו. פולי יקרה, גם אני לא אוהבת לשמוע מחמאות על איך שאני נראית. זה יכול פשוט להכניס אותי לדכאון של ימים שלמים. אבל צריך לדעת לקבל את המחמאות האלה!! ואיך עושים את זה? אז בהתחלה תנסי להבין את האנשים, הם דואגים ואוהבים, הם לא חולים בראש ולא מבינים מה עובר עליך כשטיפה עלית במשקל ובשבילך זה נראה בהמתי משהו. הם לא כמונו. הם נורמליים :-) אבל מה שהכי חשוב - את צריכה להתחיל לאהוב את עצמך, ולא מבחינה הגופנית אלא מבפנים. אני כתבתי כאן המון ומקווה שקראת את הכל. זה קשה. אני גם באותה התהום אבל לשמחתי קצת יותר למעלה. וגם את יכולה! זה לא כל כך הרבה כמו שזה נראה! את שווה את כל המאמצים, את הסבל שתעברי והייסורים. אני ממש רוצה שתכתבי. את לא לבד. יש אנשים שמבינים אותך, ואת יודעת מה? לא דווקא אנשים כמוני, אלא גם אנשים "רגילים", כולם עוברים דברים, בדרכים אלה או אחרות. תדברי, תוציאי את הדברים. אני כאן.

ללה !!! זה מדהים. להדפיס, לתלות בחדר, ולשנן כל יום. הנה הכוחות האמיתיים שלך, והיכולת שלך להילחם, באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה. הנה את לא מוכנה לוותר, הנה יש לך עוד חלומות להגשים, מקומות שלא היית בהם, ודברים שלא הספקת לעשות, ואת עוד רוצה, ולא מוכנה לוותר בגלל העיסוק באוכל. הנה הסיבות, והנה התובנות. לפי דעתי, כתבת את הדברים האלה לעצמך ולא לפולי, אלה הדברים האמיתיים שהיית רוצה לאמר לעצמך, ולהאמין, אז רק תקחי, תקריאי לעצמך בקול רם, ותראי כמה דיברת מתוך ליבך אל עצמך. הכוחות, והיכולות - שלך. אביב.

וואו...! קודם כל, תודה שהגבת. זה היה לי ממש חשוב. וכן, קראתי הכל - עד המילה האחרונה... והכרחתי את עצמי שלא לבכות... זה כ"כ נכון. כל מילה ומילה שכתבת. זה כ"כ כואב שזה נכון. וזה עצוב... אני יודעת כמה זה קשה. גם אני לא רציתי את תשומת הלב. אני עדיין לא רוצה - לא ככה בכל אופן, שכל הזמן דואגים לי, וחושבים רק מה יהייה, והנה אבא שלי מתמוטט ומתעשט לי כל פעם מחדש מול העיניים, משתדל להיות אופטימי בשבילי, ואני םוחדת שוב לאכזב... כל הדברים האלה שאמרת, אני מוצאת את עצמי אומרת לחברות שלי שנמצאות באותו מקום שלי ושלך, מנסה להעביר להם כמה יש להן מעבר, אבל כשזה מגיע אליי, משום מה זה כבר לא תקף. ממש קשה לפעול נגד הרגש. ממש קשה לחשוב אחרת, לחשוב יותר נכון, בצורה פחות מעוותת... נורא תודה על הכל... אשמח לשמוע ממך שוב...

יש לי מספר בעיות שהייתי מאוד רוצה להעלות אותן בפני משהו מוסמך אך... איני יודע במי לבחור עובד סוציאלי , פסיכולג, פסיכיטר... אשמח לקבל פירוט של החלוקה בניהם (באיזה מקרא כדאי לפנות למי) ו דרכים לבחור מטפל טוב ע"מ לא לזרוק הרבה כסף לפח ללא תועלת...

שלום יונתן, לא קל למצוא את המטפל המתאים, והדרך הטובה לעשות זאת היא להיפגש עם מספר מטפלים, להציג בפניהם את המטרות הטיפוליות שהצבת לעצמך ולשמוע את אופן הטיפול שבו הם מתמחים. הנה מספר קישורים לתשובות שנתתי לשאלה זו בעבר: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=27208&t=27187 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=51211&t=51039 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=40031&t=40022 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34951&t=34849 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=29499&t=29442 לילה טוב, דרור גרין

האם מומלץ לקבל טיפול באופן פרטי או דרך קופת חולים מה עדיף ולמה???

היי! אני חדשה כאן, אבל יצא לי לקרוא יחסית הרבה הודעות. אחת מהן הייתה שלך לסתם מישהי. רציתי לשאול, אם לא איכפת לך לענות, מה המצב שלך בדיוק - בקטע של הפרעת האכילה? את נשמעת נורא מחוזקת. אני חלשה מידי. אולי אני לא רוצה מידי. אולי אני פוחדת... אז אם בא לך, אני אשמח לשמוע ממך...

....

עוד 40 דקות בערך אני אדע אם אני צריכה לחפש לי מטפלת אחרת או לא... כנראה שכן,האמת שהכנתי את עצמי לכך היום יש לה את כל הסיבות לא טווח הגילאים שהיא מתמחה בו, מקרה שהיא בעצמה אמרה שמרתיע אותה קצת להכנס אליו ושהיא לא בטוחה,היא בטח בצדק גם דואגת כלכלית וכו וכו וכו... האמת שגם אני דואגת כלכלית...אני עובדת אמנם אבל זה קשה... כבר שלחתי היום הרבה אימילים לכל מיני ארגונים ומכונים ...ביקשתי המלצה לפסיכולוגית(יותר זול וכבר יש לי 2 הערכות מצב). באמת שנמאס,אם אני בחיים לא אמצא כלום?זה מתחיל קצת להלחיץ...

טוב,כנראה שלא ילך... היא בלבלה אותי לגמרי לא הבנתי כלום היא הבטיחה שהיא תעשה לי בקרוב "סדר" בדברים אבל היא אמרה משהו על ,בנוסף אליה,פסיכותרפיסטית פעמיים בשבוע... אז אני לא הבנתי,היא לא פסיכותרפיסטית?(בנוסף לכך שהיא פסיכיאטרית) דיברתי בטלפון ,עם עוד פסיכולוגית והיא הפחידה אותי היא אמרה לי "אם את באה אלי את צריכה לדעת-אני עקשנית, אני לא וותרנית, אני מערבת את מי שצריך אם צריך". אח"כ היא אמנם נסתה לרכך את ההלם ושעשעה והצחיקה אותי קצת, אבל למה כולן אומרות לי שהן לא יכולות לבד...? כל מי שדיברתי איתה רוצה דיאטנית,רוצה שאני אלך עם דרכה עד הסוף ואסמוך עליה... איפה אני? לא שואלים אותי? יש לי עדיין פגישות עם המטפלת שלי,אבל תעזרי לי לחפש אחרת ליתר ביטחון... תגידי,אני כזו דוחה? למה הן נרתעות מלטפל בי?

טלי...אם הן חברות? אני יודעת שזה נשמע רעיון מטורף...אבל פתאום נזכרתי ששתיהן גרות באותה עיר...ושביקשתי מהראושנה שתפנה אותי למישהי אחרת היא אמרה לי שיש לה חברה-שותפה פסיכולוגית... אוי ואבוי...

בהמשך להודעה של איש הגשם הגיע זמן לשון (הוא בטח התכוון לישון?) אז כך : מי אמר למי "הגיע זמן לשון " אז אני מחכה שוב להודעה שאתן לא יודעות בכלל..

תגלי?

אבשלום קור ל... בטח בחצות הלילה, ובטח עוד מעט תגיע גם תמונה... אביב.

היי ישבתי היום במשך רוב שעות הצהריים לכתוב לכן וכתבתי הרבה ופתאום המחשב נתקע והכל הלך לאיבוד ! חוסר מזל בסיסי כנראה. לא ידעתי מאיפה להתחיל בכלל ,אבל אתחיל עכשיו בהסבר קטן על אתמול ! אתמול היה יום "שחור" ... כאב בבוקר ,בצהריים ובערב זה כנראה היה כבר יותר מידי! הדברים שלכן מצליחים לחדור לתוך חומת מגן שבניתי סביבי שנים רבות ואשר מזכירים לי לי נשכחות... רק בשנה האחרונה אני מצליחה הודות לטיפול להתחבר לכאב שלי ולזרום איתו ללא חשש ולקבל אותו. אבל, זה מתקיים רק במסגרת הטיפול... ואתמול זה גלש ופרץ וקצת נבהלתי מזה!!! וכאן אביב אני מזכירה לך את השיר של פינוקיו (את השיר אביב לא הבדיחה :-)) שבשורה התחתונה מדבר על זה שסוף סוף הוא אדם עם רגשות(והרי מה זה לחיות ולהיות( אז לכאורה יש בזה הרבה כאב אבל יחד עם זאת זה חלק מלחיות וכמובן שאתן גורמות לי לחייך ולהרגיש... והיום אני יודעת שזה לא נורא לבכות... ולהרגיש ! ולחדשות... היום בעלי חתם על מכתב שבו הוא מייפה את כוחי להחליט בכל הנוגע לבן בקשר להוצאתו מהבית. לכאורה אני אמורה לשמוח שהצלחתי אבל משום מה אני לא... בכל אופן דיברנו והוא הבטיח לא להיות אלים ולא לצעוק או לקלל... אמרתי לו שאני רוצה להתגרש וכו' אבל הוא אמר שכשהוא יחליט ובינתיים הוא לא יפריע לי. טוב, אני אקבל את זה לפחות עד שהבן יהיה בפנימיה. החיים קשים !!! לסיום ולדבר הכי חשוב שרציתי להגיד זה תודה, תודה מעומק ליבי על הדאגה, התמיכה והאהבה שמחזקת אותי מאד מאד !

אבל תרגישי טוב,ותודה על האימייל הסיפורים האילו...בא לי לבכות...(אל תדאגי זה לא ילך) אני מכירה את התחושה חסרת האונים...בעקר מהצד של הילדים...אבל גם מאמא... סליחה שברברתי לך אנג'ל

אליאן !!! כמה שאני שמחה לשמוע ממך, אין לך מושג, הדלקתי סיגריה רק מההתרגשות. כתבתי לך בבוקר, וכשלא ענית גם על זה, קצת נלחצתי, אבל ראיתי לאט לאט אותות חיים והתאוששות הדרגתית, ונרגעתי... לילה שחור, לכולנו יש כאלה, ואת עוברת כל כך הרבה, זה כל כך צפוי, וכל כך מובן, שיהיו לך גם כאלה, שתרצי קצת מרחב ואויר לנשימה, רק תקראי את ההודעות, אל תגיבי, ונשמע שאת עושה את זה, כי זה מחזק, ונותן כוחות, ואז בהדרגה את חוזרת אלינו. הבהלה מובנת, הרצון להתרחק קצת מובן, והחזרה הכי מובנת והכי משמחת. ברור, שאת לא שמחה בשלמות, מיפוי הכוח של בעלך, הוא נתן לך את הכוח להחליט החלטה כואבת, מצד אחד זה טוב, מצד שני זה קשה, להוציא את הילד מהבית, לא קל ולא פשוט, המעשה הנכון - את יודעת אולי ברציונל ובמחשבה, אבל הרגש מעיק ומכביד. לאט לאט הרציונל והרגש ישתלבו, ואת תרגישי יותר שלמה עם ההחלטה, ועם הביצוע, ויהיה לך יותר קל. מקווה בשבילך, שזה יקרה מהר ככל האפשר. נשמע גם שבעלך עושה דברים בהדרגה, קודם נותן לך יפוי כוח ומבטיח הבטחות לגבי אלימות וקללות, ואולי בסוף גם יתרצה לגירושים. בכל אופן נשמע שהחיים שלך מתחילים לקבל תפנית חיובית, בעקבות הפעולות שאת נוקטת. אני רואה את זה, ובטח גם אחרים, ורק מקווה שגם את מצליחה לראות ולהרגיש את זה. תקחי את הזמן לאט לאט, שיכאב כמה שפחות, אם את צריכה קצת מרחב כדי לנשום, קחי גם, אבל שלא תשכחי לחזור אלינו, ותמיד תמיד לפחות לקרוא את הודעות הבוקר טוב והלילה טוב. שלך, אביב.

מילא, שיהיו ימים כאלה, יש טובים יותר מאלה, וזה לא כל-כך נורא מילא, יש ימים טובים מאלה הם יבואו חזרה............ טוב לשמוע שהתאוששת. אני כאן, לידך. לא הרגשת שמישהו מחבק אותך היום? זאת הייתי אני.... מה שותים הערב?

מה זה מה שותים ? כבר דיברנו על זה אתמול, קפה טסטר צו'יס אדום, ארבע סוכרזית, בלי חלב, עם סיגריה, בלי עוגה ליד... כבר שכחת ? :-) אביב.

איך את עוברת את הימים הללו.. לפני ההחלטה? כולם כאן מודאגים נסים

היי, תודה גם לך על הדאגה... איך אני עוברת ? ממש לא יודעת ! מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב צרות אין זמן כמעט לחשוב אבל כשאני מגיעה לכאן,למקום המוגן הזה לרחל לאביב לצוות המיקצועי... אני מגיעה למנוחה ולנחלה.... ובסופו של דבר הלחצים משתחררים והכל יוצא.. הבכי ,הכאב וגם השימחה והצחוק ! אז שוב תודה גם לך ולהתראות !

היי אליאן אני מבין שהימים קשים. פתאום משהו שיחלת לו קורה. כעת עלייךלהתמודד עם ישום ההחלטה והשלכותיה. ולפי ההכרות ביננו. המעבר שלו יועיל לכולכם. אני שמח לראות שיש לך כאן תמיכה נהדרת ביי נסים

תודה. קיבלתי את עצתך ,ואני מנסה ליישם. נכון שכתבת שאת לא מבינה בנושא ,אבל בעצם כולנו כאן בפורום הזה נמצאים בגלל נושא אחד גדול והוא הנפש הפגועה שלנו. כל אחד וסיבותיו , כל אחד ומה שזה גורם לו. ובזה רק אנחנו יכולים להבין .אנחנו שנמצאים בתוך זה מבינים הכי טוב אחד את השני. ותאמיני לי באמת עזרת לי כשכתבת לי. גם אם לא היית אומרת כלום . זה שבכלל התיחסת וקראת על מה שמציק לי ,זה כבר הוריד לי עוד קצת מהלב . אז שוב תודה. ואני לא יודעת מה קורה לך ולמה את מכנה את עצמך סתם מישהי(אף אחד הוא לא סתם כל אחד הוא משהו מיוחד), כי אני חדשה בפורום , אבל שיהיה לך בהצלחה בהתמודדות. בילי

אולי כדאי בנוסף לקבל גם תגובה מאחד היועצים המוסמכים? אני אמנם ניסיתי לעזור, אבל אני באמת לא מבינה בזה הרבה... תודה על תגובתך, ובהצלחה גם לך!

תודה לכולם על התשובות. כמובן שאובדן הוא טראומה מסוג מסוים ואני מקבלת את מה שאמרתם כולכם. השאלה שלי בעיקר היא אם זה אובדן יכול ממש לגרום לתסמונת פוסט טראומטית (PTSD).

....

למה זה חשוב לך לדעת? וכמו שללה המתוקה שאלה- מה שלומך היום? כל תשובה תתקבל, גם למעלה, גם למטה, העיקר שאת פה איתנו. תחזיקי מעמד.

אני שואלת כי אני לא יודעת מה גורם לי לתגובות האלה שממש מפריעות לי לתפקוד. כל הזמן אני חושבת כל אמא שלי, יש לי פלשאבקים על תקופת המחלה וההלוויה, אני מדמיינת אותה כל הזמן מתחת לאבנים בבית הקברות, אני מתוחה כל הזמן וכמעט לא מסוגלת לתפקד. זה ממש מפחיד אותי ונראה לי קיצוני ואני מאוכזבת מעצמי על התגובות שלי

אורית שלום המונח המקצועי של הפרעת דחק פוסט טראומתית חשובה לכתיבת דו"חות. לעומת זאת מה שחשוב בחיים באמת זו החוויה האישית של לחץ ופוסט טראומה, כמו גם תחושת אובדן והחמצה שמהם קשה להשתחרר. כל אלו הן מצבים נפשיים ואישיים. לדעתי לא כל כך משנה אם ברמה הפורמלית הדברים יקראו PTSD או כל שם אחר. מה שחשוב הוא שתפקודך התקין בחיים נפגע וצריך לחשוב כיצד מחזירים את איכות החיים והתפקוד. את האבחנה הפסיכיאטרית לענין היה עדיף אולי לשים בצד, זה רק מזמין להניח שהבעיה נצרבה כל כך חזק עד שלא ניתן יותר לצאת ממנה. אינני יודע אם את נמצאת במסגרת טיפולית כלשהי כיום. במידה ולא, הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ ולהיעזר בו כדי להגדיר מחדש את מצבך במונחים של חיים ואיכות חיים, ולא במונחים של הפרעה פסיכיאטרית. זוית ההתבוננות משנה לפעמים את כל התמונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אורית קראתי את ההודעות שלך והרגשתי צורך לפנות אלייך. הסיפור שלך הזכיר לי במשהו את הסיפור שלי. היתה תקופה מאוד מלחיצה בחיי שנמשכה 8 חודשים (לא חס וחלילה שמישהו מת אלא משהו פחות חמור - אבל כל אחד והלחצים שלו). בכל אותה תקופה הייתי צריך להראות שאני שולט במצב אבל הדבר כירסם בי מבפנים מבפנים. עד שכבר לא יכולתי יותר, ופשוט הופיעו סימנים פיזיולוגיים - חוסר תאבון,חוסר שינה,מחנק. לא ידעתי מאיפה זה נפל עליי - ובעצם אותם סימפטומים הפכו לדבר שהטריד אותי הכי הרבה. באותו שלב הרגשתי שאני צריך עזרה. הלכתי ל-2 פגישות אצל פסיכולוג אבל הרגשתי שזה לא זה. אז הלכתי לפסיכיאטרית (למרות שראיתי בכך כשלון גדול מאוד שלי) שנתנה לי כדור סרוקסט (כמו פרוזאק). הכדור מאוד עזר לי (אם כי צריך סבלנות עד שזה מתחיל להשפיע). במבט לאחור אני חושב שחשוב מאוד לא לשמור את הדברים בבטן ולטפל בענין כמה שיותר מהר. מקווה שתרגישי טוב. ואם יש לך שאלות, אז אני פה. ביי רונן

לא, לצערי אני לא מצליחה לירוק קצת מהמלח החוצה.... הרשי לי להתלוצץ(ככה אני כשרע): כשמקיאים הרבה מאבדים הרבה מלחים...כשלא-הם נשארים בגוף. טוב,זה היה משפט ספונטני אבל פתאום אני מרגישה עד כמה שהאמירה הזו היתה אמביוולנטית... הנה עוד הודעה "סתומה" שלי...

ולשתות את זה פנימה? (מלאכים הרי אינם שותים). אולי פשוט לעצור את התהליך מראש ולא לבלוע את הדמעות. לתת להן לזלוג מטה, לתת למלאך שאוסף את הדמעות לאסוף אותן עבורך. כך גם יתפנה למלאכים מקום בגרונם וגם המלאך יוכל לעשות אולי משהו טוב עם אותם נציבי מלח, אולי הוא יבנה מהם פסלים (בצורת מלאכים)? אפשר לעשות דברים טובים עם דמעות של מלאכים, הרי הן דמעות יפות ועצובות זולגות באופק, מבקשות מה הן מבקשות?

מבקשות...מתחננות...לא יודעת למה,אין לי מושג,לאף מלאך אין. אני לא מצליחה להזיל את הדמעות...אני מאוד רוצה. אבל הן תקועות,לפעמים אני בטוחה שעוד רגע הן יצאו-קצב הנשימה עולה ,פנים מתעוותות קצת...אבל הדמעות חסומות בפנים. לפעמים אני מנסה להזכר בבת הדוד שלי כדי שיהיה לי עצוב ואז הדמעות יצאו-אבל במקום זה אני מפחדת. לפעמים אני מנסה להזכר בקבוצת ילדים שהחליטו שהם עושים "מעשה שובבות" על מנת שיש לי עצוב-ובמקום זה אני מפחדת. לפעמים אני מנסה להבין את המשמעות של זמן אבוד , לא יחזור יותר, ובמקום להתעצב ולבכות אני מתמלאת בפחד תהומי. אני הייתי טובה מאוד(ועד עכשיו?!) בהדחקה,הכחשה כלפי עצמי. אני מפוחדת מאוד מרמת הכאב שעולה בי עכשיו.הוא נראה לי "לא שלי", זה "של מישהי אחרת"... אני מרגישה כאילו משהו תקוע בי כמו "בלוק" וכאילו אני תקועה באיזשהוא "פלונטר" חסר סיכוי להתרה. הרבה פעמים בחיי נחסמתי ע"י קיר שניסיתי בכוח לשבור, להגיע ללבם של בני אדם (בעקר של הורי),יש לציין שהקיר הזה גרם לי להרבה תחושות של חוסר אונים(פיזיות גם), וזו התחושה הכי גרועה שעלתה לי בכל פעם שעשיתי הפוגה בהפרעת האכילה. עם הפרעת האכילה,המצב ממש הפוך,כל הסיטואציה הפוכה...האנשים מנסים לשבור את הקיר ואני זו שעומדת מן המצד השני בעקשנות, ויודעת שזה הדבר היחיד בחיי שיקחו לי רק אם אני אסכים לתת אותו... ולכן קשה לי לתת אותה, אני תוהה לעצמי מה יהיה לאחר שתרד הנפיחות...כפי שאני מכירה את עצמי ודאי אחזור לזה... כי הפסקתי הרבה פעמים ...ובכל פעם חזרתי לזה .... ובאמת אם איזה יועץ קורא את דברי , מה גורם לתופעות פיזיות של "חוסר אונים" ואני מדברת על חוסר שקט,עודפי אנרגיה, כאבי ראש,חוסר יכולת לישון(עיניים כואבות) או להתרכז בדברים מרגיעים? ויש עוד תחושה מאוד מבלבלת שמתלווה לכל התחושות האילו: מאוד רוצים לדבר עם מישהו,אבל כשיוצרים קשר עם מישהו באותו רגע ממש ,לא מוצאים מה להגיד,וכבר לא בטוחים שרוצים לדבר, והולכים סחור סחור או שמחפשים תירוץ לסיים את השיחה אחרי דקה?

אהלן, עכשיו סיימתי את המכתב הארוך שנכתב לג'קי ולמישהי... אני ממש אשמח אם תקראי אותו. כל המחשבות המדעילות, מהן אני בורחת בדרך כלל :-) מה שלומך? איך החיים שלך? הפסקתי אתמול עם הכדורים, ועכשיו אני מחכה לראות אם יהיה שינוי כלשהו. אני פשוט לא הרגשתי שזה בכלל משנה לי כבר, עכשיו נראה מי צודק... אני מסתכלת על השמיים, מחוץ למשרד והשמש הזאת מאירה אותי מבפנים. אני רוצה להיות מאושרת ואני יודעת שזה אכן בידי. אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר ולדעת לתת יותר וגם לדעת לקבל!!! אני רוצה שיהיה לך טוב, כי כל כך מגיע לך! ובקשר לספרים - יצאה לך לקרוא את הספר החדש של פאולו קואלו? אני מתלבטת אם לקנות אותו (לא זוכרת את השם המדוייק, היה שם משהו עם שטן). טוב, אז אני אנסה להמשיך עם האופטימיות וההתלהבות!! בי

...

כן!!

היי ללה, אני שמחה לשמוע ממך, ולקרוא מה שכתבת זה בכלל מדהים. קשה לי להבין מאיפה אתן מוציאות את זה, את ומישהי וג'קי, כנראה מאוד מבפנים. אני רוצה גם, שתזכי לקבל את כל הדברים הטובים, שתצליחי לנער את הראש מהמחשבות המרעילות, בשבילך, ומחזיקה לך אצבעות, חזק חזק, גם תוך כדי הקלדה :-) לדעת לתת - את כבר יודעת זה בטוח, ועל זה אני יכולה להעיד הלו אני בצד המקבל. שיהיה יום כייפי, אביב.

אני חושבת שאני צריכה לנער את הראש מאוד מאוד חזק!!!! :-) היום נראה לי באמת הולך להיות טוב, אני כל כך לא רוצה לתת לדברים שטוטיים להשפיע עלי. איך בעבודה? (את שם עכשיו?) אני מתכננת, אולי אולי, לנסוע לפריז בסופשבוע, לא נראה לי שזה ייצא בסוף, אבל עצם הרעיון עשה לי טוב :-) בשבילי חו"ל ואירופה במיוחד כמו סם, לפחות פעם בשנה אני חייבת לנסוע. הבעיה שבזמן האחרון זה מאוד מאוד קשה בשבילי, וכן מהסיבה של האוכל. במיוחד פריז - ישר רצו לי מן מחשבות - מה אעשה שם? עם חברי לידי כל היום? אבל, רבאק, אני לא אתן לאנורקסיה למנוע ממני להנות! טוב, ואחרי ששיתפתי אותך בוויכוחים העצמיים אני אחזור לעבודה, שהיא בינתיים יותר מציאותית מפריז, לצערי. אני חושבת שרק בשביל כל הדברים האלה שעוברים לי בראש אני צריכה לתכנן לנסוע לחו"ל לעיתים יותר ת'ופות, ואולי גם לנסוע לפעמים :-) בי בינתיים, יום נפלא גם לך ולא רק בגלל שמכבי ניצחו! (עלי אישית זה בכלל לא משפיע:-)

בוקר טוב לכן, ושוב היה קשה לקום, אז הבוקר מתחיל קצת מאוחר:-) למישהי - זה הדבר הכי כנה ואמיתי ששמעתי אי פעם, חוץ מספרים שמשום מה זה אף פעם לא נראה כל כך אמיתי שם. את הזכרת לי דברים שרציתי לשכוח. Jacki, אני חושבת שכדאי לך לקרוא את מה שמישהי כתבה לי אתמול. אני גם הייתי באשפוז, אשפוז יום אמנם וזה נראה לי כמו המסגרת שאת(jacki) מתארת. הייתי אמורה להכנס לאשפוז אבל בסוף הצוות האמין בי והייתי רק במשך היום במרפאה פסיכיאטרית לשם הייתי באה בשביל לאכול - בוקר, צהריים וכמובן ה- Ensure בין לבין. הדבר הכי שנוא עלי. אפילו במצבי אז העדפתי לקבל את הקלוריות באוכל ולא במשקה המתוק המזוויע הזה. זאת היתה תקופה מוזרה וקשה. בה הבנתי שאני לא מוכנה לוותר על החיים שלי לגמרי. הייתי מחוץ לכל מסגרת (חוץ מהמרפאה) במשך חודשיים. השתגעתי לגמרי מחוסר מעש והבטחון העצמי ירד עוד יותר. להיות כל היום בסביבת אנשים לא בריאים נפשית, בצורה זו או אחרת, מתחיל להעלות את השאלות - אם אני כאן, אז גם אני לא הרבה יותר טובה מהם, אם בכלל היו לי ספקות לגבי זה. הארוחות היו רק עם האחות, שכמובן היא לא היתה אוכלת אלא רק מסתכלת שאסיים את כל מה שהוקצב לי. אני מנסה כמעט ולא להזכר בתקופה הזו. ואולי זה טוב עכשיו כן להזכר בדברים, להבין עד איזו שפלות הבאתי את עצמי ושזה לא רק שלא נתן לי כלום, אלא רק הרס לי המון המון דברים. הייתי מסטולה מרוב התרופות ומהאוכל שפתאום הגוף שלי התחיל לקבל. מה שכן - מאוד מאוד קיוויתי שככה אתרגל לאכול וכשאצא החוצה אהיה חייבת להמשיך. הם לא כל כך רצו שאחזור לעבוד. המשקל לא עלה, אבל שכנעתי את כולם שאני בלי עבודה לא יכולה לתפקד. יצאתי החוצה, התחלתי עם הקופסאות פלסטיק ועם האוכל המוקצב, כמובן שההקצבה היתה יותר נמוכה והלכה ונעלמה לאט לאט.... אני כותבת את כל זה לא מתוך השלמה עם המצב, ולא מתוך איזו גאווה - הנה ניצחתי את כולם, שיקרתי להם בפנים, אלא מתוך הבנה שהנה - אני שיקרתי לעצמי כל כך הרבה ותראו לאן הגעתי, אבל לא, אני לא אשאר כאן! אני לא יודעת, לפעמים אני מרגישה שאני צריכה את האשפוז הזה שוב, כדי להבין מה אני יכולה להפסיד, וזה משהו שאני מנסה לעבוד עליו בימים אלה. לא לחשוב על מה יכול היה להיות, אלא על מה שעכשיו. לא להתאבל בשקט על מות אמי אלא לשמור על יחסים חמים עם אבא שלי. לא לחכות לדברים שיקרו אלא לעשות אותם. הבן אדם שהכי עזר לי בכל המהלך הזה זה החבר שלי. הבן אדם הכי מדהים בעולם. אני יודעת שאם המצב יימשך ולא ישתפר עוד יותר, הוא עלול להשבר, למרות כל האהבה. אני כותבת גם את זה כדי להפנים את זה. זה אולי איזה מונולוג, שהייתי צריכה לעשות עם עצמי והעליתי אותו בכתב... טוב, אם הגעתם עד כאן, אז תודה!!!!! Jacki - את לא שיעממת אותי עם מה שכתבת, אף פעם אל תחשבי שאת משעממת!!! את חיה, את כאן, מגיע לך להיות כאן ומגיע לך שיהיה לך טוב!!! וגם לי וגם למישהי!!! תמשיכי עם המסגרת שאת נמצאת בה עכשיו ולא בידיעה שברגע שתצאי משם תחזרי לסורך ושזה סתם כי מכריחים אותך. תחשבי על כל יום שעובר ועד כמה טוב הוא היה יכול להיות ללא אנורקסיה, ללא ההתעסקות באוכל ובגוף, אלא חיים ! טובים או רעים, מאושרים או עצובים. שונים ככל שיהיו!!! שום דבר לא הולך חלק אבל הבריחה זה לא הפתרון. שתבינו, אני כותבת את השורות האלה לעצמי גם. טוב, אני צריכה לחזור לעבוד:-) Jacki - תכתבי לי על כל המחשבות הארורות שלך, על תתבישי! את לא משעממת אותי אלא להפך! אני צריכה את זה כדי לדעת שאני לא לבד. מישהי (ולא סתם :-) - את עשית דרך כל כך ארוכה! נראה לי שאני צריכה טיפה מכוחך :-) אני רואה בך את הסיבה להמשיך להלחם! טוב, זה היה ממש ארוך, אז בתקווה שהגעתן לסוף, יום נפלא שיהיה, אתן מדהימות!

... כל אימת שתזדקקי! כתבתי לך מכתב ארוך עכשיו, ואיכשהו הוא נעלם לי פתאום... :-( נפלאות דרכי המחשב! :-) בכל אופן, עד שאשחזר את רובו, אני שולחת "הודעת אקספרס" : אני כאן, יש לי כוח, ואשמח לתת לך "טיפה מכוחי", כמו שהתבטאת. אני מאמינה שכוחות אלו הם מסוג הדברים, ששיתוף בהם רק מגדיל את תעצומות הנפש! עוד מעט מגיע המכתב האמיתי...

אפשר להתחלק ? גם אני אשמח לקצת כוחות... אביב.

היי ללה אשפוז , בין אם מלא או אשפוז יום- הוא תמיד קשה, מכביד, עצוב ובכלל חוויה שרוצים לשכוח. אחד הדברים שאני מנסה לצאת נגדם, לגביי, הוא ההסתכלות עליי כעל מישהי "חלשה ", כזו ש"אינה מסוגלת לדאוג לעצמה", "אנורקטית כרונית". אני רוצה להציע לך זוית ראייה שונה: ייתכן שתתקשי להתחבר אליה בהתחלה, כי המוח מורגל כל כך בדפוסי החשיבה הקשים, מלאי תיעוב עצמי... תראי איזו דרך ארוכה עשית את! תראי כמה רחוק את נמצאת היום, בהשוואה לתקופת האשפוז שלך! את חיה, את עובדת, יש לך בן זוג אוהב ותומך, את מסתכל על אנורקסיה כעל בעיה ולא כעל "כוח" או "שליטה"... וכמה קל להיקשר אלייך... הרי אנחנו בקושי מכירות, ובכל זאת- מה שכתבת כל כך נגע בי. כל האכזבה העצמית, כל כוח ההרס הזה המופנה נגדך- - -אני מכירה אותם מצויין, ועדיין- קשה לראות איך הם זוחלים לאט לאט, כמעט בלי שתרגישי, משתלטים, כובשים לעצמם עוד ועוד שטחים שיהיה כל כך קשה לשחרר! אולי לכתוב בפורום זה פתרון (כמובן, אין בו די!). האכזריות, הקיצוניות בלתי מתפשרת, הרודנות נחשפת ומובנת הרבה יותר כצופה מהצד. בשנים האחרונות לימדתי את עצמי לפחד מהאנורקסיה, וכאן, בקריאת סיפורי החיים המדהימים, הכואבים האלו - כאן הפחד מקבל מובן חדש, האימה נעשית מוחשית הרבה יותר. אני לא רוצה לחיות כך. לא עוד, לא כך!! ללה, את חזקה. יש לך את ההבנה, יש לך את החוכמה, ומה שאולי יקשה עלייך להאמין- יש לך את הכוחות. זה קשה, זה מאבק שנקנה בדם (ובאוכל... :-) ), אבל זה אפשרי והכי חשוב- ז ה ש ו ו ה א ת ה מ א מ ץ ! ! ! הילחמי, היאבקי, בקשי עזרה ממי שניתן: אני אשמח להושיט יד כל אימת שאוכל, ואני בטוחה שיהיו עוד רבים, מאלו האוהבים אותך, היודעים את ערכך, המבינים איזה הפסד יהיה לאבד אותך לאנורקסיה... אני איתך!

נותרתי ללא מילים.... המילה "תודה" לא מתאימה כאן, זה הרבה יותר מזה. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל להאמין בעצמי, הרי באמת יש הרבה עובדות בשטח, רק חבל שעדיין כל נפילה קטנטנה, בכל תחום שיהיה מצליחה להוציא הכל משיווי משקל. היה עוד משהו היום, שהאיר את עיניי - בעבודה, את יודעת איך זה, כולם אוכלים, מציעים אוכל, ממתקים. עלי תמיד מדלגים או שואלים בידיעה לתשובה "לא, תודה". אני חושבת שכל כך התרגלתי ל"לא, תודה" הזה, אני אפילו לא מסתכלת במה מדובר :-) היום, שוב היה מצב דומה והבחורה אמרה לי, משהו שהיא אומרת בכל פעם, "לך אני לא מציעה כי את לא תקחי". ופתאום, בניגוד לכל הפעמים האחרות, הרגשתי כל כך מטופשת להיות במצב כזה. לא, לא בעלת שליטה או אופי חזק, אלא רק טיפשות. אני כל כך התרגלתי לא לאכול בעבודה או לא לקחת, ולמה בעצם? האם זה יהפוך אותי למפלצת? לא, עכשיו אני המפלצת! זה מצחיק, אבל ג'קי תיארה את האוכל כמשהו מפחיד ומגעיל. אני כבר לא חושבת ככה, זאת אומרת אני כן, ברגעים של איבוד שליטה, אבל בכנות אני חושבת ויודעת שזו אחת ההנאות שלנו בחיים, משהו כל כך טריוויאלי והלוואי ואי פעם בחיים אוכל להפוך את זה לכזה!! זו לא בושה לאכול ליד אנשים זו בושה לסרב לאכול בבית של סבתא לדוגמא. לא כן? הרבה חברות שלי , שרוצות לעשות דיאטה (נורמלית:-) הציעו לי להצטרף אליהן לארוחות, אבל עלי זה לא עובד. לפעמים במוח החולני שלי אני צריכה לראות בחורות רזות אוכלות ואז כאילו זה בסדר. מזויע, אה? אני חושבת שאף פעם אפילו לא הודיתי במחשבות כאלה... טוב, די על אוכל!!! זה פשוט קצת מהדברים שממש לא יוצא לי לחלוק עם אף אחד, מפחדת לזעזע... מה הדברים מהם את בורחת, ברחת? את לא חייבת לענות. את חושבת שאת מבינה למה דווקא אנורקסיה? למה להוציא את הדיכאון בצורה הזו ולא אחרת? (זה בעצם להחביא את הדיכאון:-) אני יודעת שאם הייתי הולכת לטיפול לפני כמה שנים טובות, לא הייתי מגיע למצב הזה. על אנורקסיה ספציפית י לי דווקא די הרבה השערות - מוות של אמא, סבתא. מצד שני - חבר שף :-) כולם צוחקים עלי שהוא מבוזבז איתי. לי זה דווקא די עצוב... טוב, אני אמשיך עם העבודה בינתיים! בי בינתיים!

אתמול הייתי בסדר. מה זה בסדר?? אם לפני חודש הייתם שואלים אותי על איך שהרגשתי אתמול, אז בטח הייתי אומרת שאני לא מרגישה טוב. אבל , כידוע ,הכל יחסי. אז בסדר מבחינתי היום-זה אומר שהיום אני מרגישה ממש רע. שוב חוזרות לי החרדות... ומה שהכי משגע אותי זה שאני לא יכולה להגיד ממה אני פוחדת. לא ממשהו ,לא מישהו בעצם מכלום!! אז למה הצמרמורות האלה וחוסר התאבון וחוסר המנוחה, ל-מ-ה???? יש לי מלא דרכים שלמדתי ,באופן עצמאי ע"י קריאת ספרים, וגם בעזרת המרפאה שלי איך להתמודד עם המצבים האלה. אבל משום מה כשנמצאים בתוך החרדות האלה ממש קשה לישם את כל שיטות ההרגעה וההרפיה. ואני במין מלחמה עם עצמי. חלק אחד מנסה להרגע ,והחלק השני נכנס יותר ויותר עמוק לחרדה . אין משהו בשיטת "זבנג וגמרנו"? שאלה רטורית. אני יודעת שלא. ולפעמים ,אני חושבת שאני פשוט לא אחזיק מעמד עד שאני אחזור שוב לעצמי. לעצמי מלפני חודש . מלפני שנה . ואני מנסה להעסיק את עצמי בכל מיני דרכים. רק כדי להתעלם מזה .לשכוח . זה לא עובד. זה פשוט תוקף אותי מה"דלת האחורית". אני אשמח אם מישהו יעודד אותי קצת . בילי

אני לא מבינה הרבה בנושא, אבל... אולי יעזור להיזכר שאתמול היה בסדר, למרות התקפות קודמות שגם בהן, מן הסתם, הרגשת כמו בסוף העולם... זה זמני! זה רגעי! ולמרות שקשה להאמין בזה ברגעי האימה, כשנדמה שהכל סוגר עלייך, אולי יעזור לך לקרוא את ההודעה הזו, להיזכר שכך שהרגת גם בהתקפים הקודמים, שזה עבר, ושמחכים לך עוד הרבה ימים יפים, מהנים, ש-ל-ו-ו-י-ם !! תהיי חזקה...

אהלן הנחמה היחידה היא שאת לא לבד במצב הנל .אני באותו המצב כבר שמונה שנים ושום דבר לא עזר גם לא תרופות

אני מחפשת קבוצת תמיכה עבור חברתי בת 52 שעברה לפני כמה חדשים ניתוח להסרת גידול סרטני מגזע המוח, שכתוצאה ממנו נפגעו כמה תפקודים מוטוריים שלה וכן שווי המשקל. בתגובה לטיפול כימוטרפי שקיבלה נפגעה שמיעתה בצורה מאוד משמעותית. היא סובלת מחרדה, בדידות, מוטרדת מאוד בקשר לעתידה ונראה שהיתה יכולה להעזר בקבוצת תמיכה בה ישתתפו אנשים שעברו מסלול דומה ויכולים לתרום לה מנסיונם. האם יש למישהו רעיון לאן לפנות. האשה גרה בצפון תל אביב. בתודה מראש, חנה שפירא

בוודאי. את יכולה לפנות ל"חסן" (חולי סרטן נלחמים). יש להם קבוצות תמיכה בדיוק למצבים כאלה בכל רחבי הארץ

תודה אורית. אני אנסה. חנה

ראיתי את זה וחשבתי עלייך, שאת אוהבת לצחוק.http://www.marrinet.com/Books/public/art_divorce_manual.htm מדריך למתגרש. מקווה שאני משיגה את המטרה הנכונה ולא פוגעת.

היי, תודה ! הכנסתי את זה למועדפים.... יש אומנם דברים מעט מצחיקים אך יחד עם זאת יש דברים אמיתיים ורציניים...:-) ולא,לא פגעת כלל וכלל זה היה חמוד מצידך. ביי

שלום רב רציתי לברר אם מישהו מכיר מטפלים שעובדים מעבר לפגישה המוקצבת ושאפשר לדבר איתם גם מעבר לשעות העבודה הרגילות פסיכולוגים חבריים כאלה תודה מראש אביטל

אביטל יקרה, אני מנסה להבין את פשר השאלה שלך. כאשר את מדברת על מטפלים 'חבריים', את למעשה מתארת מטפלים שסוטים מכללי-היסוד של הטיפול הנפשי. לכאורה, נראה שמטפל שמוכן להמשיך את הפגישה הטיפולית מעבר לחמישים דקות, ולשוחח עם המטופלים שלו גם מחוץ לפגישות המתוכננות, הוא 'אנושי' יותר. אבל פסיכולוג, או פסיכותרפיסט, אינם עובדים סוציאליים, והגבולות הברורים של עבודתם לא נועדו ליצור ניכור אל דווקא להיפך. לפגישה הטיפולית בת חמישים הדקות יש משמעות רבה. למעשה, היא אינה שונה מכל שיחה אחרת בין חברים, שבה אפשר 'לשפוך את הלב'. אבל בעצם, ייחודה של הפגישה הטיפולית בכך שהיא מעניקה 'מקום בטוח', בו יכול המטופל לספר למטפל, ולעצמו, את הדברים הפרטיים ביותר והרגישים ביותר. הגבולות הקשיחים בין המטופל למטפל, והעמידה על זמני הטיפול המדויקים, יוצרים את תחושת הביטחון של המטופל ומאפשרים את תחילתה של העבודה הטיפולית. לעתים, דווקא התחושה ה'חברית' הנוצרת בין מטפל למטופל היא מה שמעכב את התפתחות הטיפול, ויוצר תחושה פנימית של חוסר ביטחון. לא כל הגישות הטיפוליות מדגישות את חשיבות כללי היסוד האלו. הגישה הלקניאנית מתייחסת אחרת אל זמן הפגישה, והמטפל הוא שמחליט מתי לסיים כל פגישה. אם לשאלה שלך יש גם סיבה אישית, אשמח לענות. דרור גרין

לדרור גרין שלום רב שאלתי את השאלה כי אני מחפשת טיפול אבל אני מרגישה שאני צריכה הרבה מעבר לזה חייתי המון זמן לבד וחסר לי לדבר עם אנשים אין לי הרבה חברים שאני יכולה לספר להם מה קורה איתי גם מאוד קשה לי להיפתח לאחרים כי כל הדברים שעברתי רגישים לי מאוד האמת שגם קשה לי לחיות עם עובדת הטיפול כי אני מאוד עצמאית בנפשי ומתקשה לקבל דברים של אחרים משהו כזה אשמח לקבל תשובה אבי

אז לילה טוב או בוקר טוב לכולם אביב כוס תה צמחים בלי חלב ולי קפה שחור חזק 1 סוכר תודה

איש הגשם היקר, אני כאן לשמור את צעדיך גם, בלי שדניאל מינה אותי, אני מרגישה שאתה עובר ימים קשים ולא קלים, אם תרצה לדבר על זה בפרטיות בלילה, זה בסדר מבחינתי, אני אשמח להקשיב, ואולי תוכל מעט להקל על עצמך ולשתף אותי במה שעובר עליך, ואולי אפילו בלי לשים לב, תהיה לי עצה קטנה אבל טובה. למדתי כל כך הרבה בדרך הקשה שעברתי בעצמי, ויש לי מדריכה טובה, אני יודעת להקשיב ולהפנים וללמוד, מהעצות שלה, וברשותה אני גם מעבירה מהם הלאה, שכולם ישתמשו ויצליחו להרגיש קצת יותר טוב. יהודה, שיהיה לך בוקר טוב, יום מקסים ולילה קל, עוד נדבר, אביב.

אשמח מאוד

שלום לך טלי איך אפשר לשחרר בלי להכאיב . למה פחד הנטישה וההליכה לעצמאות קשים , בני חש פחד ובעטה כל פעם שהנושא עולה , אנו חיים יחד מזה כעשר שנים מתוכם כארבע שנים אחרונות רצופות , הוא בן עשרים וחמש ,מטופל במצבשל o.c.d מחשבות כפיתיות . אנו מאוד קשורים .ואני עושה בישבילו הכל ,כעת חליתי במחלה קשה .וחשבתי שזה הזמן לתכנן ,לארגן ,את חייו, אן אני נתקלת בלחצים אדירים ומקווה לנהוג בהיגיון .

רנה שלום רב, אני קוראת את מכתבך, ואי אפשר להתעלם מתחושת המצוקה שקיימת בו. נראה כי את ובנך חווים כעת את כאב תהליך הנפרדות המתרחש בדרך כלל בין הורים לילדיהם. בנוסף לקשיים הרגילים, מתווספים במקרה שלך גם ההפרעה הקיימת אצל בנך, וגם מחלתך כעת. זה בוודאי מקשה עוד יותר, וכל אלמנט שכזה מגביר את האמביוולנציה של פרידה ו/או תלות. אני הייתי ממליצה לך בחום לגשת לייעוץ פסיכותרפויטי, ולעשות את תהליך הפרידה תוך כדי יעוץ, הכוונה ותמיכה בך, ובמקביל גם לבנך. בברכה, טלי פרידמן