ל- Jacki ולמישהי(שהיא בכלל לא סתם)!!!

בוקר טוב לכן, ושוב היה קשה לקום, אז הבוקר מתחיל קצת מאוחר:-) למישהי - זה הדבר הכי כנה ואמיתי ששמעתי אי פעם, חוץ מספרים שמשום מה זה אף פעם לא נראה כל כך אמיתי שם. את הזכרת לי דברים שרציתי לשכוח. Jacki, אני חושבת שכדאי לך לקרוא את מה שמישהי כתבה לי אתמול. אני גם הייתי באשפוז, אשפוז יום אמנם וזה נראה לי כמו המסגרת שאת(jacki) מתארת. הייתי אמורה להכנס לאשפוז אבל בסוף הצוות האמין בי והייתי רק במשך היום במרפאה פסיכיאטרית לשם הייתי באה בשביל לאכול - בוקר, צהריים וכמובן ה- Ensure בין לבין. הדבר הכי שנוא עלי. אפילו במצבי אז העדפתי לקבל את הקלוריות באוכל ולא במשקה המתוק המזוויע הזה. זאת היתה תקופה מוזרה וקשה. בה הבנתי שאני לא מוכנה לוותר על החיים שלי לגמרי. הייתי מחוץ לכל מסגרת (חוץ מהמרפאה) במשך חודשיים. השתגעתי לגמרי מחוסר מעש והבטחון העצמי ירד עוד יותר. להיות כל היום בסביבת אנשים לא בריאים נפשית, בצורה זו או אחרת, מתחיל להעלות את השאלות - אם אני כאן, אז גם אני לא הרבה יותר טובה מהם, אם בכלל היו לי ספקות לגבי זה. הארוחות היו רק עם האחות, שכמובן היא לא היתה אוכלת אלא רק מסתכלת שאסיים את כל מה שהוקצב לי. אני מנסה כמעט ולא להזכר בתקופה הזו. ואולי זה טוב עכשיו כן להזכר בדברים, להבין עד איזו שפלות הבאתי את עצמי ושזה לא רק שלא נתן לי כלום, אלא רק הרס לי המון המון דברים. הייתי מסטולה מרוב התרופות ומהאוכל שפתאום הגוף שלי התחיל לקבל. מה שכן - מאוד מאוד קיוויתי שככה אתרגל לאכול וכשאצא החוצה אהיה חייבת להמשיך. הם לא כל כך רצו שאחזור לעבוד. המשקל לא עלה, אבל שכנעתי את כולם שאני בלי עבודה לא יכולה לתפקד. יצאתי החוצה, התחלתי עם הקופסאות פלסטיק ועם האוכל המוקצב, כמובן שההקצבה היתה יותר נמוכה והלכה ונעלמה לאט לאט.... אני כותבת את כל זה לא מתוך השלמה עם המצב, ולא מתוך איזו גאווה - הנה ניצחתי את כולם, שיקרתי להם בפנים, אלא מתוך הבנה שהנה - אני שיקרתי לעצמי כל כך הרבה ותראו לאן הגעתי, אבל לא, אני לא אשאר כאן! אני לא יודעת, לפעמים אני מרגישה שאני צריכה את האשפוז הזה שוב, כדי להבין מה אני יכולה להפסיד, וזה משהו שאני מנסה לעבוד עליו בימים אלה. לא לחשוב על מה יכול היה להיות, אלא על מה שעכשיו. לא להתאבל בשקט על מות אמי אלא לשמור על יחסים חמים עם אבא שלי. לא לחכות לדברים שיקרו אלא לעשות אותם. הבן אדם שהכי עזר לי בכל המהלך הזה זה החבר שלי. הבן אדם הכי מדהים בעולם. אני יודעת שאם המצב יימשך ולא ישתפר עוד יותר, הוא עלול להשבר, למרות כל האהבה. אני כותבת גם את זה כדי להפנים את זה. זה אולי איזה מונולוג, שהייתי צריכה לעשות עם עצמי והעליתי אותו בכתב... טוב, אם הגעתם עד כאן, אז תודה!!!!! Jacki - את לא שיעממת אותי עם מה שכתבת, אף פעם אל תחשבי שאת משעממת!!! את חיה, את כאן, מגיע לך להיות כאן ומגיע לך שיהיה לך טוב!!! וגם לי וגם למישהי!!! תמשיכי עם המסגרת שאת נמצאת בה עכשיו ולא בידיעה שברגע שתצאי משם תחזרי לסורך ושזה סתם כי מכריחים אותך. תחשבי על כל יום שעובר ועד כמה טוב הוא היה יכול להיות ללא אנורקסיה, ללא ההתעסקות באוכל ובגוף, אלא חיים ! טובים או רעים, מאושרים או עצובים. שונים ככל שיהיו!!! שום דבר לא הולך חלק אבל הבריחה זה לא הפתרון. שתבינו, אני כותבת את השורות האלה לעצמי גם. טוב, אני צריכה לחזור לעבוד:-) Jacki - תכתבי לי על כל המחשבות הארורות שלך, על תתבישי! את לא משעממת אותי אלא להפך! אני צריכה את זה כדי לדעת שאני לא לבד. מישהי (ולא סתם :-) - את עשית דרך כל כך ארוכה! נראה לי שאני צריכה טיפה מכוחך :-) אני רואה בך את הסיבה להמשיך להלחם! טוב, זה היה ממש ארוך, אז בתקווה שהגעתן לסוף, יום נפלא שיהיה, אתן מדהימות!

... כל אימת שתזדקקי! כתבתי לך מכתב ארוך עכשיו, ואיכשהו הוא נעלם לי פתאום... :-( נפלאות דרכי המחשב! :-) בכל אופן, עד שאשחזר את רובו, אני שולחת "הודעת אקספרס" : אני כאן, יש לי כוח, ואשמח לתת לך "טיפה מכוחי", כמו שהתבטאת. אני מאמינה שכוחות אלו הם מסוג הדברים, ששיתוף בהם רק מגדיל את תעצומות הנפש! עוד מעט מגיע המכתב האמיתי...

אפשר להתחלק ? גם אני אשמח לקצת כוחות... אביב.

היי ללה אשפוז , בין אם מלא או אשפוז יום- הוא תמיד קשה, מכביד, עצוב ובכלל חוויה שרוצים לשכוח. אחד הדברים שאני מנסה לצאת נגדם, לגביי, הוא ההסתכלות עליי כעל מישהי "חלשה ", כזו ש"אינה מסוגלת לדאוג לעצמה", "אנורקטית כרונית". אני רוצה להציע לך זוית ראייה שונה: ייתכן שתתקשי להתחבר אליה בהתחלה, כי המוח מורגל כל כך בדפוסי החשיבה הקשים, מלאי תיעוב עצמי... תראי איזו דרך ארוכה עשית את! תראי כמה רחוק את נמצאת היום, בהשוואה לתקופת האשפוז שלך! את חיה, את עובדת, יש לך בן זוג אוהב ותומך, את מסתכל על אנורקסיה כעל בעיה ולא כעל "כוח" או "שליטה"... וכמה קל להיקשר אלייך... הרי אנחנו בקושי מכירות, ובכל זאת- מה שכתבת כל כך נגע בי. כל האכזבה העצמית, כל כוח ההרס הזה המופנה נגדך- - -אני מכירה אותם מצויין, ועדיין- קשה לראות איך הם זוחלים לאט לאט, כמעט בלי שתרגישי, משתלטים, כובשים לעצמם עוד ועוד שטחים שיהיה כל כך קשה לשחרר! אולי לכתוב בפורום זה פתרון (כמובן, אין בו די!). האכזריות, הקיצוניות בלתי מתפשרת, הרודנות נחשפת ומובנת הרבה יותר כצופה מהצד. בשנים האחרונות לימדתי את עצמי לפחד מהאנורקסיה, וכאן, בקריאת סיפורי החיים המדהימים, הכואבים האלו - כאן הפחד מקבל מובן חדש, האימה נעשית מוחשית הרבה יותר. אני לא רוצה לחיות כך. לא עוד, לא כך!! ללה, את חזקה. יש לך את ההבנה, יש לך את החוכמה, ומה שאולי יקשה עלייך להאמין- יש לך את הכוחות. זה קשה, זה מאבק שנקנה בדם (ובאוכל... :-) ), אבל זה אפשרי והכי חשוב- ז ה ש ו ו ה א ת ה מ א מ ץ ! ! ! הילחמי, היאבקי, בקשי עזרה ממי שניתן: אני אשמח להושיט יד כל אימת שאוכל, ואני בטוחה שיהיו עוד רבים, מאלו האוהבים אותך, היודעים את ערכך, המבינים איזה הפסד יהיה לאבד אותך לאנורקסיה... אני איתך!

נותרתי ללא מילים.... המילה "תודה" לא מתאימה כאן, זה הרבה יותר מזה. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל להאמין בעצמי, הרי באמת יש הרבה עובדות בשטח, רק חבל שעדיין כל נפילה קטנטנה, בכל תחום שיהיה מצליחה להוציא הכל משיווי משקל. היה עוד משהו היום, שהאיר את עיניי - בעבודה, את יודעת איך זה, כולם אוכלים, מציעים אוכל, ממתקים. עלי תמיד מדלגים או שואלים בידיעה לתשובה "לא, תודה". אני חושבת שכל כך התרגלתי ל"לא, תודה" הזה, אני אפילו לא מסתכלת במה מדובר :-) היום, שוב היה מצב דומה והבחורה אמרה לי, משהו שהיא אומרת בכל פעם, "לך אני לא מציעה כי את לא תקחי". ופתאום, בניגוד לכל הפעמים האחרות, הרגשתי כל כך מטופשת להיות במצב כזה. לא, לא בעלת שליטה או אופי חזק, אלא רק טיפשות. אני כל כך התרגלתי לא לאכול בעבודה או לא לקחת, ולמה בעצם? האם זה יהפוך אותי למפלצת? לא, עכשיו אני המפלצת! זה מצחיק, אבל ג'קי תיארה את האוכל כמשהו מפחיד ומגעיל. אני כבר לא חושבת ככה, זאת אומרת אני כן, ברגעים של איבוד שליטה, אבל בכנות אני חושבת ויודעת שזו אחת ההנאות שלנו בחיים, משהו כל כך טריוויאלי והלוואי ואי פעם בחיים אוכל להפוך את זה לכזה!! זו לא בושה לאכול ליד אנשים זו בושה לסרב לאכול בבית של סבתא לדוגמא. לא כן? הרבה חברות שלי , שרוצות לעשות דיאטה (נורמלית:-) הציעו לי להצטרף אליהן לארוחות, אבל עלי זה לא עובד. לפעמים במוח החולני שלי אני צריכה לראות בחורות רזות אוכלות ואז כאילו זה בסדר. מזויע, אה? אני חושבת שאף פעם אפילו לא הודיתי במחשבות כאלה... טוב, די על אוכל!!! זה פשוט קצת מהדברים שממש לא יוצא לי לחלוק עם אף אחד, מפחדת לזעזע... מה הדברים מהם את בורחת, ברחת? את לא חייבת לענות. את חושבת שאת מבינה למה דווקא אנורקסיה? למה להוציא את הדיכאון בצורה הזו ולא אחרת? (זה בעצם להחביא את הדיכאון:-) אני יודעת שאם הייתי הולכת לטיפול לפני כמה שנים טובות, לא הייתי מגיע למצב הזה. על אנורקסיה ספציפית י לי דווקא די הרבה השערות - מוות של אמא, סבתא. מצד שני - חבר שף :-) כולם צוחקים עלי שהוא מבוזבז איתי. לי זה דווקא די עצוב... טוב, אני אמשיך עם העבודה בינתיים! בי בינתיים!