אובדן וטראומה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
תודה לכולם על התשובות. כמובן שאובדן הוא טראומה מסוג מסוים ואני מקבלת את מה שאמרתם כולכם. השאלה שלי בעיקר היא אם זה אובדן יכול ממש לגרום לתסמונת פוסט טראומטית (PTSD).
....
למה זה חשוב לך לדעת? וכמו שללה המתוקה שאלה- מה שלומך היום? כל תשובה תתקבל, גם למעלה, גם למטה, העיקר שאת פה איתנו. תחזיקי מעמד.
אני שואלת כי אני לא יודעת מה גורם לי לתגובות האלה שממש מפריעות לי לתפקוד. כל הזמן אני חושבת כל אמא שלי, יש לי פלשאבקים על תקופת המחלה וההלוויה, אני מדמיינת אותה כל הזמן מתחת לאבנים בבית הקברות, אני מתוחה כל הזמן וכמעט לא מסוגלת לתפקד. זה ממש מפחיד אותי ונראה לי קיצוני ואני מאוכזבת מעצמי על התגובות שלי
אורית שלום המונח המקצועי של הפרעת דחק פוסט טראומתית חשובה לכתיבת דו"חות. לעומת זאת מה שחשוב בחיים באמת זו החוויה האישית של לחץ ופוסט טראומה, כמו גם תחושת אובדן והחמצה שמהם קשה להשתחרר. כל אלו הן מצבים נפשיים ואישיים. לדעתי לא כל כך משנה אם ברמה הפורמלית הדברים יקראו PTSD או כל שם אחר. מה שחשוב הוא שתפקודך התקין בחיים נפגע וצריך לחשוב כיצד מחזירים את איכות החיים והתפקוד. את האבחנה הפסיכיאטרית לענין היה עדיף אולי לשים בצד, זה רק מזמין להניח שהבעיה נצרבה כל כך חזק עד שלא ניתן יותר לצאת ממנה. אינני יודע אם את נמצאת במסגרת טיפולית כלשהי כיום. במידה ולא, הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ ולהיעזר בו כדי להגדיר מחדש את מצבך במונחים של חיים ואיכות חיים, ולא במונחים של הפרעה פסיכיאטרית. זוית ההתבוננות משנה לפעמים את כל התמונה. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי אורית קראתי את ההודעות שלך והרגשתי צורך לפנות אלייך. הסיפור שלך הזכיר לי במשהו את הסיפור שלי. היתה תקופה מאוד מלחיצה בחיי שנמשכה 8 חודשים (לא חס וחלילה שמישהו מת אלא משהו פחות חמור - אבל כל אחד והלחצים שלו). בכל אותה תקופה הייתי צריך להראות שאני שולט במצב אבל הדבר כירסם בי מבפנים מבפנים. עד שכבר לא יכולתי יותר, ופשוט הופיעו סימנים פיזיולוגיים - חוסר תאבון,חוסר שינה,מחנק. לא ידעתי מאיפה זה נפל עליי - ובעצם אותם סימפטומים הפכו לדבר שהטריד אותי הכי הרבה. באותו שלב הרגשתי שאני צריך עזרה. הלכתי ל-2 פגישות אצל פסיכולוג אבל הרגשתי שזה לא זה. אז הלכתי לפסיכיאטרית (למרות שראיתי בכך כשלון גדול מאוד שלי) שנתנה לי כדור סרוקסט (כמו פרוזאק). הכדור מאוד עזר לי (אם כי צריך סבלנות עד שזה מתחיל להשפיע). במבט לאחור אני חושב שחשוב מאוד לא לשמור את הדברים בבטן ולטפל בענין כמה שיותר מהר. מקווה שתרגישי טוב. ואם יש לך שאלות, אז אני פה. ביי רונן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
