שבוע...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
זה יותר מ4 ימים ובוודאי שיותר מיומיים אבל זה פחות מחודש..וכבר הפסקתי בעבר לחודש... דוקא קרו לי היום דברים לא נעימים,ובכלל שכחתי איזה יום היום. רק כשמשהו העיר את תשומת ליבי לכך שהיום יום רביעי,הבנתי שעבר שבוע. זה היה יום מאוד מעצבן...מסוג הימים ששום דבר לא מסתדר בהם,אחד אחרי השני דברים נופלים,ומתמוטטים ככה בלי שתהיה לי עליהם שליטה מינימלית. קמתי בבוקר עם תחושה שאני חייבת שוב לעזוב את הבית,גם אם זה יהיה במחיר הפסקת הטיפול לעת עתה. השעות כאן קשות לי,בעקר ההעמדת הפנים המאושרת והשמחה.מה לעשות,רק ככה הם מוכנים לקבל אותי... ושוב לא הצליח משהו שניסיתי, ושוב קרה לי משהו שגרם לי להיות חרדה מאוד בקשר למה שהולך לקרות לי בעתיד. אבל משום מה את הדברים האילו אני מבינה רק עכשיו.קיבלתי אותם די בשלווה כשהם קרו. לא התעצבנתי,לא התרגזתי,לא המתנתי לנפילה שלי. זה היה כאילו לא קשור ... חשבתי הרבה על להפיל את עצמי שוב היום להקאות ולבולמוסים.אבל משום מה אני מרגישה מסוגלת למשוך עוד יום.שבוע ויום זה יותר טוב משבוע,נכון? ולעזוב את הבית...המחשבות לא עוזבות ,במיוחד כי רע לי פה ואני מרגישה לא רצויה ומסתגרת בחדר כל הזמן,בעקר כי יש נתק ביני לבין ההורים ובינם לבין עצמם ובכלל אווירה די קרירה במשך רוב הזמן. אבל אני חייבת לפרגן לעצמי התחלה חדשה.כשאני אעזוב את הבית,זה יהיה במצב בו אני אהיה מסוגלת להחזיק את עצמי,עד אז אין לי ברירה אלא להיות "טפילה". "טפילה" על כל העולם. שבוע זה לא חודש... וכבר החזקתי חודש...
אנג'ל תהיי חזקה. אם כבר החזקת חודש , אני בטוחה שתצליחי שוב ,ואף יותר. אל תחשבי שזה שתעזבי את הבית , זה הפתרון. אני חשבתי שכך זה יהיה אצלי,אבל זה לא כך. כי יש שיחות טלפון עם ההורים(שבהם צריך לצחוק הרבה , ולהישמע עירניים ולא מבואסים) ויש את הביקורים שלהם ( וצריך להתעלם מכאב הראש שזה עושה לך ) ויש גם את הנידנודים - "נו תבואי לבקר ,בואי נלך לקניון וכד'( כשבעצם בא לך להכנס מתחת לשמיכה ,אבל את לא אומרת כדי שיראו שהכל בסדר). אז מה הפיתרון?? לא יודעת (מצטערת). אולי דווקא כדאי לך כן להשבר לידם , כדי שלפחות הפחד מזה לא יטריד אותך בנוסף לדברים האחרים.ואם תרגישי חופשיה עם הבעיה שלך לפניהם ,אולי זה יקל עלייך קצת.(כל מה שאני כותבת לך זה גם כדי לשכנע את עצמי שאולי זאת הדרך בשבילי...) היי- ומה זה השטויות האלו שאת טפילה?? אלו ההורים שלך ובדרך זאת או אחרת(גם אם לפעמים הם מראים זאת בצורה מוזרה) הם אוהבים אותך ,והיו רוצים לעזור לך ,ולרפא אותך לגמרי.
אוי Angel , השבוע שלך מזכיר לי את המחשבות שלי אני תקועה בבית עם הורים שרבים אחד עם השני (ואני עם כל אחד בנפרד), שנים. שנים אני "מתה" לעזוב את הבית, אבל אני יודעת שאני לא טיפוס כל כך חברותי שיסתדר עם שותפים, ואני לא מרוויחה מספיק כסף כדי לגור בשכירות לבד, ואם יש לי בדיוק לשכירות, אז אני לא רוצה "לזרוק" את הכסף שאני מרוויחה לכיסו של איזה בעל בית חודש אחרי חודש, ולא לחסוך שום דבר בשביל עצמי כל כך חסר לי השקט, שאין לי בבית וכשההיתי בתיכון השתמשתי בדיוק באותו מונח שאת קוראת לעצמך היום - "טפילה". הרגשתי שכולם היו מרגישים יותר טוב אם לא ההיתי בעולם-החברות בכיתה, ההורים, המורים הרגשתי שאני העול לעולמם, ושתרד אבן גדולה מהלב של הסובבים אותי אם לא אהיה יותר. בעיקר הרגשתי כך כי ההיתי בלתי נראית עבורם, את אף אחד לא ממש עניין מה אני מרגישה, אף אחד לא התעניין, אני הרגשתי טפילה. וכל יום עוברת בי המחשבה, "אולי בכל זאת לעזוב את הבית, בשביל קצת שקט, זה אולי שווה את המחיר". וכן, גם אני כמוך, אם אעבור מהבית, אצטרך לוותר על הטיפול הפסיכולוגי שלי, שלא אוכל לממן יותר (לפחות לא עם אותה פסיכולוגית שכבר מכירה אותי), זה פשוט חבל לעזוב באמצע, כשאת יודעת שיש לך עוד הרבה לספר לה, ושאין אף אחד אחר (לו במקרה שלך) ומה שגורם לי להרגיש רע בימים האלו זו ההמתנה לתחילת הלימודים, לא מספיק שהצבא גזל ממני שנתיים בעבודה חסרת תוכן, גם אני עוללתי לעצמי עוול, וגזלתי שנתיים נוספות מחיי, שנתיים ריקניות, חסרות משמעות, שהכניסו לעולם שלי ואקום יותר גדול, והרגשה יותר רעה שלא יצא ממני כלום, כפי אבא שלי נהג ונוהג להזכיר לי. בימים אלו, כשחוזרות מחשבות ההתאבדות, ושאני בוכה כמעט כל לילה לפני שאני נרדמת, אני מזכירה לעצמי (כמו בתקופת הצבא), שהזמן חולף...עוד שבוע...עוד חודש, את זה עדיין אי אפשר לעצור, את הזמן. תמשיכי לכתוב מלב אפרת
חשבתי שקראתי שיש לך פסיכולוג ולא פסיכולוגית, טעות שלי
שבוע זה גם לא יום.... גם לא יומיים... אמנם, זה פחות מחודש, רבל זה גם משהו. את חייבת לקחת את זה יום אחרי יום, ולא לחשוב כמה היה בעבר או כמה את רוצה שיהיה בעתיד, כי כך או כך ההצלחה אף פעם לא בטוחה, והאכזבה קשה מנשוא. אני מציעה לך לקחת כל יום ולקבלאותו איך שהוא. בלי צפיות ליותר מידי. ואם יש ירידה - תמיד היא לצורך עלייה! וואו! אני כתבתי את זה????
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
