dying 2 b thin.....

הציפיות האלה שיש לכולם. הפחד לאכזב. לחזור שוב אחורנית. להתפרק. אז נכון שאין לי לעלות עוד הרבה במשקל, אבל זה לא אומר שהשתנתי. שהיחס לאוכל השתנה. שהפחד נעלם ואני סומכת על כולם שידאגו לי, ושישמרו עליי. ישמרו שאני לא אאבד שליטה. הם אומרים שככה אני נראית טוב. הרבה יותר טוב מפעם. הצבע חזר לפנים. הברק בשערות. יש לי לחיים!!! לעזאזל, יש לי לחיים!!! יש לי עוד הרבה מכל מיני דברים אחרים... שיפסיקו להגיד את זה! זה גורם לי להרגשה רעה. הם חושבים שככה אני בריאה. לא חולה יותר. לא רזה יותר. הם לוקחים את זה ממני, זאת לא פעם ראשונה. הכשרון הזה, לרדת, עוד ועוד, במשקל, במידה. לאכול כמה שפחות, להרגיש כמה שפחות, לחיות כמה שפחות...

הי polly, את כותבת לי שאני נשמעת מאוד מחוזקת. אני לא יודעת, אני מניחה שאין לי ברירה. עברתי דרך ארוכה, ואולי לאו דווקא מבחינת זמן אלא מבחינת הבנה. הבנתי למה אני צריכה את ההפרעה, ממה אני בורחת, למה כל כך קשה לי לאהוב את עצמי(את זה עוד לא ממש הבנתי, אבל אני עובדת על זה:-). את כותבת את אותם הדברים שגם עולים אצלי ברגעים השחורים, אבל אני ישר תוקפת אותם. האם זה הכשרון היחיד שלך? ירידה במשקל??? זה הדבר היחיד שאת יודעת לעשות הכי טוב? זה מה שאת חושבת לזכותך? למה שלא תסתכלי על זה הפוך - את חיפשת שליטה, שליטה בחיים והשגת לך שליטה על האכילה. לאכול פחות מאחרים או כמעט כלום, לא לצרוך כמעט כלום, לא מזון, לא אהבה. את סופרמן, לא צריכה את מה שהאחרים צריכים. את מצליחה לרדת במשקל, למרות שמסביב כל כך הרבה בנות עושות דיאטה וכלום לא יוצא להן מזה. o'k. הגעת לנקודת שיא? עברת את המשקל האידאלי? עכשיו את יותר מאושר? יותר שמחה? עכשיו את איבדת שליטה. את כבר לא יכולה לאכול רגיל, האוכל הופך לאוייב, האנורקסיה לחבר היחיד. לשקר, לברוח, להסתתר. זה מה שיש עכשיו. אני מצטערת שאני כותבת את זה בצורה כה בוטה אבל זו האמת. אנחנו חיפשנו משהו. אני אישית בכלל לא רציתי לרזות. תמיד הייתי רזה. זה לא התחיל מאיזו דיאטה או משהו. זה התחיל כניסיון לשליטה בחיים שלי, כאילו שאם אשלוט על מה שאני מכניסה לפה בצורה כה קפדנית וחולנית אז אנשים מסביבי לא ימותו, אבא שלי ימצא עבודה ואני לא צטרך לעזור לאף אחד עכשיו. אבל וואלה, זה לא קרה. חיפשתי מרחק - והנה עכשיו כולם סביבי, דואגים, רוצים להאכיל. אז אולי לא כולם מבינים שהבעיה היתה לא באוכל, אבל אין מה לעשות זה מה שהם רואים. הם רואים בחורה יפה שנהייתה שלד מהלך. עם פנים צהובות ושער נושר. אז גם אם חיפשתי תשומת לב אחרת, נפשית, לא השגתי אותה!!! השגתי את ההפך הגמור! בהתחלה באתי בטענות לאבא שלי - זה מה שמעניין אותך? איך אני נראית? אבל עכשיו אני מבינה - כן, זה מה שהכי חשוב לו בעולם, שלא אמות, שאהיה בריאה! עד עכשיו זה משהו שהכי קשה לי לעשות - זה להפגש איתו. הדאגה הזאת בעיניים שלו הורגת אותי. וזה בעצם מה שחיפשתי!! והנה , קיבלתי ועכשיו אני לא מרוצה, אבל חוזרים אחורה? משום מה להמשיך קדימה נראה קשה מדי אז מסתכלים על העבר, אבל פתאום הכל נמחק מהזכרון. איך הייתי פעם? לא יודעת. פולי, אני יודעת בדיוק את מה את עוברת. שפתאום לוקחים ממך את הדבר שנהיה הדבר הכי חשוב לך, ההרגל שלך, אבל תסתכלי על עצמך, תסתכלי מסביבך - האם זה באמת באמת הכי הכי חשוב? האם זה מה שעושה אותך שמחה??? האם לא עדיף לחיות? אני חושבת שאם אנחנו כבר כאן - אז בואו נחיה את החיים האלה! לטוב ולרע ורצוי שזה יהיה לטוב. את יודעת מה - גם אני שונאת את ההרגשה העצמית הזאת, הנה, עכשיו אני יושבת ושונאת כל סנטימטר בגוף שלי, שפתאום ממלא את כל הג'ינס. אבל אני יודעת שאין לי ברירה, אני חייבת להתחיל לאהוב אותו, את הגוף, כי אני רוצה להיות כאן, עוד לא הייתי בפריז, לא הייתי באוסטרליה, לא הייתי בסין וביפן. לא היו לי עוד ילדים ועוד אף פעם לא עשיתי צניחה חופשית. אז הנה, אלא הדברים שבגללם אני אלמד לאהוב את הגוף שלי, כי בלעדיו אני כלום. ואולי להיות כלום זה כיף לפעמים, אבל זה שגוי, כי אם חשבת שככה תמשכי פחות תשומת לב, אז דווקא להפך, עכשיו כולם מסתכלים רק עלייך, ולא בגלל שאת בן אדם נפלא ומוכשר, אלא כי את רזה מדי!!! אבל לא , אנחנו לא רוצות שרק בגלל זה יסתכלו עלינו! זה לא שווה! אוף, הלוואי, הלוואי, והייתי יכולה למחוק את המחשבות האלה מהראש - שלי ושלך, אבל זה לא עובד ככה. המלחמה הזאת ארוכה אבל היא שווה את זה!! אני לא יודעת מתי בא הניצחון הסופי. את יודעת מה? אולי אף פעם הוא לא יבוא, אבל למה לוותר? על תוותרי על עצמך! תמצאי לך את הסיבות שלך, כי בטוח יש כאלה. אני, כשבאתי לטיפול וסיפרו לי את כל הסיפורים הנוראים - השיער ינשור, השיניים נהרסות, יש לי כבר אוסטיופורוזיס, אני עלולה למות. שום דבר, אבל שום דבר לא הפחיד אותי. אמרתי לעצמי "למות?" למה לא. השדבר היחיד שנתן לי את הכוח ואת הרצון ללכת לטיפול ולנסות להתקדם זה רק הפחד שלעולם לא אוכל להביא ילדים. אז הנה - כל אחד והפחד שלו. פולי יקרה, גם אני לא אוהבת לשמוע מחמאות על איך שאני נראית. זה יכול פשוט להכניס אותי לדכאון של ימים שלמים. אבל צריך לדעת לקבל את המחמאות האלה!! ואיך עושים את זה? אז בהתחלה תנסי להבין את האנשים, הם דואגים ואוהבים, הם לא חולים בראש ולא מבינים מה עובר עליך כשטיפה עלית במשקל ובשבילך זה נראה בהמתי משהו. הם לא כמונו. הם נורמליים :-) אבל מה שהכי חשוב - את צריכה להתחיל לאהוב את עצמך, ולא מבחינה הגופנית אלא מבפנים. אני כתבתי כאן המון ומקווה שקראת את הכל. זה קשה. אני גם באותה התהום אבל לשמחתי קצת יותר למעלה. וגם את יכולה! זה לא כל כך הרבה כמו שזה נראה! את שווה את כל המאמצים, את הסבל שתעברי והייסורים. אני ממש רוצה שתכתבי. את לא לבד. יש אנשים שמבינים אותך, ואת יודעת מה? לא דווקא אנשים כמוני, אלא גם אנשים "רגילים", כולם עוברים דברים, בדרכים אלה או אחרות. תדברי, תוציאי את הדברים. אני כאן.

ללה !!! זה מדהים. להדפיס, לתלות בחדר, ולשנן כל יום. הנה הכוחות האמיתיים שלך, והיכולת שלך להילחם, באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה. הנה את לא מוכנה לוותר, הנה יש לך עוד חלומות להגשים, מקומות שלא היית בהם, ודברים שלא הספקת לעשות, ואת עוד רוצה, ולא מוכנה לוותר בגלל העיסוק באוכל. הנה הסיבות, והנה התובנות. לפי דעתי, כתבת את הדברים האלה לעצמך ולא לפולי, אלה הדברים האמיתיים שהיית רוצה לאמר לעצמך, ולהאמין, אז רק תקחי, תקריאי לעצמך בקול רם, ותראי כמה דיברת מתוך ליבך אל עצמך. הכוחות, והיכולות - שלך. אביב.

וואו...! קודם כל, תודה שהגבת. זה היה לי ממש חשוב. וכן, קראתי הכל - עד המילה האחרונה... והכרחתי את עצמי שלא לבכות... זה כ"כ נכון. כל מילה ומילה שכתבת. זה כ"כ כואב שזה נכון. וזה עצוב... אני יודעת כמה זה קשה. גם אני לא רציתי את תשומת הלב. אני עדיין לא רוצה - לא ככה בכל אופן, שכל הזמן דואגים לי, וחושבים רק מה יהייה, והנה אבא שלי מתמוטט ומתעשט לי כל פעם מחדש מול העיניים, משתדל להיות אופטימי בשבילי, ואני םוחדת שוב לאכזב... כל הדברים האלה שאמרת, אני מוצאת את עצמי אומרת לחברות שלי שנמצאות באותו מקום שלי ושלך, מנסה להעביר להם כמה יש להן מעבר, אבל כשזה מגיע אליי, משום מה זה כבר לא תקף. ממש קשה לפעול נגד הרגש. ממש קשה לחשוב אחרת, לחשוב יותר נכון, בצורה פחות מעוותת... נורא תודה על הכל... אשמח לשמוע ממך שוב...