לרחל ואביב
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי ישבתי היום במשך רוב שעות הצהריים לכתוב לכן וכתבתי הרבה ופתאום המחשב נתקע והכל הלך לאיבוד ! חוסר מזל בסיסי כנראה. לא ידעתי מאיפה להתחיל בכלל ,אבל אתחיל עכשיו בהסבר קטן על אתמול ! אתמול היה יום "שחור" ... כאב בבוקר ,בצהריים ובערב זה כנראה היה כבר יותר מידי! הדברים שלכן מצליחים לחדור לתוך חומת מגן שבניתי סביבי שנים רבות ואשר מזכירים לי לי נשכחות... רק בשנה האחרונה אני מצליחה הודות לטיפול להתחבר לכאב שלי ולזרום איתו ללא חשש ולקבל אותו. אבל, זה מתקיים רק במסגרת הטיפול... ואתמול זה גלש ופרץ וקצת נבהלתי מזה!!! וכאן אביב אני מזכירה לך את השיר של פינוקיו (את השיר אביב לא הבדיחה :-)) שבשורה התחתונה מדבר על זה שסוף סוף הוא אדם עם רגשות(והרי מה זה לחיות ולהיות( אז לכאורה יש בזה הרבה כאב אבל יחד עם זאת זה חלק מלחיות וכמובן שאתן גורמות לי לחייך ולהרגיש... והיום אני יודעת שזה לא נורא לבכות... ולהרגיש ! ולחדשות... היום בעלי חתם על מכתב שבו הוא מייפה את כוחי להחליט בכל הנוגע לבן בקשר להוצאתו מהבית. לכאורה אני אמורה לשמוח שהצלחתי אבל משום מה אני לא... בכל אופן דיברנו והוא הבטיח לא להיות אלים ולא לצעוק או לקלל... אמרתי לו שאני רוצה להתגרש וכו' אבל הוא אמר שכשהוא יחליט ובינתיים הוא לא יפריע לי. טוב, אני אקבל את זה לפחות עד שהבן יהיה בפנימיה. החיים קשים !!! לסיום ולדבר הכי חשוב שרציתי להגיד זה תודה, תודה מעומק ליבי על הדאגה, התמיכה והאהבה שמחזקת אותי מאד מאד !
אבל תרגישי טוב,ותודה על האימייל הסיפורים האילו...בא לי לבכות...(אל תדאגי זה לא ילך) אני מכירה את התחושה חסרת האונים...בעקר מהצד של הילדים...אבל גם מאמא... סליחה שברברתי לך אנג'ל
אליאן !!! כמה שאני שמחה לשמוע ממך, אין לך מושג, הדלקתי סיגריה רק מההתרגשות. כתבתי לך בבוקר, וכשלא ענית גם על זה, קצת נלחצתי, אבל ראיתי לאט לאט אותות חיים והתאוששות הדרגתית, ונרגעתי... לילה שחור, לכולנו יש כאלה, ואת עוברת כל כך הרבה, זה כל כך צפוי, וכל כך מובן, שיהיו לך גם כאלה, שתרצי קצת מרחב ואויר לנשימה, רק תקראי את ההודעות, אל תגיבי, ונשמע שאת עושה את זה, כי זה מחזק, ונותן כוחות, ואז בהדרגה את חוזרת אלינו. הבהלה מובנת, הרצון להתרחק קצת מובן, והחזרה הכי מובנת והכי משמחת. ברור, שאת לא שמחה בשלמות, מיפוי הכוח של בעלך, הוא נתן לך את הכוח להחליט החלטה כואבת, מצד אחד זה טוב, מצד שני זה קשה, להוציא את הילד מהבית, לא קל ולא פשוט, המעשה הנכון - את יודעת אולי ברציונל ובמחשבה, אבל הרגש מעיק ומכביד. לאט לאט הרציונל והרגש ישתלבו, ואת תרגישי יותר שלמה עם ההחלטה, ועם הביצוע, ויהיה לך יותר קל. מקווה בשבילך, שזה יקרה מהר ככל האפשר. נשמע גם שבעלך עושה דברים בהדרגה, קודם נותן לך יפוי כוח ומבטיח הבטחות לגבי אלימות וקללות, ואולי בסוף גם יתרצה לגירושים. בכל אופן נשמע שהחיים שלך מתחילים לקבל תפנית חיובית, בעקבות הפעולות שאת נוקטת. אני רואה את זה, ובטח גם אחרים, ורק מקווה שגם את מצליחה לראות ולהרגיש את זה. תקחי את הזמן לאט לאט, שיכאב כמה שפחות, אם את צריכה קצת מרחב כדי לנשום, קחי גם, אבל שלא תשכחי לחזור אלינו, ותמיד תמיד לפחות לקרוא את הודעות הבוקר טוב והלילה טוב. שלך, אביב.
מילא, שיהיו ימים כאלה, יש טובים יותר מאלה, וזה לא כל-כך נורא מילא, יש ימים טובים מאלה הם יבואו חזרה............ טוב לשמוע שהתאוששת. אני כאן, לידך. לא הרגשת שמישהו מחבק אותך היום? זאת הייתי אני.... מה שותים הערב?
מה זה מה שותים ? כבר דיברנו על זה אתמול, קפה טסטר צו'יס אדום, ארבע סוכרזית, בלי חלב, עם סיגריה, בלי עוגה ליד... כבר שכחת ? :-) אביב.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
