ללה...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
עניתי להודעה האחרונה שלך, אלא שתשובתי נדחקה לעמוד הקודם. אז... רק להבהיר, ולוודא שלא תחשבי שהעדפתי להתעלם או לוותר. "נתראה" מחר?
הי! קראתי הודעה, מה פתאום להתעלם!!! להעלם אולי :-) טוב, מספיק עם הבדיחות האנורקסיות :-) היום יום עייף במיוחד. לפני יומיים הפסקתי לקחת את הכדורים ופתאום אני מרגישה ירידה. אוף, חשבתי שלא תהיה לי בעיה פשוט להפסיק איתם, אפילו שהפסיכיאטרית אמרה לי לעשות את זה בהדרגה. הבעיה שאני לא כל כך מאמינה לה. היא כל הזמן "מאכילה" אותי בתרופות, אם זה לא "עובד" אז משהו אחר. כדור אחד לא משפיע - אז שניים. אבל אל דאגה, אני באמת אחזור למינון נמוך יותר. חוץ מזה הימים האלה, המזג האוויר עושה לי ממש טוב. רק שלא יתחיל הקיץ ממש!!! כן, לאכול ליד אנשים זה מן טראומה כזאת ואין לה שום קשר למציאות. אני משתדלת לצאת יותרט. יש לי מן שעות כאלה, מאוחר בערב, בהם אני רגילה לאכול בבית (את בטח מכירה את הטקסים האלה), אז אני לפעמים בכוח הולכת להפגש עם חברים או לעשות משהו, כדי לשבור את השגרה. אני יודעת שאצלי השגרה זה מה שמחזיק אותי. זה רק מתבסס על האוכל, אבל ת'כלס זה בכל דבר אחר. אני מקווה בעוד כמה חודשים לנסוע לטייל, המבחן האמיתי! מצד שני, אם פעם חשבתי שאם אהיה במקום אחר הכל יהיה אחרת, עכשיו אני יודעת שזה שטויות. זו סתם עוד בריחה. יש לי עוד שאלה - אני בזמן האחרון נמנעת מלהשקל, כדי לא לראות שעליתי. לא רוצה להכנס לסרטים של הרצון לרדת במשקל. את חושבת שזה גם מן "בריחה"? עדיף לי כן להתמודד עם זה עכשיו? טוב, שאלתי יותר מדי שאלות על עצמי. מה קורה איתך? את מחזקת אותי כאן מאוד, אבל מה קורה לך? את חושבת שהדרך עוד ארוכה? יש מצב של חיים ללא ההפערה? חיים אמיתיים עם בעיות אמיתיות לגמרי?
היי ללה, אני יודעת שזה לא אליי, אבל אני מקווה שלא איכפת לך שאני מתערבת... המלצה שלי - אל תשחקי עם הכדורים, תקשיבי לפסיכיאטרית בקטע הזה. אני אמנם לא לוקחת, אבל נראה לי קטע רפואי, שצריך להקשיב לרופא בקטע הזה, ובאמת לרדת בהדרגה, ולא בבת אחת. הקטע של לא להישקל, דווקא לא נראה לי בריחה, נראה לי קטע מאוד בריא, דווקא, גם בן אדם נורמלי לא נשקל כל הזמן. אני הפסקתי עם זה גם כמעט לגמרי, כשהפסקתי להקיא, לא כדי לא לראות כמה השמנתי, אלא כדי לרדת מהאובבסיה הזאת קצת, מה משנה עוד חצי קילו פחות חצי קילו. דווקא בזה כדאי להתמיד. יש חיים בלי ההפרעה, לא משנה מאיזה סוג היא, רק צריך ללכת ולהגיע אליהם, ולרצות ולשאוף אליהם, ובסוף הם יגיעו. שלא תתיאשי. שלא תאבדי תקווה. הדרך מעייפת וארוכה, אבל בסוף נגמרת. שולחת לך גם חיוך וחיבוק חזק, סתם כי ככה בא לי, אביב.
היי ללה, כתבתי לך גם משהוא קטן למטה בתגובה לתשובה שלך לפולי, תקראי ותתעודדי, ושיהיה יום טוב, עם שמש חמימה, והרבה חיוכים... אביב.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
