פורום פסיכולוגיה קלינית

אתה לא רוצה להיות לבד, ושונא את זה... אבל... אתה גם לא רוצה אף אחד. מעדיף להסתובב בלי לדעת לאן, או סתם לשכב על המיטה ולבהות בתיקרה, לחכות שהזמן יעבור, ולרצות כ"כ שהוא יעצור... ולהרגיש כאילו חפרת לך בור ענקי מבפנים שאף אחד לא טרח למלות... ולרצות לבכות על החוסר אונים הזה, כי גם לבכות אי אפשר... ולא לראות ולא לשמוע... כלום... ולא איכפת לך בכלל. אולי איכפת לך מידי... אבל זה לא חשוב, וזה לא נגמר, ושוב חושך, ושוב לא נרדם... כמו עכשיו... כל הזמן....

החושך הזה כבד עליי, רוצה למות... רוצה שתקחי ת'חיים שלי, שתקחי ת'כוחות שלי, הם מגיעים לך יותר, ואני אלך....לאינשהוא.... ולא אחזור... את תקבלי חיים מסויימים, לא תצטרכי להתאמץ, יהיו לך שני יצרים, יצר של כוחות ואמונה, ויצר של הרס ושנאה... מה שיהיה הלאה כבר תלוי בך... ... (אני כבר חסרת אונים ) ...

And As We Wind On Down The Road Our Shadows Taller Than Our Soul There Walks A Lady We All Know Who Shines While Light And Wants To Show How Everything Still Turns To Gold And If You Listen Very Hard The Tune Will Come To You At Last When All Are One And One Is All To Be A Rock And Not To Roll

Jacki גם בכל חושך הכי נורא תמיד אפשר לראות נקודת אור. תצמדי לנקודה הזאת והיא תגדל ותהיה לאור גדול ושופע שיעטוף אותך ויחמם אותך וישטוף אותך באהבה. אהבה, תקווה, אמונה וחלום - תתחילי בקטן ותגיעי רחוק. תני לדברים לקרות. צאי מהחושך אל האור. עם המון כוחות ותעצומות נפש. עם הרבה אנרגיה חיובית ותקווה. איננו יכולים להקריב את עצמנו למען מישהו אחר (כמו לתרום כליה למשל). את ההרס והשנאה - השאירי לשדה הקרב. עלי על הדרך שתוביל אותך לאור, לשקט נפשי למנוחה ולנחלה. קנחי את הדמעות ושמרי אותן לרגעים בהם תזדקקי להן באמת. חייכי אל עצמך ואל העולם. ותראי כמה שיהיה לך טוב. עשי למען עצמך ואל תשקעי במצב של חוסר אונים. החיים שלך הם רק שלך ואיש לא יחיה אותם מלבדך. חדלי למות והתחילי לחיות.

הייייייי חמודה מה שלומך? כול כך התגעגעתי איפה היית הרבה זמן? תראי קראתי ואני דיי חושבת שאת צודקת וגם...... אבל קשה לקבל זאת,מה היית עושה? דרך אגב בת כמה את?????

היי נטלי מה שלומך? אני מקווה שהכל בסדר אצלך. אני בת 22 כבר אמרתי לך שגם אני דיי ביישנית וקשה לי קצת בחברה. אז הלכתי לפגישה אחת אצל פסיכולוג וזאת על מנת לקבל אבחנה כלשהיא ואולי טיפ שיוכל לעזור לי. לפי דעתי זה מה שעליך לעשות. יכול מאוד מאוד להיות שיש לך חרדת חברה ואם תקבלי אבחנה מהפסיכולוג שזה אכן נכון אז הפתרון קל מאוד - תרופות אילו תרופות מאוד נפוצות (אפילו דודו טופז לוקח אותם). לכי ותנסי. הרי אין לך מה להפסיד דרך אגב מה תאריך הגיוס שלך? בהצלחה דנה

הייייי מה שלומך?אייך את מרגישה? לפי דעתי או ששתינו צודקות או שפשוט חייבים להשתנות!ככה לפחות לי נראה, את בת 26?ועדיין זה מפריע גם בגיל כזה? מפחיד נורא. תאמת אין לי מה להגיד אני כולי חסרת אונים בקשר לזה? יש לך סיבה בכלל לכול הבעיות האלה? נראה לי שלא כי את מקסימה. (תהיה חזקה ) ביייייייייייייייייי לילה טוב...

תודה נטעלי את כזו מתוקה. למה את מתכוונת אם יש לי סיבה? לא כל כך הבנתי על מה כתבת

אני הייתי בצ'אט אני לא אהיה שקרנית-הנושא לא עניין אותי במיוחד,אף על פי שהתשובות היו תמיד לעניין.(מותר לכם לשמוע ביקורת?) מה שעניין אותי שם הוא לפגוש מישהו שסיפר לי משהו בפרטי שממש שיקף לי את עצמי... זה היה מדהים.

שלחתי לך מייל עם קובץ וורד שכתבתי לפני כמה ימים,פשוט לא הרגשתי מספיק יציבה על מנת לשלוח לך אותו עד עכשיו. וחשיפה של פרט שאולי ישמח אולי יפתיע אותך מעט. כמובן,הכל בזמנך החופשי לילה טוב, אני.

מצטער שכחתי מה רציתי לומר!!!!!!!!!!

נו באמת... למה לא היית בצ"ט? יכלת לשאול שם את כל מה שכבר הספקת ככל הנראה לשכוח... :) ליל מנוחה

ואני שכתי לומר לך משהו חשוב: לא הבהלת אותי אז כשאמרת שאתה מפורום הלם-קרב פשוט התנתק לי האינטרנט ולא היה לי חשק להתחבר שוב מצטערת...

טוב אני שמיחח

אז לא רק אני סנילית פה הא?

את כסף קטן" לעומתי אני עברתי קורס בסנילייות" ויש לי אפילו תעודה על הקיר חחחחחחחחחחח

שלום רב! מזה זמן הנני מחפשת נואשות מסגרת טיפולית לבן בוגר שחזר ממסע בהודו וירד מהפסים, הוא במצב פיזי ירוד ביותר בתת זונה,שונא את משפחתו ואת העולם . שמעתי על כפר שיקום לנפגעים דומים ואיני מצליחה לאתרו. כמו כן אולי יש מסגרת טיפולית אחרת לסוג כזה של פגוע נפש בגיר. אודה על קבלת תשובה ,

גילה שלום רב, אכן קיים כפר טיפולי שכזה, אך אינני זוכרת את שמו. אנסה לברר בימים הקרובים. בברכה, טלי פרידמן

גילה שלום המסגרת המטפלת בנושא הנו כפר "איזון"- בחזרה למסלול. לדעתי זה נמצא בקיבוץ בחוף הים באזור הצפון. מספר הטלפון של הכפר- 04-6100992/3 בהצלחה, ענבל

תודה ענבל, זה אכן המקום. ולגילה, כדי שתתקשרי ותבדקי איתם מה ניתן לעשות עם הנער. בברכה, טלי פרידמן

תודה מקרב לב על המידע החיוני בברכה, גילה רענן.

גילה שלום מאנשים הבודדים שאני הכרתי שחזרו עם קשיים מהמזרח לא השתכנעתי שיש הצדקה לאפיין אותם כיוצאי דופן ולכן אני לא בטוח שיש צורך במסגרת טיפולית מתמחה בהצלחה עמי

לאנשי המקצוע שלום רב, אני מבקשת להתייעץ עמכם בשליחות של אב לילד בן 13, המוגדר כסובל מפוביה חברתית קשה (בנוסף לדיסלקסיה מאובחנת). הילד מטופל בסרוקסט, וטופל במחצית השנה האחרונה בטיפול פסיכולוגי, אשר הופסק ע"י הפסיכולוגית (היא הרימה ידיים). הפסיכיאטר שעמו מתבצע המעקב התרופתי המליץ לאב על אשפוז פסיכיאטרי - האב מתנגד בתוקף, ומרגיש אכזבה רבה מדרך האבחון והטיפול שקבל. הילד מסרב להגיע למסגרת לימודית כלשהי, האב נמצא בהליכים לקבלת אישור ממשרד החינוך ללימודי בית. בקשתי לקבל יעוץ בשני מוקדים קריטיים כרגע: האחד - המלצה לגורם טיפולי-פסיכולוגי/פסיכיאטרי בעל ידע ומומחיות בתחום בעיה הנפשית של הילד. השני - המלצה לגורמי טיפול/מסגרת חינוכית יחידנית בתחום טיפול בבע"ח, שזה התחום המרכזי שמהווה נקודת כח ואחיזה עבור הילד. בתודה מראש, מירי.

שלום רב, יש לי פעילות יעוצית שקשורה במערכת החינוכית, וידוע לי על פתרונות מאד יוצאי דופן ומגוונים. פנו אלי במייל האישי (הקלקה כל שמי המוכחל תביא אתכם לתיבה עם המייל והאתר שלי), עם מידע על מיקומכם, ותקציר האבחונים והנסיונות עד כה, ואנסה להמשיך משם. כל טוב ד"ר יוסי אברהם

תודה על תשובתך. CFS = Chronic Fatigue Syndrom, או תסמונת התשישות הכרונית. היא מתבטאת בחולשה, כאבים ועוד. אתייעץ עם הפסיכיאטר, אך מהי המלצתך לגבי מרגיעים אחרים, למיטב ידיעתי גם קסנקס / ואבן ממכרים, וכמו שהבנתי כשנותנים סרוקסט אז יש צורך לתת גם מרגיע נגדי. מהו משך זמן השימוש שעלול להוביל להתמכרות? בתודה מראש, מוטי.

ביחס למקובל

מוטי תודה סרוקסט לא ממכר. מה שכן הוא משנה את האזון במוח ולכן עם הפסקתו יש לעושת זאת בהדרגה אין בהכרח צורך במרגיע נוסף בשלבו עמו אלא בחלק מהמקרים וגם אז לרוב רק זמנית בתחילת הטפול או לעתים כתגבור לגבי מרגיעים נוספים - תלוי בהערכה שלמה של מצבך ספק אם צריך בהצלחה עמי

תודה על תשובתך!

קראתי את ההודעה שלך ישר כשנכנסתי הביתה והיה בה משהו קצת מבהיל.לא בגלל שהתחושות נראו לי שונות ומפחידות (עם כל הציניות-הלוואי...),אלא דוקא בגלל שבימים האחרונים אני מסתובבת עם אותה התחושה הריקנית הזו. אני לא אומרת שאני לא עושה טעויות אבל בדבר אחד אין לך צורך לומר לי שצדקתי והוא שלא להרגיש כלום,לא מסדר שום דבר במוח,רק להיפך.תנסי לחשוב על כך כאילו את מסדרת המון המון ספרים בכל מיני צבעים,גדלים וצורות,במקום לפי סדר מסויים על מדף,את פשוט זורקת אותם לתוך ארגז צר וארוך... מה קורה? לא רק שלא תראי שום דבר (אולי את מה שמלמעלה,אבל תמיד את יודעת שמה שבאמת צריך נמצא לו אי שם בקרקעית) ,אלא שגם לפשפש שם לא תוכלי וכדי למצוא מה שאת צריכה תצטרכי להפוך את כל הארגז,לשפוך את תכולתו על הרצפה,להסתכן שמשהו יקרע שם בדרך ואז בכל הבלאגן,אם עדיין תשאר לך סבלנות,תמצאי מה שחיפשת. זה בדיוק מה שקורה שאוגרים רגשות במעין "צינור" צר מאוד וארוך,הלחץ בו מאוד גדול וככל שהמים מתקדמים בתוך הצינור הלחץ בו יותר גובר מאחר והמהירות של המים בצינור גוברת... אני מקווה שהבנת את שני הדימויים שלי ואם לא אני אסביר לך במילים פשוטות דברים שכבר הסברתי לך בהודעה מלפני כמה ימים ואני גם אוסיף: מה שהפחיד אותי בלקרוא את ההודעות שלך הוא שאני ממש מזהה את התחושות הללו,הקירות שסוגרים ולוחצים ,מים מציפים את כל איברי הנשימה והריקנות החזקה הזו,העובדה שאת אפילו לא יודעת איך להרגיע את זה,ואם זה יעבור בכלל...פעם אחר פעם תהיתי לעצמי האם הפעם אני אעבור את זה או שסופית אני אשתגע... החסימה... אבל טוב שאת יודעת איך להסביר את זה,איך לדבר על זה,כי אני עד עכשיו לא ידעתי.במצב הזה אני לא יכולה להעזר באף אחד,גם אם אני מנסה-אחרי כמה שניות הסבלנות נגמרת לי ואני מחפשת דרך לפטור את האנשים מעליי(כן,כן אולי אתם מזהים..מי שקורא..) כנ"ל לגבי עיסוק בפעולות העשויות להקל ולהרגיע... זו החסימה,היא חוסמת הכל. אולי רק אצלי זה ככה...אולי הרגשות שלנו זהים רק בחלקם... ועזבי סמנטיקה,המטפלת שלך חושבת שמדובר ב"עוד סוג של דיכאון",המטפלת שהייתה לי אמרה לי שזה "עוד סוג של התקף חרדה", אבל זה לא מה שחשוב-חשוב להחזיק את עצמך ולהתגבר על מה שזה יוצר- ריקנות תחושת חוסר אונים בדידות כי זה זמני וזה עובר,וזה הורס דברים בדרך... את זוכרת שבאחת ההודעות שלי רשמתי לטלי משהו על מחשבות שניות על טעויות טקטיות שעשיתי במהלך חיי? והיא ענתה לי משהו על "אסימונים שנופלים לאט לאט?" ובכן,מרבית האסימונים שלי שנפלו,היו על חוסר היכולת לפתוח מעצמי כשהיה יותר מדי קשה...על ההדחקה של הדברים עד רמה של התפרצות...פעם אחר פעם...שבכל פעם התמוטט משהו אחר או בתוך עצמי,או בחיי. מעין דבר שכיניתי אינסוף פעמים "פלונטר שאינו ניתן להתרה..." ואני לא רוצה לפתח את העניין החסימה אצלי יותר מדי.זה קרה מתישהוא ובלי שליטה,ומחוסר ברירה וברגע ששום דבר כבר לא נראה לי חשוב יותר לפני המון זמן, כל זה ועדיין יש לי רגשות אשמה על ההתעללות הנפשית שהעברתי את עצמי (והתעללות רגשית שאולי העברתי אחרים). אז אל תעשי את זה מבחירה... זה לא פיתרון.תאמיני לאחותך הגדולה.בבקשה... היא אולי כבר מקרה אבוד...

שכחתי עוד משהו... אני אמנם לא חשבתי ממש על היפונוזה... אבל פעם איזו פסיכולוגית שהלכתי אליה לכמה פגישות אמרה לי שלדעתה פסיכואנליזה יכולה לעזור לי... אותי מפחידים הדברים האילו,אותך לא?

אני לא חושבת שיש פה מקרים אבודים, שום דבר לא אבוד. אתה יוצר לעצמך עולם "אבוד", חי איתו, מתרגל אליו, אז למה שלא תרגיש ככה? מקרה אבוד זה מקרה שהחולה מוותר לעצמו. נקודה. אין לך מושג כמה שמחתי לראות את מה שכתבת, כ"כ השקעת, זה היה יפה, נוגע....תודה. בקשר לפסיכואנליזה...אני צריכה לחשוב על זה... מי עושה את זה? רק פסיכיאטרים יכולים? דבר שני, אני נוראאא ניסיתי להחזיר את עצמי למסלול שהייתי בו פעם, אבל באמא'שלי - לא הצלחתי! ואז זה מאכזב כזה.... DAMN IT!

האם כדאי " לחצות את הנהר " רק כשמגיעים אליו... או עדיף להתכונן מראש... מה דעתכם??? הנהר = עתיד = לא תמיד ידוע בברור...

היי יעל, מעניין מה את חושבת בענין הזה, אבל הגישה שלי אומרת שאי אפשר להתכונן למשהו שהוא לא ברור ולא ידוע וטומן בחובו כל כך הרבה הפתעות. יום אחד אתה עובד, יום אחרי זה מפטרים אותך, איך אפשר להתכונן לזה ? אתה לא יודע מראש שיפטרו אותך, אף אחד לא שולח לך סימנים לזה, וביום בהיר אחד זה נופל עליך כמו פצצה. אז לכאלה דברים בטוח אי אפשר להתכונן, וצריך פשוט לספוג את הגל ולזרום עם הזרם ולאן שהוא מוביל אותך. אבל מעבר לזה, גם לארועים שאתה יודע שיקרו קשה מאוד להתכונן ולהכין את עצמך, התגובה בדרך כלל שונה מהציפיות ולא תואמת את ההכנות. אצלי בכל אופן. לדוגמא, המוות של אבא שלי, שהכינו אותנו מראש, וידענו וראינו שזה מתקרב, והכנו את עצמינו לזה, ואז בסוף, בכל זאת המכה לא נמנעה, הכאב לא נחסך, ושום הכנה שעשינו לעצמינו לא ריככה את גורם ההפתעה וההלם והשוק, ולא עזרה בהתמודדות. אני בדרך כלל צופה את המשבר מתקרב, לפני ארועים מסוימים לפחות שידועים מראש כקשים, כמו האזכרה של אבא, החגים, וגם את העליות, כמו לפני התחלת העבודה החדשה, מכינה את עצמי עד כמה שאפשר, אבל בסוף זורמת עם הדברים ולאן שהנהר מוביל אני איתו, אם צריך להתכופף מתחת לגל ולתת לו לעבור, אז אני עושה את זה, אם אפשר ויש במה להלחם, גם את זה אני כבר יודעת, ואם צריך לשמוח ולחייך - בזה אני גדולה. אביב.

הבעייה הכי גדולה בעצם, מתחילה מהעובדה שאני תמיד חושבת שיקרו כל מיני דברים ,שבסופו של דבר לא קורים (אבל אולי עוד יקרו... ????) ואני כל הזמן בתחושה של הכנה אליהם ..... זה גרוע אני יודעת !!!! אני רוצה לחיות בצורה כזו שרק ברגע שאגיע לנהר - אחצה אותו אבל איך עושים את זה ???

נכון שיום חמישי זה בעוד יומיים..... אבל אני פשוט כבר לא מסוגלת לחכות יותר. אני משתגעת מעצמי. אני לא יודעת למה , אבל אני תמיד חושבת שמשהו רע עלול לקרות. לא חשוב מה . אני כאילו מצפה שבכל רגע תגיע הודעה רעה. מאוד קשה לי לחיות ככה. יש לי לכל מצב מיליון תסריטים ( בעלי סוף רע . כמובן ) שעוברים לי בראש וממש גורמים לי להרגיש רע. אני מתחילה להזיע , ולרעוד. קשה לי עכשיו. ואני מנסה להשיג את בעלי בפלאפון , ומשום מה הוא לא עונה. והאם זה עוזר לי ? לא ולא!!!!! כמובן שאני חושבת על משהו רע שאולי קרה לו ובגלל זה הוא לא עונה...... נו, וההגיון אומר לי שאני סתם נלחצת. אבל מה להגיון ולרגש. למה זה קורה לי כל פעם מחדש? הלחץ הזה...... הפחד....... יום חמישי נראה לי רחוק מתמיד......... בילי

בילי יקרה, אני מבינה את הלחץ שלך, במיוחד לאור התקופה הכל כך מגעילה, זוועתית ומבעיתה בארצנו. אולם לצערי היכולת שלנו לחזות את שיתרחש היא אפסית, או בעצם, בלתי אפשרית. אני קוראת שאת כותבת שאת יודעת שמדובר בלחץ שלך, ואכן כך. עליך להעסיק את עצמך בדברים שטותיים אפילו, תדליקי טלויזיה/רדיו, דברי בטלפון, צאי החוצה לטייל, לכי לפגוש חברים/משפחה, פשוט תעבירי את הזמן איכשהו...ויום חמישי יגיע מהר יותר. האם את לוקחת תרופות? אני חושבת שדווקא במצבים שכאלו, תרופות הרגעה עשויות להיות קב תומך ומסייע, אך לצורך כך יש לשאול את ד"ר אבני... החזיקי מעמד. טלי פרידמן

בילי תגידי מתי הוא מסיים את המילואים? אל תידאגי יהיה בסדר ויום חמישי לא כזה רחוק... אז תחזיקי מעמד. אוהבת שרה

בילי יקרה שלי, יהיה בסדר, עברת כבר את כל הימים הקשים של ההמתנה והלבד, ושרדת, אז עוד יומיים. נכון, הסוף בדרך כלל הכי קשה, כבר מרגישים ויודעים שהוא חוזר הביתה, ועדיין אי אפשר לגעת בו, הוא לא פה באמת, אבל הוא קרוב. עוד יומיים, תנשמי עמוק, תמצאי לעצמך כמה שיותר תעסוקה, כמו שטלי אמרה, ולא תרגישי והוא פה איתך, ובינתיים יש לך אותנו להעביר קצת את הזמן, שזה אפילו לא מתקרב, אבל זה משהו. מחזיקה אצבעות שהיומיים יעברו מהר. אביב.

בסוף לא הסתדרו הימים והשעות... ממש כאילו תמיד אבל תמיד משהו חייב לקרות אני כבר לא יודעת מאיפה להמשיך לחפש... אני.

אינשם, תבקשי ממנה הפנייה הלאה. זה הכי פשוט והכי טוב. בברכה, טלי פרידמן

.

אורית, באיזה הקשר זה נאמר? עדי

קראתי על הנושא באחת ההודעות של מישהו מאתמול ולא הבנתי על מה מדובר

אני צריך עזרה בלמצא פסיכולוג - פסיכוגריאטר המוכן לעשות ביקורי בית באיזור בת-ים.

מותר לשאול מדוע חשוב לך עניין ביקורי הבית?

MS שלום רב, יש הבדל בין פסיכולוג לבין פסיכוגריאטר שזה פסיכיאטר שעשה התמחות נוספת בגריאטריה. לשם מה אתה זקוק לאיש מקצוע? האם לצורך טיפול פסיכולוגי? או לשם הערכת מצב של קשיש? בברכה, טלי פרידמן

הי, אני צריך את זה לבדיקה של אמי שלא ברור לי מה בדיוק יעזור לה. היא מסרבת ללכת לבדיקה מחוץ לבית ולכן הייתי רוצה להביא לה רופא הביתה. בגלל גילה אני חושב שעדיף פסיכוגריאטר מאשר פסיכיאטר רגיל.

שלום רב אתה מוזמן לשלוח למייל האישי שלי (הקלקה על שמי המוכחל תביא אותך לתיבה עם המייל והאתר שלי) מעט יותר מידע על המתרחש, ועל ציפיותך לסיוע. כללית, ביקורי בית נעשים, אבל כאשר סביר לצפות כי יש יתרון טיפולי בכך, ולא רק כשיש מי שמוכן לשלם בעבור הנוחות. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני בת 27 ובני הוא בן שנה וחודשיים. כל פעם שהוא קצת מתעצבן הוא מרביץ לעצמו בראש ! כשאני מבקשת ממנו להפסיק הוא עושה דווקא ומרביץ לעצמו עוד יותר חזק ומושך לעצמו את השערות. שאלתי איך ניתן למנוע זאת? ולמה הוא עושה את זה ?

קרן, אולי תפרטי עליו, עלייך ועל הקשר ביניכם? אני חושבת שזה לא גיל שהם יודעים לבטא את הכעס במילים ואולי בגלל זה הוא עושה את זה. עדי

אני מעל גיל 35 וישלי רשיון נהיגה מזה שנתיים. איני נוהגת בגלל שאני לחוצה על הכביש ופוחדת לפגוע במישהו. אחי נהרג בתאונת דרכים לפני הרבה שנים. שאלתי היא :האם ייתכן שיש קשר בין החרדה שלי לבין האסון המשפחתי ?איך ניתן להתגבר על בעיה זו? ברצוני לציין שעצם העובדה שאני לא נוהגת מכבידה עלי מאוד ומונעת ממני לחיות באופן חופשי.אנא כתבו לי אם יש גורם מקצועי שניתן לפנות אליו. תודה.

היי אלמונית יקרה, נראה לי שיש קשר בין החרדה לבין האסון. עדי

שלום עדי , נחמד שאתה מתעניין בבעיות של אחרים, האם אתה איש מקצוע?(שואלת ברצינות)

לאלמונית שלום רב, אין אפשרות לקבוע בוודאות שיש קשר בין מות אחיך בתאונת דרכים לבין הפחד שלך מלנהוג, אך הסבירות שקיים קשר כזה גבוהה, בעיני. לדעתי טיפול ממוקד בחרדה עשוי להיות תשובה הולמת לבעייתך. אם את מעוניינת בסיוע במציאת מטפל, כתבי לי לאימייל, ורשמי פרטים בסיסיים אודותייך: גיל, מקום מגורים, העדפת מטפל/מטפלת, האם את מעוניינת בטיפול ציבורי או פרטי וכל מה שנראה לך לנכון. בברכה, טלי פרידמן

טלי, תודה.

כמה פרטים שאולי יסייעו לתמונה להתבהר. אשמח לשמוע את דעתך... דפני.

היי דפני, לא קיבלתי ממך אימייל עם הוראות, אז איך אני אגיע ?? :-((. אני מתגעגעת, אז גם אם לא תסבירי לי איך, אני אמצא את הדרך לבדי :-)). שיהיה לך יום של כיף, ובלי לחץ עם הפרוייקט. שלך אביב.

אביב שלי, את רואה, מרוב לחץ אני לא בן אדם... אז הנה, אני נכנסת לאימייל ושולחת לך הוראות מדוייקות. אני לא אקח את הסיכון שלא תגיעי...!! אוהבת אותך, מתגעגעת, ו... שמחה שיום שישי כבר קרוב! דפני.

עניתי. :) טלי פרידמן

ישנם מצבים בהם אני נפגעת ולא מראה לאדם שמולי שנפגעתי ואפילו לא מתעמתת איתו ולא אומרת לו מה דעתי. יש בי מין פחד להתעמת. בדרך כלל, אני שותקת ו/או יוצאת מהמקום ו"אוכלת" את עצמי מבפנים. איך משנים את הדפוס הזה? איך מפתחים "עור של פיל"?

סאלי שלום, לדעתי, המצב האידיאלי שאת צריכה לשאוף להגיע אליו הוא שתלמדי להיות אסרטיבית, לדעת לעמוד על הזכויות שלך וזה אומר גם להביע תחושת כעס במקרה שאת נפגעת. אחרת האדם הפוגע אפילו לא יבין שהוא פגע בך וימשיך לעשות זאת גם בעתיד. כמובן שאת צריכה להחליט אלו דברים את לא מוכנה להתפשר והם הקו האדום מבחינתך ולעומת זאת להניח לדברים שאינם משמעותיים או שווים ויכוח ואז באמת לא שווה לקחת ללב ולאכול את עצמך מבפנים. ומי אמר שאת צריכה לפתח עור של פיל ? בסך הכל את צריכה לשכלל את הטכניקה של מיון הדברים המרגיזים באמת וכל שאר הדברים האחרים. אבל זה לא אומר שאת צריכה לאבד את הרגישות והאיכפתיות. וכמו שאומרים גם מסע בן 1000 קילומטרים מתחיל בצעד אחד, לא יזיק אם תתעמתי פעם אחת ואחרי שתראי שהשד אינו נורא כל כך ובסך הכל זה עושה לך טוב, מי יודע יכול להיות שאחרים יחשבו פעמיים באם להתעמת איתך. הקיצר, מה שחשוב זה לשמור על פרופורציות ועל איזון נכון ולת לכעס ביטוי מדי פעם, אחרת אם שומרים יותר מדי דברים בפנים - פעם אחת זה יתפוצץ בבום אדיר וחבל. אזרי אומץ ותנסי דרך חדשה. מאחלת לך בהצלחה . בר

סאלי שלום רב, אני מצטרפת לדבריה של בר. אכן צריך למצוא את "דרך המלך" בין בישנות ושתקנות לבין חימה וזעם. המילה שנמצאה לכך היא האסרטיביות, אולם זו מילה שבמציאות קשה ליישמה. את יכולה לנסות לקרוא קצת ספרים בנושא (גשי אל מדף ה"פסיכולוגיה" בסטימצקי ומיד תמצאי...), ללכת לסדנאות קצרות מועד העוסקות בכך או מאידך ללכת לטיפול פרטני שיעזור לך באופן אישי וייחודי לך לגלות את הצדדים האסרטיביים שלך. בברכה, טלי פרידמן

http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=145381&t=145381

סאלי, עכשיו כשאני קוראת את הודעתך הישנה, אני יכולה יותר להבין את חוסר התגובה שלך אל מול כעס...את מתמודדת עם התפרצויות זעם של בעלך ככל הנראה שנים, ולמדת "לספוג" אותן ולהבליג עליהן עם השנים. אך האם זה מה שאת רוצה? הרי לא תוכלי להיות באמת אסרטיבית עם יתר האנשים בעולם, אם לא תוכלי להיות אסרטיבית במקום הראשוני הזה של המערכת הזוגית... לדעתי, עליך לשוחח עם בעלך, ולכו שניכם לייעוץ זוגי, שאולי לתקופה מסויימת יכלול גם טיפול פרטני לכל אחד מכם, או לפחות לאחד מכם. זה הפתרון שנראה בעיני מתאים. בברכה, טלי פרידמן

היי טלי, שלחתי לך אימייל, שיהיה לך אחלה יום. אביב.

אביב, קיבלתי אותו, כתבתי לך בחזרה, ו...שוב האימייל קפץ לעמוד הפתיחה. מקוצר זמן לא יכלתי לכותבו שוב. מצטערת. מאוחר יותר אני מבטיחה לשלוח אימייל נוסף... טלי פרידמן

טלי יקרה, יש לאימייל שלך משהו נגדי אישית ?? הוא מאכזב אותי כל פעם מחדש, סתם... את יודעת שאת לא חייבת להגיב, בטח אם אין לך זמן וגם אם סתם לא בא לך. אביב.

אני משתמש בסרוקסט באופן קבוע מזה כשנה וחצי,האמת אחלה כדור ..לא רק שהעלים את החרדה והדיכאון.אפילו שפיכה מוקדמת שהיתה לי הפכה למאוחרת. אין לי עוד כסף לפסיכיאטר שהייתי אצלו ולמעשה כחודש לאחר נטילת התרופה הפסקתי ללכת אליו מחוסר תקציב,אך המשכתי בסרוקסט עד עצם היום הזה .בהחלט עליתי במשקל ולא ידעתי שזו תופעת הכדור,ונודע לי על כך לראשונה בפורום זה . לאחרונה החלטתי על דעת עצמי לנסות ולהיגמל ואני לוקח כעת את הסרוקסט יום כן ויום לא ...שאלתי היא האם זו הדרך להיגמל מהסרוקסט ועד מתי להמשיך ביום כן ויום לא לקחת או שאליי להאריך את מועד נטילת התרופה..אוה מאד לתשובתך הכנה והמהירה. נ.ב. על תשלח אותי לפסיכיאטר של קופת החולים ,לא הלכי אליו מההתחלה מאחר ואסור לי במקצועי להזדקק לשרותים שכאלה.

שלום \ בעקרון - אם המצב טוב מעל 3 חודשים ניתן לרדת בהדרגה בטפול בסרוקסט לרוב אני בעד ירידה איטית חצי כדור שלושה שבועות עד חודש ואז הפסקה אין ממש גמילה אלא פשוט עזרה לגוף להסתגל לשנוי בהדרגה אם יש קשיים בדרך מאטים או עורצי את התהליך העובדה שלא ידעת על ההשמנה קשורה ללקיחה לבד לטעמי גכך גם העובדה שייתכן אתה לוקח זמן ארוך מדי זו הנחייה כללית בלבד אין לראות בה המלצה ואני כמובן כן ממליץ על פניה לרופא לשם החלטה משותפת על ההפסקה ועל בצועה תחת פקוח בהצלחה עמי

שלום \ בעקרון - אם המצב טוב מעל 3 חודשים ניתן לרדת בהדרגה בטפול בסרוקסט לרוב אני בעד ירידה איטית חצי כדור שלושה שבועות עד חודש ואז הפסקה אין ממש גמילה אלא פשוט עזרה לגוף להסתגל לשנוי בהדרגה אם יש קשיים בדרך מאטים או עורצי את התהליך העובדה שלא ידעת על ההשמנה קשורה ללקיחה לבד לטעמי גכך גם העובדה שייתכן אתה לוקח זמן ארוך מדי זו הנחייה כללית בלבד אין לראות בה המלצה ואני כמובן כן ממליץ על פניה לרופא לשם החלטה משותפת על ההפסקה ועל בצועה תחת פקוח בהצלחה עמי

אני משתמש בסרוקסט באופן קבוע מזה כשנה וחצי,האמת אחלה כדור ..לא רק שהעלים את החרדה והדיכאון.אפילו שפיכה מוקדמת שהיתה לי הפכה למאוחרת. אין לי עוד כסף לפסיכיאטר שהייתי אצלו ולמעשה כחודש לאחר נטילת התרופה הפסקתי ללכת אליו מחוסר תקציב,אך המשכתי בסרוקסט עד עצם היום הזה .בהחלט עליתי במשקל ולא ידעתי שזו תופעת הכדור,ונודע לי על כך לראשונה בפורום זה . לאחרונה החלטתי על דעת עצמי לנסות ולהיגמל ואני לוקח כעת את הסרוקסט יום כן ויום לא ...שאלתי היא האם זו הדרך להיגמל מהסרוקסט ועד מתי להמשיך ביום כן ויום לא לקחת או שאליי להאריך את מועד נטילת התרופה..אוה מאד לתשובתך הכנה והמהירה. נ.ב. על תשלח אותי לפסיכיאטר של קופת החולים ,לא הלכי אליו מההתחלה מאחר ואסור לי במקצועי להזדקק לשרותים שכאלה.

ומותר לך במקצועך להזדקק לקחת סרוקסט? לא ממשיכים לקחת תרופה כמו סרוקסט על דעת עצמך בלי אישורו המפורש של הרופא שטיפל בך.

שלום, רציתי להתייעץ בנושא מסויים. האם ניתן להתגבר על מחלת המאניה דיפרסיה ללא עזרה מקצועית אלא בכוחות עצמי??? אבי חולה במחלה הזאת ושמעתי שהיא גם מחלה תורשתית. במשך שנים הראתי סימנים של דיכאון ורצון למות אך כיום אני במצב הרבה יותר טוב. אני עובדת באופן אינטנסיבי עם עצמי בכדי לא לשקוע מחדש. אני הרבה יותר אופטימית ומאמינה בעצמי מבעבר. אני חושבת שעזיבת הורי תרמה לזה מכיוון שיכולתי לקחת קצת זמן לעצמי ללא פחד מפגיעה מצדם. אני יודעת שהמכתב של קצת מבולבל , אך אודה על תגובתך, האם אני חייבת לקחת כדורים וללכת לטיפול או שאני אצליח להתגבר על זה בכוחות עצמי??? תודה.

crazy שלום העובדה שאביך חולה אינה אומרת כלשעצהמ שגם לך יש את המחלה הסכון הוא כ 10% ובגילך מן הסתם פחות לכן השאלה האם יש לך סמני דכאון ומניה (יתכן שישה רק דכאון ) באיזו עצמה ובאיזו תדירות בצורה הקשה אני לא חושב שניתן לטפל לבד בהצלחה עמי

מניה דיפרסיה היא מחלה של דו קוטביות שנעה בין דיכאון להתעלות נפשית כשחומרת המחלה נקבעת לפי עוצמת הקוטבים וכם כמות המעברים ביניהם. אפשר לומר שמצב בו אדם עובר מהסתגרות ובכי לצחוק מטורף תוך שניות זה מצב קשה ויש כל מיני דרגות ,יש אנשים שיש להם יותר מניה ופחות דיפרסיה ועוד קומבינציות. הטיפול שניתן הוא בתחליפי ליתיום ולעיתים גם בליתיום ותרופות שטובות גם לסכזופרניה וכפיון. עכשיו כשאת יודעת מה זה מניה דיפרסיה את יכולה לנסות להבין אם את מתאימה לתאור או לא . מיקרים קלים לא חייבים טיפול תרופתי . אם יש חשד יש אתרי איטרנט אשר מאפשרים לאבחן מחלה ע"י שאלות שקשורות. באתר של זיפרקסה מבית אילי לילי יש גם מבחן כזה לגבי מניה דיפרסיה. בהצלחה דוגי

שלום לך, דיאגנוזה סופית באם את חולה באיזו מחלה כלשהי תוכלי לקבל רק אחרי סדרת בדיקות רצינית אצל מומחה לנושא. בינתיים, חבל שתחשבי מחשבות שליליות ותשקעי בדיכאון. במקום לדאוג מוטב שתנצלי את האנרגיות שלך לטובת קידומך האישי. בסך הכל את צעירה ובריאה שכל החיים לפניה. אז צאי מזה, תשתחררי מהמחשבות הקודרות ותתחילי להינות מהחיים. בהצלחה, בר

רק רציתי להודות לכולם על העיצות והעזרה.

אחותי סובלת מסכיזופרניה, ומכיוון שכל התרופות שניסתה עד כה לא הועילו, הרופאים מציעים עכשיו תרופה ניסיונית ששמה סוליון (ייתכן שאני משבשת את השם במידת מה, מקווה שזה קרוב מספיק). הם טוענים שמכיוון שהתרופה לא אושרה עדיין על ידי קופות החולים - רק על ידי משרד הבריאות - על אחותי ונציג המשפחה לחתום על טופס שמאשר שימוש בתרופה. מצד אחד, הם אומרים שזו תרופה ניסיונית והאישור בעצם מאפשר השתתפות במחקר של החברה המייצרת אותה. מצד שני, הם מנפנפים בגסות כל שאלה על סיכונים. אודה על תשובתך המהירה, מכיוון שעלינו לחתום על האישור הזה ביום-יומיים הקרובים. תודה

מאיה, אני לא ד"ר אבני, אבל אני חושבת שהרופאים לא אומרים לכם מה הסיכונים, כי התרופה כנראה בשלב נסיוני (כך הבנתי מדברייך) וייתכן והם אינם יודעים עדיין. בכל מקרה, כדאי שתדרשו מהם לדבר אתכם מעט יותר יפה. עדי

מאיה שלום אם נוסו כל התרופות ומצבה של אחותך רע - שוה לנסות אל תסכימו להשתתף במחקר בלי פרוט מלא של כל תופועת הלואי (זה גם לא חוקי נדמה לי לא לענות לכם) במידה ואינכם סומכים עליהם פנו לחוות דעת נוספת אתם רשאים להזמין גם באשפוז - בתאום של המחלקה הם אינם רשאים לסרב אם כי אינם חייבים לקבל את הדעה בהצלחה עמי

ד"ר אבני, שאלה היפוטתית: אם תרופה מסויימת נמצאת בשלבי מחקר, והיא בשלב של ניסוי על בני אדם, עדיין לא ידועים הסיכונים אף שהיא נוסתה במעבדה (הרי קיים הבדל בין השפעה על חיה במעבדה לבין האדם) לא כן? עדי

הקהות רגשות הזו קורעת אותי מבפנים, אינשם צדקת, אמרת לי שזה יקשה עוד יותר מהדיכאון עצמו... אני לא יכולה יותר, כל כך ריק לי מבפנים אני לא יכולה להרגיש כלום, כמו מתה... אני לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה... אני רוצה ללכת לישון ולהתעורר כשהכל יגמר... אני כ"כ רוצה להתקשר לזו שתגרום לי לצחוק אחרי ימים של דיכאון, רוצה להקדיש לה כאן מילים של שיר שאני שומעת עכשיו, רוצה לומר לה שאני אוהבת אותה, אותה להגיד לה כ"כ הרבה דברים, רוצה לעשות יותר, להספיק יותר, רוצה להודות לה על כל הדברים שהיא עשתה למעני, היא אפילו לא יודעת אבל היא זו שהוציאה אותי אותי מהחרא שאף אחד לא הצליח להבין אותו... ואני לא מאמינה!!! בגללה יורדות לי דמעות עכשיו אחרי שבועות של קהות רגשות... שפשוט לא הצלחתי... הכל בגלל שאני חושבת עליה... אני לא יודעת איך אני יכולה להמשיך להתהלך ככה, כשאני לא מרגישה כלום, החיים עוברים לידי... הנשימה כבדה לי, אני מרגישה כל כך חסומה, כמו מעין קיר ענקי כזה, חומה נורא גבוה, עוצרת ת'רגשות שלי, עוצרת אותם מלפרוץ החוצה... בדיוק כמו פעם, אותן השתיקות, אותם הסודות שהחזקתי, אני חוזרת לסורי?

מתוקה שלי, אני מתכווצת מבפנים כשאני קוראת את השורות שלך, אני לא יודעת כמה אני יכולה לעזור, אבל אני פה אם את רוצה, גם אם אני לא כל כך מבינה. אמרת לי מספר פעמים שאני גורמת לך לצחוק anything i can do now ? יעל

זה יעזור אם אני אגיד שעד החתונה זה יעבור?!.... לא ממש, הא? שמעתי היום משפט חכם... החיים מתחלקים לשניים: לאלה שמתבוננים ולאלה שמתבוננים בהם.... אני עוד לא יודעת איפה אני... לא יודעת איפה אני רוצה להיות... מה איתך?...

החיים הם כמו גלגל ענק פעם אתה למטה ופעם למעלה ג'קי - אם את למטה עכשיו בגיל צעיר את עוד תהיי למעלה בשנים היותר משמעותיות של החיים.

לא יודעת מה אני רוצה להיות... כתבתי פה משהו לפני רגע אבל מחקתי אותו, גם את זה אני לא יודעת למה, אין לי מושג, לא יודעת כלום, כלום...כלום....כלום... (אין לי כוח להמשיך) וזהו....נגמר....

אני עדיין מחכה לתגובה בנוגע לשאלות ששאלתי למטה בנושא הסרוקסט. מקווה שראית את ההודעה. תודה מראש

היי אורית, מה שלומך ? יעל

היי יעל אני בסדר, תודה. קצת עייפה היום. מה שלומך?

אורית שלום נענית שם \בברכה עמי

מהו הטיפול המיידי הדרוש (בטווח המיידי ועד יומיים אחרי) לנהג שגרם להרג אדם (שלא באשמתו) בתאונת דרכים? חשוב לציין כי מדובר באדם מבוגר (60+), שלקח את הארוע מאוד קשה, אם כי רשיונו לא נשלל והנושא בבדיקה.

רון, בכל מקרה, צריך לטפל בו ולא להתייחס לאשמתו או לא אשמתו. אולי רק כדאי שתהייה יותר ספציפי כדי שיוכלו לעזור לך. עדי

רון שלום \ שאלת אשמתו במציאות אינה משנה אלא הרגשתו ביחס לארוע. הנוזא לא מוכרע. לטעמי כאשר אדם לוקח את הארוע קשה - שוה לשקול התייעצות בהצלחה עמי

בעיניה (מישאלה) בעיניה מי יודע עננים אפורים מתפזרים לארבע רוחות נחל אכזב מתמלא, דשא ירוק מכסה והמרחב נפתח לשמיים זוג עיניים מביטות, מחפשות, צוללות בכחול הקר מרחפות באוויר אל הזהב המאיר את שערה הרך מישאלה, מה את רואה ? מה בליבך הצוחק אל אותה הדממה ? אז את עיניי לי תפקח, קשת אחת במזרח והלא די בכך (והלא די לי, די לי בכך ? והלא די בכך) " גיל דור.

רגע אני מביא תתופים

סוף סוף..... ערב טוב לכבודו.... אני במייל.... ניפגש שם..... יעל

אדם קרוב לי חלה בסרטן לפני זמן רב מאוד. הדחקתי בתוכי את המצב ככל האפשר. הצלחתי להגיע לרמת אדישות שלא חשבתי שקיימת בי וכל זאת משום שאין בכוחי להתמודד עם סיטואציה שכזו(ניסיתי וכמעט התפרקתי). אותו אדם החלים במרוצת השנים אך סימני המחלה עדיין ניכרו בו ואני לא הצלחתי להביא את עצמי לידי הכרה פנימית באשר למחלתו. התעלמתי מאותו אדם קרוב כמעט כליל, מלבד נימוסים הכרחיים לא היה ביננו דבר. לאחרונה הסתבר לי שאותו אדם נוטה למות, מדובר בעניין של שנים ספורות, המוות יהיה איטי וכואב מלווה בייסורים קשים והוא אף אינו מודע לכך. במרוצת הזמן הצלחתי להביא את ההדחקה לכדי אמנות, יש בכוחי לשכוח כליל ולהתעלם ממנו גם בעודו בחדר אך לעיתים כאשר המחשבות פורצות את המסגרת בהן הן כלואות מתפרצות רגשות האשמה והכאב. ברור לי היטב שאין בכוחי להתמודד עם הנושא הכאוב ועל אחת כמה וכמה לתמוך נפשית באותו אדם למרות רצוני העז. האם יש משהו שאוכל לעשות במעט הזמן שנותר? איקס

היי, אימא שלי מתה מהמחלה הזו. נסה לבלות איתו את הזמן שנותר לו לחיות. עדי

היי, > אימא שלי מתה מהמחלה הזו. נסה לבלות איתו את הזמן שנותר לו לחיות. > עדי אין ביכולתי לבלות עם אותו אדם את הזמן שנותר. אני אתפרק כפי שכמעט קרה לי בעבר. איך אפשר להביט באדם אהוב דועך ולשמור על שפיות?

כחולת סרטן שהבריאה רציתי לומר שההתעלמות היא נוראה , הדבר הטבעי ביותר זה לדבר על התחושות שאתה חש [ לדבר על מצבו , כיצד הוא מרגיש] ולא לתת לחולה תחושה של מסכנות אלה לדבר איתו גם על נושאים אחרים .מניסיון אפשר גם לחייך ולצחוק לא לשקוע במחלה מפני שהיום במצבנו מי יודע מה מצפה לנו בכבישים המצב הבטחוני.............. אז במקום להתעלם מהמצב תנסה להוציא את החולה למסעדה טובה או כל פינוק אחר שיעשה לו רק טוב

מאיה כתב/ה: > כחולת סרטן שהבריאה רציתי לומר שההתעלמות היא נוראה , הדבר הטבעי > ביותר זה לדבר על התחושות שאתה חש לדבר על מצבו , בתחילה סברתי גם אני כי זו הדרך הנכונה, דשתי ביני לבין עצמי שוב ושוב שוב, התקרבתי לאותו אדם ושהיתי במחיצתו זמן רב אך ככל שהימים חלפו שקעתי לתוך דיכאון ותמהיל של תחושות אשמה (מדוע הוא ולא אני) מעגל שבקושי רב נחלצתי ממנו הגעתי לנקודה שבה היה עלי לבחור לשקוע איתו או לצאת מהמצב במחיר התעלמות מוחלטת ממצבו. >אז במקום להתעלם מהמצב תנסה להוציא את החולה למסעדה טובה או כל פינוק אחר שיעשה לו רק טוב ניסיתי בעבר ושקעתי בדכאון שנמשך שנים מספר, את סבורה שכדאי לנסות שוב?

אופס נזכרתי בעוד משהו ידוע לך שהיום סיכוי ההחלמה הם כל כך גדולים היום אפשר להגיד לחולה שיש לו לחיות כ3 חודשים והוא יכול לחיות שנים רבות ,אז בבקשה המילה למחלה הזאת היא אופטימיות והמון

> אופס נזכרתי בעוד משהו > ידוע לך שהיום סיכוי ההחלמה הם כל כך גדולים > היום אפשר להגיד לחולה שיש לו לחיות כ3 חודשים והוא יכול לחיות > שנים הוא החלים חלקית אולם יש לו אי ספיגת נוזלים במח הניתוח האחרון היה לפני כ - 16 שנה מאז הוא חי על זמן שאול, לאחרונה הוא חש בלחצים בראש שנובעים כתוצאה מהצטברות הנוזלים בראש, לנקז את הנוזלים ניתן בניתוח מסובך שהוא לא מוכן לעבור מן הסתם הנוזלים ימשיכו להצטבר וללחוץ על חלקים שונים בראש עד אשר יגיע הסוף. אז בבקשה המילה למחלה הזאת היא אופטימיות והמון הלוואי. תודה על העידוד בכל אופן.

איקס שלום רב, אתה מתמודד עם דילמה מאד מורכבת: מצד אחד אתה מאד רוצה לעזור, לתמוך ולהיות בשביל אותו אדם כמשענת, אולם מצד שני אתה אומר שאין לך את הכוח הנפשי הכרוך בכך. ובכן, לדעתי עליך לנסות למצוא את "שביל הזהב", גם תמיכה ועזרה לאותו אדם, אבלך לא בצורה שמבטלת אותך ואת צרכיך, וכך תוכל גם לשמור על עצמך. מאד קשה לשמור על שביל הזהב הזה, אך הוא קיים. צריך לדעת את המינונים הנכונים. פרט לכך, אתה מתאר תהליך שכבר החל של סוג של התרחקות מאותו אדם. איך הוא הגיב? איך הוא יגיב עכשיו אם תנסה להתקרב יותר? כמו שאמרתי, זה מאד מורכב, יחסים שכאלו קשורים בחוטים דקים ועדינים עד מאד, ויש להתייחס אליהם בהתאם. בהצלחה, טלי פרידמן

טלי פרידמן כתב/ה: > פרט לכך, אתה מתאר תהליך שכבר החל של סוג של התרחקות מאותו אדם. המחלה פרצה לפני 16 שנה, לאחר מספר שנים בהן התקרבתי לא יכולתי יותר והתרחקתי לאט לאט כאשר מדי פעם אני מניחה לעצמי להזכר ולהתקרב מעט מאוד ומיד לאחר מכן להתרחק שוב וחוזר חלילה. > איך הוא הגיב? הוא לא יאמר דבר כמובן אבל אני מניחה שהוא רוצה בקרבתי. איך הוא יגיב עכשיו אם תנסה להתקרב יותר? אם רק אושיט את ידי הוא ישמח כל כך.

בפורום כלומר.... מה שלום כולן? איך שאני מתגעגעת... אביב נשמע שאת מקבלת הרבה תשומת לב במקום העבודה ולומדת הרבה דברים חדשים איזה כיף ההתרעננות הזאת וחידוש המערכות ודפני המלאכית שלי ואליאן, לא שומעים ממך.. ואנג'ל (...) מתגעגעת המון וג'קי ומי עוד?? מקווה שלא שכחתי אף אחת אני לקחתי לי שעה של הפוגה בעבודה להציץ בפורום היה לי יום מוצלח אז מגיע לי מקווה שגם איתכן הכל בטוב

אורה מקסימה, כל כך התגעגעתי!! אני בסדר, רק לחוצה עד אימה... רציתי לחזור לחיים, לא? :-)) מתי נתראה? מתי את בירושלים? או אולי- מתי אני בת"א... כנראה שבשבוע הבא! מה דעתך? מתאים? (מיועד לעצמי:) ואולי די כבר לסיים כל משפט עם סימן שאלה??? אוהבת ומתגעגעת!! דפני.

היי, לא לשכוח אותי, גם אני רוצה לבוא.. פינוקיו, פינוקיו - חכו לי... גם אני לקחתי קצת הפוגה מהלימודים בעבודה, ודרך אגב ה"מרצדס" הגיעה :-)), ואני מבסוטה, והכל יופי טופי. מקווה שגם אצלכן. אוהבת אביב.

שלום טלי, כפי שכתבתי כאן בעבר, התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית, כאשר יש ביננו היכרות קודמת. הבעיה היא ואולי זו לא בעיה, שלאחר שאני יוצאת מהפגישה אני מרגישה אבודה, מרגישה שעולמי חרב עלי. התחושה היא קשה בעיקר מזה שהדברים נעשים מורכבים יותר מסובכים יותר ואין מוצא. ואיך מתמודדים עם המשך היום. היום היתה פגישה מס' 5. יצאתי בתחושה שהנה אני מתייאשת ואולי משום שאין חדש - היא מכירה אותי, היא יודעת מה כרטיס הביקור שלי מכיל ("כרטיס ביקור לא קל") ועכשיו מה הלאה??? האם כאן אמורים הדברים להתקע? האם כאן אמורים הדברים להעצר? אחרי הפגישה נסעתי לעבודה, אולי טעות - אולי לא. גוש הדמעות עמד בגרון. הדבר היחיד אליו נמלטטתי היה המזון. כמובן. עכשיו בבית ואחרי ההקאות, הוצאת הכאב. אינני יודעת איך להתמודד עם המשך היום. איך לעכל את הדברים, איך לנתח אותם. ואולי הפתרון הוא לחפש מישהו/י אחרת? על אף שזו הראשונה מצויינת לדעתי, אולם הקושי שלי נשאר אותו קושי - והאם זה פרק זמן קצר????? אני מקווה שתוכלי לתת לי עצה. רחלי

רחלי כמו שלא רכשת את המחלה ביום, גם את ההחלמה לא תשיגי ביום אלא בעבודה קשה ובהתמדה דווקא משום שאת מרגישה התפרצות של רגשות אחרי הפגישה הייתי ממליצה לך להשאר עם הפסיכולוגית לעבוד איתה קשה על הרגשות שלך ועל ההתמודדות איתם תוציאי את השחור החוצה על כל השכבות שלו תתמודדי אני מאמינה שתחלימי מאמינה בך לא הבטיחו לך שהדרך סוגה בשושנים היא קשה ותלולה ורצופת מכשולים אבל יש אור בקצה המנהרה יש כאן בולמיות שהחלימו והחיים שלהן התהפכו אנחנו כאן כדי ללוות

אורה, נכון, אבל תמיד אפשר לבדוק אפשרות של החלפת מטפל/ת. עדי

רחלי היקרה, חמש פגישות זהו רק קצה-קצהו של התחלת טיפול. זה עדיין בעיניי גישושי ההתחלה, ההכרות הראשונית. תני לדברים זמן, אל תקחי עכשיו שום החלטות. ייתכן שתחושי נפשית אפילו רע יותר מהסיבה הפשוטה שאת כבר בטיפול אבל עדיין לא רואה תוצאות. אבל חמודה, זה לא הולך ככה. תוצאות של טיפול נפשי הן לטווח ארוך, ובוודאי לא אחרי 5 פגישות ראשונות... תני לעצמך את הזמן, אפילו שאת מרגישה רע, ואולי רע יותר, אפילו שאת מקיאה, אפילו....הכל, אל תפסיקי את הטיפול, תמשיכי למרות ואף על פי. תיהי חזקה. אני פה. טלי פרידמן

ברוך שובך. שאלתי מעט ארוכה: אני חולה ב CFS זה מספר חודשים. התחלתי טיפול בסרוקסט נגד דיכאון + חרדה. בהתחלה חודש מינון של 0.5 כדור בבוקר, וכבר שבועיים אני נוטל 1 כדור בבוקר. מזה שלושה שבועות ( עוד בתקופה שנטלתי חצי כדור ) , אני חש תחושות מפחידות ומעיקות של דה-פרסונאליזציה / דה-ריאליזציה ( עפ"י איבחון עצמי ), לפעמים במשך כל היום. שאלתי: האם אלו תופעות לוואי של הסרוקסט שיחלפו? או סימפטומים של דיכאון/חרדה? בנוסף אני נוטל לוריבן, שמקל מעט על תחושות אלו. האם יש תרופה יעילה יותר? האם כדאי לפנות לפסיכולוג קליני? בתודה רבה מראש, מוטי.

אני נוטל סרוקסט מזה שנה וחצי,ככל הידוע לי דודו טופז על פי הצהרתו בתוכנית של יאיר לפיד נוטל סרוקסט מזה שלוש שנים.המינון המקובל הוא כדור אחד ליום.האמת התרופה אחלה ,ותופאות חרדה שהיו לי נעלמו כלא היו ..... אם זאת קראתי את הכתבה במעריב ונבהלתי ,על פי הכתבה התרופה גרמה למס' אנשים נטיות התאבדות ולרצח....אין לי מושג עד כמה זה נכון.אבל דע שהתרופה אחלה.שלך משתמש נוסף

מוטי שלום מה זה CFS ? \מכל מקום תופועת של דפרסונילזציה / יכולות להיות חלק מדכאון חרדה או חלק מהחמרה הזמנית היכולה להגרם בתחילת טפול (עד חודש) כשלעצמי איני חובב לוריבן בגלל הסכון למכר שלו יש תרופות נוספות להחלטה אנא פנה לפסיכיאטר שלך לגבי טפול פסיכותרפי - שוב בהתייצעות עם המטפל שלך יש הקשרים בהם העזרה הצפויה רבה יותרואחרים בהם פחות, מטיבציה ועד שקולים בהצלחה עמי

תודה על תשובתך. CFS = Chronic Fatigue Syndrom, או תסמונת התשישות הכרונית. היא מתבטאת בחולשה, כאבים ועוד. אתייעץ עם הפסיכיאטר, אך מהי המלצתך לגבי מרגיעים אחרים, למיטב ידיעתי גם קסנקס / ואבן ממכרים, וכמו שהבנתי כשנותנים סרוקסט אז יש צורך לתת גם מרגיע נגדי. מהו משך זמן השימוש שעלול להוביל להתמכרות? בתודה מראש, מוטי.

האם יש תופעות לוואי אחרות?

שלום. לא מזמן הבחנתי את עצמי כלוקה בהפרעות אישיות מסוימות (לא חמורות) אני מנהל חיים כמעט נורמליים לגמרי (עבודה,לימודים,נסיעות) אבל הפרעות אלו ממש מפריעות לי (מדובר ב AVOIDENT PERSONALITY DISORDER וב- DEPENDET PERSONALITY DISORDER) את ההבחנה ביצעתי ע"י האינטרנט וההמלצה לטיפול בכולם היא פסיכוטרפיה מכיוון שאורח החיים שלי כרגע (עובד במדינה באינני דובר את שפתה) מונע ממני לקבל טיפול כזה, רציתי לברר מהן האופציות לטיפול עצמי, מן הסתם ישנן המלצות פרקטיות לשיפור המצב (בסגנון של : להשתדל ל... להמנע מ......) איפה אוכל למצוא חומר לא רק על מהות ההפרעות אלה גם על דרכי הטיפול בהן??? מהי הדעה הכללית בפורום זה על "אוטו-פסיכוטרפיה"? אם יש כזה דבר...

לא מבינה בזה כל כך אבל השאלה היא לא מאיזה הפרעות אתה סובל זה רק עניין של שיום אלא מה הסמפטומים שמפריעים לך יש כאלה? איך הם מתבטאים בחיי היום יום?

טוב, זה קצת קשה על רגל אחת אבל מה שזה אומר זה.. שבדרך כלל אני מרגיש שאני מעדיף לא להיות ליד אנשים מחשש להפגע מהם. כבר עשיתי לעצמי "סוויץ'" במוח והחלטתי שאני כן מתקרב לאנשים ככול שאוכל. אך כשאני נמצא ליד אנשים לא עובר זמן רב ואני מרגיש לא חשוב ומיותר בחברתם .. אני מרגיש כאילו כל הסיטואציה החברתית שמתנהלת כאן כרגע היתה "כיפית" יותר אם לא הייתי כאן. לא חולף זמן רב ובגלל הפרצוף החמוץ שלי וחוסר האינטראקציה שלי עם הסביבה זה באמת הופך לנכון. אני לא מצליח לבדר אף-אחד ולעניין אף-אחד, אני יודע שאין חובה להיות כזה כאשר נמצאים עם אנשים. אבל אני פשוט לא יכול לסבול את חוסר תשומת-הלב לא בגלל שאני לא מצליח להסתדר איתה אלה מכיוון שהיא מעמידה בפני עובדה : "אתה לא מעניין,נחמד,מצחיק,חכם,שותף לחוויות מספיק" ואני לא יודע איך "לבלוע" את זה ,אז מה שקורה לרוב הוא שאני שותק.. דבר זה עלה לי כבר בכמה מערכות יחסים שהיו חשובות לי, פשוט שיעממתי את כולן למוות :) הרגשה זו צצה במיוחד בהשוואה לאנשים אחרים.. לדוגמא הייתי באיזו סיטואציה (בחו"ל) עם שתי בנות.. די הרשמתי אותן ונהנינו זה מחברתן של אלו. באיזה שהוא שלב הכרנו בחור נוסף שהיה נחמד ומעניין אפילו לדעתי.. מכיוון שהוא התחיל לעניין אותן בכמה דברים (שום דבר מיני..) נכנסתי לאותו מצב של שתיקה שרק הלך והתגבר בליווי מחשבות עד כמה הוא יותר טוב ממני. בפועל המצב נראה כאילו אותו בחור הוא בראש מעיינין ואני סתם נספח שנגרר אחרי כולם בפרצוף מריר. אני יודע שמצב זה נגרם לא בגלל שמה שאני מרגיש נכון (אני פחות מעניין,מצחיק...) אלה בגלל שאני חוסם את עצמי מחשש להפגע. הוכחה לכך היא שכאשר יצאנו בערב ושתינו קצת אלכוהול נפתח המחסום הזה ושוב הייתי אני, הן נהנו ממני ואני והבחור השני ממש הסתדרנו וצחקנו ביחד... אז אם הפתרון שלי הוא אלכוהול זה רע מאוד... חייבת להיות דרך אחרת לפתור את זה.. כמו להעלות את הבטחון העצמי וכולי. אך עיצות מאין אלו לא עוזרות לי: נמאס לי מהקיטש של "תאמין בעצמך" ותדע שאתה מיוחד וכולי' אני צריך פתרון פרקטי,טיפולי ולא תרופתי... מרוב שאני מכיר את המצב, אני פשוט מגחך לעצמי כשהוא מגיע: here we go again ... יש למישהו עיצה? אשמח במיוחד לתשובה ממנהלי הפורום אך כל מי שיש לו מה להגיד מוזמן.

רון שלום לרוב גם במדינות אחרות יש מטפליםפ בפה בה אתה דובר, ניתן להעזר בטפול בתדירות לא קבועה יש אנשים המטפלים באינטרנט (אין לי ידע על מידת ההצלחה) ניתן לשקול תרופות ויש אנשים המסוגלים להועיל לעצמם - שפוט בעצמך האם אתה מרוצה ממידת השפור שאתה משיג בהצלחה עמי

תודה רבה על תשובתך. אני מאמין שפסיכו-טרפיה וכל תחום הנפש הוא למעשה תחום רפואי לחלוטין (בגלל זה הפורום הזה נמצא באתר מעין זה) וגם דבר פשוט כמו לחבוש פצע יש ללמוד כיצד עושים. אינני מאמין שמצבי נורא כל-כך שאני צריך איש מקצוע וכמובן שלא אחשוב אפילו על תרופות וסמים אחרים. השאלה כאן היא, עד כמה התחום הזה חורג ממונופול המטפלים? האם לאדם שלא מאמין שהוא יכול לבצע ניתוח כירורגי לעצמו או לטפל בסכיזופרניה חמורה בגלל שאין לו את הכישורים המתאימים, אבל כן מאמין שהוא יכול לחבוש לעצמו חתך בכף היד או להתחיל לנסות לשפר את מצבה של הפרעה זו או אחרת באישיותו יש גישה מספקת למידע אודות דרכי הטיפול בה? ואני מדבר כאן על הדרך הרפואית, טיפולית (המוסכמת???) שבה מטפלים בבעיה ולא על איזה ספר לחשיבה חיובית או מדיטציה בהודו... נושא זה מטריד אותי רבות, אני מאמין שפסיכוטרפיה היא דבר חיובי. אך לא לכולם מתאפשר להתנסות בה מסיבות שונות ומגוונות. (חו"ל,חוסר חסיון רפואי ,סדר יום עמוס, יש לזכור שמדובר גם בעסק לא זול....) ממתין לתשובתך הכנה. בתודה.

שלום רב, הייתי מעוניינת לקבל הסבר אודות חרדה חברתית. תודה מראש.

תמר שלום רב, שאלתך נשאלה פעמים רבות בפורום. את מוזמנת לערוך "חיפוש" באתר במילה "חרדה". אם יוותרו לך שאלות לאחר החיפוש, את מוזמנת לשוב ולשאול. בברכה, טלי פרידמן

תודה טלי, מצאתי חומר באינטרנט על חרדה חברתית . האם יש מסגרת פרטית שבה ניתן לאבחן את הרמה ואף לקבל טיפול מקצועי אמין ?

היי טלי, הפעם, לא אני היא הזקוקה לעזרה. אולי את זוכרת את החלום שלי לעזור, מנסיוני, לסובלים מהפרעות אכילה? אני מנסה, עושה ככל יכולתי, אך אני זקוקה לעצתך... פנו אלי מ"הדסה" בקשר לבחור המאושפז שם עם אנורקסיה. לדבריהם, משקלו כרגע סביר ואינו מסכן אותו. הבעיה היא שהוא מסרב בתוקף להגיע למשקל היעד שקבעו לו, הוא טוען שאינו מסוגל ושזה רק יגרום לו להדרדר מחדש לתת משקל מסוכן. הרופא המטפל הציג את הדרישה הזו, הגעה למשקל היעד, כאולטימטום להמשך הטיפול במסגרת הדסה. הבחור התקשר אליי נואש, מודע לכך שהפסקת הטיפול עכשיו הרסנית עבורו, אבל לא מסוגל - לפחות כרגע - לעמוד במה שהוא רואה כ"סטנדרטים הלא מציאותיים" שמציבים לו. אני מדגישה שלדברי הרופא, משקלו כרגע בתחום התקין ומבחינה פיסיולוגית מצבו טוב. עם זאת, מבחינה נפשית, גם הבחור עצמו מודה שהוא תקוע... וכדרך הסובלים מאנורקסיה, הוא נוטה לתלות את האשמה באי היכולת להתמודד עם המשקל הגבוה שנקבע לו, לדעתו. ...ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני פונה אלייך כמי שהתרשמה עמוקות מהבנתך בתחום, מהיקף הידע שלך, מרגישותך לזולת ומנכונותך לעזור תמיד : האם יש אפשרות למצוא לו טיפול שאינו במסגרת הדסה, המשלב מעקב רפואי (משקל, בדיקות תקופתיות וכו') עם טיפול פסיכולוגי, בסביבות ירושלים? האם יש טעם לנסות לדבר עם הרופאים לגבי הגמשת הקריטריונים לקבלת עזרה, לפחות לתקופה מוגבלת, כדי לאפשר לבחור להיעזר בטיפול ולא רק להיות נוכח בו פיסית? או אולי תוכלי להציע לי אפשרות עליה לא חשבתי? טלי, אני זקוקה לייעוץ. אנא... דפני.

רק רציתי לציין עובדה שהרי היא ברורה לכל וכתובה בכותרת זה וגם שאני אוהבת ומתגעגעת

דפני, אני זקוקה קודם כל להבהרה: מה תפקידך בכל הקונסטילציה הזו? לא ברור לי למה הכניסו אותך למקרה כזה סבוך. נראה לי שיש פה איזשהי בעיה של התגמשות של המחלקה לפחות באופן זמני, והם מנסים לנער מעצמם את תחושת האשם. אל תיפלי לבורות כאלו... תכתבי לי יותר למה הם התקשרו אליך, מה ומי זה הבחור (בן כמה) וכל מה שנראה לך מתאים. יום טוב, טלי פרידמן

היי טלי, ראשית, תודה רבה על תשובתך. הנה כמה פרטים שאולי יעזרו: הבחור בן 20, האנורקסיה פרצה אצלו במהלך שירותו הצבאי. הוא אמנם חולה יחסית מעט זמן, אך כבר אושפז פעמיים עקב מצבו הפיסיולוגי הירוד. משיחה עמו, כיום הוא נשמע פחות מתנגד, יותר מוכן לשתף פעולה, מראה נכונות לשמור על המשקל שהשיג, מראה נכונות להישאר במסגרת האשפוז ככל שצריך וכו'. להגדרתו, הבעיה היחידה איתה הוא חש שאינו יכול להתמודד כרגע היא ההגעה למשקל היעד שנקבע לו. הוא רוצה מסגרת טיפולית כלשהי, שתאפשר לו לשמור על הישגי הטיפול ולהתקדם בפסיכותרפיה. התרשמותי היא שהוא זקוק למסגרת תומכת אינטנסיבית (יותר מפעם בשבוע) וכוללנית - כלומר מעקב משקלי, ייעוץ דיאטני, מעקב רפואי כללי וכמובן פסיכותרפיה. הוא מביע נכונות לסוג זה של טיפול, ומגלה מוטיבציה להמשיך בחייו, ללמוד, לעבוד, לחדש את קשריו החברתיים. גם הוא חושש מנפילה חזרה אל תהום האנורקסיה... למה אני בתוך הסיפור הזה? שאלה טובה... אני מניחה שהרעיון של המטפלים ב"הדסה" היה לתת לו דוגמה אישית, של מישהי שסבלה מאנורקסיה הרבה שנים, שהוגדרה כמקרה אבוד וחסר תקווה - והצליחה למרות הכל להחלים, לפרוח, להשיב לעצמה את השליטה על חייה. לגביי עצמי - אני מודה שאני לא בטוחה באשר ליכולתי לעזור לו, למרות הרצון הטוב והמאמצים. לעתים נראה לי שבתקופה זו של חייו, כמוני בזמנו, הוא עדיין לא מסוגל להעריך נכונה את מידת הפגיעה של האנורקסיה , את השתלטות דפוסי החשיבה המעוותים על יותר ויותר תחומים בחיים, את האובססיביות המלווה כל רגע במחלה הזו... את האכזריות הנוראה שלה. אני חוששת שעמוק בלבו, הוא עדיין מאמין שאפשר לחיות "נורמלי" עם אנורקסיה, "פרט לזמני הארוחות". ומנסיוני, קשה יהיה להראות לו שההשפעה אינה מוגבלת לארוחות, שההתאכזרות העצמית אינה מתבטאת רק בהימנעות מאכילה או בירידה מוגזמת במשקל, ושהמפלצת הזו, שהוא כל כך מוקיר, עתידה לכבוש ולהרוס את כל המעוזים של חייו... בינתיים, אני מנסה להיות לו אוזן קשבת, מישהי שאיתה יוכל לדבר על מה שמפריע, שכואב, שמפחיד עד מוות... מישהי שתהיה שם בשבילו כשהוא זקוק ליד מחזקת, מנחמת. אני לא מתיימרת לטפל בו. איני מוסמכת לכך. אני רק מקווה להצליח להדליק נר קטן, באפלה הכבדה האופפת אותו עכשיו... טלי, אני מתנצלת על אורך המכתב, ניסיתי לכתוב כל מה שרלוונטי (וכהרגלי בקודש, נסחפתי מעט...). האם עכשיו התמונה ברורה מעט יותר? אשמח לשמוע את דעתך, עצתך... תודה, טלי.

אליאן, :-(( לא שכחתי אותך ולא כלום, דווקא עלייך חשבתי המון המון כל הזמן במהלך המשבר וגם עכשיו כשאני מתחילה לעלות. לא ניסיתי לחפש אותך, זה נכון, משתי סיבות. הראשונה, שמתי לב שאת מעדיפה קצת להתרחק, בדיוק כמוני, אולי בגלל חוסר זמן, אולי בגלל שקשה מדי, וניסיתי לתת לך את מרחב הנשימה שאני יודעת שכל כך צריכים בתקופות האלו, ולא להכריח אותך להיות פה כשאת לא רוצה. השניה, כן אני, קשה לי מאוד להתמודד עם הסיטואציה שאת נמצאת בה, כל הסיפור שלך עם אבא שלך, שיצא פה פעם אחת. מודה ומתוודה זאת אני, ואשמתי בלבד. הפצעים שלי עם אבא עוד פתוחים וחזרו לדמם דווקא במשבר האחרון, דווקא עכשיו לפני ההלוויה שלו, לפני השנה למותו, לפני החגים, וכשהייתי בבית והיה לי זמן לחשוב עליו, להיזכר בו ולנסות לנחש מה הוא היה אומר על זה שפוטרתי, ועד כמה הוא היה מתאכזב והיה קשה לו. מצטערת, מתנצלת, מבקשת סליחה למרות שזה לא לענין אפילו לנסות. לא יכולתי להיות איתך בקושי של הבית חולים שוב, אני מרגישה יותר מדי בשביל להיות איתך שם, גם בטיפולים באבא ואפילו במסדרון דרך הפלאפון. יכול להיות שאם זאת היתה תקופה קצת יותר טובה שלי, וקצת יותר חזקה ועם כוחות, הייתי יכולה, אבל היא לא היתה. היא היתה תקופה קשה מאוד, ולא יכולתי והייתי שם איתך במחשבות וברגשות יותר ממה שאת יכולה לחשוב אפילו. חוויתי מחדש הכל, וזה לא היה קל בכל מקרה. מתנצלת, מצטערת שוב, אני שמחה שחזרת, ואני אשמח אם תשתפי קצת, שוב אם בא לך, במה קורה לך, איך עברת את הימים. התגעגעתי אלייך. אביב.

זה בסדר, אני יודעת ומבינה את הקושי... אין על להתנצל או להצטער... יש דברים שהם קשים...וקשה לגעת בהם כל שכן לחוות מחדש... אני אוהבת את הכנות שבך.. את הרגישות... את המילים שמצליחות לגעת... ובעיקר אותך... אליאן

נשמה שלי... עכשיו חזרת באמת, תודה שהבנת, איכשהוא אחר כך כשקראתי, היה נראה לי שאולי קצת הסתבכתי במילים, אבל כנראה שלא. ספרי קצת מה קורה אצלך ? איך את עוברת את התקופה הקשה ? מה עם הבעל והילדים, וספטמבר שמתקרב ? לא שכחתי כלום, את רואה... שלך ואוהבת גם מרחוק, וגם בלי מילים לפעמים, אביב.

לפני כשלוש שנים ביתי טופלה בפלוטין בעקבות תופעות חרדה . הטיפול נמשך כחצי שנה והופסק . שלוש שנים היו ללא הפרעות ובתקופה האחרונה שוב חשה ביתי לחץ ודופק מהיר מלווה בבחילות. ברצוני לציין כי כדור הרגעה מאוד קל כמו לניטין עוזר לה אבל ביתי חוששת ורוצה שוב לחזור לטיפול בפלוטין מאחר והיא חרדה מהתמשכות התופעות. התופעות אינן משבשות את סדר יומה והיא מתפקדת כרגיל. שאלתי האם כדאי ורצוי לחזור לגלולת הפלוטין? והאם לעולם יחזורו התופעות? אם מודאגת תודה

תופעות חרדה הם תופעות שבאות והולכות לפי מה שאני מבין את יכולה להתנחם בכך שבעית החרדה שח ביתך אינה חמורנ כל כך ועם השנים היא תלמד להתמודד יותר טו ב עם זה. לגבי התרופה יתנו לך תשובה מנהלי הפורום אם כי אני מאמין שהם ישלחו אותה ליעוץ כי זה לא דבר שניתן לפתור ע"י האינטרנט. תהיי חזקה בשבילה בהצלחה דוגי

שואלת שלום אני לחלוטין נגד לניטין כטפול יחיד הוא ממכר עם הזמן יש סכון לעיה במנון עם ירידה ביעילות הוא עוצר את החרדה זמנית ועם סיום ההשפעה היא שוב חוזרת לשקול חזרה לפלוטין או כדור דומה לשקול טפול פסיוכתרפי בהצלחה עמי

הי אניבבעיה. אני כבר לא מסוגלת ללכת לישון מוקדם הייתי גמורה הים נכנסתי למיטה בשעה שמונה וחצי ועד אחת עשרה לא נרדמתי אז באתי לכאן וחוץ מזה שיהיה לכולם שבוע טוב שרה

גם לך

היי שרה, אני בדרך כלל שמה ליד המיטה ספר ואז אם לא מצליחים להרדם, קוראים קצת, וזה גם עוזר להתנתק קצת מעצמינו ולעבור לעולם אחר, ואז קצת נרגעים אולי מהדברים שמפריעים להרדם, וגם העיניים מתעייפות, והשינה באה. במקרה הכי גרוע תמיד גם אפשר ל"זפזף" קצת בטלויזיה. שיהיה לך שבוע טוב גם כן. אביב.

שרה שלום אם הבעיה נמשכת זמן מה אם יש הפרעות נוספות מלוות אם זה מלווה במצוקה הפרעה בתפקוד או ביחסים שוה לפנות ליעוץ מקצועי עמי

ניסיתי את האחרת... אני משהו אני...אם אני אפסיק להכריז על הרמת ידיים כל הזמן אני אהיה הרבה יותר אמיתית כי מפחיד אותי להרים ידיים חוששת ממה שאני מפסידה מהחיים... אין לי תקנה... לילה טוב.

קראתי את עצתך,תודה רבה. לא ביקשתי שתיכנסי לנושא הזה,מה שכתבת היה מספיק לפעמים צריך להזכיר לי שמצבי אינו נפלא ואינו מתקרב אפילו למונח "טוב" ב99 אחוז מהזמן... ואת יודעת התחושות האילו והרצון לוותר ולהרים ידיים הן חזקות כשהן באות ומתקיפות.הן מרגישות אמיתיות. תמיד בפנים יש לי את הספק ואת קול ההגיון שלי שבמשך שנתיים ניסיתי לזרוק לעזאזל ללא הועיל. אבל כזה שם זה באמת מרגיש אמיתי...החולשה מרגישה אמיתית... הרצון להעלם,לא להיות זה לא למות,לי אין תחושה שאני רוצה למות אני רוצה לא להיות,כאילו להמחק,ממש כאילו שבחיים לא הייתי... ,עצוב נמאס :(

שלום לכלם שבתי מחופשה אני מקווה שכולם שרויים בטוב שלכם עמי

ברוכים השבים! אני מקווה שנהנית מחופשתך וצברת כוחות... יש פה שאלות רבות שהמתינו לך... שתיהיה לך חזרה נעימה וקלה! טלי פרידמן

הי דר' אבני, טוב לראות אותך שוב. מקווה שנהנת בחופשה ושחזרת בכוחות מחודשים. כל טוב. יוסי.

ברוך שובך לפורום. מקווה שנהנית מחופשתך. יש לי מספר שאלות אליך בנוגע לסרוקסט: 1. האם התרופה יכולה להשפיע לרעה על תיפקודי הכבד? 2. האם התרופה משמינה או גורמת לתיאבון מוגבר? 3. האם התרופה גורמת לעייפות או תחושת כבדות? 4. בתקופה האחרונה הורדתי מינון מכדור וחצי ליום לכדור ליום וכשבוע לאחר ההורדה תקף אותי משבר חרדה ודכאון ובכי שנמשך מספר ימים ולאחר מכן המצב התייצב. האם זה יכול להיות קשור להורדה במינון? תודה מראש

אורית שלום לגבי 2-4 התשובה בהחלט יתכן לגבי 1. אחזור אלייך עמי

קודם כל ברוך שובך אלינו לפורום ד"ר אבני ומקווים שחופשתך היטיבה עמך וחזרת אלינו רענן ונינוח. ולעניננו .מזה מספר חודשים שאני משתמשת בכדורי סרוקסט 20 מ"ג. ומאז עליתי במשקל 14 ק"ג. שאלתי היא באיזה תרופה אחרת אוכל להחליף את הסרוקסט כך שאפסיק להשמין כל כך. אינני יכולה ומעולם לא יכולתי להגביל עצמי באכילה.כך שאין טעם לומר לי לעשות דיאטה במקביל. עם זאת החילותי-ואקווה שאתמיד בכך-משבוע זה ללכת למכון כושר,כיון שאני חשה שבריאותי הפיזית עלולה להידרדר בקצב השמנה וחוסר כושר זה. שאלה נוספת היא אם מידי פעם אני מנסה להשמיט כדור יומיים-שלושה כדי לנסות ולבדוק אם אני יכולה להסתדר בלי הכדורים-האם זה יכול לגרום לי לתופעות לוואי ואיך אתה מציע לי לבדוק מידי פעם את היכולת שלי לעמוד על הרגליים ללא התרופה,באופן שלא יהיו לי צניחות במצב הרוח. שאלה 3 האם יש תרופה מקבילה לסרוקסט שאיננה פוגעת ביכולת להגיע לאורגזמה. לתשובותיך אודה מראש. סינדרלה

אם פרטים כמו גיל וסיבת לקיחת התרופה חשובים ליכולת שלך לענות לי אז: גילי הוא 38 ואני לוקחת את התרופה כי אני מרגישה פאניקה עקב אהבה נכזבת למאהב. אני נשואה ואם ל-3.הייתי מטופלת לא פעם אצל אנשי מקצוע. ולדבריהם אני מתאהבת וסובלת שוב ושוב,עקב שיחזור 'נטישתה' של אימי המנוחה את חיי בגיל מוקדם לבתי חולים(גיל 4). או לדברי אחת המטפלות אי מתן תשומת לב ראויה בגיל ינקות(מה שאיננו מתקבל על דעתו של אבי). ושוב מצפה לתשובתך בהקדם.בעיקר כי מחר 13/8 נקבע לי תור אצל הפסיכיאטר של קופ"ח וברצוני לבקש ממנו תרופה חדשה במקום הסרוקסט -כך שהשמנתי הנראית יוצאת דופן לכל סובבי-תיעצר. סינדרלה

סינדרלה שוב : אני מקבל את שאלותייך אחת אחת כל פעם עוד התוספת - שאני שומע - אף אחד לא הצליח ועדיין אני בדעה שהייתי מנסה בהצלחה עמי

סינדלרלה שלום צר לי - קודם כל מה עם הרופא שלך ? בשביל זה הוא קיים אנא בדקי את עצמך (או אותו) למה את משתמשת בו כך (בחוסר יעילות) ולשאלות : א. שווה לבדוק למה אינך שולטת על אכילה האם זה פצוי רגשי מיידי כאשר אתמרגישה חסך סבה אחרת ? להתרשמותי קבוצות הרזייה כמעט לא משנה באיזו שטה - מועילות ב. סרוקסט עלול להשמין ניתן לנסות תרופות אחרות (כפוף גם לתופעות הלואי הנוספת שציינת ואולי אחרות או אחרות שאת מעדיפה להמנע מהן) ג. כנ"ל גלבי תופעות לואי מיניות ד. הפסקות בתרופות כדרך לבדיקת יכולת לעמוד על רגלייך היא רעיון רע (אפילו מאד) בדרך כלל לדכאון יש לקחת את התרופה עד להטבה מלאה או קרוב לזה (בממוצע 3 חודשים יש מעט ויש יותר) או עד שנוכחים שאינה מועילה די או יש מדי תופועת לואי (רצוף !! כעקרון) ואז להמשיך רצוף עוד 3 חדושים לפחות ואז לשקול ירידה הדרגתית בהתוויות אחרות / מצבים אחרים יכתן שנוי בלוח הזמנים הזה כך שאת כרגע קרוב לודאי מחבלת בטפול שלך כדי לנסות ולהרגשי פחות תלויה בתרופה (אם הבנתי נכון) האם כך את נוהגת בפסיכיאטר שלך (בזה שאת עוקפת אותו) ? בעוד הקשרים ? בהצלחה עמי

נסי אפקסור... ואז תחזרי לאורגזמות הישנות והאהובות שלך.... ובמקביל...אולי המאהב לא בסדר... שווה בדיקה לטעמי... נסי אחר..

סינדרלה תרדי מהשטויות של הפסיכולוגים וההמצאות המפגרות על נטישה וכו' כשפסיכולוג לא יכול לעזור הוא ממציא סיפורים. כל אחד נולד עם מבנה אישיות מסוים וזה דברים שרואים כבר מילדות ,ישנם טריגרים בחיים שמחריפים תופעות שכבר היו קיימות אצל הבן אדם אך יחסית נחבאו. לגבי התרופות אני מניח שאם יש לך פסיכיאטר טוב הוא ימצא לך תחליף זה אינדיבידאלי וצריך לנסות. אני לא יודע את הסיבה למאהב אבל תבדקי עם עצמך אם אין זה דפוס התנהגות אובססיבי בו את מנסה להוכיח לעולם שגברים נמשכים אלייך. (יכול להיות שאני טועה וסתם יש לך בעל לא מספיק טוב וקשה לך עם גירושים אז זה התחליף שלך). יש 10 חוקים בתורה שכדאי שכל אדם ימלא (אני לא מדבר על שמירת מצוות- אני אדם חילוני) ואחד מהם הוא לא תנאף. תוסיפו לזה ואהבת לרעך כמוך ואנחנו פשוט נהיה עם מושלם. דוגי - המטיף

קודם כל (-: ולתשובתי א.ניסיתי אפקסור וחזרתי לדיכאון וכן לא חזרה האורגזמה המיוחלת. ב. עם המאהב אין לי יותר קשר-גם מבחירה לא קלה-ולכן אני באבל ניצחי עליו. ג.עם "מאהב" אחר-פשוט כל מה שיוותר ממני זה זר הורדים המיותם שלך על המצבה שלי. מה שאני זקוקה לו זה חבר לחיים רציני,אוהב,תומך,מקשיב וכוווולו שלי... ד.האורגזמות חוזרות גם כך מידי פעם אלא שבמאמצים כבירים.. ה.יש לך מיהו "נורמלי" יותר ממני להכיר לי?(-;

את כאן או הלכת כבר?

יעל נסעה לאכול משהו היא תחזור עוד חצי שעה-

(-: יעל

אני כאן חמודה, אני לא יודעת כמה כיף חיים בדיוק אני הולכת לעשות בניויורק, אבל זו בטח לא הסיבה העיקרית בגללה אני נוסעת. אין לך מושג כמה אני חוששת ומפחדת שלא ילך לי שם, שיקרה לי משהו רע, שאמצע את עצמי לבד פתאום במקום שהוא הרבבבבבבבבה יותר גדול ממה שהכרתי עד היום. ומה זה הבטח בטח הזה ? את חושבת שאני מחלקת את האי מייל שלי לכל אחד ? נטעלי מתוקה , את רוצה יותר מזה ? כנסי לאי מייל האישי שלי ששלחתי לך ואתן לך גם את מספר הטלפון שלי אם את רוצה. את לא לבד יעל

מה כבר חזרת מהקיוסק??? או שנגמרו הסנדוויצים

היי תעני לי אני חושבת שנמאס לך מימני פעם היית רושמת לי יותר ומנסה לעזור לעצמי היום כנראה שיאשתי אותך??? נכון?

נטעלי מתוקה, עניתי לך עשרות פעמים ואת היא זו שלא עונה. אני פה יעל

אני המון המון פעמים מנסה אייך שהוא ליצור איתך קשר חבל דווקה את מאוד עוזרת לי..... כנראה טלפון שבור שכזה........ הגיוס שלי ב 23 לספטמבר כפי שרצית לדעת אוטו טו ואת טסה? לך היה כייף ולי סבל לא נורא מקווה שנוכל להתכתב גםפ שנחזור???

היייי הרבה זמן לא היית כאן? נכון? תגידי רחלוש למה אלוהים לא ברא את כולם שווה? למה תמיד אני מרגישה מכנא מאחרות לא מהיופי מהאופי אייך שכולם אוהבים אותם. דיייי נמאס לי לחיות כך למה אני מרגישה תמיד לא רצויה ומשעממת וחסרת תקט? למה תמיד אני לבד ומפחדת להתקרב לכולם לאנשים? למה הפחד תמיד שיתרחקו מימני אנשים? כנראה טראומה מהעבר שהכרתי בנות וזרכו אותי ואז יתחלתי להתנהג כך שאני לא אתן לאך אחד יותר לפגוע ביי בכך שלא יגלו מי אני. ןעכשיון חושבים שאני סנובית ובכלל דווקה מתיחסים אליי מגעיל חושבים אני תופסת מעצמי ומנסים להוריד לי את זה.... דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי מה עושים ??? האם לדעתך גם בצבא היו חברויות ואני היה לבד כמו תמיד??? נטעלי

היי נטעלי אומנם לא פנית אלי . ומקווה שזו לא חוצפה אבל אומר לך את דעתי. על כל השאלות ששאלת את רחלי יש לדעתי רק תשובה אחת . הכל בגלל חוסר הביטחון יש לך חוסר ביטחון אשר משפיע עליך מאוד. בגללו את מרגישה שונה. בגללו את מרגישה משעממת ובגלל לו את מרגישה חסרת תקט וכו' את זוכרת שהצעתי לך לכתוב את החסרונות והייתרונות שלך? עשית זאת ? אם כן תספרי אם זה נתן לך משהו. לדעתי את חייבת ללכת לפסיכולוג. פסיכולוג יוכל לעזור לך לעלות את הביטחון העמי שלך. ברגע שתאהבי את עצמך תוכלי בקלות ליצור קשרים. את גם סיפרת אם אני לא טועה שאחותך חולה. זה גם בעיה לא קלה. אמרת שאת מרגישה לבד אבל גם זה לא נכון . יש לך אבא שאוהב אותך מאוד ואני בטוחה שגם אימך. אולי תתחילי בזה שיש לפחות אדם אחד שבאמת אוהבת אותך ואת לא לבד בעולם הזה

אתה פה ? שלחתי אי מייל יעל

עכשו אני פה הפיגוע במוצקין היה ליד הבית שלי אז עכשו אני בסדר ואני הולך לקרוא

אני שם.... באי מייל.... יעל

לא הבנתי כלום. מה בסוף מה נראה לך יש התרון בלהיות יפה בכלל או שאתה חושב כמוני יופי זה לא נותן כלום? אז למה ליפות תמיד יש בטחון ותופסות מעצמם?????זה נכון???

נטעלי - יופי זה יתרון ענק כשהוא מגיע עם קריזמה ועם אופי טוב.

הייייייייייי מה שלומך ראיתי את הודעתך.....את באמת חושבת שאני צריכה לשמוח בזה שאני נראת טוב? אבל הבעייה שלי היא שאני לא מצליחה לשנות את התנהגותיי אני לא יודעת מה לא בסדר אולי הכול בסדר,ורק נדמה לי שלא, אני מאוד מאוד מתקשה בלפתח שיחות למשל או בלהתחיל לצור קשריים ואם מתחילה אני ישר מנסה לסיים אותם מיפחד של דחייה או שאני ישעמם או שאחרי יחשבו שאני טיפשה.. דיייייייייייייי נמאס לי לחיות כך קשה מר רע אנה אנה מימך עיזרי לי

האמת שאני לא יודעת מה להוסיף ולומר לך מעבר למה שכבר אמרתי. תנסי לצאת מזה. בדיוק כמו שאת מפתחת שיחה כאן בפורום , את יכולה לפתח שיחה עם מישהו ללא המחשב. בלי רגשי נחיתות , בלי נקיפות מצפון, פשוט תהיי את !!! אל תפחדי מאף אחד . כולנו בסה"כ בני אדם. בילי

אני נשואה שנתיים...בת 24...אין לי ילדים-מבחירה....ואני רוצה להתגרש. האמת היא שמיד לאחר החתונה שמתי לב שזה לא זה. למרות הכל ניסיתי בשארית כוחותי להחזיק בנישואים אלה ולעשות הכל כדי שיהיה בסדר ולא נצטרך להתגרש. האמת היא, שאם זה היה תלוי רק בי הייתי מתגרשת מיד לאחר החתונה אבל התחשבתי בהוריי, בסיפורים על הקשיים שבשנה הראשונה לנישואים ובחברה המתייגת שלנו... היום החלטתי שנמאס לי להתחשב בכולם ורק לא בעצמי. הרי לאחר החתונה גיליתי שבעלי דיסלקט ויש לו מליון ואחת בעיות שהסתירו ממני... הוא לא חכם כמו שרציתי, לא עמוק, לא יצירתי, אין לא כושר ביטוי טוב, יש לו שגיאות כתיב...ועוד דברים שמוציאים אותי מדעתי, אני גם לא סובלת את המשפחה שלו. אז מה יש לי לעשות איתו בעצם? אז מה אם הוא אדם טוב ודואג לכל צרכיי?! אני מעריכה את זה אבל מהגבר של חיי ציפיתי קצת מעבר לכך...הוא מדבר אליי לא הכי הכי יפה... ובקיצור, כאשר לקחתי אותו ולא אהבתי את הבית שממנו הוא בא, הוא הבטיח לי שהוא יתנהג אחרת ואכן האמנתי כי הוא היה פשוט מקסים. ואמרו לי שלא מתחתנים עם המשפחה...אבל לדעתי כן מתחתנים איתם כי הכל בא לידי ביטוי אצלו בסופו של דבר וזה לא יעזור כי הוא חונך שם והפנים את הערכים שלהם...המליצו לי ללכת לייעוץ מקצועי ונראה לי שחבל שאבזבז את זמני היקר... הרי כבר הגעתי למסקנה שהוא לעולם לא יעשה אותי מאושרת ולעולם לא אצליח להתגאות בו. אני מאוד מבולבלת כי יש לו פוטנציאל להיות מקסים הוא טוב מטבעו אבל בפועל החינוך בבית בא לידי ביטוי. אין לי כוח לחנך אותו מחדש( רסוציאליציה) הוא כבר מעוצב ובן 26.5 אני רואה זוגות צעירים מסביבי, די מאושרים. לרוב יש אושר ופה ושם מריבות אבל אצלנו יש לרוב מריבות ורק רגעים קטנים של אושר...משהו בגרעין רקוב. אני לא זוכרת מתי אמרתי לו בפעם האחרונה שאני אוהבת אותו ובאמת התכוונתי לזה, וגם הוא כבר לא אומר, ולא מחמיא.מה לעשות? אודה לך אם תענה לי בהקדם וברצינות הראויה.הנסיכה המאוכזבת...............מאוד.......מאוד....מאוד..........

נסיכתי א. קשה ב. אין לי תשובות (בכלל לא וגם לא אם להשאר אם הבעל או לעזוב) ג. ההתלבטות נראית לי התלבטות שבין היתר את אומרת שאת לא ידועת מה לעשות ולא ברור לי אם גם בעבר (חתונה למשל ) \ ידעת מה לעשות לטעמי - הכל שאלות גדולות ששוות ברור \והיות ואם היית פותרת אותן לבד מן הסתם היו נפתרות - שווה לשקול עזרה מאדם נוסף (האם קשה לך תלות / חבור לאחר ?) וכן, מדוע נראה לך שטפול יהיה בזבוז של זמנך היקר ? אני דווקא בעד בהצלחה עמי

ברור שאתם לא מתאימים ! את זו המושלמת...והוא פגום... לא נורא...אפשר להחליף סחורה פגומה... כשתגדלי..ותהיי לגברת... עם נסיון שרכשת בחיים... תביני שלא הכל הולך כמתוכנן...

אליאן אני מקווה שאת היית צינית..... ולנסיכה - על פי השם שבחרת רואים את פרצופך האמיתי את ילדה מפונקת שצריכה להשוויץ בבעלך ושום דבר לא טוב לך. בעלך דפוק דיסלקט עם שגיאות כתיב ואת השמושלמת לא ראית את כל זה ? הסתירו ממך ! מיסכנה ממש קנית חתול בשק - תתבעי את המשפחה שלו על תוצרת פגומה. הוא לא יודע להתבטא אבל את נמשכת אליו ויצאת איתו איך זה יכול להיות שבתור חבר שלך הוא כן ידע להיתבטא ? בקיצור לא מגיעה לו נסיכה הוא צריך בחורה מפשוטי העם שיודעת להעריך גבר פשוט. ואת נסיכתי לכי לחפש לך נסיך וכך תהיו למלך ומלכה ותחיו באושר ועושר רק תיזהרי שלא ישימו לך פנינה מתחת למזרן (אבל זה כבר מסיפור אחר).

אני נשואה שנתיים...בת 24...אין לי ילדים-מבחירה....ואני רוצה להתגרש. האמת היא שמיד לאחר החתונה שמתי לב שזה לא זה. למרות הכל ניסיתי בשארית כוחותי להחזיק בנישואים אלה ולעשות הכל כדי שיהיה בסדר ולא נצטרך להתגרש. האמת היא, שאם זה היה תלוי רק בי הייתי מתגרשת מיד לאחר החתונה אבל התחשבתי בהוריי, בסיפורים על הקשיים שבשנה הראשונה לנישואים ובחברה המתייגת שלנו... היום החלטתי שנמאס לי להתחשב בכולם ורק לא בעצמי. הרי לאחר החתונה גיליתי שבעלי דיסלקט ויש לו מליון ואחת בעיות שהסתירו ממני... הוא לא חכם כמו שרציתי, לא עמוק, לא יצירתי, אין לא כושר ביטוי טוב, יש לו שגיאות כתיב...ועוד דברים שמוציאים אותי מדעתי, אני גם לא סובלת את המשפחה שלו. אז מה יש לי לעשות איתו בעצם? אז מה אם הוא אדם טוב ודואג לכל צרכיי?! אני מעריכה את זה אבל מהגבר של חיי ציפיתי קצת מעבר לכך...הוא מדבר אליי לא הכי הכי יפה... ובקיצור, כאשר לקחתי אותו ולא אהבתי את הבית שממנו הוא בא, הוא הבטיח לי שהוא יתנהג אחרת ואכן האמנתי כי הוא היה פשוט מקסים. ואמרו לי שלא מתחתנים עם המשפחה...אבל לדעתי כן מתחתנים איתם כי הכל בא לידי ביטוי אצלו בסופו של דבר וזה לא יעזור כי הוא חונך שם והפנים את הערכים שלהם...המליצו לי ללכת לייעוץ מקצועי ונראה לי שחבל שאבזבז את זמני היקר... הרי כבר הגעתי למסקנה שהוא לעולם לא יעשה אותי מאושרת ולעולם לא אצליח להתגאות בו. אני מאוד מבולבלת כי יש לו פוטנציאל להיות מקסים הוא טוב מטבעו אבל בפועל החינוך בבית בא לידי ביטוי. אין לי כוח לחנך אותו מחדש( רסוציאליציה) הוא כבר מעוצב ובן 26.5 אני רואה זוגות צעירים מסביבי, די מאושרים. לרוב יש אושר ופה ושם מריבות אבל אצלנו יש לרוב מריבות ורק רגעים קטנים של אושר...משהו בגרעין רקוב. אני לא זוכרת מתי אמרתי לו בפעם האחרונה שאני אוהבת אותו ובאמת התכוונתי לזה, וגם הוא כבר לא אומר, ולא מחמיא.מה לעשות? אודה לך אם תענה לי בהקדם וברצינות הראויה.הנסיכה המאוכזבת...............מאוד.......מאוד....מאוד..........

שלום רב, המליצו לך ללכת ליעוץ מקצועי. לא הלכת, ופנית אלי. תודה על הקרדיט, אבל: לאיזה יעוץ פנית? מצבך אכן מעורר רגשות סימפטיה, על כך שלא הצלחת למצוא את אושרך. אבל לא ברור לי מה אוכל לעשות אם אינך רוצה להתיעץ. הרי לא אחליט במקומך. פסיכולוגיה איננה מקצוע של חדר מיון, שהאדם מובל לשם חסר הכרה, והם כבר יודעים מה לעשות. פסיכולוגיה זה משהו דמוקרטי: שואלים את האדם, ומציעים לו לבחור. נכון שמסייעים לבחירה, אבל רק אם האדם רוצה. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

שלום לך, נסיכה מאוכזבת מקווה שהדברים הבאים לא יפגעו בך אך אני חייב להביע את הסלידה המרובה מדברייך האם את חושבת שהגבר של חייך חייב לעמוד בסטנדרטים שרירותיים שקבעת לך? אז מה אם הוא לא חכם או עמוק ויש לו שגיאות כתיב (מה????) אין לך צורך להתגאות או להתבייש בו, מערכת יחסים שמגיעה לחתונה צריכה להיות הרבה יותר עמוקה ממאזן גאווה ובושה. מה עם אהבה? מה אם רגשות שחולקים זוג אנשים ללא שום קשר לכישורים אלו או אחרים? טיב הזוגיות לא נמדדת כפי שאת מודדת אותה. בן זוג הוא לא מכשיר שקונים ומחזירים לחנות בגלל שחלק מהפונקציונאליות שלו לא מתפקדת ואי אפשר להראות לשכנה איזה דיל מוצלח עשית! שטחי ככול שיהיה הבחור, קשה יהיה לו להגיע לרמת השטחיות והתועלתניות שהפגנת בדברייך. שיהיה לשניכם בהצלחה.