נצח שנמשך רגע

אדם קרוב לי חלה בסרטן לפני זמן רב מאוד. הדחקתי בתוכי את המצב ככל האפשר. הצלחתי להגיע לרמת אדישות שלא חשבתי שקיימת בי וכל זאת משום שאין בכוחי להתמודד עם סיטואציה שכזו(ניסיתי וכמעט התפרקתי). אותו אדם החלים במרוצת השנים אך סימני המחלה עדיין ניכרו בו ואני לא הצלחתי להביא את עצמי לידי הכרה פנימית באשר למחלתו. התעלמתי מאותו אדם קרוב כמעט כליל, מלבד נימוסים הכרחיים לא היה ביננו דבר. לאחרונה הסתבר לי שאותו אדם נוטה למות, מדובר בעניין של שנים ספורות, המוות יהיה איטי וכואב מלווה בייסורים קשים והוא אף אינו מודע לכך. במרוצת הזמן הצלחתי להביא את ההדחקה לכדי אמנות, יש בכוחי לשכוח כליל ולהתעלם ממנו גם בעודו בחדר אך לעיתים כאשר המחשבות פורצות את המסגרת בהן הן כלואות מתפרצות רגשות האשמה והכאב. ברור לי היטב שאין בכוחי להתמודד עם הנושא הכאוב ועל אחת כמה וכמה לתמוך נפשית באותו אדם למרות רצוני העז. האם יש משהו שאוכל לעשות במעט הזמן שנותר? איקס

היי, אימא שלי מתה מהמחלה הזו. נסה לבלות איתו את הזמן שנותר לו לחיות. עדי

היי, > אימא שלי מתה מהמחלה הזו. נסה לבלות איתו את הזמן שנותר לו לחיות. > עדי אין ביכולתי לבלות עם אותו אדם את הזמן שנותר. אני אתפרק כפי שכמעט קרה לי בעבר. איך אפשר להביט באדם אהוב דועך ולשמור על שפיות?

כחולת סרטן שהבריאה רציתי לומר שההתעלמות היא נוראה , הדבר הטבעי ביותר זה לדבר על התחושות שאתה חש [ לדבר על מצבו , כיצד הוא מרגיש] ולא לתת לחולה תחושה של מסכנות אלה לדבר איתו גם על נושאים אחרים .מניסיון אפשר גם לחייך ולצחוק לא לשקוע במחלה מפני שהיום במצבנו מי יודע מה מצפה לנו בכבישים המצב הבטחוני.............. אז במקום להתעלם מהמצב תנסה להוציא את החולה למסעדה טובה או כל פינוק אחר שיעשה לו רק טוב

מאיה כתב/ה: > כחולת סרטן שהבריאה רציתי לומר שההתעלמות היא נוראה , הדבר הטבעי > ביותר זה לדבר על התחושות שאתה חש לדבר על מצבו , בתחילה סברתי גם אני כי זו הדרך הנכונה, דשתי ביני לבין עצמי שוב ושוב שוב, התקרבתי לאותו אדם ושהיתי במחיצתו זמן רב אך ככל שהימים חלפו שקעתי לתוך דיכאון ותמהיל של תחושות אשמה (מדוע הוא ולא אני) מעגל שבקושי רב נחלצתי ממנו הגעתי לנקודה שבה היה עלי לבחור לשקוע איתו או לצאת מהמצב במחיר התעלמות מוחלטת ממצבו. >אז במקום להתעלם מהמצב תנסה להוציא את החולה למסעדה טובה או כל פינוק אחר שיעשה לו רק טוב ניסיתי בעבר ושקעתי בדכאון שנמשך שנים מספר, את סבורה שכדאי לנסות שוב?

אופס נזכרתי בעוד משהו ידוע לך שהיום סיכוי ההחלמה הם כל כך גדולים היום אפשר להגיד לחולה שיש לו לחיות כ3 חודשים והוא יכול לחיות שנים רבות ,אז בבקשה המילה למחלה הזאת היא אופטימיות והמון

> אופס נזכרתי בעוד משהו > ידוע לך שהיום סיכוי ההחלמה הם כל כך גדולים > היום אפשר להגיד לחולה שיש לו לחיות כ3 חודשים והוא יכול לחיות > שנים הוא החלים חלקית אולם יש לו אי ספיגת נוזלים במח הניתוח האחרון היה לפני כ - 16 שנה מאז הוא חי על זמן שאול, לאחרונה הוא חש בלחצים בראש שנובעים כתוצאה מהצטברות הנוזלים בראש, לנקז את הנוזלים ניתן בניתוח מסובך שהוא לא מוכן לעבור מן הסתם הנוזלים ימשיכו להצטבר וללחוץ על חלקים שונים בראש עד אשר יגיע הסוף. אז בבקשה המילה למחלה הזאת היא אופטימיות והמון הלוואי. תודה על העידוד בכל אופן.

איקס שלום רב, אתה מתמודד עם דילמה מאד מורכבת: מצד אחד אתה מאד רוצה לעזור, לתמוך ולהיות בשביל אותו אדם כמשענת, אולם מצד שני אתה אומר שאין לך את הכוח הנפשי הכרוך בכך. ובכן, לדעתי עליך לנסות למצוא את "שביל הזהב", גם תמיכה ועזרה לאותו אדם, אבלך לא בצורה שמבטלת אותך ואת צרכיך, וכך תוכל גם לשמור על עצמך. מאד קשה לשמור על שביל הזהב הזה, אך הוא קיים. צריך לדעת את המינונים הנכונים. פרט לכך, אתה מתאר תהליך שכבר החל של סוג של התרחקות מאותו אדם. איך הוא הגיב? איך הוא יגיב עכשיו אם תנסה להתקרב יותר? כמו שאמרתי, זה מאד מורכב, יחסים שכאלו קשורים בחוטים דקים ועדינים עד מאד, ויש להתייחס אליהם בהתאם. בהצלחה, טלי פרידמן

טלי פרידמן כתב/ה: > פרט לכך, אתה מתאר תהליך שכבר החל של סוג של התרחקות מאותו אדם. המחלה פרצה לפני 16 שנה, לאחר מספר שנים בהן התקרבתי לא יכולתי יותר והתרחקתי לאט לאט כאשר מדי פעם אני מניחה לעצמי להזכר ולהתקרב מעט מאוד ומיד לאחר מכן להתרחק שוב וחוזר חלילה. > איך הוא הגיב? הוא לא יאמר דבר כמובן אבל אני מניחה שהוא רוצה בקרבתי. איך הוא יגיב עכשיו אם תנסה להתקרב יותר? אם רק אושיט את ידי הוא ישמח כל כך.