טלי פרידמן, זקוקה לעצתך אם אפשר...

היי טלי, הפעם, לא אני היא הזקוקה לעזרה. אולי את זוכרת את החלום שלי לעזור, מנסיוני, לסובלים מהפרעות אכילה? אני מנסה, עושה ככל יכולתי, אך אני זקוקה לעצתך... פנו אלי מ"הדסה" בקשר לבחור המאושפז שם עם אנורקסיה. לדבריהם, משקלו כרגע סביר ואינו מסכן אותו. הבעיה היא שהוא מסרב בתוקף להגיע למשקל היעד שקבעו לו, הוא טוען שאינו מסוגל ושזה רק יגרום לו להדרדר מחדש לתת משקל מסוכן. הרופא המטפל הציג את הדרישה הזו, הגעה למשקל היעד, כאולטימטום להמשך הטיפול במסגרת הדסה. הבחור התקשר אליי נואש, מודע לכך שהפסקת הטיפול עכשיו הרסנית עבורו, אבל לא מסוגל - לפחות כרגע - לעמוד במה שהוא רואה כ"סטנדרטים הלא מציאותיים" שמציבים לו. אני מדגישה שלדברי הרופא, משקלו כרגע בתחום התקין ומבחינה פיסיולוגית מצבו טוב. עם זאת, מבחינה נפשית, גם הבחור עצמו מודה שהוא תקוע... וכדרך הסובלים מאנורקסיה, הוא נוטה לתלות את האשמה באי היכולת להתמודד עם המשקל הגבוה שנקבע לו, לדעתו. ...ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני פונה אלייך כמי שהתרשמה עמוקות מהבנתך בתחום, מהיקף הידע שלך, מרגישותך לזולת ומנכונותך לעזור תמיד : האם יש אפשרות למצוא לו טיפול שאינו במסגרת הדסה, המשלב מעקב רפואי (משקל, בדיקות תקופתיות וכו') עם טיפול פסיכולוגי, בסביבות ירושלים? האם יש טעם לנסות לדבר עם הרופאים לגבי הגמשת הקריטריונים לקבלת עזרה, לפחות לתקופה מוגבלת, כדי לאפשר לבחור להיעזר בטיפול ולא רק להיות נוכח בו פיסית? או אולי תוכלי להציע לי אפשרות עליה לא חשבתי? טלי, אני זקוקה לייעוץ. אנא... דפני.

רק רציתי לציין עובדה שהרי היא ברורה לכל וכתובה בכותרת זה וגם שאני אוהבת ומתגעגעת

דפני, אני זקוקה קודם כל להבהרה: מה תפקידך בכל הקונסטילציה הזו? לא ברור לי למה הכניסו אותך למקרה כזה סבוך. נראה לי שיש פה איזשהי בעיה של התגמשות של המחלקה לפחות באופן זמני, והם מנסים לנער מעצמם את תחושת האשם. אל תיפלי לבורות כאלו... תכתבי לי יותר למה הם התקשרו אליך, מה ומי זה הבחור (בן כמה) וכל מה שנראה לך מתאים. יום טוב, טלי פרידמן

היי טלי, ראשית, תודה רבה על תשובתך. הנה כמה פרטים שאולי יעזרו: הבחור בן 20, האנורקסיה פרצה אצלו במהלך שירותו הצבאי. הוא אמנם חולה יחסית מעט זמן, אך כבר אושפז פעמיים עקב מצבו הפיסיולוגי הירוד. משיחה עמו, כיום הוא נשמע פחות מתנגד, יותר מוכן לשתף פעולה, מראה נכונות לשמור על המשקל שהשיג, מראה נכונות להישאר במסגרת האשפוז ככל שצריך וכו'. להגדרתו, הבעיה היחידה איתה הוא חש שאינו יכול להתמודד כרגע היא ההגעה למשקל היעד שנקבע לו. הוא רוצה מסגרת טיפולית כלשהי, שתאפשר לו לשמור על הישגי הטיפול ולהתקדם בפסיכותרפיה. התרשמותי היא שהוא זקוק למסגרת תומכת אינטנסיבית (יותר מפעם בשבוע) וכוללנית - כלומר מעקב משקלי, ייעוץ דיאטני, מעקב רפואי כללי וכמובן פסיכותרפיה. הוא מביע נכונות לסוג זה של טיפול, ומגלה מוטיבציה להמשיך בחייו, ללמוד, לעבוד, לחדש את קשריו החברתיים. גם הוא חושש מנפילה חזרה אל תהום האנורקסיה... למה אני בתוך הסיפור הזה? שאלה טובה... אני מניחה שהרעיון של המטפלים ב"הדסה" היה לתת לו דוגמה אישית, של מישהי שסבלה מאנורקסיה הרבה שנים, שהוגדרה כמקרה אבוד וחסר תקווה - והצליחה למרות הכל להחלים, לפרוח, להשיב לעצמה את השליטה על חייה. לגביי עצמי - אני מודה שאני לא בטוחה באשר ליכולתי לעזור לו, למרות הרצון הטוב והמאמצים. לעתים נראה לי שבתקופה זו של חייו, כמוני בזמנו, הוא עדיין לא מסוגל להעריך נכונה את מידת הפגיעה של האנורקסיה , את השתלטות דפוסי החשיבה המעוותים על יותר ויותר תחומים בחיים, את האובססיביות המלווה כל רגע במחלה הזו... את האכזריות הנוראה שלה. אני חוששת שעמוק בלבו, הוא עדיין מאמין שאפשר לחיות "נורמלי" עם אנורקסיה, "פרט לזמני הארוחות". ומנסיוני, קשה יהיה להראות לו שההשפעה אינה מוגבלת לארוחות, שההתאכזרות העצמית אינה מתבטאת רק בהימנעות מאכילה או בירידה מוגזמת במשקל, ושהמפלצת הזו, שהוא כל כך מוקיר, עתידה לכבוש ולהרוס את כל המעוזים של חייו... בינתיים, אני מנסה להיות לו אוזן קשבת, מישהי שאיתה יוכל לדבר על מה שמפריע, שכואב, שמפחיד עד מוות... מישהי שתהיה שם בשבילו כשהוא זקוק ליד מחזקת, מנחמת. אני לא מתיימרת לטפל בו. איני מוסמכת לכך. אני רק מקווה להצליח להדליק נר קטן, באפלה הכבדה האופפת אותו עכשיו... טלי, אני מתנצלת על אורך המכתב, ניסיתי לכתוב כל מה שרלוונטי (וכהרגלי בקודש, נסחפתי מעט...). האם עכשיו התמונה ברורה מעט יותר? אשמח לשמוע את דעתך, עצתך... תודה, טלי.