לג'קי אחותי הקטנה והיקרה

קראתי את ההודעה שלך ישר כשנכנסתי הביתה והיה בה משהו קצת מבהיל.לא בגלל שהתחושות נראו לי שונות ומפחידות (עם כל הציניות-הלוואי...),אלא דוקא בגלל שבימים האחרונים אני מסתובבת עם אותה התחושה הריקנית הזו. אני לא אומרת שאני לא עושה טעויות אבל בדבר אחד אין לך צורך לומר לי שצדקתי והוא שלא להרגיש כלום,לא מסדר שום דבר במוח,רק להיפך.תנסי לחשוב על כך כאילו את מסדרת המון המון ספרים בכל מיני צבעים,גדלים וצורות,במקום לפי סדר מסויים על מדף,את פשוט זורקת אותם לתוך ארגז צר וארוך... מה קורה? לא רק שלא תראי שום דבר (אולי את מה שמלמעלה,אבל תמיד את יודעת שמה שבאמת צריך נמצא לו אי שם בקרקעית) ,אלא שגם לפשפש שם לא תוכלי וכדי למצוא מה שאת צריכה תצטרכי להפוך את כל הארגז,לשפוך את תכולתו על הרצפה,להסתכן שמשהו יקרע שם בדרך ואז בכל הבלאגן,אם עדיין תשאר לך סבלנות,תמצאי מה שחיפשת. זה בדיוק מה שקורה שאוגרים רגשות במעין "צינור" צר מאוד וארוך,הלחץ בו מאוד גדול וככל שהמים מתקדמים בתוך הצינור הלחץ בו יותר גובר מאחר והמהירות של המים בצינור גוברת... אני מקווה שהבנת את שני הדימויים שלי ואם לא אני אסביר לך במילים פשוטות דברים שכבר הסברתי לך בהודעה מלפני כמה ימים ואני גם אוסיף: מה שהפחיד אותי בלקרוא את ההודעות שלך הוא שאני ממש מזהה את התחושות הללו,הקירות שסוגרים ולוחצים ,מים מציפים את כל איברי הנשימה והריקנות החזקה הזו,העובדה שאת אפילו לא יודעת איך להרגיע את זה,ואם זה יעבור בכלל...פעם אחר פעם תהיתי לעצמי האם הפעם אני אעבור את זה או שסופית אני אשתגע... החסימה... אבל טוב שאת יודעת איך להסביר את זה,איך לדבר על זה,כי אני עד עכשיו לא ידעתי.במצב הזה אני לא יכולה להעזר באף אחד,גם אם אני מנסה-אחרי כמה שניות הסבלנות נגמרת לי ואני מחפשת דרך לפטור את האנשים מעליי(כן,כן אולי אתם מזהים..מי שקורא..) כנ"ל לגבי עיסוק בפעולות העשויות להקל ולהרגיע... זו החסימה,היא חוסמת הכל. אולי רק אצלי זה ככה...אולי הרגשות שלנו זהים רק בחלקם... ועזבי סמנטיקה,המטפלת שלך חושבת שמדובר ב"עוד סוג של דיכאון",המטפלת שהייתה לי אמרה לי שזה "עוד סוג של התקף חרדה", אבל זה לא מה שחשוב-חשוב להחזיק את עצמך ולהתגבר על מה שזה יוצר- ריקנות תחושת חוסר אונים בדידות כי זה זמני וזה עובר,וזה הורס דברים בדרך... את זוכרת שבאחת ההודעות שלי רשמתי לטלי משהו על מחשבות שניות על טעויות טקטיות שעשיתי במהלך חיי? והיא ענתה לי משהו על "אסימונים שנופלים לאט לאט?" ובכן,מרבית האסימונים שלי שנפלו,היו על חוסר היכולת לפתוח מעצמי כשהיה יותר מדי קשה...על ההדחקה של הדברים עד רמה של התפרצות...פעם אחר פעם...שבכל פעם התמוטט משהו אחר או בתוך עצמי,או בחיי. מעין דבר שכיניתי אינסוף פעמים "פלונטר שאינו ניתן להתרה..." ואני לא רוצה לפתח את העניין החסימה אצלי יותר מדי.זה קרה מתישהוא ובלי שליטה,ומחוסר ברירה וברגע ששום דבר כבר לא נראה לי חשוב יותר לפני המון זמן, כל זה ועדיין יש לי רגשות אשמה על ההתעללות הנפשית שהעברתי את עצמי (והתעללות רגשית שאולי העברתי אחרים). אז אל תעשי את זה מבחירה... זה לא פיתרון.תאמיני לאחותך הגדולה.בבקשה... היא אולי כבר מקרה אבוד...

שכחתי עוד משהו... אני אמנם לא חשבתי ממש על היפונוזה... אבל פעם איזו פסיכולוגית שהלכתי אליה לכמה פגישות אמרה לי שלדעתה פסיכואנליזה יכולה לעזור לי... אותי מפחידים הדברים האילו,אותך לא?

אני לא חושבת שיש פה מקרים אבודים, שום דבר לא אבוד. אתה יוצר לעצמך עולם "אבוד", חי איתו, מתרגל אליו, אז למה שלא תרגיש ככה? מקרה אבוד זה מקרה שהחולה מוותר לעצמו. נקודה. אין לך מושג כמה שמחתי לראות את מה שכתבת, כ"כ השקעת, זה היה יפה, נוגע....תודה. בקשר לפסיכואנליזה...אני צריכה לחשוב על זה... מי עושה את זה? רק פסיכיאטרים יכולים? דבר שני, אני נוראאא ניסיתי להחזיר את עצמי למסלול שהייתי בו פעם, אבל באמא'שלי - לא הצלחתי! ואז זה מאכזב כזה.... DAMN IT!