פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום! אני השתחררתי לפני 7 חודשים ומאז אני נמצאת בתקופה נורא קשה. שום דבר לא מסתדר כמו שתיכננתי למרות שגם דברים טובים קורים לי. אני פשוט נמצאת עכשיו במעין מצב של חוסר ריגוש בחיים שלי. פשוט הכל הופך ליהיות הורא בנאלי ומשעמם וממש לא תיכננתי את האזרחות ככה. אני גם מאוד לא אוהבת את עצמי והבטחון שלי ברצפה. אני מקווה שתעזור לי ובמהרה תודה מיכל

מיכל שלום היציאה מהצבא היא צומת דרכים משמעותית. זו הפעם הראשונה שאת מתמודדת עם החיים מבלי שישנה מסגרת שנכפית עליך מבחוץ וכעת הכל בידיך. זה יכול לעורר גם אכזבות. לעיתים קרובות יש המון ציפיות מאותו רגע בו תוכלי להיות עצמאית ולעשות כל מה שאת רוצה ושואפת, וכאשר הרגע הזה מתממש מבינים שעדיין לא הכל קורה כמו שאת רוצה. השאלה מה לעשות כדי לשנות את המצב. אני מבין מדבריך שאינך יודעת כיצד לשנות את הדברים במציאות החיצונית כדי שתרגישי טוב יותר. יתכן לפיכך שצריך לבחון מה מתרחשב במציאות הפנימית, בנפש, שהיא זו שמכתיבה בסופו של דבר כיצד את מתמודדת עם החוץ. במצב כזה כדאי אולי לפנות לייעוץ פסיכולוגי, אפילו למספר מפגשים, כדי לקבל עזרה וקצה חוט להמשך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

הנדון : יושרם ואמינותם של מטפלים פרטיים לפני כפחות משנה חוויתי התפרצות של גל דיכאון והתחלתי לקבל טיפול תרופתי בתהליך הטיפולי פניתי לפסיכולוג שאיבחן ליקוי ADD בגיל מבוגר,הסביר לי את המהות של תת פעילות באיזורים במח הנובעת בגלל סיבות ביונורולוגיות. הטיפול מצד הפסיכולוג ובדיעבד אני יודע שצדק הסתיים לאחר שש פגישות. בחצי השנה הראשונה לא הבנתי כראוי את מצבי ובדיעבד אני יודע שלתמונה לוקח זמן להתבהר מעצמה פניתי למרפאה לרפואה משלימה של קופת החולים בה אני מבוטח חודשיים לאחר תחילת הטיפול התרופתי והמליצו בפני לקבל אצלם טיפולים היתה לי אז תחושת בטן שהזמן לא בשל להתחיל טיפול נוסף ושאלתי מתי הזמן המתאים לפנות לטיפולים המלצתה של הממיינת היתה שלא לדחות את הפניה לטיפולים כארבעה חודשים לאחר הטיפול התרופתי פניתי לפסיכולוג פרטי בטלפון הסברתי לו את מצבי וגם שאלתי אותו לגבי העיתוי של הטיפול והוא המליץ על העיתוי המיידי לאחר כשנה התבררה לי החשדנות כמוצדקת דיכאון היא מחלה המלווה בייסורי תופת שיש לה השלכות חמורות על התיפקוד היום יומי. ליקוי יכול להפריע אולם אפשר לחיות איתו ולהתמודד איתו בתבונה. העובדה שאובחנתי כבעל ליקוי לא מהלכת עלי אימים ומתקבלת בטיבעיות. אני חש שאני לא זקוק לא לרפואה האלטרנטיבית ולא לפסיכותרפיה כבר לאחר חצי שנה היה לי פקפוק בחוות הדעת של המטפלים הפרטיים פקפוק שהסתבר כמוצדק האם מטפל פרטי לא יודע שלוקח לחולה זמן להבין את מצבו ?? האם את מה שהבנתי מתוך תחושת בטן לא יכול מטפל פרטי לדעת על סמך נסיונו ? תודה שאול

שאול שלום לכאורה, כל אדם בעולם עלול להיות נגוע בשיקולים זרים. מטפל פרטי, כי הוא מרוויח מכך כסף, ומטפל בשירות הציבורי, כי הוא לא מרוויח מזה כסף, ולכן מה ייצא לו מזה. וכו' וכו' וכו'. אין ספק שגם בקרב המטפלים, כמו בקרב האוכלוסיה הכללית, יש אנשים שאינם עושים את עבודתם נאמנה. עם זאת אני נוטה להאמין שרוב האנשים הפונים לעבודה טיפולית מגיעים עם נקודת פתיחה של מתן עזרה אמיתית וכנה למטופליהם. אחרת, ניתן לבחור מקצוע אחר. אינני מכיר את המקרה הפרטי שלך ויתכן שהדברים לא קרו באופן שהיית רוצה שיקרו. זה לא אומר שזהו המקרה המורה על הכלל. אני מקווה שבהמשך הדברים יסתדרו לך בדרך הטובה ביותר עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. השאלה מופנית לפסיכיאטרים: לצורך עבודה סמינריונית אני מעונינת לקבל נתונים עדכניים של התפוצה באחוזים של הפרעות אכילה באוכלסייה העולמית והן בישראל ( אם קיימים הבדלים), והשוואה בנתונים בין המינים . שאלה נוספת : האם ידוע/ה לך אם השאלונים eat-26 ו edi תורגמו לרוסית ואמהרית ? אודה מאוד על התייחסותך אושרית

היי, לגבי נתונים סטטיסטיים חפשי באתר http://www.geocities.com/~enchantedlakes/articles/eating2.html אם את צריכה עוד חומר יש קהילה להפרעות אכילה ב- iol עם קישורים לאתרים ומאמרים נוספים. בהצלחה בעבודה, אביב.

נושא: שאלה לפסיכיאטר מחבר: לאון תאריך: 15-03-2001 11:38 אני סובל מתופעות של יקיצה מוקדמת, הזעה, ודפיקות לב הממוקדים כולם בפחד להופיע בפני קהל (מצגת). התופעות אינן מופיעות בעת ההצגה עצמה, וכמו כן אין לי בעיה להתבטא בחברה, ואולם בעת קבלת משימה של הצגה בפני קהל הופכים הלילות שלפני לגיהנום. שאלתי: האם לדעתך עשויה התרופה סרוקסט לסייע לי בפתרון הבעיה? תוך כמה זמן מעת נטילתה?

אם מדובר בבעית שינה בלבד הייתי לוקח תכשיר לשינה כגון סטילנוקס או נוקטורנו אם מדובר בחרדה חברתית סרוקסאט יעזור מאד

אני בן 28 ומסתבר שסובל מחרדות, ודיכאון כך איבחן אצלי פסכיאטר, קשה לי להיות במקומות עם הרבה אנשים או במקומות רועשים אני חש סחרחורת וחולשה ומעיין הרגשה שאני הולך להתעלף, זה התחיל אצלי לפני כחודשיים וכבר שבועיים שאני לוקח 2 תרופות שהפסכיאטר המליץ לי האחת "רמרון" והשניה "קסאנגיס" עד כה לא חל שיפור במצבי למרות שכבר הייתי בשתי פגישות אצל פסיכולוג וגם למרות שאני מנסה לעזור לעצני תוך כדי זה שאני יוצא לפעמים מהבית וכדומה. מתי ארגיש שיפור? האים התרופות עוזרות והייתי שמח לדעת עליהן יותר, אני לא יודע איך זה נחת עליי ככה סתם באמצע החיים אבל זה ממש מטריף אותי וקשה לי להמשיך ככה. תשובות עצות תגובות תתקבלנה בשמחה. תודה ויום טוב שיי

שי שלום ראשית אני ממליץ לך להתייעץ בנושא עם הפסיכיאטר והפסיכולוג שאצלם אתה מטופל. אין ספק שהם יוכלו לתת לך תשובות מדוייקות יותר על סמך הבנה של הטיפול בשילוב עם היכרות מעמיקה יותר איתך. שבועיים זה בהחלט זמן קצר מידי כדי לעשות הערכת מצב, הן עבור טיפול תרופתי והן עבור טיפול פסיכולוגי. טוב שפנית לטיפול וסביר להניח שבשבועות הקרובים תחוש שיפור במצב. זה דורש סבלנות. לצערנו אין פתרונות קסם הפועלים מייד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מודה לך על התייחסותך, כמו שנאמר ניתן לזמן לעשות את שלו ואני מבטיח לעדכן, שוב תודה רבה, וישר כח! שיי

שלום. כבר שאלתי בפורום לגבי אישור רישיון לנשק ואני מבקש יותר למקד את השאלה. ע"פ תאור מצבי הרפואי בתחום הנפשי האם זה מצב שיש בו כדי למנוע ממני להמשיך להחזיק ברישיון לאקדח, אותו אני מחזיק כבר 25 שנה. לפני כשנתיים סבלתי מדיכאון דיי קשה עקב מחלת לב שקיבלתי וטיפולים אשר בדיעבד גרמו לכך שגם אין לי אופציה לניתוח מעקפים. בנוסף גם נאלצתי לפרוש מהעבודה. למצבי הדיכאון אצלי כעת יש בהם עליות וירידות . לפעמים אני לא ישן בלילות , חסר מוטיבציה ושימחת חיים, מיואש וכו'. מזה שנתיים אני מטופל בשני כדורי פרוזאק ליום. למרות כל האמור לעיל ועם כל הקשיים שאני עובר , אני מתנהג באחריות. כאמור, שאלתי האם מצב זה יש בו כדי למנוע ממני להמשיך לנחזיק נשק ברישיון. בתודה - אמנון

לא נראה לי שתשובה מפסיכיאטר באינטרנט תועיל לך במשהו כי אין כאן אפשרות לכזה סוג של ייעוץ כי הכל יכול להיות אפשרי. אתה כותב שאתה מטופל בפרוזק אז הרופא המטפל הוא האסמכתא הטובה ביותר לעניין זה. הוא לא חייב לדווח עליך אלא אם כן הוא סבור שמצבך איננו מתאים לאחזקת נשק אישי. בכל מקרה כדאי לך לדבר על זה עם הרופא המטפל והוא יוכל להגיד לך את דעתו המקצועית.

ואם אתה חושב שזה קצת מסוכן,תוריד את הנוקר.(בצחוק). תלויי רק בהרגשתך. וגם בפניי איזה פסכיאטר אתה עומד. אחד יכול לאשר לך. ןהשני לשלול לך. לכן אם אתה מרגיש אחראיי דיי והותר וחשיבתך צלולה אזיי ..........

כאשר מופיעים מחשבות של יאוש והתאבדות - זמינות של נשק עלולה להעלות את הסיכון להתאבדות - אחרת אין סיבה לחשוש

בנפש שני מיני חשיבה ----------------------------- חשיבה קדומה - הזיה, הפלגה בדמיונות כלפי פנים, נעשית כאילו מאליה. חשיבה מאוחרת - חשיבה לשונית (מונטר) מופנית כלפי חוץ. משמע, לפי פרויד, אנחנו מדברים אל עצמנו כתוצאה מהתפתחות האבולוציונית. ...יש בזה משהו... אשמח לתגובות, אם יש... יוני לביא

דבר קלילות אוליי נגיב.

תורת האבולוציה כבר לא במודה, היא לא מוכחת, והיא רק תיאוריה, אז פרויד גם בונה תיאוריה על תיאוריה. בקיצור זה סתם שטויות במיץ עגבניות.

יש לו תואר בפסיכולוגיה ופילוסופיה, הוא לא רואה שיש לו בעיה דורשת טיפול, איך בכ"ז מפנים אחד כזה לטיפול?

להרוויח כסף.

למה מה אתה פסיכולוג? מי אמר ש"הוא " זקוק לטיפול? הכי הרבה תגיד לו "לך לטיפול" הסכנה הממשית שלך היא בוקס בפרצוף, שווה בדיקה לא?

זו החברה שואלת איך להסביר לחבר שהוא צריך טיפול...

שלום R, בדרך-כלל לא אומרים "אתה זקוק לטיפול". אמירה כזאת עשויה להישמע שיפוטית ומתנשאת, ולכן לא תהיה בה תועלת רבה. טיפול נפשי אינו יכול להועיל למי שאינו בוחר בו מרצונו, לאחר הכנה פנימית ארוכה למדי. בדרך-כלל, בעצם הפניה לטיפול ישנו תהליך נפשי חשוב, שבלעדיו קשה להתחיל בטיפול. תארים בפסיכולוגיה ובפילוסופיה אינם ערובה למודעות עצמית ולתובנה. לא תמיד מה שאנו רואים באחרים אנחנו יכולים לזהות גם בעצמנו. אני מבין את הצורך לסייע למי שנראה כזקוק לטיפול, אך הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להקשיב, לתמוך, ולהיות שם בזמן הנכון. יתכן שבאמצעות שיחה שתאפשר לו לבטא את רגשותיו הוא יעלה בעצמו את הנושא, ואז אפשר יהיה לחזק אותו ולסייע לו להגיע לטיפול. אין דרך קלה לעשות זאת ללא שיתוף פעולה. דרור גרין

כאשר בן זוגי מוטרד מאוד, ו/או עסוק בפרויקט תכנות גדול הוא לא יוזם שום פעילות אחרת, ננעל בקונכיה ואין לו רצון אף לקיום יחסי מין. לטענתו הוא לא נמשך אלי פיזית, אך "בסטטיסטיקות" הפעמים שבהם כל הזמן לא הפסיק מגעים פיזים ובכלל פעילויות אחרות זה כאשר הוא לא היה בקונכיה, כגון מילואים, סופי שבוע וכו. הוא טוען שכאשר הוא כן יוזם זה כי הוא יודע שאני זקוקה לזה והוא מלא רגשי אשמה, ושוב, לפי הססטיסטיקות שלי זה לא נכון. בזמנו אמר לי שהייתה לו אותה הבעייה עם בנות זוג אחרות - "כאשר אני בפוקוס" - וכוונתו לעבודתו הדורשת את מירב האנרגיה. מאידך הוא לא רוצה לוותר על הקשר, הוא רוצה קשר אפלטוני. לדעתי הוא זקוק לטיפול - איך להיות יצירתי ובפוקוס על עניניו, אך גם להשאיר מקום לזוגיות וחיים מעבר לעבודה, או טרדות אחרות.

שלום ראשית, אני תוהה לגבי הכותרת שבחרת. האם את מתייחסת להתנתקות של בן זוגך ממך? השאלה עד כמה התופעה שאת מתארת מאפיינת את הקשר הזוגי שלכם, כמה זמן זה נמשך בצורה כזו, ועד כמה זה מטריד אותך. יתכן שבן זוגך לא יראה בכך בעיה אישית הדורשת את הפנייתו לטיפול. במצב כזה יתכן והמסגרת המתאימה ביותר היא דווקא ייעוץ זוגי. במידה ואת מרגישה שקורה משהו לא טוב בינכם, בכל היבט שהוא, יתכן ויש מקום לפנות ביחד לייעוץ זוגי. במסגרת הזו תוכלי לבטא את הרגשתך לגבי מה שקורה ביניכם, ואולי תוכלי לציין גם שלדעתך הוא זה שצריך טיפול. יתכן שיסכימו איתך, ויתכן שלא, אבל הדברים יאמרו ויתחיל תהליך כלשהו. ראיתי גם את שאלתך הנוספת, לגבי כיצד מפנים אדם אינטליגנט ומודע לכאורה, לטיפול, כאשר הוא לא מכיר בצורך. במידה ואכן הוא לא סבור שיש לו בעיה, או אולי לא מרגיש שיכול או רוצה להתמודד איתה, זה יהיה לא פשוט לשלוח אותו לטיפול. בנוסף, גם אם הוא ילך, אין זה אומר שהוא יעסוק בדברים שאת חושבת שבהם יש לעסוק. דווקא במסגרת הזוגית הפתרון יכול בהחלט לבוא דרך הייעוץ הזוגי. זה מאפשר מעורבות שלך תוך יכולת לומר כל מה שאת מרגישה וחושבת. בברכה ד"ר אורן קפלן

R יקרה, השאלה שלך עוסקת באופן מפורט בבן-זוגך, בעיסוקיו, ביחסו אליך ובבעיות שאת מייחסת לו (הצורך בטיפול). אינני יכול לחוות דעה על הסיבות להתנהגותו ולצרכיו, אך אני תוהה מדוע את מתרכזת בשאלות אלו. מקריאת ההודעה שלך אני תוהה מדוע את מנסה להחזיק בקשר הזה, והאם את באמת מעוניינת בו. לא קשה להבין שבן זוגך מעוניין בקשר שונה מזה שאת מעוניינת בו. הוא רוצה קשר אפלטוני, ללא מגע פיזי. את אינך מרוצה מכך, ומעוניינת בקשר עמוק יותר שהוא אינו מציע לך. גם כאשר לשני בני-זוג ישנה מטרה משותפת, לא תמיד קל לממש אותה, וכמעט תמיד לא ניתן לשנות את בן-הזוג. מדוע את בכלל מעוניינת להמשיך בקשר זוגי עם אדם שהצורך שלו בקשר שונה משלך? האם את מוכנה לוותר על הצורך ביחסי-מין ובבילוי משותף? האם את מאמינה שתצליחי לשנות אותו, והאם את מוכנה לשלם את מחיר השינוי? בעיניך ההפניה לטיפול נפשי היא אמצעי להבנה ולפתרון. אם כך, מדוע שלא תפני ליעוץ שיאפשר לך להבין טוב יותר את הצרכים שלך מן הזוגיות, ואת המצב שבו את נמצאת? בברכה, דרור גרין

אני אם חד הורית , לא עובדת , חולה חיה מקיצבת נכות מהבטוח הלאומי, יש לי ילד בן 10 סובל מבעיות קשב וריכוז ADHD בעיות רגשיות ועקב מס, פגישות עם פסיכיאטר הומלץ על תרופה בשם ריספרדל 0.5 מ"ג . לפני מספר חודשים ארע מיקרה בו הילד התקוטט עם אחיו הצעיר ותוך כדי הפרדה נחבל קלות כשהלך לבית ספר סיפר כי אני הכיתי אותו וקבלתי תלונה במשטרה, תוך כדי חקירה הסברתי שלא עשיתי זאת והסברתי את הנסיבות ולא החליטו לעשות כלום, עובדת סוציאלית שמכירה אותי באה והסבירה כי היא מכירה אותי טוב וכי איני נוהגת כך וזה מקרה חד פעמי ואז הסתפקו בכך שהתחייבתי בפני עובדת הסוציאלית והחוקרת לתת לו את הטיפול התרופתי והטיפול הנחוץ ושאעבור שיחות ואת התלונה לא יגישו לפרקליטות אבל אם יקרה מקרה דומה אשלם 3000 שח קנס ויפתחו את התיק מחדש ועל זה חתמתי. מצב זה גרם לי זעזוע נפשי כי ידעתי שאני לא עשיתי כלום ואני לא כזו ואיך היום ילדים יכולים לאיים על הוריהם על כל פליק קטן? הרמת קול? חלפו כחמישה חודשים מהאירוע, אבל עכשיו לוחצים שאתן לילד תרופה בשם ריספרדל אני כל כך מתלבטת בקשר לתרופה זו כי קראתי עליה רבות (שהיא כביכול לסכיזופרניה) ומזה הילד לא סובל, וגם בקופת חולים לא מאושר לי (נותנים אותה ) אבל לא במקרה הזה ועקב כך אצטרך לממן אותה באופן מלא. ועולה כ 150 שח ל 20 כדורים, ( כתחליף הומלצה לי תרופה בשם ניולופטיל 1מ"ג, שהיא בסל הבריאות , מאותה משפחה שגם ממנה אני מתלבטת) שאלותיי: 1. האם אני יכולה לסרב לתת טיפול תרופתי זה לילד ? בלי שיציקו לי המוסדות? ( רווחה, ביה"ס) 2. מה ידוע לך על תרופה זו? והשפעותיה , תופעות הלוואי שלה על ילד במינון שציינתי? מה ההבדל בינן התרופות שציינתי? 3. איך אפשר ללחוץ על קופת החולים שבכל זאת יתנו לי את התרופה במחיר של קופה? 4. כמה זמן תיק כמו שלי יכול להיות במשטרה עד שייסגר ולא אהיה מוטרדת ממנו? 5. אם לא אשתף פעולה בנושא התרופה עם המוסדות ואסרב לתת האם יכולים לפתוח את התיק שוב נגדי במשטרה? למרות שאין אירוע נוסף של חלילה הכאת הילד????? 6. ממה שנאמר לי עובדת הסוציאלית אמורה לתת המלצה תוך שנה למשטרה ואז כך נאמר לי התיק סגור, 7. מה היה קורה אילו בזמנו הייתי הולכת בפני שופט? מה היה עושה? בתודה

מיכל כתב/ה: > > אני אם חד הורית , לא עובדת , חולה חיה מקיצבת נכות מהבטוח > הלאומי, יש לי ילד בן 10 סובל מבעיות קשב וריכוז ADHD בעיות > רגשיות ועקב מס, פגישות עם פסיכיאטר הומלץ על תרופה בשם ריספרדל > 0.5 מ"ג . > לפני מספר חודשים ארע מיקרה בו הילד התקוטט עם אחיו הצעיר ותוך > כדי הפרדה נחבל קלות כשהלך לבית ספר סיפר כי אני הכיתי אותו > וקבלתי תלונה במשטרה, תוך כדי חקירה הסברתי שלא עשיתי זאת והסברתי > את הנסיבות ולא החליטו לעשות כלום, עובדת סוציאלית שמכירה אותי > באה והסבירה כי היא מכירה אותי טוב וכי איני נוהגת כך וזה מקרה חד > פעמי ואז הסתפקו בכך שהתחייבתי בפני עובדת הסוציאלית והחוקרת לתת > לו את הטיפול התרופתי והטיפול הנחוץ ושאעבור שיחות ואת התלונה לא > יגישו לפרקליטות אבל אם יקרה מקרה דומה אשלם 3000 שח קנס ויפתחו > את התיק מחדש ועל זה חתמתי. מצב זה גרם לי זעזוע נפשי כי ידעתי > שאני לא עשיתי כלום ואני לא כזו ואיך היום ילדים יכולים לאיים על > הוריהם על כל פליק קטן? הרמת קול? > חלפו כחמישה חודשים מהאירוע, אבל עכשיו לוחצים שאתן לילד תרופה > בשם ריספרדל > אני כל כך מתלבטת בקשר לתרופה זו כי קראתי עליה רבות (שהיא כביכול > לסכיזופרניה) ומזה הילד לא סובל, וגם בקופת חולים לא מאושר לי > (נותנים אותה ) אבל לא במקרה הזה ועקב כך אצטרך לממן אותה באופן > מלא. ועולה כ 150 שח ל 20 כדורים, ( כתחליף הומלצה לי תרופה בשם > ניולופטיל 1מ"ג, שהיא בסל הבריאות , מאותה משפחה שגם ממנה אני > מתלבטת) > שאלותיי: > 1. האם אני יכולה לסרב לתת טיפול תרופתי זה לילד ? בלי > שיציקו לי המוסדות? ( רווחה, ביה"ס) > 2. מה ידוע לך על תרופה זו? והשפעותיה , תופעות הלוואי שלה על > ילד במינון שציינתי? מה ההבדל בינן התרופות שציינתי? > 3. איך אפשר ללחוץ על קופת החולים שבכל זאת יתנו לי את התרופה > במחיר של קופה? > 4. כמה זמן תיק כמו שלי יכול להיות במשטרה עד שייסגר ולא אהיה > מוטרדת ממנו? > 5. אם לא אשתף פעולה בנושא התרופה עם המוסדות ואסרב לתת האם > יכולים לפתוח את התיק שוב נגדי במשטרה? למרות שאין אירוע נוסף של > חלילה הכאת הילד????? > 6. ממה שנאמר לי עובדת הסוציאלית אמורה לתת המלצה תוך שנה למשטרה > ואז כך נאמר לי התיק סגור, > 7. מה היה קורה אילו בזמנו הייתי הולכת בפני שופט? מה היה עושה? > בתודה >

מיכל, את מעלה כמה שאלות קשות מאד, שמצריכות גם ידע רפואי על התרופות שאת מציינת. בקוים כלליים - אם כבר ישנו פיקוח של העובדת הסוציאלית עלייך בעניין (ולא משנה אם בצדק או לא), כדאי לך להתייעץ איתהלפני שאת מקבלת החלטות שהן בניגוד למה שהתחייבת. אם תסבירי לה את כלהשיקולים, אולי היא תסכים איתך. את יכולה לסרב לתת טיפול תרופתילילדך, אבל אם המוסדות ישבו שבכך את מסכנת את בריאותו או פוגעת בו - הם בהחלט יכולים "להציק" לך. לגבי השאלה מה הי קורה לו היית הולכת לפני שופט בפעם שעברה - אי אפשר לדעת. אם הוא היה מאמין לך אוליהיית מזוכה והכל היה נגמר בזה, אבל אם לא - אם היה מאמיןלילד שהכית אותו - היית יכולה להיות מורשעת בבית המשפט. כך, לפחות, אין לך הרשעה פלילית.

מיכל שלום, אם הבנתי נכון התרופה שקיבלת היא ע"פ המלצת הרופא המטפל, אז מדוע להפסיק את טיפול אם יש בתרופה כדי לסייע לילדך. אם בכל זאת את מבקשת להפסיק את הטיפול, רצוי שתקבלי ייעוץ רפואי בטרם תחליטי לעשות זאת, מכל מקום את זכאית כאפוטרופסית על ילדך להפסיק את הטיפול אם אין בכך כדי לסכן את בריאותו, שאם כן רק בית משפט רשאי להורות על הפסקת הטיפול. אם התרופה נמצאת בסל הבריאות את זכאית לקבלה במימון קופ"ח.

התחלתי להשתמש בסרוקסאט לפני כ 3 שבועות עקב התקפי חרדה לאחר נישואין. לטיפול יתווסף מרכיב פסיכותרפי. הבנתי שאין לי מחלת נפש ושלא אתמכר לתרופה : לדברי הפסיכיאטר הטיפול יערך כשנה ולדבריו אהיה שונה לגמרי - במובן החיובי. 1. האם זה נכון שאפשר לצאת מזה בכלל ? תוך שנה ? 2. אם כן , האם יש סיכוי שהתופעה תיעלם לחלוטין ולא תחזור עוד בצורה כזו או אחרת ? תודה, מיטל

הסרוקסט שיפר את איכות חיי בצורה דראמטית

אני ע צ ו ב ה

למה?

חרדה, לא קשורה לאינטלגנציה אישית של האדם, ז.א. אדם יכול להיות בעל פוטנציאל מאוד גבוה, ויש לו חרדה, זה לא קשור, האם חוץ מטיפול פורמלי, יש ספרים, כמו "מצבי לחץ טראמרים?

אומץ שלום רב, ראשית, אני רוצה להתנצל על האיחור בתשובה. ולגביי שאלתך: כמובן שהדבר הטוב ביותר הוא טיפול פסיכותרפויטי, ולעיתים ניתן להוסיף טיפול תרופתי לתקופה מוגבלת. הכל תלוי במצב וברמת החרדה. לגבי ספרים ישנם מספר ספרים בנושאי חרדות שונות, כמו אלו של עופרה אשל, ד"ר ברוך אליצור ועוד. אם תיכנסי לסיפריה, בוודאי תמצאי ספרים אלו במדור "פסיכולוגיה". אם את זקוקה להמלצות על מטפלים העוסקים בתחום החרדה, אשמח לעמוד לרשותך. פרטיי ההתקשרות עימי מצויים בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, אני לוקחת סרוקסט במשך כ- 5 שנים כדור ביום, עקב דיכאון. המינון הנמוך לא עזר במיוחד אך עדיין המשכתי לקחת את הכדור ל"תחזוקה". לפני כחצי שנה קיבלתי התקף פניקה בחו"ל וטופלתי שוב בסרוקסט רק במינון גבוה יותר. התופעה הוחלשה משמעותית כעבור כמה חודשים. כיום אני מטופלת בכדור סרוקסט אחד ולאחר ביקור אצל הרופאה שלי היא אמרה לי שאחת התופעות שיכולות לקרות מסרוקסט זו השמנת יתר. (מאז שאני מטופלת בסרוקסט העלתי כ 25 ק"ג לאחר שכל חיי הייתי רזה). כאמור מאז תחילת הסרוקסט העלתי במשקל מה שלא עזר לדיכאון. בהחלטה משותפת עם הרופאה החלטנו להחליף את הכדור לפרוזק. הרופאה אמרה לי שמיכיון שפרוזק וסרוקסט הם מאותה משפחה אין צורך בהפסקה או תהליך הדרגתי של לקיחת התרופה. כעבור יומיים שלושה של לקיחת פרוזק התחילו לי סחרחורות ובחילות, הרופאה ביקשה שארד לחצי כדור ביום, כך עשיתי ועדיין סחרוחורות. לאחר מכן אמרה לי לעשות הפסקה ל- 3 ימים מכל הכדורים בתקוה שיפסיק. כיום אני מוטרפת כבר כשבוע מסחרחורות קשות ובחילה שכנראה באה בעיקבות הסחרחורות. התקשרתי לרופאה ואמרתי לה שלתחושתי הסחרחורות הן תוצאה של תהליך גמילה של הגוף מהכדור הקודם ואולי צריך לחזור אליו ולהורידו בהדרגה כדי להרגיל את הגוף ואז לנסות ולהתחיל עם הפרוזק. נראה לי שהפסקת הכדור בפתאומיות הוא שגרם לתופעה. אני רוצה לציין שבעברי ניסיתי להפסיק את הכדור לבד ובבת אחת וסבלתי מתופעת הסחרחורות אך לאחר שחזרתי אליו והורדתי אותו בהדרגה (כמובן בהתיעצות רופא) פסקה התופעה. האם אני עושה נכון שאני חוזרת לסרוקסט ומורידה אותו בהדרגה לפני שינוי לפרוזק? או שצריך לעשות משהו אחר. אני סובלת מאוד מהסחרחורות ולא מסוגלת לצאת מהבית או לתפקד בשיגרת היומיום. תודה. (דרך אגב, כשאני אומרת סרוקסט אני מתכוונת לפאקסט... זה אותו כדור לא?). שוב תודה.

לפני פרוץ גל הדיכאון במאי 2000 הפחתתי 15 קג בפיקוח דיאטנית ועד יולי 2000 הפחתתי עוד 3 קילוגרם אני נוטל טגרטול 400 מג לייצוב מצבי רוח + סרוקסט 10 מג ונמצא בהשפעה טוב מיולי 2000 עד היום נע משקלי בין 80 ל 82 קילוגרם באופן חד משמעי התרופות לא העלו את המשקל תודה שאול

שלום. אני מחזיק ברשותי אקדח ברישיון. כעת עם חידוש הרישיון עלי להצהיר הצהרת בריאות. אני נשאל לגבי טיפול נפשי. בשנתיים האחרונות אני מטופל בפרוזאק עקב מצבי חרדה ודיכאון שאני סובל. כיום אני נוטל 2 פרוזאק ביום. הטיפול שלי הוא אצל רופא פסיאטרי במסגרת קופת החולים בלבד. האם זה יכול למנוע ממני להחזיק נשק ברישיון? או שעדיף שלא אדווח על כך כלל. בברכה - אמנון

אם אתה מאמין בעצמך......אז למה לשאול שאלה זו? או שזה אכן משפיע ואז אין לך זכות להחליט בעצמך ואז תצתרך לעבור מספר בדיקות וכמה שאלונים ואם יראו שאתה כשיר אין מניעה שיקחו לך רישיון.

משרד הבריאות מדווח למשרד הפנים על אדם כזה. עדי

ואולי אתה מסוכן לציבור? אז למה שלא תספר והם יחליטו? שיקחו ממך את הנשק, מה אתה צריך להתעורר בוקר אחד ירוי בראש? מילא מת, אבל תאר לך שתהיה תקוע בין החיים והמות?

אני סובל כפר 10 שנים מחרדות ומהפרעות פאניקה! עברתי הרבה טיפןלים ותרופות ושום דבר לא עוזר!!עם הזמן הסיפור הולך ומחמיר וכל פעם נוספים לזה חרדות נוספים כגון פחד מכבישים ופחד לצאת מהבית! לאחרונה עקב דלקות עניים קיבלתי טיפול בסטרואידים (גלולות)אולראלן" ובזמן השמוש בגלולות הרגשתי מצוין ולא היו חרדות,אולם כשהופסק הטיפול בסטרואידים ,חזרו הפאניקה והחרדות, האם יש קשר,אואולי עלי לחפש כוון אחר לחרדות, ואם כן מה??????? תודה בועז

בועז שלום האם עברת טיפול פסיכולוגי בנושא, ואם כן באיזה אופן ומתי? הדגש בפנייתך על התרופות אבל יתכן שהטיפול המתאים דורש שילוב של הטיפול התרופתי עם טיפול פסיכולוגי המתאים לבעיה. יש מחקרים רבים המורים שזו הדרך המתאימה ביותר לטיפול כאשר שימוש במרכיב אחד בלבד מהשניים לא מספיק יעיל. לגבי השימוש בסטרואידים, ניתקלתי במקרים הפוכים כאשר סטרואידים גרמו להתקפי חרדה, תופעה שמתועדת גם בספרות המקצועית. לגבי המצב ההפוך שקרה לך צריך להתייעץ עם רופא האם זו תופעה מוכרת. בכל מקרה, את הסטרואידים לקחת כדי לטפל בבעיה רפואית ויתכן, למשל, שהרגשתך הטובה קשורה ליעילות הטיפול הרפואי שיצרה "תופעת לוואי" של רוגע נפשי. התקפי פניקה אינם רק עניין כימי שצריך לאזן בגוף. יש להם בדרך כלל מרכיב רגשי או נפשי ולכן שינויים שונים באורח החיים ואיכותם משפיעים על תדירות התקפי החרדה. הדבר מגביר לדעתי את הצורך בשילוב של טיפול פסיכולוגי עם הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תיביטקארפיה תנומסת אל ןיידע הז רצק ליתפ ADHD רבודמ םע אלא -תוירטאיכיספ תופורת ונייהד - ינאגוכיספ רישכת ףא דליל ןתונ יתייה אל תורחא םיכרדב רוזעל ןתינ אל שממש דאמ רומח בצמב תלחמ ונייהד - םידליב היספליפא לש םיגוס שי המגודל - תלדבמ הנחבא םג שי ךלש רואתהמ החכישו רצק םעז ףקתהב יוטיב ידיל םיאבש - תיסופיט אל הליפנ ללוכ תלדבמ הנחבאב םימרוגה לכ תא לולשי החמומש ינפיל לופיט לע טילחמ יתייה אל ינא םג ךרוצ שי םאו - חומה לש תבשחוממ היפרגומוט CT -ו תיפארגולפצנאורטקלא הקידב EEG חומה לש תיטנגמ הדוהת MRI םשל ינפ - דליה לש םיגולורויונ שי (ןוסניליב דיל) דליה לש רדיינש חיבב תיעוצקמ רתוי ךרדב החלצהב

ראי תשובה גם במקור שאלתך

החבר שלי נמצא בסוף תהליך ארוך של גירושין, שבמשך שנתיים אישתו מרמרה את חיינו. כיום יש לה חבר משלה ופתאום היא והחבר שלי (כמעט ex בעלה) ניהיו חברים טובים. אני פוחדת שהחברות שלהם תיתפתח עוד בעתיד ואני חרדה ליום שהיא תגמור את יחסיה עם החבר הנוכחי שלה ותחזור לחפש עזרה נפשית מבעלה לשעבר. שוחחתי עם החבר שלי אבל הוא חושב שאני פרנואידית ,וסך הכל אשתו עושה למען טובתינו. אני דרשתי שלא יהיו לו שום ייחסים איתה חוץ מעניינים הקשורים בילדים, אבל הוא טוען שהיא לא מהווה סכנה לייחסים שלנו ואין סיבה שהוא יפסיק לנהל איתה שיחות נפש. הוא גם קונה לה מתנות לאחרונה, ואת זה הוא הסכים להפסיק. הוא הסכים לגשת איתי ליעוץ זוגי. אני לא יודעת אפה להתחיל לחפש משיהו שמתמחה בנושא של המשולש הזה: בעל - גרושה- אישה שניה. תודה רבקה (כדאי לקרא את הספר רבקה של דפנה דו מוריאר)

ומה חשבת? שכשתהיה לך פרשיה עם גבר נשוי, תוכלי לשלוט בו? לאיזה יעוץ זוגי בדיוק את רוצה ללכת איתו? מה תגידי? אני הפילגש, ורוצה שהוא יתגרש מאישתו, כי הם מתחילים להתקרב שוב? נו באמת, קצת הגזמת לא? יש ילדים לזוג הזה, וכמה שתדרשי שלא יהיו להם קשרים, לא יעזור לך, כי יהיו להם קשרים. ואם הם פתאום יחליטו לחזור לחיות יחד כזוג יונים, מה תוכלי לעשות? איזו עצה בדיוק את מבקשת? כל מי שיתן לך עצה לכל כיוון שהוא , יצא טיפש בסופו של דבר. בינתיים זה לא משולש כמו שאת אומרת אלא מרובע, בעל נשוי עדין לא גרוש, אישה ראשונה ,ילדים, ופילגש. זה קצת יותר מסובך ממה שאת מתארת, אוהו, איך הצלחת לסבך לעצמך כך את החיים?

איך אפשר לעבד מוות של אדם קרוב ואהוב! איך בעצם נפרדים ומבינים שאדם זה לא יחזור.(למרות שהגיונית אני יודעת אך אני ממשיכה לחלום בלילה על דמותה של סבתי אשר מתה לפני 5 שנים. וגם בחלומות בכולם אני יודעת שהיא מתה אך רואה אותה בכל מיני מצבים מפחידים. יושבת על כיסא-חיוורת ואני אומרת לעצמי שזה לא יכול להיות כי היא מתה! או שרואה אותה הולכת וכולה עקומה ומנסה להשיג אותה ולדבר איתה. אחרי שהיא נפטרה היו לי חלומות עליה כשנתיים ועכשיו הכל חוזר! למה?

שלום אליאן! אני קוראת את הדיונים בימים בימים האחרונים על אודות המוות של אדם קרוב ואומרת לעצמי - אלהים, כמה שכולנו מגיבים בעצם באותה הצורה! גם אני חולמת כל הזמן על שני הורי שנפטרו, בצורה מאוד דומה לתיאור שלך: הנה, לרגע קט הם שוב חוזרים, מוחשיים ביותר, ואז לאט לאט הם שוב נשמטים לך מבין הידיים. וכשמתעוררים זוהי מועקה שאי אפשר לתאר במילים! והמסקנה שלי היא - מן הסתם זהו התהליך הנורמלי והבלתי נמנע, ולצערי אין תרופת פלא נגדו. ומן הסתם, הדרך הטובה ביותר היא לא להתכחש לתהליך זה, אלא דווקא להכיר בו ולזרום איתו - לבכות כשחשים צורך, לדבר על זה עם מי שאפשר, וגם לדעת שבכל זאת, עד כמה שזה נשמע נדוש, הזמן מהווה גורם מרפא, ולו גם באופן חלקי. כל טוב!

תלויי איך חוית את מות סבתך האהובה. האם היית נוכחת ,האם סבלה?האם היה ארוע טראומתי עם פטירת?שאז בוודאיי שאת זקוקה לבעל מקצוע על מנת להקל ולו במעט. במידה והכל היה טבעי ורצונו של בורא עולם,אזיי ממשיכים לחיות עם זה ופשוט לשחזר רק את הרגעים היפים שהיה לך עם סבתך שאהבת מאד. אנשים שאוהבים קשה לשכח,לכן עם הזמן מנציחים,נותנים שם דומה לאחד מהילדים הנולדים,שמים תמונה יפה במסדרון, ואז זה חלק מחייך. כי ביננו אין מי שאוהב וחם כמו הסבתא. וכאשר אנו מתבגרים ומקימים דור הבא תמיד יהיה צילה על ביתנו. יהיה זכרה לעד.

הבחורה שענתה לך צודקת במאה אחוז. גם אני חולמת על הוריי המתים. כנראה שזו דרך להתאבל. עדי

שבת שלום, אשמח לקבל תשובה לגבי אותה שאלה ששאלתי את ד"ר גרין וד"ר קפלן בפורום. תודה רבה, יוני לביא. email: [email protected]

המונך נויורוזה כבר לא קיים ראה: קלסיפיקציה בפסיכיאטריה, נקודות היסטוריות בימי יון העתיקה , הפסיכיאטריה לא הופרדה מכלל הרפואה, הפרעות התנהגות יוחסו לחוסר איזון בין נוזלים ואברים בגוף, רגשות יוחסו לאברים בגוף, רוגז בלב, עצב לנוזל המרה, חשיבה רציונלית לראש. בימי הביניים, האחריות הרפואית באירופה עברה לתחום השפעתה של הדת הנוצרית, הנפש נחשבה לתרומת האלוהים ולכן לא יכולה להיות חולה. הפרעות התנהגות נגרמו משליטה של שדים ומכישופים של מכשפים. הטיפול בהפרעות אלו נעשה על ידי וידוי תוך כדי עינויים קשים ובסוף מוות בשרפה. ב1600 לספירה עדיין טיפלו בחולים אלו בעינויים והשפלות, מוסד חוסים באנגליה בשם: Bethlehem Asyllum התפרסם במיוחד עקב המנהג שהיה נהוג בו, הטיפולים השונים הוצגו לראווה לקהל הרחב תמורת תשלום סמלי של מספר פני, ממש כמו בגן חיות. בשנת 1788 - Vincenzo Chiarugi רופא איטלקי צעיר היה הראשון שהפסיק שיטות טיפול אלו ויצר מוסד על פי מודל של בית חולים בו החוסים קיבלו יחס הומני וטיפול סיעודי. פעולות אלו היו בהשפעה של הרפורמות ההומניטריות שהונהגו אז בפירנצה על ידי הדוכס Pietro Leopoldi . Chiarugi גם פרסם ספר בשם: On Fantasy אשר בו נעשה לראשונה ניסיון לערוך סדר בתופעות הנפשיות שהיו מוכרות באותה תקופה. Chiarugi חילק את המחלות הפסיכיאטריות ל-3 סוגים עיקריים: Dementia, Mania, Melancolia. בזאת הוא בעצם נחשב לראשון שהציג קלסיפיקציה בפסיכיאטרייה. ספרו היה בעל השפעה מועטה על הרפואה של תקופתו ובמהירה נשכח. ב-1793 Pinel רופא פריזאי בצרפת, ניתק את השרשראות והפסיק את העינויים של החוסים בשני המוסדות המפורסמים של פריס: Bicetre לגברים ו-Salpetriere לנשים. הוא הנהיג יחס אנושי וטיפול על ידי קבוצות עבודה, התעמלות, ותנאים היגייניים, תזונתיים וסיעודיים טובים. הוא גם ייסד פגישות טיפוליות בין צוות למטופלים, ויצר מחלקות שונות בין כתלי בית החולים. כמובן ששינויים אלו גרמו להטבה ניכרת במצבים של רוב המטופלים. הוא פרסם את ניסיונו בספר, ספר אשר ביחס לתקופתו כלל את המספר הגדול ביותר של תצפיות ותיאורים קליניים. בספרו הוא דוחה את הרעיונות והתיאוריות מתקופת יון העתיקה בכל הנוגע לנוזלים ואברים בגוף, לדעתו, מחלות נפש הן קומבינציה של גורמים תורשתיים ותנאי חיים קשים. הוא חילק את הפסיכיאטריה ל-4 קבוצות של מחלות:Dementia,Idiocy, Mania, Melancolia. בספרו הוא גם מסביר כיצד יש לנהל בית חולים, וכיצד יש לארגן טיפולים יצירתיים בקבוצות עבודה. אירועים אלו מתקופתו של Pinel מכונים לעתים קרובות כמהפכה הראשונה של הפסיכיאטרייה אשר בה לראשונה הופיעה ההכרה שהפרעות התנהגות הנן מחלות, ושהחולים בהם זקוקים לטיפול. בשנים הארוכות שבאו לאחר מכן פסיכיאטרים בכל העולם עסקו בתצפיות ותיאורים מפורטים של הפרעות התנהגות בחולים שרוכזו במוסדות גדולים אשר לפי שפת העם כונו בתי משוגעים. הצורך בקלסיפיקציה של אבחנות בתקופה זו נבע בעיקר מהשאיפה לחזות את אותם מקרים שיאפשרו שחרור מוקדם מאשפוז, ביחס למקרים שיחמירו ויזדקקו לאשפוז כרוני לכל חייהם. עובדה זו סיפקה, ועוררה סטימולציה מסוימת סביב הצורך לתאר את ההפרעות לקובצם לאבחנות שיאפשרו מעקב לאורך זמן ויאפשרו פרוגנוזה אבחנתית של אשפוז. חשיבה כזאת היא אשר לבסוף הביאה את Kreaplin הפסיכיאטר הגרמני הנודע, לפרסם את הקלסיפיקציה רבת ההשפעה שלו עם כיוון ומחשבה פרוגנוסטית ברורה. Kreaplin לא היה מרוצה מריבוי האבחנות החופפות ביניהם, ומריבוי הנומקלטורה וההגדרות שניתנו לכל אבחנה. Mania -Depression ו-Paranoia . שתי האבחנות הראשונות נחשבו לעיקריות, תחת השם:Dementia-Precox כלל את כל אותם תיאורים ואבחנות כגון:Dementia -Precox, Catatonia, Hebephrenia, ואחרי כן אפיין אותם בפרוגנוזה גרועה, כלומר, ציין שיזדקקו לאשפוז ארוך וכרוני תחת השם:Manic -Depressive, Psychosis הכליל את כל אותם הפרעות אשר מאופיינות ברמיסיה מלאה וחזרה לתפקוד קודם שיאפשרו שחרור מוקדם מאשפוז. Bleuler, פסיכיאטר שוויצרי של אותה תקופה פרסם ב-1911- את ספרו המפורסם:The group of Schizophrenia בפרסומו זה נתן לראשונה את השם המוכר לנו היום: סכיזופרניה, מניסוח הכותרת לספרו כבר ניתן להבין שלדעתו מדובר במגוון של מחלות ולא מחלות ולא יחידה קלינית אחת. השפעתו במובן זה היתה בכיוון הפוך מזו של:Kreaplin במקום לנסות ולאחד קטגוריות אבחנתיות, הוא יצר הרחבה, פיצול, וטשטוש גבולות אבחנתיות. Bleuler הושפע מהפסיכואנליזה של פרויד, הוא האמין שמחלות נפשיות נוצרות כתוצאה של מנגנונים נפשיים בתגובה לדחפים שונים. גישתו והשפעתו נכרו במיוחד בארה"ב והתפתחה כאשר:Adolf Meyer הצהיר בכתביו שההפרעות הנפשיות כולן הן סה"כ התגובה של הגוף בכללותו לסה"כ המצבים בסביבה. באופן זה הפסיכיאטרייה האמריקאית של התקופה נטתה לקלסיפיקציה המבוססת על אטיולוגיה דינמית פסיכואנליטית וסוציאלית. באירופה של אותה תקופה, המגמה המשיכה להיות דסקרפטיבית (תיאורית) אמפירית, עם אוריינטציה לכיוונים פרקטיים של פרוגנוזה וטיפול. האירופאים היו ממשיכי הגישה הקרפליניאנית (Kreaplin). Schnider היה ממשיכיו של Kreaplin, הוא התעניין באיתורם סימנים קליניים אשר יהיו עיקריים ומשמעותיים ביותר כדי לאבחן סכיזופרניה. לאחר תצפיות ואיסוף נתונים בחוליו, הוא ניסח את: First Rank Symptoms המפורסמים שלו. הם היוו את הקריטריונים העיקריים אשר לדעתו צריך לאבחן בחולה כדי שיהיה ניתן לאומר עליו שהוא סובל מסכיזופרניה. סימנים אלו כללו: הלוצינציות שמיעה, שמיעת מחשבות, שידור והשתלה של מחשבות מלווה הרגשת ריקנות לנוכח שליטה מבחוץ, אשר מופיעים באופן פתאומי ללא קשר לוגי לאירועים חיצוניים בחיי החולה. שיטה אבחנתית המבוססת על איתורם של סימני מפתח תהיה דומיננטית בכל הקלסיפיקציות שיבואו בשנים שלאחר מכן. ותהווה בסיס לשיטות הקלסיפיקציה גם בימינו. ויכוחים רבים קיימים סביב הקריטריונים החשובים לאבחנה ספיציפית. כבר ב- 1911 Bleuler פרסם 4 קריטריונים לאבחון הסכיזופרניה, שהיו שונים מאד מאלו של Schnider וכללו את ארבעת ה"A" המפורסמים שלו: Autisim, Associations, Ambition ,Affect, פיתוח חשוב נוסף לקלסיפיקציה בפסיכיאטריה בא מאירופה: Jasper החדיר את הגישה של ההיררכיה אבחנתית. Jasper בנה היררכיה של אבחנות אשר בה סינדרום אחד בהיררכיה עוזר לאבחן ולהסביר את האחרים. בראש ההיררכיה של Jasper ממוקמות כל אותן הפרעות אורגניות, מתחתם באה מחלת הנפילה, אפילפסיה על סוגיה, ולאחר מכן סכיזופרניה, הפרעות אפקטיביות (מצבי רוח) ובתחתית ההיררכיה הניורוזות והפרעות האישיות למיניהן. לפי Jasper מחלות בראש ההיררכיה יכולות להכיל סימפטומים של סינדרומים הבאים מתחתיהם, לדוגמא: בהפרעות אורגניות מוצאים הלוצינציות כמו בסכיזופרניה או במאניה. אולם ההפך איננו מתקיים בהיררכיה, כלומר הפרעות מתחתית ההיררכיה לא יכללו סימפטומים של אלו מעליהם, כלומר, לא מיתן לאבחן חולה כנירוטי אם הוא סובל מהלוצינציות שמיעה כפי שקורה בסכיזופרניה. לפני עידן התרופות בפסיכיאטרייה, פסיכיאטרים רבים טענו נגד הצורך בקלסיפיקציה של אבחנות מנטליות, העיסוק בקלסיפיקציה של אבחנות מוסיף מעט מאד מבחינה פרקטית , טענו. מערכת אבחנתית שימשה למטרות רפואה ציבורית והפניית משאבים כספיים, האבחנה החשובה ביותר של אותה תקופה היתה בין מחלות אורגניות למחלות פונקציונליות וזאת עקב הצורך בהתערבות רפואית שאינה פסיכיאטרית בהתאם לאבחנה. הצורך לאבחן בין ניורוטי ופסיכוטי בלט בתחילה בעיקר בתחום הרפואה המשפטית עקב הצורך לקבוע יכולת שיפוט ועמידה בעונש. יותר מאוחר, עם התפתחות הפסיכואנליזה שהוצגה כמתאימה במיוחד לטיפול בניורוטים. ההחלטה לפנות לטיפול כנ"ל בוססה על הבדלה בין ניורוטי לפסיכוטי ומצבים אחרים. הופעת הטיפול התרופתי בשנות ה-50- גרמה לשנוי ניכר ביחס כלפי האבחנה בפסיכיאטרייה וחידד מאד את הצורך לאבחן היטב. מחקרים רבים סביב מהימנות אבחנתית אשר המפורסם ביניהם כבר הוזכר US UK העובדה שבארה"ב אבחנו יותר סכיזופרנים על חשבון הפרעות אחרות היתה בעלת השפעה מיידית על אופי הטיפול התרופתי, חולים שיכלו לקבל טיפולים מתאימים יותר למצבם הנפשי קבלו טיפול אנטי פסיכוטי לסכיזופרניה. בארה"ב, קבוצות מחקר החלו לעסוק ביסודיות בבעיה האבחנתית בפסיכיאטרייה . העיקרית והמפורסמת ביניהן השתייכה לאוניברסיטת וושינגטון. כבר בשיטות הקלסיפיקציה הראשונות של קבוצות אלו כגון: St. Louis Criteria ושל: Feighner ו- R.D.C. (Diagnostic Statistical Manual) נעשה אימוץ של החשיבה האירופאית הקלאסית , על פי הגישה של Kreaplin, Schnider, Jasper והתרחקות מהחשיבה האטיולוגית של: Bleuler, Meyer.. הקלסיפיקציה האבחנתית פותחה בהמשך במסגרת קריטריונים בינלאומיים ב- Diagnostic Statistical Manual D.S.M והיום D.S.M 3,4 מקבלים הכרה בינלאומית, העבודות והמחקרים עוברים ואלידציה על פיו. כאשר המטרה להגדיל ככל האפשר את המהימנות והתקפות האבחנתית. האבחון נעשה על ידי הערכה של החולה לנוכח קריטריונים קבועים, מילויים ואיתורם של הקריטריונים הספציפים לאבחנה, וביטויים אצל החולה, מאפשרים לאבחנו באבחנה הספציפית הנ"ל. הקריטריונים לכל אבחנה נקבעים על פי מחקר סטטיסטי אשר בו סימפטומים המופיעים בראש הרשימה חשובים יותר לאבחנה במובן ששכיחותם במסגרת המחלה משמעותית יותר. הגישה המנחה את החוקרים והיוצרים של DSM מסוכמת במספר קריטריונים עיקריים: 1 . Descriptive Criteria: שימוש במונחים תיאוריים בלבד וביטול כל מונח אטיולוגי, לדוגמא: ביטול המונח:Neurosis והפיכתו ל- Disorder (המונח במקורו מרמז על ניוון עצבים ולכן בעל משמעות אטיולוגית) Inclusive Criteria .2: אוסף של סימפטומים ותלונות המתאימים לאבחנה. Exclusion Criteria .3 : אותם סימנים וסימפטומים המפרידים בין אבחנה אחת לשניה, כלומר, אינם יכולים להופיע באבחנה הספיציפית המתוארת. Laboratory Studies .4 קריטריונים חשובים בעיקר לאבחנות אורגניות כגון: דמנטיה ואפילפסיה ונסיונות לאתר מחקרים ביולוגים למחלות פונקציונליות. Longitudinal Validation .5 מעקב ארוך טווח למטרות פרוגנוסטיות ולבדיקת וואלידציה לאורך זמן של אבחנה. חרדה סימנים מהם הסימנים של חרדה? - עצבנות - התרגשות - הרגשה של פחד ממוות - פחד מחוסר שליטה - פחד ליפול ברחוב- סימנים גופניים הם - סחרחורת - חולשה - עקצוצים על העור- הזעה וגלי חום - שלשול ופרפרים בבטן - קוצר נשימה ודפיקות לב - חנק וכו... חרדה סוגים סוגי תסמונות החרדה השונים כוללים - "חרדה כללית" - "התקפי פאניקה" - "תסמונת פאניקה" - "פוביות" פחדים מיוחדים (פוביה חברתית פוביה מחרקים פוביה מגבהים, אפילו פוביה לאכול בחברה) - "תסמונת אובססיבית קומפולסיבית" (המוכרת כ OCD - ) - חרדות תגובתיות כגון תגובת דחק חריפה, והלם קרב (מוכר גם כ PTSD) חרדה רפואי אבל לפני שקובעים שמדובר בחרדה - חשוב לשלול מחלה גופנית המחקה חרדה (נותנת אותם סימפטומים של חרדה) לשם כך יש קודם לבקר אצל רופא משפחה (קופ"ח) ולבקש לשלול - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - הרבה מחלות גופניות עלולות להתחיל עם סימנם דומים לחרדה כאשר הסיבה לסימנים של חרדה הם ממחלה גופנית - הטיפול יהיה בהתאם - צריך לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטומים. חרדה סיבות מהם הסיבות לחרדה ? הסיבות הם מרובות - מסיבות גופניות וביולוגיות ועד סיבות פסיכולוגיות סיבות גופניות לחרדה - מחלות גופניות יכולות לתת חרדה - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - חרדה עלולה להופיע גם ללא כל סיבה ניראת-לעין - פתאום כרעם ביום בהיר (התאוריה אומרת שיתכן ומדובר בחוסר איזון של סרוטונין במוח - (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) חרדה קשורה לפעמים לאופי של האדם - אנשים מסוימים יותר רגישים - הם גם יותר פוחדים - מבנה האופי לפעמים משפיע על חרדה - לדוגמה: מי שרגיש לביקורת יגיב יותר במתח למצב שמעבירים עליו ביקורת מאשר מי ש"יש לו עור של פיל" הוא יהיה יחסית אדיש (כלומר רגוע) חרדה קשורה למשברים בחיים - משברים כלכליים - בעיות ביחסים בין-אישיים עם קרובי משפחה - בעיות זוגיות (האישה תעזוב אותי.. ולהפך ילדים עוזבים את הבית) יש גם חרדה קיומית (אקסיסטנציאלית) עצם קיום ודרישותיו - מצבים קיומיים פוליטיים חברתיים טיפולים לחרדה הטיפולים לחרדה הם מרובים - לכל סוג של חרדה טיפול משלו - לכן כל כך חשוב האבחון - פסיכיאטר (שהוא רופא) יכל לאבחן את כל הספקטרום של הסיבות לחרדה מסיבות גופניות ועד סיבות פסיכולוגיות חרדה מכל סוג שהוא מגיבה לטיפול תרופתי חרדה ביולוגית מגיבה הכי טוב לטיפול תרופתי ולא מגיבה כמעת בכלל לטיפול של שיחות (פסיכולוגי) חרדה עקב מיבנה-אישיות מגיבה יותר טוב לטיפול בשיחות (פסיכולוגי) ופחות לטיפול תרופתי חרדה עקב משבר מגיבה היטב לטיפול של "התערבות במשבר" שבו גם פועלים להרחיק את גורמי הדחק (לדוגמה: לאשפז לזמן קצר כדי להרחיק מגורם דחק במשפחה) חרדה מסוג של פוביות מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי התנהגותי - טיפול בו לומדים בהדרגה לא לפחד מגורם הפחד חרדה ודיכאון תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה טיפול לחרדה בשיחות עם החרדה נובעת מסיבות עמוקות ולא מודעות של האישיות ניתן לקבל תובנה לסיבות אלו בשיחות - ועקב כך הסימפטומים פוחתים ויש הקלה עם החרדה היא מסוג פחד ספציפי כמו בפוביות - יש טיפולים התנהגותיים לדוגמה: תרגילים של נשימות והרגעה אשר נעשים יחד עם חשיפה לגורם הפחד והדחק - פעמים חוזרות ונשנות של תרגילים אלו מכחידות בהדרגה את הסימפטומים. עם החרדה היא ממשבר - תמיכה ויעוץ מאדם מקצועי יכולים לעזור

בקיצור מגילת אסתר. כבר עברנו את פורים ....ד"ר. אנו דורשים פתרון....ולא מערכון.

ואם כל ההיסטוריה שלא נגמרת אנחנו עדיין אוכלים חרא נכון היום אין עינויים עם סד היום זה נקרא אחרת כדורים זריקות מקלחות קרות לא אוסיף

ד"ר פלד, אם היינו יושבים בבית-קפה הייתי מקבל תשובה קצת אחרת ולא הדפס של כמה כתבים מהמעבד תמלילים שלך. ובטח לא את השבע שורות אחרונות שהוספת בקפידה... שיהיה שבוע-טוב לכולם! אני פה... יוני לביא.

ד"ר, נכון שעברית היא לא שפת אם שלך, אבל לפני שכותבים דבר כזה , לתת להגהה, עם = with אם = if זה לא מכובד שד"ר בישראל יכתוב בשגיאות כתיב, נא לתשומת ליבך,

שבת שלום, רציתי לפנות אליכם זמן-מה, לשאול שאלה. בקרב הפסיכואנליטיקאים יש סברה שמי שרוצה להתחיל באנליזה הכשרתית, אמור "להודות" ולא להכחיש ב"מחלתו" ב" נאורוזה ". ברצוני לדעת מה הסמפטומים של "מחלה" זו, ואיך אפשר להסביר אותה במילים פשוטות. בתודה מראש, יוני לביא. (שם בדוי אבל אותו יוני לביא).

בשביל ידע מקצועי, אתה כבר צריך לשלם ידידנו היקר. כאן נותנים עזרה ראשונה לבעיות,כאן לא ביה"ס.

שטויות!!! עזרה ראשונה... דניאל, תשובה כל-כך אטומה ואווילית עוד לא נתקלתי. ואם את אומרת שידע עולה כסף, אני מבין שכל פיסת זיכרון, מידע שיש לך בראש שילמת עליו.... ? ? ? אם אני רואה את עצמי פסיכולוג, העזרה הבאמת ראשונה, זה לענות על שאלות ולא להסתיר כאילו זו מחתרת. (לד"ר גרין, קפלן, קיבלתי תשובה מפלד, אם אפשר לשמוע את דעתכם). יוני לביא.

שלום איך אפתח? הכי נוח לי להציג את הדברים עיניינית: מזה שנים רבות -היום בת 36- חשה חרדה מפני המוות,מוות פתאומי שלי,אני פוחדת להיות לבד בבית וכשאני לבד אני מרגישה את כל הסמפטומים שמלווים חרדה דופק מואץ הזעה ורעד . בגיל 6-14 בערך נאנסתי ע"י אחי. היום אני סובלת מקוליטיס והפרעות בקצב לב אני חשה מצוקה קשה. היתי בעבר בטיפול פסיכולוגי משך 3 שנים התפתחתי במישור האישי אך לא בכיוון שלשמו באתי. לאיזה תשובה אני מצפה מכם? אין לי מושג, אולי לכם יש רעיון טיפול שהוא לא כימי,נמאס לי גם כך מכל התרופות שעלי לבלוע בשל מחלתי. אולי עזרה במציאת קבוצת תמיכה הולמת -משהו. תודה

גיל שלום האם סבלת גם בעבר מחרדות דומות? מזה כמה זמן את סובלת מהמצב שאת מתארת? האם הטיפול התרופתי שאת מקבלת הוא גם פסיכיאטרי? את מתארת מערכת מורכבת הן במישור הגופני והן הנפשי. במצב כזה רצוי לקבל ייעוץ וטיפול נפשי. הרעיון של קבוצת תמיכה נשמע לי רעיון טוב. אולי למשתתפים בפורום יהיה רעיון, כרגע אין לי הצעה מתאימה בנושא זה. צייני מאיזה איזור את בארץ ואולי ניתן יהיה לחשוב על משהו מתאים. בכל מקרה, את מזכירה טיפול פסיכולוגי שעזר בכיוון מסויים אבל לא פתר בעיה שבגללה הגעת במקור. יתכן שזה הזמן לחזור לטיפול הן כדי לקבל תמיכה במצב הנוכחי, והן לטפל בדברים שנותרו פתוחים. אחת האפשרויות שמתאימות לדעתי הוא קבלת טיפול בבית חולים שבו יש צוות רב תחומי וניתן להיות גם בקשר עם הרופאים המטפלים בך. סביר להניח שבמרכז הרפואי בו את מטופלת יש גם מרפאת חוץ פסיכולוגית וכדאי לברר האם את יכולה לקבל שם טיפול. במרכזים רבים כאלה יש גם קבוצות תמיכה. ולבסוף הנושא שנשמע לי הקשה מכל מה שאת מתארת, האונס בילדותך. אינני יודע האם וכיצד הנושא הזה עובד על ידך בטיפול וכיצד השפיע ומשפיע על חייך. אין ספק שזה נושא כבד משקל ויש מקום להתייחס אליו במסגרת טיפולית מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום תודה על התשובה ובהמשך: אני חיפאית,בת 38 מצב זה נמשך כבר 20 שנה בכל מיני ורסיות . אני מטופלת תרופתית אך ורק עבור תחלואי הגוף(ללא תרופות פסיכיאטריות). הומלץ בפני פסיכודרמה,מה דעתך? האם מרפאות פסיכולוגיות מצויות גם במרפאות מכבי? והאם מתקיים רישום בו מדווח הליך הטיפול בי כך שזה יכול להגיע למקום עבודה? רב תודות ג'יל

לגיל אני אחד מרבים שסבלתי מחרדות קשות במשך למעלה משנה כולל התקפים קשים לכן אני חושב שאני מבין לליבך . אני חושב שהצעתך להקים פורום לסובלי חרדה היא מעולה מאחר וכ5% מכלל האנשים נמצאים במצב המחייב טיפול בחרדה. בקשר אלי אם אני הצלחתי לצאת ממצבי לאחר שניסיתי מספר תרופות ומספר פסיכיטרים ופסיכולוגים כל אחד שרוצה יכול להצליח.

הי אלי תודה על הפניה ,רק לא ברור בדיוק כיצד נחלצת מצרה זו-חרדה. אם תרצה להרחיב אשמח לשמוע יותר פרטים. אין לי התנגדות לקחת חלק בקבוצת תמיכה רק שאין לי את הידע הנדרש איך להקים קבוצה כזו,אם לך יש ,אשמח לשמוע. ושוב תודה. ג'יל.

ג'ם היקר! הדברים שרשמת לי הינם נכונים ואני מודעת אליהם היטב.... רבים שהתייעצתי עימם אמרו לי בדומה אלייך שהדרך שבה אני יכולה לפתור את הבעיה שלי היא : תלויה רק בעצמי...ורק ברמת העזרה העצמית שלי. לכך אני מודעת גם לזה...כמו הרבה דברים שנאמרו. אבל הבעיה שלי שעומדת על הפרק היא לא לדעת אלא לבצע. אני מרגישה כבולה בתוך עצמי ואני פשוט לא יכולה לקום ולהתאושש . ככל שאני מנסה לחלץ את עצמי מהבועה ששקעתי אלייה, כך אני יותר מאבדת תקווה.....לך תבין. בכל מקרה אני מקווה לדבר עם אדם מקצועי יותר ולקחת אולי טיפול...אני מרגישה שאני לבדי כבר לא מסוגלת.כבר אזלו לי הכוחות והאמונה בעצמי.ובלעדי זה אין לי כלום. רציתי גם לשאול אותך ג'ים יקר, מה עשית בסופו של דבר? אני עכשיו במצב שכבר פיספסתי המון חומר,המון מבחנים,מועדי א ומועדי ב, אני מתחילה להרגיש שהעתיד שלי בסכנה שהולכת וקרבה.מה איתך? איך אתה עברת את זה? האם זה השפיע על הלימודים שלך....בסופו של דבר? איך עברת את הבגרויות? שאלות אלו נורא מסקרנות אותי...אשמח אם תענה לי. תודה רבה רבה. באמת תודה. שלך, שירי.

היי שירי... תודה שלקחת את הזמן וענית לי.. אני יישמח לענות לך על שאלות, או סתם בכלל לדבר... אני ייענה לך בקצרה על כל הדברים ששאלת, בגלל שעכשיו שתיים בלילה ויש עבודה מחר... תראי.. בסוף חזרתי על יתה י"א פעמיים, וכל-כך ניסיתי... באמת שניסיתי.. אבל פשוט זה היה חזק עליי, הייתה לי שינאה עמוקה לבית-ספר וכל מי ששם, ובכלל שינאה לחיים ועל המצב הנפשי הקשה שהייתי שרוי בו... בסוף פרשתי פעם שנייה מהבית-ספר, באמצע י"א אחרי פסח, כמו פעם קודמת, אחרי פסח פשוט נישברתי, אי-אפשר לחזור ולחשוב על כל החרא הזה להתחיל עוד פעם להבריז וליברוח אחרי חופשה כל-כך ארוכה... אז פרשתי ! פרשתי והלכתי לעבוד בתור אורזן בשופר-סל... בגיל חמש-עשרה, גם כשלמדתי לפעמים עבדתי בשופר-סלים למיניהם... עובד קשה, יחס כמו לאל זבל, וכסף לא מרקיע שחקים.. גם לי הייתה ההרגשה שהעתיד שלי הולך להידפק חזק עם אני לא ישקיע ויישנה את הגישה שלי... "הטריק" שלי לעבור מבחנים היה פשוט לא להגיע, ולא להגיע למועד ב'.. ככה הייתי "עובר" אותם, ולאף-אחד לא היה כל-כך אכפת... קשה לי לספר מה היה "בסופו של דבר".. כי זה לא נגמר.. הסיפור שלי ממש ארוך ואני חייב לקצר.. לפני שנה בערך הרגשתי שנמאס לי, כבר הפסקתי אז לעבוד לאיזה חצי שנה ונמאס לי מהכל, כבר לא הייתה מסגרת שתיסגור אותי, וגם מהצבא יצאתי, כמובן.. החיים בבית כבר נהפכו לסיוט בשבילי, והכל נראה שחור, אז פשוט הרמתי את הרגליים שלי, וברחתי מהבית. זה היה החלום שלי משכבר ימים, ופשוט לא היה אף-פעם את האומץ, עד שהיתפוצצתי. אני רוצה להגיד לך, שארבעה-חמישה חודשים גרתי במיקלטים של בניינים, היה אפילו ימים שישנתי בחדרי אופניים על ריצפה קשה וקרה, אנשים שהיו ניכנסים לקחת אופניים היו מעירים אותי והייתי בורח.. הייתי כל-כך מלוכלך ומבולבל.. אבל סך הכל לא היה שום סיכוי בעולם שהיה מחזיר אותי לבית שכל-כך היה מלא בפחד, שינאה וכאב. בערך באמצע התקופה שהייתי בלי קורת-גג, אח שלי החליט לקחת את חייו ולהחזיר אותם לאלוהים.. הוא התאבד, וזאת הייתה המכה האחרונה ששברה אותי.. זה סיפור אחר... אני רוצה לסיים, ללכת קצת לישון :).. בכל מקרה, תישמחי לישמוע שהיום יש לי דירה שכורה בכפר-סבא, אני גר לבד, יש לי את כל מה שאני צריך, ועבודה בהיי-טק.. אני מאוד כישרוני והיכולת למידה שלי היא ממש מצויינת, אז ממש השתלבתי בדיוק לעבודה הזאת, אני מרוויח המון כסף עכשיו, אבל הרבה מסקנות אני מגיע אליהם כיום, וכסף זה לא הכל בחיים.. כסף זה בכלל מה שעושה רע בחיים.. אז אל תחשבי על העתיד, תחשבי על ההווה... אני לא רוצה ליגרום לך לעזוב את בית-ספר, חס וחלילה, את צריכה איזשהו בסיס להתחיל את החיים, לי פשוט קרה נס וכל הדאגות שלי לעבודה נורמלית בחיים לא התממשו והיום אני מסודר מבחינה כספית... אבל זה לא מספיק. תבקשי את העזרה.. תושיטי את יידך... אל תנסי להיתמודד עם זה לבד... שלך, ג'ימי הקטן :)

Dear Dror,thankyou so much for taking the time and writing me the e-mail,i guess you are probably right about talking to my therapist about it,even though it seems like the hardest thing to do right now,it would be to compleatly expose myself which is something i doubt i can ever do with her.I don`t know why there is so much that i feel i can`t talk to her about,why is this? what can be stopping me.

Dear Yvey, I know that this isn't easy. You don't have to do it at once. Tell her that you have difficuleits in talking to her, and leave her the rest. It will take time, but it worth it. שבת שלום, דרור

שלום , אני פונה אליכם כיוון שאני חושדת שמשהו לא טוב מתבשל ואינני יודעת כיצד לנהוג וכיצד לעזור . אמי הייתה לא מזמן ביום הורים של ביה"ס בו לומד אחי ונאמר לה כי אחי נכשל בבחינה במתמטיקה . אחי הוא ילד המוגדר כמחונן והצטיין תמיד בלימודיו , הצד החזק שלו זה הצד הריאלי ולכן אמי הופתעה . היא הלכה אל המורה והמורה גם כן טענה שזה לא מובן לה והוסיפה כי גם כתב ידו פחות קריא ואין סדר במחברותיו . חוץ מהצד הלימודי , הוא חוזר אחרי בי"ס , אוכל והולך לישון וישן הרבה יחסית ( כ- 3 שעות ) ואם מעירים לו על כך הוא מתעצבן ובכוונה ממשיך לישון עוד . אם חבר מתקשר אליו הביתה הוא אומר לנו להגיד לחבר שהוא איננו בבית ולמרות נסיונות השכנועים שלנו הוא ממשיך בשלו . תופעה חריגה במיוחד זה שאם עושים משהו שבטעות היה יכול לפגוע בו הוא חוזר ושואל כמה פעמים אם הוא לא חטף מכה ואם לא קרה לו כלום . ורק אחרי שאני אומרת לו שאני ראיתי שהוא לא קיבל מכה הוא מפסיק . אני יודעת שכל הנ"ל הם תסמינים למשהו שעובר עליו אך פשוט אינני יודעת מה עושים, מה אומרים ואיך מוציאים אותו מכך . אחי הוא נער בן 15 לערך . אודה על התייחסות מהירה . תודה מראש .

מודאגת שלום בהחלט יתכן שיש מקום לדאגה וחשוב לבדוק במה מדובר. נסו קודם כל לשוחח עימו על כל הדברים שציינת. אימרו שאתם מודאגים ונסו לקבל תשובות מה קורה ומדוע קורה. במידה והתשובות אינן מרגיעות אני מציע לגשת לייעוץ פסיכולוגי. יתכן ויהיה צורך גם בבדיקה פסיכיאטרית. עדיף לפעול כעת ולברר, ולכל היותר לגלות שהכל בסדר, מאשר לתת לדברים להתגלגל הלאה ולהחמיר. קשה לתת לך תשובה מדוייקת באינטרנט ללא היכרות אישית עם אחיך. בקיצור, אני ממליץ לשוחח איתו עוד בסוף השבוע הזה ובמידת הצורך לפנות לייעוץ מייד לאחר מכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה. אין לי מילים לתאר עד כמה גרמת לי לחשוב. בקשר לאי מייל..אני אשלח לך. ושוב...תודה. שירי.

שבת שלום, שירי :)

שלום, שמי אפרת והייתי רוצה לבקש את עזרתכם. לפני שנה בדיוק קרה לי הדבר הכי נורא שיכולתי לדמיין והוא המוות של סבא שלי ז"ל. מאז המוות החיים שלי שקועים בדכאון אחד גדול (עם עליות ומורדות). איבדתי כל אמונה שהייתה לי מכיוון שסבא שלי היה האדם היחיד שאהב אותי כמו שאני, ללא תנאי. אמנם עברה שנה, אבל עדיין הכל נורא טרי אצלי. אני בוכה הרבה ולפעמים פוקדים אותי סיוטים. אני מדברת על זה עם חברות שלי, והן נורא עוזרות לי, אבל אני בספק אם הן ממש מבינות אותי משום שהן לא היו במצבי (למזלן) ואני גם לא מאחלת לאף אחד להיות במצב המגעיל הזה. אך מה לעשות שהעולם קר ומדי פעם מת מישהו שהיה כל העולם למישהו אחר.... הייתי רוצה לדבר עם אנשים אחרים במצבי זה לשם תמיכה הדדית וקבלת עצות להתמודדות. חוץ מזה.... אני לומדת במגמת קולנוע וטלויזיה בבית הספר שלי, והתכנון שלי הוא לעשות סרט שמבוסס על מה שעברתי בשנה הנוראית הזאת. לשם כתיבת התסריט אני צריכה לעשות תחקיר בנושא ונורא נורא יעזור לי לדעת איך אחרים מתמודדים עם המוות..... הייתי גם רוצה שבעלי המקצוע יפנו אליי ויתנו לי מידע ועצות כי אני נמצאת באפילה גדולה. תחזיקו מעמד! תודה שקראתם.... אפרת

....

גם אני הייתי במצבך פעמים רבות בחיים סבא, דוד, בני דודים לידיעתך אין אפשרות יותר טובה מאשר לדבר עם קרובים על המוות, על האדם שנפטר - אם תעזור לך תמונה........ מה שחשוב שאסור לברוח כתעשי סרט - אל תקדישי אותו לזיכרון המר של התקופה האחרונה, אלא לזיכרונות המתוקים שיש לך מסבא שלך, מהתקופות היפות שלך איתו, תקדישי את הסרט למה שלמדת ממנו, וככה תעשי את הסרט למן מורשת שתשמחי לשמור. המון בהצלחה ואני איתך

היי there ! לא בא לי ליכתוב משהו עכשיו, אבל את יכולה ליקרוא מה שכתבתי פה הלילה, http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=62645&t=62085 http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=62654&t=61611 איזה כייף לך שאת במגמה הזאת, תמיד נורא רציתי ללכת לילמוד קצת אומנות שכזאת...

שלום אפרת, כמו שכתבתי מספר פעמים, איבדתי את שני הוריי, מתוך זה הייתי רוצה להגיד לך משהו. אבל זה עניין אישי וקשה מאוד לאנשים מבחוץ להבין איך את מרגישה (את החוויה של מות הסבא עברתי בגיל 13). באמת קחי לך את הזמן!!! אל תעשי משהו כי הסביבה מצפה לכך אלא רק מה שאת מרגישה. הבכי באמת עוזר!!!! מקווה שתרמתי את תרומתי, עדי

אפרת שלום רב, התמודדות עם מוות של אדם קרוב, היא התמודדות קשה ומורכבת. תהליך האבל והאובדן מתרחש באיטיות ולוקח זמן רב. תהליך זה אינו אומר שאנו מצליחים לשכוח את יקירנו, אולם זה אומר שאנחנו מתמודדים עם עובדת אובדנו, ומצליחים להמשיך הלאה. אני חושבת שרעיון הסרט הוא רעיון נפלא, אולם אני רוצה להזהיא אותך שזה יהיה תהליך לא קל, וככל הנראה גם הסרט יהיה לא פשוט לצפייה. כדאי שיהיה לך מקום ואפשרות לפרוק את מה שעובר עלייך בזמן עשיית הסרט ולאחריו. עשיית הסרט מן הסתם עלולה להעלות דברים שכבר הצלחת להדחיק מעט, ולכן זה יהיה מפגש מחודש לא קל עם הדברים. אני מאחלת לך המון המון בהצלחה, ושלא תדעי עוד צער. בברכה, טלי פרידמן

היי.... תודה למי שכתב לי פה דברים. זה נחמד לדעת שיש כאלה שטורחים לכתוב לך משהו רק כדי שתרגיש יותר טוב. למרות הכל אני עדיין מרגישה רע ואני פוגעת בעצמי . רק לפני כשבועיים השתכרתי בטיול השנתי רק כדי לברוח מהמצב...... הבריחה הייתה רק לכמה שעות שבהן, מחוסר מודעות, סיפרתי דברים נורא אישיים על עצמי כולל המוות של סבא שלי...... יש בכלל דרך לברוח מכל ההרגשות הנוראיות האלה? איך?

אפרת שלום! לדעתי, הדרך היחידה לברוח מההרגשות הנוראיות האלה היא לעמוד מולן פנים אל פנים ולהכיר בהן, כלומר: לקבל את העובדה שכרגע רע לי, וזה לגיטימי שיהיה לי רע, ולגיטימי גם להביע את זה - בבכי, בשיחה על כך עם אנשים קרובים, ולפעמים, עד כמה שזה אולי יישמע מוזר - אפילו בצחוק - כלומר - אם בא לך לצחוק - אל תרגישי אשמה כאילו את בכיכול לא מבכבדת מספיק את זכרו של האדם היקר לך. כבר כתבתי בעבר בפורום זה על נושא זה וסיפרתי, שלפני פחות משש שנים אבדתי את אימי. והנה, בקושי הצלחתי להתגבר על אבודנה (הייתי קשורה אליה מאוד), נחתה עלי לפני 3 שבועות המכה השנעה כשאבדצע גן אצ אבע. אני בת יחידה, כך שאין לי אחים ואחיות לחלוק איתם את הכאב. אבל למזלי יש לי כמה חברים נפלאים שעל ידם אני בוכה וצוחקת ומדברת על כל רגשותי בלי חשבון. והאמיני לי - זה עוזר מאוד, זה ממש מציל! אני מקווה שגם את תמצאי לך כמה אנשים כאלה שאיתם תוכלי לחלוק הכל, וגם תראי שבמשך הזמן בכל זאת הכאב יפחת. ובינתיים קחי לך את כל הזמן שבעולם - חודש, שנה - כמה שאת רק צריכה, ואל תקשיבי למי שאומר שאחרי פרק זמן מסוים את כבר אמורה להרגיש יותר טוב, כי אין שום "דד-ליין" בדברים האלה. כל טוב!

כיצד מתמודדים עם ילד מתבגר שאובחן ככזה במידה קשה? מי יעזור? הוא אינו מודע.

יפתח שלום אם מדובר באבחנה של הפרעת אישיות, היא איננה מתאימה לילד, לפחות לא למתבגר צעיר. בכל מקרה, אני מציע שתתאר ממה הילד סובל, מה מטריד אותו או/ו את משפחתו, ואז נוכל לייעץ. לאבחנה פורמלית מהסוג שציינת (ולא נתת תיאור מדוייק אלא רק קיצור) אין באמת משמעות מבחינת היכולת לייעץ כאן. בנוסף, ציין בן כמה הוא בדיוק, האם הוא מטופל היכן שהוא ומה פחות או יותר הרקע למצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

הרקע הוא ילד בן 16, מוכשר ביותר לל מודים. בגיל צעיר מאוד התנתק מהמשפחה. תמיד הברים בעדיפות עליונה. בלימודים מבריק ביותר. הסתבך בחשד לסחר בסמים בגיל 13.5. משפחה "טובה" ואזור "טוב". בכתה י' החליט שלא ממשיך ללמוד, ולמרות לחצים רבים ולמרות שנשאר בבית כמה חדשים לא שנה את דעתו = רגיל לקבל כן אחרי לא ממושך. תפסנו אותו עם חפצים הקשורים לעשון סמים בתיק ועם הודעות קשורות לסמים בפלאפון. מכחיש הכל טוטאלית - כשהתעמת עם תוכן התיק קבל התקפת אמוק, ולקחנו אותו לבי"ח. האשים את ההורים במכות. ההורים בטפול. המשטרה סגרה את התיק של ההורים מחוסר עניין, ופתחה לו תיק בעקבות עדויות של חברים שלו שעשן וספק. עזב את ביה"ס ולומד באקסטרני. אובחן על ידי רופאים כנרקסיסטי. מסרב לקבל טפול למרות שהוצע לו ונלקח נגד רצונו לטפול פעמים רבות. אמרו שלא ניתן לטפל נגד רצונו. הילד לפי המטפלת המשפחתית התמכר לתשבוחות, מגיל 0, כי תמיד תמיד היה מבריק בצורה בלתי רגילה. בטחון עצמי תנודי בצורה שמשתקת אותו. מותנה תשבוחות. דורש המון כסף- היו תקופות שקבל אלפי שקלים בחודש ולא הספיק לו. הברז עכשיו סגור. אמרו שהטפול ממושך, שנים, ומותנה ברצונו הטוב. ילד גדול פיזית ומאוד מפותח פיזית, גם זה יצר אצלו חלק מתחושת האני- ואין- בלתי. יש לו עכשיו קצינת מבחן לפי המלצת הפסיכיאטר לסמכות חיצונית שתרסן אותו. אין סמכות הורית. יש נתק בין ההורים בבית. הילד משחק ברווח - כמובן בהצלחה רבה. האחים שלו מאוד סובלים, לאחר שהכה את האם בנוכחותם. המצב על הפנים.

שלום, בקיץ האחרון נפרדתי מבעלי ועברתי לגור עם ילדי בני 4 ו-7 בבית עם הורי, הדבר נעשה ללא הכנה מוקדמת של הילדים, הילדים הסתגלו לעניין, אני נמצאת בקשר עם פסיכולוגית של ביה"ס בו לומדת הילדה והיא יעצה לי בשיחה בה השתתפה הילדה להפנות אותה לטיפול במרכז הילד והנוער בבריאות הנפש מאחר והילדה אינה מוכנה לשוחח על מה שעובר עליה בבית האב עמי, כלומר היא עוצרת ובוחנת מה מותר ומה אסור לספר לכל צד וזאת בכדי לא למעול באמון של אף אחד, אי לכך טוענת הפסיכולוגית שהדבר גורם לה לאגור כעס רב ואי יכולת להתפרק ולספר על כך, דבר שעלול לגרום לה לעכב דברים אף בהמשך, יש לציין כי לאביה היא מספרת כמעט הכל, אולם גם תוך כדי בדיקה מה ימצא חן בעיניו לשמוע. אשמח לקבל תגובה או ייעוץ בנושא.

פנינה שלום אם קיבלת המלצה מפסיכולוגית בית הספר הייתי נוהג לפי ההמלצה. פני בשלב ראשון בעצמך לייעוץ ראשוני במרכז עליו המליצה הפסיכולוגית. בין כך הם ירצו לראיין אותך קודם לכן. את ההתלבטות האם זה מתאים או לא תוכלי לחלוק עם איש מקצוע באותו מרכז וזאת על בסיס של היכרות מעמיקה יותר ממה שאנו מסוגלים לעשות במסגרת הפורום. במידה ותרגישי לאחר הבירור שזה לא מתאים, לא קרה כל נזק שכן את המעורבות הראשונה עשית בעצמך לפני שהילדה נחשפה כלל לענין. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התייחסותך ותשובתך בנושא, אנהג לפי המלצת הפסולוגית ואבדוק את הנושא.

וידוי קטן! עקבתי אחר תשובתייך והצלחת לגרום לי לדברים, לרצות דברים ואף להעיז!!! אומנם אני מרגישה כמו ילדה שרואה איזו בובה יפה ורוצה אותה...במובן החיובי! וקצת רקע עליי... יש לי הפרעת אישיות גבולית ובין כל הדברים "הטובים" יש לי קושי רב להסביר מה אני מרגישה. וגם כאשר אני כבר מרגישה כמובן שההצפה לא מאחרת להגיע! שנים שלא בכיתי, ואני נמצאת בטיפול שזה המקום היחידי אשר בו אני מרשה לעצמי דברים! כשקראתי את הודעתך הראשונה(בקשר לתיאבון של בני) הדמעות פרצו ולא יכולתי להפסיק! לא יכולתי לחשוב כלל ורק בכיתי. משהו בדברים שלך שכתבת נגע בכאב שלי... דבר שרק אדם אחד הצליח לעשות וזה המטפל שלי. וזה לא מראה ולא מילה ולא מבט. זו ההוויה כולה! ואז רציתי אותך שתהיי איתי,שלי... כמו אמא אדמה שאוהבת ומגוננת ומסורה. אבל אני ילדה גדולה ומבינה ורק רציתי שתדעי את כל הדברים!

אמא אדמה... אמא אדמה כל-כך מתרגשת! זכרון: קבוצה של אנשים יושבת בחדר מלון, לחופו של ים המלח. מנחה הסדנה מבקש מכל אחד מהאנשים לכייר בפלסטלינה את משפחתו. אי חום שטוח, מזכיר בצורתו ארון מתים. מעליו פעורה קערה סגולה. בקצה השני מסתלסל עמוד אדום. וביניהם- ארבעה כדורים לבנים... ... טעית בפרוש, אומר לי המנחה. את אמא אדמה. האדמה הטובה, החמה, שנותנת מזון לכולם. את לא צריכה לשנות שום דבר. ואני בוכה. אני בוכה גם עכשיו... אני בוכה כי קשה להפרד מפנטזיה. קשה כמעט כמו פרידה במציאות. תרשמי לעצמך כוכבית בסעיף רגישות ויכולת הבחנה בדקויות. איך אמרת? יש לך את זה? גם לך.

למה בעצם להיפרד מפנטזיה? למה לא להגשים אותה? פנטזיה שלך? שלי? מאיזה מקום היא מגיעה הפנטזיה הזו ולאן היא לוקחת אותנו? לא נוכל להתקיים ללא פנטזיות או להגשים חלק מהן... רחל, כיתבי לי הרבה!!! בבקשה!

שלום אני בן 24 תמיד בתור ילד סבלתי מריחוף שחיכה של שאלות במבחנים וכד. משום מה בזמן האחרון המצב חמור יותר ואף קשה לי לזכור וללמוד כמו כן אני מבצע שגיאות איות רבות בלינק זה http://www.orderlifeplus.com/attentionsupport.html שהעביר מנהל הפורום לאחת מהכותבות ישנו אגף תזונתי הטוען כי מספר מוצרים ( OPC ?? ) עוזרים ואף מעלימים לחלוטין את התופעה הידועה כ ADD שאלתי היא : לי זה נראה כרפואה משלימה האם אתה תומך בזה וכמו כן הרפואה הקונבנציונלית ??? כמו כן מה כן אפשר לעשות כללית בנידון וכן בחוסר הנכונות לעשות דברים הנלווה מבלי לקחת ריטאלין!! בתודה מראש אבי

בני סבל מבעיה דומה, בעקבות תוכנית אמריקאית, וניסוי עם ילדים בענין, עשינו דיאטה לילד, הדיאטה הכילה זונות טבעיים בלבד, פירות וירקות, ללא תפוזים, ללא מוצרי חיטה, ללא שוקולד , ללא ממתקים עם צבעי מאכל וחומרים משמרים. אני יכולה להגיד בודאות כי המצב של הילד השתפר תוך שבועיים, וכל זמן שהתמיד בדיאטה, היה לו שיפור כל הזמן, כשזילזל ואכל דברים אסורים מיד הרגשנו.

מה תפוזים קשור לזה ? . השאלה הייתה בקשר לתוספי המזון ו או תרופות המופיעות באתר שמנהל הפורום נתן כלינק. ועוד פעם מה רע בתפוזים ?

יתכנו גורמים רבים לסימפטומים שאתה מתאר - דווקא לא נראה קשור ל ADHD כדאי לעבור אבחון אצל איש מקצוע - רופא נויורולוג או פסיכיאטר

תודה על ההתייחסות. אבל עדיין לא קראת מסתבר את מכתבי בדף הקודם. אני במצב די קשה..ואני מחכה נואשות לתגובה מקצועית ממך. אנא החזר לי תשובה. המכתב הוא:"מעגל סגור". בתודה מראש שירי.

שירי יקרה, קראתי את ההודעה שלך, 'מעגל סגור', וכעת אני מבין את הדחיפות. המצב שאת מתארת הוא אכן בלתי נסבל, וכפי שאת עצמך מציינת, את נמצאת כעת בסיכון גבוה, ואכן זקוקה לעזרה. מן הדרך שבה את מתארת את מצבך לא קשה להבחין ביכולת האינטלקטואלית שלך, ואני משער שגם לך קשה להשלים עם הפער שבין היכולת הזאת לבין מצבך הנפשי, המוציא אותך משליטה בחייך. את מספרת שהיית בטיפול נפשי בלתי מוצלח בשנה שעברה. טיפול נפשי מותנה בקשר המיוחד הנוצר בינך לבין המטפל/ת, ולא ניתן ללמוד מניסיון אחד על האפשרות של מטפל אחר. לא כתבת האם היית בטיפול בעקבות ההטרדה המינית שחווית. סיפרת שהותקפת מינית, ועשית הבחנה בין תקיפה לאונס. למעשה, התוצאות של תקיפה מינית אינן שונות משל אונס, ויש לטפל בטראומה הבאה בעקבותיו. אין לי פתרונות פשוטים, אבל אין לי ספק שעליך לטפל בהשלכות של החוויה הקשה שעברת, גם אם מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט. לא קל למצוא את המטפל המתאים, אבל קשה הרבה יותר ללא תמיכה נפשית. המצב שאת מתארת, וההשלכות שלו על חיי היומיום שלך ועל מצבך בלימודים, דומה למצב של פוסט-טראומה, ודורש עזרה מיידית. כתבי לי אימייל וננסה לחשוב ביחד על האפשרויות העומדות בפניך. [ בינתיים אני מזמין אותך להשתתף בפורום הלם-קרב, העוסק בטראומה ובפוסט טראומה. יש דמיון רב בין טראומה על רקע מלחמה או אירוע בטחוני, לבין טראומה על רקע מיני, וגם בפורום שלנו תמצאי משתתפים שהגיעו מסיבות שונות. זהו פורום המשמש כקבוצת תמיכה, והמשתתפים בו יאפשרו לך להתמודד עם קשיי היומיום, ויתרמו לך מנסיונם. זו כתובת הפורום: http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 שירי יקרה, את נמצאת על קו התפר שבין התחלת חייך הבוגרים תוך שליטה בגורלך, לבין כניעה לקשיים ולחוסר שליטה. למרות הקשיים הרבים, האחריות כולה נמצאת כעת בידיך, ורק הבחירה בהתמודדות תאפשר לך למצות את היכולות הרבות הטמונות בך. אל תיכנעי. כתבי לי, ואשתדל לסייע לך למצוא את הסיוע המתאים. שלך, דרור

שאלה: יש לי הפרעת אכילה.בולמיה עם נטייה לאנורקסיה (בתקופות) משהו כמו בערך שנתיים. המצב הולך ומחמיר. אני חיילת ומקבלת טיפול צבאי שלא עוזר לי כ"כ.עמדתי לפני טיפול בתה"ש אולם אז הצבא החליט להפסיק את השתתפותי. הם הציעו לי כחלופה טיפול בצריפין, שגם אותו לא קיבלתי כי הכל תפוס ומלא ואני לא בסכנת חיים ולכן אני יכולה להמתין. אין לי כסף לשלם לטיפול פרטי.ההורים שלי אפשר להגיע יודעים שאני סובלת מבולמיה, דיכאון , חרדות והפרעות שינה ( כמעט הכל למעט הדיכאון הופיע לי גם בגילאים יותר קטנים).הם יודעים ומעלימים עין.אני יודעת שהם יודעים.הם רומזים שהם יודעים.הם רואים-אני רזה מאוד. הם פשוט מלגלגים וצוחקים ומבקרים ואני מטבעי בן אדם מאוד רגיש ולא מאילה שמסוגלים "לחלוב" כסף ו"לצפצף" על מה הם חושבים עלי... אין אופציה של פנייה לקופ"ח ,כיוון שהם לא יקבלו אותי כל עוד אני חיילת. האם עליי להרים ידיים? לחכות לשחרור(עוד 9 חודשים)? אני עם יד על הלב אומרת שלבד אני לא יכולה על הבעיה הזו.

ברצוני להביע את אכזבתי על כך שאנשים מנסים להיעזר בכם אך אתם עוזרים על פני השטח. הייתי רוצה שתתן דעתך לתגובה שלי לתשובתך. תודה שהחזרת לי תשובה אך הגבתי עליה ולא נענתי , (וכך עוד כותבים אחרים שממתנים לתשובות ממך.) ממני מילי

מילי כתב/ה: > > ברצוני להביע את אכזבתי על כך שאנשים מנסים להיעזר בכם > אך אתם עוזרים על פני השטח. > הייתי רוצה שתתן דעתך לתגובה שלי לתשובתך. > תודה שהחזרת לי תשובה אך הגבתי עליה ולא נענתי , (וכך עוד כותבים > אחרים שממתנים לתשובות ממך.) > ממני מילי >

מילי יקרה, לפורום הזה ישנם מספר מנהלים, וכל אחד מאתנו מתמחה בתחום אחר של חיי הנפש, החל בפסיכיאטריה ובטיפול תרופתי, וכלה בפסיכותרפיה (טיפול בדיבור). אל אחד מאתנו משתדל לענות על השאלות בתחום התמחותו. התשובות שלנו אינן תחליף לטיפול, ואפילו לא עצות מקצועיות, משום שאין באפשרותנו לקבל תמונה מלאה של מצב הפונים. אכן, העזרה שלנו היא שטחית, ומיועדת לתת מענה מיידי, ולהפנות את מי שזקוק לכך לעזרה מקצועית. את צודקת. לא תמיד אנחנו נמצאים כאן, ולא תמיד אנחנו יכולים לתת תשובות מיידיות. זהו אחד מחסרונותיו של פורום באינטרנט. אני מבטיח לך שכולנו מנסים לסייע ככל האפשר, ואני מתנצל אם לעתים התשובות שלנו אינן מספקות. בברכה, דרור גרין

בוקר טוב. דבר ראשון תודה על השיחה משלשום.אני יודעת שקצת גלשנו והשתעשענו ולא כל מה שדיברנו רלוונטי להפרעת אכילה,אבל לי השיחה מאוד עזרה לצאת מהמצב שהייתי בו באותו רגע.שוב תודה מכל הלב. בכל אופן,פניתי לטלי וקיבלתי מספר טלפון של מישהי.אני לא מצליחה לתפוש אותה כי היא פנוייה בשעות שאני לא יכולה לגעת בפלאפון(את יודעת..).אני אנסה שוב היום. את יודעת...הגעתי למסקנה שאני עדיין לא שלמה במאה אחוז עם החלמה.אני עדיין מסרבת לוותר על יתרונות הבולמיה , אבל אני כן רוצה טיפול. אני חייבת להתחבר לחלק שבי שכן רוצה להחלים(שמאז ומתמיד היה דומיננטי אצלי).אני חייבת לנסות ולראות מה יש בחוץ.הבולמיה לא תברח.היא תחכה עד שאני אבחון את האופציות. אני לא יכולה לדעת שאני רוצה להיות חולה , כי אני לא יודעת איך זה להיות בריאה.אני לא זוכרת,ומה שאני כן זוכרת אני לא רוצה.אני חייבת לעצמי את התחושה של לפתוח דף לבן וחלק. אני חייבת לעצמי לנסות להחלים מאחר וגם עם המחלה אני לא מצליחה להתנתק מהעולם. אני עדיין מתענינת בלימודים גבוהים ובטיולים בחו"ל ובכל מיני דברים שכדי להפיק מהם את המירב ,אני אמורה לבחון את האופציה של לחיות בלי המחלה הזו. אז אני חוסכת כסף לטיפול.יש לי כבר לכמה פגישות.אם לא ילך-אני אתחיל טיפול התנהגותי בצבא-להשתלט על מחלה גם אם במחיר של לרמות את עצמי.כשאני אצא מהצבא-אני אתחיל טיפול רגיל , אולי אפילו דרך קופ"ח. ההורים שלי לא חייבים לדעת מה אני עושה דרף קופ"ח,נכון?

היי, בוקר טוב. תודה על מה ? שוב אני חוזרת על עצמי, אבל אני לא עושה כלום חוץ מליהיות שם ולהקשיב מעבר לקו הפלאפון או האינטרנט, והלוואי ויכולתי לעשות יותר, אבל אני לא, אז באמת באמת אין בעד מה. מי אמר שאנחנו חייבות לדבר רק על הפרעת האכילה ? היה לי כיף לדבר איתך גם על דברים אחרים, ואולי זה דווקא טוב לראות, שיש דברים אחרים מעבר לאכילה - הקאה ולבולמיה, שלפעמים יכולה למלא את כל היום למשך הרבה זמן, ואז באמת אנחנו שוכחים שקיימים דברים אחרים. "את יודעת...הגעתי למסקנה שאני עדיין לא שלמה במאה אחוז עם החלמה.אני עדיין מסרבת לוותר על יתרונות הבולמיה .." - באמת תהיתי ביני לבין עצמי מתי תהיי מוכנה להודות בזה, אני הרגשתי את זה אני חושבת כבר מהשיחה הראשונה איתך, וניסיתי לרמוז לך על זה, אבל את נורא כעסת עליי, ונשבעת והבטחת, בכל מקרה, זה באמת לא משנה לי כלום, כמו שאמרתי לך כבר הבחירה הסופית היא שלך, אני יכולה לשתף אותך בקשיי התהליך ובכיף של הנקיון, לא להחליט עבורך, ואני בכל מקרה פה בשבילך, אפילו סתם לדבר, לשפוך את הלב, גם אם בחרת בינתיים להישאר עם הבולמיה. גם אם את לא מוכנה לוותר עליה עדיין. אני יכולה לקבל אותך גם עם ההשלמה הזו עם הבולמיה. יהיה לי חבל כי את בן אדם חכם ובאמת מגיע לך דברים אחרים כמו לימודים גבוהים וחו"ל, ואפשר להשיג אותם גם עם הבולמיה נכון, אבל מגיעה לך איכות חיים אחרת, לכולנו מגיע, ואפשר להשיג את זה עם המון מאמץ וקשיים, אבל אני באמת מקבלת אותך כמו שאת, ואני פה מעבר לקו בשבילך כמעט תמיד, לא מנסה לשנות, לא מנסה לתקן, רק מנסה להגיד מה אני מרגישה. בנוגע לקופ"ח, לא ההורים שלך לא ידעו כלום, כשאת משתחררת את נחשבת בוגרת, יש לך כרטיס קופ"ח משלך, והוא נפרד מהמשפחה שלך, ולא קשור אליהם. זה לא כמו לפני הצבא שאת שייכת לקופ"ח של ההורים, את יכולה אפילו לבחור להיות בקופ"ח אחרת משל ההורים, ואין שום בעיה עם זה. אביב.

קראתי את מה שכתבת, ולא יכולתי להמנע מחיוך:) דבר ראשון,אני מודה לך כבן אדם.את לא מכירה אותי.את לא חייבת לדבר איתי, ואת בכל זאת עושה את זה.להקשיב לי מעבר לקו הטלפון או האינטרנט,זה אכן כל מה שביכולתך לעשות,אבל זה ה-מ-ו-ן.את כל השאר-תשאירי לי.כל השאר-באחריותי בלבד.אז שוב תודה,והגיע הזמן שתקבלי אותה כבר וזהו:)))))) את צודקת.העניין הזה שאני לא שלמה עם רעיון ההחלמה הוא באמת הארה חדשה שהייתה לי.אוקיי...את היית שלמה!את בכל רגע רצית לצאת מזה ולא היו לך הכוחות ולא הזמן! אבל זו הייתה נקודת המוצא שלך... אני מכירה בזה שנקודת המוצא שלי מעט שונה.אני מבינה כרגע שאין לי רצון של 100 אחוז להבריא.באותה מידה אין לי רצון של 100 אחוז גם להיות חולה.את מבינה את כוונתי? אבל יש לי מספיק כוח לנסות ולצאת מזה גם עם 50 אחוז מוטיווציה.אני פוחדת מהמחלה וחוששת מאוד ממה שקורה לי.אני מאוד רוצה לחיות בלי ההרגשה הזו,ולכן אני מוותרת על יתרונות הבולמיה. אני לא פוסלת שום דבר.הרבה אמרו שהרבה יותר טוב בחוץ.אני אבדוק את זה.בכל הכוח אני אבדוק את זה.אני חייבת לעצמי לפחות את ההרגשה שבדקתי הכל: בדקתי איך להיות חולה,ובדקתי איך להיות בתהליך החלמה(ואולי אפילו "בריאה").רק אז אני ארשה לעצמי להחליט מה אני רוצה מהחיים. את וטלי אמרתן שעם כל החלטה אני אצטרך לחיות ולהתמודד,גם עם ההחלטה להשאר חולה. איך אני יכולה להשלים ולחיות עם החלטה שלא בדקתי את הצדדים האחרים שלה? זו נקודת המוצא שלי: תשאלי אותי אם טוב לי?לא יודעת! תשאלי אותי אם אני רוצה לחיות עם זה?לא יודעת!מה שאני כן יודעת שאצלי אין "חצי-חצי".אם אני אמשיך לחיות כפי שאני רוצה-אני חייבת להחלים.ואם לא-אני אוותר על הכל(עוד דבר שאני לא שלמה איתו בלהיות חולה). בלבלתי אותך?אני מבינה ... גם אני מבולבלת וזה נראה לי טבעי.אילו הרהורי הנפש.אין לך מה לדאוג.את לא צריכה לשכנע אותי להחלים.אני משוכנעת לבד.גם אם אני אגיד לך שלא-אני תמיד אנסה להחלים. אני מבינה את הקושי שלך להבין אותי.נקודת המוצא שלנו שונה.יכול להיות שאת לא מבינה איך אפשר לנסות להחלים עם הספיקות הללו. אז מבחינתי,אפשר. סליחה אם נשמעתי קצת לא נחמדה.רק שאני עובדת על ההודעה עכשיו אני שמה לב לזה. ממש מצערת.

אני מקווה שלא הייתי שוב כהרגלי בוטה מדי, אבל באמת רק ניסיתי להראות לך שאפשר, במידה ותחליטי שאת רוצה, וההוכחה הכי טובה היא אני. כבר 23 ימים נקיים !!! נראה לי גם שהיום אני אפסיק לעשן, מה זה סיגריות סך הכל, אותו הרס עצמי כמו הבולמיה, דבר שלוקח ממני את האויר לנשימה שאני כל כך צריכה, מחליש ומסחרר. אביב.

דר' נכבד בת זוגתי סובלת בחודשים האחרונים מדימום ווסתי שאינו בתאריך המחזור אשר בדרך כלל תאריך יציב. מתוך התבוננות בה בשינה. הבחנתי גם בחריקות שיניים חריגות עד כדי רעש המפר את שנתי. אני יכול להעיד כי בת זוגתי נמצאת במצב מתיחות עם בני משפחתה אשר היא אינה מבטאת - אלא מעדיפה להפנימו בתוכה. שאלתי בהקשר לדימום היא : האם יש קשר בין המתיחות בה נמצאת בת זוגתי עם הופעת דימום ווסתי על רקע זה. מהו ההסבר הרפואי/ קליני בין הדימום למצב של דחק נפשי. תודה מראש - רמי .מודאג

על בטוח יש קשר, אבל יכול להיות גם להפך, דימום יתר יכול לשגע כל אישה נורמאלית. כדאי לפנות גם לבדיקה רפואית.

אני מבקש התייחסות של איש מקצוע בבקשה. רמי המודאג

רמי שלום ראשית, האם אישתך התייעצה עם גניקולוג לגבי הדימומים? זה הדבר הראשון שיש לעשות בכל מקרה. לגבי חריקת השיניים והמתיחות: חריקת שיניים יכולה להעיד על מצבי מתח, אם כי זו תופעה נפוצה למדי באוכלוסיה הבריאה. בתקופות מתוחות התופעה עלולה להתחזק. באופן קונקרטי לשאלתך, במידה ויש מצב מתח הוא יכול להשפיע על תדירות המחזור החודשי. זו תופעה מוכרת, אבל כמו שאמרתי יש לפנות קודם כל לרופא מומחה בתחום. אבל מה שהייתי רוצה להדגיש בפניך זה שאין צורך לחכות לסימפטומים גופניים כדי לטפל במתח. במידה וקיים מצב דחק, בשל המצב המשפחתי או בשל כל דבר אחר, רצוי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. למצב הדחק עלולות להיות השפעות שליליות הן בטווח המיידי והן בטווח הארוך. בוודאי ניתן לעזור, לפחות במידה כלשהי, גם אם העדפתה של אשתך היא "להפנים את המתח" כפי שאתה מתאר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, כן קיבלתי את הודעתך מלפני כמה ימים, והכל בסדר, באמת, אי הבנה היא דבר יומיומי, כולנו אנשים וכולנו טועים, ולפעמים זה עושה את החיים מעניינים יותר, הרי דרך זה זכיתי לדבר גם איתך. יום טוב, אביב.

תודה על כל ההתייחסות האמפטית שלך. כמו כן אני נהנה לקרוא אחר הודעותייך,עושות לי טוב. אני אשמור על קשר. ושוב תודה. דניאל.

אני חושבת שאוכל למצוא אצלך תשובות לשאלות רבות שמטרידות אותי.! האם את מוכנה לענות לי?

שלום לך יקירתי! זה עתה השמנתי בקילו... מנחת.... :-) תודה על המחמאות, אני באמת עוסקת בתחום טיפולי, אבל תרשי לי להמשיך ולהסתיר את זהותי- המקצועית והאחרת. אין כמו טפיחה על השכם וכמה מחמאות כדי לעזור לאדם לעבור את קשיי היום יום. לכולנו יש כאלה. יש זמנים קשים יותר- וקשים פחות. יש מצבים נעימים- ולא נעימים. יש המון תחומי ביניים. הכל ביחד מצטרף לחויה הקיומית של כל אחד ואחד. מליארדי אנשים יש בעולם- ואין אחד שחווה את קיומו בדיוק כמו חברו. אני שמחה לחלוק איתך את מקצת חויותי הרגשיות, ואם תמצאי בכך תשובה לשאלות שמעסיקות אותך- אני ארגיש סיפוק, הנאה וגאוה. בכך תתרמי לי... ועוד רציתי לומר, שלמדתי הרבה דברים, כאן בפורום, גם בלי לשאול... למדתי הרבה גם ממך. אז את מוזמנת להמשיך ולחפש תשובות. לא בטוח שנמצא אותן, אבל עצם החיפוש- נראה לי מרתק מאין כמוהו. להתראות.

I suspect that my teenager son has Attention Deficit Disorder. Who can help me with diagnosis? Thank you.

Galo shalom I suggest that you consult with a clinical psychologist or with child psychiatrist Regards Dr. Oren Kaplan

ראשית כל תודה על תגובתך. שנית. בהקשר למה שכתבת: שלא סיפרתי מספיק ולא פירטתי יותר על מצבי. יש כאן טעות. כתבתי לך מכתב שבו הפניתי אותך למכתב אחר -מכתב שבו סיפרתי עליי מא ועד ת. ציפיתי לתגובתך אך מאחר שהפורום התמלא במכתבים .המכתב שלי שעונה לשם:"מעגל סגור?", הועבר לעמוד הקודם ולכן לא ניתן לראות אותו. משום כך חשבת שלא סיפרתי מספיק פרטים. אודה לך מקרב ליבי אם תפנה לעמוד הקודם ותחפש את מכתבי:"מעגל סגור?". תודה מראש. שירי. לאביב:אין לי מילים נוספות לומר לך חוץ מ... תודה.

שירי יקרה, אני מתנצל אם החמצתי את התשובה שלך. אחפש בעמוד הקודם, ואשתדל להגיב מחר. דרור גרין (ללא ד"ר)

עד שיתרגלו בלי הד"ר, תגמור ת'דוקטורט ותצטרך להפוך בחזרה. אבל אז זה ישמע , מה זה שחצני...

באמת אין על מה להגיד תודה, לא עשיתי כלום, חוץ מליהיות פה, ואני באמת עדיין פה אם בא לך, מחזיקה לך אצבעות שתצליחי, ושיהיו לך ימים טובים יותר.

הנני פונה אלכם בהקשר לרעייתי שסובלת מזה שנה ושמונה חודשים מהתקפי חרדה ודיכאון, המלווים חוסר חשק לחיות,פחד עצום שמתעורר עם התמודדיות פשוטות לכאורה,ביקורת עצמית מופרזת,אציין שלפני כ-5 חודשים פנינו לפסכיאטרית/פסכולוגית שהמליצה בטיפול תרופתי שלווה במספר שיחות,רעייתי לקחה במשך 4 חודשים כדורי "פקסט",היתה הקלה כלשהי,אמנם חזרו מידי פעם אותם התקפות חרדה,ומאידך הומלץ להקטין את מינון הכדורים בהדרגה עד להפסקה טוטלית. מאז ועד היום בצורה שהולכת ומתגברת רעייתי נתקפת באותם התקפות,אציין שאנו נהנים מתנאי מחייה נאותים ומגדלים שני ילדים ניפלאים,אגב רעייתי בת 29 ואני 36. עוד אציין שאני מצידי מעודד אותה בשיחות"שלא תחשוב על אותן מחשבות שליליות", אך היא מציינצ שלעיטים אין זה בשליטתה ופשוט היא מרגישה שאותן מחשבות ממש משתלטות עליה ומוציאות אותה מיכולת תיפקוד וריכוז,עוד עובדה אציין שלא פעם אמרה לי רעייתי שהיא מאוד חוששת שפעם אחת לא תוכל להשתלט על עצמנ ותיגרום נזק לעצמה לרבות התאבדות. אשמח לקבל יעוץ,תודה מראש, רפי.

מה קרה לפני שנה ו8 חודשים...ככה פתאום ספר תאמת.........."אור

בן כמה הילד הקטן? בן גיל אותו זמן אולי?

"אור" אתה ממש דפוק וטוס לטיפול יסוד,בתקווה שזה יעזור לך,אני סקפטי..........וזאת ת'אמת

רפי שלום הייתי ממליץ שאשתך תפנה לטיפול ותהיה במעקב לתקופה. אינני יודע מה מהות הסימפטומים ולא ניתן למסגרת הפורום באמת לנתח ולהסביר את המצב. בכל מקרה הן מצב דיכאון והן התקפי חרדה הם דברים שפוגעים בצורה משמעותית באיכות החיים ובמהלכם התקין, כמו גם בחיי הזוגיות והמשפחה. חשוב להדגיש שאלו תופעות שניתן לטפל בהם בדרך כלל בצורה יעילה. אני מציע לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולהיות במקביל גם במעקב פסיכיאטרי. הדיווחים של אישתך על מחשבות אובדניות מדאיגים ואסור לתת לדברים להישאר כפי שהם. פנו בהקדם לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

טוב אני בת 17 עוד מעט ואני לא בן אדם שיש לו כוח לפנות לעזרה אבל אין לי ברירה ממש , אז ככה יש לי בעייה , אני גם יודעת מאיפ היא מתחילה הבעיה היא שאני יודעת יותר מידי על עצמי אני מודעת לאופי שלי ולהרגלים שלי ויש לי בעייה עם הרגלים יש לי בעיה עם עצמי . אני לא מקבלת את עצמי למרות שהסביבה מקבלת אותי , רק שאני באה עם ביטחון עצמי . אבל אני לא מקבלת את עצמי כפי שאני מבחינת איך שאני ניראת ומה שיש לי ואין לי קשה לי מאוד להסתכל על כל מה שיש לי כי אני מריגישה שהדברים השלילים שלא באשמתי שיש בי הורסים לי הכל ומגבילים אותי מגבילים אותי ברמה של אני לא יכולה ללבוד בגדים מסוימים כי הם לא עולים עלי וכשהם עולים עלי אז פה יש שערות ופה גם .. לפי איך שאני רואה את זה אם לא היו לי את הדברים האלה לא ההיתי מרגישה ככה בדיכאון כי ההיתי מרגישה כמו כולם אני לא מרגישה כמו כולם עכשיו כי אני מריגשה מוגבלת , אני לא מעונינת להתנחם בצרות של אחרים אני מרוכזת בעצמי ואין פיתרון לדברים שמפריעים לי כי הם דברים פיזיולוגים ואין לי שליטה עליהם גם אם אני ירצה הדבר היחיד שאני יכלוה לשפר הוא תא הגישה אבל זה עבודה בעינים כי זה לא עוזר המצב תקוע וישאר כמו שהוא עד שאלוהים ישיל מעלי את כל השערות הקוסמטיקאית אומרת לי לנסות להתמודד אם זה כמו עם אתגר , אז אני חודיעה לך שהאתגר הזה כואב אומנם מקדש תמטרה אבל כואב ולמה שלי היהי כואב אני לא עושה לאנשים משהו כואב אני בן אדם שעוזר לאנישם מעבר ליחולת שלי ברמת הפראיריות ועל חשבוני ולמה לי זה מגיע זה מטומתם אולי לחשוב על מוות אבל הדברים האלה מוצתיאים לי את החשק לחיות אני לא רוצה לחיות כשאני מוגבלת לא רוצה , רוצה למות .

רפי שלום לפני שנתיים ספלתי מחרדות איומות עד שהגעתי למצב של פחד לצאת מהבית ופחד להיות לבד בבית קיבלתי מספר סוגי כדורים שלא עזרו לי ההיתי ביעוץ פסיכולוגי שגם לא עזר לי עד שקיבלתי סרוקסאט ולאחר חודש הגעתי למצב שהחלטתי לטוס 14 שעות לסין והיה כייף עצתי לכם לא לוותר בהצלחה

רפי אני מרגישה אותו הדבר אם תמצאו פיתרון אנא שילחו לי

אימי נפטרה בגיל 40 עקב סרטן הייתי מאוד קרובה לאימי והמחסור שלה עצום ובלתי ניתן לתאור אני בת 17 ומרגישה שלא אוכל להתמודד עם המצב אין לי אחים שיזדהו עם הרגשתי אני בת יחידה לאף אחד אין תשובות למעני על אף הרצון של הסביבה לעזור שום דבר לא ממלא את חלל חסרונה , היא אינה איתי יומיים וכבר איני מסוגלת להתמודד עם המצב אין לי שמץ של מושג כיצד להמשיך לחיות, אבי שבור ולא יכול לשמש לי תמיכה הוא שקוע בצערו ועלי להיות חזקה בשבילו בבקשה תתנו לי פתרון מיידי כיצד להתמודד עם המצב ????.?...

שלום לך בשם בדוי. גם אימא שלי נפטרה מסרטן לפני שנה וחצי. אין פה הוקוס פוקוס ולכל אחד לוקח את הזמן שלו להתאבל. את אמנם כותבת שאת צריכה להיות חזקה (וגם מנסה לשדר כח כלפי חותץ) אבל גם לאנשים חזקים יש רגשות ויש רגעים שקשה. חשוב מאוד להתאבל וקחי לך את הזמן!!!! אני אישית יצאתי לבלות זמן קצר אחרי האירוע אבל את לא חייבת לעשות כמוני!!! אם תרצי, את יכולה גם להקליק על שמי בכחול ולכתוב ישירות אליי. מקווה שעזרתי לך במשהו, עדי

לשם בדוי שלום רב! אין לך מושג עד כמה אני מזדהה איתך. אני קוראת את דברייך ונדמה לי כאילו אני בעצמי כתבתי אותם. אני הרבה יותר גדולה ממך, וגם יותר מהגיל בו היתה אימך עליה השלום. אבל הורים זה הורים וכשמאבדים אותם - זה כואב בכל גיל - שלך ושלהם. גם אני בת יחידה, ממש כמוך, ללא משפחה קרובה של ממש וגם לי יש חברים נפלאים שעוזרים אבל מי כמוך יודע שזה לא אותו הדבר. לפני פחות משש שנים איבדתי את אימי, שהיתה בת שבעים פלוס, וכעת אני מתמודדת שוב עם אובדן אבי, שנפטר ממש בימים אלה. הוא נפטר בשיבה טובה בגיל שמונים פלוס, ואני בת ארבעים פלוס, אבל עובדות אלה אינן מקהות את הכאב. ואני אומרת לעצמי וגם לך - הלוואי והיו תרופות פלא להקהות את הכאב. אבל אין. מה שאני עושה הוא - מנסה פשוט להיות אני עצמי, מבלי לדפוק חשבון לאף אחד. אני בוכה כשבא לי וצוחקת כשבא לי ומי שזה לא מוצא חן בעיניו - זב"שו! את כל החכמולוגים שאומרים תהיי חזקה, תאספי את עצמך, תקחי את עצמך בידיים וכולי - אני מעיפה לכל הרוחות. עצות כאלה הן - בעיני לפחות - יותר גרועות מרעל. אני יכולה לומר רק דבר אחד, נדוש אבל נכון: הזמן הוא באמת הרופא הטוב ביותר. ואין פה פרק זמן מוגדר - לכל אחד יש את פרק הזמן הדרוש לו. לפני סיום הייתי רוצה רק לנצל את ההזדמנות ולהציע למנהלי האתר להקדיש כמה מילים לנושא ההתמודדות עם אבל או להפנות אותנו לאתרים מתאימים העוסקים בנושא זה. וכמובן, שנראה לי שגם לגולשים עצמם שיש להם מה לומר בנושא - לעודד או לספר על ההתמודדות שלהם עם הנושא - נראה לי שכאן הוא המקום המתאים. כל טוב ורק שמחות לכולם!

שלום ראשית אני משתתף בצערך. אם אני מבין נכון את דבריך איבדת את אימך השבוע. זהו בודאי זמן קשה, להתאבלות והתכנסות בזיכרון על אימך, ובוודאי יקח זמן עד שאת ואביך תוכלו להתארגן מחדש ולהמשיך הלאה. לצערי אין פתרון מיידי להתמודד עם המצב, לפחות לא ברמה הפסיכולוגית. המוות הוא ההתמודדות הקשה ביותר בהוויה האנושית ואין בתקופה הזו דבר שיוכל לכפר על מה שאיבדת. זה טבעי שבתקופה כזו תרגישי מצוקה וקושי. בתקופה כזו את בוודאי זקוקה לתמיכה מהסביבה וזו נקודה כואבת במיוחד, כי את מציינת שאין לך תמיכה כזו. נסי לחשוב בכל זאת מי בסביבה הקרובה יוכל לתמוך ולעזור. ההתמודדות בשלב הזה היא ברמה האנושית ולא בשיטות פסיכולוגיות. האבל והמצוקה הם טבעיים ואני מקווה שהזמן יגליד את הפצעים ושלא תדעי עוד צער. אם הדבר יכול לעזור כתבי אלינו ואולי נוכל להשתתף איתך לפחות בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי גם אני עברתי טראומה דומה לפני שנה בדיוק, כשהאדם הכי קרוב אליי, סבא שלי, נפטר. אני עדיין מחפשת דרכים להתמודדות. מה שאני יכולה להגיד לך זה שתדברי על זה, עם מי שאת רק יכולה.... תבכי, תבקרי בקבר, תדעי שהיא איתך

היי... הייתי גם רוצה להישתתף פה בשיחה, מאוד מזדהה עם כולכם, ובודאי תבינו שהאינסטינקטים שלי רוצים גם לישפוך קצת על המקלדת... :)... אני בן 20, אבל עדיין ממש ילד קטן בפנים, עברתי ילדות קשה עם הרבה כאב עד שלבסוף לפני שנה אחי הקטן, צעיר ממני בשנתיים, החליט לעזוב את העולם, הוא היה היחידי שאהבתי ושעבר איתי את הכל, והכל פתאום נישבר, ממש עם אני מסתכל על זה עכשיו, כאילו כל מה שהאמנתי וכל מה שחשבתי שאני יודע נישבר לרסיסים... אני חושב שחצי שנה שלמה הייתי בהלם ובכלל לא תפסתי מה קורה מסביבי, ואחרי זה חצי שנה של דיכאון ממש קליני, לא פעם עברה במוחי המחשבה על להיצטרף אליו ולהפסיק עם כל החרא הזה... עדיין אני לא קולט ומבין מה אני אמור לעשות עם כל המחשבות האלו בראש,... כל מהלך היום אני חושב על כל החיים שלי ועל כל הכאב שעברתי עד לנקודת שבירה, שעכשיו אני כבר לא יודע מי אני, מה אני רוצה מעצמי, ומה אני בכלל עושה פה בעולם המעוות הזה. אז תסלחו לי על "האופטימיות", ואל תידאגו לי, לעולם לא אוותר על מתנת-החיים, וכמו שמישהו פה אמר, ואני מקווה שאני יוכל להסכים איתו עוד כמה שנים, שהזמן הוא התרופה הכי חזקה.. אני מקווה שזה נכון. כל הדיבורים האלו, ובמיוחד מאחורי הגב שלך, רק מכשילים אותך, באמת כמו שנאמר כל דיבורי ה"תתגבר" האלו הם באמת כמו רעל, אנשים לא מבינים את זה, פשוט, הם לא יודעים איך להיתמודד עם זה ומה להגיד אז הם פשוט זורקים כמה מילות עידוד ורחמים, והם לא מבינים ->לנו<- זה רק גורם אי-נוחות והרגשה ששונים או שמשהו דפוק אצלנו.... מה שגם אמרו פה, ואני הכי הכי הכי בעולם מסכים עם זה, זה פשוט לא "לידפוק" חשבון.. לא לנסות להסתיר את עצמנו "ולהיעלם".. זה קשה, אבל לא להיתכנס בתוכיינו, ולהגיד מה שרוצים, מתי שרוצים, ולא להרגיש רע שעושים כייף, ליצחוק להישתולל ולעשות שטויות כמה שאפשר, ופשוט לא לישכוח את עצמנו "בחור השחור" הזה שמאיים ליבלוע את מהותיינו.. אבל זה קשה, קשה מאוד אפילו... למה רופאים לא יכולים להיות כאלו? כאלו שבאמת מביעים לכם רגשות מהלב, ולא רטוריקה מעצבנת של "מילים של פלסטיק".... האנשים שהכי עוזרים אלו הם האנשים שנותנים פיסת רגשות מעצמם, רגשות וחוכמת חיים משל עצמם, ולא סתם טייפ-רקורדר שחוזר על עצמו במילים שכבר אין בהם שום רגש והרגשת פשר. בגלל זה כנראה אני לא מדבר עם אף-אחד על מה שכואב לי, חוצמזה שגם לפני זה הייתי בן-אדם שקצת סגור בעצמו ושומר את כל הכאב והכעס בפנים חזק חזק בלב, נועל במפתח ולא מגלה לאף-אחד איך פותחים.... אחרי "הפיצוץ" הגדול - גם אני לא יודע כבר איך פותחים את "התיבה", למילים נגמר הערך, והכל נראים כאילו הם נמצאים מיליוני כוכבים רחוק ממני, ושאף-אחד באמת, אבל באמת באמת, לא מצליח להבין את מה שאני מרגיש... אני פשוט אידיוט, אני מפחד להושיט יד לעזרה, אני בחיים לא ביקשתי מאדם עזרה, למרות שכל-כך היינו זקוקים לו, אבל ההרס העצמי הרבה יותר גבוה, והרחמים העצמיים "אני זבל, אני לא שווה כבר שיצילו אותי"... הרחמים העצמיים, אבל במיוחד ההרס העצמי הורג אותי.... אני גר לבד ואין לי אף-אחד בחיים, חוץ ממעט חברים טובים שבאמת לולא חבריי הייתי כבר ממזמן משתגע... הלילות קשים לי. קשים לי ביותר. שהלילה יורד, הנשמה שלי גם יורדת, יורדת לאפלה, אני מנסה לגשש, אבל מתעוור ונופל... כל לילה זה אותו דבר, יכול להיות לי יום נפלא, מלא שמחה וחיוכים, אבל בלילה? ללכת לישון לבד? להרגיש את הלבד הנורא הזה?... אוי... אנשים, אולי כמה ממכם יבינו אותי, הלבד הזה פשוט מייגע, נותן לך להרגיש כאילו אתה היחיד בעולם שכואב לו כל-כך, כאילו לכולם יש את החיים המסודרים שלהם, ורק אתה פצוע ומדמם לך בתהום, ואין אף-אחד שיוכל להושיט לעזרה ולחבק אותך. אז תודה שהקשבתם, האינטרנט זה הפסיכולוג הכי נהדר שיש, לא שניסיתי משהו אחר, אלא פשוט הוא לא מצפה ממך למשהו ואני לא מצפה ממנו למשהו, אז אין בעייה ככה להישתפך ! :) *חיבוק לכולם*

לג'ים שלום, כתבת שאתה גר לבד, אז למה שלא תיקח שותף או שותפה? גם אני גרתי לבד ועשיתי את זה. אני מעדיפה לוותר על החופש שלי להסתובב בלבוש מינימלי אבל שיהיה לי מישהו לדבר איתו ולעשות שיחות נפש. עדי

שלום ג'ים! אני רואה שאנחנו משדרים על אותו הגל, ובעצם נוכחת לדעת שכל האנשים שעוברים את החוויה הקשה הזו משדרים על אותו הגל, מרגישים בדיוק אותו הדבר, רק שעד שלא מדברים על זה - אנחנו אפילו לא יודעים עד כמה כולנו "באותה הסירה." וכשאנחו נקלעים לסירה הזאת נגד רצוננו, כולנו פתאום ילדים קטנים שרוצים חיבוק, וזה לא משנה בכלל בני כמה אנחנו. אז קבל את החיבוק הזה מכל הלב!

אני כל כך צריכה לשמוע ממך בקשר לe-mail שלי נורה קשה לי. yve.............

שלחתי לך אימייל. דרור

שלום, אודה לכם אם תתיחסו לבעייתי\זה נמצא תחת הכותרת האם הגיע הזמן לשים קץ לייסורים? תודה מראש דור

דור שלום אין ספק שהגיע הזמן לשים קץ ליסורים. המשפט הזה בעיני נכון באופן מוחלט ותמיד. השאלה מה ישים קץ אמיתי ליסורים. התבוננתי בהודעותיך הקודמות כדי לראות האם משהו השתנה בהתלבטויותיך. אני מרגיש שלא: התלבטות עזה האם הקשר טוב או רע (מה יותר?) והקושי להיעזר בטיפול הפסיכולוגי בהקשר לכך. גם התגובות שקיבלת עד כה לא באמת עוזרות כנראה להתלבטות. הרי בסופו של דבר מדובר בקונפליקט פנימי. אם תעזבי אולי תרגישי שפיספסת משהו ותסבלי מכך, ואם תישארי אולי תמשיכי לסבול. מה יותר גרוע, מה יותר טוב. הבעיה דור איננה בחוץ, ולכן אף אחד בחוץ לא יכול לקבל את ההחלטה עבורך. הרי אם הייתי אומר לך לעזוב (או להישאר) לא באמת היית יכולה להשתמש בהמלצה הזו, והיא תהיה כמובן גם לא רצינית לאור היכרותנו המועטה. ניתן לעזור לך במסגרת פסיכולוגית כדי לחדד את השאלות, להבין את היתרונות והמחירים בכל החלטה שתקבלי, ואולי אפילו להביע דיעה אישית מה יותר נכון עבורך. אבל בסופו של דבר את ההחלטה ואת משמעויותיה רק את תוכלי לשאת ולקבל. אני מקווה שהקונפליקט יפתר בקרוב ושבעוד תקופה תוכלי להסתכל לאחור בחיוך ואולי אפילו לומר שלמדת משהו גם מהקשיים שהיו בדרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לברר מהי מחלת המטכונדריה (אני מקווה שאני הוגה את השם נכון). החולה בת 10 סובלת מרגרסיה והרופאים טוענים כי מדובר במחלה נדירה. אני מעוניינת לקבל מידע על מחלה זו. חשוב לציין כי הילדה סובלת ממחלת נפילה.

מיטוכונדריה, למרות שזה נשמע כמו קללה, זו לא מחלה. מיטוכונדריה זה הגופיף שתפקידו תהליכי הנשימה בתוך כל תא ותא בגוף,והוא מאוד חיוני, בלעדיו אין חיים בתא, עכשיו תנסי לשחזר מה אמרו הרופאים . מחלת הנפילה נקראת אפילפסיה, וזו לא מחלה נפשית אלא גופנית עם הסבר פיסיולוגי מובהק. תנסי בפורום נוירולוגיה.

אולי התבלבת... הכוונה היא לאסתי לא לרוז :-) אולי אם תגידי מה בדיוק הבעיה,אז אולי מישהוא כאן ידע את השם הנכון אופיר

שלום לכם. האם שימוש בכדורי LORIVAN מדי פעם יכולים לגרום לתלות? תודה

באותו הנושא: האם לקיחת כדורי לוריוון יכולים לסייע לשקט נפשי ומה מידת התלות בכדור והאם ניתן להיגמל ממנו?איציק כתב/ה: > > שלום לכם. > > האם שימוש בכדורי LORIVAN מדי פעם יכולים לגרום לתלות? > > תודה

שלום, לפי מיטב ידיעתי לוריוון הוא כדור ממכר כאשר לוקחים אותו באופן רצוף - קשה מאוד להיגמל ממנו. השאלה היא מה זה מידי פעם? פעם בשבוע - שבועיים לא נורא. הוא מרגיע ונגד מתח וחרדה. ניתן לקחת מידי פעם כל עוד לא מעלים את המינון. יש היום כדורים לא ממכרים. השאלה היא למה אתה לוקח אותם? נגד חרדות? מתח? כל טוב

מידי פעם ? תלוי כל כמה זמן ולמשך כמה זמן -

אחי בן 23, בחור יפה תואר ומצליח אולם הוא חסר ביטחון מוחלט, דבר הגורר לאגרסיביות. הוא היה מעוניין להיפגש עם פסיכולוג באזור נתניה והסביבה.

שלום ביאטה. יש לי המלצה עבורך על מטפלת במושב באזור נתניה. אם את מעוניינת התקשרי אלי לטלפון הנייד- המספר יופיע בלחיצה על שמי. בברכה. רוית

ביאטה היי. הודעתך נימחקה לי- לכן לא חזרתי אלייך. התקשרי שוב ואמסור לך את הטלפון שוב. תודה. רוית.

שתי המילים הללו מתארות במקצת את רגשותיי. עוד יום עבר ושוב שירי לא הולכת לבית ספר.ושוב היא משקרת לכל הסובבים אותה בהבטחות שווא. "אני אבוא ללמוד", "אני אקח את עצמי בידיים", "אני אתגבר ואלחם"... ושוב בבית לבד.רק אני, המחשבות, והאנשים שרצים לי בראש כל היום.מנסים לתת לי קישור למציאות הנפרדת. למציאות הרחוקה ,למציאות הלא קיימת. מתי זה ייגמר? אני שואלת. מחר...מחר...מחר....מחר...ועובר עוד יום...ועוד יום... ועוד יום... וככל שהימים עוברים כך גם הכאב מתעצם..ומתעצם. רוצה חופש מהכלא. שירי. לאביב המקסימה:אני לא יודעת מאיפה את מביאה את האיכפתיות העצומה הזו,את ההשתתפות בכאב עד הסוף, את הרצון העז לתרום ולשפר. אבל מה שאני יודעת זה שהאנשים שמקבלים ממך את העזרה שאת מוכנה להציע מרגישים ניחום מזה שאת פה איתם . מניסיון.

היי שירי, אני פה איתך, אז את כבר קצת לא כל כך לבד, אלא איתי ביחד. אני לא חושבת שזה יגמר לבד, יעלם פתאום יום אחד מעצמו, אין לנו כובע קסמים כזה כמו שהיינו רוצים, שנחבוש אותו, וביום שאחרי נקום כאילו כלום, לצערינו. אם היה לי הייתי משתמשת בו בעצמי ומעבירה אותו הלאה. אם לא מתמודדים אם הכאב הוא אכן מתעצם, ולבד נורא נורא נורא קשה ליהיות שם, הייתי שם לבד, פחדתי נורא, ממש כמוך, ואז אזרתי אומץ, והכנסתי לשם מישהי. עצם הדיבור או הכתיבה על הפחד והידיעה שיש מישהו בצד השני שמקשיב לפעמים עוזרת, אבל זה לא מספיק, לפעמים צריך יד קצת יותר מכוונת שתדע גם לשלוח לך ספינת הצלה קטנה ולפרוש לך רשת בטחון ענקית במקום בו את נמצאת, שתדע לתת עצות קונקרטיות לגבי ההתמודדות, וזה רק ייעוץ מקצועי יכול לעשות. ההשתתפות בכאב עד הסוף באה מזה שבאמת הייתי שם והרגשתי את זה, ואני יודעת כמה זה מפחיד לבד, ועד כמה עוד יותר מפחיד לעשות את הצעד הראשון ולבקש עזרה ולספר לאדם שיושב מולך, פנים אל פנים, מה קורה אצלך בפנים, באפילה, בחשיכה, ולצפות שיבין, במין ידיעה שאדם שלא היה שם לא יבין באמת עד הסוף מה קורה שם, אבל זה שווה את הקושי הראשוני וההתגברות עליו. יש מטפלים מקצועיים וטובים שבאמת מבינים ובאמת יכולים לחלוק איתך את הפחד והחרדה שאת חשה. תקדישי לזה מחשבה שניה בתוך כל הבלגן של המחשבות והאנשים שרצים לך בראש, לחלק, לשתף, להישען קצת על מישהו, ולהקל מעליך את המשא. מהנסיון הכי הכי פרטי שלי ומהלב אני אומרת לך - זה שווה את זה ! אני השגתי לעצמי את החיים בחזרה, וגם את יכולה לעשות את זה. אני פה איתך בכאב, ואת יכולה להמשיך לכתוב אליי אם בא לך. אביב.

בוקר טוב, בעמוד הזה למטה יש הודעה בשם "מעגלסגור ?" משירי. נראה לי שאיכשהוא קצת הסוויתי אותה בכך שעניתי לה, אבל למעשה היא מיועדת לאנשי המקצוע פה בפורום, ובאחת מהכותרות אפילו אליך אישית (מצוין שם לד"ר גרין). אני לא בעלת מקצוע, וכל התשובות שנתתי לשירי, הן תשובות שלי בתור מישהי שחווה את הדברים, ולכן אני אשמח אם תוסיף את הארותיך קודם כל בשביל שירי, שהפנתה את השאלה אליך ואני איכשהוא טשטשתי אותה, ואולי גם בשבילי, כדי שלא ארגיש שגרמתי יותר נזק מתועלת, בכך שעניתי לה, וגרמתי שאנשי המקצוע יתעלמו מבעיתה. תודה ויום טוב, אביב.

לפי דעתי התגובה אלייך נכתבה בטעות למישל, אבל כל הפרטים תואמים את הסיפור שלך ולא של מישל, תקן אותי דרור גרין אם אני טועה.

ואולי בעצם לא, טעות שלי, סליחה, כנראה באמת רציתי לראות תגובה, וחיפשתי אותה במקום שלא היתה.

בני בן 12 סובל מהפרעת למידה קשב וריכוז והוצע לי טיפול בתרופה ריספרדל 1 מ"ג אנא תן לי מידע כללי על התרופה? מה הן תופעות הלוואי? האם ממכרת? האם תרופה זו עוזרת למצב שתארתי? אשמח גם אם אנשים שנוטלים את התרופה ישתפו אותי בהרגשתם על התרופה בתודה

מדובר בנוגד פסיכוזה - תרופה לסכיזופרניה תופעות לוואי אין - נדיר שיש קצת רעד עייפות וקישיון שרירים - זמני וחולף בהתחלה לא גורם להתמכרות היא עוזרת למצב שתארת אבל לא הייתי נותן אותה לילד רק עם באמת -אבל באמת - אין אפשרות לעזור בדרך אחרת - כדאי להתיעץ עם פסיכיאטר של הילד בכל מקרה

מה הדרך האחרת שאפשר לטפל בו בלי התרופה הזו????????

שאלתי לגבי ביתי בת 3+ שעדיין מכניסה כל דבר לפה. כגון: חולות, צבעים,סבונים וכו'. ניסיתי את כל האפשרויות לימנוע זאת. מה עושים?

לפנינה שלום. האם תוכלי לספר עליה יותר- איך היא יוצרת קשר, מדברת, האם ניגמלה מחיתולים? האם גם בגן היא מכניסה הכל לפה? תודה. רוית.