שלום לכם
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
רציתי לשתף במשהו אישי וכואב. בת דודתי ,חברתי הטובה נפגעה בתאונת דרכים בסופהשבוע שעבר. עד יום שלישי היא שכבה מחוסרת הכרה בבית החולים ואני הייתי לצידה כל ערב... לא האמנתי שהיא לא תתעורר...זו היתה הרי "רק תאונה קטנה". מיום שלישי הפסקתי להתעניין בשלומה,פשוט מאוד מהקושי העצמי שלי ומאובר-אופטימיות אולי...אין לי מוזג האם היתה בהכרה או לא במשך 3 ימים, אם יכולתי לראות אותה,לדבר איתה,האם היתה מזהה אותי. אין לי מושג וגם לא שאלתי... בערב יום העצמאות,או קצת לפני,או קצת אחרי...הכל נגמר...אין לי מושג בדיוק מתי שוב,כי לא שאלתי. אבל אתמול בבוקר קיבלתי הוכחה ניצחת.נכחתי שם...במקום ההוא...משם כולם כולל הורי הלכו לביתה ואילו אני חזרתי לביתי לבדי. לא יכולתי לראות את משפחתי במצב כזה ובטח שלא את אימי שנמצאת "על קוצים" ורבה איתי על כל דבר קטן.היא מתקשרת אלי כדי לריב!!! האשמה מתחילה לכרסם בתוכי .יכולתי לראות,יכולתי לגעת,יכולתי אולי לדבר,יכולתי אולי לשנות משהו ואילו לא עשיתי זאת.. יכולתי לנצור לעצמי רגע אחרון...במקום להגיע למצב שבו אני יושבת בבית וחוץ מהמחשב הכל מזכיר לי אותה(היא לא אהבה מחשבים).היא אהבה לראות סרטים ישראלים בוידאו,אהבה לאכול,אהבה לצייר,לקרוא ספרים... היה לנו אותו טעם בלבוש,במוזיקה...אני לא אשכח את הפעם שהגעתי למינוס לא קטן בבנק מכל הבריחות שלי מהבית אל ביתה.. זכרונות מבית סבא-כשהם עולים הסבל כפול.... איך נמנעים מכל זה??? הדבר היחיד שנותר לי הוא חברותיה.אני משוחחת איתן באי סי קיו.הן גם כמוני מחוברות כמעט 24 שעות.אני מצחיקה אותן,והן אומרות שאני בדרנית ואני מסוגלת להצחיק גם מישהי שנמצא בדיכאון של החיים שלו. וזה עושה לי טוב על הלב,באמת שזה עושה אבל כרגע איזה אחת פלטה משפט: "חוש ההומור..תורשתי אצליכם במשפחה.סבא שלך היה אדם משעשע מאוד וכמו גם בת דודתך....."
ורד, או לקרוא לך בשם אחר, את יודעת איפה למצוא אותי אם את צריכה. תחזיקי מעמד אני יודעת שקשה לך. שלך תמיד תמיד, סתיו
ורד, זה מאוד קשה לאבד מישהו קרוב. עברתי את זה, פעמיים. עם שני ההורים שלי. חשוב דווקא להעלות את הזכרונות (גם כשהם קשים) ולהתאבל. אני פה אם את צריכה משהו. עדי
תודה זה שונה מדרכי עד כה.אני לא מדחיקה דברים כאילו אבל אני יודעת להניחם בצד ולהעלותם רק כשהם לא כואבים יותר.עשיתי את זה פעמיים עד כה.הפעם הזו קצת קשה יותר. אני יודעת טוב מאוד להתמודד עם אבל. תודה לשתיכן
שלום ורד! כל מה שאת מתארת כל כך מוכר לי, ולכן נורא-נורא קל לי להזדהות איתך. אני נמצאת עכשיו גם כן בעיצומו של תהליך אבל, אם כי אולי בנסיבות קלות יותר (אבי נפטר לפני פחות מחדשיים מוות טבעי בגיל 88 ). אבל אני מגיבה ממש קרוב: יש המון דברים שאני לא יכולה לעשות כי הם כל כך מזכירים לי את הימים שהייתי ביחד איתו, ובמקרה גם אצלי המחשב הוא אחד ה"מפלטים" היחידים, לאור העובדה שאבי לא אהב מחשבים ולא התמצא בכלל בתחום. ובקשר לעובדה שלא היית לצידה של בת דודתך ברגעיה האחרונים - אני לא יודעת אם נוכחותך היתה משנה הרבה לאור מה שקרה. אבל העיקר הוא - רגשי האשמה תמיד קיימים, ולא חשוב מה תעשי או לא תעשי לפני מותו של האדם האהוב. במקרה של אבי ז"ל, וגם במקרה של אימי ז"ל, השקעתי את מיטב כספי, זמני ומרצי לטיפול בהם בימיהם האחרונים, ובכל זאת רגשי האשמה כרסמו במשך תקופת-מה: אולי בכל זאת אפשר היה לעשות עוד משהו שלא נעשה? אולי אפשר היה להציל או לפחות להאריך את החיים ובאיכות סבירה ? - וכולי וכולי... עד כמה שזה נשמע נדוש, הזמן הוא הרופא הטוב ביותר. קחי לך כמה זמן שאת רק צריכה ואל תעשי בכח שום דבר שאת מרגישה שקשה לך לעשות. וכמובן - את מוזמנת לכתוב כאן ולשפוך את הלב כמה שאת רוצה! כל טוב! אחת
אבל זהו זה עבר
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
