לכל הגולשים-קצת דימיון וחשיבה-בואו נשחק

לכל הגולשים, לאור פרץ היצירתיות פה בזמן האחרון, החלטתי להציע לכם קצת "לשחק" עימי, להפעיל את הדמיון, ולראות מה כל אחד מביא אל תוך ביתנו הקט, הפורום. אני אביא בהמשך סיפור. אני מציעה שכל אחד מכם יציע המשך לסיפור. ובואו נראה לאן זה יוביל אותנו. אז מי שמוכן קצת להעז, לתת דרור לדמיון ולמחשבות, מוזמן לקחת חלק: אריה הים שחה לו בים. עד לא מזמן הוא היה על החוף. הוא מחפש את חבריו, אך לא מוצא. כנראה שחו למקום אחר. הוא החליט לשחות לבדו, והוא ראה במים דברים יפים, שחה למקומות בהם לא ביקר בעבר, פגש יצורים חדשים, צדפים יפים ועוד. ואז הוא הרגיש שהוא הרחיק לכת ושחה בחזרה לחוף המוכר, יצא אל החוף. חבריו עדיין לא שבו. הוא היה לבד על החוף, התיישב על החול והביט בים. הים בצבע הכחול-טורקיז היה שקט ורוגע. עכשיו תורכם להמשיך... שתיהיה לכם שבת שקטה ונעימה, שבת של חול, חוף ים, וים טורקיז-כחול... שלכם, טלי פרידמן

ואז האריה אמר לעצמו:לא באו?אלך לנוח...... ואכן שם את ראשו על ערמת חול שאגר ונרדם כאשר השמש החמימה מקרינה....נרדם בשינה עמוקה עמוקה....ואז..........תמשיכו אתם חברים..

הקיץ משנתו, הביט לשמים, עננים עושים צורות של חתול במגפיים, ברבורים ומכשפות, ופתאום, אין יותר צורות למעלה, נעלם לו המכחול, ופתאום כל השמים הם ענן אחד גדול... וכך התכסה לו כלב הים בשפמו השעיר ושר לו בקול גדול!

ישב וחשב, "כמה חבל שחברי אינם כאן איתי לחלוק עימי את הרגע היפה והקסום הזה, והים המדהים הזה, יופי כזה חבל לבזבז, הוא נועד לכולם, ולא רק לי, כל כך הייתי רוצה אותם פה איתי עכשיו, לשתפם בו, שיהנו גם הם, ובכלל גם עם כל היופי הזה אני מרגיש כאילו משהו חסר לי בלב, מין ריקנות צובטת, כי הם לא פה איתי להנות ממנו, להרגיש את השלווה, המנוחה והרגיעה. הטבע והים יפים הם, אבל החברים האמיתיים הם הנותנים את המשמעות לדברים, ובלעדיהם כל היופי של הטבע כאילו מאבד את עוצמתו. אני נמצא כאן כביכול בבית, אבל הבית ריק מאדם... ". ואחרי שחשב את הדברים הללו, קם שוב ויצא לחפש את חבריו, לא ויתר, לא התייאש, עבר מסעות קשים, טיפס על הרים גבוהים, נלחם מלחמות כמעט אבודות, בסוף כשכבר היה תשוש וחלש, מיוסר וכואב, החליט לחזור שוב אל החוף, סתם לבדוק, מין "תחושת בטן", שאולי בכל זאת חבריו כבר שם, כבר שבו כל אחד ממסעו הפתלתל. כשהתקרב לאיטו אל החוף, כבר יכול היה לשמוע את קולותיהם העמומים ממרחק, והתחיל להרגיש את השמחה והאושר מציפים אותו, אך לרגע קט התיישב, כדי לאזור כוחותיו שוב מרחוק, יכול היה לראות אותם מטושטשים, לשמוע את קולותיהם הרחוקים, התחזק מעצם המחשבה שבוודאי גם הם חושבים עליו כרגע כמו שהוא עליהם, מתגעגעים אליו כמו שהוא אליהם, תוהים מה איתו ואיפה הוא. כשהרגיש שכוחותיו שבים אליו ידע בליבו פנימה כי הוא יכול כעת להתקרב יותר, להרגיש אותם קרוב יותר, לשמוע אותם ברור יותר, לדבר עימם, להקשיב להם, לחלוק עימם חוויות ממסעותיו ולהתחלק בשלהם, להושיט להם את ידו, ולתפוס בידם המושטת לקראתו. לזמן קצר כל כך לא היה עימם, אבל כל כך הרבה דברים כבר קרו לו, ובטח גם להם, חשב, ומיהר להצטרף אליהם. חברים רבים קיבלו את ידו שם על החוף, חלקם הקשיבו לתלאותיו, חלקם חלקו ושיתפו אותו במסעותיהם ובקשיהם, רובם שמחו לראותו והתלהבו משובו, התגעגעו אליו בזמן שהיה חסר, חיזקו את ידיו ואת ליבו, ומיעוטם עדיין תשושים וחלשים מהמסע הפרטי שלהם, עדיין לא יכלו לחלוק עימו את שמחתו על שובו, היה להם קצת קשה לקבלו, אבל בליבו המשיך וחשב אריה הים "לא נורא, הזמן יעשה את שלו, נעדרתי אך שבתי, ואני כל כך רוצה להישאר, התרגלו גם לנוכחותי פה, ילמדו לחלוק עימי את החוף הנהדר הזה בשנית, פעם כבר ידענו אז ללמוד מחדש זה קצת יותר קל, כל אחד מאיתנו אריה ים שונה הוא, וגם להם היה קשה בדרך, סבלו והתענו, ואולי מסעם עוד לא נגמר, עוד צריכים קצת זמן להתחזק ולהתאושש, כל אחד בקצב שלו הולך הוא, בכל מקרה אני אחכה להם פה בחוף המבטחים, כשאוכל לאקל אנסה לעשות זאת, אבל בכל מקרה אשתדל לא להקשות, וכשלא ירצו בי אתרחק מעט עם חברי האחרים ואתן להם את מרחב הנשימה שכולנו לפעמים צריכים, אבל כשיגיע גם מסעם אל קיצו עדיין אהיה פה, לא אתייאש ולא אלך, ואז נוכל לחלוק את האושר האמיתי ביחד". ועכשיו, אחרי שחזר אל ביתו האמיתי, הים השקט הרוגע, השלו והמקסים הזה, והבית כבר לא ריק, הוא מלא בחבריו הישנים, האוהבים, המתגעגעים, אז יכול היה להרדם אחרי לילות רבים טרופים, כי הרגיש שחבריו ישמרו על שנתו... ונרדם. לטלי ולכולם, את מדהימה, ותודה. מקווה שירדתי לסוף דעתך וקלעתי למטרתך. אביב.

אביב.... לדעתי את כשרונית ורגישה במיוחד, את בהחלט יכולה וראויה לכתוב מפרי עטך ואף לפרסמו את תצליחי....!!!

זה היה יפה..... ואני כנה.... באמת:) אני לא יודעת אילו אנשים פגשת בעולם הזה ומה הם עשו לך.גם אני פגשתי אנשים רעים .אבל אני לא בן אדם רע,באמת שאני לא. אני לא מרגישה מאויימת מבני אדם ובטח שלא דרך האינטרנט(צר לי אבל אני שולטת:) בדיחה פרטית של חובבת מחשבים) ובטח ובטח לא ממך... עלי להרגיש מאויימת אביב? אני רואה בך כאחות גדולה,אחות לצרה...אבל לא רק חלקנו גם דברים יפים אחרים, בכדי שנאמר אחת לשניה דברים פוגעים כאילו לא? סליחה שהכנסתי את ההודעה הזו לתוך ההודעות עם הסיפור.עכשיו אני רואה שזה לא כ"כ במקום.

ב - ר - א - ב - ו ! ! ! את נהדרת! אני נהניתי מכל מילה. וכמו יעל וטלי גם אני חושבת שאת כישרונית. מאוד. ביי בינתיים.

ואז עלו מחשבות בראשו : איפה חבריי?? למה נטשו אותי ?? האם אינם אוהבים אותי?? האם אינם דואגים לי?????? אבל בעצם החיים יפים גם בלעדיהם!!!!

החיים יפים גם בלעדיהם..כי מחר יום חדש ויש עוד הרבה חברים חדשים חמים ואוהבים,שתמיד ישמחו להיות לי לעזר ואני כעזר להם.....וחברים אלו הם הכי אמיתיים,כי לא מעניין אותם מה היה,למה,ואייך.הם מקבלים אותי כמו שאני...ללא עבר...ללא עתיד......ואוליי אלו החברים האמיתיים אמר לעצמו....

אז הנה, מרד קטן: ליבו של האריה נשבר בקרבו. הוא הביט סביבו, החול המצהיב מכה בו בשממונו הצחיח, והים הצלול בוהק למולו בריקנותו השקופה. האריה סירב להתייאש. הוא נותר על החוף ובלבו מוסיפה לפעם התקווה כי חבריו הטובים לא ינטשוהו. אפשרות א: ואז הוא מת ברעב. אפשרות ב, פואטית יותר: ימים שלמים נותר האריה על החוף. הוא ניזון מפגרי דגים ומיני חיות אחרות שנפלטו אל החוף. כלום יש ערך לקיום שכזה, תהה האריה בליבו. הוא חש כיצד השמש הקופחת ממיסה את עורו והוא נוזל בבדידותו לתוך גרגרי החול הגסים. שוב לא יכול לשאת את ההתפוררות הזאת. הוא מצא קונכייה ארוכה ומשוננת, אחז בה, והחדירה לתוך ידו. טיפות דם אדומות נקוו בשיפולי ידו. אדום וחם ניגר הדם אל החול הצהוב כשהוא מסרטט כתמים כהים על הקרקע. האריה נשכב באפיסת כוחות על החול. הדם שנקווה סביבו תחם את מקום קבורתו במעגל אדמדם, מעגל שהתמזג עם שחור גווייתו. [אל תיקחו אותי ברצינות. סתם השתעשעתי קמעא. במבי]

המשךמהמם

המשךמהמם

היי, גם עם סוף יותר פסימי אין לי בעיה, זה אפילו יותר מתאים לי. אחלה. גם את מוכשרת לא מעט. ביי בינתיים.

כל אחד ואחת מכם לקח אותי אל פיסת החוף הפרטי שלו, אל אריה הים שבתוכו. ראו כיצד כמה שורות שכתבתי לכם, הוציאו אתכם אל מסע מרתק משל עצמכם. כל אחד עם אריה הים הפרטי שלו, כל אחד עם החברים שנעלמו, ושבו, או שלא. אני נותנת לכם את הבמה להמשיך, ליצור, להמשיך את הרפתקאותיו של אריה הים, להגיב על סיפורים של אחרים וכל מה שנראה לכם. אתם מדהימים, אני איתכם כאן. טלי פרידמן

הים, כמה יפה הים הרוגע, נאנח לרגע האריה בעצבות שכזו נזכר בימים בהם היית לו אהבה והחל להזיל דמעות, וכאב לו, במקום שאיש לא ראה הנפש...הרגש שלו. גל שלגעגועים הפיל עליו מין אי שקט נפשי, ופרץ בצעקות צווחניות. הוא התגעגע לחברתו אשר היית עם כל הקבוצה, ונזכר איך שניהם היו זוג ניפלא הוא והיא... כך התפתל מכאבים כל היום עד השקיעה. ובחלומו הופיעה זוגתו...ונשקה לו בשפתיו השמנות...ולחשה לו סיפורי אהבה ישנים...