פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית
מנהל פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית
היי שרון. אני סובל מהפרעת או סי די חמורה מאוד. כל כניסה למצב לחץ מעלה לי את התסמינים ובעיקר טקסים מחשבתיים. אני חש צורך להלחם במחשבות ורגשות כולל רצון לישון. הרופאה הצליחה לשפר את מצבי אבל עדיין כשאני במצב לחץ זה חוזר. עד כאן ההקדמה. אמי בגיל מופלג ויש לה עובדת זרה. היום העובדת הזרה מתקשרת אלי ומדברת על ענינים כספיים ולאחר שהיא מסיימת היא מעבירה אלי את אמי. אני שואל בנימוס מה שלומה והיא מתחילה לילל שנמאס לה לחיות והיא רוצה למות. אני חושב שזה לא הוגן בלשון המעטה לדבר אלי ככה. הבעיה שההגיון לא עובד אצלי כשמדובר בהפרעה. החרדה עלתה והתחילו ניצוצות של הטקסים המחשבתיים האיומים. אני פוחד שהם יחזרו. תרגיעי אותי שרון:(((((((
שלום לך, כדי להשיג שיפור בסימפטומים, וגם ללמוד כיצד להציב גבולות לאמך, רצוי מאוד לעבור תהליך טיפולי פסיכותרפויטי, מעבר לטיפול בתרופות. בהחלט ניתן גם לפנות לפסיכיאטרית, כדי לבדוק אם יש משהו נוסף שאשפר לעשות מבחינה תרופתית כדי לשפר את המצב. בנוסף, קיימים קווי סיוע שיכולים לעזור מאוד במצבי לחץ ומצוקה רגעיים- למשל ער"ן, או באינטרנט- סה"ר (סיוע והקשבה ברשת). גם הם, כמו ער"ן, זמינים 24 שעות ביממה, אך באמצעות צ'אט במקום שיחת טלפון. בהצלחה!
שלום שרון! יש לי ילדה שסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית הבאה לידי ביטוי במחשבות טורדניות :פגיעה עצמית, או באחרים. מחשבות שעשתה משהו בעבר והיא מפחדת על כך, למרות שהיא לא זוכרת. היא הובחנה ע"י פסיכיאטר וזה נתן לה טיפול תרופתי בשם רסיטל. מזה מס' שבועות חזרו לה המחשבות והם באות בתדירות של יום יום או מס' פעמים ביום. כגון: ניסיון לפגוע בעצמה או באחרים או שמע פגעה והיא לא זוכרת. לפני כחודש התחלנו טיפול הומופאטי, אני לא רואה שום שינוי במצב, האים יש לך מושג כלשהו בהומופטיה, והאים כדאי להמשיך ולחכות אולי תיהיינה תוצאות בטווח הקרוב. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.
היי שושי, קודם כל, כדאי לפנות לפסיכיאטר המטפל ולדווח לו על השינוי במצב הנפשי. הוא יכול לערוך שינויים בטיפול התרופתי, כך שהטיפול יוכל לסייע לבתך יותר ממה שהוא מסייע לה כעת. שנית, לטיפול הומיאופתי ב- OCD אין תמיכה מחקרית מספקת, ולכן הוא אינו ידוע כאחד הטיפולים היעילים או המומלצים. לדעתי, כדאי להיעזר יותר בפסיכיאטר ואף לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, מאחר שמדובר בשני הטיפולים היעילים ביותר עבור בעיה זו. הטיפולים האלה יעילים אף יותר כאשר הם מתבצעים במשולב, מאחר שמדובר בטיפולים משלימים, שתורמים זה ליעילותו של זה. טיפול קוגניטיבי התנהגותי מצריך עבודה קשה ומוטיבציה רבה מצד המטופל וגם מצד משפחתו, בעיקר כשמדובר בילדים- אולם התוצאה בהחלט שווה את המאמץ. עדיף לטפל בגיל צעיר ככל האפשר, כדי להוריד את הסיכוי לבעיות נוספות בעתיד. בהצלחה!
אז את כן ממליצה להמשיך את הטיפול אצל ההומופאט או להפסיק בשלב זה ולעבור לטיפול cbt, המטרה שלי היא בעצם להפסיק את הטיפול התרופתי הכימי ולעבור לטיפול טבעי ללא תופעות לוואי. הוסבר לי שבטיפול טבעי יש לו הצלחות רבות בתחום הנפשי, וזה רק עניין של זמן עד שזה מתחיל לעבוד. ממה שהבנתי מימך הוא בעצם לשלב את הטיפול ההומופאטי והכימי יחד?
שלום שרון, אנו הורים לילד כבן 12 שאובחן לפני כשבוע ע"י פסיכיאטרית ב-ocd.ההתנהגויות בחודש האחרון לפני הבדיקה היו לא מובנות,כמו טלפונים רבים לקבלת אישורים במהלך כל היום לאישתי וגם אלי,רחיצת ידיים רבה ואי יכולת לבצע דברים יום יומיים רגילים. ניתן לנו חצי כדו והיום כבר כדור שלם של פבוקסיל 50 מ"ג פעם ביום.ההתנהגויות ומצבי רוח אינם פוחתים ואנו מאוד מוטרדים. מבקשים עצה לגבי טיפול בדחיפות.גרים באזור העמקים אך לא יודעים למי כדאי לפנות ומה צריך לעשות. בתודה מראש.
שלום לכם, איני יכולה להמליץ על מטפלים ספציפיים בפורום, אתם יכולים לפנות אליי במייל: [email protected] שבת שלום!
בננו בן 11 אובחן לפני שמונה חודשים אשמח ליצור קשר עמכם ואולי נסתייע הדדית איב
גם הילד שלי אובחן לפני כשמונה חודשים. ניסינו כמה תרופות ומלבד תופעות לוואי קשות בשינוי באישיות, לא היה שום שיפור בOCD. פבוקסיל קיבל כחודשיים והגענו ל150מג ביום והילד היה פשוט בלתי נסבל באגרסיביות.הפסקנו הכל. כבר חודשים בטיפול CBT אצל פסיכולוגית אבל אין שיפור.כעת שוקלים לחזור לנסות תרופות.אני בטוחה שכל העניין עם תרופות פסיכיאטריות זה ניסוי וטעייה.הרופאים לא ממש יודעים הרבה.מדוע לא נתנו לילדכם פרוזק?
שלום.. אני חייל בן 20 ואני כבר סובל בערך שמונה שנים מהפרעות כאלה ואחרות: לפעמים אני מרגיש צורך לגעת בדברים מסביבי רק לגעת וללכת. ואם אני אומר לעצמי שאני יכול להתגבר על זה ואני לא חייב לגעת, אחרי שיצאתי כבר מהחדר אני משכנע את עצמי לחזור לחדר רק בשביל לגעת בחפץ. מחשבות שאם אני לא יעשה משהו מספר פעמים אז יקרה משהו רע, נכנס ויוצא מהבית מספר פעמים, מדליק ומכבה את האור בכפולות של ארבע, ועוד. אפשר להגיד שאני חוזר על הפעולות שלי בגלל שאני חושב שיקרה משהו רע וכן זה מוציא אותי מדעתי. ויש עוד הרבה דוגמאות להטרדות האלה... עד לפני ארבע שנים לא הייתי מודע בכלל ל ocd, אבל עכשיו אני בכלל לא בטוח שיש לי ocd. למשל הייתי לובש מכנס בכפולות של ארבע והייתי מתעכב חמש דקות רק על לבישת מכנס, עם הזמן במחשבה התגברתי על זה ואני לובש אותו כמו בן אדם רגיל עכשיו. אז השאלה שלי האם אני מתבלבל וזה לא ocd? יש לציין שמעולם לא הייתי מטופל
היי אבי, הסימפטומים שאתה מתאר אכן יכולים להצביע על קיומה של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD). אני נזהרת מלעשות אבחנות מדויקות דרך האינטרנט, ומציעה לך לפנות לאבחון מדויק וטיפול אצל איש מקצוע. ניתן לפנות לפסיכיאטר לתיאום טיפול תרופתי, ו/או ולמפל קוגניטיבי- התנהגותי, כמובן אם יש לך אפשרות לעשות זאת כשאתה עדיין בשירות צבאי. בהצלחה!
קודם כל תודה על התשובה הקודמת. למי אני אמור לפנות לרופא היחידה או ישר לגשת לקב"ן? אני מפחד שהרופא יחידה לא יבין אותי ויחשוב שאני צוחק עליו
שלום, יש לי בעיה של חרדת מחלות, כל פעם שיש לי כאב הכי קטן אני נלחץ מיזה, ולפעמים יש לי כאבים פסיכוסומטיים שנגרמים רק כתוצאה מלחץ, שאלתי היא כזאת:האם ידוע לך על ספרים בעברית שעוסקים בבעיה הזאת או על חומר מהאינטרנט? לא מצאתי כמעט אף חומר לעזרה עצמית איך ממש לטפל בבעיה, וכרגע אין לי כסף למטפל CBT
היי זיו, אתה מתאר, למעשה, שני דברים שונים: מצד אחד חרדה לבריאותך, שנובעת מפירוש שגוי של סימפטומים פיזיים, ומצד שני לחצים, הגורמים בעצמם לסימפטומים פיזיים. מדובר בשתי בעיות שיכולות להיות קשורות זו בזו, אך אינן זהות. אני מציעה לחפש באינטרנט חומר (ויש הרבה מאוד חומר) לפי מילות החיפוש: "חרדת בריאות", שמתארת יותר את הבעיה הראשונה; כמו כן, כדאי לחפש "הפרעת סומטיזציה"- מצב בו האדם סובל מסימפטומים גופניים עקב מתח נפשי. אף על פי כן, חשוב להדגיש כי כדי לאבחן הפרעת סומטיזציה של ממש, על האדם לסבול מריבוי סימפטומים גופניים במשך תקופה ממושכת. להערכתי, יהיה קשה להתגבר על הבעיה ללא טיפול- תלוי, כמובן, בחומרתה, במשך הזמן שהיא קיימת ובגורמים נוספים. לא ידוע לי על ספרי עזרה עצמית בעברית ספציפיים לנושא הזה, אך ניתן לקרוא ספרים שעוסקים בטיפול CBT באופן כללי, למשל "מחשבות ורגשות" של ד"ר מתיו מקיי. אופציה נוספת היא לפנות לטיפול תרופתי, שיכול להקל בצורה משמעותית את המצב. ניתן לקבל אותו מפסיכיאטר או מרופא משפחה, המוסמך גם הוא לרשום את התרופות. יש לזכור, שבמקרים רבים הבעיה חוזרת לאחר הפסקת התרופה, ויש להיעזר גם בטיפול CBT במקביל כדי שהבעיה לא תישנה. בהצלחה!
לעיתים קרובות אדם הסובל מחרדת בריאות עשוי לסבול גם מחרדות נוספות ואף מדיכאון. בנוסף, במקרים מסוימים היפוכונדריה עלולה להתבטא בתסמינים גופניים של ממש, כמו למשל תסמונת כאב כרוני, מה שנקרא הפרעה קונורסיבית (מה שנקרא עיוורון או שיתוק היסטרי) או במקרים חמורים אף תסמונת שנקראת מינכהאוזן (תופעה שבה האדם הסובל מחרדת בריאות עלול לגרום לעצמו לתסמינים גופניים שונים). למרבה הצער, אנשים רבים עם חרדת בריאות מסרבים לפנות למומחים לבריאות הנפש כיוון שהם מאמינים שיש להם בעיה רפואית אמיתית שלא נמצא לה הסבר. היפוכונדריה היא למעשה חרדה לכל דבר עם כל ההשלכות. וככזו, יש לה גם טיפול, כזה שיכול לצמצם באופן משמעותי מאוד את הסימפטומים של ההפרעה ולהעלות בצורה ניכרת את איכות חייו של אדם הסובל מחרדת בריאות. עם זאת, הטיפול באדם הסובל מהיפוכונדריה יכול להיות מורכב ומאתגר בשל העובדה שהאדם הסובל ממנה נצמד לתלונות הגופניות ולא תופס את הבעיה כמצוקה נפשית, ולכן אין לו רצון לטפל בה ככזו. ולכן, אין להמעיט בחשיבותם של אנשים קרובים ואוהבים הנמצאים יחד עם האדם הסובל ועשויים לעזור לו להחליט לקבל טיפול.
ליתר דיוק, תסמונת מינכהאוזן אינה קשורה בחרדת בריאות. זהו מצב שבו האדם, כביכול, בודה מלבו סימפטומים כדי לקבל תשומת לב מהרופאים המטפלים בו, ולעתים גורם לעצמו נזקים של ממש כדי לקבל את תשומת הלב הזו. ההפרעה שייכת לקבוצת הפרעות שנקראות "מחלות מדומות" (factitious disorders) ולא לקבוצת ההפרעות הסומטופורמיות כמו ההיפוכונדריה ודומותיה.
האם הקישור הבא מתאר טיפול של צריבה נגד או סי די? אנגלית איננה שפת אם שלי. תודה. http://www.ocfoundation.org/surgery.aspx
שלום לך, הקישור אכן מתאר טיפול של צריבה בחלק מסוים במוח. הטיפול מתבצע במקרים נדירים יחסית של OCD בדרגת חומרה קשה. בברכה,
האם הניתוח הזה ו/או אחרים מתבצעים גם בארץ? מי יכול לחוות דעה על הצורך בניתוח? הפסיכיאטר המטפל? בפורום אחר הפסיכיאטר שלל מכל וכל את קיומו של ניתוח כזה, שעליו שמעתי מתרפיסטית שהיתה לי, ורק כעת לאחר שראיתי את המאמר במו עיניי, התברר שהיא צדקה והוא לא.
שלום, קראתי את הספר: דיי לאובססיה של עדנה פואה ובספר מתוארים סיפורים על אנשים שהחלימו מההפרעה הטורדנית,אבל מה שמעניין זה ששם המטפל מלווה אותם לאורך כל התהליך, ממש הולך איתם פיסית בזמן שהם מבצעים את הטקסים, ולא רק יושב בקליניקה שלו ונותן להם הוראות מה לעשות בבית, לפי דעתי דבר זה מעלה את סיכויי ההחלמה. האם גם בישראל קיימים סוגי מטפלים כאלה? או שפה המחוייבות של המטפל מסתכמת בנתינת הוראות בקליניקה למטופל והמטופל צריך לעבור הכל לבד בבית?
היי אבי, שאלה טובה. התשובה היא, שזה תלוי במשאבים שיש למטפל- רוב המטפלים בארץ עובדים רק בקליניקה, מאחר שחשיפה ומניעת תגובה בביתו של המטופל הינו תהליך שצורך שעות רבות. האובססיות יכולות להיות רבות ולהשתלט על חלק גדול מסדר היום של המטופל, וכדי להפחית אותן דרושה עבודה קשה. בפועל, המטפל לא יכול להיות עם המטופל רוב היום, ואפילו לא כמה שעות, ולכן הוא נותן לו בקליניקה הנחיות לביצוע התרגול בבית. פעמים רבות נעזרים בקרובי משפחה או אנשים שמתגוררים עם האדם בבית כדי לתרגל, וזה למעשה משרת את הפונקציה של הטיפול בבית. בנוסף, קיימים מספר מרכזי טיפול ברחבי הארץ, אשר משתמשים במתרגלים- אנשים שמודרכים על ידי המטפל, ובאים לביתו של המטופל בתדירות גבוהה כדי לעזור בתרגילי החשיפה. מאחר שטיפול כזה דורש יותר משאבים, הוא גם עולה בהתאם. לדעתי, האופציה של שימוש באנשים קרובים- בתנאי כמובן שהם מוכנים לשתף פעולה ולקבל הדרכה מהמטפל- היא אופציה טובה, וכמו כן זולה יותר. בנוסף, מטפלים רבים נוהגים לבצע תרגול בקליניקה שלהם במהלך הפגישה- למשל, חשיפת המטופל ללכלוך (אם קיימת אובססיה לנקיון) או דברים אחרים שמפחידים אותו, במידת האפשר. בברכה,
לא יודע מאיפה להתחיל, אני בן 22 כבר בערך חצי שנה סובל מOCD שבהתחלה התחיל חלש והתחזק, יש לי פחד מחומרי ניקוי ממשחות ומהרבה חומרים שונים: אני לא יכול לשטוף רצפה עם אקונומיקה כי כל פעם נראה לי שיכול להשפריץ לי לעיניים או לאוזניים, וכך עם כל חומר אחר. אני לא מעשן אבל אני לא יכול לעמוד ליד אף בן אדם שמעשן כי אני חושב שהעפר מהסיגריות יכול פתאום להכנס לי לעיניים לאוזניים או לפה. כל פעם אני משגע את אמא שלי שואל אותה אם היא שטפה כיור עם אקונומיקה ואם היא שטפה אני לא יכול לשטוף ידיים שלא בטעות ישפריץ עליי. לפעמים אני מרגיש תחושה שאיזשהו חומר השפריץ לי לעיניים או לפה ומייד אני הולך ושוטף את העיניים, ואת הפה שוטף במי פה, למרות ששום דבר לא נכנס. ותמיד אחרי שנכנס כביכול לפה אני כל כך חזק מאמין בזה שבאמת מתחילה לכאוב לי הבטן, למרות שכלום לא קרה.כל פעם שיש לי בעיה בריאותית אפילו הכי קטנה, למשל שמשהו עוקץ אותי אני ישר נלחץ , ואחרי שההורים מרגיעים אותי ששום דבר לא קרה רק אז אני קצת נרגע, אבל לפעמים הרגיעה הזאת רק זמנית. בזמן האחרון בגלל שחם אז חרקים נכנסים לי לעיניים ואני נלחץ מיזה וכמה פעמים נסעתי אפילו לבית חולים בגלל זה. אני גר בצפון שעה מחיפה אבל ישר אחרי שהתחילו חרקים להכנס לי לעיניים חיפשתי על זה באינטרנט ומצאתי סיפורים על זבוב שנקרא זבוב הים התיכון שמטיל ביצים בתוך העין וזה יכול לגרום לעיוורון. קראתי שהזבוב הזה באזור חיפה ונהריה אז זה מגביל אותי לנסוע לבילואים שם שמה פתאום הזבוב יכנס לי לעין ויטיל לי ביצים שם. לפני כמה זמן קראתי סיפור שלילד אחד נכנס תיקן לתוך האוזן, יום אחד בערב ראיתי תיקן בחדר, רדפתי אחריו אבל הוא התחבה ולא מצאתי אותו. באותו לילה לא ישנתי, היו לי מחשבות טורדניות שאם ארדם התיקן יכנס לי לאוזן בלי שאשים לב. התחלתי לקרוא את הספר:דיי לאובססיה של עדנה פואה, ואני מנסה ליישם את התרגילים שיש שם, שאלתי היא האם בעזרת טיפול CBT אפשר להפסיק לגמריי את ה-OCD? עד רמה כזאת של חיים נורמליים? האם שמעת על מקרים כאלה?
היי תומר, התשובה היא בהחלט כן. בעזרת טיפול קוגניטיבי התנהגותי ניתן להתגבר על האובססיה לחלוטין בחלק גדול מהמקרים. ניתן גם לשלב טיפול תרופתי, המאיץ את התהליך ומקל על ההתמודדות עם החרדה. בנוסף, העובדה שאתה סובל מן הבעיה "רק" חצי שנה משפרת את הפרוגנוזה: קל יותר להפחית סימפטומים שקיימים פרק זמן קצר יחסית, וקשה יותר להיפטר מטקסים שקיימים כבר שנים רבות (אם כי מניסיוני גם זה אפשרי). בהצלחה!
היי תומר, יש שלוש גישות מרכזיות המסבירות מה גורם ל-OCD, ולפיכך כיצד ניתן לטפל בו. הגישה הראשונה היא הפסיכודינמית, המגדירה את הסובלים מ-OCD, כבעלי קונפליקט לא פתור, בין האיד לאגו, שבכדי להלחם במחשבות ובדחפים הנוצרים מהאיד, האובססיות, נעשה שימוש במנגנוני הגנה, אשר מתבטאים בקומפולסיות. הטיפול בשיטה זו כולל הצפה של הקונפליקט הלא מודע ופתירתו, בתהליך של טיפול פסיכודינמי. המחקרים מצאו את הטיפול הזה כלא יעיל במיוחד לטיפול בהפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית, ואף יש חשד כי הוא מערים קשיים על הסובלים מ-OCD, שכן הוא מחייב אותם לעסוק אפילו יותר במחשבות הטורדניות שלהם. הגישה השניה היא הגישה הניורולוגית טוענת כי הסובלים מ-OCD, הם אנשים בעלי פעילות יתר במסלול הקורטיקלי-סטיראטלי-תלמי, שאינם מצליחים להגביל את המחשבות והמעשים החוזרים שלהם. תאוריה נוספת מדברת על פעילות נמוכה של סרוטנין (Serotonin), כפי שקורה בדכאון. הטיפול אותו מציעה גישה זו הינו תרופתי (תרופות כגון ציפרמיל, ציפרלקס, פרוזאק, פקסיל, זולופט, לובוקס ועוד), ומטרתו להגביל את הפעילות של מסלול זה, שיעורי ההצלחה בו נעים בין 40-60%, אך קיימות תופעות לוואי אפשריות. הגישה השלישית היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), לפיה אנשים שסובלים מ-OCD מתקשים להסיח את דעתם מהמחשבות הטורדניות ולא מצליחים להתנגד לדחפים הכפייתיים. בטיפול קוגניטיבי הסובלים מ-OCD לומדים לסמוך על עצמם ולא להכנע לפחדים או להשתמש במנגנוני הגנה כמו פרפקציוניזם או שליטת יתר. בטיפול התנהגותי הסובלים מההפרעה נחשפים למצבי חרדה ומתבקשים להמנע מביצוע קומפולסיות, בכדי לגלות שהללו לא עוזרות להפחית חרדה או לבטל את המצב. ניתן לבצע טיפול זה באופן פרטני ובקבוצה, והמחקרים מצביעים על שיפור ניכר של 55%-85% בקרב מי שטופלו ב-CBT. מחקר מהשנה החולפת, שפורסם בירחון להפרעות חרדה, הראה כי טיפול CBT, יכול לשפר את חייהם של סובלים מ-OCD שאינם מגיבים לתרופות מסוג SRI, בטווח הקצר והארוך. גם אלו שהתרופות ל-OCD משפיעות עליהם, הראו שיפור משמעותי כאשר התווסף לכך טיפול CBT, ביחס לקבוצת הביקורת שקבלה רק את התרופות. בהצלחה! צוות מכון CBT
לאחר שרוול כ 2 שנים מטופל לאחרונה עי מירו עקב בעיה בעבודה נינסתי ללחץ ודיכאון ממצבהלחץ התחלתי לחתת עם פינצתה בעור הפנים הוצאת שחורים יום יום ללא אפשרות הפסקה +משחית את עור הפנים עקב הוצאה מרובה מה עושים יש טיפול מהוא ניסיתי להפסיק ליום יומים לכל היותר תודה ל:ד"ר
היי אליהו, כפי שציינת, הבעיה קשורה בלחץ וייתכן שגם ברגשות שליליים אחרים. מומלץ לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), שמתמקד במציאת דרכים אחרות, בריאות יותר, לשחרור הלחץ ולהרגעה. ניתן גם לבנות מערכת של חיזוקים ועונשים, שמטרתה להפחית את התנהגות החיטוט ולהגביר התנהגויות חלופיות. בכל אופן, קשה להפסיק לבד, ורצוי לפנות לעזרה מקצועית. טיפול תרופתי בתרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRIs עוזר גם הוא להפחית התנהגויות כפייתיות. התרופה שאתה מקבל אינה מסוג זה, אך יכולה לסייע לפעולתן של תרופות כאלה. לכן, כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל, שיכול להוסיף או להחליף תרופה כדי להפחית גם את ההתנהגות הכפייתית. בהצלחה!
האם מחשבה טורדנית יכולה להיות גם לגבי מראה ובטחון עצמי? כי בשנתיים האחרונות אני כל הזמן חושב איך אני נראה ,למרות שאני יודע שאני נראה טוב אני כל הזמן שם לב איך הפה שלי נראה ואיזה פרצוף אני עושה,המחשבות לא עוזבות אותי לאורך כל היום חוץ מאשר אני עסוק במשהו אחר כמו לימודים וכו', הדבר מפריע לי ופוגע לי באיכות החיים במשך שנתיים!! . מה את ממליצה לעשות.?
שלום לך, קיימות מחשבות טורדניות לגבי מראה. בדרך כלל הן מתמקדות בחלק מסוים בגוף, שהאדם חושב באופן חוזר ונשנה כי הוא פגום או לא מספיק יפה, ולפעמים מנסה להסתיר/ לשנות אותו. זוהי הפרעה טורדנית שנקראת BDD. יכולות להיות גם מחשבות טורדניות סביב פעולה כלשהי שאתה עושה (הבעות פנים), ויכול להיות שלא מדובר בהפרעה אובססיבית אלא במשהו שקשור יותר לחרדות בתחום החברתי ולביטחון העצמי. כדי לקבל אבחנה מדוייקת וטיפול, כדאי לפנות למטפל קוגניטיבי התנהגותי (CBT) ו/או לפסיכיאטר. בתהליך ה- CBT, המטפל פונה ישירות למחשבות שלך ונותן לך כלים להתמודדות איתן. פסיכיאטר יכול לתת טיפול תרופתי (בדרך כלל בתרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRIs), שיכול להקל מאוד את המצב. בהצלחה!
רציתי לדעת אם את יודעת לטפל בסוג בעיה שכזו? והאם זה פתיר או שאני יאלץ להתמודד עם זה כל החיים ? זה ממש מפריע לי ..
שלום אני בן 42 יש לי בעיה גדולה בנפש הבעיה זה ללבוש בגדי נשים בהתחלה זה היה בבית או בבית מלון וזה התפתח לגרוע ביותר אני עושה את זה כבר 20 שנה אני יוצא לתל אביב לנמל שישי בצהיריים מלובש עם בגדי נשים מצחיקים איפור גס כמו של הדרגקווין ואז ההצגה מתחילה לפני הכל שתיתי חצי בקבוק וודקה כי אני מתבייש בעצמי ואולך כמו קוקסינל כל הבגדים שאני לובש שקופים לחלותין רואים הכל לובש חזייה ורודב ותחתונים של נשים משהו שמוצאים בחנויות סקס כולם מסתכלים צוחקים אליי יש כאלא נחמדים מצלמים אותי אולך במשך כמה שעות עושה את הסיבוב הגדול אף אחד לא יכול לפספס אותי אני גם גבוע 1.97 גם כול הכסף שלי מתבזבז בבגדים איפור אכשיו קניתי נעלי עקב שעלו לי 800 שח בקיצור אני גם נהנה מזה וגם סובל מאוד כי אני מתנתק מי כולם משפחה חברים זה אוכל לי את רוב החיים מחשבות לא עוזבות אותי שניה לקחתי כדורים חזקים מאוד מה שנותנים לחולים רוח זה לא כל כך עזר הייתי בטיפול פסיכיאטרי 12 שנה לא עוזר אני חי עם זה יום יום השתנתי לגמרי אני מקבל את עצמי יותר היום ממה שהייתי פעם אבל אפילו ניסתי לשים סוף לחיים שלי שנה שעברה כנרא לא הייתי מוכן אבל יום אחד אני אחזור על זה ואני לא הפספס תצמי תעזרו לי להמשיך לחיות תחיים נומלים פגישות עם אנשים לדבר אולי זה יעזור פשות לא מתחבר עם הקהילת של הומואים בבקשה אני מתחנן אלייך דוקטור אני פשות אלכתי לעיבוד תודה דניאל......
היי דניאל, לבישת בגדי נשים (cross dressing) כשלעצמה, אינה נחשבת להפרעה נפשית. זאת מאחר, שאנשים שעוסקים בכך הם פעמים רבות נורמטיביים בכל מובן אחר, נהנים מהלבישה והדבר אינו מסב להם סבל. כפי שהבנתי מהודעתך, מה שמסב לך סבל היא ההתנתקות שלך מחיי חברה, וייתכן שגם קיימת התמכרות, אם לדעתך אתה עוסק בעניין הלבוש באופן מוגזם, והיית רוצה להפחית את העיסוק, ו/או התמכרות לקניות (ספציפית של בגדי נשים). לא הבנתי מה התוכן של המחשבות הטורדניות וסביב איזה נושא הן סובבות. גם לא ברור לי איזה טיפול קיבלת ומה הוא נועד להשיג. בכל מקרה, ניתן בהחלט לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, שיכול לתת לך מענה לבעיות שהבנתי ממך שאתה סובל מהן. כלומר, הוא יכול לתת לך כלים לשפר את ביטחונך והערכתך העצמית, את חיי החברה שלך, ואם קיימות מחשבות טורדניות- לטפל גם בהן. כמובן שקיים גם טיפול בהתמכרות (אפשרית) לקניות או ללבישה מוגזמת של בגדי נשים, כך שתלמד לשלוט בהוצאותיך ולא תבזבז סכומי כסף גדולים מדי על ביגוד, וכן למתן את העיסוק בביגוד לרמה הרצויה לך. בנוסף, לדעתי קבוצת תמיכה יכולה להועיל לך מאוד. הקבוצה יכולה לעסוק בנושאים שונים, לבחירתך: נטיות מיניות, חרדה חברתית, התמכרויות, הפרעות אובססיביות (אם אכן קיימות). בהצלחה!
נכון את צודקת מליון אחוז אני מאוד נהנה להתלבש ככה ויחד עם זה בא החשק מיני חושב כל הזמן על גברים אפכתי להומו רציני ומה את אומרת שאני אוהב שצוחקים עליי אוהב גם לדבר בלשון נקבה להראות לאנשים שאני סופר הומו קוקסינל כזה יותר ויותר מחמיר עוד דוגמה נגיד בבית מהחלון אוהב להראות לשכנים אך שאני לבוש סקסי עם לבני נשים אז כולם בשכונה מתחילים להכיר אותי וזה לא מפריעה לי אוהב להרגיש אפס צחוקים השפלה הוצאתי עוד פעם כסף על הסרת שעיר בלייזר כל הגוף עלה לי עשר אלף שקל אין סוף לשיגעון אמרת לי על פגישות עם אנשים שזה יכול לעזור לי בבקשה אני מאוד מעוניין לקבל את הטלפון ליצור איתם קשר
יש לי בעיה שרק הולכת ומחריפה את עצמה ולא מרפה ממני אני סובל מכל מיני מחשבות שגורמות לי להחליף בגדים המון פעמים ולכבס אותם ולהתקלח ולפעמים אני נמנע מדברים כגון לשבת בספסל ברחוב כי אם אני ישב אני ירגיש צורך להחליף את הבגדים שישבתי בהם יש בגדים מסוימים שאני נמנע מללכת איתם בגלל אותם מחשבות בנוסף לזה אני סובל נורא מכפייתיות שזה אומר רחיצת ידים הרבה פעמים ושאני מתרחץ אז אני רוחץ את גופי בסדר מסוים ולפעמים חוזר על אותה פעולה הרבה פעמים אני מוכרח לומר שאף פעם לא הייתי אצל אדם מקצועי אני הרבה מנסה להתגבר על זה לבד אבל זה חזק ממני מה דעתך ממנה אני סובל? ואיך מטפלים בזה כי זה כבר בלתי נסבל תודה!
היי סמי, אם לא פנית לעזרה מקצועית עד כה, זה בהחלט הזמן לעשות זאת. מומלץ לפנות במקביל לטיפול פסיכיאטרי, כדי להתאים את התרופה המתאימה, ולטיפול קוגניטיבי- התנהגותי (CBT), כדי לקבל את הכלים המתאימים להתמודד עם החרדות והטקסים. יש לזכור שטיפול מסוג זה דורש שיתוף פעולה והשקעה רבה מצד המטופל, מאחר שאין מדובר בשיחות בלבד, אלא בטיפול הכולל משימות מאוד קונקרטיות. כאשר משלבים בין שני הטיפולים שהצעתי, היעילות היא בדרך כלל מקסימלית, והקלה משמעותית מושגת תוך מספר חודשים. בהצלחה!
שלום , לבני בן 18 אובחן לפני כשנה דיכאון. חשוב לציין שהוא לא סבל מבעיות פיסיאלוגיות בתנועה אז , אלא בעיקר בניתוק מהסביבה. נתנו לו כמויות גדולות של לוסטראל ווללפוראל. אמנם ירד לו הדכאון , אבל כבר אז עם התרופות החלו בעיות שונות של הליכה מוזרה וכווץ שרירי הפנים. את התרופות הוא לקח למשך כחצי שנה והפסיק. היום אולי יש לו תופעות מסויימות שי דכאון, אבל הוא מתפקד בסדר, הולך לבית הספר. הבעיה הגדולה - זה התנועתיות שלו בגוף. כך זה מתבטא : בהתחלה הוא התחיל ללכת בצורה מוזרה ובמקביל החל לעשות גם תנועות מוזרות בפנים - ראו אצלו ממש מתח בפנים וכל מיני שרירים מכווצים (לא רק בהזמן הליכה, אלא גם כשהוא יושב). כשהערנו לו על הנושא הזה הוא התחיל להשתדל ולשחרר את שרירי הפנים, אך בהליכה זה לא ממש עזר לו. עכשיו לזה נוספו לאחרונה כווצים באזור הכתפיים בזמן ההליכה - כתף אחת פתאום יותר למעלה, רואים מתיחה גדולה בשריר הצוואר הגדול מאחור שמגיע עד הכתפיים + שרירי הצוואר לחוצים מאוד. כשאומרים לו לשחרר - הוא עונה שזה לא תלוי בו והוא מנסה ולא מצליח. כאמור לפני שנה התופעות האלה לא היו. גם הוא וגם המשפחה מאוד מתוסכלים מזה, כי זה גם ישר בולט כשהוא יוצא החוצה. ייתכן שזה קשור לתרופות שהוא קיבל ? מה הסיבה האפשרית? האם זה יכול להיות OCD ? (מאז שדיברנו איתו על ההליכה שלו - זה נהיה יותר גרוע , התפשט לתנועות כתפיים, זה מתגבר אצלו בשעת לחץ וכשיש הרבה אנשים מסביב) למי לפנות? האם לוסטראל במקרה של OCD יכול להיות מתאים? תודה
היי דניאל, לפני הכל, מומלץ לעשות בירור רפואי. ייתכן מאוד שמדובר בבעיה רפואית- ההשערה שלי היא לכיוון הנוירולוגי. כדאי לפנות לרופא משפחה שיפנה אתכם לרופאים המתאימים לשם אבחון וטיפול. לגבי השאלה האם הבעיה הופיעה בעקבות הטיפול התרופתי, יש לשאול על כך את הפסיכיאטר. לא ברור לי הקשר ל- OCD, ייתכן שאתה חושב כך משום שהתופעה מזכירה טיקים, והרבה פעמים הסובלים מטיקים סובלים גם מ- OCD. אולם, חשוב לזכור שטיקים הם בראש ובראשונה בעיה נוירולוגית, שניתנת לטיפול בעיקר על ידי נוירולוג. אפשרות נוספת (לדעתי) היא שהבעיה נובעת ממתח, ואם הדבר כך, אפשר ללמוד תרגילי הרפיה ו/או לנסות לעסוק בפעילות גופנית. לוסטראל הינה תרופה שמשמשת גם בטיפול ב- OCD, כמו כל התרופות ממשפחת ה- SSRIs- ציפרלקס, סרוקטס, פבוקסיל ועוד רבות אחרות. בהצלחה!
פסיכיאטר מסויים המליץ היום על לוסטראל. אך השאלה היא האם לוסטראל יכול לעזור לבעיה ספציפית של בעיה בהליכה ? כי לפי מה שהתרשמתי היום חלק גדול מהירידה של הילד במצב רוח היום נובע מבעיית התנועתיות. תודה רבה
היכן ניתן למצוא קבוצת תמיכה לאנשים עם בעית קלפטומניה
היי בתיה, לצערי לא ידוע לי על קבוצה כזו בארץ. ניתן להיעזר בקבוצת תמיכה להתמכרויות באופן כללי, או בטיפול אישי קוגניטיבי התנהגותי, שיכול לעזור מאוד. בהצלחה!
שלום לכולם, אני בת 35, אמא ל-2 ילדים, וכבר כמה שנים סובלת מבעיה שהולכת ומחמירה ומשבשת את חיי. אני פשוט נוהגת לרשום כל דבר, כל דבר, כל דבר!!! מאות על גבי מאות של הערות, הארות, תזכורות, הרבה מהם שטויות, בכל תחום ובכל נושא. דברים שקשורים לגידול הילדים, לבריאות, למערכות יחסים, להופעה חיצונית, למקומות שאליהם הייתי רוצה לנסוע, לדברים שאותם הייתי רוצה לעשות, וכך הלאה בלי סוף. יש לי מיליון פתקים ומחברות ואם חלילה אני שוכחת לרשום משהו אני נכנסת לחרדה ולחץ. זה מעסיק אותי ללא הרף, בבית, בעבודה, בנסיעה, בכל מקום. זה מעיק עליי ומפריע לי לחיות כי זה בא על חשבון דברים אחרים כל כך הרבה יותר חשובים. גם לשוחח עם אנשים אני מתקשה כי הראש שלי כל הזמן עסוק בשינון הדברים שצריך לרשום. טיפול קוגנטיבי לא עזר. גם כל הכדורים שניסיתי לא עזרו. כרגע אני נוטלת סרנדה במינון 150 מ"ג וגם זה ממש ממש לא עוזר. האם יש מישהו עם בעיה דומה או מישהו שיש לו רעיון בשבילי? אני באמת כבר עייפה ומותשת :( אגב, האובססיה שלי חלה גם על צבירה של ניירת אינסופית (מאמרים, כתבות, פרסומים וכו וכו)
שלום לך, אינני יודעת מה בדיוק התרחש בטיפול, כמה פגישות היו ובאילו טכניקות עבדתם, ועוד פרטים נוספים שצריך לשעת כדי להעריך למה הטיפול לא הצליח. כפי שכעת את מנסה תרופה אחרת ולא פסלת את האפשרות לשימוש בטיפול תרופתי, אני חושבת שזוהי גם המסקנה המתבקשת עבור הטיפול הפסיכולוגי. כלומר- אם טיפול אחד אצל מטפל אחד לא עזר לך, אין פירושו שהטיפול לא יכול לעזור לך בכלל. בנוסף, כיום מקובל לשלב בין הגישה הקוגניטיבית לגישה ההתנהגותית, ולכן טיפול שהוא גם התנהגותי (או אפילו בעיקר התנהגותי) הוא יעיל יותר עבור בעיות מסוג זה. בנוסף, קיימים גורמים נוספים רבים שעשויים להשפיע על הצלחת הטיפול: שיתוף הפעולה של המטופל, איכות הקשר הטיפולי (כולל הסכמה על מטרות ומשימות), וכו'. בהצלחה!
האם ניתן לטפל בבעיה של טיקים ומחשבה עליהם ?ובכלל במחשבה בטיפול התנהגותי קוגנטיבי? ומה המחיר תודה ויום מצויין.
שלום לך, טיקים נובעים בדרך כלל מבעיה נוירולוגית, ולכן יש לעשות אבחון וטיפול אצל נוירולוג. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT) יכול להפחית מצבי חרדה ולחץ שיכולים להשפיע על הופעת הטיקים, וכן רגשות שליליים הנובעים מעצם הופעתם של הטיקים ומהמחשבה עליהם. לפיכך, אפשר לטפל במחשבות על הטיקים ולהפחית את העיסוק בהם. במקרים מסוימים, הדבר עשוי אף להפחית את הטיקים. בנוסף, טיפול קוגניטיבי התנהגותי בהחלט עובד על שינוי החשיבה- זיהוי דפוסי חשיבה בעייתיים ועבודה עליהם. לא הבנתי אם שאלת לגבי המחיר שאני גובה או באופן כללי לגבי מטפלים, בכל מקרה אני לא יכולה לענות על כך על גבי הפורום. ניתן לשלוח לי מייל ל: [email protected] בהצלחה!
בעלי חולה סכרת נעורים וסובל מאימפוטניציה. זה מפריע לו מאד ומשפיע על היחסים בינינו. יש לו הרבה מצבי רוח.אני לא מצליחה לעודד אותו ואינני גם יודעת איך לעודד אותו.... מה עליי לעשות ? תודה
היי רונית, לא הבנתי כיצד השאלה קשורה לנושא הפורום, אולם ניתן לפנות לטיפול בבעיה ממנה סובל בעלך. ניתן לטפל באימפוטנציה אצל הרופא המתאים לכך, ואם הבעיה אינה רפואית- אצל מטפל מיני. בנוסף, ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי עבור מצבי הרוח. הדבר תלוי במידה רבה בבעלך- אינך יכולה לשנות את מצבי הרוח שלו, אלא רק לציין כי הדבר מפריע לך ולעודד אותו לפנות לטיפול המתאים. ייתכן מאוד שאיזון פיזי (עם קצת עזרה מרופאים, תזונאית וכו') יביא לשיפור ניכר. בהצלחה!
רציתי לשאול לגבי חיטוט בעור האם ישנם הרגלים שיכולים לדמות את הפעולה ולהחליף אותה?
היי ליאת, אם את שואלת האם ניתן למצוא התנהגויות חלופיות בכדי להיפטר מההרגל- בהחלט אפשר. אנשים רבים מסתפקים במציאת פעולה כלשהי שקשורה להפעלת הידיים, ואינה חייבת להיות דומה לחיטוט בעור. העיקר שהאדם ילמד להפנות את הקשב כלפי החיטוט, כלומר לשים לב לפעולה הזו, ולהפסיק אותה (ובהמשך לא להתחיל בה כלל), ובמקומה לעבור לפעילות החלופית. חשוב שהפעילות תהיה מרגיעה ומשחררת באותה מידה, כדי שתמלא את הפונקציה של פעולת החיטוט. ניתן, למשל, לשחק בכדור פלסטלינה או כדור לחץ, פקעת חוטים וכו'. סופ"ש נעים!
אחת ההמלצות המוכרות היא שימוש בעצם מחודד (קיסם שיניים, לא מחט!) לדקירה, מתונה של האצבעות. בד"כ ההנחיה היא לצייד את הכיסים בקיסמים ולעשות בהם שימוש בכל פעם שישנו הדחף לחיטוט בעור. הסיבה שאלטרנטיבות אחרות הן לא תמיד יעילות נובעת מכך שהחיטוט בעור מייצר תגובה גופנית בעצימות גבוה ולחלופה צריכה להיות אינטנסביות דומה (אם כי הולכת ופוחתת).
שרון קבילתי המלצה להגיע עם בני לטיפול במסגרת המרכז אצל ד"ר בן ארוש. כאמור בני בן 11 ומאובחן עם OCD ולא מגיב טוב לSSRI האם תוכלי לחוות דעה?
שלום לך, אני מכירה את המרכז, אך אוכל לחוות דעה רק באופן אישי במייל, מאחר שלא נהוג לעשות זאת על גבי הפורום. את יכולה לכתוב לי ל: [email protected] סופ"ש נעים!
שלום בני בן 11 אובחן לאחרונה עם OCD מטופל בשיבא מקבל SSRI - ללא כל שיפור. בשלב זה טרם התחלנו בCBT אני מבינה שהתרופות לא עוזרות בכל המקרים ולכן אני שוקלת להפסיק. איך מחפשים מטפל CBT מתאים? מהן=ם הקריטריונים? מאחר ומדובר בילד שאני רוה להאמין שהטיפול צריך להיות שונה. שמעתי על המרכז הארצי לOCD ושהטיפול שם הינו אינטנסיבי וכולל תרגול רב. דרך אגב האם יש דרגות או עוצמות שונות לOCD ? האם ניתן לאבחן זאת?
שלום לך, ראשית, יש לדעת כמה זמן הילד מטופל בתרופות. השיפור אמור להתרחש רק לאחר מספר שבועות (2-3), ואם אין שיפור, הרופא יכול להעלות את המינון או להחליף תרופה. יש לזכור שהמינון המומלץ עבור OCD הינו לפחות כפול מהמינון המומלץ לטיפול בדיכאון. הקריטרנונים למציאת מטפל CBT הם קודם כל אדם שמטפל על פי הגישה הזו (רצוי, לדעתי, מטפל שזו הגישה העיקרית על פיה מטפל). שנית, יש לשאול את המטפל האם הוא מטפל במתבגרים. חשוב, כמובן, שיהיה נגיש לאזור מגוריכם. אתם יכולים לשאול אותו שאלות נוספות שמעניינות אתכם, למשל- כמה ניסיון יש לו בטיפול ב-OCD, וכו'. יש עוצמות שונות ל-OCD, כלומר דרגות חומרה. ניתן לאבחן באמצעות הפסיכיאטר, המטפל וגם שאלון למילוי עצמי להורים. השאלון נקרא Y-BOCS, וניתן למצוא אותו להורדה באינטרנט. החומרה מאובחנת בעיקר על פי כמות ההתעסקות בטקסים ובמחשבות, ומידת הפגיעה באיכות החיים של הסובל. אני ממליצה להוריד את השאלון ולמלא אותו, כדי לקבל מושג טוב יותר. בהצלחה!
האם חשוב שהמטפל יהיה פסיכלוג קליני מנוסה שמתמחה במתבגרים? לגבי טיפול תרופתי, הילד מטופל כבר 3 חודשים (אמם עם שינוי בתרופות) ואנחנו רואים רק החמרה ושינוי באישיות שלו. לתחושתי, אני מעדיפה לגמול אותו מזה.
אומנם הפסיכיאטר אמר לי שהסיכוי שהילדה שלי תפגע בעצמה בעקבות המחשבות הטורדניות הן אפס אחד גדול. למרות זאת רציתי לשמוע גם מימך. ביתי בת ה-14 סובלת מהפרעה טורדנית כפייתית המתאפיינת במחשבות תוקפניות כלפי הזולת, אנשים שקרובים לה ואף מחשבות אובדניות, כגון: לזרוק את עצמי לכביש כדי שאוטובוס ידרוס אותי, קשירת חבל על צווארי כדי להיחנק, אומנם היא ניבהלת מהמחשבות שלה ואף נסוגה מהם. זה תוקף אותה באותם סיטואציות שהיא נמצאת בהם בו זמנית, היא מקבלת טיפול תרופתי בשם רסיטל , אבל לאחרונה שוב תוקפות אותה המחשבות ואין לה יכולת שליטה עלייהן מחשבתית. היא טוענת שאין סיכוי שהיא מסוגלת לפגוע בעצמה ואפילו בזבוב. האים נשקפת סכנה לילדה בפגיעה עצמית או לחילופין פגיעה בזולת. זה חשוב לי מאוד לדעת, אני מוצאת את עצמי לא פעם ישנה בלילה בפחד שמה היא תקום ואף תפגע באחיה, בנו או בעצמה. האים ההפרעה בזאת יכולה להפוך למציאות, חס וחלילה...
היי מיכל, אם הילדה אובחנה כסובלת מ- OCD, והמחשבות שלה מיוחסות לבעיה, הרי שהסיכוי הוא אכן אפסי. קיים סוג נפוץ של OCD, שמאופיין במחשבות על פגיעה בעצמי או אחרים, כאשר בפועל אין שום סיכוי שהאדם יבצע את הפעולות שעליהן הוא חושב. OCD אינו מקשיב לקול ההיגיון, ולכן הניסיון לשכנע את עצמה שהיא לא תפגע באנשים לא יועיל להפחתת הסימפטומים. מה שכן יועיל, הוא הניסיון לקבל את המחשבות ולא להימנע מהן. הדבר בדרך כלל מתבצע באופן שיטתי בטיפול קוגניטיבי- התנהגותי. המטפל מלמד את המטופל לא להירתע ממחשבותיו שלו, ואף לחשוב אותן במכוון באופן חוזר ונשנה. בסופו של דבר, המוח מתרגל ו"מתעייף" מהמחשבה, והיא לא מטרידה יותר. זהו סוג טיפול שמומלץ לשלב בטיפול התרופתי, כדי שבשלב מסוים ניתן יהיה להפסיק את התרופה בלי שהבעיה תחזור. מומלץ לקרוא בספר של פרופ' עדנה פואה, "די לאובססיה", על טכניקת ההתמודדות עם סוג זה של מחשבות. בהצלחה!
שלום שרון, יש לי ילדה בת 20 שמאז שאני זוכרת אותה היא כל הזמן משחקת לעצמה עם האוזן, זה מין ליטופים לאורך כל תנוך האוזן.מאז שהיא גדלה אני לא מפסיקה להעיר לה על כך, שכן מבחנתי זהו "הרגל מגונה" אבל היא מתעקשת ומתעצבנת אפילו עד היום.היא עושה יכולה להתחיל עם זה בכל מקום, באוטובוס, בזמן ארוחה וכמובן מול הטלוויזיה.בזמן האחרון התחלתי לחשוב שאולי יש משהו מאחורי זה, הרי לא הגיוני שבחורה בת 20 תתקעש על שטות כזו בכזאת תוקפניות. אני מאוד אשמח אם תוכלי לתת לי קצה חוט כלשהו בנושא ועצה לאיך אפשר לגרום לה להפסיק עם זה.
היי נטע, אם ברצונך לעזור לבתך להפסיק עם התנהגות מסוימת, ש לענות קודם כל על השאלה האם היא מעוניינת להפסיק את ההתנהגות. ייתכן שלא, וייתכן שכן, ושהיא אינה משתפת אותך בכך מאחר ששאלותייך מפריעות לה. אני מציעה לשאול אותה בצורה לא ביקורתית ושאינה נשמעת כהערה, האם ההתנהגות הזו מפריעה לה והאם היתה רוצה להפסיק אותה. לאחר מכן, כדאי לפנות לרופא אוזניים, לבדוק אם קיימת בעיה באוזן. במידה שאין, אפשר לפנות אח"כ לנוירולוג, לברר אם מדובר בטיק או בפעולה בלתי נשלטת. אם לא תימצא בעיה רפואית, ייתכן שהפעולה אכן מתבצעת כ"הרגל מגונה", על מנת להרגיע מתחים, לחצים, שיעמום וכו'. במקרה זה, הטיפול מאוד דומה לטיפול בכסיסת ציפורניים, חיטוט בעור, תלישת שיער כפייתית וכו'. בתחילה, מפתחים מודעות להתנהגות הזו- מציינים אותה בכל פעם שהיא מתרחשת, רצוי על ידי רישום. זאת כדי למנוע אוטומטיות של ההתנהגות ולהפכה למודעת, כך יותר קל להפסיק אותה. לאחר מכן מזהים סיטואציות שבהן מתרחשת ההתנהגות הזו, ומכינים פעולה מרגיעה חלופית (למשל לחיצה על כדור לחץ, או פעולה אחרת שמחייבת שימוש בידיים). ניתן גם ללמוד טכניקות הרפיה וטכניקות להפחתת לחצים. את יכולה להציע לה כל זאת במידה שתביע נכונות לשנות את התנהגותה. בהצלחה!
הבנתי שניתן לשנות את הסינפסות שבמוח וליצור "שבילים" חדשים, כמו שכתוב "במוח הגמיש". אין לי את הסבלנות לקרוא את הספר כולו. האם יש לך את הידע להגיד לי כמה זמן לוקח לשינוי כזה להתרחש ? במקרה שלי אני מנסה להפסיק ריטואלים בתגובה למחשבות טורדניות. כמה זמן אני צריכה להצליח כדי שהשוני המוחי בתקוה יתרחש ?
שלום לך, את שואלת שאלה מתחום הנוירופסיכיאטריה, וזה אינו תחום התמחותי. אולם, ידוע לי ששינויים במוח מתרחשים כאשר נוצרת למידה. לפי זה, שינויים במוח מתרחשים מהר מאוד ולמעשה קורים כל הזמן, מאחר שאנחנו לומדים דברים חדשים באופן מתמיד. גם השינוי שמתרחש בעקבות הטיפול ב- OCD באמצעו חשיפה ומניעת תגובה הוא למעשה למידה, וניתן לומר שכאשר המצב משתפר, המוח מתחיל להשתנות. אי אפשר להעריך במדויק כמה זמן זה לוקח, אך ככל שהתרגול הוא שיטתי ונעשה בצורה נכונה, וכן המטופל משקיע בתרגול, השינוי מתרחש יותר מהר. חשוב לזכור, שהמטרה היא לקבל חרדה ולאפשר לה לחלוף מעצמה ללא ניסיון להפחית אותה. בהצלחה!
שלום שרון. רק רציתי לוודא שלא מדובר בשנה שנתיים אלא הרבה יותר מהר מזה. יש לי טקסים יומיומיים שאני עושה ועכשיו אני מנסה לא לעשות אותם. אני רק חוששת שמדובר בזמן מאוד רציני שאני לא אצליח להחזיק בו מעמד. שבועות או חודשים ספורים זה משהו שאפשרי לי.
אני מחפשת המלצה לפסיכיאטרית ילדים המקבלת באופן פרטי באזור ראשון לציון. לטיפול בOCD בילדים, מסתבר שזו משימה לא קלה בכלל.אשמח להמלצות
שלום שושי בנו בן 11 גם סובל מOCD אשמח אם נוכל להיות בקשר א.ק.
יש לי 2 בנות שאחת מהן הובחנה בO.C.D והשניה טרם, זאת שהובחנה בת 13 תלמידה מצטיינת וילדה נעימה ומקסימה. סובלת ממחשבות טורדניות כגון: רצון לפגוע במישהו יקר או אפילו העצמה. מקבלת טיפול תרופתי מזה כחודשיים בשם רסיטל. יש לציין שהיא חזרה לחיות, לשחק לרקוד לשיר ופשוט לאהוב את עצמה. לאחרונה גיליתי שהבת הצעירה יותר בת ה-8 מפתחת תסמינים דומים. הבאים ליידי ביטוי בכאבים בבית החזה, תחושות בחילה שמורגשות רק בבוקר, היא רצון לשחק וחוסר עניין בכלום. זה התחיל מזכרונות שצפו מהגן שגרמו לה להרגיש בושה, בהלה, פחד מתגובה, למרות שציינה בפניה שזהו תהליך תקין שכמעק כל ילד עובר בגן. היא כיום בכיתה ב'. אני מאוד אוהבת אותה ומחוברת אליה רגשית. אני אוהבת גם את התאומות בנות ה-13. אבל הקשר שלי אל הקטנה עצום יותר. היא ההשיכה בתכנים תוקפנים בדיוק כמו אחותה. אני מאוד מודאגת ולא יודעת איך להתמודד עם המצב הזה. אני מרגישה שכול עולמי קורס עליי. אני מפחדת שזה מצב שילווה אותם כל החיים, והם יצטרכו לחיות עם תרופות וטיפולים פסיכולוגיים. האים יש מצב שההפרעה הזאת תעלם מתי שהו. מה אני עושה לגבי הקטנה, התיעצתי אצל פסיכיאטר, אומנם של בני 18 ומעלה, אבל היא ציינה שזהו הפרעת חרדה ואין צורך בטיפול תרופתי. התכנים התוקפנים הגיעו אחר כך, אצל הבת הגדולה יותר זה בא ליידי ביטוי בתכנים תוקפנים ומיניים, שזה בעצם המחשבה לפגוע באדם יקר לה במשפחה או בעצמה. או לראות ילד שעושה תנועה מסויימת ולפרש את זה למקום לא הגיוני בכלל. עזור לי. אני במצוקה
היי שושי, לא ציינת בהודעתך שום תסמין שיכול לרמז על OCD אצל בתך הקטנה. התסמינים אכן יכולים להיות קשורים להפרעות חרדה אחרות, ואולי לדיכאון או לבעיה פיזית. הייתי ממליצה קודם כל לפנות לרופא משפחה לפני שפונים לפסיכיאטר. לפעמים מגלים בעיות שניתנות לטיפול, שאינן קשורות לפסיכיאטריה. אם הבדיקות ייצאו תקינות, הייתי ממליצה לפנות להמשך טיפול אצל פסיכולוג ילדים. כאשר פונים בגיל מוקדם ומטפלים בבעיות הקיימות בצורה יעילה וממוקדת, פוחתים הסיכויים שהאדם יסבול מבעיות בעתיד. בהצלחה! שבת שלום!
זה נכון מה שאת אומרת! אבל היום ביתי הקטנה גרמה לי להבין שמה שהיא מרגישה וחושבת הם בדיוק אותם מחשבות תוקפניות כלפי אדם שהיא מאוד אוהבת(אביה) ,ברצון שלה שהיגרם לו נזק שקיים אצלו ואף יחמיר יותר. היא מתוסכלת ומבוהלת עצם המחשבה שגורמת לה לכאבים בחזה, קשיי נשימה, אי רצון לאכול ואף לא לשחק בדברים שגרמו לה עניין רב לפני. הסברתי לה שאני מבינה אותה וזה בסדר לחשוב ולתת למחשבות התייחסות ואף להתאמת איתן, שהרי אין להן שום בסיס ושאני יודעת שהיא בעצם לא רוצה לחשוב אותם אלא זה המחשבה הטורדנית שנדחפת ומחפשת מקום להשתלטות.אני מוצאת דמיון רב והתאמה בין המחשבות של שתי הבנות.היא בוכה הרבה ומבקשת שהמחשבות יפסקו, היא רוצה לחזור ולהיות ילדה רגילה כמו קודם, אבל לי אין תשובה לכך. האים קיים מצב במקרה של ocd שזה יכול לעבור לבד ללא טיפול קוגנטיבי ותרופתי. האים זה יכול להיות להימשך לכול החיים גם על ידי טיפול תרופתי, או שזה יכול לעבור בשלב מסויים.
שלום לכולם, אמי סובלת ה OCD שהולך ומתגבר עם השנים. בהתחלה היה מדובר בדברים פעוטים, אך עם הזמן העניינים הסתבכו. היום היא אפילו לא מנסה להסתיר את התופעה בלהיטותה לקיים את הטקסים; היא מדברת בקול רם לעצמה (כשאנשים רחוקים ממנה, אבל לא רחוקים מכדי לשמוע) ועוסקת באובססיביות בטקסים שלה. אני ואחיי מודאגים מאוד מהעניין כיוון שהנושא חדש לנו ואיננו יודעים להיכן המצב יכול להדרדר מכאן. לאחר מספר חודשים של שכנועים עדינים ודיבור אל ליבה הצלחתי לשכנע אותה לגשת לפסיכיאטר. הייתי מבקש מאנשי הפורום אם תוכלו להמליץ על איש מקצוע איכותי מאזור חיפה בדרום ועד נהריה בצפון. תודה!
היי מוטי, אם ברצונך לבקש ממני המלצה, אתה יכול לשלוח לי מייל: [email protected] שבת שלום!
היי שרון, עוד שתי שאלות. מצאתי באתר של OCD UK, העמותה המסייעת לסובלים בבריטניה, חלק ממאמר על ידי ד"ר ג'פרי שוורץ מUCLA (מתוך ספרו Brain Lock ) המכיל את ארבעת הצעדים של טיפול עצמי. מה שקראתי עד כה מאוד מצא חן בעיניי ואני מקווה לנסות לתרגם אותו לעברית כאשר יהיה לי זמן כשירות למי שמעוניין לקרוא. שמות ארבעת הצעדים הם: Relabel, Reattribute, Refocus, Revalue את המילה Relabel אני אתרגם בעברית כ"סווג מחדש" או לסווג מחדש, Reattribute הייתי מתרגם כ "שיוך מחדש" או לשייך מחדש, וRefocus הייתי כותב להתמקד מחדש או "מיקוד מחדש." אני קצת תקוע לגבי המילה הנכונה בעברית לRevalue האם אפשר לכתוב להעריך מחדש? או לקטלג מחדש? ההסבר המקוצר שניתן לצעד Revalue הוא: "לא להתייחס למחשבה הטורדנית פשוטה כמשמעותה כי אין לה משמעות/חשיבות משעצמה." האם ידוע לך מהי המילה המתאימה בעברית לrelabel? שנית, אם מתחילים בקשר זוגי, באיזה שלב רצוי לספר לצד השני על הבעיה? תודה רבה, אליקו
היי אליקו, לגבי השאלה הראשונה, אולי עדיף לשאול מישהו מתחום הבלשנות. לגבי הזוגיות, זה מאוד אינדיבידואלי, תלוי באדם הסובל, בבן הזוג, ובמערכת היחסים ביניהם. תלוי גם מה חומרת הבעיה. אנשים שסובלים מהבעיה בצורה קלה או בינונית לפעמים מעדיפים ומצליחים להסתיר את הבעיה מבני זוגם. אי אפשר לומר אם זה טוב או רע, אלא נתון לבחירתם האישית. חשוב לזכור, שלא מדובר במחלה או בתווית כלשהי, אלא בבעיה אנושית פתירה. אינני רואה את הבעיה הזו כנכות, ולדעתי אם לא מתייחסים אליה ככזו, פוחת הסיכוי שגם בן הזוג "יעשה עניין" מזה.
היי שרון וחברי הפורום, ראשית ברכות על הפורום. אני סובל כבר מספר שנים עוד מילדותי מ OCD עם עוצמות שונות, כבר הייתי בעבר (הדיי רחוק) אצל מספר פסיכיאטר ואני נוטל תרופות מדיי יום, אני מודע היטב "למחלה" מקריאות בפורומים ומאמרים. לאחרונה המצב נהיה ממש בלתי נסבל ומשפיע עליי ביום יום ועל משפחתי, אני מחפש פסיכיאטרים באיזור המרכז המתמחים בהפרעה, ידוע לי כי ישנם הרבה בעלי מקצוע בתחום אך חשוב לי רופא אשר מנוסה בתחום, לאחר חקירה בנושא מצאתי שניים כאלו, פרופסור יוסי זוהר ופרופסור חגי חרמש. האם יש המלצה על אחד מהם או על אחרים הידועים לכם. תודה מראש אריק.
היי אריק, אם ברצונך לקבל המלצה על פסיכיאטר מסוים, אתה יכול לכתוב לי למייל: [email protected] בעיקרון, רופא פסיכיאטר הוא מומחה בפסיכיאטריה, וככזה הוא יכול לטפל בכל סוגי ההפרעות- לכן אין פסיכיאטר שמתמחה ב- OCD. כל פסיכיאטר יוכל לעזור לך. בהצלחה!
פעם חשבתי שפסיכיאטרים מטפלים במלוא מובן המילה אבל אני כעת מבינה שתפקידו מסתיים (לפחות בניסיון שלי עם הילד שלי)בכך שהוא מדבר 5 דקות עם המטופל ופשוט רושם לו תרופה.אח"כ חוזרים אליו ואם זה לא עזר, הוא ממהר לרשום עוד תרופה ועוד תרופה ועוד.....האצבע קלה מאד על ההדק. איפה מהות הטיפול? איפה השיחות?
היי שרון וחג עצמאות שמח, רציתי לשאול גם על עוד היבט של OCD - וזהו חוסר ריכוז. כיצד ניגשים בתרפיה לבעיה זו וכיצד אפשר להימנע מכך שאדם עם OCD ואשר סובל מבעיות ריכוז ותסיסה יאובחן בטעות כסובל מהפרעת קשב? בעצם השאלה במהותה היא האם יש לכם, האנשי מקצוע, כלים ופרמטרים שמאפשרים להם להבדיל בין שתי בעיות אלו (דהיינו OCD וADHD)? רב תודות, אליקו
היי אליקו, אין קשר בין OCD לבין הפרעת קשב וריכוז. מדובר בשתי בעיות שונות לחלוטין. אם תחפש בגוגל את הקריטריונים לאבחנות (של ה- DSM או ה- ICD) לא תמצא אפילו קווי דמיון. האם קיים אצלך קושי להתרכז הנובע מהפניית הקשב כלפי המחשבות הטורדניות? אם כן, אין לך מה לחשוש שתאובחן בטעות כסובל מ- ADHD, מאחר שישנם מספר קריטריונים ברורים לאבחנה ובעיית ריכוז שנובעת מדאגות/ טורדנות אינה דומה לבעיית ריכוז שנובעת מ- ADHD. אם קיימת אצלך בעיית קשב וריכוז או היפראקטיביות בנוסף ל- OCD, אולי כדאי לעבור אבחון, מאחר שייתכן כי קיימת בעיה נוספת שלא קשורה ל- OCD. חג שמח!
היי שרון, יש לי שאלה נוספת אחת מהתופעות הנוספות של OCD שאני סובל ממנו היא מה שמכונה בשפת המקצוע 'hoarding' הנטייה לאגור ולצבור חפצים, מסמכים, כלי בית וכו' בצורה מופרזת. לפי מה שקראתי התופעה הזו מחולקת לשלוש תת קטגוריות (אני לא אתרגם את השמות לעברית כי אני מניח שאת תביני את הפירושים): Prevention of harm' hoarding שבו מחזיקים דברים מתוך פחד שהם עלולים לפגוע במישהו אם ייזרקו לפח; Deprivation hoarding' אנשים נוטים לאגור דברים ולבנות מלאים 'לשעת חירום' (והרי אנחנו חיים בארץ שבגלל מצב הביטחוני זוהי בעצם חלק מהתרבות שלנו בלית ברירה) ו Emotional' Hoarding - שומרים על חפצים שיש להם משמעות רגשית אך מפתחים קשר מוגזם לאותם דברים. בשנים האחרונות אני הבנתי שבעצם התפתחה אצלי מעין סוג נוסף של אגירה שהייתי מכנה אותו intellectual hoarding - אני נוטה לשמור עמודי אינטרנט במחשב בכמויות אדירות ואני מוצא את עצמי בונה מאגרים ענקיים של מסמכים ומאמרים למיניהם לצורך העבודה שלי (תרגום), ואני שומר אותם שמא אוכל להיעזר בהם באחד הימים. יש לי גם בעיה לגבי שמירת מסמכים אישיים בבית (חשבונות, דפי חשבון בנק ישנים וכו') יש לא מעט שאני מניח שניתן היה לזרוק אותו ואני נמנע מתוך פחד שאולי אזדקק להם יום אחד לצורך הוכחות תשלום. אני כן הצלחתי לצמצם את כמות המסמכים הרפואיים שהיה לי על ידי סריקתם ושמירתם בצורה אלקטרונית (למרות שברוב המקרים גם זה מיותר). האם התופעה מוכר לך וכיצד היית מייעצת להתמודד עמו? תודה מראש, אליקו
היי אליקו, התופעה אכן מוכרת. במאה ה-21 ישנן צורות חדשות לאגירה, בגלל הטכנולוגיה המתקדמת. פרט לצורה החיצונית של האגירה, אין שום הבדל בינה לבין אגירה "רגילה". לכן, הטיפול הוא כמו בכל אגירה אחרת: התנהגותי- פינוי ומחיקה של מסמכים לא נחוצים, אם באמצעות משימות הדרגתיות שנותן המטפל ואם באמצעות מסייע חיצוני. בנוסף, הטכניקות הקוגניטיביות הן זהות- עבודה על המחשבות שעומדות מאחורי האגירה. המחשבה "אולי אני אצטרך את זה יום אחד" היא אולי המחשבה הנפוצה ביותר שאני נתקלת בה אצל אוגרים כפייתיים- בלי קשר למה אוגרים ואיך. בהצלחה!
אודה על קבלת המלצה לפיכולוג של מכבי מאזור המרכז המטפל בתחום ה-OCPD
היי מיקה, את יכולה לכתוב לי למייל, מאחר שאיני יכולה לעשות זאת על גבי הפורום: [email protected]
שלום, אובחנתי ב-OCD מהתחום המיני(מחשבות בלתי פוסקות על ערעור זהות מינית ומגדרית המלוות בחרדה ובאשליות עוררות מינית) ובטריכוטילומניה. אני לוקח מזה כשבוע וקצת אנפרניל. לפני מספר ימים עבר עלי יום לא קל, הייתי נורא חרדתי ובנוסף יצא לי לשמוע בשורות לא קלות לגבי נושא משמעותי מסוים בחיי. מאז אני מרגיש מעין ניתוק. לפי מה שהבנתי תחושת הניתוק נורמלית בקרב סובלי OCD והפרעות חרדה, ואף עלולה להתגבר בתחילת השימוש באנפרניל. אתמול נפגשתי עם בת זוגתי והרגשתי במהלך המגעים איתה פחות עוררות מינית מבאופן רגיל. האם תחושת הניתוק עלולה להיות הגורם? כי היו לי דקות בהן נכנסתי לתחושה באופן נורא עמוק עד לאשליה כי הכל "רובוטי" או לא באמת קיים. או שמא האנפרניל יכול לגרום לתחושת עוררות מינית מופחתת? או אולי שני הגורמים יחדיו? קרה לדוגמה שהתחבקנו באופן נורא קרוב ואינטימי ולא הצלחתי להתרכז במגע ובה אלא התרכזתי בעיקר באשליה ובתחושת החלום והניתוק. תודה רבה.
שלום לך, לשאלתך, קשה לומר. כל האפשרויות שהצעת הן אופציות. הכי כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך או עם רופא פסיכיאטר אחר (אני איני רופאה). כל טוב,
אני בן 17. אני סובל מאיזשהי בעיה שקשורה במחשבות שחוסמות אותי מלהביע את עצמי ובעוד מובנים,המחשבות האלה הן סוג של הפחדים שלי,הפחד הזה כאילו משתלט עליי,וזה מציק לי,וזה נמשך כבר 3 שנים בערך. איך אני יכול לדעת אם אני סובל מבעית התנהגותית קוגניטיבי? אם תרצי דוגמא או יותר פירוט,אוכל להסביר יותר לעומק.
שלום לך, אם המחשבות שאתה מתאר מפריעות לך, כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי, בלי קשר לאבחנה שתינתן או לא תינתן לך. כל דפוס שחוזר על עצמו שמפריע לנו בחיי היום יום ראוי להתייחסות טיפולית. מה שאני מנסה לומר הוא, שאם זה מפריע לך- זו בעיה. הדרך הכי טובה לפתור בעיות מסוג זה הוא על ידי טיפול. בהצלחה!
יש לי בעיה משפחתית קשה ואיני יודעת למי לפנות. אחי בן 35, בעל קווים אוטיסטים ברורים ואוסידי חמור באופן קיצוני. הוא מתגורר עם הוריי (אני עזבתי לפני מס' שנים), מתלבש ואוכל באופן עצמאי, אך מלבד זאת אינו מתפקד. אינו עובד (לא מקבלים אותו לעבודה), לא נמצא בקשר או מגע עם אף אדם ובשום דרך (מלבד הוריי וגם זה אינו קשר בריא כלל) אפילו לא באמצעים וירטואלים, מתעסק בטקסים 24 שעות ביממה, לא מתקלח ולא מחליף בגדים כמעט, אם אני פונה אליו - הוא מסובב ראשו ובקושי מגיב, אינו יודע להתנהל ע"פ קודים חסברתיים ואינו מבין סיטואציות חברתיות, הפעם האחרונה שהיו לו חברים היתה בגן (יותר נכון חברה), תנועותיו סטריאוטיפיות וחזרתיות (מרבה בניעור אבק לכאורה מבגדיו, רחיצות ידיים ועמידה סטטית במקום קבוע בזמנים קבועים)..ישנם טיקים פה ושם. הוא מסכן מאוד כנראה ולא יודע מה זה לחוות ולהרגיש חוץ מכמה חוויות ילדות די טראומתיות ( פה קיימת שאלה גורלית מבחינתי..האם הוא סובל באופן מחריד מכל רגע של חוסר מעש וחוסר קשרים/חוויות, הגבלות פיזיות אוסידיסטיות ובעיות רפואיות שאולי קיימות ולא מטופלות כיוון שאינו מוסר מידע להוריי או שמא רגוע לו בתוך בועתו אם לא מנסים להפר לו את הריטואלים).. בנוסף, אינו מאובחן ומטופל, כי הוריי מעולם לא לקחו אותו לאבחון. הם מתכחשים למצבו, לא רוצים לשמוע על הגדרות כמו אספרגר או אוטיזם, לא מבינים שמדובר במקרה חריג ובמכלול תופעות ספקטרום..מקסימים טוענים שהוא צריך לעבוד או ש"הוא לא חברמן". אמא שלי מנסה לפעול למענו בדרכים עקומות. כוונתה טובה, אך היא פועלת בכיוונים לא נכונים ומסרסת אותו יותר משהוא כבר מסורס ומת, כיוון שגם אם מישהו יתקשר אליו, היא תנתק לו את הטלפון בטענה שמדובר בחורשי רע כלשהם (אף אחד לא מתקשר אליו, אולם למקרה וכן..היא פרנואידית)...ומצד שני, גם אם איי פעם היא תשתכנע שהוא צריך ללכת לאבחון או טיפול או רווחה או תבין שהוא לוקה בתסמונת מסויימת - הוא זה שלא ירצה לשמוע על כך ומכך, יקים צרחות ויסרב לאבחון כזה או אחר. מה עושים במקרה כזה שבו כל האפשרויות חסומות? הוא מקשה על חיי הוריי, גורם דכאון לכולנו, הם מפרנסים אותו והוא מסרב ללכת לקבל הבטחת הכנסה כל השנים. ההורים בהכחשה והוא בעולם פנימי מפחיד..מגביל וכבוי כבר 35 שנה. אני ואחותי פשוט לא יודעות מה לעשות ולאן לפנות. ברווחה טוענים שרק ההורים יכולים לפנות בעניין. האם אין לאן לפנות במקרים סבוכים כאלה? הרי בטוח גורמים מהתחום כבר שמעו על הורים בהכחשה. בקיצור הצילו! המצב ממש בגיהנום. לאן ממשיכה מכאן?
שלום לך, את מתארת מצב קיצוני וחריג, שבו ההורים אינם מוכנים להכיר בבעיה של בנם וכתוצאה מכך לעזור לו. מאוד מוזר לשמוע שברווחה טוענים שרק ההורים יכולים לפנות. בדרך כלל כל קרוב משפחה ואפילו גורמים חיצוניים יכולים לערב את הרווחה, וכאן אפילו לא מדובר בקטין. ההורים אינם נחשבים אפוטרופוס, מה שעשוי להקל את ההתערבות של גורמים חיצוניים. לדעתי, גורמים אלה עשויים לבחון את כושר השיפוט של אחיך ואת יכולתו לקבל החלטות בשביל עצמו ולדאוג לעצמו, ובהמשך לכך להחליט כיצד והאם ניתן לעזור לו. עם זאת, קחי בחשבון שהפרעה אוטיסטית הינה בעיה מולדת שאינה ניתנת לפתרון, וטיפול יכול לשפר קצת את המצב מבחינה רגשית, אך שיפור משמעותי בהפרעת התקשורת הוא מאוד קשה להשגה. בנוסף קיים קושי, גדול הרבה יותר מאצל אנשים שאינם סובלים מהבעיה, לטפל באובססיות אצל אנשים כאלה. ייתכן מאוד שלמרות הסבל שהוא כנראה עובר, הוא סיגל לעצמו אצל הורייך אורח חיים נוח, שהוא רגיל אליו, ומאפשר לו לנהל את חייו במסגרת היכולות שלו כרגע. אנשים הסובלים מהפרעות תקשורת זקוקים למסגרת קבועה הכוללת כמה שפחות שינויים, מאחר ששינויים מלחיצים אותם והם אינם יודעים כיצד להתמודד איתם. הטקסים הקבועים הם חלק מהעניין. סביר להניח כי קיימים גם טקסים קבועים שניתן לראות באופן רגיל אצל ילדים צעירים מאוד - סביב קימה, הליכה לישון, ארוחות וכו'. בכל אופן, כדאי לנסות לפנות אולי לסניף אחר ברווחה, או לגורם גבוה יותר. אני ממליצה גם לשאול בפורומים של בריאות הנפש המנוהלים על ידי עובדים סוציאליים, ובכלל לשאול כמה שיותר עובדים סוציאליים. בהצלחה!
אבל הייתי רוצה שיקחו אותו משם. פשוט שיעיפו אותו מהבית שלהם. הוא גורם כ"כ הרבה עצבים ודכאון מודכא ולא מודע לכולם. אני באמת לא יודעת למי לפנות ומה לעשות. כנראה שבאמת צריכה לשאול עוד ועוד אנשים. לגבי הריטואל שסיגל לעצמו, האם זה באמת "נוח" בשלב מסויים? הרי אדם נוירוטיפיקל שנמצא כל היום בבית, ללא תנועה, ללא אור שמש, ללא מגע יד אדם, ללא גירויים חדשים, ללא דיבור/שירה או הבעה של עצמו..ועוד מא התניות אוסידיסטיות..בסוף מתפוצץ. זה חייב להתפרץ איכשהו, לא ? האם אצל אוטיסט זה אחרת? הוא יכול להיות "רגוע" למרות שהחוא חסר תזוזה כמעט, במשך שנים ? אני מאוד אובססיבית בנושא הזה והשלכותיו.. בקשה ממך - האם את מכירה עובדת סוציאלית טובה או גורם בכיר בתחום ?
שרון שלום לך אובחנית עם ocd..כל כמה זמן יש משהו אחר שנכנס לי לראש וכמובן שהכל בא דרך המחשבה והדברים שנכנסים לי לתודעה ואז אני לא משחררת.. יש לי חבר תקופה ארוכה ואנחנו גרים יחד.. בהתחלה היו אלה מחשבות של אוהבת או לא אוהבת זה היה מתנגן בראש אבל ברמה יחסית נמוכה, אחר כך נכנסה מחשבה של איך בכלל אני מצליחה לאהוב מישהו.. אולי אני לסבית שזה הכי לא אני ואני צוחקת שאני רושמת את זה.. אבל זו הייתה המחשבה וחלפה לה.. עם הזמן.. לפני כמה ימים התחלתי להסתכל על הידיים שלי ומכיוון שאין לי ציפורניים אז הרגשתי כמו בן ופתאום ניסיתי לחפש כל דבר שיהיה דומה לזה ומשהו לא משחרר אותי, אני כל הזמן מחפשת גם אם אני לא שמה לב לזה או משהו.. אני לא מצליחה לחזור לעצמי שלי.. אני מרגישה חסרת אונים כאילו משהו משתלט עליי וכל דקה לבדוק איך אני נראית ואיך אני פה ואיך אני שם.. אני פשוט כל פעם חיה מחדש את המחשבה..מחכה לתשובה..
שלום לך, ציינת כי אובחנת כסובלת מ- OCD. על ידי מי? האם אותו גורם המשיך לטפל בך? האם את מטופלת עכשיו? שנית, לא הבנתי את טיב המחשבה על הציפורניים, אך באופן כללי, מומלץ להיעזר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). עיקרו של הטיפול הוא הפסקת הניסיון להימנע מהמחשבות הללו. אני מניחה שאת מנסה באופן חוזר ונשנה לא לחשוב את המחשבות, וקיימות מחשבות רבות כגון "למה אני חושבת ככה?" "מתי זה יפסיק?" וכו'. כאשר מטפלים במחשבות המשניות הללו, כלומר בניסיון להימנע מהמחשבות האובססיביות, רמת החרדה יורדת באופן משמעותי. בנוסף, אם יש בדיקות שאת מבצעת כתוצאה מהמחשבות, מטפל ה- CBT ינחה אותך להפסיק את הבדיקות הללו, כדי להתמודד עם החרדה שעולה בלי לנסות להימנע ממנה. החרדה, למרות שאינה נעימה באותו רגע, יורדת מעצמה ועם הזמן נוצר אפקט של "התרגלות" למחשבה בלי לפחד ממנה. בהצלחה!
המשך לתגובתך שרון.. אובחנתי ע"י עובדת סוציאלית שמומחית בשיטת cbt הייתי אצלה בכמה מפגשים אך לא ממש הרגשתי את הטיפול עמה ולכן יום ראשון הקרוב אתחיל מחדש.. לגביי הציפורניים התחלתי להסתכל על עצמי מהצד כביכול ומכיוון שאין לי ציפורניים אמרתי לעצמי זה לא נשי זה כמו בן.. ואז חיפשתי בעצמי כל פיפס קטן וניתחתי אותו והתחלתי לנתח את עצמי ולחשוב שאולי אני בן ודברים כאלו לא קשורים ולא יודעת מאיפה זה בא לי עד כדי מצב שאני זו לא אני אני מרגישה שמשהו משתלט עליי ואני נבלעת בתוך עצמי ועוד במערכת זוגית וכ"כ מוטרדת שבקושי "שם" עם החבר.. מנסה לחזק את עצמי אבל לא תמיד זה עוזר.. כל פעם משהו אחר מטריד אותי ותופס את מקומו במחשבותיי וקשה לי לצאת מזה.. גם כשאני מרגישה שאני חוזרת "למסלול" כאילו אין למח במה להתעסק והוא ממשיך לחפור.. אני מאמינה שכל אדם שינבור ויחפור לעצמו ללא הפסקה "ישתגע".. אצל כל אדם סוגי המחשבות בocd הן שונות?
שלום, אני בן 33, נשוי + 1, יש לי אחים והורים ולא אכפת לי ברגע זה לעלות למטוס (או לעבור דירה) ולא לראות אף אחד מהם, לעולם. למה?
שלום לך, אני מניחה שאתה יודע את התשובה לשאלה הרבה יותר טוב ממני, מאחר שאתה זה שמכיר את משפחתך ואת ההיסטוריה שלך איתם, ולא סיפקת כאן שום מידע לגביהם. בנוסף, איני מבינה כיצד השאלה קשורה לנושא הפורום. בברכה,
שרון היי זו שוב אני קרני.. בהמשך לשיחתנו לדביי השאלות שלי.. ביומיים האחרונים קרה לי משהו מאד לא ברור ומוזר.. אני מרגישה מנותקת מכל.. כאילו שאני לא מחוברת לעצמי בכלל.. אומנם אני מתנהלת רגיל למרות שכרגע איני עובדת אבל אני לא מצליחה להרגיש אף את עצמי כלל.. אני אפילו מנסה לעשות דברים מסויימים כדי שאחזור לעצמי אבל זה לא ממש מצליח.. נתקלת בדבר דומה? אולי זה מחרדה? לא יודעת.. מיואשת.. מפחדת.. ממש כמו זומבי
היי קרני, יכול מאוד להיות שמדובר בתופעה של דיסוציאציה (תחושת ניתוק מעצמך או מהמציאות), שנובעת מחרדה חזקה. אם אכן הדבר כך, זהי תופעה נפוצה ולא מסוכנת, וחשוב לא להילחץ ממנה וללמוד לקבל אותה, כדי לא להוסיף עוד על החרדה. מומלץ לעבור בדיקות כלליות אצל רופא משפחה, כדי לוודא שאין לכך סיבה פיזית.
היי כשאמרת על תחושה של דוסיציאטיבית זה נובע מהחרדה.. וכואב לי נורא הראש.. מרב המחשבות.. אין קשר להפרעת אישיות וכו" נכון?
שלום אני בחור בן 26 ואני חושב שהגיע זמן לטפל שנגררת מהיותי צעיר ואף מחריפה והיא שאני חסר מנוחה , זה בא לידי ביטוי מבחינה חיצונית בכסיסת ציפורניים אני נוגע המון בשיער שלי וכאילו מחפש בשיער משהו בעיקר כשאני מנסה להתרכז למשל תוך כדי לימוד או בשיעור או כשאני משועמם.. קורה לי אין ספור פעמים ביום וקשה לי לעצור את זה זה כמעט ללא שליטה איך מטפלים בזה לאן לפנות? את חושבת שאצליח להתמודד עם זה לבד באמצעות חומרי קריאה ועבודה עצמית?
היי יוסי, לדעתי, כדאי לעבור הערכה יותר מדויקת כדי לוודא שלא מדובר בבעיה נוירולוגית או בעיה שקשורה לריכוז. בהנחה שמדובר בהתנהגות הנובעת מתוך מתח או עצבנות ומשמשת להרגעה עצמית, קשה לומר אם תוכל להתגבר עליה באמצעות עזרה עצמית וללא איש מקצוע. יכול להיות שטיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר וממוקד יסייע לך לפתור את הבעיה, שבאופן עצמאי אולי תיאלץ להיאבק בה זמן ממושך יותר. בכל אופן, הכיוון הוא מציאת טכניקות חלופיות להרגעה עצמית- טכניקות הרפיה, חיפוש עיסוק חלופי לידיים, פיתוח מודעות להתנהגות הבעייתית ועצירתה באופן מודע. אתה יכול לנסות ספרים לעזרה עצמית למשך תקופה קצרה, ואם אינך רואה שיפור- לפנות לטיפול. בהצלחה!
אני בן 21 חייל נמצא בחופשת שיחרור לפני חודשיים עברתי דלקת חריפה בגב אשר הביאה בין היתר להקרנות לרגליים דבר ממש מלחיץ ,בתקופה הזאת הייתי ממש לחוץ ובדיכאון לא היבנתי בדיוק מה יש לי אבל זה עבר ומתי שזה עבר ביום אחד קמתי עם איבוד שמיעה ועם ציפצוף באוזן אחת אושפזתי השמיעה חזרה אבל מאז האישפוז אין לי חייים! אני שומע רעש של מכשיר חשמל וחושב שזה טינטון שאני הולך לישון הראש מתפוצץ מרעש סטטי כזה בתוך הראש. אני עכשיו מסיים בהדרגה קורטיזון לאחר טיפול של שבוע באישפוז בקורטיזון ואני בריא בדרך כלל לא לוקח תרופות קבועות אני לא יכול לחיות כל דבר רעש של מכשיר מזכיר לי את הרעש מהטינטון אפילו שאין לי אותו אפילו סתם רעש סטטי מתי שיש שקט אני מחפש את הרעש הזה בכפייה ובחרדה מאוד עמוקה. אני לא מסוגל לישון לאכול ובכלל לא לתפקד מה עושים?
היי יוסף, קיים טיפול קוגניטיבי התנהגותי לאנשים שסובלים מטינטון, שעיקרו ללמד את האדם לחיות עם הרעש הקבוע באוזן. האדם לומד לשנות את גישתו כלפי הטינטון ולקבל אותו. במקרה שלך, זה עשוי להיות יותר פשוט, מאחר שלפי הבנתי, לרוב הטינטון אינו אמיתי. לכן, המטרה תהיה ללמד אותך לקבל רעשים ומצב אפשרי של טינטון ולא לפחד מהם. ייתכן שמטפל אפילו ישמיע לך בכוונה רעשים, כדי שתתמודד איתם. עם התרגול ההתנהגותי והדיבור על המחשבות המטרידות, תשתנה עם הזמן הגישה שלך כפי הרעשים. לכן, מומלץ לפנות לטיפול כזה. בהצלחה!
בוקר טוב שרון, אני סובל מOCD מזה כמה שנים ואיכשהו אני מצליח להתמודד עם מרבית הסיפטומים הידועים - בדיקות, רחיצת ידיים וכו'. אולם יש סט אחד של סימפטומים שאני מודה שאני מאוד מתקשה להתמודד עמם ואלה הן המחשבות הטורדניות שעוברות בראש על פגיעה בקרובי משפחה וכו'. אני יודע שאלה רק מחשבות ואני אדם נורמטיבי לגמרי מבחינה הזו אבל הן בכל זאת גורמות לי לא מעט מצוקה כאשר הן צפות. אני לא נוטל תרופות כלשהן ולא מרגיש צורך בהן. אשמח לשמוע את דעתך בעניין זה. תודה ויום טוב
אליקו היי נעים מאד אני קרני.. אם יבוא לך לשוחח בלי קשר לפורום אשמח אולי אוכל לסייע לך.. זה מטורף המחשבות האלה...
היי קרני נעים מאוד גם לך, האמת היא שעבורי OCD אינו חדש ואני מתמודד עמו כבר שנים רבות (נדמה לי שהפעם הראשונה שאמרו לי שיש לי את זה היה בשנת 1992) אז יכול להיות שאני זה שצריך לייעץ לך ולא ההיפך :) !!!! אבל אני אוהב להיות עם ראש פתוח ותמיד מוכן לשמוע עצות מכל אחד ללא קשר לגיל. יום טוב
היי אליקו, המחשבות שאתה מתאר נחשבות לסימפטומים מאוד מוכרים וידועים של OCD, וכך גם הדרכים להתמודדות איתן. יש פרק מאוד חשוב בספר של פרופ' עדנה פואה, "די לאובססיה", שבו היא מתארת את הדרכים להתמודדות עם המחשבות הללו. הטכניקה העיקרית היא חשיפה למחשבות במקום ניסיון להימנע מהן. החשיפה היא מכוונת, חוזרת ונשנית, עד שהמוח "מתעייף" מהמחשבה והיא כבר אינה מפחידה, אלא משעממת אותו. רצוי להיעזר במטפל CBT, שיודע ליישם את הטכניקה הזו (וטכניקות נוספות) בצורה נכונה ושיטתית. בהצלחה!
היי שרון אני קרני בת 26 יש לי פנייה לגביי זוגיות.. יש לי חבר כבר 6 וחצי חודשים.. אני אוהבת אותו מאד והוא יקר וחשוב לי.. אובחנתי ויש לי ocd, יש לי כל הזמן מחשבות אולי אני לא אוהבת מספיק ואולי הפסקתי לאהוב ואת כבר לא אוהבת ללא סוף זה מתנגן.. אני מצפה מעצמי להיות כל הזמן עם פרפרים והתרגשות כמו רק כשהתחלנו לצאת ולא תמיד זה קורה ואז זה שזה לא קורה מכניס אותי עוד יותר ללחץ.. המחשבות הטורדניות החלו במערכת היחסים.. אני לפעמים לא מצליחה להרגיש כלום ואני "מנותקת" כביכול.. מה את אומרת?
היי קרני, נשמע שהלחץ שלך פוגם בהנאה שלך מהקשר וביכולת שלך "להיות שם" עם בן זוגך, מאחר שהקשב מופנה למחשבות. בדרך כלל גם אין טעם להתווכח עם המחשבות עצמן, אם הן אכן נובעות אך ורק מ- OCD, מאחר שגם אם תשתכנעי שאת אוהבת את החבר, ייתכן שבעתיד הקרוב המחשבה שוב תצוץ. השאלה היא, מה את חושבת או מדמיינת שיקרה במידה שהמחשבות שלך נכונות ואת אינך אוהבת אותו כפי שהיית רוצה: האם זה כל כך נורא להישאר בקשר כזה? אולי כדאי להיעזר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, שבו המטפל ילמד אותך לא להירתע מהמחשבות האלה ולהפחית את הלחץ מעצם קיומן, כך שבמשך הזמן הן הולכות ופוחתות מאחר שאת מפסיקה להקשיב להן. בהצלחה וחג שמח!
שרון היי קראתי את התשובה שלך ותודה רבה.. בהמשך לשיחה.. אלה מחשבות שכל הזמן סביב הזוגיות.. הייתי מס' פגישות אצל עובדת סוציאלית שמתמחה ב cbt היא סייעה לי בתחילה אך לאחר מכן המצב מעט הדרדר.. לא הייתי מי יודע מה מרוצה ממנה.. וכרגע מחכה למטפל אחר.. יש לי הרבה תבניות בראש שכנראה הן נוצרו עם השנים במהלך חיי.. אפשר להגיד שזה הקשר היותר רציני שהיה לי אי פעם.. יש הרבה מסביב לכך.. פה זה על קצה המזלג.. בהתחלה שהחלו לקפוץ מחשבות הייתי נזכרת באירועים טובים והייתי חוזרת לעצמי.. כל פעם אני נתפסת על משהו חדש וחיה אותו פשוט ככה.. אני בטוחה שמערכת יחסים בה אתה רואה את בן זוגך יום יום אז זו כבר שיגרת חיים.. וזה לא ירגיש כמו בהתחלה רק כשיוצאים וכולך פרפרים.. אני אתן לך דוגמא:מה קורה לי.. אם אני לרגע לא ארגיש בנשיקה שלנו "וואו" אני אכנס לפאניקה ויחשוב שמשהו לא בסדר.. יש לי ביקורת עצמית גבוהה מדי על כל פיפס אני לא מרפה ולא מניחה לעצמי..מה נראה לך..
קרני, אני בת 16 עם חבר כבר עשרה חודשים, מאובחנת כחולת OCD ולפני ארבעה חודשים נכנסתי לדיכאון קשה מההתפרצות של המחשבות הטורדניות שמפריעות לי בעיקר בנושא הזוגיות. אני מרכישה בדיוק כמוך, אני אף פעם לא בטוחה שטני מספיק אוהבת ואני תמיד מחפשת אישורים לגבי האהבה שלי אליו. נפרדנו ולקחתי הפסקה הרבה פעמיים ואני מטופלת והכל אבל אני באמת אשמח אם נדבר... אני זקוקה לאחת שעוברת מה שאני עוברת
היי יובל אומנם עברו כמה שנים ורק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך בת כמה את?
שלום שוב שרון, בדרך כלל בטיפול קוגניטיבי התנהגותי לאוסידי מורים למטופל לחדול לחלוטין מבדיקות לתקופה מסויימת, ואפילו לא לבדוק פעם אחת כפי שכל בן אדם נורמלי הכפייתים? כלומר בתקופה הראשונית אומרים לו לא לבדוק אפילו כמן אדם נורמלי שבודק פעם אחת בדרך כלל, ומעבירים אותו לצד הקיצוני השני וזאת לתקופה, ורק אז מאפשרים לו לבדוק פעם אחת כמו אדם סביר? כי הבנתי שבאוסידי של רחיצות ידיים למשל, נותנים הוראה למטופל לחדול לחלוטין ממגע עם מים לתקופה מסויימת, ואף לא לרחוץ ידיים אחרי השירותים, כלומר להפריז וללכת לצד הקיצוני השני, יותר ממה שאדם סביר עושה בדרך כלל. לכן רציתי לדעת אם דבר זה עושים גם בטיפול של אוסידי של בדיקות. תודה מראש וחג שמח! כי הבנתי שלגבי אוסידי של רחיצות ידיים בדרך כלל אומרים למטופל לחדול לחלוטין ממגע כלשהו עם מים למשך תקופה מסויימת, אפילו לא לשטוף אחרי שירותים... ורק אחרי תקופה מסויימת מאפשרים לולהחליט על הרגלי ההיגיינה לאחר שהכפייתיות כבר לא תשלוט בו, לכן רציתי לדעת עושים זאת גם באוסידי של בדיקות או שבאוסידי תודה מראש!
היי דוד, התיאור שלך לגבי הטיפול ב- OCD שעוסק בניקיון הוא מאוד לא מדויק. לא יצא לי (ולאף מטפל אחר שאני מכירה) לומר למטופל להימנע ממגע עם מים. נכון שקיימת טכניקה שנקראת "למידת יתר", ועיקרה בקשה מהמטופל לעשות דברים שאנשים בדרך כלל לא עושים, כדי "להתלכלך" יותר. זה יכול לכלול אכילת מזון מהרצפה, מגע חזק עם משטחים שלדעת המטופל מזוהמים ולאחר מכן נגיעה בפה, וכו'. בנוסף, קיימת טכניקה דומה שנקראת "הצפה", שבה מבקשים מהמטופל להתנסות (במהלך פגישה בד"כ) בחוויה בעלת רמת חשיפה מאוד גבוהה עבורו, כלומר שמאוד מפחידה אותו, בלי לעבור קודם חשיפות ברמות נמוכות יותר. יש לציין שבארץ משתמשים פחות בטכניקה הזו, מאחר שמשום מה הישראלים מגיבים פחות טוב להצפה ויותר לחשיפה הדרגתית. גם בלמידת היתר אני נוטה להשתמש רק בשלבים מתקדמים של הטיפול, מאחר שהמטופל בשלבים מוקדמים יותר בדרך כלל לא ישתף פעולה- זה עדיין מפחיד מדי עבורו. מה שאני מנסה לומר הוא, שהחשיפה היא בדרך כלל הדרגתית, ולא מתחילה ברמות החרדה הגבוהות ביותר, כפי שאתה מתאר. פרט לכך, כל החשיפות שמטפל מבצע צריכות להיות בגבולות ההיגיון ולא להכיל באמת סכנה בריאותית (כמו לא לשטוף ידיים בכלל). בנוסף, המטפל חייב להיות מסוגל לבצע אותן בעצמו לפני שהמטופל עושה זאת, לשם הדגמה (מודלינג). בטיפול ב- OCD הקשור בבדיקות, בדרך כלל מנסים להפחית את מספר הבדיקות באופן הדרגתי- על ידי החלטה מראש כל שבוע לגבי מספר מסוים (לא יותר מ-2) או תזמון עם שעון עצר (לא יותר מ- 10 דקות). ייתכן שנתקלת במטפל המבקש ממטופליו לא לבדוק בכלל, אך לדעתי שיטה זו היא קצת קיצונית, וסביר להניח שרוב המטופלים לא היו משתפים איתה פעולה. חג שמח!
שלום רב, אני סובל מהפרעה טורדנית כפייתית ואחד הסימפטומים הוא קושי לקבל החלטות, אפילו די פשוטות- אני שוקל ומנתח את האפשרויות. בעבר הייתי אצל מטפל התנהגותי (שהיום נחשב כבכיר בתחום..) שהטיפול אצלו היה ללמד אותי איך לעשות טיפול התנהגותי ולא היה אפקטיבי בכלל. בנוגע לסימפטום של קושי בקבלת החלטות הוא אמר שצריך להחליט באופן שרירותי, כלומר בלי להתלבט כלל, אפילו באנ דנ דינו.. ולשאלתי אם גם בהחלטות חשובות בחיים לעשות כך תשובתו הייתה כן. יש לציין כמובן שטיפ זה היה בלתי אפקטיבי לחלוטין עבורי, שכן אם הייתי יכול להחליט בקלות בלי להתלבט לא היה לי אוסידי ולא הייתי נזקק לטיפול... שאלתי היא כיצד מטפלים בסימפטום זה? האם בדרך כלל נותנים למטופל הוראה בהתחלה לקבל החלטות מבלי להתלבט כלל ואחרי זמן מסויים המוח ייתן לו להחליט יותר בקלות והוא יוכל להחליט בעצמו כמה זמן להתלבט לגבי כל דבר? פשוט ברצוני לדעת זאת רק כדי לראות אם שווה לי לנסות מטפל התנהגותי נוסף או שזה מה יש...
היי דוד, באופן כללי התיאור שלך הוא נכון: לאדם המתקשה בקבלת החלטות מתוך אובססיה, כדאי "לחתוך" בשלב מסוים את ההתלבטות ולהחליט באופן שרירותי, לפחות חלקית. כדי להתאים בדיוק את הטכניקה למטופל, צריך לדעת את תוכן המחשבות בסיטואציות האלה, וסביב מה ההתלבטות, כלומר מאילו סיבות. יש דרכים שונות לעשות זאת, אפשר לתזמן (למשל לא יותר מ-10 דקות להתלבטות), אפשר להטיל מטבע, אפשר לבחור בכוונה את האופציה הטובה פחות ולהיווכח שלא קורה שום דבר נורא, וכו'. בדרך כלל רצוי לעשות זאת באופן הדרגתי- לגבי החלטות "קטנות" וקלות יותר, ולאחר שהנושא נעשה קל יותר- לעבור להחלטות יותר חשובות. אני מבינה מדוע הצגת הדברים בצורה אבסולוטית יכולה לעורר רתיעה אצל חלק מהאנשים, ולכן חשוב לי להדגיש את ההדרגתיות ואת המשא ומתן עם המטופל לגבי דרך הפעולה הספציפית. בחלט ייתכן שמטפל אחר בגישת CBT יכול להתאים לך. בהצלחה!
תודה רבה, ניכר כי את אשת מקצוע ברמה הגבוהה ביותר. לגבי השאלה על רחיצת ידיים- בספר די לאובססיה של עדנה פואה אם אני לא טועה היא ממליצה שם בחלק של מניעת תגובה למשך שלושה ימים לא לשטוף ידיים כלל, גם לא אחרי שירותים... ולכן זו הייתה השאלה. בקשר לטכניקת של קבלת החלטות- בטיפול בדרך כלל לא מעודדים את המטופל בתקופה הראשונה להחליט באופן מיידי ללא כל התלבטות? המחשבה שהייתה לי שאולי מה שיעיל זה בתקופה הראשונה לעבור לצד הקיצוני השני ורק אחרי תקופה מסויימת שהפציינט נוהג כך, הוא יוכל לבד להחליט כמה זמן ברצונו להקדיש לפעילות הזו, וזאת לא מתוך דחף כפייתי
היי דוד, בדקתי בספרה של עדנה פואה, והיא אכן משתמשת בשיטות חשיפה שנחשבות קיצוניות. באחד המקרים היא מתארת מטופל שנתבקש למרוח שתן שלו ואף מעט צואה על חלקים שונים בגוף. מנסיוני האישי, לפחות רוב המטופלים לא היו מסכימים לעשות זאת ואולי גם רוב המטפלים בשלב ההדגמה. הטכניקות ההדרגתיות יותר (שגם בהן היא משתמשת) מתאימות למספר גדול יותר של מטופלים. בקשר לבדיקות, בדרך כלל בקשה מהמטופל לבצע חשיפה בדרגה כל כך גבוהה כבר מן ההתחלה אינה מניבה תוצאות, מאחר שהמטופל בדרך כלל לא מוכן לעשות זאת. ניתן לעשות זאת אם המטופל מוכן לכך, אבל אני לא בטוחה שזה יותר אפקטיבי מהשיטה ההדרגתית.
שלום רב! אינני יודעת אם השאלה מופנית לפורום המתאים. בת 42 נשואה + 2 סובלת מתת פעילות בלוטת התריס. תמיד הייתי דאגנית עוד לפני שנולדו ילדיי אך היום עוד יותר. בעייתי היא כזו אני אינני אוהבת לנסוע למקומות רחוקים כגון לחוץ לארץ מכיון א. אני מפחדת מהטיסה שונאת מקומות סגורים אלא אם כן למקום קרוב, ב. אני חוששת שמא חס וחלילה יקרה משהו לילדיי. אינני מעוניינת לקחת תרופות פסיכיאטריות וכדומה אך העניין הזה עולה על הפרק וכשאני נוסעת אני נהיית בלתי נסבלת עצבנית, תמיד חושבת כבר על החזרה הביתה על הכביסות שיש לעשות וכו'... (כשאני כותבת זה אפילו נראה לי לא נורמלי מי לא ירצה להנות בחול ויחשוב על הבית המטלות הרבות וכו' אנא תשובתך.
היי שרית, הספק שלך לגבי התאמת השאלה לפורום הפרעה טורדנית כפייתית הנו במקום, מאחר שלא נראה שמדובר בהפרעה כזו. ככל הנראה מדובר בהפרעת חרדה אחרת. עם זאת, הטיפול הוא מאוד דומה. בהחלט לא חובה לקחת טיפול תרופתי, ויש שממליצים עליו רק במקרים קשים, בהם האדם מתקשה לצאת מביתו, מתקשה לעבוד או לגדל משפחה וכו'. הטיפול התרופתי מפחית את החרדה ולפיכך עוזר לתפקוד, אך ההשפעה קיימת כל עוד נוטלים את התרופה. כאשר מפסיקים את נטילתה, יש סיכוי גדול לחזרת הבעיה אם לא עוברים טיפול פסיכולוגי במקביל. לפיכך, מומלץ מאוד להיעזר בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי (CBT), שניתן לעבור גם ללא טיפול תרופתי. ביכלתו של הטיפול הזה לתת לך כלים מעשיים להתמודדות עם הבעיה, ולפיכך יש סיכוי גבוה שתגיעי לתוצאות טובות תוך זמן קצר יחסית. בהצלחה וחג שמח!
שלום וחג שמח אני בת 25 נשואה +1 ,שאלתי היא מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי במצבי לחץ או עייפות אני "משחקת" עם השיער ותולשת שיערות וזאת הדרך שאני מוצאת בה להירגע כשאני ממש במצבי לחץ אני ממש כל היום עם היד על השיער לא חשבתי שיש לי בעיה עד שכתבתי על זה באינטרנט ונחשפתי לכל מיני כתבות בנושא מה עליי לעשות ומהי בעייתי?
היי ליטל, ייתכן שאת סובלת מהפרעת תלישת שיער כפייתית הנקראת טריכוטילומניה. תלוי כמה את תולשת וכמה הדבר מפריע לך בחיי היום יום. אם הדבר מפריע, כדאי לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), שמעניק לך כלים מעשיים להתמודד עם הבעיה. למשל, מפתחים מודעות לתלישה (כדי לא לתלוש בהיסח הדעת ובאופן אוטומטי), ומנסים לעצור אותה באופן מודע; לומדים שיטות אחרות להרגעה עצמית מלבד התלישה; משתמשים בחיזוקים ועונשים כדי להפחית את התנהגות התלישה. בהצלחה וחג שמח!
שלום ...התחלתי לקבל לפני כמה חודשים פרפנאן (16 מ"ג) המשקל שלי הוא 125 ק"ג אבל אין שינוי ואין תופעות לוואי אני לומד באוניברסיטה והשאלה היא האם יש השפעה על הריכוז והזיכרון...אני שוכח את החומר במהירות...האם זה תלוי בתרופה???
היי אמיר, אני מציעה לשאול בפורום פסיכיאטריה, מאחר ששם כותבים רופאים ויש להם ידע נרחב לגבי תופעות לוואי ספציפיות של תרופות. (מלבד זאת, אני לא רואה איך הנושא קשור לפורום OCD) חג שמח!
שלום רב, אני נשואה חמש וחצי שנים. ידעתי כשהתחתנתי שבעלי סובל מ OCD אבל בתחילת הקשר זה השפיע עלי מעט מאוד, בעלי כמעט ולא דרש ממני עזרה או התחשבות ובמה שכן יכולתי להתמודד עם זה. כיום לאחר שעם הזמן ובהדרגה וה2 הילדים שנולדו לנו אני מוצאת את עצמי "שאובה" לתוך עולם הצרכים שלו. הוא בעצם נעזר/דורש ממני כל כך הרבה ברמה שזה מאיים על שפיותי. אני חוששת מאוד לילדי. יש לציין שהוא אדם טוב מאוד, תומך ומעריך ואין לי ספק באהבתו כלפי וכלפי הילדים. בקיצור אני נתתי כאן את הדברים כמובן ממש על קצה המזלג. אנחנו בטיפול זוגי כבר זמן רב. אני מחפשת כרגע קבוצת תמיכה לאנשים במצב שלי אם את מכירה. תודה
שלום לך, ההתמודדות עם בן משפחה הסובל מ-OCD בדרגת חומרה קשה יחסית יכולה להיות לא קלה. ידוע לי שקיימות קבוצות תמיכה למשפחות ברחבי הארץ. ספציפית, יש קבוצה של עמותת "ערך" בת"א המיועדת להורים לילדים עם OCD- ניתן לברר אם יש מקום גם לבני זוג. בכל אופן, שווה לפנות לעמותה הזו. בנוסף, קיים ארגון בשם מיל"ם, הנותן ייעוץ למשפחות של אנשים הסובלים מבעיות נפשיות שונות- ומפעיל גם קבוצות. הארגון פועל במקומות שונים בארץ. מעבר לכך, יש פורומים באינטרנט לבני משפחה של סובלים מבעיות נפשיות בכלל ו- OCD בפרט, שבהם ניתן לפחות לשתף במצוקה. בהצלחה!
שלום, האם אובססיה יכולה להיות נראית כלפי חוץ? (מלבד מחשבות, דימויים ודחפים שלא נראים לעין) כמו בקשה לחיזוקים מבני משפחה, מחשבות שנאמרות בדיבור.. קומפולסיה לא תמיד נראית כלפי חוץ? (למשל ספירה בלב) האם המטרה בטיפול הוא להפחית את הצורך לשלוט במחשבות ולשלוט על הקומפולסיות?
שלום לך, התופעה הראשונה שאתה מציין נשמעת כמו קומפולסיות יותר מאשר כמו אובססיות. לאדם, הרי, צריכה להיות סיבה מסוימת לבקש חיזוקים מבני משפחה או לומר את מחשבותיו בקול- וזה בדרך כלל טקס, שנועד להרגעה עצמית בעקבות מחשבה טורדנית. בהחלט יש קומפולסיות שאינן נראות לעין, כמו טקסים מחשבתיים או אפילו שליטה בפעולות של הגוף מתוך טקס (כמו עצירת השתן). בנוסף, אנשים הסובלים מ- OCD נוטים פעמים רבות להסתיר את הטקסים מהסביבה, ולבצע אותם באופן שאנשים אחרים לא ירגישו בהם. לגבי שאלתך האחרונה, מטרת הטיפול היא אכן להפחית את הצורך לשלוט במחשבות, וזאת תוך קבלתן והפסקת הניסיונות להתנגד להן. לעומת זאת, בהחלט מנסים לשלוט בקומפולסיות, שכן הפחתתן היא בגדר חשיפה- טכניקה התנהגותית נפוצה להתמודדות עם חרדה בטווח הארוך. הפסקת הטקס "מכריחה" את האדם להתמודד עם המחשבה המפחידה ועם החרדה שבאה בעקבותיה, בלי הניסיונות להרגיע את עצמו. בטווח הארוך, הדבר גורם לו לחוות פחות ופחות חרדה ככל שמתמיד בכך.
