פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית

הפרעות אובססיביות הן מן ההפרעות הנפוצות ביותר הקיימות כיום, ויש צורך לתת מענה לגולשים הרבים שהנושא מעסיק אותם. לכן, פורום טורדנות כפייתית (OCD) יעסוק בנושא של הפרעות על הספקטרום האובססיבי קומפולסיבי, כמו: הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), טריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית), חיטוט כפייתי בעור, אגירה כפייתית, הפרעה בדימוי גוף (BDD).

הפורום ייתן מענה לשאלות הגולשים לגבי מחשבות טורדניות והתנהגויות כפייתיות מסוגים שונים, והטיפול בהן. הפורום מיועד גם לאנשים אשר הקרובים להם סובלים מנושאים אלה.
2562 הודעות
2484 תשובות מומחה

מנהל פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית

02/07/2011 | 22:42 | מאת: אוסידיסט

שלום רב . אני סובל מאו סי די זמן מה (ההתפרצות הגדולה הייתה לפני 7 חודשים אך הבעיה קיימת זמן רב ) בחלק מהאו סי די , יש לי בעית סטריליות עם מצבים אינטמיים . לאחר מעשה אינטימי אני שוטף ידיים עם שמפו ומכיוון שאני נוגע בשמפו בעוד ידיי מזוהמות בנוזל הידוע (אני נודע בו לאחר ששטפתי ידיים עם מים ) , קשה לי לגעת בבמקבוק שוב . הכוונה היא שלא אוכל לגעת בו יותר ,אלא אם כן אשטוף את הבקבוק בסבון ,ולאחר מכן אשטוף את ידיי בסבון . אם לא אעשה זאת לא אוכל להשתמש בבקבוק יותר . השאלה שלי היא כזו : האם זה לגיטימי בכלל לגעת בבקבוק מזוהם ,לאחר יום או יומיים ,כאשר הנוזל ,למעשה התייבש? ברור לי שאין זה סביר לגעת בבקבוק במידה וכולו מרוח בנוזל , אך האם סביר שלא אגע בו במידה והיה עליו קצת נוזל ? . במצב הנוכחי אני לא יכול לגעת בבקבוק ולא משנה מה כמות הנוזל שנגעה בבקבוק . זה יכול להיות קצת או הרבה , לי לא משנה. אני פשוט לא משתמש בו יותר . איך מבדילים היכן הגבול ? היכן מדובר בהיגיון בריא והיכן באובססיה ? אגב , אני מטופל קרוב לחודשיים . או סי די אובחן אצלי לפני כחודשים (ידעתי הרבה לפני שיש לי או סי די כי קראתי על הסימפטומים * . אני מצטער אם ההודעה בוטה קצת בקשר למיניות ,אבל לא הייתה לי ברירה . אין לי איך לתאר זאת אחרת . רציתי לשלוח הודעה פרטית אבל לא מצאתי איפה . שבוע טוב תודה רבה

שלום לך, השאלה "איפה עובר הגבול" בין היגיון בריא לאובססיה היא שאלה שרבים מהסובלים שואלים. התשובה בדרך כלל נמצאת בהתנהגות של רוב האנשים, אלה שאינם סובלים מאובססיה. כלומר, עליך לבדוק האם אנשים שאינם סובלים מאובססיה מרשים לעצמם לגעת בחפצים ש"זוהמו" על ידי נוזלי גוף. לדעתי, בקרב האוכלוסיה הכללית אין בעיה עם זה. יותר מכך, פעמים רבות, כחלק מהאקט המיני, הנוזלים באים במגע עם חלקים שונים של הגוף, כולל הפה. הדרך היחידה להיפטר מהסימפטום הנוכחי היא פשוט לא לעשות את הטקס, או להפחית אותו בהדרגה עד להפסקתו (למשל- בתור התחלה לשטוף רק את הבקבוק ולא את הידיים, ואחר כך להוריד בהדרגה גם את שאר חלקי הטקס). הטכניקה נקראת "חשיפה ומניעת תגובה", והיא טכניקה התנהגותית מאוד יעילה. פעמים רבות המטופל בשיטה זו מתבקש גם "לזהם את עצמו" בכוונה, מאחר שהחשיפה היא אפקטיבית יותר ככל שהיא יותר חזקה. אני מקווה שאתה נמצא בטיפול המשתמש בטכניקות מסוג זה. שבוע טוב!

03/07/2011 | 05:43 | מאת: אוסידיסט

תודה רבה . הטיפול בו אני נמצא אכן הוא טיפול קוגנטיבי -התנהגותי וישנו שימוש בחשיפה ומניעת תגובה. אולי זה ישמע מוזר אבל הבעיה היחידה היא כשהמגע הוא עם ידיים . הסיבה פשוטה: הידיים שלי נוגעות בכל מיני חפצים ומזון במהלך היום . חפצים ומזון שגם אחרים עלולים לגעת בהם. מגע עם הפה דווקא פחות מטריד אותי . החשיבה שלי לגבי השטיפה היא שמכיוון ששטפתי עם סבון בקבוק שהוא מזוהם ,הידיים שלי הזדהמו שוב ולכן עליי לשטוף בסבון . מעבר לחרדה "הרגילה" שיש לי מהפחד לזהם , יש לי גם חרדה מהפחד להצליח. אני מפחד להצליח בטקסים גדולים כי זה עלול להכניס אותי לחרדה מההצלחה עצמה . קרה לי בעבר שהייתי בחרדה מההצלחה במשך חצי שעה בערך . פעם אחת אפילו הכרחתי את עצמי להיות בחרדה כי הרגשתי לא בסדר עם ההצלחה . לעיתים כשאני מנסה לוותר על טקס ולא מצליח ,הסיבה שאני מבצע אותו לבסוף היא לא החרדה מזיהום ,אלא החרדה מלותר על משהו שאני מכיר וכבר הסתגלתי אליו. כמו שאת ,בטח, מבינה, האו סי די אצלי מגובה בכמה שכבות של או סי די נוספות . תודה

30/06/2011 | 17:01 | מאת: שרית

שלום, כבר כמה שנים אני מתמודדת עם הצורך לספור אותיות במילים כך שיצרו כפולות של המספר 10. זה מתחיל להטריד אותי לאחרונה כי זה מפריע לי להקשיב או לקרוא כי אני מרוכזת בספירה (לפעמים אני קופצת כמה מילים קדימה במשפט כדי להגיע ל -10 וחוזרת אחורה "להשלים" את המילים שדילגתי עליהן. קראתי קצת באינטרנט וראיתי שיש הרבה אנשים שציינו שיש להם את הבעיה ושזו הפרעה, האם זה נכון? במידה וכן, האם יש טיפול? איזה? תודה רבה

היי שרית, הבעיה שציינת היא אכן בעיה נפוצה, שיכולה להיות סוג של סימפטום של OCD. קיימים "טקסים של ספירה", כאשר האדם הסובל מהם חש שהוא חייב לספור דברים, לדוגמא: מרצפות, מילים במשפט, אותיות, דקות בשעון וכו'. כאשר פעולת הספירה נמנעת ממנו, האדם חש תחושה חזקה של אי נוחות או חרדה. בדרך כלל גם קיימת מחשבה מאחורי הפעולה- "אני חייב לספור, אחרת יקרה משהו רע". הטיפול המומלץ בסוג כזה של בעיה הוא התנהגותי- קוגניטיבי. המטפל עובד עם המטופל על הפסקת פעולות הספירה, תוך חשיפה לחרדה או לאי נוחות הנלוות להפסקת הפעולה והתמודדות איתן, בדרך כלל בצורה הדרגתית. בנוסף, המטופל לומד להתמודד עם המחשבה ש"יקרה משהו רע" אם לא יבצע את הטקס (יש לציין שבמקרים קשים יותר, של דפוס נרחב של טקסים שמשתלטים על רוב תחומי החיים, משלבים גם טיפול תרופתי). שיטת טיפול זו היא היעילה ביותר עבור הבעיה, משום שהיא מכוונת ספציפית לסימפטומים ולהפסקתם. בהצלחה!

29/06/2011 | 20:17 | מאת: רון

רציתי לשאול יש לי מטפל כבר שלוש שנים בהיותי מאובחן ב ccd האם יש טעם לנסות מטפל אחר כשהחשש הינו מהתאקלמות והיכרות בעיתית עם מטפל חדש שלא היה איתי ולא מכיר אותי מתקווה לשמוע מנסיונכם

היי רון, הרצון שלך להחליף מטפל הוא לגיטימי, בייחוד אם אתה מטופל כבר תקופה כה ארוכה ואם אין שיפור משמעותי או מספיק במצבך. מצד שני, החשש שהקשר עם מטפל חדש לא יהיה כה טוב, גם הוא מאוד נפוץ. החשש משינויים הוא גדול בייחוד אצל הסובלים מ- OCD, שהרי זוהי הפרעה שמהותה היצמדות להרגלים, חשש משינויים ורצון בשליטה. הבעיה היא שכאשר לא עושים שינויים בחיים, פעמים רבות גם לא מתקדמים. ופעמים רבות כאשר עושים את השינוי ונכשלים, הכישלון הוא לא כל כך נורא כפי שמדמיינים אותו, ובהחלט אפשר לנסות שוב. נסה להיזכר איך היה בתחילת הקשר עם המטפל הנוכחי- האם גם אז היססת לנסות מטפל חדש וחששת מתחילת הקשר איתו? בנוסף, אני ממליצה לפנות למטפל שקיבלת עליו המלצות מאנשים אחרים- כך יש יותר סיכוי שייפול בחלקך מטפל אמין, שאפשר לסמוך עליו וליצור איתו קשר טוב. ומעבר לכך- שיעזור לך להפחית את הסימפטומים (ולשם כך מומלץ במיוחד לפנות לטיפול התנהגותי קוגניטיבי, שהוא ממוקד וקצר יחסית בזמן). בהצלחה!

27/06/2011 | 22:44 | מאת: הילה

שלום שרון, יש לי בעיה שמאד מתביישת בה אבל חוששת שהולכת ומחמירה. לא יודעת אם קשורה לכפייתיות. אני סובלת מחרדות וזה גורם לי להתקשר הרבה, מתוך איזה מין דחף בלתי נשלט לפסיכולוג שלי , כדי לקבל ממנו הרגעה ותשומת לב. אני נאלצת "להחמיר" בעיות או למצוא תירוצים כדי להתקשר אליו (זה לא קורה כל יומ). מרגישה ריקנות , חולשה ופחד עצום וזה גורם לי להתקשר ואחרי השיחה איתו (אם התממשה) נרגעת. לעיתים עד שהוא חוזר אליי, נרגעת מעצמי אבל לא מבטלת, אלא מצפה שיתקשר וזה ממלא אותי בתקווה ולא מסוגלת להתרכז בכלום, זה משתלט לי על כל היום עד שמתקשר. אם לא מתקשר נכנסת לעצבות ולעצבנות. מרגישה ממש פסיכית, ילדותית ותלותית ולא יודעת איך להתגבר על הדחף הזה להתקשר כדי לשמוע את קולו המרגיע. כי גם כשמרגישה שעושה צחוק מעצמי ומשפילה את עצמי להתקשר בשביל שטויות , לא מצליחה להתגבר על הדחף הזה. אודה לך מאד אם תתייחסי ברצינות ולא תלעגי לי? חייבת עזרה! תודה

היי הילה, את למעשה מתארת סוג של "התמכרות" לשיחות עם הפסיכולוג, מפני שכפי שתיארת הקול שלו מרגיע אותך. אני חושבת שלפסיכולוג יש אחריות גדולה בעניין הזה, ובכך שהוא בוחר לאפשר לך להתקשר אליו פעמים רבות, בכל זמן שאת רוצה, הוא למעשה מחזק את ההתנהגות הזו. מטרתו של טיפול פסיכולוגי היא, בדרך כלל, לעזור למטופל להפחית את רגשותיו השליליים בדרכים חיוביות, מקובלות, שאינן תלויות באחרים ושאינן פוגעות בהם (ובמילים אחרות- עצמאות). השיחות האלה עושות בדיוק את ההיפך, וייתכן שאף יצרו בעיה חדשה. עלייך לדבר בהקדם האפשרי עם הפסיכולוג שלך, להסביר לו את הצורך בשיחות ואת המטרה שהן משרתות עבורך, אך מאידך להסביר לו גם את חסרונותיהן- הרי אינך רוצה להמשיך בהתנהגות זו, שאחרת לא היית כותבת לי בפורום. לדעתי, מחובתו המקצועית לשים לך גבולות ולא לענות לכל השיחות, מאחר שהדבר רק יוצר תלות בו. הוא אינו משרת את מטרותייך לטווח הארוך (הרגעה עצמית ארוכת טווח), אלא רק לטווח הקצר (הרגעה עצמית מיידית), ובטווח הארוך יוצר נזקים. הפסיכולוג חייב להבין כל זאת. אני הייתי מציעה לקבוע איתו שעה קבועה ביום בה הוא זמין לשיחות, ולהתקשר אליו רק בשעה זו. כשאני עורכת הסכם כזה עם מטופל, אני מבהירה לו שאענה בשעה זו בלבד, ולא באף שעה אחרת של היום, מאחר שזה ההסכם בינינו. כך המטופל לא נפגע מ"סינון" השיחות. על המטופל לזכור שהאחריות להתקשר בשעה זו מוטלת עליו בלבד, ואני מבטיחה לענות. מעבר לכך לא יהיו שיחות יוצאות ממני אליו, השארת הודעות וכו'. ל"הסכם השעה הקבועה" יש יתרון נוסף, בכך שהוא מלמד אותך לשאת ולהכיל את רגשותייך, לפחות במשך מספר שעות (עד שמגיעה שעת השיחה). מצד אחד, יש לך גורם מרגיע- את יודעת שתקבלי אותו ומתי בדיוק תקבלי אותו, וזה יוצר תחושה של שליטה. מצד שני, את לומדת שיש לך את היכולת להחזיק בתוכך את הרגשות השליליים בלי "להתפוצץ" או "לאבד שליטה". איך זה נשמע לך?

28/06/2011 | 17:57 | מאת: הילה

היי שרון ותודה על תשובתך. אני חוששת שאולי לא הובנתי כהלכה אולי גם כי יש לי נטיה לקחת על עצמי אשמות. אני נפגשת עם הפסיכולוג פעמיים בשבוע ובמשך שבוע יוצא שמתקשרת אליו מקסימום פעמיים ולעיתים בכלל לא. העניין הוא שמרגישה שהנושאים שלגביהם מתקשרת אליו , נראים לי באותו זמן בוערים ואני לא יכולה לשאת את ההמתנה עד לפגישה, לעיתים מרגישה אף השפלה, כאשר אינו זמין, מבטיח להתקשר ולא מתקשר או סתם חסר סבלנות. (וכשלא מתקשר , אני לא מתפקדת, מפחדת לעשות דברים שמא יתקשר באותו זמן ואפספס אותו...)ועדיין לא מצליחה להתגבר על הדחף להתקשר . לעיתים הנושאים באמת קשים - כגון אלימות במשפחה, או בעית בריאות -בדיקות שיצאו לא תקינות, אך לעיתים בעקבות החרדה, מרגישה צורך להתקשר אליו ולא יודעת להגדיר את הסיבה- מה אני בעצם רוצה ממנו? - זה התקף חרדה? או הפרעה כפייתית? אחר כך יכולה להרגיש שרוצה למות מרוב בושה, על הסיבה שהתקשרתי אליו שוב חשוב לי לציין שאני מאד לא מרגישה בנוח להתקשר ועושה זאת רק לאחר הרבה הרבה מחשבות והתלבטויות ובכלל לא נעים לי להיכנס אליו לחיים שאחרי הפגישות. כרגיל אני אדם ביישן, עם טקט, עדין אפילו יותר מדיי (כך אומרים) אולי לכן זה מפריע לי כל כך. הרבה תודה, הילה

25/06/2011 | 02:47 | מאת: יובל

שלום לפורום אני מרגיש שיש לי בעיה ואני קורא באתר שלכם שהוא מצויין ומקווה שיעזור לי. בחיי היומיום שלי אני מבצע טקסים החוזרים עליהם במשך היום. לדוגמא- בבוקר כשאני מתעורר ונמצא במקלחת אני חייב לסדר את הדברים במקומם, בודק הכל עד לפרט האחרון, ברזים שסגורים אני בודק למקרה שלא סגור מגבת ישרה בקיצור חייב שהכל יהיה מדוגם ולמרות שעוד דקה אני יודע שהכל כבר ישתנה יש לי טקס קבוע בבית ובעבודה מסלול קבוע שאני חייב לבצע שמא יקרה משהו לא נעים למשל- שהדלתות סגורות ברזי הגז אורות לכבות שהשולחן יהיה מסודר גם סלון ישר ומדוגם. אחרי שאני מנקה את הבית אני חייב שהכל יחזור בדיוק למקום אם זה כיסאות בגדים חוטי חשמל שאני מזיז כדי לנקות... ארונות סגורים מקרר נקי ומסודר ועוד.... בלילה אני מסדר את מיטתי ולאחר שאני נשכב אני זז ומתהפך הרבה עד למצב שאני נינוח לגמרי דבר שמפריע מאוד לאישתי להרדם. דברים אלו מפריעים לי מאוד ביום יום ואני זועק לעזרה הבנתי שיש טיפול תרופתי שעוזר בסרטונין במוח או טיפול פסיכולוגי מה הייתם ממליצים לי בבקשה...

היי יובל, רוב התופעות שאתה מתאר אכן מזכירים סימפטומים של הפרעה טורדנית- כפייתית. כדי לאבחן בצורה מדוייקת ולטפל בבעיה, אפשר לעשות אחד משני דברים: לפנות למטפל קוגניטיבי- התנהגותי, משום שזוהי שיטת הטיפול הפסיכולוגי היעילה ביותר (ניתן לקרוא על השיטה עוד בפורום זה או באתר שלי). הדרך השניה לפנות לטיפול היא לפנות לפסיכיאטר, שיתחיל לתת לך טיפול תרופתי, בדרך כלל מטפלים בתרופות נגד דיכאון. תרופות אלה בעלות אפקט אנטי אובססיבי כאשר ניתנות במינונים גבוהים יותר. הטיפול המומלץ והיעיל ביותר הוא בדרך כלל טיפול משולב- קוגניטיבי התנהגותי ותרופתי. אפשר גם לפנות רק לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, ללא הטיפול התרופתי, לפי בחירתו וחומרת מצבו של המטופל. מה שאני לא ממליצה עליו הוא טיפול תרופתי בלבד, משום שלטווח הארוך היעילות שלו קטנה. הוא מוריד את רמת הסימפטומים באופן חלקי בלבד בדרך כלל, וכאשר מפסיקים לקחת את התרופה- הסימפטומים חוזרים. לא כך לגבי הטיפול הפסיכולוגי, שמפחית את הסימפטומים לטווח ארוך. בהצלחה!

29/06/2011 | 07:24 | מאת: כבר לא טורדנית

למה ישר לקפוץ לכדורים? אפשר להתייעץ עם מכון לטיפול קוגניטיבי התנהגותי...אולי כל אחד מגיב אחרת אבל אני טופלתי בשיטה ואני ממליצה ביותר :) אפשר להיפטר מהכפייה הזו...

כפי שאמרתי, הטיפול היעיל ביותר המוכח מחקרית הוא טיפול משולב, CBT ותרופתי. מי שעובר בדרך כלל רק את הטיפול ההת-קוג' ללא הטיפול התרופתי, הם אנשים שמצבם קל יחסית, או שמתנגדים לטיפול התרופתי.

17/06/2011 | 19:27 | מאת: ריקי

שלום לך שרון היקרה שאלה יש לי חברה רווקה שבעבר רצתה להתחתן אבל לא יצא בכל אופן מילדים היא לא התלהבה כי לא היה לה אנרגיה לתת היתה לה ילדות לא קלה והיא היתה בפנמיה שלא רצתה אבל נשלחה לפנמיה היום היא כבת 50 בזמן האחרון היא חושבת על החברים לשעבר וכועסת על עצמה שהיתה קלת דעת את יודעת למה אני מתכוונת היו לה הרבה חברים עם חלק מהם יצאה עם חלק לא אבל היתה ידידה שלהם המחשבות הורגות אותה שהיתה קלת דעת חוץ מכדורים שהיא יכולה לקחת מפסיכיאטר מה היא יכולה להגיד לעצמה שזה לא נורא שזה קורה להרבה איך היא יכולה לשכנע את עצמה שהיא בסדר בזמן שהיא חושבת על עצמה ובצדק שהיא היתה קלת דעת עם גברים רבים אני עזרי לה בתודה מראש פרסמי בקשה בפורום את התשובה נ ב היא לא מצטערת שאין לה ילדים כנראה בגלל שהיא הרגישה שאין לה מה לתת גם מבחינה חומרית

היי ריקי, מפנייתך הבנתי שחברתך מתחרטת על משהו שקשור לגברים שיצאה איתם בעבר, לא הבנתי על מה בדיוק. (האם על כך שלא התחתנה? האם על כך ששכבה עם גברים רבים?) בכל אופן, איני יודעת אם להתנהגות שלה בעבר יש השלכות על החיים שלה כיום (הכוונה להשלכות חיצוניות ולא למחשבות). אם כן, ניתן לחשוב כיצד אפשר לצמצם עד כמה שאפשר את ההשלכות- למשל, אם מדובר בחתונה או במציאת זוגיות ארוכת טווח, אני מאמינה שלא מאוחר לעשות זאת גם בגיל מבוגר. אם להתנהגות אין השלכות על חייה כיום מלבד המחשבות, הרי שהאמירה ש"לא כדאי להתעסק בזה", מאחר שאין במחשבות האלה שום תועלת, היא נכונה פי כמה. בכל מקרה, האמירה הזו היא נכונה ויכולה להועיל. חברתך צריכה להבין שהעיסוק בעבר לא יכול להוביל אותה לכיוונים חיוביים, ולמעשה לא יכול לתרום לה דבר אלא רק לגרום לה סבל, ולכן כדאי לה לוותר עליו. האמירה הזו נשמעת פשוטה ומובנת מאליה, אך לאנשים בדרך כלל קשה להפנים אותה ולהאמין בה באמת. לעיתים דרוש טיפול קוגניטיבי אינטנסיבי לשם כך. בנוסף, מטפל קוגניטיבי יכול לעזור לחברתך להאמין שעדיין יש לה ערך למרות התנהגותה בעבר, ושהתנהגות זו אינה הופכת אותה ל"לא בסדר". נושא הערך העצמי אינו פשוט, ותשובה בפורום לא תפתור אותו, ולכן מומלץ לפנות למטפל קוגניטיבי. בהצלחה!

17/06/2011 | 19:08 | מאת: דליה

שלום לך גב שרון בבקשה תעזרי לי אני נוטלת ציפרלקס חצי כדור ומאובחנת בהפרעה כפיתית שאלה בקשה היתי במאפיה ולקחתי את הפיתות מהמסוע המסוע מפיל את הפיתות ואני לוקחת בדיוק כשהפיתות נופלות מקצה המסוע כי אני לא רוצה פיתות שנגעו בהם כי ראיאתי שהפועלים לא נקיים בחור צעיר ראה שלקחתי מהמסוע ולא חיכיתי שהפיתה תיפול והתחיל לשיר שיר בלשון נקבה עם קללה כדי להעביר לי את המסר דרך השיר השאלה כמה אנשים יכולים להיות רעים עד כדי כך נכון שזה מצחיק מה שאני עושה אבל אנשים צוחקים אבל השטן הזה בחר לשיר שיר ודרך השיר לקלל אל תשאלי אותי אם אני בטוחה הוא היה מולי שכל זה קרה נכון שאנשים עם מחשבות כפיתיות סותמים להם את הפה השאלה שלי למה אנשים רעים לא עשיתי לו כלום אני לא מכירה אותו אני מבוגרת ממנו ובכל זאת השטן הזה שר שיר בלשון נקבה עם קללה מה דעתך מאיפוא הרוע הזה שיוצא מהאנשים ועוד מבחור בן עשרים בתודה מראש שכחתי להוסיף שאם אני עונה למישהו שמחצף אני מרגישה גם רע אבל זה עובר לי אחרי כמה שעות ואם אני לא מחזירה לאדם שהתחצף אלי אני מרגישה פריארית ולא טוב אבקש שוב פעם גם אם עשיתי משהו מצחיק לא הגיוני צריך להעיר יפה אבל שלא נדע מהם יש אנשים רעים אבקש את עזרתך תשובה בפורום בתודה רבה

היי דליה, לא הבנתי מהי השאלה שלך אליי ואיזה סוג של תשובה את רוצה לקבל. שבוע טוב!

19/06/2011 | 19:53 | מאת: דליה

בהמשך לסיפורי מרגיז אותי שאנשים מעירים מה שרוצים וזה מרגיז אותי מה גורם לאנשים להעיר למצבים שזה לא פוגע בהם כאמור בסיפור איזה סוג של אנשים אלה שמעירים מה שרוצים ולא יודעים עם מי הם מדברים לא מכירים אישית שאלתי בעצם היא האם זה חוצפה או בטחון עצמי מופרז למה אנשים אומרים מה שרוצים למי שרוצים במידה ומכירים את מי שהם מעירים לו במידה ולא למה אנשים רעים וחסרי רגש גם אנשים שאני לא מכירה ממה זה נובע תודה מראש שבוע טוב

09/06/2011 | 15:55 | מאת: נטלי

אני אובססיבית לגבר שמתעלל בי נפשית ולפעמים מילולית (לא קללות יותר סוג של ילדה טיפשה וכו'). יש ביננו מערכת יחסים מסובכת. תצילי אותי!

היי נטלי, אינטואיטיבית זה נשמע יותר שמדובר בתלות מאשר בהפרעה אובססיבית, אבל תצטרכי לפרט יותר.

09/06/2011 | 19:35 | מאת: נטלי

הוא בתהליכים להתגרש כבר חצי שנה, הקשר ביננו נמשך כבר 8 שנים שבהם כל חודשיים זה כיף וביחד ואחרי זה הוא פשוט כל פעם מחדש מפיל עלי שאני חיה בסרט שהתוכניות שלו לגבי לא תואמות לתוכניות שלי לגביו, הוא לא מסביר למה ומה ומו פשוט מתחיל לתקוף אותי, להתעלם, לסנן בלי תשובות. וכשאני מנסה להתנתק הוא חוזר ומתחנן ומבקש ונותן לי תיקווה והרגשה שהוא מרגיש כמוני ואחרי חודש שוב אותו סיפור! וככה זה כבר 8 שנים! אני אובססיבית לגביו אני לא רואה את עצמי עם אף אחד לא מעניין אותי אף אחד (ולא חסר לי כלום להשיג גבר אחר), אני לא רואה את החיים שלי בלעדיו, אני משלמת לו חשבונות ולא חיה איתו, הוא מבטל אותי לגמרי, אני לא יכולה להביע דעה, מגזימה ששולחת לו הודעות ומדברת איתו כל יום! הבן אדם פשוט מנצל אותי מתעלל בי נפשית, משפיל מילולית, אני לא רוצה אותו בחיים שלי ואני לא מצליחה לגרום להיגיון להתגבר על הרגשות.

06/06/2011 | 19:28 | מאת: חן

היי אני נמצאת בתהליכי גירושין עקב בעל אלים- שנכנס לכלא למרות הכול אהבתי אותו וחטפתי טראומה נפשית עקב שבירת המשפחה וכל המצב,והלבד שנתקעתי איתו וזה - גרם לי להגיע למצב של מחשבות טורדניות הולכות וחוזרות במהלך כל היום של חוסר רגיעות מתח ועצבנת וחרדה- כל היום עד שלפעמים אני מרגישה שזקוקה להצלה, בנוסף רוצים הורי בעלי בכול דרך לקחת ממני את המשמורת של הילד ולכך ביצעו נגדי תלונות שווא כמעט אני לא מצליחה להירגע כל פעם זה מופיע בצורה אחרת,עיי עצבנות,חרדות,אי רגיעות פחדים וכו עברתי להגורר עם משפחתי וזה עבר לתקופה של חודשיים והייתי רגועה ושמחה עכשיו פתאום זה שוב הופיע והפעם הביא אותי לדיכאון ממש (לא יכולה להסתובב).הרופא נתנה לי ואבן זה עזר ועכשיו פרוקסטין האם זה בסדר למצב שלי?איזה טיפול מומלץ שעבור לצאת יותר רגועה אני מכירה את עצמי ויודעת שכל המצב הזה הופיע רק עקב כל הלחץ מהגירושין ונושא הילד וזה סיפור מאוד קשה(אם אפרט יבינו)הרופאה הציעה לי ללכת לפסיכאטר אך אני חוששת שהם יוכלו להשתמש בכך נגדי ככלף להטות את משמורת הילד לצידם(זה דרך קופת חולים) אני צריכה לציין שאני אם מאוד בריאה ושמחה לבני מטפלת נהדר ודווקא שהוא נמצא איתי אני יותר רגועה עברתי טראמה קשה אך אני מוכרחה לצאת מהמצב הזה ולהתחזק נפשית איזה טיפול מומלץ?

היי חן, יכול מאוד להיות שהסטרס שאת נמצאת בו הוא בגדר הנורמלי, שכן מאוד מובן מדוע המצב הקשה שאת נמצאת בו מלחיץ אותך. יש הרבה פרטים בסיפור שלפיהם נשמע כי את נמצאת במצב מאוד קיצוני ולא שגרתי, ולכן טבעי שתחווי הרבה מתח ולחץ. עלייך לשאול את עצמך עד כמה האיום החיצוני (האובייקטיבי) הוא ממשי, לעומת רמות הלחץ שלך (כלומר, עד כמה הלחץ פרופרוציונלי למצב הקיים כרגע). לגבי תרופות פסיכיאטריות עדיף להתייעץ עם פסיכיאטר, שכן הם מומחים בעניין יותר מאשר רופאי משפחה ומיומנים בהתאמת הטיפול הספציפי למטופל הספציפי. תרופות כמו ואבן הן מאוד ממכרות, משמשות לטיפול קצר טווח והשפעתן יורדת עם הזמן- ייתכן בהחלט שיש טיפול טוב יותר. בנוסף, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי התנהגותי- קוגניטיבי כדי לנהל את רמות הלחץ. ככל שיתקדם הטיפול, תזדקקי פחות לתרופות הפסיכיאטריות. בהצלחה!

07/06/2011 | 10:55 | מאת: חן

תודה על התשובה המתח והססטרס הם בגדר לא רגיל זה טורדני- זה מתמשך כל היום ובלילה וכל פעם בצורה אחרת עד שכמעט לפעמים אני מתעלפת או חשה מין שיגעון- אני מאוד ריגשית בטבעי. אני אפנה לפסיגולוג,אבל האם כדי לי לפנות לפסיכאטר?האם זה לא יסבך אותי עם הילד?אני יודעת שזה רק תקופה שתחלוף.(המצב הזה הוא אחד מהתקופות הקשות בחיי לצערי-גם הבעל מסרב לתת גט)

04/06/2011 | 13:29 | מאת: שמואל

שלום רב.אימא שלי שהיא בת 86 וניצולת שואה בשנה האחרונה טוענת שמדיי פעפ יש צילצול בדלת הבית וכאשר היא מציצה מעינית של הדלת החוצה היא רואה אדם עם מטפחת שעמד מול הדלת ועושה כל מיני תנועות משונות ומלכלך לפעמים את הקיר.מכיון שיש לי מצלמות אינטרנט בבית ואני רואה דרך המחשב גם את חדר המרגות אני קובע בודאות שמעולם לא היה אף אדם בחוץ וזה הכל דמיונות שוא שלה.הבעיה שהיא מטרידה את השכנים עם השטות הזאת והרבה פעמים יוצאת לחדא המדרגות וצועקת שהאדם שלא קיים כמובן שיילך מפה,האם יש פתרון לבעיה ואני מתכון בעיקר לכדורים כי שיחות לא יעזרו לה.אודה לך על תשובה.

היי שמואל, אינני רואה איך הודעתך קשורה לנושא הפורום. אני מציעה לפנות לפסיכיאטר, וכמובן באופן ישיר ולא דרך הרשת, משום שכפי שאמרת בעצמך, זה הדבר היחיד שיעזור. שבוע טוב!

03/06/2011 | 10:26 | מאת: יגאל

שלום ד"ר! נפגעתי בעבודתי - מחלת מקצוע קשה, חשוכת מרפא, תוך מספר שנים מביא למוות. סיליקוזיס ריאתית. ישנו סיכוי גבוה בהצטרפות של שחפת (ב70-80%). עקב פחד משחפת אובחנתי ב-OCD. אבל לא רק זה מפריע לי. קבלתי העבודה המגעילה זאת דרך לשכת התעסוקה - סירבתי בפעם הראשונה, עקב כך נשללה קצבה מכל המשפחה - אשתי ושני תינוקות. בפעם השניה הכניסו אותי לעבודה זאת (עיבוד שיש), תוך מספר שנים זכיתי במחלה. בכל מדינה, רוסיה או מצריים, בעבודות כאלה עובדים אסירים בלבד. הפכתי לפסיכופת - אם ללא פשע קיבלתי כבר עונש, אז יש לי זכות לבצע כל פשע שארצה. אני עצבני, לא נשאר לי הרבה לחיות, ואני רוצה נקמה ואני רוצה צדק, שלא יהיה עונש בלי פשע. יש לד"ר הנכבדה העצה בשבילי? תודה.

שלום יגאל, זה באמת מאוד מתסכל לקבל מחלה כזו, ובייחוד כתוצאה מעבודה שלא רצית מלכתחילה לעבוד בה. לא הבנתי מה בדיוק אתה שואל ולגבי מה אתה רוצה עצה. תוכל לפרט יותר? שבת שלום!

03/06/2011 | 16:16 | מאת: יגאל

שלום, ד"ר! רציתי לדעת איך במונחים פסיכיאטריים אפשר להגדיר את מצבי. הינני עצבני לכל דבד קטן, פריצות זעם על כל שטות, סיוטי לילה על עבודתי קבועים. זה לא PTSD, כלא היה אירוע פתאומי. מה ההגדרה הרפאוית ואם אפשר לקשור אותו למחלת מקצוע (אני מתקוון למרכיב ביורוקראטי - אחוזי נכות בועדות של ביטוח לאומי)? וכמובן, שיותר חשוב - מה הטיפול הרפואי? (מצטער שפניתי לפורום OCD, אך כשכתבתי, OCD התפתחה יחד עם סיוטים וזעם). תודה

29/05/2011 | 17:50 | מאת: אלוני

לשרון שלום, זה התחיל לפני שנים רבות, כמעט 30 שנה! לאחר טרואמה קשה. בעלי שתמיד דאג לכל הניירת כמו, חשבונות , בנקים וכיוצא בזה, נפטר לפתע. נותרתי אלמנה צעירה עם ילדים קטנים. היה מאוד קשה. מאז כל מה שקשור בניירת, אני פשוט "בורחת" לא מתמודדת" או כל תיאור שתרצי יהיה מתאים. לא פעם אני מפסידה כל כך הרבה כסף, בגלל שאני לא פותחת דואר. התיסכול ותמיד הדיכאון בא אחריו. בכל שאר השטחים בחיים אני מתפקדת הייטב. הילדים בגרו, נישאו ברוך השם, יש לי נכדים . אבל הנושא הזה לא משתנה. גורם לי לחרדות קשות. מה ניתן לעשות ? תודה על התשובה

29/05/2011 | 17:53 | מאת: אלוני

כפי שכתבתי, מאחר ואני לא מטפלת בניירת, אני לא מעיזה לזרוק כלום. יש לי ערמות של ניירת לסדר. [הצילו !]

היי אלוני, כמובן שצריך להתחיל לעשות, לפנות ולסדר את הניירת. אך זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, מאחר שכפי שציינת, העניין גורם לך לחרדות קשות. להערכתי, מטפל התנהגותי קוגניטיבי יוכל לסייע לך מאוד. המטפל יוכל לעזור לך לפנות את הניירת, על ידי שימוש ב"מתרגל" או בבן משפחתך שיסייע לטיפול. בנוסף, הוא יעבוד איתך על המחשבות שגורמות לחרדה (מדוע, למעשה, את פוחדת לפנות את הניירת). פינוי הניירת ילווה כנראה בחרדה, אולם כחלק מהטיפול לומדים ש"זה בסדר לחוות חרדה", ושהעניין הכרחי כדי לשפר את המצב. חוויית החרדה היא בדרך כלל הדרגתית- קודם כל מפנים דברים קטנים, שגורמים לפחות חרדה, ולאחר מכן ממשיכים בהדרגה לחפצים מהותיים יותר. אם אין לך משאבים או רצון לפנות לטיפול, את יכולה לנסות ליישם את העקרונות שכתבתי ולהתחיל לטפל בניירת ולפנותה לאט ובהדרגה, בעזרת בני משפחה או חברים. בהצלחה!

24/05/2011 | 14:00 | מאת: ביאטריס

לדרץ שרון שלום הבן שלי הוא בן 18.5 וסובל מתסמונת אספרגר בתיפקוד גבוהה מה שמפריע לו בתיפקוד זה תורדנות אובססיבית יום יומית חרדתית שהוא לא מספיק טוב כדי לגשים את התוכניות לימוד שהוא הקציב לעצמו, למרות שלפי דעתי ולא רק, יש לו את כל היכולות ללמוד את מה שהוא רוצה. הוא מציק לנו בלי סוף עם רשימות הדברים שהוא חייב לעשות ורשימות הבעיות שהוא חושב שיש לו, עם שאלות מפורטות של שעות על נושאים שונים שחוזרות כל יום בורסיאה אחרת כאילו לא קיבל תשובה עליהם מקודם. אני וגם בני לא מגיבים חיובית לתרופות פסיכיאטריות אנטי חרדתיות כמו ריספרדל ואחרות הם גורמות להתקפי היפראקטיביות יתר חרדה ודופק גבוהה עד להתעלפות, ודיקעון. זו הסיבה שהוא לא מקבל שום טיפול תרופתי האם יש בכל זאת מה שהוא טבאי ללא תופאות לוואי שיוריד לבני את רמת האובססיביות וחרדה בלי לטשטש את יכולת הריכוז בלמידה, ואם יש בחיפה קבוצת תמיכה לאנשים בחרדה ואובססיה כמו בני ?

היי ביאטריס, לגבי טיפול תרופתי, רצוי לשאול רופא (אני אינני רופאה), ורצוי רופא פסיכיאטר. מניסיוני, קשה לי להאמין שבסוג כזה של בעיות מוצר טבעי כלשהו עשוי לעזור. האם ניסיתם טיפול התנהגותי? לדעתי הוא יכול להועיל מאוד, בייחוד במקרים שבהן יש הפרעת תקשורת נלווה, שבהם אין כל כך אופציות אחרות. אם תמצאו בעזרת הפסיכיאטר טיפול תרופתי מתאים ונכון, טיפול משולב (התנהגותי יחד עם תרופות) הוא בדרך כלל היעיל ביותר. בהצלחה!

24/05/2011 | 16:49 | מאת: ביאטריס

האם יש טיפול התנהגותי לגיל 18+ מה הוא בדיוק ואפה ניתן לקבל אותו

בוודאי שיש טיפול לכל הגילאים, הטיפול בדרך כלל משולב עם טיפול קוגניטיבי. במקרים של הפרעות תקשורת (בייחוד קשות יותר) משתמשים לפעמים רק בחלק ההתנהגותי. מטפלים התנהגותיים קוגניטיביים יש בכל הארץ, בדרך כלל מגיעים אליהם באופן פרטי. את יכולה לשלוח לי אימייל בציון איזור מגורייך ואוכל להפנות אותך למי שצריך. [email protected] לחלופין אפשר לחפש בגוגל או לשאול את הפסיכיאטר המטפל בכם.

22/05/2011 | 16:35 | מאת: ירדנה

שמי ירדנה אני בת 23. יש לי ידיד טוב שיש לו חברה והוא אוהב אותה העניין הוא שיש לו מחשבות חוזרות שהוא לא יכול לשלוט בהן ומבטים בלתי נשלטים לכיוון איבר מין של גברים אחרים... הוא אומר שזה בא לו בתקופות וכשיש לו תקופה כזאת הוא מרגיש שהוא מוכרח להסתכל ומפנטז שהוא נוגע באיברי מין וגם אין סינון-הוא מסתכל על כל בחור שעובר יחד עם המבטים יש לו מחשבות שאולי הוא הומו ואלו גם מחשבות שלא מרפות ממנו זה התחיל כשהוא היה בן 19 ועכשיו הוא בן 23 השאלה היא האם הוא הומו או שיש לו איזהOCD או HOCD. איך אפשר לאבחן את זה? הוא בטיפול אצל פסיכולוג,והוא לא יוצא עם תשובות מהטיפול תודה ירדנה

היי ירדנה, קודם כל, חשוב שלחברך יהיה על מי לסמוך ואת מי לשאול את השאלות הללו. אם הוא שואל את הפסיכולוג שלו והוא עדיין לא יוצא עם תשובות, הייתי שוקלת להחליף מטפל. הבסיס לטיפול טוב הוא קודם כל (בנוסף לקשר פתוח ומאפשר עם המטפל) הבנה של המטופל את עצמו ואת בעיותיו. בסוג הטיפול שאני עוסקת בו (טיפול התנהגותי קוגניטיבי), ממשיגים למטופל את הבעיה לפני שמתחילים לטפל בה. כלומר, המטופל צריך להבין לפני הכל מהי מהות הבעיה שלו, מה גורם לה ומה משמר אותה. כאשר המטופל לומד להכיר ולהבין את מחשבותיו ומה שעומד מאחוריהן, זה מפחית במידה משמעותית את הלחץ והמצוקה שעצם קיומן גורם לו. לשאלתך, כדי לקבל מושג מדויק יותר אם הוא באמת הומוסקסואל, על חברך לשאול את עצמו האם הוא באמת היה מעוניין לקיים יחסי מין עם גברים, האם הוא באופן תיאורטי רואה את עצמו בקשר רומנטי עם גבר (במידה שלא היה בקשר עם חברתו), והאם הרעיון מושך או דוחה אותו. חשוב לציין, שעצם העובדה שקיימות מחשבות אובססיביות על איברי מין גבריים, אינו מצביע על הומוסקסואליות. ייתכן שמדובר ב- OCD שקשור למחשבות הומוסקסואליות, ומדובר בסוג מאוד מוכר של OCD. אצל אנשים כאלה קיימות מחשבות טורדניות על איברי מין גבריים, אך עצם המחשבה על יחסים רומנטיים או מיניים עם גבר בפועל דוחה אותם. כדי לאבחן במדוייק דרושה שיחה מעמיקה של חברך עם איש מקצוע, רצוי שיהיה ישיר וגלוי ושחברך יוכל לתת בו אמון. לא ברור מה מטרת הטיפול אצל הפסיכולוג שלו, והאם התנאים האלה מתקיימים. בהצלחה!

17/05/2011 | 13:45 | מאת: אבא מודאג

שלום, בני בן ה 16.5 כבר קרוב לשנה לא הולך לבית הספר. הבעיה היא שזה לא רק בית הספר, הוא כמעט ולא רוצה לצאת מהבית. רוב הזמן במחשב. ניסינו לקחת אותו לטיפול , אך גם בזה הוא לא משתף פעולה. פעם לקחנו אותו ממש בכוח, אז הוא שם סוודר על הראש שלא ייראו אותו ולא היה מוכן לצאת מהאוטו. התופעה הזו של לכסות את הראש עם סוודר או שמיכה חוזרת לא פעם כשלוחצים עליו לצאת מהבית. בכלל יש לו רגישות גדולה למראה שלו - בהתחלה טען שלא יוצא בגלל פצעים, אבל קיבל רקוטאן ועכשיו כמעט ואין לו פצעים. לפעמים הוא מתלונן שהוא לא יוצא כי השער שלו לא מסודר. לפעמים הוא טוען שהוא מכוער למרות שאין זה נכון. כבר מגיל צעיר הוא התבייש להוריד חולצה בבריכה. גם עם אוכל הוא עושה בעיות, הרבה דברים הוא לא אוכל, לאחרונה הפך צמחוני ולא מוכן לאכול בשר. בעיה גם שקשה לאבחן אותו ממש, כי אינו משתף פעולה. מה שכן הוא מוכן להתאשפז, אבל אנחנו לא רוצים, כי זה לא נראה הגיוני, כי בבית בד"כ הוא מתנהג בסדר. אגב עד לפני מספר שנים הוא היה תלמיד מצטיין בכיתה. הוא החל לקבל פריזמה לפני מספר חודשים, כי אבחנו גם דכאון, אבל השיפור הוא מועט מדי. האם התופעה הזו של כיסוי ראש יכולה להעיד על BDD ? קראתי על זה ושזה שייל לקבוצה של הפרעות אובססיביות. מה את ממליצה ? תודה

שלום לאב המודאג, ראשית, לשאלתך, התנהגות אחת אינה יכולה להעיד על BDD. מדובר בהפרעה בה האדם הסובל מודאג לגבי פגם מסוים בגוף שלו, אמיתי או מדומיין. הסימפטום העיקרי הוא עיסוק יתר אובססיבי בחלק הזה בגוף, שהוא קודם כל מחשבתי. אי אפשר ממש להסיק מה עובר על בנך רק מעצם העובדה שהוא מכסה את ראשו, זו התנהגות שיכולה לנבוע מסיבות שונות. ייתכן גם שהוא משתמש בפצעונים ובשיער כתירוץ לא לצאת מהבית (לאור העובדה שהפצעונים עברו והוא עדיין לא יוצא). יש כל מיני אופציות לאבחנה לאור הסימפטומים שהצעת. אינטואיטיבית, זה נראה שיש שם חרדה חברתית (יכול להיות שבתוספת לעוד בעיה, כמו דיכאון). נראה שהתנהגות ההסתגרות בבית היא סוג של הימנעות מחברה, שיכולה לנבוע מבושה ומהמחשבה "מה יגידו עליי" או "מה יחשבו עליי". כאשר בנך נמצא ב"איזור הנוח" שלו, כלומר בבית, הוא בעצם לא נחשף לבעיה שלו, ולכן אין פלא שהוא מתנהג בסדר. אולם, לפי מה שאתה מתאר הוא אינו מסוגל לתפקד כלל מחוץ לבית. לכן, אני ממליצה להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בו, ולשאול האם הוא אכן ממליץ על אשפוז והאם בנך יתקבל לאשפוז. ייתכן שזו אופציה לא רעה, שכן החלפת הסביבה מוציאה את בנך מ"האיזור הנוח" שלו וחושפת אותו לסיטואציות חדשות ולאנשים חדשים. בנוסף, במסגרת אשפוזית הוא יוכל לקבל טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ואף קבוצתי, שמועיל מאוד במקרים של חרדות חברתיות. אפשר גם לשקול את האפשרות של אשפוז יום, מסגרת שבה מגיעים לביה"ח מהבוקר עד הצהריים בלבד, ומקבלים טיפולים. הדבר עשוי להרגיל אותו ליציאות מהבית על בסיס קבוע, שהן דבר מבורך. בייחוד לאור העובדה שהוא לא יוצא מהבית כדי ללכת לפסיכולוג. יש לזכור שכל אשפוז אינו נמשך לנצח, ושבסופו של דבר חוזרים הביתה במצב מאוזן יותר. כדאי גם לשוחח עם הפסיכיאטר לגבי הטיפול התרופתי, כדי לוודא שהוא אכן פועל כמו שצריך- ואם השיפור הוא באמת מועט מדי, הפסיכיאטר יכול לשקול שינוי בטיפול. קיים מספר גדול יחסית של תרופות נגד דיכאון. בהצלחה!

18/05/2011 | 09:09 | מאת: אבא מודאג

תודה רבה על התשובה המפרטת, הבעיה היא גם שהוא ילד מאוד סגור ולא מוציא החוצה את ההרגשות שלו ולא משתף גם את ההורים שלו במה עובר עליו. ובגלל זה אולי גם קשה להבין אותו. הפסיכיאטרית, למשל, התרשמה שהוא ישב מולה והוריד כל הזמן את הראש למטה מבלי להסתכל עליה. אך זה לא קורה למשל מולי למרות שגם לא תמיד הוא מסתכל בעיניים. לגבי פצעונים - עדיין לא עברו לו לגמרי למרות שסיים את הטיפול , אבל ממש רואים אותם בקושי. יש לו גם גשר בשיניים, שלפעמים אני חושב שהוא מפריע לו, אך הוא לא מתלונן עליו כי הוא מאוד רצה אותו. אגב עד עכשיו הוא קיבל חצי כדור פריזמה ליום ובפגישה אחרונה העלתה לו הפסיכיאטרית לכדור שלם. לגבי טיפול יום - אכן אנו מנסים את זה, אבל הוא מסרב להתחיל את הטיפול אחרי שאמרו לו שהוא צריך להפגש בקבוצה עם ילדים אחרים, בכל הגילאים, והוא אומר שזה לא יעזור לו. מה שמעניין התופעה הזו של כיסוי ראש - על איזה דברים נוספים זה יכול להצביע? עוד תופעה מעניינת - הוא מחק את כל ההתמונות שלו מהמחשב של סבא שלו בלי להגיד לו, זה כאילו מראה שהוא שונא את המראה שלו? תודה

24/05/2011 | 14:11 | מאת: ביאטריס

לאבא מודאג לצערי על פי מה שאתה כותב כאילו מדובר בבני לבני יש תסמונת אספרגר וזו היא הדרך שהוא היה בגיל 16 בדיוק בשיחות עם בני בזמנו גיליתי שיש לו דמוי עצמי ירוד ועל פי דרישתו רשמתי אותו לחדר קושר ושם הוא מצא אתגרים וקיבל יותר ביטחון והיום הוא מעוניין לצאת ולהקיר אנשים ויש לו חבר חדש שמבקר אצלו ונוצר קשר מאתגר בינהם הוא בהשפעת החבר שגם אספרגר מוכן שהחבר ילמד אותו לרקוד ושילכו ביחד לרקוד. הוא גם החליט לחזור לבית הספר כדי ללמוד כמה מקצועות שהוא חושב שזקוק להם להשכלה כללית כדי להיות חלק מהחברה אשמח שתיצור קשר איתי אם אתה זקוק ל 0524422325

14/05/2011 | 22:13 | מאת: מישהי

היי שרון, אני בחורה בת 30 פלוס וסובלת שנים מאובססיות, בשנה האחרונה זה החמיר אף יותר,האובססיות מתרכזות בעיקר בתחום התזונה,הפעילות הגופנית והנקיון. התחלתי לא מזמן טיפול עם מישהי שמתמחה בהפרעות אכילה ואובססיה אבל לא הצלחתי לעשות את המשימות שנתנה לי. אין לי כח רצון חזק לעשייה,אך מצד שני אני מאוד רוצה לצאת מזה כי זה מונע ממני לחיות את החיים באמת. אודה לך אם תוכלי לעזור לי ולכוון אותי לסוג הטיפול המתאים לי ביותר. המון תודה ושבוע טוב.

שלום לך, מאחר שלא מזמן התחלת טיפול (ואני מניחה שהוא התנהגותי- קוגניטיבי, מאחר שאת מספרת שהמטפלת נתנה לך משימות), הייתי מציעה לא להתייאש ממנו כל כך מהר. הצלחת הטיפול תלויה, כמובן, בשני הצדדים- המטפל והמטופל, וגם בגורמים הקשורים לקשר ביניהם. אני מציעה לבדוק מה לא עבד עד כה בטיפול והיכן הבעיה. אם שינוי חייך חשוב לך, שווה לבדוק מדוע הדבר אינו מהווה מוטיבציה מספיקה לשינוי. אולי לא הפנמת לגמרי את העובדה שדרושה עבודה קשה והתמדה מצידך כדי להצליח בטיפול. יכול גם להיות שהמטפלת עצמה לא מספיק אסרטיבית איתך או שיש בעיה בקשר ביניכן. תלוי גם במספר הפגישות שנערכו עד כה (בדרך כלל בטיפול מסוג זה ה"דדליין" להתחלת שינוי הוא הפגישה העשירית, ואם זה לא קורה, צריך לשקול את ההמשך אצל אותה מטפלת). בנוסף, אני מציעה לפנות גם לפסיכיאטר כדי לקבל טיפול תרופתי. קיים טיפול תרופתי יעיל מאוד גם לאובססיות וגם להפרעות אכילה (אותו טיפול, אגב). בדרך כלל נהוג לתת תרופות נוגדות דיכאון, שבנוסף לאפקט האנטי- חרדתי והאנטי- אובססיבי שלהן, הן מעלות במידה ניכרת את מצב הרוח והמוטיבציה. ייתכן, שטיפול כזה ייתן לך את ה"דחיפה" המוטיבציונית שחסרה לך כדי לבצע את המשימות שהמטפלת נתנה לך. בהצלחה!

15/05/2011 | 20:40 | מאת: מישהי

שרון יקירה, המון תודה לך!!! שיהיה לך שבוע טוב ומקסים!

11/05/2011 | 01:57 | מאת: ענבר

שלום!לפני כשנה סיימתי טיפול כאשר היה חשש שאני סובלת מאו סי די. נכון להיום מצבי יציב אך עם זאת אני נוטה לחשוב יותר מידי,לסבול מביקורת עצמית קשה,מרגישה שאני טועה או פוגעת באהובים שלי. בנוסף יש לי חבר שאני מאוד אוהבת ובכל פעם שיוצא לי להסתכל על גברים אחרים אני מרגישה בוגדת וישר הולכת להתוודות בפניו. אני מאוד כועסת על טעויות ועל יחסי מין שקיימתי בעברי עם מספר רב של גברים ומרגישה זונה ולא ראויה.(וחשוב לציין שאני מבית דתי). חוץ מזה שוטפת ידיים הרבה זמן וקשה לי להרגיש נקיה...נגעלת מכל דבר ומפחדת "להדביק" בלכלוך מה כל זה אומר עליי?

היי ענבר, מאחר שאובחנת כסובלת מ-OCD בעבר, אין זה מפתיע לשמוע שעדיין יש לך ביקורת עצמית נוקשה, דאגנות יותר, סטנדרטים גבוהים מאוד ומאפיינים נוספים שבדרך כלל קיימים אצל הסובלים. אם הדברים עדיין מציקים לך ופוגעים באיכות החיים שלך, אני מציעה לגשת להמשך טיפול אצל מטפל התנהגותי- קוגניטיבי. לדעתי יש לסיים טיפול רק כאשר הגעת למקום אליו את רוצה להגיע (ואחר כך נעשית גם עבודה על שימור). לא האבחנה עצמה היא החשובה, מאחר שהיא רק בגדר "תווית", אלא אוסף הסימפטומים וחומרתם. בטיפול התנהגותי קוגניטיבי מגדירים כל סימפטום במונחים של התנהגות, חשיבה ורגש, מנסחים את המטרות אליהן את רוצה להגיע (להפחית דאגות, להפחית שטיפה וכדומה) ולאחר מכן מנסחים אסטרטגיות ספציפיות להגעה למטרות אלה. כך, שכפי שאת רואה, ה"תווית" של ה-OCD היא פחות משמעותית בשאלה האם לפנות לטיפול או לא, ומה לעשות בו. בהצלחה!

14/10/2011 | 20:37 | מאת: ג'ני

היי ענבר, יש לי בעיה דומה מאד והייתי רוצה נורא ליצור איתך קשר.. האם זה אפשרי?

10/05/2011 | 18:33 | מאת: ג'ני

בני בן עשר התחיל בזמן האחרון לברור את האוכל שהוא מכניס לפה מחשש להמצאות חרקים או דברים אחרים ,הוא מכניס ביס לפה ואז מוציא חלק שלא נראה לו . תודה

היי ג'ני, לא ניתן לאבחן הפרעה טורדנית- כפייתית על סמך סימפטום אחד (שיכול להיות שהוא לא ממש משמעותי), ובוודאי שלא דרך האינטרנט. ייתכן שבנך חווה מקרה לא נעים הקשור במזון שלו, ולפיכך נוהג ביתר זהירות. אם הבעיה מחמירה או שיש סימפטומים נוספים הגורמים לפגיעה ממשית באיכות החיים, שווה לגשת לאבחון אצל פסיכולוג ילדים. חג שמח!

03/05/2011 | 18:51 | מאת: איילה

בני לחוץ מהפעולות העסקיות שעליו לבצע מדי יום ומהפחד שלא ישכח דבר חשוב הוא רושם על דף (כמעט) כל מילה שהוא מחליף עם הסובבים,הוא איבד את הכושר להבחין בין טפל לעיקר בכל שיחה והמחשבה שמא לא רשם פרט כלשהוא משבשת את כל היום שלו,הוא אינו נהנה משום דבר,מתוח,כעסן,ואיבד את הספונטניות ושמחת החיים.כל יומו סובב סביב "הדף" וכמעט אין לו חשק להתעורר אל ה"דף" הבא - מה לעשות? איך לצמצם לו את העיקר? כי בכל זאת מדובר גם בעסקאות ודברים חשובים.

היי איילה, מה שאת מתארת אכן נשמע כמו סימפטומים של טורדנות כפייתית. הפרעה זו הינה הפרעת חרדה, וככזו האדם הסובל ממנה נמצא בסטרס רב. לכן, אין זה מן הנמנע שיאבד הרבה מן ההנאה בחיים, בשל הירידה באיכות החיים, ויהיה מתוח ולחוץ. בכל אופן, נראה לי שיהיה לכם קשה להתגבר על הבעיה לבד, ללא התערבות טיפולית כלשהי. כדי לצמצם את הטפל ולהתרכז בעיקר, יש צורך שמטפל קוגניטיבי התנהגותי יספק לבנך הסבר מקיף על המנגנון שעומד מאחורי הפעולות הכפייתיות האלו (מחשבה טורדנית- פחד להיחשף לחרדה בעקבותיה- ביצוע פעולה כדי להימנע מחרדה). לאחר מכן, המטפל יסביר כיצד "לשבור" את המנגנון הזה, באמצעות הימנעות מהטקסים/ פעולות הכפייתיות. באופן טבעי, יעלו תחושות לא נעימות אצל בנך כאשר הוא לא יבצע את הטקסים, ולכן הוא צריך להיות מוכן להיחשף לתחושות אלה (בדרך כלל זו חרדה גבוהה). המטפל צריך לבצע הרבה עבודת הכנה לפני שהמטופל מוכן להיחשף, ולהכין תכנית של חשיפה הדרגתית שלא תציף אותו. לכן, מאוד קשה לעשות זאת לבד ויש צורך בגורם מקצועי. לכן, אני ממליצה לפנות למטפל קוגניטיבי התנהגותי באיזור מגוריכם כדי לפתור את הבעיה (ולקבל אבחנה מדויקת). בהחלט יש מקום לשתף אותך בטיפול, כגורם קרוב אליו שיסייע לו לצמצם את הטקסים. בנוסף, ניתן להיעזר גם בטיפול תרופתי מתאים הניתן על ידי פסיכיאטר, ובמקרים רבים עוזר מאוד לצמצם את הבעיה. הטיפול המומלץ הוא משולב- פסיכולוגי ותרופתי- כדי שהמטופל יוכל בשלב מסוים להפסיק ליטול את התרופות, אחרי שקיבל כלים התנהגותיים מעשיים להתגבר על בעייתו ולשמר את התוצאה. בהצלחה!

28/04/2011 | 20:00 | מאת: ירון

שלום רב, במידה ואדם מסויים ייחשף למצב מסוכן מבחינה אובייקטיבית (לא רק סובייקטיבית) באופן חוזר ונשנה, האם לטווח הארוך הוא כבר לא יפחד מהסיטואציה הספציפית הזו וחרדתו תפחת ואף תיעלם מהסיטואציה/הגירוי הספציפי הזה? כלומר האם מערכת העצבים תתרגל ותפסיק לשדר אזעקה (חרדה) לאיום הזה?

היי ירון, התשובה היא כן. זאת מאחר שהתניה היא התניה, והיא אינה מתווכת על ידי ההיגיון. כך למשל אפשר להתגבר על חרדת טיסה וחרדת נהיגה, ולהתרגל אפילו לצניחה חופשית- סיטואציות שיש בהן מן הסכנה. עם זאת, כשהחוויה של האדם בכל חשיפה היא שהאיום אכן התממש וגרם לנזק רציני, או שהיה קרוב מאוד למימוש, החרדה לא תפחת. לכן, כדי להפחית את החרדה מהסיטואציה, על האדם לחוות אותה כסיטואציה שלא גרמה לו נזק. החשיפה הכי אפקטיבית היא כאשר נשארים בסיטואציה מספיק זמן עד שהחרדה יורדת, ולא בורחים ממנה כאשר החרדה בשיאה- אחרת החוויה אינה מלמדת את מערכת העצבים לא לפחד. שבת שלום!

29/04/2011 | 22:58 | מאת: ירון

היי שרון ותודה על התשובה. ברור לי שאם שהחוויה של האדם בכל חשיפה היא שהאיום אכן התממש וגרם לנזק רציני, או שהיה קרוב מאוד למימוש אז האדם יחליט לא להסתכן ולא יכנס למצב הזה בפעמים הבאות (וכך אכן הפחד מפני הסיטואציה יישמר), ולכן זאת שאלה יותר תאורטית כי במציאות האדם ימנע מלהיחשף למצב שוב, אך מעניין אותי מה יקרה אם בכל זאת הוא ימשיך להיחשף לכך שוב ושוב מכל סיבה שהיא (בין אם מרצונו ובין אם לא)- האם החרדה תפחת לטווח ארוך או לא?

26/04/2011 | 13:53 | מאת: משה

שלום לך שרון אז ככה יש לי שכן שסובל מOCD - הוא רוצה ללמוד נהיגה והמטפלת הפסיכותרפסטית שלו אמרה שילך על זה השאלה שלי היא האם יש מורים לנהיגה שעדיף ללכת אליהם עם בעייה כמו זאת ? מודה לך מראש משה

היי משה, OCD יכול להתבטא בצורות השונות מאוד אחת מהשנייה. לא ציינת כיצד הסימפטומים של שכנך מפריעים לו לנהוג, וכיצד ההפרעה שלו מתקשרת לנהיגה, כך שקשה לי להתייחס באופן יותר ספציפי. באופן כללי, אין מורים לנהיגה שמקבלים הכשרה לעבודה מיוחדת עם בעיות פסיכיאטריות. יכול להיות שאם השכן יסביר על ההפרעה למורה (במידה שהיא מפריעה לו לנהוג, אחרת אין טעם), הם יחשבו ביחד על פתרונות יצירתיים ללמוד נהיגה בלי שהבעיה תפריע. אבל ההמלצה שלי היא לא לספר למורה ולנסות לנהוג ככל תלמיד נהיגה אחר. הרציונל הוא, שבמקרים רבים אנשים הסובלים מההפרעה מנסים להסתיר את הסימפטומים שלהם מאנשים בסביבה, דבר המונע מהם לבצע את הטקסים כאשר נמצאים לידם אנשים אחרים. לכן, קיימים אנשים רבים המבצעים את הטקסים שלהם רק בבית. הדבר מצביע על העובדה, שהטקסים למעשה מתבצעים בשליטה מלאה של הסובל, גם אם החוויה שלו היא חוסר שליטה. למעשה, כל דבר המונע מן הסובל מההפרעה לבצע את הטקסים שלו בפועל הוא מצוין, ולכן התחלת לימודי נהיגה כ"תלמיד רגיל" יכולה אפילו להועיל להפחתת הטקסים. בהצלחה!

25/04/2011 | 16:22 | מאת: אלון

אני בשנות ה 40 בעל משפחה וקריירה תובענית ומתפקד טוב ובהצלחה בכל החזיתות.הסימפטומים שמציקים לי הם: 1. סוג של כפייתיות במשימות (תופעה שמלווה אותי בכל חיי הבוגרים) . אני מתעד "כפייתי" של המשימות לביצוע גדולות כקטנות. גם דברים טרוויאליים ופשוטים יהפכו "למשימה" שארשום אןתה ברשימות לביצוע והיא "תציק" לי עד שאבצעה. יש כמובן משימות רציניות וענייניות אבל ברמת הטורדנות גם משימה טרוויאלית כגון "להעביר שירים ל IPOD" או אפילו "לחפש פורום באינטרנט שעניינו טרדנות ולכתוב בו שאלה" הופך "למשימה" טורדנית עד שאשלימה (במקום סתם דבר שבזמני החופשי אתפנה אליו). כמובן שדקה אחרי שהשלמתי המשימה שכחתי ממנה ויש רשימת חדשה של משימות שיטרידו אותי עד ביצוען וחוזר חלילה. התיעוד וההצקה מטרידים וגוזלים זמן אם כי לא ברמה שמשתלטת על החיים (בסופו של דבר אני מתפקד היטב ומצליח לפנות זמן לתחביבים להנות מחופשות וכ'ו). איך את מסווגת את ההפרעה הזו ומה לדעתך כדאי לעשות כדי לצמצם את השפעתה? תרופתי? טיפולי? 2. אפקט טורדני נוסף הוא חוסר ריכוז. מדובר יותר בתחושה סובייקטיבית, כי ברמת הספק אובייקטיבי בעבודה אני נחשב די בולדוזר, אבל מוצא את עצמי לעיתים מתקשה להתרכז ופונה לגלישה סתמית באינטרנט או זקוק להפסקות קפה , עישון וכו. התוצאה היא שלשם עמידה ביעדי העבודה, יום העבודה מאוד מתארך וזה כשלעצמו מעצבן אותי.אני כמובן ער לזה שבעבודה אצלי למרות שהיא מעניינת יש כמו בכל עבודה קטעים מייגעים ומשימות שאין חשק (אבל אין בררה) לבצען ואני מניח שלכל האנשים יש אפס ודאוןס, תחומים שהם יותר אוהבים ונלהבים לבצע ואחרים שהם יותר מייגעים, אבל עובדה שזה מפריע לי. גילגלתי אפילו עם עצמיאת המחשבה של ריטלין, שרון - מה דעתך? מקווה שלא הטרחתי אותך יתר על המידה (ואני לא הופך למשימה טורדנית אצלך...) אלון "

היי אלון, לגבי שאלתך הראשונה, אי אפשר לאבחן הפרעות דרך האינטרנט, ובטח לא על סמך סימפטום אחד. עם זאת, כל התנהגות שמפריעה לך נחשבת לבעיה אם היא מפריעה לך, ואפשר לטפל בה, גם אם היא לא עונה לכל הקריטריונים של הפרעה כלשהי ב- DSM (ספר האבחונים הפסיכיאטריים האמריקני). להערכתי, במידה שזהו הסימפטום היחיד המפריע לך, ניתן לעבוד על הבעיה תוך מספר לא רב של פגישות בטיפול התנהגותי קוגניטיבי, אולי אפילו קואוצ'ינג. אינטואיטיבית לא נראה לי שיש צורך בטיפול תרופתי, המיועד לבעיות חמורות יותר. נראה לי שהכיוון הוא ללמוד איך להרפות, להירגע וליהנות מהרגע. ישנם אנשים רבים, שחשים שהם "חייבים" לדאוג כל הזמן לגבי נושא אחר בכל פעם, משום שלתחושתם, אם לא ידאגו- הדברים עלולים לצאת משליטה. מטפל CBT עובד על תיקון המחשבה הזו (שהיא כמובן בגדר אשליה בלבד), ומלמד את המטופל דרכים מעשיות להרפות מדאגותיו. לגבי הבעיה השניה, יכולות להיות סיבות שונות לחוסר ריכוז. הנפוצה שבהן היא מתח ולחץ. ריטלין היא תרופה המיועדת לטיפול בהפרעת קשב וריכוז (ADHD). זוהי תרופה נוירולוגית ולא תרופה פסיכיאטרית, וניתנת רק עם מרשם רופא במידה שהבעיה אובחנה אצלך. לכן, אינך יכול להחליט על דעת עצמך לקחת ריטלין, והתרופה לא יכולה לשמש כאמצעי עזר להגברת ריכוז במצבים מסוימים. בנוסף, ידוע לי כי עבור אנשים שאינם סובלים מהפרעת קשב וריכוז, התרופה עשויה דווקא לגרום לעוררות ולפגוע בריכוז. קיימים תחליפים טבעיים לתרופה זו, שאפשר להשתמש בהם כדי להעלות ריכוז בסיטואציות מסוימות. אפשר גם לתרגל ריכוז על ידי לקיחת הפסקות יזומות בפרקי זמן מוגדרים. בתחילה ההפסקות רבות יותר וקרובות זו לזו, ובהדרגה אפשר להאריך את משך הזמן בין הפסקה להפסקה. גם זה משהו שמטפל CBT יכול לעזור לך לתרגל. בנוסף, אם הבעיה נובעת מלחץ, ניתן לנסות דרכים להפחתת הלחץ. בהצלחה!

24/04/2011 | 15:06 | מאת: סילביו

היי שרון רציתי לשאול אם טיפול תרופתי בהפרעה טורדנית כייפתית נתון לתופעות לווי ואיזה סוג של תופעות אלו ואם ניתן לטפל בבעייה זו על ידי טיפול אישי התנהגותי קוגניטיבי

היי סילביו, עדיף להתייעץ עם פסיכיאטר שיוכל להסביר בהרחבה על תופעות הלוואי של כל תרופה. לכל תרופה מקבוצת ה- SSRIs (שמשמשות בדרך כלל בטיפול בבעיה זו) יש תופעות לוואי קצת אחרות, ופסיכיאטר יידע להסביר עליהן בצורה מדויקת יותר. בוודאי שטיפול התנהגותי קוגניטיבי מתאים לטפול בבעיה. הטיפול המומלץ (בייחוד במקרים חמורים) הוא טיפול משולב, התנהגותי- קוגניטיבי יחד עם טיפול תרופתי. אתה יכול לקרוא יותר על הטיפול עצמו במאמר שמצורף לאתר זה, או באתר שלי. חג שמח!

שלום. אני מנסה להבין (ותשתדלו לא להאשים אותי באינטלקטואליזציה (דרך אגב מה ההבדל בין אינטלקטואליזציה לראציונאליזציה?)) את הגורמים לחלק מהסימפטומים להפרעת אישיות כפייתית.. אז לגבי הביקורת העצמית והנטיה לפרפקציוניזם סבבה – אני עליון (שהוא מנגנון הישרדותי שקיים בנו כדי להתיישר עם נורמות החברה והדור המבוגר יותר כדי ש"גם" אנחנו נשרוד כי אם הם שרדו ושורדים אז כנראה המנהגים הללו טובים ועוזרים לשרוד) חזק וארסיבי כלפי היצרים האגואיסטיים שלנו. אולם – לא מובן לי באופן ברור (ראציונלית) איך זה קשור ליכולת לאהוב, להנות, ליכולת לא "לכעוס" על אחר שנהנה וכו'. זאת אומרת, זה מעלה שאלה מאוד פילוסופית – מה זאת אהבה (לאוו דווקא רומנטית) בעצם? והאם ההיפך מאהבה זה כעס? ומדוע מישהו שצוחק ונהנה ומשוחרר זה מוציא מאדם שלא קיבל אהבה כעס ומרמור? ומה זה כעס ומרמור? הם ההיפך מאהבה? ואם כן עדיין נשאלת השאלה מה זאת אהבה (כי זה שההיפך מהם זה כעס ומרמור עדיין לא מסביר מה זאת אהבה).

היי אסף, לא הבנתי אם אתה שואל אותי שאלה או פשוט משתף בהגיגים פילוסופיים, בכל מקרה שיהיה חג שמח!

אני שואל בעצם מה הקשר בין סימפטומים שונים של הפרעת אישיות טורדנית כפייתית, מה הסיבות להם, ומה הקשר בין הסיבות לתוצאות. כי בהרבה מקומות יש פירוט של הסימפטומים אבל לא הסבר מדויק של המנגנונים והקשר בין הסיבות לתוצאות. בין הסימפטומים ש"מטריד" אותי ההסבר להם: פרפקציוניזם והפחד לעשות טעויות (גם כאן שאלה פילוסופית מה זה טעות בעצם...) או כעס על טעויות וחולשות של אחרים, שליטה עצמית ובאחרים, הפחד להראות חולשה ורגשות, חוסר בגמישות, כעס ומרמור על מי שכן גמיש ומשוחרר ויודע להנות, דה-פרסונאליזציה של בני אדם, חוסר יכולת להנות, הדחקת רגשות (גם כאן: מהם רגשות למעשה?), חוסר ביכולת לזרוק חפצים, אובססיה לכסף, החשש התמידי מאגואיזם ונהנתנות, שנאה עצמית ותחושת אשמה תמידית. ודבר נוסף, כללי אולי יותר - למה יש נסיון מצד התוקפן להסתיר את מעשי האגרסיה או להאשים את האובייקט שאליו הוא מוציא את האגרסיה (מרמיזה עוקצנית ועד אלימות פיזית) - ולא מודה ומודע לבעייתו? אשמח להסברים שמניחים את הדעת או הפניה למקור שמסביר, זה יעזור לי מאוד להבין דברים.

12/04/2011 | 09:27 | מאת: נתי

המוח שלי לא נח לרגע, לשניה. אני מותשת. לא מפסיקה לחשוב ולדבר אל עצמי ולנהל עם עצמי ויכוחים ודיבורים . זה גורם לי לחוסר ריכוז לאיטיות נוראית , חוסר שינה לא יכולה להרדם כי המוח פשוט לא מפסיק לעבוד, אינני יכולה למצא עבודה, ניסיתי אך לא הצלחתי לקלוט שום דבר מכל הנאמר לי, דברים בסיסיים ופשוטים כמו למשל לארוז מתנה בחנות מתנות לא הצלחתי , זה התחרבש לי והתקמט לי, חודשים לא הצלחתי ללמוד להדפיס שעת יציאה וכניסה , הייתי תמיד צריכה לבקש מעובדת זו או אחרת לעשות זאת בשבילי והרגשתי כל הזמן כמו מפגרת. כי הראש כל הזמן מדבר ומדבר אל עצמי. (אני אשה בשנות החמישים נשואה פלוס ילדים בוגרים), הבית מבולגן , שום דבר לא זז. אני מרגישה רוב הזמן רע. עצה בקשה. ניסיתי פעמים רבות טיפולים , קיבלתי במשך תקופה ארוכה כדורי לוסטראל, ובנוסף טיפול קוגנטיבי. כלום לא עוזר. זה ממשיך. ואני מיואשת תודה

היי נתי, התיאור שלך מאוד מתחבר לי לשיטת טיפול (תת- גישה השייכת ל- CBT) שלמדתי במהלך ההכשרה שלי, הנקראת ACT- Acceptance and Commitment Therapy. הוגה השיטה, הייז, גורס כי המוח שלנו (או ה- mind) שלנו לא נותן לנו מנוח מרוב מחשבות, וחלקן הגדול הוא מחשבות "שטותיות" שתוקעות ומונעות מאיתנו להתקדם. לכן, הוא מציע מגוון של טכניקות מעשיות ויצירתיות שלימוש בטיפול, כדי לא להקשיב כל הזמן למחשבות הללו, לא להאמין להן ועל ידי כך בעצם להתגבר עליהן. הרעיון הבסיסי הוא קבלת המחשבות ללא ניסיון להימנע מהן (כי הניסיון רק יחריף את המחשבה ועוצמת הרגשות), ותוך כדי כך להתבונן בהן כ"צופה מהצד". אינטואיטיבית, נשמע לי שהבעיה שלך מתאימה לשיטת הטיפול הזו. בכל מקרה, אני מציעה לפנות למטפל העוסק בשיטה זו כדי שיעריך את צרכייך ואת האפשרות לעזור לך. לא קיים מגוון (לצערי) רחב של מטפלים כאלה בארץ, ולכן את מוזמנת לפנות אליי במייל לבקשת המלצות. רוב המטפלים בשיטה נמצאים באיזור המרכז. בכל אופן, כדאי לך לקרוא קצת על השיטה דרך גוגל. כמו- כן, תמיד ניתן לשוחח עם הפסיכיאטר על אפשרות של החלפת תרופה, אם התרופה אינה עוזרת. בהצלחה!

12/04/2011 | 18:22 | מאת: נתי

אני מהצפון הדי רחוק. האם ידוע לך אם קופות החולים משתתפות בטיפולים אלו?

11/04/2011 | 22:00 | מאת: עדית

לפני כ-שלושה חודשים בערך הייתי עם חברים והם התנסו ב'סם' פיצוציות החדש הנקרא 'מיסטר נייס גאי'. אני כמובן שאף פעם לא ניסיתי ותמיד הייתי נגד זה ,אולם הלחץ החברתי עושה את שלו ושאפתי 3 שכטות. מאז אני מרגישה שהכל השתנה אצלי.בגוף ובנפש. היו לי תסמינים של סחרחורות רעידות חוסר שליטה ומחשבות של סיוטים.בקיצור זה היה ניסוי גרוע וזה היה חד פעמי פעם ראשונה ואחרונה. הבנתי שזה לא בשבילי כמו שידעתי בליבי. מאז שהתנסיתי לא הפסקתי לחשוב על הטעות שעשיתי למשך שבוע וחצי.לאחר מכן זה חלף מהראש שלי. לאחר כחודש בערך התחלתי להרגיש סחרחורות,לחץ בחזה דפיקות לב מהירות ,הרגשה כללית לא טובה. הלכתי להרבה רופאים עד שעשיתי את כל הבדיקות וגילו שיש לי מחלת נשיקה. בתוך ליבי הרגשתי שזה לא מחלת הנשיקה.לא יודעת למה. אבל הרופא אמר שמתוך בדיקה של תפקודי כבד יצא התפקוד כבד כלא תקין. הבנתי שמי שהתנסה בסמים יש לו בעיות תפקוד כבד אבל אני לא יודעת לעומק ממש. אני אחרי מחלת הנשיקה ואחרי הניסוי עם הסם החד פעמי כבר שלושה חודשים אחרי.ואני מתוסכלת,אני מרגישה לעיתים פחדים וחרדות כאילו עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך והכל הכל נהרס ויכול להיות שפגעתי בעצמי גופנית שכלית ונפשית ואין לי מושג למי לפנות ומה לעשות כדי להעביר את המחשבות האלו מהראש כי זה מפריע לי לתפקוד היומי אני לא מפסיקה לחשוב על זה וזה לא זז לי מהראש . אני מספרת לך את כל זה כי אולי את יכולה להגיד אם יש קשר בין שימוש בסם לבין התופעות שקרו לי לאחר חודש? האם תופעות שלאחר שימוש בסם חד פעמי חוזרות ובאות כמו גלים? אני לא יודעת אם היתה לי מחלת הנשיקה או שזה בגלל השימוש. מה שכן אני מרגישה רע אני כל כך מצטערת על זה והיתי רוצה למחוק את הרגע הזה כאילו הוא לא היה . אני מפחדת להכניס כל דבר לגוף גם אם זה קולה..סיגריות כבר הפסקתי לעשן . יש לי חרדה וטראומה ואני חושבת שהסם הזה עשה לי לא טוב וגרם לי להרגיש דכאון.. מה אפשר לעשות כדי לעזור לעצמי ?האם את יכולה לייעץ לי למי לפנות אולי?

היי עדית, אני מאמינה שיש סיבה לכך שאת שואלת דווקא אותי ודווקא בפורום הזה. הרי ברור שעל השאלות הרפואיות איני מוסמכת לענות לך, כי איני רופאה (לגבי סמים, תפקודי כבר ומחלת הנשיקה וכו') וזהו אינו פורום רפואי. ייתכן שאת חשה שהחרדות שלך מוגזמות ושיש חשד למרכיב אובססיבי, ולכן את שואלת כאן. בכל מקרה, אני מציעה בכל זאת להתייעץ עם רופא. האם ייתכן שכבר שאלת רופאים ואינך מאמינה לתשובות שלהם? אם הרופאים אומרים שמבחינה גופנית הכל בסדר, אני מציעה לפנות לפסיכולוג (שמטפל בשיטה התנהגותית קוגניטיבית) או לפסיכיאטר, שיטפל בתרופות נגד חרדה בעלות השפעה ארוכת טווח. בנוסף, שמעתי כבר על מקרים של התפרצות של הפרעות חרדה ואובססיות אחרי מחלת הנשיקה, כך שייתכן שהיא יכולה להוות גורם מזרז. בנוסף, אם היית חושפת את גילך והאם סבלת מחרדות בעבר, הייתי יודעת פרטים נוספים לגבייך שהיו מסייעים לי לכוון אותך. מעבר לכך אני יכולה רק להציע לפנות לרופא, ולאחר מכן לאנשי מקצוע מתחום הטיפול הנפשי. בהצלחה!

28/10/2012 | 01:31 | מאת: דני

גם אני עברתי אותה חויה לא נעימה לא מזמן, ורציתי לדעת אם בסוף יתברר שיש קשר בין העישון למשתיארת..

27/06/2019 | 22:39 | מאת: שרון

תקשיבי ... פשוט תעשי תשובה על שנגעת בזה ושלא תחזרי על זה שוב ... את כבר תרגישי יותר טוב 😊 גם לי היה דפיקות לב חזקות אבל עשיתי תשובה וזה ירד לדפיקות לב חלשות 🙂

07/04/2011 | 19:30 | מאת: לינוי

אני בת 30 , לפני כשלוש וחצי שנים התחלתי טיפול פסיכולוגי דינמי עקב דיכאון וחרדות (ועוד כמה בעיות). אני עדיין בדיכאון ובנוסף פיתחתי תלות ואובססיה מאוד חזקה למטפל שלי , שבא לידי ביטוי במחשבות בלי פוסקות עליו (לא במובן רומנטי), ביצרית קשר לפחות פעמיים ביום (הודעות, מיילים)וחוסר יכולת להתנתק ממנו ופחד מנטישה שלו. רציתי לדעת דעתך? והאם מקובל ללכת לטיפול קוגנטיבי במקביל לטיפול דינמי? (והאם טיפול קוגנטיבי התנהגותי מוגדר בזמן מההתחלה?)

היי לינוי, אני באופן אישי (ומקצועי כמובן) מעדיפה את הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי על פני הטיפול הדינמי, בדיוק מהסיבה שציינת. טיפול התנהגותי קוגניטיבי הוא ממוקד בבעיה, ומטרתו, מעבר ליצירת קשר טיפולי והבנה של אירועי ילדות, היא לשפר בפועל את הסימפטומים של הדיכאון תוך זמן יחסית קצר (מספר חודשים). בתחילת הטיפול לא מגדירים (לרוב) במדוייק את מספר הפגישות, אלא מעריכים כמה זמן ופגישות יעברו עד להשגת המטרה. הערכה זו יכולה להשתנות כאשר ההיכרות עם המטופל, בעיותיו והמשאבים שלו (כוחות, שיתוף פעולה, מערכות תמיכה מבחוץ) מעמיקה. עם זאת, טיפול התנהגותי קוגניטיבי בדיכאון אינו נמשך שנים. אם אין הטבה מספקת, נהוג להמליץ על טיפול פסיכיאטרי במקביל. עקרונית, בטיפול מהסוג הזה אמורים להתחיל לראות שינוי כלשהו בסימפטומים תוך 10 פגישות לכל היותר. אם הדבר אינו קורה, יש לברר עם המטפל מדוע. צר לי שנוצרה תלות במטפל שלך, וכנראה שגם הוא אינו תורם להפחתת התלות (וייתכן שאף מעודד אותה, בין אם במודע או לא). לשאלתך, לא ניתן לפנות לשני מטפלים במקביל. אם את מעוניינת לנסות טיפול בשיטה אחרת, יהיה עלייך להפסיק את הטיפול אצלו. הדבר עשוי להיות קשה עבורך, אך שבירת התלות עשויה להועיל לך מאוד. כמו- כן, ניתן לפנות במקביל לטיפול פסיכיאטרי לקבלת תרופות נגד דיכאון. טיפול על ידי פסיכיאטר ניתן במקביל לטיפול פסיכולוגי, ובמקרה זה כן ניתן לקבל טיפול משני מטפלים (פסיכיאטר ופסיכולוג).

09/04/2011 | 11:31 | מאת: לינוי

היי שרון, קודם כל תודה רבה על התשובה המושקעת. יכול להיות שלטווח הארוך נכון לי להפסיק את התלות\אובססיה הזאת. אבל כרגע אני לא מסוגלת לחשוב על לחיות את חיי בלעדיו (הוא נמצא אצלי במחשבות וברגשות כמעט בכל רגע נתון). לגבי טיפול פסיכיאטרי אני לא רוצה (גם הפסיכולוג שלי הציע). אין אפשרות להתחיל את הטיפול במקביל ואז להחליט איפה להשאר.

03/04/2011 | 22:53 | מאת: תום

אם אגדיר את אימי במילה אחת, אז היא אדם כועס. היא נוהגת להתפרץ התפרצויות זעם במשך שעות כל יום על אותם דברים שהכעיסו אותה ואז לחזור לאותה נקודת התחלה ולהתעצבן שוב, לא משנה אם יש מישהו סביבה שישמע או לא. היא מדברת לעצמה על מה שהסובבים אותה עשו לה, על כך שהיא מסכנה ושכל העולם מתנכר לה. לא נראה שהיא מסוגלת להירגע. זה מרגיש כאילו אותם מחשבות שוב ושוב עוברות במוחה והם לא נותני לה מנוח. היא לא מרגישה שמשהו לא בסדר, כי כאשר מעירים לה על כך היא מפנה את ההתפרצות הבאה כלפיי אותו אדם שדיבר איתה. מעבר לכך, היא בטוחה שאבי בוגד בה, למרות שאין שום הוכחה לכך, היא נוהגת להתקשר אליו כל כמה שעות לוודא שהכול בסדר ושהוא לא נמצא עם אישה, היא סוגרת את החלונות בבית כדי שהוא לא יסתכל על נשים שעוברות ומדברת במשך שעות על כמה שהיא מסכנה וסובלת ואף אחד לא מבין אותה, שזה בסדר בהתחלה אבל נמשך יותר מדי זמן והטענות שלה לא משתנות כל הזמן הזה, כאילו היא לא מסוגלת להירגע. היא לא יכולה לקבל ביקורת וכאשר מעירים לה על כך היא נסגרת עוד יותר, נהיית יותר כעסנית ופוגעת מילולית במי שהעיר לה, בלי ריסון, מה שיש לה בבטן יוצא החוצה. מאוד קשה להתנהל איתה ולכן אבי ו-2 אחיותיי בחרו לא להתעמת איתה ואף לנתק את הקשרים איתה ככל הניתן, מה שלא נראה לי כפתרון כי התנהגותה רק מחמירה. אז אי אפשר לקחת אותה לפסיכולוג כי היא לא רוצה,או לתת לה תרופות הרגעה מאותה סיבה. מה כן אפשר לעשות?

היי תום, לצערי, אי אפשר לעשות הרבה כדי לשנות את התנהגותה של אמך, אם היא אינה מעוניינת בעזרה. אפשר לנסות לשכנע אותה לקבל טיפול בצורה אמפתית- להדגיש שזהו ניסיון לעזור לה להקל על מצוקותיה ולא ש"משהו לא בסדר איתה". אביך ואחיותיך בחרו בפתרון שכנראה גורם להם להקלה רבה, מאחר שהבינו שלא יצליחו לשנות אותה, וכעת אינם צריכים להתמודד איתה. כנראה שגם אם היו נשארים בקשר איתה, התנהגותה לא היתה משתנה. ייתכן אולי שלא היתה מחמירה (אך לפעמים ההחמרה היא בגלל הגיל). בכל מקרה, כדי שאמך לא תחוש כאילו כל קרוביה נטשו אותה, ניתן רק להביע אמפתיה כלפיה ולקבל אותה כפי שהיא, בלי להיות שיפוטי ולהעביר עליה ביקורת, ולהציע בעדינות עזרה, כפי שהצעתי. אולי זה לפחות ימתן קצת את יחסה כלפיך. בהצלחה!

03/04/2011 | 15:12 | מאת: רוני

היי,ממש בדקות האחרונות מצאתי את השם של הבעיה שלי.BBD. אני לא רוצה להתיש אותך בהרבה מלל אז רק אסביר בקצרה: אני בן 27,לפני כחצי שנה באופן דיי מהיר ופתאומי הלבין בערך 30 אחוז משיערי.זה מאוד בולט,ואני נאלץ לצבוע טיפה באיזורים מסויימים של הראש כדי לתשתש.זה עדיין לא לבן מוחלט אבל זה גמר אותי. השיערות שלי לא אפורות,הן פשוט לבנות כמו פלטינה . מאז,אני הפסקתי לתפקד.זה מה שאני חושב עליו כל היום כל יום. אין עשר דקות שאני לא חושב על הנושא הזה.כמובן שאין טיפול לדבר הזה . מה שאני מרגיש זה שבעצם חרב עליי עולמי. הרי אני כל החיים הצגתי וחייתי כבחור צעיר ושמח,ופתאום ההלבנה המטורפת הזאת בשיער שאני כל בוקר קם ושואל האם אני בסיוט.אני מוכן ,בשיא הכנות,לתרום כלייה כדי לחזור חצי שנה אחורה.זה פשוט עונש מאלוהים עבורי. אני יוצא עם בחורות ונמנע מתאורת פלרוסנט שכל כך לא מחמיאה למצב.קם בבוקר וסוגר את האור באמבטיה.לא מסוגל להביט על השיער שלי במצבים שונים.מה שיותר נורא,זה שאני נראה טוב מאוד,אבל דיי חתיך עד שההלבנה המקוללת הגיעה. טוב אני אנסה לקצר.. שיניתי כרגע את מסלול חיי,לא לקחתי עבודה שרציתי,הפסקתי ללכת ללימודים.אני מחפש רק בחורות בוגרות ומבוגרות יותר ומקווה שיהיה להם איזה "פאק" במראה כדי שנקבל אחד את השני.ממש סיוט. עכשיו שאני טיפה צובע,זה באמת לא בעיה שממש שמים לב אליה ממרחקים קצרים ,אבל להתקרב לבחורה באור מלא עם כמות השיער הלבן הזאת פשוט גורמת לי להיכנס לדיכאון.אני לא מסוגל פשוט למרות שאני דווקא עכשיו התחלתי לצאת יותר ויותר עם בחורות. השאלה מה אפשר לעשות,הרי את השיער אי אפשר לשנות,ושום טיפול כאילו לא יגרום לי להפנים שאני מפסיק להיות בחור צעיר והופך לאדם בוגר שצריך להתעלם מבעיות כאלה. אני מפסיד את השני הכי יפות שלי. אני רק רוצה למען ההגינות לומר שאני חושב שסבלתי מבעיה זהה רק מלפני שלוש שנים,שנפטרה ע"י טיפול קוסמטי אפשר לקרוא לזה.וחזרתי לחיים מאושרים.ועכשיו קיבלתי שוב את הפצצה הזאת. אני כל היום עצבני,יש תקופות קצת יותר סבירות אבל באופן כללי אני חי את הבעיה הזאת עד הסוף..ואני לא חושב שיש לה פתרון כי במציאות כל שיערה רביעית אצלי היא לבנה ובולטת וזה פשוט מסת שיערות שאי אפשר להתעלם ממנה. מקווה לטוב, אני

היי רוני, אתה כנראה מתכוון ל- BDD, כלומר Body Dysmorphic Disorder. מדובר בבעיה שנפוצה לפחות אצל 2% מהאוכלוסיה, המפתחים אובססיה כלפי אספקט כלשהו של המראה החיצוני שלהם, או חלק מסוים בגוף שלדעתם לא נראה טוב. הפגם יכול להיות אמיתי או מדומיין, ואם הוא אמיתי- האדם הסובל מקצין מאוד את החשיבות שלו. אתה צודק באמירתך שאת השיער אי אפשר לשנות, אולם את עצמך ואת התפיסות שלך בהחלט אפשר לשנות. ראיתי מטופלים שסבלו בדיוק מאותה בעיה שיש לך (אובססיה למראה השיער או לצבע שלו), והם השתפרו מאוד באמצעות טיפול התנהגותי קוגניטיבי. הטיפול הקוגניטיבי, למעשה, מלמד אותך (באמצעות שינוי מחשבתי) להתמודד עם המראה של השיער כמות שהוא, גם אם לדעתך הוא נראה רע, באופן דומה לקבלת פגם "אמיתי" או נכות מסוימת. למשל, אנשים שאיבדו יד או רגל מצליחים בסופו של דבר להתמודד עם האובדן הזה, לנהל חיים נורמליים יחסית ולשפר את מצב רוחם. בנוסף, נמצא שהדבר קשור מאוד בדימוי העצמי באופן כללי, בזהות ובהגדרתו של אדם את עצמו. החלק ההתנהגותי של הטיפול עוסק בחשיפה ומניעת תגובה (ERP), כלומר בהימנעויות, ו/או בטקסי הבדיקה מול המראה, שמאפיינים מאוד את ההפרעה הזו. המטרה היא להפסיק בכוח לבדוק, ולא להימנע, למשל, מתאורה לא מחמיאה. באופן דומה מטפלים בטקסים של הסובלים מ-OCD. עוד ניתן להוסיף, שפתירת הבעיה באופן קוסמטי לא ממש פותרת אותה, כי הסימפטום כנראה יחזור במקום אחר בגוף- ממש כמו שקרה לך לפני כמה שנים. אני ממליצה בחום לפנות למטפל התנהגותי קוגניטיבי באיזור מגוריך. בנוסף, טיפול תרופתי יכול לעזור (כמו ב- OCD, נהוג לתת נוגדי דיכאון במינון קצת יותר גבוה). בהצלחה!

02/04/2011 | 23:30 | מאת: oly

שלום רציתי לדעת האם טיפול התנהגותי קוגנטיבי ללא טיפול תורפתי יכול להועיל לטיפול בטריכוטילומניה? אם כן מהו משך הטיפול? לכמה זמן ההשפעה של הטיפול תהיה יעילה?

היי אולי, טיפול התנהגותי קוגניטיבי ללא טיפול תרופתי יכול בהחלט להועיל. טיפול תרופתי מאיץ את התוצאות של הטיפול הפסיכולוגי, ובלעדיו יותר קשה, אם כי אפשרי. הטיפול עוזר כל עוד משמרים את התוצאות. כלומר, בחלק האחרון של הטיפול עובדים על תרגילי שימור, כדי לא "ליפול בחזרה" לסימפטומים של הטריכוטילומניה. הטיפול בדרך כלל אורך כמה חודשים, תלוי בחומרת ההפרעה ובהתקדמות הטיפול.

03/04/2011 | 13:02 | מאת: אולי

תודה על התגובה המהירה! רציתי לדעת האם הטריכו' נמנת עם הפרעת טורדנות כפייתית- OCD?כמו כן, אילו השלכות יש להפרעה של טריכו על חי היומיום חוץ מפגיעה באיכות החיים? אני בת 28 וכעקרון חיה עם זה כבר יותר מ15 שנה וזה לא כל כך מפריע. האם העניין יכול להחלוף או להתמתן עם השנים? תודה אולי

היי אולי, טיפול התנהגותי קוגניטיבי הוא במהותו קצר מועד, ונמשך בדרך כלל כמה חודשים. טיפול דינמי נמשך בדרך כלל זמן רב הרבה יותר, ומיועד למי שרוצה להבין דברים על עצמו, ולא בהכרח לשנות משהו. הוא מתמקד בהבנת הילדות המוקדמת ובעיקר הקשרים עם ההורים, ולא נראה לי שזה המוקד במקרה שלך. אימון אישי (קואוצ'ינג) אינו מתמקד בשינוי אמונות בסיסיות, אלא דומה יותר לטיפול התנהגותי, בכך שמציבים מטרות בנות השגה ומשיגים אותן. יש לשים לב, שהקואוצ'ר אינו מטפל, ואינו מסוגל לטפל בבעיות נפשיות (כמו טריכוטילומניה). כדי להיות מאמן, צריך לעבור קורס קצר באימון אישי, הכולל התנסות מעשית. כדי להיות מטפל, צריך ללמוד שני תארים לפחות, ולעשות הרבה מאוד שעות טיפול והדרכה. בכל אופן, נראה לי שעבור בעיית הזוגיות ניתן גם לפנות למאמן אישי, אך אם את רוצה לטפל בשתי הבעיות במקביל, עדיף ךפנות למטפל CBT- מהבחינה של החיסכון בזמן וכסף. אם את רוצה לטפל קודם בבעיה אחת ואחר כך בשנייה על ידי שני מטפלים, החליטי איזו בעיה חשובה לך יותר, ופני בהתאם.

28/03/2011 | 23:42 | מאת: שרון

האם מחשבות שליליות, פחד מתמיד בכל מצב שבו נמצאת - מהווים הפרעת OCD? האם היסחפות בסידור הבית וחשק מוגבר בזריקת חפצים {ההפך מאגרנות...) - קשורים להפרעה זו? - זה הולך ומתגבר ובא במקום דברים אחרים שעושה בשעות הפנאי וכרגע גם משרת אותי בבריחה מהתמודדות עם נושאים שקשים לי ועד היום הייתי אדם לא מסודר ואף עם נטיה לאגרנות. תודה, שרון

היי שרון, התיאור שלך, של "מחשבות שליליות ופחד מתמיד", הוא תיאור מאוד כללי, ואי אפשר לאבחן לפיו OCD. באופן אינטואיטיבי, זה נשמע לי יותר דומה להפרעת חרדה כוללנית (GAD), אבל כאמור תיאלצי לפרט יותר. בנוסף, סידור הבית וזריקת חפצים יכולים להיות פעולה שמרגיעה חרדה ומסיחה את הדעת, אך כשלעצמם אינם מהווים סימפטום של OCD. שוב, תצטרכי לפרט יותר לגבי כל התהליך שמוביל אותך לפעולות האלה (מחשבות, רגשות, וכו'). כאשר אדם מבצע את הפעולות האלה כחלק מ-OCD, המחשבה שבדרך כלל עוברת לו בראש היא, שיקרה משהו נורא אם לא יבצע פעולת ניקיון מסויימת. כתוצאה מהמחשבה הזו, יכולה לעלות חרדה (לפעמים החרדה לא מורגשת, עקב העובדה שהאדם מיד מבצע את הפעולה הכפייתית). הפעולות חוזרות על עצמן שוב ושוב, עד שהמחשבה שוככת והחרדה נרגעת.

31/03/2011 | 06:52 | מאת: שרון

בוקר טוב, אז ככה... אני מאד מתביישת להודות וגם לא יודעת אם יש מה לעשות אבלאיכשהו הדברים שעושה מתקשרים גם לאמונה. למשל אם פתאום עולה בי מחשבה שצריכה לומר פרק תהילים כדי שהיום יעבור בשלום אז פתאום שוכחת ונזכרת נורא נבהלת וחושבת שמשהו רע צריך לקרות. דבר שני הוא גם תרגילי התעמלות שעושה כל יום. אם מספר התרגילים חופף לגיל שלי, אז מנסה להוסיף כמה שיותר כי זה כאילו אמור לקבוע את תוחלת החיים שלי ואם חופף לגיל הוריי, מנסה להוסיף להם עוד 10-20 שנות חיים כדי שלא ימותו קודם. רציונלית , יודעת שזה לא נכון ושזה טפשי, לכן גם לא רוצה לחשוף זאת. זה רק ביני לביני ועכשיו גם "לבינך" , לא חושבת שיש לזה פתרון ולכן לא רואה בזה טעם. תודה על ההקשבה, שרון

28/03/2011 | 22:05 | מאת: פלונית

תודה על תשובותיך לגבי קמצנות. אבל קמצנות נחשבת בעייה נפשית בהגדרתה. האם זה נכון? מלבד זה בעלי גם אוגר חפצים ישנים שאפילו אין בהם שימוש כמו קופסאות מקלות ישנים ניירות כלי עבודה חלודים פלטות עצים וכל חפץ שהוא. אם כן הקמצנות והאגרנות הן בעייה נפשית . אין הוא זורק או מתפטר משום אגירה שהיא. איך לקרוא למחלת הנפש הזו אני כבר הגעתי לגבול העליון מבחינת סבלנות

היי פלונית, קמצנות כשלעצמה אינה נחשבת לבעיה נפשית. אין שום הגדרה של הפרעה כזו ב-DSM (ספר האבחונים הפסיכיאטריים). בנוסף, בעיה או הפרעה נפשית מכל סוג שהוא מוגדרות כאוסף של סימפטומים שגורמים מצוקה נפשית משמעותית לאדם. בניגוד לכך, קיימת הפרעה שנקראת "אגירה כפייתית", אך כדי להיות מאובחן כסובל ממנה, על האדם למלא את הקריטריונים הבאים: - רכישה בכמויות גדולות של חפצים וקושי להיפטר מהם. - החפצים צריכים למלא ולסתום חללי מחיה חיוניים (להפריע לשטח המחיה בבית). - מצוקה משמעותית שנגרמת לאדם בעקבות כך. - חוסר רצון או חוסר יכולת להחזיר לאנשים אחרים פריטים מושאלים. אם בעלך עונה על הקריטריונים האלה, הרי שהוא סובל מאגירה כפייתית. אם לא, כנראה שקיימת בעיה, שאינה ברמה של הפרעה פסיכולוגית- ובכל אופן כל ההפרעות הן עניין כמותי.

28/03/2011 | 12:15 | מאת: פלונית

בנוסף לשאלות הקודמות בסעיף הצמוד בעלי משמיע קולות שבאים מהגרון כמו משהו שמפריע לו שם. וזו יכולה להיות התקפה של כרבע שעה וזו תופעה שחוזרת על עצמה לאורך המון זמן איך נקראת תופעה זו? האם זו תסמונת טורט? ישנן גם תנועות גוף וגם הזזת אישוני העיניים מידי פעם

היי פלונית, הבעיה שאת מתארת היא מה שאנחנו קוראים לו בשפת היומיום "קמצנות". יש כאן בעיה, מאחר שאיני מכירה את בעלך, ואי אפשר לאבחן על פי סימפטום אחד, ובטח שלא דרך האינטרנט, מחלה נפשית או הפרעה נפשית. קודם כל, כדי לעשות סדר, מה שמוגדר בפסיכיאטריה כ"מחלת נפש" הן בדרך כלל הפרעות פסיכוטיות למיניהן (סכיזופרניה, הפרעה סכיזו- אפקטיבית), ומאניה דיפרסיה. אין ספק שקמצנות אינה מעידה על מחלת נפש משום סוג. אם בעלך אכן מעוניין להשתנות, ניתן לפנות למטפל (פסיכולוג או פסיכותרפיסט) כדי לקבל אבחון מקיף וטיפול עבור הבעיה. שימי לב, שסימפטום אחד ויחיד לא מעיד על הפרעה פסיכיאטרית משום סוג שהוא. רק אוסף כולל של סימפטומים, שמוגדרים היטב באופיים ובמספרם, יכול להוביל לאבחון. בנוסף, צריך לשאול את בעלך אם הבעיה שאת מגדירה בכלל מפריעה לו, ואם הוא בכלל מעוניין לקבל עזרה. במידה שלא- אין שום דבר שניתן לעשות בעניין, מלבד לקבל זאת. לגבי הקולות והתנועות שתיארת, שנשמעות כמו "טיקים" (אם התופעה היא לא רצונית), יכולות להיות להן כמה סיבות אפשריות. דבר ראשון, מומלץ לפנות לבירור נוירולוגי, מאחר שרק בירור מקיף שכזה יכול להוביל לאבחנה של טורט (או סיבה נוירולוגית אחרת). במידה שאין סיבה נוירולוגית, צריך להמשיך את הבירור אצל פסיכיאטר- הטיקים יכולים להיות סימפטום של סטרס או של OCD. בהצלחה!

15/03/2011 | 01:41 | מאת: דניאל

שלום אני בן 23 בערך מגיל 12 אני זוכר שהיה לי בעייה עם מספרים מסויימים והייתי חושב שמספרים מסויימים כאילו לא טבים והייתי עושה את אותה פעולה פעמיים או יותר כאשר גדלתי עוד קצת התחלו להיכנס לי מחשבות קשות לראש אם זה פשוט כמו קול שמדבר איתי במוח ואומר לי לעשות דברים לא טובים ואני זוכר שכאילו בראש הייתי אומר לעצמי לשתוק וזה היה חוזר וחוזר לפני שנתיים אבי נפטר ומאז התחזקתי יותר בדת ומאז זה התגבר אצלי עוד ועוד עד שיגעון מופיעות לי מחשבות מיניות או מחשבת לא טובות המון פעמים ביום ופשוט לא נותנות לי מנוחה ודווקא זה מופיע ייותר בזמן תפילה שזה גורם לי לחזור שוב ושוב על אותה תפילה גדי שבפעם אחת אני לא יחשוב על הדבר הזה שבכוח נכנס לי לראש ועוד בעיות שיש לי שלדעתי זה נובע מפחד אבל בצורה מוגזמת שאני פשוט שנתיים כמעט ולא שומר מספר אחד אפילו בפלאפון של חברים שלי שברגע שאני בא לשמור פשוט יש לי קול פנימי בראש שאומר לי לא שאם אעשה כך יקרה כך ואענש או יקרה לי בעתיד משהו או למשפחתי וככה גם בחיים היום יום שזה פשוט כל היום כמעט אני יכול ללכת ברחוב ובאמצע הדרך בקול הזה אומר לי לא דרכת טוב ודרכת במקום לא טוב תחזור שוב אחורה ותמשיך בדרך ואם לא יקרה כככה וככה וזה כבר משתלט עליי וגדול עליי ואי לא יכול להשתלט על זה כי למרות שאני יודע שזה שטותי אני עושה את זה מרוב פחד ולא מצליח להתגבר ממזה נובע? מה האפשרויות לזזה?והאם יש טיפול?

היי דניאל, זה אכן נשמע כמו סימפטומים של OCD. קיימות מחשבות טורדניות וקיים ביצוע של פעולות כפייתיות, או הימנעות מפעולות אחרות (כמו לשמור מספרים בטלפון) כדי להפחית חרדה. יש להבהיר דבר אחד לפני שמכוונים לאבחנה ולטיפול הנכונים- האם ה"קול" בראש שאומר לך לעשות דברים לא טובים הנו קול שאתה שומע אותו, או שמדובר במחשבה טורדנית? הבהרת העניין מהותית מאוד לצורך הטיפול הנכון. כמו כל הפרעה פסיכולוגית, הבעיה נובעת משילוב של גורמים גנטיים (רגישות לחרדה/ לאובססיביות) וגורמים סביבתיים. הגורמים הסביבתיים כוללים סביבת למידה מוקדמת (האם הופעל עליך לחץ להצליח, הרבו להעביר עליך ביקורת, ובאופן כללי קלטת רמות גבוהות של פרפקציוניזם מהסביבה), וגורמי לחץ (אירועים מלחיצים או קשים) שהופיעו פחות או יותר בזמן שהופיעה הבעיה. בכל מקרה, את הגורמים האלה לא ניתן לשנות כיום. מה שכן ניתן לשינוי הוא ההתנהגות הנוכחית שלך, החשיבה והרגש. לצורך בירור מעמיק של הבעיה, הייתי פונה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי, שעובד בדיוק על הפרמטרים האלה. הוא טיפול שמשתמש במונחים פשוטים יחסית וקלים להבנה, ובו המטפל נותן לך "משימות" שבועיות כדי להתגבר על הבעיה שלך. בנוסף, אני ממליצה להתייעץ גם עם פסיכיאטר, מאחר שקיים טיפול תרופתי יעיל לבעיה. כמובן שהטיפול המומלץ ביותר ובעל התוצאות האופטימליות הוא טיפול משולב- פסיכולוגי ותרופתי. בהצלחה!

13/06/2011 | 08:42 | מאת: -אין שם-

גם אני סובלת מזה.. אני לא יודעת מה זה וממה זה נובע. אבל קראתי מלפני כמה ימים באינטרנט על מישהי שגם היא ככה והיא הלכה לפסיכיאטר וקיבלה כדורים לטיפול בעניין...

14/03/2011 | 18:27 | מאת: ירדן

אני בן 18 ויש לי בעיה אחרי שאני עושה את צרכיי אני לא יכול לנגב כמו כולם אני חייב לשטוף במים ונגיד שאני כן מנגב אני מרגיש מאוד מלוכלך ויש מחשבה שלא נותנת לי מנוחה גם אחרי זה יש לי תופעת לוואי של גירודים המים נותנים לי רוגע ואין חרדה ואין שום דבר ההורים שלי לא לוקחים אותי ברצינות והם חושבים שזה יעבור לי עם הגיל ...

היי ירדן, מאחר שעברת את גיל 18, אין ספק שאתה יכול לפנות לטיפול בכוחות עצמך, בלי ליידע את ההורים אפילו. הטיפול המומלץ הוא כמובן טיפול התנהגותי- קוגניטיבי, שבו ילמדו אותך להתמודד עם הדחף לשטוף במים, בלי לבצע את פעולת השטיפה בפועל. ברור שפעולת השטיפה ("הטקס") מרגיעה את החרדה או מונעת אותה, אך באותו הזמן מחזקת את הבעיה וגורמת לה לחזור על עצמה. בנוסף, יכול להיות שהגרד שאתה סובל ממנו נובע דווקא מהטקס, משום שהתעסקות מרובה באיזור הזה יכולה לגרום לגירויים (מומלץ לגבות את המשפט האחרון בהתייעצות עם רופא). אם אתה מנוע לחלוטין מלפנות לטיפול, מסיבות כאלה או אחרות, הייתי ממליצה לך פשוט לנסות ךהפסיק את השטיפה ולהתמודד עם החרדה/ דחף, שבאותו הזמן יהיו כנראה חזקים וקשים, אבל עם הזמן אין ספק שהם יפחתו. בכל מקרה, לאנשים בדרך כלל קשה מאוד להפסיק את הטקסים שלהם בלי טיפול. בהצלחה!

15/03/2011 | 15:33 | מאת: ירדן

תודה רבה על עזרתך אני ינסה לדחות את הדחף לשטוף אני מאוד מקווה שאני יצליח להתגבר על הבעיה הזאת היא הפריעה לי מאוד בחיים בטיילים שנתיים ועוד מעט צבא נקווה שיהיה טוב. יום טוב ירדן

12/04/2011 | 00:40 | מאת: קרין לוי

זה נשמע מאוד לא נעים מה שאתה חווה, בייחוד חוסר ההבנה מצד ההורים. אני מורידה בפנייך את הכובע! לא פשוט להתמודד לבד בגיל צעיר.. אני מציעה לך לברר בקופת חולים בקשר לפסיכולוג / פסיכיאטר שיוכלו לאבחן ולהציע טיפולים מתאימים. כיוון שאתה בן 18, המידע הזה יהיה חסוי ותוכל לשתף את הוריך כשתראה לנכון לעשות זאת. אני עובדת במועדון חברתי של עמותת אנוש, העמותה לבריאות הנפש בישראל. אנחנו מועדון בלב ת"א אליו מגיעים חבר'ה צעירים המתמודדים עם בעיה רגשית/ נפשית כלשהי. המקום מאפשר מפגש עם אנשים בגיל שמתמודדים עם בעיות דומות. מעבר לכך, מנהלת המועדון ואנוכי עושות כמיטב יכולתינו לקדם כל אחד ואחד מהחברים המגיעים אלינו בכל תחום אפשרי. יחד איתנו פועל צוות חם ומסור של סטודנטים מתנדבים שמארגנים פעילויות ושיחות קבוצתיות בנושאים שונים כן שיחות אחד על אחד. יש לנו מגוון של חוגים - טבע, כתיבה, בישול וכדומה.. וגם טיולים ונופשים מספר פעמים בשנה. מוזמן ליצור קשר ולברר עוד פרטים: אילה נירגד, מנהלת מועדון: 0527958554 קרין לוי, מדריכה שיקומית: 050919838.

09/03/2011 | 17:34 | מאת: סטודנטית

שרון שלום. אני בשנה השלישית ללימודי מדעי ההתנהגות במלול פסיכולוגיה ובמסגרת הלימודים וה"פרקטיקום" אני חונכת שתי נשים מבוגרות בדיור מוגן. אחת הנשים, בת 84, אלמנה וכבדת ראייה סובלת מאגירה כפייתית בעיקר של ניירות במעטפות ושקיות ניילון. היא מסרבת לזרוק דברים שאין בהם כל שימוש ובכל מקרה גם אם תרצה לא תוכל לקרוא אותם. ניסיתי לשכנע אותה לתת לי לעזור לה לפחות לסדר את הכל בקלסרים ע"פ חוצצים עם נושאים ותאריכים אך לצערי הרב היא מסרבת. היא טוענת שהקלסרים יתפסו המון מקום ושזה לא נוח לה. הסברתי לה שברגע שנעשה סדר וארגון ונמיין הכל יהיה מקום לקלסרים ואפילו ישאר מקום פנוי. היא מאוד קשה לשכנוע ואני מרגישה שאני לא מצליחה לעזור לה לעשות סדר וארגון יעיל שיוכל לשמש אותה גם בהמשך. אשמח מאוד לקבל עיצה כיצד ניתן לשנות את דעתה ולעזור לה.

היי לסטודנטית, אני מבינה את הקושי לראות אדם אחר סובל מבעיה שניתן להתגבר עליה באמצעות טיפול- ועוד יותר כסטודנטית למקצוע טיפולי. לצערי, אין לנו את הפריבילגיה לתת עזרה לאדם שלא מעוניין בה. ברוב המקרים גם קשה מאוד לשכנע- בעיקר אנשים בגיל כזה, שחיים כבר הרבה שנים עם הרגליהם ולא מוכנים להיפרד מהם. אפשר להבין זאת: ההרגלים נותנים לאדם תחושה של יציבות וקביעות בחייו, ושינויים יכולים להיות מפחידים מאוד ואף לערער נפשית אנשים, במיוחד מבוגרים, ילדים ואנשים שאינם יציבים בנפשם. בנוסף, העובדה שמגיע אדם חיצוני לביתה של קשישה, שחיה בצורה מסוימת הרבה שנים, ומנסה לשנות לה "סדרי עולם" (אפילו אם זה לטובתה), יכולה אפילו להיתפס על ידה כמאיימת. לכן, אני חושבת שיהיה טוב לשתיכן אם תשדרי לה שאת מקבלת אותה כמו שהיא- זה לפחות יכול לתת לה תחושה של ולידציה (תיקוף) מצידך, והרי גם זה מרכיב מאוד חשוב בהתפתחות שלנו כמטפלים ובתמיכה שאנחנו נותנים לאחרים. בהצלחה!

06/03/2011 | 23:54 | מאת: אני

עישנתי מריחונאה במשך הרבה שנים, שנה שלמה סבלתי מפחד נוראי שמלווים בגלי חום שאפגע בקרובים לי (ילדי) הייתי נמנע מלישון בבית מרוב פחד , עד שנשברתי הפסקתי לעשן מריחואנה ונפגשתי עם פסיכולוג קליני , (זה היה בחודשים האחרונים) הפגישה הייתה טובה וממצאה הוא מהר מאוד קבע שאני סובל מocd וכמובן כיוון את המריחואנה לגורם הבלעדי ,הוא הציע שאקח כדורים נראה לי ציפרלקס וציין שאני צריך להפגש איתו למספר טיפולים לסוג של דמיון מודרך וממש לדמיין איתו את הביצוע של המעשה וכו' , הסכמתי אך לאחר זמן מה וחשיבה לעומק של הפגישה היה נראה לי חולני ההצעות שלו , וממש לא ההיתי בעניין של לקחת כדורים כימים , לפחות הבנתי מה יש לי וזה מאוד הרגיע אותי. החלטתי לנסות לטפל בעצמי לבד, סיפרתי לכל הסובבים אותי על הבעיה קבלתי תמיכה והתעקשתי לישון עם ילדי ולהתגבר על הפחד , בקיצור לא להיות עבד של המחשבות , הלכתי לטיפולים אלטרנטיבים , והמחשבה הכפיתית שאפגע בילדי הלכה והטמעתה , בזמן האחרון נכנסה לי מחשבה חדשה לראש הקשורה ליכולת המינית שלי, קראתי איזו כתבה ברשת בנושא אין אונות ומאז זה לא משחרר אותי כאלו שיש לי את אותה בעיה שקראתי בכתבה , הספקתי להכשל בקיום יחסי מין כבר פעם אחת , אין לי ספק שזה בראש אשמח לקבל קצת כלים להתמודדות , אני גרוש בן 39 איש עסקים (והרבה בחול)

שלום, למען האמת זה סוג די נפוץ של OCD ולא ממש מיוחד במינו... הפסיכיאטר שלך צדק בכך שהציע לך להתמודד עם המחשבות שלך ולא לברוח מהן. הרעיון בטיפול התנהגותי קוגניטיבי הוא לא לנסות להימנע, אלא להיפך: "לטחון" את המחשבות בראש (ולפעמים אפילו לדמיין את התסריטים של הדברים הנוראים שאתה חושב עליהם, שוב ושוב), עד שבסופו של דבר המוח "מתעייף" מהם לבד. כדי להתמודד עם המחשבה על אין אונות, הייתי מציעה לך לחשוב אותה במכוון ופעמים רבות ככל האפשר, ואפילו לדמיין שאתה רוצה להיכשל במיטה. אם תעשה את ההיפך, כלומר- תנסה להימנע מהמחשבה, ותשתדל בכל כוחך שהמחשבה לא תפריע לתפקודך המיני- יקרה בדיוק את אשר יגורת ממנו. זה כמו לנסות "להוציא בכוח" שיר מעצבן מהראש. גם הפעולות שעשית- להיכנס דווקא לסיטואציות המפחידות ולהתמודד (כמו לישון עם ילדיך) עוזרות מאוד. בקצרה, הדבר החשוב הוא לא להימנע מסיטואציות מיניות (ולא ממחשבות על אין אונות), ולא לקחת קשה את הכשלונות המיניים אלא לקבל אותם. אגב, לגבי המריחואנה, אני חושבת שהמסקנה שהיא הגורם הבלעדי היא מרחיקת לכת. ידוע שיש הרבה גורמים שפועלים יחד הגורמים להפרעה (שכוללים, בין השאר, גורמים גנטיים וגורמי לחץ). מחקרים מראים, שמריחואנה דווקא עוזרת להקלה (בטווח הקצר) בסימפטומים של חרדות מסוגים שונים, כולל OCD. בהצלחה!

ראשית תודה על התשובה , הפסיכולג הסביר לי שבגילי לא מפתחים ocd ואם כן זה כתוצאה מהעישון המאסיבי , הוא אפילו הלך רחוק וטען שיש לי מעיין סוג של פצע במוח , שאם יעשו לי mri ממש הראו את הפצע , ברגע שהייתי מעשן זה היה מחמיר, והמחשבות היו מציפות אותי וגורמות לקבל החלטות של להימנע , אני לא מעשן כבר יותר משלושה חודשים ומרגיש הרבה יותר טוב ככה שלפחות יצא לי משהו טוב מזה , אני ממש מרגיש שאני יכול וצריך להתמודד עם הבעיה לבד ללא עזרה והתערבות תרופתית , האם את מכירה אנשים שהצלחו ללא התערבות תרופתית, האם המוח יודע לתקן את עצמו ולווסת שוב את סרוטונין או למא חוסרים , דרך אגב אני מאוד סבלני עם עצמי ....

06/03/2011 | 21:51 | מאת: גונן

שלום, אני בן 31, חי עובד ובריא בלא בעיות תפקוד. הבעיה היא כזו. תמיד נהגתי לדבר לעצמי. בשנים האחרונות הדיבור הפך להיות בלתי נסבל. הוא מונע ממנע לעבוד ברצף כי אני חייב לעצור ולדבר לעצמי באיזה עניין לעתים במשך דקות ארוכות. אובחנתי בעבר כסובל מ-OCD וגם לא חסרות לי בעיות קשב. כנראה שהתכונות האלה מתחברות ומוצאות להן ביטוי באותו דיבור לעצמי. נושאי הדיבור אגב משתנים וקבועים גם יחד. זו יכולה להיות שיחה שניהלתי או הייתי מנהל באיזו סיטואציה, איזו מריבה או כעס שלא מצא ביטוי או אפילו כן בא לידי ביטוי אבל חוזר ומשחזר את עצמו. לפני כמה שנים למשל היה לי איזה עימות עם המעסיק שלי, ומאז אני חוזר מנהל את השיחה הזו כאיזה דיבור לשחרור כעסים. חוץ מזה אני נושא נאומים לאומה בנושאים פוליטיים שונים בכל רגע נתון. אני יכול לקום בבוקר ובדרך לאמבטיה להתחיל לדבר לעצמי על המצב הפוליטי. כאשר אני קורא חומר, אפילו כתבה בעיתון, אני נעצר כל כמה שורות כדי להסביר לחלל החדר מה אני קורא. בקיצור, העסק נעשה בלתי נסבל ומביא אותי למצב של גרון ניחר בסוף היום דווקא בימים שבהם אני לא פוגש אנשים כי בחברה אני מדבר פחות מאשר כשאני לבד. דברים הגיעו עד כדי מצב שבו גם בחברה או בהרצאה אני שם ידיים על הפה כדי לדבר לעצמי בלי שירגישו. ריכוז בהרצאה בכלל לא אפשרי לאחר יותר מחמש דקות. וכבר קרה שמרצים חשבו שאני מחכה אותם בלעג מתחת לידיים. אני מגיע למצב שבו אני כבר לא זוכר מה אמרתי לאנשים ומה אמרתי לעצמי. כשאני מרצה בעצמי, לעתים כאשר עוצרים לכמה דקות כדי לעיין בחומר, אני חייב להסתובב ללוח כדי לומר לעצמי כמה משפטים. המצב היחיד שבו אני פועל ברצף בלי בעיות זה כשאני מרצה או מדבר לציבור. אז הפנים והחוץ פועלים בהרמוניה. (אגב, גם יש פה איזה יתרון כי דיבור אינסופי עוזר להבהיר את הדברים. לוקח לי זמן רב יותר להבין טקסטים שאני קורא למחקר בגלל הזמן שגוזל הדיבור לעצמי, אבל בסוף אני מכיר את הטקסט לא רק כקורא אלא גם כמורה. אבל זה כמובן בטל בשישים). בקיצור, נראה לי שיש פה איזה שילוב של כפייתיות ונטייה לדבר לעצמי. כל אחד בפני עצמו אולי נסבל אבל ביחד הם מתחברים לביטוי בעייתי. בלי הנטייה לדבר לעצמי, הייתה לי רק חשיבה כפייתית, שזה חצי צרה. בלי חשיבה כפייתית, שהתחילה רק בשנות העשרים שלי והדיבור לעצמי היה קיים עוד קודם, רק הדיבור הוא לא בעיה. לא חסרים מי שמדברים לעצמם כאמצעי חשיבה. אבל יחד זה בלתי נסבל ורק הולך ומתעצם. אני מניח שטיפול תרופתי יסייע פה. אלא שלתרופות פסיכיאטריות יש תופעות לוואי וכשנטלתי קצת פעם לטיפול ב-OCD (לפני שזה התחבר עם הדיבור לעצמי) היו חרדות ורעידות וסתם תחושה גרועה בעוד שהיום חיי מתנהלים היטב - חוץ מהדיבור. האם יש אפיקי טיפול חלופיים ואם לא האם יש טיפול תרופתי בדוק ומנוסה לעניין הזה? תודה, גונן

היי גונן, אם אכן הדיבור העצמי נובע מצורך (דחף) כפייתי לעשות זאת, הרי שאם אתה מנסה בכוונה להימנע מלעשות זאת, עולה חרדה. הבעיה העיקרית היא "חוסר היכולת" להתמודד עם החרדה, שהרי פעולת הדיבור מתבצעת בשליטה מלאה. אנשים הסובלים מ-OCD מאמינים שהם חייבים להימנע בכל מחיר מהחרדה שעולה בעקבות המחשבה הטורדנית והדחף, ולכן הם מוכנים לעשות זאת בכל מחיר. לעיתים הדבר כולל גם הבאה של עצמם במבוכה בציבור או בפני אנשים קרובים (בשל ה"טקסים" המוזרים, כמו הדיבור לעצמך). אפשר להיעזר בטיפול תרופתי, אבל הבעיה עלולה לחזור כשתפסיק ליטול אותו. לכן, אני מציעה לשלב (אפשר גם רק) טיפול התנהגותי- קוגניטיבי. הטיפול הזה גורם לך להפסיק בפועל את טקסי הדיבור העצמי, ולהתמודד עם החרדה והדחף הבלתי מסופק שעולים בעקבות הפסקת הטקסים. זהו תהליך לא פשוט לביצוע, אבל פשוט מאוד להבנה, וברגע שמבינים את הרציונל ומתחילים ברצינות תהליך- זה גם עובד תוך זמן לא ארוך. בכל אופן, לגבי הטיפול התרופתי עצמו, אני לא יודעת אליו תרופות נטלת, אבל הטיפול המקובל (שחייב להינתן כמובן רק על ידי פסיכיאטר) כולל תרופות נגד דיכאון שנלקחות לטווח ארוך, שתופעות הלוואי שלהן אפסיות. חלק מהתרופות פוגעות חלקית בתפקוד המיני, ולכן כדאי להתייעץ עם הרופא לפני שעושים צעד כזה. האפקט הכי מהיר הוא של הטיפול המשולב (תרופתי והתנהגותי- קוגניטיבי), אולם אפשר גם בלי תרופות. בהצלחה!

07/03/2011 | 02:11 | מאת: גונן

לא ברור לי למה כוונתך ב"חרדה." אני לא מרגיש חרדה משום דבר ואני גם לא חושב שמדובר כאן בטקס (היו לי טקסים פעם בעניינים אחרים). זה פשוט עניין של חוסר יכולת להתאפק, כפי שאני לא יכול להתאפק מלאכול ממתקים שיש לי בארון. אין לי שום חשש מפני מה שיקרה אם לא אדבר לעצמי. הרי לא יקרה דבר אבל אני פשוט לא יכול להתאפק, כפי שיש מי שלא יכול להתאפק מלהתפרץ בזעם או לפרוץ בבכי. אולי תוכלי לפרט קצת על הטיםול ההתנהגותי?

02/03/2011 | 23:34 | מאת: sky

מהן תופעות הלואי של קלופיקסול?

שלום, השאלה איננה שייכת לנושא הפורום (מדובר בתרופה אנטי פסיכוטית), ובנוסף איני רופאה ואיני יכולה לענות על שאלות בנושאי תרופות. נא לשאול בפורום פסיכיאטריה המנוהל על ידי פסיכיאטר.

02/03/2011 | 23:09 | מאת: אמא

ביתי בת 11 ילדה רגישה ולכאורה מתפקדת בסדר בבי"ס בחוגים וכ"ו, תמיד יש לה כל מיני קשיים רגשים שהיא מביעה, היא שתפה אותי שיש לה כל מיני דברים שהיא חייבת לעשות כמו סדר מסויים שקשור בצחצוח השיניים או סדר של פעולות שהיא חייבת לעשות כשהיא משתמשת בעט ושהדבר מעיק עליה כי היא היתה מאוד רוצה להשתחרר מזה אך לא יכולה, אני לא שמתי לב לזה כי זה פעולות כנראה קטנות בינה לבינה, מה זה אומר? והאם יש צורך להתערב או שזה יכול לחלוף מעצמו?

היי אמא, אצל ילדים מופיעים לפעמים כל מיני דפוסים אובססיביים שהם בגדר הנורמה, אבל במקרה שלך נשמע שכדאי להתערב, ובוודאי לא יזיק. הסימנים יכולים להצביע על OCD, גם אם בדרגת חומרה קלה. כדאי לפנות למטפל התנהגותי- קוגניטיבי בילדים, שעובד גם עם OCD. זה יכול גם למנוע החמרה במצב בעתיד. אגב, רוב האנשים המבצעים פעולות כפייתיות בדרך כלל מסתירים אותן היטב, ולכן רק האדם עצמו יודע להעריך את חומרת הבעיה שלו. בהצלחה!

.(מצטער על האורך של ההודעה) אני שוחררתי מצהל ב91 עקב הפרעת אישיות גבולית פרופיל 21. ומאז בקושי עבדתי בכל מיני מקומות לא החזקתי מעמד. יש לי הפרעת אישיות גבולית,ובעיה התסגלות חברתית.המצב הנפשי שלי קשה כרגע אני מטופל בברה"נ,עברתי ועד ערר בביטוח לאומי. אשמח לכל תשובה ועידוד ממך תבורך אמן תודה רבה מר הרמן היקר.(האם אהיה זכאי לנכות ?) קיבלתי נכות 28 אחוז(דחייה) הגשתי ערר לביטוח לאומי ברשות 3 רופאים היתה לי ועדת ערר לפני כמה ימים. בצירוף מכתב מומחה ברה"נ אשר כתב כך. "מדובר בבחור אשר מאז הצבא מוכר מהפרעת אישיות מצטבר B שוחרר מצהל על פרופיל 21. בנוסף יש פגיעה תפקודית קשה, אינו עובד ואינו מקיים חיי משפחה מסודרים סובל מהתקפי זעם,הפרעות בשינה ומצב רוח ירוד מזה הרבה שנים קשה שמדובר רק בהפרעת אשיות ולא מהפרעה אפקטיבית נוספת כדיסטימיה מתאר את חייו כסבל מתמשך מאז הצבא לא עבד בעבודה מסודרת לא רכש מקצוע מתוארת חוסר יציבות בהתנהגות מאז הצבא. מתאר התנהגות קומפלסיבית, בתוכן רמזים למחשבות שווא רדיפה והאשמה יש מחשבות על מוות אך לא תוכנית לפגוע בעצמו, במשפחה ידוע על מחלות גופניות בעברו הרבה נסיונות אובדנים"מאז שאני זוכר את עצמי" נסיונות בבליעת כדורים בלחנוק,להרביץ לעצמו ולחבוט בראש, יש חתכים בידים, שולל שימוש בסמים,אך כן שותה בקבוק וודקה בשבוע מתלונן על פחדים בחושך וממכוניות,מצד שני לא מתסדר עם אנשים ופוחד להיות לבד, מתאר ירידה ממושכת במצב רוח, מתארים אלימות כנגדו מצד האב מתאר את חייו כסבל מתמשך,התפרצויות זעם חרדות וסיוטים.לדברין עבר התעללות בחיים," ונפשיות." אבחנות personality disorders alcohol abuse -continuous כדורים ציפורלקס ומירו. =========================== היו בוועדה 3 רופאים שתים הקשיבו ואחד דיבר איתי הסברתי את חומרת מצבי +מכתב בעיות רפואיות שמסרתי להם. כמו כן אמרתי להם את כל הבעיות שלי שאני סגור בחדרי כל היום לוקח כדורים ולא מתפקד בשום עבודה. הצגתי להם את המסמך שאני בטיפול בברה"נ והבאתי להם את המכתב שרשמתי. פשוט נשפכתי מבכי הכאב הפנימי הרג אותי. שנה ו3 חודש ללא כל הכנסה ללא כל תקווה. אמרתי להם שבאתי לפה בזכות ולא בחסד וכל חיי עברתי מסכת כאב והתעללות . בשום עבודה לא מוכנים לקבל אותי בגלל מצבי הנפשי. שאלו כמה זמן אני לא עובד אמרתי להם שנה וקצת. והורי נפטרו לפני שנה וחצי כמעט. אני שוקע בדכאון קשה ולא מסוגל לתפקד בחיי היום יום. היתי שם כ 20 דק ישבו שם 2 פוסקים ורופא מומחה. דיברתי ונגעתי לליבם והם הקשיבו לי. אני מקווה שיאשרו לי את המחיה ואת הנכות שלי. אין לי פשוט כוחות יותר להלחם מצבי הנפשי קשה ביותר. הסברתי לרופא שהכדורים לא עוזרים לי והשתיה החריפה הורגת אותי. ואני מבקש שביטוח לאומי יכיר בי ושהם התקווה שלי שביטוח לאומי יעזור לי. מה אתה חושבים בדיוק יש תקווה? המסך של האחבנות וכל המסמכים אצל וועדת ערר. הנה האבחנות שמסרתי להם. האבחנות של צהל אבחנה מס-2 SCHIZOID PRESONALITY DISORDER או אבחנה מס -3 BORDERLINE PRESONALITY DISORDER או בחומרה קשה. עם הפרעה תפקודית קשה קבועה וקשיים בולטים בהסתגלות חברתית תודה לך על כל תשובה.

היי דור, אני מאמינה שהשאלה איננה מופנית אליי, ולכן אני מפנה את תשומת לבך לעובדה שכתבת אותה בפורום הלא נכון. אתה מוזמן להפנות אותה לפורום שבו הנושא הזה רלוונטי. לילה טוב, שרון

26/02/2011 | 12:36 | מאת: דניאלה

אני בגילאי ה-20+, לפני כמעט חמש שנים התחילו לי מחשבות בלתי פוסקות על נשים (למרות שתמיד נמשכתי לגברים), המחשבות האלה בעלות אופי מיני (לעיתים גם רגשי מובהק), וקרה לי שגם הרגשתי משיכה לבנות משפחתי, עד כמה שזה נשמע מזעזע. בעקבות המחשבות התחלתי כנראה לפתח תסמינים לסביים ובמשך השנים האחרונות לא מעט (כולל הוריי) שאלו אותי אם אני כזו. הכחשתי מכל וכל. אצייין שהנושא מעלה בי פחד נוראי, עד רמה של דפיקות לב, הסמקה ורצון להימנע ככל האפשר מסיטואציות שכוללות את המילים הומו או לסבית. לצערי ועקב הפחד הנוראי הזה שמביא אותי לדיכאון והתקפות בכי נוראיות, התחיל אצלי בשנתיים האחרונות תהליך של הסתגרות והתבודדות, עד כדי שאיבדתי את מעגל חבריי, ולא היה לי קשר זוגי עם גברים מעל 3 שנים (רק סטוצים מיניים). אני חושבת שאני דו מינית, אבל מתקשה עד מאוד לקבל את עצמי ככזו, עד כדי מחשבה שאולי היה עדיף לי בכלל למות, אבל מעולם לא מצליחה להגיע להחלטה: האם אני לסבית, ואם אני כזו למה אני עדיין נמשכת חלקית לגברים (בגלל הבעיה, אני מרגישה דעיכה במשיכה לגברים). הלכתי לפסיכולוג לפני כ-3 שנים שאמר לי שאין לי OCD, אבל אני סובלת מחרדות ומחשבות אובססיביות. הייתי ב-6 או 8 מפגשים והפסקתי, כי לא היתה כל תועלת ומצבי רק הדרדר. אף אחד לא יודע דבר ואני מיואשת ובדיכאון על בסיס יומי. כל הסביבה שלי חושבת שאני לסבית בארון, ואני בכלל אפילו לא יודעת אם אני כזו. אציין שאובחנתי כנערה כסובלת מחרדת מבחנים. וגם סבלתי ממחשבות אובססיביות בנוגע לגופי כשהייתי נערה (הייתי גם מקיאה לעיתים ונוטלת משלשלים, אך אף אחד לא ידע, וזה עבר כמעט לחלוטין כשהייתי בצבא). אשמח אם תעזרי לי, כי אני לא מרגישה שאני מסוגלת לחיות כך יותר. אני מתה מבפנים. תודה וסליחה על המייל הארוך

היי דניאלה, זה נראה לי די ברור שאת סובלת מהפרעת חרדה כלשהי, גם ללא האבחנה המדויקת. טוב תעשי אם תפני למטפל, שיעזור לך להפחית את החרדות ולקבל את עצמך כמו שאת. יש צורך לעבוד על המחשבות והאמונות שגורמות לך לרגשות כל- כך שליליים לגבי משיכה לבני אותו המין. נראה שיש בעיה בדימוי העצמי (שבעבר התבטאה גם בדימוי גוף) ובזהות, ויהיה לך הרבה יותר קל להתגבר עליה בעזרת טיפול. אציין שבטיפול קוגניטיבי המטפל ילמד אותך לקבל את המחשבות של עצמך, ולא לפחד מהן או להרגיש דחייה או סלידה מהן ומעצמך ובעקבותיהן, בין אם אלה באמת נטיות מיניות ובין אם אלה רק מחשבות אובססיביות (קיים סוג של אובססיה הקשור למחשבות על בני אותו המין ופחד מהמחשבות הללו, ללא נטיות של ממש- יש אפשרות שזה העניין). בהצלחה!

30/05/2011 | 07:15 | מאת: אורטל

היי... קראתי את המכתב שלך וממש עצוב לי לשמוע על מקרים כאלו. אני מזדהה איתך,אמנם אין לי מחשבות על נטיותיי המיניות,אצלי זה מתבטא בצורה אחרת. אני מאובחנת כסובלת מאו,סי,די חרדות,וכו'... זה סיוט לחיות ככה עד כמעט בלתי אפשרי... אשמח אם תצרי איתי קשר ונוכל לשתף אחת את השניה בחוויותנו...

שלום רב! לפני כחצי שנה אבחנתי במחלת מקצוע - סיליקוזיס (פגיעת ריאות), מחלה קשה וחשוכת מרפא. לפי סטטיסטיקה בינלאומית ב-79% מצטרפת שחפת כבר אחרי 3 שנים (אחרי 7 שנים אחוזים עולים עד 96%). כמה חודשים אני כמעט לא יוצא מהבית, עקב פחד להתפגש עם חולה בשחפת, תוך שעות שוטף את הידיים ועוד. ברור שזאת הגזמה, אחרת לא באה הירגעות, לא יכול להירדם. נשוי, אך לא מקיים יחסי מין מאותו פחד. הנני בטוח שלהפרעה טורדנית-כפייתית אין סיבה מוצדקת, לי יש סקנה ממשית - בהצתרפות של שחפת מזמינים כבר מקום יפה בבית קברות. אפשר לומר שלי גם ישנה הפרעה טורדנית-כפייתית? תודה.

היי יגאל, כדי לענות על השאלה האם אתה סובל מהפרעה טורדנית כפייתית או שתגובתך נורמלית, צריך לענות על השאלה: "האם כל אדם במצבך היה מתנהג כך, והאם זה באמת מה שצריך לעשות כדי להימנע מהחמרה במצב?" ציינת בעצמך בגוף ההודעה שלדעתך התגובה שלך מוגזמת. ובכל אופן, אני חושבת שכל אדם, שחרד עד כדי כך שקשה לו להירדם בלילות, צריך לטפל בחרדה שלו. אני גם לא חושבת ששטיפה של הידיים במשך שעות תמנע שחפת (אתה יכול לשאול רופא כדי להיות בטוח בכך). לגבי היציאה מהבית, לדעתי כדאי גם להתייעץ עם רופא כדי לדעת מה הסיכון שתפגוש חולה שחפת (נדיר יחסית היום) ובאילו מקומות. בכל מקרה, אתה עדיין בחרדה מאוד גבוהה למרות אמצעי הזהירות שאתה נוקט. לדעתי זה אכן נשמע כמו סימפטומים של OCD, וכדאי להתייחס לכך ולטפל בבעיה.

26/02/2011 | 09:45 | מאת: בן 22

אני בן 22 עברתי בחיי שלושה מערכות יחסים רציניות הראשונה הייתה שנה השנייה הייתה שנתיים והשלישית שנה וחצי עד לא מיזמן(שנה וחצי של סטוצים) הייתי לבד עד שהכרתי מישהי חדשה לא כול כך התלהבתי מהקשר בהתחלה והיא אמרה שזה לא זורם בסו החלתנו לנסות בהתחלה הכול היה בסדר היינו מדברים קצת בפלפון שלוחים הודעות רואים אחד את השני מידי פעם ביגלל שזה היה קשר רחוק היינו צריכים לבוא לישון אחד אצל השנייה עוד לא הכרתי אותה וחשבתי שאני רוצה ליתחתן איתה ושזהו אני מפסיק עם השטיות ושזה ממש רציני לאט לאט הרגשתי שעם היא לא שולחת הודעה כול יום בבוקר או בערב אני משתגע מרגיש מין תחושה לא נעימה בכלל בראש הייתי מעדיף שירו לי ברגל ולא להרגיש את התחושה הזו בהתחלה זה היה חלשש אחרי זה זה התגבר חשבתי אלייה כול היום למה היא תעזוב אותי ולמה היא לא רוצה אותי ככול שהיינו ביחד הייתי מרגיש דחף לחבק ולנשק אותה לתת לה את כול הצומת לב בעולם ולהיות איתה כול שניה לא ביגלל שאני נימשך אלייה ביגלל שאני מרגיש דחף אחר כאב לא מובן בראש עד שלא ראיתי אותה והייתי איתה זה לא הפסיק הרגשתי שהיא כול עולמי הייתי נכנס לדכאונות במהלך הקשר מנסה לעשות כול מיני דברים בשביל שתתחננן אליי וזה לא עזר היא לא גם שהיא הראתה לי סימנים שהיא רוצה אותי התעלמתי מהם וחשבתי שהיא לא רוצה הייתי חונק אותה והייתי מודע לזה הייתי מחקה להודעות שלה כמו מטורף וחייב להיות איתה כול הזמן וכול הזמן חשבתי שהיא הולכת לעזוב אותי וללכת עם מישהו אחר ניסיתי ליפגוע בא כול הזמן עם לא הייתי איתה מדבר בפלפון או מדבר בהודעות הרגשתי שזה נהרס והיא לא רוצה אותי הייתי חושב אלייה כול היום בלי לחשוב אל משו אחר היא הייתה רומזת לי שאני חונק אותה ולא נותן לה ספייס אבל התעלמתי מיזה הייתי ניכנס לפניקה בכול פעם שהייתי מרגיש שאני מעבד אותה שהיינו רבים בגלל שהייתי מתחיל את זה בגלל שתיות עד הייתי ניפרד ורוצה לחזור ככה שוב ושוב אני לא אוהב אותה אני יודע מה זו אהבה ואני יודע שיש לי בעייה רצינית וזה רק מחמיר יש לי חבר עם בעייה כמו שלי ואני מבין אותו והוא אותי. הקשר האחרון שלי היה טעות של תלות רגשית ניתקתי אותה מכול העולם והתנתקתי גם אני היינו רבים כול הזמן וזה התחיל אותו דבר רק שהייתי בצבא ולא יכלתי ליראות אותה והיא הייתה בוגדת ביא ידעתי את זה ולא יכלתי לעזוב אותה לא יכלתי ללכת לעבודה השתגעתי הייתי עוקב אחריה הייתי מוציא גימלים בשביל להיות איתה כמו סם השארתי אותה בלי אף אחד בעולם הייתי הכול בשבילה ונישארתי רק עם המשפחה שלי בלי חברים את כולם עזבתי בשבילה כי לא רציתי שהיא תיהיה עם מישהו מהם הקשר שלפנוי היה אחרי האהבה הראשונה שלי הייתי בדכאון ויצאתי איתה הכול היה טוב היא הייתה מטורפת אליי חנקה אותי בצורה שלא יאמן היא סיפרה לי שהתנשקה עם מישהו החלקתי את זה התבעסתי קצת וזהו אחרי שנתיים שהיינו ביחד התרחקנו קצת התחלתי לחשוב אלייה היא נסעה לאילת ובגדע בי עם איזה בחור לכחת את זה ממש קשה ניתקתי אותה מכוללם חשבתי שהיא בוגדת בי עם כול אחד עד שבסוף היא עזבה אותי ברגע שאמרתי לה שאני רוצה ליפרד יש לי בעייה שאני לא יודע מה לעשות נימעס לי להרגיש את ההרגשה הזו בראש נימעס לי להרוס לנשים את החיים נמעס לי להיכנס לסרטים כול הזמן אני רוצה להיות כמו כולם להצליח ליבנות קשר רגיל בלי בעיות קנא חוסר ביטחון וחוסר אמון ניפרדנו ליפני כמה ימים(שליפני זה ניפרדו עוד פעמיים) היה לי את הכאב של הפרידה ועבר לי ואני עדין חושב אלייה כול הזמן ומרגיש שהיא צריכה לחזור אני לא רוצה רוצה ליראות אותה כי זה יחזור לי והיא משרתת בסיס לידי חשבתי ובדקתי הרבה ליפני שכתבתי את זה יש לי גם ADD אולי זה קשור או שזו טראומה שעברתי אני מבין בנתיים שזה רק מחמיר(הקשר הזה היה רק חודשיים עוד לא הכרנו אפילו) בתחילת הקשר הייתי לחוץ מאוד אולי זה גם קשור

שלום לך, אהבה, אפילו אם היא הופכת להיות חולנית בשלב מסוים, היא לא בדיוק מה שהפסיכיאטרים יגדירו כ"אובססיה". אני הייתי מגדירה את הבעיה שלך אולי כתלות. יכול להיות שיש בך משהו תלותי, בייחוד כשמדובר בקשר זוגי. יכולות להיות סיבות שונות להתפתחות התלותיות, שלא בטוח שאפשר לדעת אותן במלואן. בדרך כלל זה מלווה בחוסר בהערכה העצמית, ויכול להיות שזה קשור לחווייה של נטישה. בכל אופן, הגדרת בצורה יפה את הצורך שלך ואת המטרה שלך- לבנות קשר בריא. בעזרת עבודה עצמית וטיפול פסיכולוגי אפשר להשיג את המטרה הזו. תחילת העבודה הטיפולית היא בבירור האמונות וסכימות החשיבה שיש לך לגבי עצמך ולגבי מהותו של קשר עבורך. בהמשך, המטרה היאלהתחיל לבנות סכימות חשיבה יותר בריאות לגבי קשר זוגי. כך, תוכל לפתח בעתיד את הקשר הרצוי לך. בהצלחה!

23/02/2011 | 00:40 | מאת: מישהי

היי, אני בת 17 וחצי ומזה כשנתיים סובלת מהפרעה טורדנית כפייתית. אין לי מושג מהי ההגדרה המדוייקת שלה אך אני מודעת לבעיה שלי. זה מתבטא בחזרה על פעולות/מחשבות מס' פעמים כאילו כדי להיות בטוחה וזה לא רק במשהו אחד, זה מאוד כללי.. אני לא יכולה יותר, זה מכניס אותי לדיכאון ואני רוצה לטפל בזה אבל אני מתביישת לספר לקרובים אליי.. באמת שאני רוצה להפסיק אבל אני לא יכולה ולכן אני מבינה שנדרש טיפול מקצועי.. מה עושים?

23/02/2011 | 01:06 | מאת: חסוי

היי , את לא לבד, גם אני סובל מזה קשות, אבל יש לי כמה פתרונות בשבילך... אם תרצי לשוחח - [email protected].

23/02/2011 | 14:57 | מאת: מישהי

היי מישהי, נראה לי שאין לך הרבה ברירות, אלא באמת לפנות לאיש מקצוע לטיפול. לא בטוח שאת צריכה בכלל לספר למישהו מהקרובים אלייך, אלא פשוט לפנות. אם אין אפשרות לפנות לטיפול בלי ליידע את ההורים- אפשר לומר להם שאת רוצה ללכת לפסיכולוג, בלי לפרט את הבעיה הספציפית. אל תחכי עד שתגיעי לצבא- במסגרת הזו כבר יהיה יותר מסובך לקבל טיפול, והבעיה עלולה גם להפריע לך בתפקוד בצבא. בכל מקרה, אין מה להתבייש כלל וכלל. אוסיף רק, שכדי לטפל בבעיה הספציפית הזו כדאי מאוד לא לפנות לכל פסיכולוג שהוא, אלא ספציפית למטפל התנהגותי קוגניטיבי. בהצלחה!

22/02/2011 | 01:46 | מאת: חסוי

שלום רב! מזה זמן רב אני חווה גירוי מיני עז לנשים שמעשנות(סמוקינג פטיש), ומאונן הרבה מאוד. הבעיה היא שאני לא מצליח לצאת מזה, זה הפך לטורדני ברמות...כל פעם שאני רואה אישה מעשנת - הופ! זיקפה!! אני לא מצליח לצאת מזה! האם יש לזה הגדרה? ובכל אופן - מה עושים? תודה רבה!

שלום, הדרך הכי פשוטה להגדיר את הפטיש היא באמצעות המושג "התניה". כמו שהכלב של פבלוב מרייר לשמע צלצול הפעמון, כך אתה מתגרה מינית מהשילוב של אישה וסיגריה. אם אתה עוסק בכך בחלק גדול מן היום, זה יכול להפוך לסוג של התמכרות למין. לכן, עדיף לתעל את האנרגיות לכמה שיותר פעילויות אחרות במהלך היום. בנוסף, אפשר לעבוד על ביטול ההתניה באמצעות טיפול התנהגותי, שיקשר דווקא גירוי שלילי עם הסיגריה: מצמידים לאישה המעשנת גירוי שלילי או לא נעים, שיעורר דחייה. בצורה זו, המוח בסופו של דבר יפסיק לקשר את הסיגריה עם גירוי מיני. (באופן דומה, קיימות שיטות כאלה להפסקת עישון) בהצלחה!

23/02/2011 | 01:04 | מאת: חסוי

ניסיתי את זה כ"כ הרבה פעמים כך שזה חסר משמעות לצערי. בנוסף, מספיק שאני חושב על זה שניה וחצי וכבר יש לי זיקפה, ובאופן כללי - עומד לי ממש מהר, מה לעשות עם זה? ודבר אחרון - בנושא הפטיש, האם שמעת על ההפרעה capnolagnia ? אשמח אם תגידי לי ששמעת על זה.

19/02/2011 | 03:25 | מאת: חייב להבין מה זה

שלום אני בן 25 ויש לי סוג של הפרעה מוזרה שאפשר לייחס לפראפיליה( לא לפי ההגדרה המדוייקת) זה פשוט שיש מאכל שכשאני רואה שנשים אוכלות (בטלוויזיה או לידי) זה גורם לי חשק מיני מטורף וגרוי עוצמתי במיוחד, וזה מאכל שאני בכלל לא מסמפט, למעשה כל מאכל שיהיה דומה לו בצורה יגרום לי לחשק הזה מחדש, בשנים האחרונות התחלתי לחפור קצת יותר בבנושא, לנסות לזכור מתי זה התחיל אצלי ובעצם הגעתי למסקנה שמאז שאני זוכר את עצמי המאכל הזה גרם לי לחוש התרגשות מסויימת.. ומאז ההתבגרות המינית שלי זה חודר גם לתחום המיני. בנוסף אני לא דון זואן בכלל בנושא הזוגי ובשנים האחרונות לא היו לי קשרים שארכו יותר מחודש או מספר שבועות ובדרך כלל אני לבד (קשר מגיע בממוצע פעם בשנתיים), האמת יש הרבה בעיות ויש גם הרבה רקורד בשדה הטראומתי, אני לאט לאט מטפל בזה (פונ' של כסף) בשביל לאפס את עצמי, אך העיניין לעיל ממש מטריד אותי, האם יכול להיות שזאת באמת הפרעה פארפילית או שזה סך הכל עוד אחת מהסטיות הכמוסות שיש להרבה אנשים, אני חייב לציין שאינני חובב סקס מושבע כללל וכלל, אני דוגל בשיטת האהבה ולא הסקס לשם הספורט, ומרבה להתעמק במחשבות עמוקות ע"מ לשלוט ביצר ובמחשבות שלי. בקיצור אני די מיואש מזה, ויש לי הרושם שזה אחד המחסומים היותר גדולים שלי שמונעים ממני לקיים זוגיות או בכלל למצוא בת זוג.. יש עצה, דעה, משהו??? תודה

שלום, אני לא יודעת אם יש הבדל בין פראפיליה לבין "סטיות כמוסות שיש להרבה אנשים", משום שלהבנתי המונחים האלה כוללים זה את זה. פראפיליה אינה נחשבת לבעיה נפשית או הפרעה, אלא אם כן היא גורמת סבל. ייתכן שהסבל הוא בכלל לא מה"סיבות הנכונות", כלומר- אתה מוטרד מהעובדה שהסטייה קיימת אצלך, ויכול להיות שאפילו חרד מזה. אם היית מקבל זאת, ייתכן שלא היתה שום בעיה. ציינת גם שאתה מנסה לשלוט ביצר ובמחשבות שלך, ולדעתי זה רק מחמיר את הבעיה. יצר מיני ומחשבות מיניות הן דבר טבעי, וקיימות אצל כל אדם בצורה זו או אחרת (דווקא חוסר קיומו של היצר צריך להדאיג). כל עוד היצר או המחשבות אינם פוגעים באנשים אחרים, אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה. או בקיצור, הדאגה עצמה היא הבעיה. בכל אופן, כדאי להתייעץ פנים אל פנים עם גורם מקצועי- טיפולי או ייעוצי כלשהו, כדי לסייע לך לקבל את עצמך ואת מחשבותיך ולא לתת להן להפריע לך. בהצלחה!

16/02/2011 | 01:43 | מאת: ע.מ.ג

אני בן 18, ואני חווה אהבה חד צדדית שכמו שקראת לה היא התמכרות ולא אובססיה. אומנם הבחורה שבה אני מאוהב חוזרת ואומרת שלטענתה האהבה שלי אליה היא אובססיה, שכן אני לא מכיר אותה מספיק כדי לטעון שאני אוהב אותה ופשוט החלטתי שזה כך. אני לא יודע להסביר איפה מתבצעת האובססיה הזו בפועל. אני יודע שאני קנאי מאוד עבורה אפילו שאין לי הזכות כי אין בינינו קשר בפועל ולא היה, ושאני חושב על זה כל הזמן - מילה טובה שלה עושה לי את היום ומילה רעה גורמת לי לחוסר חשק לשבוע. אני יודע שלרוב הפורום הצעת להתנתק מהגורם הממכר, אומנם תחושה שיושבת קרוב לחזה ולא בדיוק על הלב אומרת שזה הדבר הנכון עבור שנינו ושעד שלא ננסה את זה בפועל לא אוכל להרפות מזה, כי בתפיסה זה יכול להיות מושלם. הסברתי לה את דעתי המון פעמים, אך היא חוזרת ומתעקשת שלא יקרה דבר פשוט כי אין לה את הרצון הזה, ושבעתיד היא פוסלת כל דבר על סמך העובדה שהיא.. פשוט לא מעוניינת. אני צריך לראות אותה בכל יום ויום במהלך הלימודים וגם כשאני רוצה להרפות העובדה הזו מונעת ממני אפשרות להפסיק. בנוסף, המון הצטלבויות איתה (פגישות בדיוק בשנייה שלא חשבתי על זה, או משהו פתאומי שמקשר רק בין שנינו בצורה מוזרה וסרקסטית בדיוק כשאני חושב שאין כבר מן הקשר ביני לבינה) גורמות לזה להרגיש כאילו הדברים אמורים לקרות אך משום מה לא קורים. היום דיברתי עימה והיא ציינה שלא יקרה בינינו דבר ושעליי להרפות ממנה, אך הסברתי לה שבניגוד אליה אני רואה את הדברים כך שאם היא זו שהייתה מנסה והייתה חושבת מחוץ לקופסא, הדברים היו אולי נכונים בשבילה, ואולי לא אני זה שטועה. בסופו של דבר שאלתי איך יהיו היחסים בינינו כעת, והיא השיבה שקודם כל אתחיל בלחשוב קודם על עצמי ולא עליה, ואף על פי שאמרה במהלך השיחה לפני כן כי לא יקרה בינינו דבר פשוט כי היא לא רוצה, המשפט הזה מתפרש אצלי בראש כסיכוי קטנטן עבורנו. המצב נמשך כשנתיים וחצי, וגרם להמון טראוומות כשראיתי אותה מפנה יחס חם לבחורים אחרים, ואני מרגיש עם זה רע מפני שאין לי הזכות לקנא, וגם כי אני יודע שלא הייתי רוצה עבורה בחור קנאי, ואני לא אוהב להרגיש כך עם עצמי. אודה לתשובתך בעניין, מפני שאני אובד עצות בנוגע לדרך התנהלות.

שלום לך, הגיל שלך מהווה גורם חשוב במשוואה. יכול להיות שזו אהבה ראשונה בשבילך (לא ציינת), ולכן זה בכלל לא מפתיע. בנוסף, בגילאים כאלה אנחנו זקוקים בהרבה מקרים למושא אהבה לא ממומש, כדי "להתאמן" על הרגשות הללו. לכן, הרבה פעמים מסתפקים בהיכרות שטחית (וזה אפילו טוב יותר לצורך העניין). זה יכול אפילו להימשך כמה שנים, עד לנקודה בה אנחנו מרגישים בשלים להמשיך הלאה לאהבה אמיתית (שהיא מטבעה לא מושלמת), ואז גם מוכנים יותר להכיר בעובדה שהאהבה החד צדדית לא תתממש. אהבה "מושלמת" היא מטבעה לא ממומשת, ולהיפך. אדם צריך להגיע לנקודה בחייו (בדרך כלל תוך ההתבגרות וההתפתחות של האישיות) שבה הוא מוכן לקבל אהבה לא מושלמת, וזה אחד הגורמים ש"מבשילים" אותנו למערכות יחסים אמיתיות. לכן, אני חושבת שאם תבין את הדברים הללו באמת, תיקח את העניין פחות קשה. וכשתגיע בחייך לשלב שבו תגלה "מוכנות" לשחרר ולהמשיך הלאה, פשוט תעשה את זה. בינתיים, אין טעם ללחוץ על הבחורה ולהמשיך לחפש "סימנים" ממנה. אהבה שנועדה להיות חד צדדית יכולה להמשיך מרחוק- זה טבעה. בהצלחה!

18/02/2011 | 20:54 | מאת: ע.מ.ג

לא, זו לא אהבה ראשונה. ואני לא מאמין שהיא מושלמת מבחינת חוסר פגמים או שכך האהבה אליה, מושלמת, אלא להפך, אני מודע לכל הפגמים ובכל זאת ואף על פי. אני לא יודע איך אפשר לקטלג ייעוד של אהבה כזו או אחרת, להיות חד צדדית או לא. כלומר, יש הפתעות גם כשעובר זמן רב, כשעוברות מספיק שנים או כשקורה הדבר הנכון. אבל יכול להיות שאני לא מבין מספיק, אני מניח. בכל אופן תודה.

15/02/2011 | 19:56 | מאת: ליז

שלום רב, אני כותבת מתוך מקום של תסכול וכאב עמוק. אני נמצאת במערכת יחסים כבר שמונה חודשים, מבחינתי זוהי מערכת היחסים הטובה היותר שהייתה לי עד כה. היא התחילה בריגושים גדולים ובכיף מטורף אך מהרגע שהרגשות הלכו והתעצמו הקנאה החולנית שלי שבה לפרוץ. אין לי מושג מה לעשות ואני מרגישה אובדת עצות, הגענו למצב שבן זוגי התנתק מידידה שלו , לא לוקח את הפלאפון שלו לשום מקום כדי לא לגרום לי לחשוד, מקפל את רגליו אליו כשיושב לשולחן כיוון שאני חוששת שאם יפרוש אותן שה מראה שהוא רוצה לשחק ברגליה של מישהי שיושבת מולו. חשוב לי לציין שבן זוגי גר עם שותפה מעצם הייותו סטודנט, וזה נורא מפריע לי ומקשה עלי. הוא ניסה לעשות הכל כולל להביא אותו לדירה לישון אצלו במשך חודש רצוף כדי שאבחן את הדברים מהצד אבל כלום לא עוזר. זאת מערכת היחסים החמישית שלי ואני חוששת שהיא הולכת להסתיים בדיוק מאותה הסיבה שבגללה נגמרו המערכות יחסים הקודמות -קנאה. אני ממש צריכה עזרה, הלכתי לדבר עם פסיכולוגית אבל הרגשתי שזה לא כ"כ עוזר ואני צריכה הכוונה לטיפול שיכול להיות אפטיבי בצורה מהירה יותר. אני מתלבטת אם ללכת היפנוזה כיוון שיש לי חשש שזה יכול להזיק לי ואשמח אם תוכלי לחוות דעה בעניין ובנוסף להכווין אותי לפתרונות נוספים. אני מרגישה כרגע שבא לי לעצור את הלך חיי ולמצוא פתרון לבעיה, אני לא יכולהל המשיך ככה יותר. תודה רבה

היי ליז, היפנוזה באמת יכולה להזיק לאנשים מסוימים, ולא בטוח שהיא הפתרון לבעיה מסוג זה. בכל אופן, אני לא יודעת אם שמעת על טיפול התנהגותי קוגניטיבי, אבל הוא בהחלט יכול להיות הכיוון. המטפל יתמקד בחשיבה שלך, שגורמת לך להתנהגות הקנאית, מה לא בסדר בדפוסי החשיבה ומדוע, ואיך לשנות זאת. יכולות להיות כל מיני סיבות לקנאה, החל מחוסר ביטחון עצמי ומחשבות "אני לא מספיק טובה ולכן ברור שיבגדו בי", או סכימות שנלמדו בשלב מסוים בחיים לגבי התנהגותם של גברים, וכלה במחשבות שממש מנותקות מהמציאות. דרך הטיפול, תוכלי גם להבין את עצמך ואת התנהגותך בצורה טובה יותר, וגם ללמוד כלים מעשיים לשנות אותה. הטיפול מוגדר כקצר מועד (כלומר, לאחר מספר חודשים אפשר להשתפר משמעותית). לגבי סוג הטיפול, את יכולה לחפש בגוגל או להסתכל באתר שלי, כדי לקבל יותר מידע לגבי מה בדיוק עושים שם ועל מה השיטה הזו עובדת. בהצלחה!

15/02/2011 | 17:41 | מאת: אליהו

ריטואלים של התנהגות פיזית טהורה (לא מלווה במחשבות אלא "צורך" גופני בלבד) כמו מצמוצים, שפשופים ותנועות עיניים ועפעפיים במטרה להגיע לרגיעה תיתכנה כהפרעת OCD בלבד או מעידה על קיומו של סינדרום טורט בנוסף? בתודה

היי אליהו, מחקרים מצביעים על העובדה שאכן יש קשר בין ההפרעות (וזה יכול להיות רק טורט בלי OCD), אך חייבים בירור נוירולוגי מקיף כדי לענות על השאלה לגבי מטופל ספציפי.