פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום , בתי בת שש וחצי , הילדה משקרת באופן קבוע , האם זה בדברים קטנים או יותר גדולים . כש מדברים איתה על המעשה או שקר אף פעם לא רוצה לומר את האמת , אפילו כש מוכיחים לה שהיא לא צודקת ומה שאמרה זה שקר . הוסבר לה מספר פעמים שאם תשקר פשוט לא נוכל להאמין לה יותר , וגם מעשי הוכחנו לה זאת אך ללא שינוי הילדה ממשיכה לשקר . כמו כן הוסבר לילדה שלהגיד אמת זה הרבה יותר פשוט וטוב . שאלנו את עצמינו שאלה למה היא משקרת ? לא כועסים עליה כש דוברת אמת , לא מפעילים לחץ ביום יום ? אך אין לנו תשובה לכך , הילדה פשוט משקרת . אבקש לתת לי טיפים איך להתמודד אם המצב ולגרום לילדה לומר את האמת ולא לשקר לנו .

שלום נטי, ילדים משקרים מכל מיני סיבות, כשבדרך כלל זה מתוך אמונה שאמירת האמת תסבך אותם איכשהו. אשמח אם תוכלי לתת דוגמא לשקר אופייני, ואז - אולי דרך הדוגמא - יהיה קל יותר לחשוב על דרכי תגובה אפשריות. מוכנה לנסות? ליאת

שלום ליאת , דוגמא אחת , ילדה גוזרת לעצמה את הפוני , וכש שואלים אותה למה עשתה זאת , אומרת שזה לא היא אלא חברה שלה עשתה זאת . נשיתי להסביר לה שאני בעצם לא כועסת על כך שגזרה את הפוני אלא על כך שהיא משקרת . ילדה בוכה וממשיכה להתעקש שזאת לא היא . לאחר מספר ימים סיפרה לאחיה הגדול שזו היא שגזרה את הפוני , ואין לה סיבה למה שיקרה לי . דוגמא נוספת ילדה משקת עם נייר טואלט במים בחדר אמבטיה ואומרת שזה לא היא ולא יודעת מי הרטיב את כל האמבטיה ( לנו ידוע שחוץ ממנה אין מי שיעשה זאת ). איך להתנהג במצבים אלו ? בעלי מעניש אותה בעונש כמו לא לראות טלויזיה , אך לפי דעתי אין מה להעניש בעונש כזה כי זה לא יעזור , אלא לתת לה הרגשה של חוסר אימון על מנת שתבין שלאחר ששיקרה מספר פעמים כבר לא מאמינים לה . מה את חושבת על כך ?

הי אני טלי היתה לי מריבה קשה אם חברה ותמיד שיש לי מריבה אם משהוא כגון חבר, חברה, אחות ,אמא ,אבא אני מגיבה קשה גם מבחינת כעס בתוך (לא על מישהוא )וגם קשה לי לישון אני בוכה הרבה שזה קורה ומעשימה את עצמי למרות שזה לא אני ואני בטוחה בזה אני פשוט אחת שלא יכולה לשתוק ואם אני שותקת אני עוד יותר מקבלת את זה קשה =( מה את מציעה לי לעשות?

היי טלי, מריבות הן באמת עניין לא נעים. הן מוציאות מאיתנו את החלקים הלא סובלניים והפחות טובים שלנו. אני מניחה שאף אחד לא ממש אוהב לריב. ובכל זאת, לפי מה שאת מתארת, מריבה משאירה אותך עם סערה רגשית גדולה, אולי קצת יותר ממה שצריך. יכולות להיות כל מיני סיבות לנטייה הזאת, חלקן קשורות למזג המולד שלנו, וחלקן להתנסויות עבר עם מצבי קונפליקט. מבלי להיכנס כרגע לסיבות, נדמה לי שהיכולת לשרוד משבר בינאישי בשלום תלויה ביכולת להרגעה עצמית, לפחות לזמן מה, ולנכונות לחכות עם פעולות והחלטות עד שהסערה תחלוף. כשאת בשיא המריבה או מיד לאחריה, הזכירי לעצמך ששיקול הדעת שלך כרגע אינו במיטבו, ולכן אין טעם לשפוט או להאשים את עצמך. הבטיחי לעצמך (כמו סקארלט אוהרה בסרט "חלף עם הרוח") שתחשבי על הדברים מחר, כשיעלה יום חדש, והרגשות יירגעו קצת. בהצלחה ליאת

בתי בת 4 ולאחרונה שמתי לב להתנהגות קצת מטרידה שלה. בעלי הוא אדם מאד חם ואוהב כלפיה, אך הוא גם מאד מאד פדנט. הוא מעיר לה המון על מה מותר ומה אסור (פה מותר לגעת, פה אסור לאכול, תיזהרי מזה ומזה וכו'). בעיני זה קצת מוגזם והערתי לו על זה, אבל זה לא ממש השתנה. זה באופי שלו. מצד שני, הוא מאד חם, משחק איתה ומרעיף עליה אהבה. אבל -לדוגמא, שמתי לב שכשבתי נופלת, למשל, היא מיד מסתכלת על בעלי כדי לראות את התגובה שלו במעין פחד כזה, ורק אז היא מתחילה לבכות. או על יד השולחן, אם נופל לה משהו על הרצפה, היא מיד מסתכלת עליו במבט המפוחד הזה לראות אם הוא ראה את זה ורק אז מרימה את זה. זה מאד מפריע לי ואני פוחדת שזה יגרום לה לאיזו טראומה הקשורה לאופי הקשה של בעלי. האם ההתנהגות שלה מצביעה על משהו חריג (חוץ ממקרים אלו, היא ילדה שמחה ומלאת חיים) ? האם זה יכול לגרום לה לטראומה כלשהיא? תודה.

שלום שרון, ילדים בריאים הם מי שגדלים באווירה חמה, תומכת ומאפשרת, המביאה בחשבון את הצרכים והמגבלות שלהם, ומציבה דרישות הגיוניות המותאמות לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים. כאשר ילד נדרש לתפקד או להתנהג במנוגד לטבעו או ליכולתו המוטורית/קוגניטיבית/רגשית, הוא עלול להרגיש מבוהל/אשם/מאכזב בכל פעם שהוא נכשל, ולפתח דפוס כנוע ומרצה (במיוחד אם הוא מרגיש מאויים בשל כך). אני מציעה לשתף את בעלך בנאמר כאן, ולעודד אותו להגמיש את עמדתו כלפי בתכם, כדי לאפשר לה התנהלות טבעית, חקרנית ובטוחה בסביבתה. אם את מרגישה שקשה לך לעשות זאת בעצמך, אולי שווה להשקיע בהדרכת הורים קצרה, שתסייע לו להתכוונן טוב יותר אל הילדה, מבלי לוותר גם על צרכיו שלו. בברכה ליאת

עם החלק הזה בתשובתה של ליאת אינני מסכימה. אינני פסיכולוגית, אלא "סתם"עוד אמא. אני פשוט מזועזעת מהתיאור שלך וליבי ליבי עם הילדה האומללה. בגיל הזה עלינו ההורים(לדעתי והבנתי) כן לוותר על צרכינו למען בריאותם הנפשית והפיזית של ילדינו. גם את התשובה הזו שלי, הייתי מראה לאב . חם ומחבק זה ממש אבל ממש לא שווה אגורה אחת שחוקה כשמצד שני הוא מהלך עליה אימים. אמל'ה. מפחיד. באמת, מפחיד אותי לחשוב כיצד מרגישה ילדה שכזאת בתוך ביתה. צירוף מיקרים מענין, בדיוק אתמול בערב, שבר בני (בן 17) צלחת שנפלה לו מהיד, ועוד עם אוכל . הכל התפזר לכל עבר שלא לדבר על הצלחת היקרה שקניתי רק לפני שלושה ימים שנישברה. אז מה?? את יודעת כמה דברים כבר עפו לילדיי מהידיים או נישברו במשך שנותיהם?? רגע, ומה איתנו ההורים??לא שברנו? לא היפלנו? לא חירבשנו? לא חטפנו מכה בראש מדלת הארון הפתוח? כל טוב ורק בריאות.

שלום רב, בתי בת שנתיים ושמונה חודשים, והיא נוהגת מידי פעם לשכב על המזרון או על המיטה ולבצע תנועות כמו של אוננות. בהתחלה היא הייתה עושה זאת לפני השינה וכיום היא עושה זאת גם במשך היום.(ולמען האמת זה מלחיץ אותנו) לפי מה שהבנו ,זאת תופעה שכיחה אנו מנסים להסביר לה שזה לא יפה ושלא תעשה זאת ליידנו. יש לציין שהיא ילדה מאוד פיקחית והיא מבינה כל מה שמסבירים לה. מתי המנורה צריכה להידלק והאם יש צורך בייעוץ של מומחה. תודה מראש

שלום רב, אין שום סיבה להילחץ. אוננות היא עניין טבעי ונפוץ אצל ילדים. אני מבינה את אי הנוחות שזה יוצר אצלכם, ובכל זאת, רצוי להימנע מגינוי המעשה. כשאתם נתקלים בתופעה, בקשו ממנה להפסיק, והסבירו שהיא יכולה לעשות זאת בחדרה, ללא נוכחות אחרים. אוננות הופכת מדאיגה כאשר היא משתלטת על חלקים הולכים וגדלים של היום, על חשבון פעילויות השגרה השוטפות. בדר"כ אין הכוונה לאוננות של ילדים קטנים. כרגע אפשר להירגע. ליאת

האמא שלי נפטרה מזה חודשיים, הבנים שלי היו מאוד קשורים לה ובמיוחד הילד בן החמש. אחרי המכה הזו וא נהפך לרגיש מאוד,בכיין ובהרבה מקים אלים( מרביץ לילדים בכיתה). הוא גם מספר סיפורים למורה שלו על סבתא ושהוא מבקש ממנה לחזור( מדבר עם התמונה).איך אני צריכה להתנהג איתו? אני מאוד מודה אם תפני אותי לפסיכולוג ילדים באזור עפולה תודה רבה

שלום רב, ראשית הרשי לי להשתתף בצערך ולהביע את תנחומי על מות אמך. אין לי ספק שהסתלקותה של אם וסבתא אהובה, משפיעה על כל בני הבית ללא יוצא מן הכלל, ויש לצפות לקשיים בשבועות ובחודשים הסמוכים לאירוע. ילדים קטנים עלולים 'להיפגע פעמיים' במקרה של מוות במשפחה. הם מתאבלים על אובדנו של המת וכואבים את חסרונו, אך גם מושפעים מהיעדרותו הרגשית של ההורה, המתאבל בעצמו, ולא פנוי אל הילד כבעבר. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם המצב שאת מתארת, הוא לאפשר לעצמכם להתאבל יחד, ולעבד את מותה של סבתא כך שתצליחו להיפרד כמו שצריך ולהתפנות אל משימות החיים. כשהילד מדבר אל התמונה, תוכלי להקשיב לדבריו, להתייחס אליהם, לחזור על משאלתו (שסבתא תחזור) ולהסביר לו שמשאלה זו לא תוכל להתגשם למרבה הצער. אני ממליצה להדגיש את מה שסבתא *כן* השאירה לכם, ואת העובדה שזיכרה יישאר איתכם לנצח. עודדי את הילד לדבר על סבתא, לבכות או לצחוק כרצונו, לצייר ציורים שיביעו את תחושותיו, ולשאול שאלות על המוות. הניסיון מראה כי עבודת האבל היא חשובה מאין כמותה, ומאפשרת לנו - בכל גיל - להיפרד מהמת, ולהפנות בהדרגה את האנרגיה הנפשית אל הדמויות האהובות שנותרו סביבנו. (לצערי, איני מכירה פסיכולוג ילדים בעפולה, אך אם תכתבי ותצרפי כתובת מייל, אולי מישהו מקוראי הפורום ישלח לך המלצה.) מאחלת לך שתוכלי לשאת את הצער, ולשמוח בבני משפחתך ליאת

בנוגע לאותו עניין, המורה מספרת שהוא לא מסכים להשתתף בפעילויות בכיתה אלא אם היא נמצאת לידו( אותו דבר עושה בבית יושב כל הזמן לידי)איך מעודדים אותו לחזור לשגרה ולהשתתף עם כל הילדים בכיתה? שאלה אחרת: מה עושים ברגע שהוא מרביץ לילד בכיתה או מציק לו? איך מתנהגים? הרי הסברתי לך שלא היה ככה לפני שאמי נפטרה.

שלום ליאת אני בת 24,אולי זה לא כה מתאים לפורום הזה אך אני מרגישה שחייבת להתייעץ אני סטודנטית למדעים מדוייקים-מקצוע לא קל בכלל אך תודה לאל תלמידה מצטיינת. במשך של ביהס היסודי לא היו לי חברים-כולם לעגו לי תמיד,קנאו בי כנראה,היו מקללים אותי עושים חרם וכל מיני כאלה,בסוף על כל 8 שנות הסבל סיימתי בהצטיינות יתרה ועליתי לתיכון למגמה הטובה ביותר.סיימתי גם תיכון בהצטיינות.בתיכון היו לי איזה 2 או 3 חברות טובו תאבל תמיד הייתה את הבעיה שאם זו חולה או זו לא מגיעה עדיין הייתי מרגישה בודדה שוב מקנאה-תמיד לעגו תמיד קיללו תמיד עשו חרמים על גבי חרמים שלפעמים אתה שואל את עצמך למה?למה אדם כה מוצלח,בחורה נאת מראה טפו טפו טפו בלי עין הרע ציונים טובים בה"ש תודה לאל ואופי טוב.תודה לאל ובלי עין הרע שוב בצבא היה לי אותו דבר-סיימתי כמצטיינת מחלקתית -עדיין במשרד קנאו ושנאו רק המפקדת אהבה ותמכה גם זה בקושי ואם לא הייתי יוצאת יומיות זה היה נורא.תמיד בצבא מצאתי חברות מהצד ממקומות אחרים תמיד אני חברמנית בכל מקום יש לי חברה בה"ש מתחברת מהר,מנגד,כל פעם מישהו בא ומקלקל,ההסות האלו של החברה,החרמים הטיפשיים והתינוקיים-עד שאתה מכיר חבר פתאום אלוהים ישמור לקוחים לך אותו עכשיו אני באוינבריסטה חייבת לספר שהסיפור חזר מה שקרה הוא ששנה ראשונה ואני כבר שנה ב לקראת סיום בה"ש אז שנה ראשונה בעצם היו לי חצי שנה מלא חברים-התחלה חדשה וכו,אנחנו מחלקה קטנה-מאה איש בלחץ,ולכן כולם מכירים את כולם וחברים שלכ ולם.פעם אחת לא רציתי לתת להעתיק למישהי ומהיום שלמחרת כל הכתה בחרם.אתה יודע שאתה עומל על דבר מאוד קשה וחורש כל הלילה אז זה קשה קצת לתת מן המוכן וגם יש וועדת משמעת אם מעיקים וכו ,אמרתי,לשבת להסביר לכם לא אכפת לי,לעזור-בשמחה,כל הלילה אפילו גם אם קשה לי אבל להעתיק בשום אופן לא ככה עכשיו אני בשנה ב וקשה לי מאוד סובלת בעיה חברתית כזו אין לי אף חבר בכתה,לא רוצה לחשוב על זה אך נורא וכזה המצבף, אם יושבת לייד מישהו הוא עובר מקום דוחות שצריך להגיש פרוייטקים בזוגות אף אחד לא רוצה לעשות איתי ,דפקו אותי,בקיצור,הדבר הזה אוכל לי את הלב,הציונים שלי ירדו לאחרונה,כאילו החשק ללמוד כבר ירד,כל הזמן דמעות בעיניים ודכאון אין לי עדיין חבר-לא מצאתי את אהבת חיי,ףכשאין לך לא חבר ולא חברים ועכשיו גם הציונים נפלו ומקווה בעה"ש שיחזרו ויעלו,אז הלב נשבר תמיד חייכנית תמיד עוזרת לכולם מאוד מאוד אוהבת לתמוך ולצחחוק ולהיות בחברה,ואני לא במבינה אף פעם מה לא בסדר בי,עם תכונות כלכך חיוביות שהביש מזל רודף ככה אחרי. אני מאמינה באלוקים שבשמיים.מאמינה מאוד גדולה וזה התקווה האחרונה שלי.מקווה שיעזור בעה"ש ושישאר איתי תמיד ושהכול ייטב כקסם. מה אבל את מציעה לעשות איך להתמודד\נכנסתי לחיים-אני כבר לא תחת גיל 18,ולא ילדה קטנה\ כואב לי ככה לסבול ואני לא רוצה לסבול יותר באמת שיום אחד הרגשתי שאני מתמוטטת עזרה פסיכולוגית אני לא רוצה ולא צריכה לדעתי כי אני פה לא אשמה,ותודה לאל יש תמיכה ממשפחה וחברים מה שכן-מאוד ארצה שתשתפי דעתך אולי את יודעת גם איך ניתן להכיר בן זוג לבחורה שלא אוהבת בארים פאבים מועדונים טרנסים רועשים של היום אלא ילדה שקטה של בית ועוד בכלל-איך עוזרת למצב תודה רבה רבה כל טוב וחג שמח!

שלום רב, דברייך נגעו ללבי עד מאד. אני מצליחה לשמוע את הכמיהה לקרבה, הערכה, חמימות ורצון טוב מצד האחרים, החוזרים ומתרחקים ממך מאז היית ילדה קטנה. החיים אכן לא תמיד הוגנים, ועלינו ללמוד להסתדר עם המציאות כדי לשרוד. לחיים החברתיים יש חוקים משלהם, ולפעמים הם מתנגשים עם עולם הערכים וכללי ההתנהגות עליהם התחנכנו. היכולת לנוע בגמישות, לוותר קצת, להתפשר, ולקרוא נכון את כוונותיו של הזולת - כל אלה הם חלק ממיומנויות חברתיות הנרכשות במהלך החיים. כשאני קוראת את דברייך, אני שמה לב שאת בוחרת לראות את המצב הלא פשוט שלך כתוצאה של חוסר רגישות, אטימות, ואפילו רשעות מצד האחרים, שאינם מצליחים לראות כמה את מוצלחת. זוהי אולי עמדה צודקת, אך היא מותירה אותך בודדה מאד וסובלת. מאחר וקשה מאד (ובלתי אפשרי) לתקן את האחרים, אני מציעה לך לנסות בכל זאת לקחת על עצמך את האחריות לשינוי, ולהתחיל לבחון באומץ איפה ראוי וכדאי לשפר. מאחר ומדובר במשימה לא פשוטה (לכל אחד מאיתנו יש את ה'כתם העיוור' שלו), אני דווקא כן ממליצה על טיפול פסיכולוגי, שייתן לך הזדמנות נפלאה ללמוד על עצמך בנוכחותו המעודדת של אדם נוסף, ולרכוש מיומנויות בינאישיות רעננות ויעילות יותר מאלה המשמשות אותך כיום בהצלחה מוגבלת. אם את לומדת באוניברסיטה, אני ממליצה מאד על פנייה לשירותי הייעוץ בדיקאנאט, ולהתעניין בשלב ראשון על טיפול פרטני, ובהמשך גם על טיפול קבוצתי, המכוון לקשיים בתחום החברתי וביצירת קשר. עם כל הכבוד לעזרתו של הקדוש-ברוך-הוא, הניתנת בנדיבות וברוב חסד, אני מאמינה שעיקר העבודה עלינו. מצטטת עבורך את רבי חנינא בן דוסא, שאמר - "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". מאחלת לך שבסופו של דבר תצליחי לגרום לבריות לראות אותך כפי שאת ולאהוב אותך, וגם אם זה לא ייטב כקסם, זה ייטב בעקבות תהליך של עבודה עצמית. שלך ליאת

שלום קוראים לי גלי אני בת 24 לאחרונה -מדברת על תקופה של חודשיים וחצי בערך,האופטומטריסט שלי שמתקן לי את משקפיי הראיה-בן ה37,התאהב בי. הוא רווק. אני מרגישה שבכל פעם שבאה לקחת משקף,לתקן ,לקנות משהו בחנות וכו,הוא מסתכל עלי,קורה לי גלוצקה ושמות חיבה,מתעניין בבן הזוג הקודם שלי,-אמר לי אף מפורשות גלי אני אוהב אותך.הוא גם פעם ביקש לקנות לי משהו .הוא הזמין אותי 3 פעמים לארוחת צהריים /ערב וגם בעצם הסיע אותי טרמפים הבייתה כשהיה גשום. הבחור לא נראה טוב.לא הטעם שלי.מה שכן הציל אותי המון פעמים כי הוא מקצועי בעבודתו ועזר לי,הוא גם כשכמעט התעלפתי פעם הרים אותי ועזר לי מכל הלב ברגע שאני באה לקנות משהו בחנות ולא נענית ליזוריו הפרצוף שלו משתנה מזאב לעור של כבש.מה שנקרא הוא לא עונה לענין.לא להודעות לא לאסאמאס לא טלפון לא לנייד לא לחנות וכו -לפעמים מנתק בפנים. הבן אדם חמוד וטוב לב.אני קלטתי אותו ממזמן.ישר בה"ש וסמפטי-ובאמת אם היה צעיר עם אופי חמוד כמו שלו אולי היינו בני זוג.אבל הוא מבוגר ממני בכמעט 15 שנה ויש לו כבר קרחת ושיער שיבה.הוא מעשן מידי פעם ושותה ואני ילדה טובה מבית טוב מה שנקרא תודה לאל,ועדיין רק סטודנטית באוניברסיטה. מה שכן משומה הוא כמו שבה את ליבי.מין כמו כישוף כזה אמא שלי קראה לזה-היא אומנם לא יודעת מאה אחוז מה הלך פה אבל ביני לאמי אין סודות. עד עכשיו אני לא הבנתי אם אוהב אותי באמת או מסתלבט עלי כי רוצה שאתן לו פרנסה. זה הפריע לי בתקופת מבחנים בלימודים.נכשלתי באיזה 3 מבחנים.כל הזמן חשבתי עליו אבל גם העין הייתה בעייתית אז לא בטוח שממנו הכשלון מה עושים? אני מנסה לשכוח ממנו.מה שכן רוצה מאוד לשמור איתו על יחסי אנוש טובים כי הוא אוםפטומטריסט מעולה ואני אוהבת את שיטת עבודתו ואותו. מה אתה מציע? תודה רבה וכל טוב חג שמח.

שלום ליאת \מצטערת על ריבוי שגיאות הכתיב עקב בעיות טכניות התכוונתי לשאול בסוף ההודעה הקודמת-מה את מציעה ולא מה אתה מציע...סיכול אותיות יש לציין שבה"ש אני תלמידה מצטיינת ולא מתאים לי להכשל מבחן אחר מבחן-זה השפיע עלי ואני מנסה לצאת מזה אנא הנחי אותי בבקשה האים המצב נורמאלי נתקלת פעם במצבים כאלה? מה עושים בנדון? איך גורמים לכך שישארו יחסים טובים פר לקוח מוכר,שיישאר ישר הגון וטוב ויסודי ולא יסתלבט עלי או יעשה ממני צחוק,מה שכן אם לא נענית לחיזוריו שלא יעקם פרצוף ינתק וכו ולא צריך לחזור דבר נוסף-מה עושה עם עצמי כדי לשכוח ממנו מה שכן רוצה כן לשמור עם בעלי החנו תכולל אותו על קשר חם וטוב ויחסים טובים מודה לך מאוד בברכה גלי

שלום גלי, אנשים שעוסקים במקצועות טיפוליים, רפואיים ופרא-רפואיים, כפופים בדר"כ לכללים אתיים כתובים ולא כתובים, הבאים לשמור על הלקוחות מפני ניצול מרות, סמכות וכוח. אופטומטריסט אמנם אינו 'מטפל' במובן המובהק של המילה, אך בהיותך תלויה בשירות הבריאותי שהוא מעניק לך, ראוי היה להימנע ממצב עניינים כזה. התחושות הקשות שאת חשה, בעיקר מול הכבש שהופך זאב, מדגימות היטב את הנזק שחוקי האתיקה מנסים למנוע. כמובן שלא אוכל לייעץ לך בענייני אהבה, עליהם תוכלי ללמוד מתוך הקשבה ללבך. אני מציעה לך לנסות לחפש לעצמך אופטומיטריסט אחר (יש הרבה מאד אנשי מקצוע טובים), ולבחון את רגשותייך כלפיו במנותק מהתלות האופטית שלך בו. מי כמוך יודע, שלפעמים דווקא המרחק מאפשר לנו למקד טוב יותר את הראייה, ולחדד את מה שלא הצלחנו להבחין בו מקרוב... שולחת לך המשך שבוע שש שש ליאת

שלום לך נראה כי יש סתירה בכתבה מצד אחד נכתב "כאשר מדובר במשחק מיני בין ילדים, שחורי-סטאל אומרת כי דאגת ההורים צריכה להתעורר אם לדעתם אחד מהצדדים כופה את המשחק על השני או כאשר פער הגילים בין הילדים גדול, או כאשר המשחקים המיניים מתרחשים בתוך המשפחה" זאת אומרת שילדים יכולים לשחק משחקים מיניים ביחד בתנאים שהובהרו מצד שני נכתב "המסר שההורים צריכים להעביר לילדים הוא שטבעי שילדים רוצים להכיר את גופם ולשחק בו, אך אסור שאחרים, ואפילו חברים טובים, יגעו בחלקים הפרטיים והאינטימיים של הגוף" זאת אומרת שאין לשחק משחקים מיניים ביחד

שלום יוסי, אני מבינה שאתה מתייחס לכתבה שפורסמה באתר, אותה קראתי בזכותך, ומפנה לשם בשמחה גם את שאר משתתפי הפורום. מאחר ולא אני כתבתי את הדברים, אוכל לשער למה התכוונה שחורי-סטאל (ד"ש...) בדבריה, ואני מתנצלת מראש אם ההבנה שלי את כוונתה אינה מלאה. ילדים מאז ומעולם התעניינו בגופם שלהם ובגופם של האחרים, ומבחינות רבות משחקי "הרופא-חולה" הם עניין טבעי, המשקף סקרנות בריאה כלפי הבדלי המינים ובכלל. כך הדבר גם כשמדובר באוננות, ולכן אין לגנותה או לאסור אותה. עם זאת, בשל המודעות הגדולה הקיימת היום לאפשרות של ניצול תמימותם של ילדים לצורך סיפוק צרכיו של ילד/אדם אחר, הפעילות המשחקית הטבעית של הילדים חייבת להיתחם בגבולות של מותר ואסור, ומכאן ההגבלות והאזהרות. האם עכשיו הדברים ברורים מעט יותר? לילה טוב ליאת

בסך הכל הסברת באופן כללי את הרעיון אבל אני מעוניין לדעת איך מתיישבת הסתירה במאמר בחלק הראשון מובן לכאורה שמותר לשחק אחד עם השני ואילו בחלק השני מובן ההיפך

קודם כול תודה רבה מאוד על התגובה והתשובה אבל ההיתי רוצה לשאול אותך מה את אומרת על זה שהחלטתי לשנוא את כולם כי הכריחו אותי לאכול אני לפעמיים לא מסוגלת להסתכל במראה בתמונות בכול דבר שמזכיר אותי אבל חשוב לי להגיד שלפעמים יש לי את הימים הטובים בהם אני שמחה (תמיד ההיתי שמחה עד שהתחילו אנשים להעיר ולהגיד )יוצאת אם חברות וכו. במשפט הזה כי הדבר הזה נורא מעצבן וכואב לי אמא שלי היא אישה רזה ואח שלי ואחים שלי רזו וכול הזמן מחמיאים להם ואני שם מסתכלת ובאה לי לבכות פשוט כאילו לצעוק אני גם פה אז מה אם לא רזיתי אני מרגישה כולכך הרבה פעמיים בודדה למרות שיש לי אהבה ותמיכה מההורים ומהחברים אני מוקפת דברים כאלה הבעיה שאו שאני מונעת לקבל אותם או שאני כועסת על הדברים האלה שלך מאי

שוב שלום מאי, שמחתי לקרוא שיש לך לפעמים גם ימים טובים. חשוב מאד לזכור את זה, דווקא בימים הקשים. ממש כשם שהמציאות שלנו היא פעם קשה ופעם נעימה, כך גם טיבם של אנשים - לפעמים הם מעצבנים, מאכזבים, מעליבים ופוגעים, ולפעמים אוהבים ותומכים. אם את מחליטה לשנוא את כולם, אולי תפסיקי להיפגע מהם, אך את עלולה - כתוצאה מהצעד הזה - לאבד גם את כל הטוב שהם יכולים להעניק לך. אני מבינה שקשה לך מאד עם עניין המשקל, ואת נוטה לראות באנשים האחרים (אלה שהכריחו אותך לאכול) את האחראיים למצבך. אני מניחה שמי שהכריח אותך לאכול האמין שהוא מסייע לך, ועשה זאת מתוך דאגה ואכפתיות. לדעתי, כדאי לנסות ולהיעזר שוב בדיאטנית מקצועית, כדי להחזיר לעצמך את השליטה על האכילה ומשקל הגוף, ולעשות זאת מתוך אחריות מלאה על עצמך ועל בריאותך. מאחלת לך שלא תאפשרי לכעס ולשנאה לצבוע את הכל, ושתצליחי להשאיר מקום לחמלה ואהבה, הן כלפי עצמך והן כלפי הזולת. שבוע נעים ליאת

היום הבן של בן 7.5 שאל אןתי שאלה שלו ידעתי לענות לא האם בחור יכול להתאהב עם בחור . אני מאוד נחרד למחשבה שאולי הבן שלי נותה לאהוב ילדים . האם זה נורמלי לגיל הזה לשאול שאלות כאלה .או שזה רמז שבהן שלי יש לא רגשות לבנים

שלום רב, סביר להניח שבנך שמע משהו מילדים אחרים, והוא בודק איתך את אמיתו?ת המידע. המילה 'הומו' מככבת היום די הרבה בחברת ילדים, לצערנו כסוג של הקנטה. השאלה מאד נורמלית, ואין בה דבר המעיד על סטייה מינית. אני ממליצה להשיב ולומר שרוב האנשים מוצאים לעצמם בני זוג מהמין הנגדי, וחלק קטן יותר מוצא עניין דווקא בבני אותו המין. רצוי להישאר ענייניים ולא מזועזעים, גם כי אין סיבה לזעזוע, וגם כי חשוב לעודד סובלנות וכבוד כלפי מי ששונה מאיתנו, יהיו העדפותיו אשר יהיו. בברכה ליאת

שלום , אני אמא לילדה בת 5 שניתן להגיד שיש לה בדר"כ פחדים לפני כשבוע הופיע פחד חדש, היא לא מוכנה להיות בשום חדר בבית לבד כשאני מנסה לדובב אותה היא לא רוצה לגלות לי למה ורק טוענת שהיא מתגעגעת אלי זה מצב שאפילו 2 דקות ליד הטלויזיה שאני במטבח והיא יכולה לראות אותי לא מספק אותה אני חייבת לציין שלפני כשבוע זה היה חמר יותר וקצת משתפר עם הזמן ביקשתי מהגננת שתנסה לדובב אותה גם היא אמרה לה שהיא שומעת קול מפחיד שבן דוד שלה עשה פעם זה גם קורה רק בבית אין לה בעיה בגן או שאנחנו נמצאים במקום אחר גם אם זר אודה לעזרתך....

היי אסתי, ראי תשובתי לדורית כאן http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-17192#message-17050 (השאלה נשלחה ב-16.11.09 והתשובה ניתנה ב-18.11.09 - אם משהו בקישור לא יעבוד). אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. מעבר למה שכבר נאמר, אוסיף עוד כי מול פחדים ממוקדים וספציפיים אפשר לנקוט בצעדים 'פרדוכסליים', שמטרתם להתיידד עם הפחד. נסי לדבר איתה ישירות על הקול המפחיד, לבקש ממנה לחקות אותו, ולחזור עליו שוב ושוב עד שה'פואנטה' תישחק. השמיעו קולות מפחידים זו לזו, לבובות, לאבא, ואפילו לבן דוד היצירתי שהכניס את הקול המפחיד לחייכם. אשמח לשמוע דיווחים מהשטח :-)) בהצלחה ליאת

הי קוראים לי מאי אני בת 15 וקצת אני ילדה שמנה היו לי מלא ירידות ועליות של ההשמנה כלומר כשהיתי קטנה היתי נוראה רזונת ויפה ובגיל ככה 10 שהתחלתי לקבל מחזור התחלתי להיות שמנה ומאז ההיתי .עד שבגיל 12 בבת מצווה החלטתי לעשות דיאטת כאסח כי פגעו בי נוראה הייתי כמעט כמו אנורקסית והלכתי לדיאטנית שגם זה לא עזר ולכן אמרו לי שהקחו אותי לפסיכולוג מאז התחלתי רק לאכול ולאכול מכיון שעליתיהממון(עברו איזה 3 שנים)אני עצבנית על אנשיםםםם על עצמי הגעתי לרמה של רצון למות (חשוב לי לומר לא התאבדות)אלה הרצון לבקש למות החלטתי לשנוא את כולם כי הכריחו אותי לאכול אני לפעמיים לא מסוגלת להסתכל במראה בתמונות בכול דבר שמזכיר אותי אבל חשוב לי להגיד שלפעמים יש לי את הימים הטובים בהם אני שמחה (תמיד ההיתי שמחה עד שהתחילו אנשים להעיר ולהגיד )יוצאת אם חברות וכו מקווה שהבנת מאי בקדם

שלום מאי, עצוב מאד לקרוא שנערה בת 15 רוצה למות. גם אם אין לך כוונות אובדניות (תודה לאל!),הרצון למות מעיד על גודל המצוקה שלך. הרבה בנות נוטות להתעסק במראה החיצוני ובסוגיות של משקל, אך חלק מהן הופכות את זה לשאלת חיים או מוות, ומשתמשות באוכל כדרך לווסת מצוקה רגשית. אני חושבת שכרגע חשוב מאד למצוא לעצמך עזרה דחופה, הן כדרך להגיע לאיזון תזונתי, ויותר מכך, כדי ללמוד דרכי התמודדות בריאות עם כאב וסבל. אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי יוכל להקל עלייך ולאפשר לך מקום מכיל ומנחם. איתך ליאת

יש לי ילדים בוגרים ,האחת מסיימת י"ב והשני בחטיבה. שניהם "ילדים טובים" שאוהבים מאוד להיות בחיק המישפחה גם שלנו המצומצמת וגם באופן כללי במורחבת. אני ניתקתי את רוב קשריי במישפחתי מסיבות שאינני מעוניינת כמובן לחשוף כאן. ובמישפחה השניה (של בעלי) שם בכלל, כולם ברוגז עם כולם, והסבא והסבתא בכלל לא מעוניינים להתאמץ ולהיפגש ל"ליל סדר" "ליל סדר" הוא מן מושג שממש לא מענין אותם . הנכדים, ילדיי, מעניינים אותם בערך כמו שמענין אותם גובה השלג בחרמון דאשתקד.פסח מתקרב, והשנה באופן מיוחד קרה שבאמת אף אחד לא מעונין לקיים מיפגש ל"ליל הסדר". אשמח אם תוכלי להדריך אותי איך להתנהל , איך מסבירים לילדיי, שאני מניחה שכל חבריהם יחגגו ליל סדר עם משפחותיהם המורחבות, ולהם אין מישפחה מורחבת לעשות עימה ארוחה משפחתית וחגיגית. איך ניתן לרכך את זה שלא תיהיה להם תחושה של משהו חריג. (למרות שזה אכן חריג). תודה ושבוע טוב ופורים שמח (למרות שהחג כבר עבר)

שלום דליה, חג הפסח, ובעיקר ליל הסדר, הוא אכן אירוע משפחתי מאד. למרות זאת, אני אישית מכירה לא מעט משפחות שבוחרות לחוג את ה'סדר' דווקא עם חברים, ולא עם המשפחה המורחבת. משפחות אחרות מעדיפות לנצל את חג החירות, ולהתרחק עד חו"ל או אילת לנופש אביבי. אני מניחה (לאור מה שאת מספרת) שילדייך, שכבר מזמן אינם תינוקות, יודעים מה המצב במשפחה שלכם. אחרי הכל, קשה להסתיר 'ברוגזים' כאלה, ולדעתי מגיע לילדים הסבר אמיתי על הנסיבות שהביאו לכך, לפחות בקווים כלליים. תוכלי להדגיש בפניהם כמה כייף לכם במשפחה המצומצמת, וכמה הם חשובים לכם, דווקא לאור מה שקרה לכם עם קרובי המשפחה הרחוקים. כדי לדעת מה יהיה להם נעים ומשמח בחג, אני מציעה פשוט לשאול אותם, ולתכנן יחד איתם את הפעילות המועדפת לערב החג. מאחלת לכם שתצליחו בסופו של דבר להתאחד עם בני המשפחה כולם, וגם אם לא - שתצליחו לשמוח זה בזה. אביב שמח ליאת

בני עידו בן שנתיים ו10 חודשים. הוא סופר מ1 עד 10 מגיל שנה ו-3. כיום הוא סופר עד חמישים בכוחות עצמו,סופר מ-10 ומטה במהירות שיא.כבר מגיל צעיר כשהיו שואלים אותו איפה תשע הוא היה לוקח את הסיפרה שש והופך אותה ולהיפך. אומר את ה-א"ב במהירות שיא. סופר באנגלית יודע צורות הנדסיות באופן מדהים,צבעים פרפקט. ידע שהוא רכש כמעט לבד בכוחות עצמו. הילד פשוט מאוהב במספרים! מה זה אומר? האם להתייחס לזה בצורה אחרת? מצפה לתשובה.

שלום שלומי, יופי שזכית בילד כה נבון. המשך לספק לו גרייה וסביבה מעשירה, המותאמת לעולמו של ילד קטן. אחרי הכל, ספירה (גם עד אלף) או דקלום אותיות הא"ב בעברית ובאנגלית אינם מעשירים מאד את עולמו ואינם רלוונטיים לו כרגע. הספרים דווקא כן, וכך גם טיולים, סיורים במקומות מעניינים, הצגות תיאטרון לילדים, פעילות מוטורית מונחית, פעילויות יצירה, וכד'. בכיתה ב' או ג' נעשים בבתי הספר מבחנים לאיתור ילדים מחוננים, ובמידה ויימצא כזה, הילד יישלח לחוגי העשרה במסגרת תכנית המחוננים. בברכה ליאת

שלום רב, מדובר בילד בן 3 וחודש. אח תאום לבת ואח לבן 19 ובן 18 הילד מכה את הילדים בגן,הורים מתלוננים וכמובן הגננת.בנוסף הוא לעיתים מכה את הגננת כשהוא כועס זה מתבטא בבעיטות ופויה מגעילה לכי מפה.כשאני מדברת איתו שאסור להכות הוא אומר:"מה פתאום אסור להרביץ..אסור לקלל..."הגננת שמה את הילד בפינה, הוא קם,וכו'... גם בבית בזמן שהוא כועס ואני מחזיקה אותו על הידים הוא יכול לסטור לי.או שסתם לפעמים הוא בועט בי או באבא שלו ללא כל סיבה. ובשעת כעס יש תופעה נוספת שהוא פשוט חולץ נעלים מוריד מכנס ותחנונים. אודה לך על תגובה לכל הנקודות אשר הועלו כאן ואין להגיב על ההתנהגות בבית ובגן.פורים שמח!!

שלום רב, נראה שהילדים שלך, שהגיעו אחרי שנים של ציפייה (פער גדול ביניהם לבין אחיהם הגדולים!), זכו למעמד מיוחד בבית, עד כי בנך מרגיש שהוא יכול להתנגד לך, להתחצף, ואפילו לסטור על פנייך ולבעוט בך ובאביו. אני לא בטוחה שאני מבינה מדוע הוא מוריד את מכנסיו בשעת כעס, אך בעיני אין זה מן הנמנע שהוא נוקט בהתנהגויות קיצוניות וחריגות כדי שמישהו יתעורר ויעצור אותו. חוסר האונים שלכם, ואולי גם של הגננת, יכול לעורר חרדה אצל הילד, שמרגיש בחסרונו של מבוגר סמכותי שישים סוף להתנהגותו האלימה. תוכלי לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא כיצד מומלץ להתנהג מול התנהגויות מקצינות של ילדים צעירים, אך לטעמי יהיה יעיל ומשמעותי יותר להגיע להדרכת הורים מסודרת אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם הלכה למעשה, וללוות את התהליך מקרוב. הפסיכולוג גם יוכל להעריך אם קיימת בעיה רגשית או התפתחותית אצל הילד, ולטפל בה במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 5.5 שנים ילידת 04/09/04 לומדת בגן חובה,בחודש אחרון היא מתנהגותית הולכת אחורה,כלומר חזרה למוצץ,בבית לפעמים עשה פיפי במכנסיים ותואנת שרוצה להיות תינוקת,גם בגן שמו לב לשינוי. ילדה צריכה לעלות לכיתה א' שנה הבאה, האם שינוי בהתנגותה מראה שהיא לא מוכנה לביה"ס? אני רציתי להגיע איתה לביקור אצל פסיכולוגית קלינית מכיוון שלא אני ולא גננת לא מצאים סיבה לשינוי כזה.ילדה אומרת שהיא רוצה להיות תינוקת שלא יצעקו ולא יכיסו אליה,בבית לא צועקים אליה,לפעמים לענשים אותה. (האזור נתניה דרך כללית מושלם)

שלום תמי, נסיגה מהסוג שאת מתארת יכולה להיות קשורה לקושי רגשי זמני, וחשוב להתייחס אליו ולהקשיב לו. שאלת הכניסה לביה"ס צריכה להישקל לא על רקע בעיה 'מקומית', אלא אם קיים ספק ממשי לגבי הבשלות שלה בתחום הקוגניטיבי/רגשי/חברתי. למען הסר ספק, ועוד לפני שאת פונה לטיפול פסיכולוגי, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוגית הגן ולבקש ממנה לפגוש את הילדה ולהתרשם ממה שקורה לה. במידת הצורך, פסיכולוגית הגן היא גם מי שמעבירה את מבחני המוכנות לכיתה א'. לגבי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית, אני מציעה לבקש את רשימת המטפלים שעובדים עם הקופה, ולבקש את המלצותיו של רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

פניתי להתפתחות הילד הילדה מטופלת ע"י ריפוי ועיסק,הם טוענים שאין מקרים דחופים ושיש תור המתנה ארוך,פסיכולוג של גן ממש לא התרשמתי ממנו,נראה ממש לא מקצוע,כאילו סיים לימודים רק עכשיו. האם את יכולה להמליץ על מישהו בנתניה. תודה מראש

שלום רב, בתי בת יחידה, בת שנה ו-10 חודשים. מדברת כמעט שוטף, מסבירה את עצמה היטב. מגיל שנה נקשרה לבובת חתול לה היא מסבירה הכל, מאכילה אותה ישנה איתה נצמדת אליה ברגעי מצוקה, הולכת אתה למשפחתון ומחפשת אותה כשהיא עייפה או עצובה וכולי... לאט לאט נוספו עוד חפצים שבלעדיהם היא פשוט לא יכולה. והיום כשהיא במצוקה רגשית כלשהי, ובמיוחד עכשיו אחרי מחלה, יש כ-5 חפצים שהיא מנסה לאסוף ולהחזיק את כולם ביחד. כשהיא מחפשת אחריהם היא כבר במצוקה ובוכה ומנסה לחפש כמה שיותר מהר. מדובר בחתול, בבובה נוספת, בכובע, בשמיכה ובקבוק מים... אנחנו מתחילים להיות מודאגים. האם כמספר החפצים, גודל המצוקה שהיא נמצאת בה? יש לציין שבזמן האחרון היא גם מבקשת כל הזמן "על הידיים" ואנחנו מנסים לא להיענות בכל פעם מכיון שהיא נעשית יותר ויותר תובענית. כמו כן יש מאבקי כוחות על דברים נוספים שהיא רוצה ולא נעשים כרצונה או לא נעשים במהירות מספקת...

שלום לך, חפץ אחד אהוב יכול להיות חלק ממס' תופעות מעבר, בהן גם אובייקטים נוספים. אצל רוב הילדים מדובר באמת בחפץ ייחודי ובלעדי, אבל זה לא מוכרח להיות כך. קשה לומר אם מס' החפצים משקף את עוצמת המצוקה, אך חשוב להתייחס בכל מקרה למה שעובר עליה כרגע, על בסיס מה שאתם יודעים ומבינים מנסיבות חייה האקטואליות. גיל שנתיים כרוך בלא מעט מאבקי כוח, סביב הצורך ההולך וגדל בעצמאות ושליטה. ייתכנו גם התקפי זעם והתנהגויות תוקפניות, אליהם יש להתייחס בהבנה וסלחנות מצד אחד, אך גם מבלי לוותר על הגבולות אותם מנסה הילד לבחון שוב ושוב. אני ממליצה לכם לקרוא קצת על משברי גיל שנתיים, ולהתנחם בהיותם בני חלוף. שבוע טוב ליאת

שלום אני לא בטוחה עם זו הכתובת המתאימה יש לי ילדה בת 4 היא גמולה מטיטולים מגיל2 אבל רק קקי היא צריכה טיטול היא יושבת בשרותים עם ספרים וכשזה עומד לצאת היא פשוט נלחצת ולא מוציאה אני כרגע בהריון ואני מפחדת שזה לא יהיה יותר גרוע היא מודעת שהטיטולים קטנים ושהיא צריכה לעשות בשרותים ניסתי גם סיר ישבנון הכל השמח ליעוץ

שלום ענת, בתך לא נגמלה מטיטול באופן הרצוי, ולמעשה 'סוחבת' את הבעיה כבר שנתיים. להציע לה טיטול בכל פעם שהיא צריכה קקי זה לשדר מסר מבלבל ובעייתי. אני ממליצה לך לקרוא באינטרנט על תהליך גמילה נכון, ולנסות לתקן. באופן כללי, ילדה בת ארבע כבר גדולה ומבינה, ויש להסביר לה כי לא תוכל יותר להשתמש בטיטול. תוכלי לתת לה לבחור היכן תרצה לנסות לעשות קקי (סיר, אסלה או ישבנון), ולהסביר שגם אם בהתחלה יהיה לה קצת מוזר, את סומכת עליה ויודעת שתצליח. תוכלי להבטיח לה שגם אם יברח לה מדי פעם במכנסיים, את תהיי שם כדי לעזור לה. חשוב להימנע מביטויי גועל או דחייה כלפי הקקי, ולשמור על מסר בהיר ופשוט. "קקי עושים בסיר או בשירותים, וטיטול הוא רק לתינוקות קטנים". אפשר לסייע לה בתזונה עתירת סיבים כדי למנוע עצירויות. בהצלחה ליאת

שלום שמי ענת אני בהריון מספר 3 יש לי בן בן 9 ובת בת 4 כשגיליתי לבן הגדול שאני בהריון הוא קיבל את זה קשה ירד קצת בלימודים באיזה שהוא שלב הוא כבר אמר הולאי שהתינוקת תמות האמת שלא אמרתי לו כלום כי אני יודעת מאיפה זה בא איך עליי להתנהג איתו לאומת זאת בנתיים הבת שלי מאד מחכה

שלום ענת, אם את יודעת מאיפה זה בא, לשם הייתי מכוונת את מאמצי ההרגעה. בנך כבר עבר פעם אחת את החוויה הזו, והיא נרשמה אצלו כמקור לצרות. אני מציעה לשוחח איתו על הלידה הצפויה, על תחושותיו כלפי התינוקת החדשה - כולל התחושות הקשות. עודדי אותו להסביר מדוע היה רוצה שהתינוקת תמות, ומה לפי דעתו יעזור לו להתגבר על התחושות האלה. הבטיחי לו שאהבתך ותשומת לבך אליו לא ישתנו, והדגישי שאת מבינה ללבו ומקווה שהוא ילמד להסתדר עם הנסיבות החדשות. מעבר לכל זה, נסי לשמוע מה בעצם הוא רוצה וצריך ממך, והשתדלי להיענות לכך גם בימים אלה. מאחלת לך לידה קלה ומהירה והרבה בריאות ונחת לאחריה. ליאת

אני אמא ל 6 ילדים מורה לח"מ לפני כחודש ילדתי את בתי ה-6 הילדים בגלאים 10-7-5-2.5-1.5-והתנוקת כמובן שהייתי ערה ומוכנה לכל תגובה מצד הילדים עם כניסתה של הנסיכה הקטנה הביתה . אני מקפידה להתיחס אל כל הילדים לשוחח איתם לשחק איתם לחבק ולנשק כל הזמן. אולם לא אתכחש ואומר כי אני עובדת מעל 40 ש"ש בשבוע ולומדת ביום החופשי ונוסעת בד"כ בתחבורה צבורית על מנת שהרכב ישאר לרווחת בעלי (לצורך הסעת הילדים )ומגיעה עייפה מאוד מאוד ולאחרונה הייתי או בהריון או אחרי לידה ולמרות שהשתדלתי מאוד מאוד אני מרגישה שזה לא מספיק! בני בן ה7 ילד מקסים חכם נבון יפה חייכן ומיוחד מאוד היה יורד למטה ומרבה לשחק עם חברים בשנה שעברה והרבה לנשקם וחברה אמרה שאולי זה נובע מחסך בחיבוקים ובנשקות מה דעתך??? כיום הוא אוהב להשאר בבית וממעט לרדת לשחק הוא מעדיף להשאר בבית כי הוא יודע שאם הוא בבית אני יכולה לשחק איתו ולשוחח ליעץ וכו' הוא ממתין לשיחות שלנו ויש לנו שפה משותפת ובדיחות משותפות אבל זה נורא כאב לי ומפריע לי שמא פספסתי אותו כשהוא היה צריך אותי מה לעשות??? אודה על התייחסותך

שלום דנה, אין לי ספק שגם במשפחה ברוכת ילדים אפשר וצריך להעניק לכל ילד תשומת לב, הקשבה והכלה. זה אכן גוזל משאבים גדולים של גוף ונפש, ואני מניחה שלקחתם זאת בחשבון. הילד שלך, כמו כל ילד אחר, זקוק לנוכחותך הקרובה, למגעך, לשיחות איתך ולבילוי המשותף יחד. כאימהות טובות (אך לא מושלמות) אנו עושות כמיטב יכולתנו, תוך שאנו מודעות לכשלים הבלתי נמנעים, לחוסרים ולאכזבות. אני מאמינה בכל לבי שגם בצילן של 'פאשלות' מקומיות או זמניות, יכול להתקיים קשר אם-ילד אמיץ וחם, בעיקר אם קיימת בחינה עצמית ומודעות לצרכיו האקטואליים של כל ילד. אני מציעה לך לנסות ולהשתחרר מאשמה וכאב שמקורם בעבר, ולהתמקד בצוותא הנעימה שאתם חווים כרגע. מזל טוב והרבה נחת מכל ילדייך כולם ושבת שלום ליאת

הבן הבכור שלנו בן 3.5. הוא ילד חברותי, שמח ונבון. בתחילת השנה עברנו לעיר חדשה וכמובן שהוא גם התחיל ללכת לגן חדש. היום, 5 חודשים אחרי תחילת השנה הוא עדיין נפרד מאיתנו כמעט כל יום בבכי. הגננות מדווחות שאחרי זמן קצר הוא נרגע והוא משתתף יפה בכל הפעילויות בגן, יש לו חברים ואין איתו בעיות מיוחדות, אבל העניין הזה של הבכי בבוקר לא נגמר. זה לא משנה אם אבא או אמא מביאים אותו, אם כל הבוקר עד הגן עבר בצורה רגועה או בלחץ - בכל מקרה הוא נצמד ובוכה. הדבר היחיד שהפסיק את הבכי לתקופה קצרה היתה טבלה עם מדבקות שהדבקנו בכל ערב אחרי פרידה נעימה באותו יום. אחרי 10 ימים קנינו לו מתנה. הפרידות הנעימות החזיקו משהו כמו חודש אחרי שהפסקנו את עניין המדבקות אבל הבכי חזר. מה עושים?

שלום לך, בכי שנמשך זמן קצר, ונפסק כשההורה עוזב את הגן, 'מריח' כמו אמצעי להשגת תגמול, גם אם לא מיידי. לעיתים קרובות, קשיי הפרידה בבוקר משקפים גם את הקושי של ההורים, המגיבים לבכי ומתגמלים אותו בבלי דעת. עיסוק יתר בפרידה, כולל פרסים ומחמאות, עלול לפגום במוטיבציה של הילד לוותר על ה'טקס'. אני ממליצה לנסות לקצר ככל האפשר את זמן הפרידה בבוקר. תוכלו לומר לו כי אתם מבינים שקשה לו להיפרד, אך סומכים עליו שיצליח להתגבר על כך בקצב שלו. אל תבטיחו פרסים ומתנות, ונסו להימנע ככל יכולתכם מרחמים או מהתחושה שנעשה לו עוול כלשהו. היפרדו ממנו בחיוך, והשתדלו להימנע מלאזכר את הבוקר במהלך היום והערב בבית. כך פוחת הסיכוי לרווחים כלשהם מהמצב, וגובר הסיכוי לשינוי. בהצלחה ליאת

בהתחלה היינו יותר איטיים בפרידה, כולל חיבוקים ונישוקים שרק הגבירו את הבכי. בחודשים האחרונים אנחנו נפרדים בלי להתרשם מהבכי שלו. אומרים שלום, נותנים חיבוק ונשיקה וזהו, אבל זה לא עוזר. הדבר היחיד שאנחנו עושים לפעמים זה שאם למשל אבא שלו לוקח אותו לגן, אז לפני שהם יוצאים מהבית אני לוחשת לו בסוד שהיום אולי כדאי לו לעשות לאבא הפתעה ולהיפרד ממנו יפה.

היי ליאת אני רוצה לשאול שאלה שאני מקווה שאני יודעת את התשובה אליה ורק צריכה חיזוק מאיש מקצוע. תמיד כשאני הולכת לעשות בייביסיטר אני מפחדת שאקלקל איכשהו את הילדים. שאכניס להם רעיונות לראש, שאפחיד אותם, שאגיד להם משהו לא הולם שילחיץ אותם או ישחית אותם. אולי הגיוני לציין שאין לי אחים קטנים, אחיינים או כל מגע עם ילדים, למעט הבייביסיטר שאני עושה מדי פעם. בדרך כלל גם אין לי הרבה מגע עם הילדים בבייביסיטר. הם קטנים והולכים לישון קצת אחרי ואפילו לפני הגעתי. רק לעיתים רחוקות קוראים לי אחר הצהריים, זמן שמצריך יותר התעסקות עם הילד. אז השאלה שלי היא: האם זה אפשרי שבאמת אעשה לילד נזק (מן הסתם אני לא מתכוונת לאלימות מילולית או פיזית...)? האם הם נוחים להתרשם או שנוכחות של אדם זר בבית למשך כמה שעות לא באמת יכולה להשפיע על תפיסת עולמם? אשמח לתשובה מהירה, לפני היציאה לבייביסיטר הבא שלי :) תודה (לגבי תחושת האחריות שלי - אל דאגה - כבר עובדת על זה שנה בטיפול...)

יכולה להרגיע אותך שילדים מבינים היטב מי הם הדמויות המחנכות בחיים שלהן (ההורים, הגננת וכו') ומי הם האחרים שמפנקים יותר, שמותר יותר להשתולל איתם וכו' כמו הסבתא או הדודים או הבייביסיטר. אל תדאגי, לא תקלקלי אף אחד :-)

שלום אורטל, כמו ענת, גם אני מאמינה שאי אפשר לקלקל חינוך טוב. ילדים אוהבים מאד להתרענן עם דמויות חדשות, המביאות אל חייהם גיוון ועושר מעבר לשגרה המתוכננת. כמובן שבבואנו אל עולמם של הילדים, יש להתאים את התכנים ואופי התקשורת לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים כדי שיתרחש מפגש אמיתי ומיטיב. סוף שבוע נעים ליאת

כתבת כי יחסו של הבכור ישקף את דעת ההורים ויחסם לענין ואחר כך אתה כןתב כי יש לצפות לכעס ולקנאה.אינך רואה סתירה בדבריך? אם יחסנו יהיה שאמנם אח הוא מתנה ותרומה לחיי הילד ונהיה בטוחים כי אין לו סיבה לכעוס ו\או לקנא - לא נצפה ברגשות הללו.חוסר יכולתה של האם להעניק את אןתה תשומת לב שקבל הבכור בעבר תורמת ללמידת המציאות ולהתמודדות בחיים.כי המשפחה היא התא הקטן המאפשר התנסות בסביבה תומכת המכינה את הילדים למציאות בחייהם הבוגרים.

שלום דניאל, למרות שניסיתי, אני מתקשה להבין לאיזו כתבה התכוונת, ומה בדיוק את/ה טוען/ת. אשמח לקבל הכוונה אל המקור, ואולי אז אוכל להתייחס. בברכה ליאת

אני נשואה פעם שניה וצריכה ללדת בחודש הבא. הילדה החדשה היא פרי האהבה שלי ושל בן זוגי. לכל אחד מאיתנו 2 ילדים מנישואים קודמים. גילאי הילדים הם 14,12,11,10 בני בן ה11 מאוד מקנא וחושש למקומו, אנחנו משוחחים הרבה על המצב החדש אך עדיין אני רואה קשיים רבים. שאר הילדים מגיבים פחות בקיצוניות אך גם אצלם ניתן לראות את החשש.

שלום רב, כינונו של פרק ב' אף פעם אינו דבר קל, וכמעט תמיד הוא כרוך בתהליך הסתגלות האורך זמן. עבור הילדים, מדובר בהתמודדות ממושכת, החל ממשבר הגירושין, פירוק המשפחה, התמודדות עם החיים ללא ההורה שעזב, ועד כניסתו של בן הזוג החדש, התאמת אורחות החיים לאלה שלו, וההתמודדות עם בואם של אחאים חדשים. יש ילדים רגישים יותר, המגיבים במתח רב לשינויים, חרדים מפני העתיד לבוא, ומסתגלים לאט יותר למציאות החדשה, גם כשהשינוי הוא חיובי. ילדים כאלה זקוקים לליווי רגיש יותר, לעידוד, הקשבה, תיקוף רב לתחושותיהם, ותשומת לב רבה. במקרים מסוימים אפשר לסייע גם דרך טיפול רגשי, כדי לעבד את כל קשת הרגשות בנוכחות מרגיעה ונייטרלית. אני מאחלת לך לידה קלה ונעימה, הסתגלות טובה והרבה נחת לאחריה. התאזרי בהרבה סבלנות ורוח טובה. ליאת

היי ליאת כתבתי לך בעבר על בתי בת ה שלוש וחצי שלפני כ 5 חודשים נולדה לה אחות ותגובותיה לשינוי. לאחר התמודדות עקבית ודי ארוכה עם תוקפנותה הפיזית כלפינו, שכללה הפסקת פעילות משותפת והרחקתה ( ממני בעיקר כיון שהרוב הופנה כלפיי ) למס' דקות, נדמה היה כי חלה רגיעה של ממש במצבה. היא החלה להתחבר לאחותה, מסייעת לי בפעילויות הבוקר ואני נותנת לה אחריויות קטנות בנוגע לתינוקת. כמו כן אני משתדלת לפנות זמן אליה אם כי לא כל יום יוצא לי לעשות זאת באופן מסודר. העניין הוא שבשבוע האחרון התחלתנו בשילוב התינוקת בפעוטון, הנמצא באותו מתחם של גן של בתי ( זהו גן פרטי הכולל שלושה מתחמים לגילאים שונים). בימים האחרונים אני שמה לב ששוב, היא חוזרת להרביץ כשמתוסכלת ממשהו, אומרת לי, ובעיקר לי, "את קקה, את חצופה.." , בוכה הרבה ובכלל יש משהו לא נעים בחלקים של שהותנו המשותפת. עד לא מזמן התעלמתי מאמירות כמו את קקה ופיפי , מתוך הבנה שזהו עולם התוכן שלה כעת ואולי אם אתעלם, לא תהיה לה במה. אולם שמתי לב שנהפוך הוא ואני חשה כי היא לא מכבדת אותי ולכן הסברתי לה שאני לא מרשה לה לדבר ככה למי מאיתנו ושאם תעשה זאת, לא יהיה לי נעים איתה ואשים אותה לכמה דקות בצד עד שתרגע. התחלתי עם זה ונראה כי יש ירידה מסויימת בזה אבל עדיין, היא כאילו "מחפשת" את ההתעסקות הזו איתה. אני מצד שני מאוד מחזקת אותה על התנהגות חיובית ומנסה ככל יכולתי להמנע מ"מלחמה" איתה ולתת לה להבין את השלכות התנהגותה - למשל "לא רוצה לנעול נעליים, לא יודעת להרים מכנסיים"- מקבלים תשובה שהיא יכולה ויודעת ואם היא מפתחת מזה ויכוח ,אני פשוט ממשיכה בענייני ואפילו שלשום יצאה מהבית כשנעל אחת בידה ומחוץ לדלת הצליחה לנעול אותה. אני אוהבת אותה מאוד, ואפילו חשה כי אני מאוד קרובה אליה עד כדי כך שאני מאוד מופעלת רגשית זאת אומרת עושה דברים שיש בהם הגיון אבל עם הרבה מתח וחוסר רגיעה. מה את מייעצת לי? אני זקוקה מעט לסדר. אנא תשובתך המהירה...

שלום גלית, שמחתי לקרוא על השינוי שהצלחת להשיג באמצעות גישה נחושה ועקבית, ואין לי ספק שמי שמצליח פעם אחת, סיכוייו טובים גם להבא. למרבה הצער, חינוך וגידול ילדים היא משימה קשה ומתמשכת, המציבה בפנינו עוד ועוד אתגרים. מן התיאור שלך ניתן להתרשם שאת יודעת היטב מה נכון, ופועלת מתוך מחשבה ורגש במינונים מאוזנים. אני חושבת שהדרך להשיג את השלווה והאיזון גם מבפנים, קשורה לאיזו הבנה פנימית או נכונות להכיר בכך שאנחנו עושות כמיטב יכולתנו, לא תמיד באופן מושלם, אך מתוך רציונל ברור שלכולנו יש צרכים. הרצון לאהוב ולהעניק ללא גבולות מתנגש באופן בלתי נמנע עם הכוחות והמשאבים המוגבלים שלנו, ולכן עלינו לשמור גם על עצמנו. המשיכי לאהוב, להקדיש חום, אהבה ושפע תשומת לב, ועם זאת, זכרי לעמוד על שלך, לא לאפשר פגיעה בכבודך, ולאכוף את כללי ההתנהגות בבית שיבטיחו איכות חיים לכולכם. איתך ליאת

הייתי שמחה לעלות שאלה שיש לה אולי גוון פילוסופי אבל אני מניחה שהיא אולי מעסיקה גם אחרים. הבאת ילדים לעולם- נשמע כמו משימה וסוג של תהליך חניכה שכל אדם אמור לעבור- כאילו זו תשוקה טבעית שנולדים איתה- ואם אין אותה אז משהו כנראה לא בסדר ומסמנים את האדם (שהוא בד"כ גם אשה...) כבעייתי. לפעמים זה נכון. אם אשה (כלשהי... נניח- השכנה שלי...) סובלת מדכאון קשה שמחבל בתחושת הרצף של החיים עד מחשבות אינטנסיביות על התאבדות- למה לנסות לשכנע אותה שהילדים יתנו לה את תחושת המלאות הזו שחסרה לה? זה סוג של מעגל קסמים- אתה בדכאון ומבין שזה לא אחראי להביא ילדים לעולם- ואז יש ריקנות נלווית- כי הטענה היא שבלי ילדים אין שמחה. אני מרגישה שזה בלתי אחראי יהיה מצידי להביא ילדים כשיש לי מחשבות בלתי פוסקות כאלו משום שאסור שילדים יהוו איזה גלגל הצלה מפני ריקנות- זה לא הוגן, ואע"פ שלסביבה נדמה שאני אהיה אמא מדהימה. אני לא אוכל להבטיח לילדי יציבות למרות שנדמה לי שיש לי יכולת אמהית טובה. יש פה הימור שנראה לי לא הוגן ובאופן כללי הרבה אנשים שהביאו ילדים לעולם כדי למלא ריקנות ואת התוצאות ניתן לראות לפעמים. אני לא אהמר על יצור חי כשברור לי שכוחותי להחזיק את עצמי דלים. אז מה אני מבקשת בעצם? אולי לשחרר אותי מהאשמה הזו שלא הבאתי ילדים לעולם ואני גם לא אביא כנראה, ולא שילמתי את המס החברתי הזה שנותן לך כרטיס כניסה לחברה האנושית. פשוט לומר לי: זה בסדר שלא הבאת ילדים, זה היה אקט מוסרי מוערך, הגנת על על צאצאים שעדיין לא נולדו. כל הכבוד לך.

שלום יערה, החברה הישראלית בולטת במרכזיות שהיא מייחסת למשפחה כערך עליון בעל חשיבות אישית ולאומית. נראה כי למרות ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית-רפואית המואצת, אנחנו עדיין חברה סטריאוטיפית, המתקשה לקבל נשיות ללא ילדים. מרביתנו מסרבים לראות את האישה כממומשת ושלמה כל עוד לא הרתה וילדה. מסיבה זו, נשים כמוך, שבחרו לוותר על רעיון ההולדה, הופכות מטרה לחיצי ביקורת, לניסיונות שכנוע, ולהאשמות בכפירה באחד הערכים המקודשים בתרבות שלנו. יש הרבה צדק בדברייך. ההחלטה להתמסר לגידולו וטיפוחו של ילד קטן, מוטב שתעשה מתוך נינוחות ושלמות, אל תוך מציאות משפחתית מאפשרת, וכהשלמה טבעית לכל ההישגים שקדמו לבואו. נשים הבוחרות שלא ללדת פגיעות לעיתים קרובות לתחושות של ספק, אשמה וחוסר ביטחון בסוגיות של יכולת, זהות וערך. אני חושבת שבדברייך ניתן לחוש בכל אלה. הרצון הכמעט מיידי שהתעורר בי מול מילותייך, היה לפשוט מעלייך את תחושת האשמה הכבדה הזו, את הצורך להצטדק, להסביר, ולהתדפק על אותה דלת כניסה דמיונית, שבחוויה שלך נשארת חתומה. אני חושבת שיש הרבה נתיבים אל האושר, השלווה והשלמות, וכל אדם רשאי לסלול אותם לעצמו כראות עיניו. מאחלת לך שתדעי ליהנות מכל ה'יש' בחייך, ליאת

תודה רבה ליאת על תשובתך החמה והחכמה, ועל כרטיס הכניסה... בכל זאת האג'נדה הזו שבלי ילדים אין שמחה מחלחלת אל מתחת ההכרה ואז אין לי באמת מושג אם השתילו את התודעה הזאת בתוכי או שזה משהו שנובע מבפנים ואני"מתכחשת לו". כשאומרים לך משפטים כמו: "עד שלא תלדי לא תוכלי לדעת"- אני באמת תוהה אם לא פיספסתי חלק משמעותי במימוש הפוטנציאל שלי ואני בייחוד מבולבלת משום שאני נהדרת עבור ילדים של אחרים וכולם כמובן רואים אותי אמא בפוטנציה ומופתעים לשמוע שלא. והבחירה לא להביא ילדים היא בגלל העניין המוסרי שבדבר. ילד לא אמור להיות פרוזק של אף אחד- ואולי אני דורשת מעצמי שלמות אבל אני לא מוכנה להסתכן למקרה שאולי זה לא יעבוד כי ילד הוא לא כלי. אין ליגיטימציה חברתית לויתור הזה שמקבל אפילו תווית של סטייה ממש וזה מסר נורא קשה ולא הוגן.

שלום רב, גילו שהבן שלי מחונן, אני מתלבטת ומבוהלת מהידיעה, מה אעשה, למי לפנות, איך אתמודד? עזרו לי בבקשה עינת

שלום עינת, אני מניחה שחלק מהבהלה שלך קשור לתחושת האחריות שאת חשה מול הצרכים המיוחדים של בנך, והרצון להתארגן מולם באופן המיטבי. כדי ללמוד מעט יותר על הצרכים ועל המסגרות האפשריות, תוכלי לקרוא קצת יותר כאן - http://storage.cet.ac.il/CetForums/Storage/MessageFiles/6243/5454/Forum5454M991I1.htm אם יהיו לך שאלות ממוקדות, את מוזמנת סופשבוע נעים ליאת

מה ניתן לעשות כנגד ילד שמקלל. בזמן האחרון בני בן ה- 4.5 מגיע מהגן ואומר כל מיני קללות. אני אומרת לו ש"זה לא יפה, אלו מילים מש לא יפות וזה מתאים רק לילדים רעים לדבר ככה", אך הוא בשלו. חלק מהקללות ממש מזעזעות. איך מתמודדים עם זה. הגננת אומרת להתעלם ולא לעשות דבר, אך לא נראה לי נאה שהוא מדבר כך.עם המילים" קקי ופיפי" שהוא אומר זה עוד נסבל אך מילים אחרות זה מזעזע. אני יודעת שהוא מחקה ילדים אחרים ולא מבין את המשמעות, אך מה עושים

שלום שרה, קללה מקבלת את כוחה בעיקר מעצם נוכחותה של האוזן השומעת אותה ומתרשמת מתכנה. בדרך כלל קללה אינה נאמרת שלא בנוכחותו של אחר, הנפגע/מזדעזע/נעלב/כועס/עצוב, וכד'. לכן, הגננת של בנך צודקת כשהיא מציעה להתעלם, בעיקר כשמדובר בילדים קטנים, שלא ממש מבינים את תוכן הקללה. התגובה המזועזעת שלך מלמדת את בנך שלמילים ה'לא יפות' האלה יש המון עוצמה, והן מצליחות להרשים אותך מאד ולהפעיל אותך בדרך שמילים אחרות לא. אני מניחה שהמסר שלך עבר אליו, והוא כבר יודע שמדובר במילים שאינך אוהבת לשמוע. מעכשיו, אני מציעה להתעלם ל-ח-ל-ו-ט-י-ן ולא להגיב. בהצלחה ליאת

מבקשת לקבל המלצה על פסיכולוג/ית ילדים לילד בן 9.5, תלמיד בכיתה ד, תת התמחות: אלימות/ שליטה עצמית, תודה

שלום דלית, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את אזור המגורים ואת הכתובת בגוף ההודעה עצמה, הגלויה לקוראי הפורום, ואולי יהיו למי מהם המלצות. בהצלחה ליאת

בתי בת 4.5 חווה פחדים ודאגות מוגזמות. ענין זה לווה אותה מינקות . כאשר בינקות היו ממש חרדות..אח"כ הן פחתו וכיום יש בעיקר פחדים מוגזמים ודאגות יתר. מעוניינת לקבל המלצה על פסיכולוג/ית באיזור חיפה שמתמחים בנושא זה. הייתי רוצה לקבל תחילה יעוץ ורק במקרה הצורך להביא את הילדה לטיפול.

שלום זוהרה, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את הכתובת בגוף ההודעה עצמה, הגלויה לקוראי הפורום, ואולי יהיו למי מהם המלצות. בהצלחה ליאת

שלום, אבקש לקבל המלצה על פסיכולוג לילדים עבור ביצוע אבחון לילד בגיל 3, בגין בעיות של עיכוב התפתחותי, באיזור הדרום או המרכז. עדיפות לבעל ניסיון רב בתחום. תודה.

שלום רב, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את הכתובת בגוף ההודעה עצמה, הגלויה לקוראי הפורום, ואולי יהיו למי מהם המלצות. בהצלחה ליאת

יש לי ילש בן 7 בכתה א' שאובחן ע"י נירולוגית בקופה כהיפראקטיבי ומטופל בריטלין LA20 אך גם זה לא עוזר ויש לו התקפי זעם, מרדן ללא גבולות ובביה"ס הוא כבר הושהה ליום אחד אך הוא ממשיך לעשות בעיות אני לא יודעת מה לעשות הנירולוגית המליצה על קונצרטה, נמאס לי לנסות על בני כשפן ניסיונות כדורים מפחידים שיכול להיות שתיהיה להם השפעה שלילית כשיגדל, שאלתי מה עושים במצב כזה אני פשוט לא מפסיקה לבכות ובפחדים שכשהילד בב"הס לא יתקשרו המורים שוב ושוב, לאן אני אמורה לפנות לא הייתי מעונינת להשתמש בריטלין אלה למצוא דרכים טובות יותר, האם יש לכם אולי טלפון של פסיכולוג/ית ילדים שמתמחה בתחום ההיפראקטיביות בבאר שבע שיכולה לעזור לי דחוף בבקשה!!!!

שלום סמדר, ריטלין וקונצרטה, שניהם, משמשים כבר שנים רבות לטיפול בילדים עם הפרעות קשב וריכוז, ולמרות תופעות לוואי אפשריות וידועות, הם אינם מפחידים או מסוכנים. אדרבא, עבור ילדים הזקוקים להם, הם מצילי חיים ואיכות חיים. הבעיה היא שלא תמיד די בטיפול התרופתי, בעיקר כאשר התבססו כבר אצל הילד תחושות עצמי שליליות, וראיית עצמו כרע, כטיפש או דחוי חברתית. ילד כזה עלול להתקשות ב'חזרה לתלם', בעיקר כשנדמה לו שהכל ממילא אבוד. טיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד בשיקום הדימוי העצמי של הילד, ובשיפור התקשורת שלו עם סביבתו שיכולה, בגלל ההיסטוריה של הילד והתנהגותו, להגיב כלפיו בחוסר הבנה במקרה הטוב, או בעויינות במקרה הפחות טוב. איני מכירה פסיכולוג ילדים בבאר שבע, אך תוכלי לנסות להיעזר בנוירולוגית המאבחנת או ברופא הילדים שלכם, שבוודאי יוכלו להמליץ על אנשים מנוסים בתחום. גם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס יכולות לסייע בכך. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אני נעזרת בפורום זה מדי פעם כמשתתפת פסיבית והפעם אני חייבת עזרה בבקשה. בני בכורי בו 7 , תלמיד מצוין , בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד ( מאובחן). ילדתי לפני כחודשיים ומאז אני שמה לב שהילד החל לשקר. ( יש לי בת נוספת - אמצעית) אנו מנסים לתת לו תשומ ת לב כמו שהיה קודם וכמובן לא מחסירים מאמנו מאומה. יש לו בעיית "שכחה" ופטפוטים שהתרגלנו אליהן ואני הפכתי למנויה ב"כפר השעשועים" במחלקת כלי הכתיבה. הבעיה היא השקרים- קצת אחרי לידתי ( עם קשר או בלי) הבחנתי בכך שהילד משקר בייחוד בענייני ביה"ס אבל גם בדברים אחרים. בתחילה לא יחסתי לכך חשיבות ף אחר כך ראיתי שה הפך להיות הרגל ואז שוחחתי איתו והסברתי לו שאני לא אכעס אם לא העתיק מהלוח אלא אכעס יותר אם ישקר - וגם זה לא עזר אז התחלתי להעניש ולא לאפשר צפיה בטלויזיה , מחשב וכד'. אתמול כשחזר מביהס התעקש שאין לו שיעורים במקצוע מסוים כיון שהיו בחדר מחשבים ואני שאלתי מספר פעמים אם זה נכון והוא לא משקר ורק כשאמרתי לו שאתקשר לחבר לברר- הוא צעק שיקרתי ל ויש לי ב..... אני עוד שואלת למה המחברת מחוץ לאוגדנית אז הוא אומר כי יש שם מכתב שהמורה שמה לי שלא אאבד. הוא משקר ועונה תשובות הגיוניות בהחלט ודבק בגרסה שלו בלי לזוז ויש מקרים שאני ממש מאמינה כי בלבי אני אומרת לא רוצה שהילד "יגדל" בתחושה שאמא שלו חשבה שהוא שקרן. אני נמנעת מלשתף את יועצת ביה"ס שמא תיווצר סטיגמה על הילד - ואני יודעת שזה קורה. האם זה נפוץ בגיל הזה? האם זה קשור ללידה? מה עושים?

שלום שני, פחות יכולה להגיד לך לגבי שכיחות מבחינה התפתחותית בגיל הזה- אבל בכל מקרה לפי נסיוני השקר בד"כ מנסה כאילו לייצר מרחב פנימי אצל הילד- לנסות לקבל איזשהי שליטה על עולם חיצוני שבד"כ לא נמצא בשליטה. והאינטואיציה שלך נראית לי נכונה- אולי דווקא בזמן שמתרחש מאורע כ"כ משמעותי שעלול לאייים על מקומו כמו לידת אח- הוא צריך להבטיח לעצמו איזשהו מקום כזה- שרק הוא יודע בו את האמת. יכול להיות שיש בזה גם צורך לשלוט בכם כהורים- במקום שהוא ירגיש תלוי בכם. בשקר יש איזשהו תעתוע בסביבה והוא מנסה אולי להעביר לכם את אותה הרגשה שהוא חש שהסביבה מתעתעת בו ומשתנה בהצטרפות אדם נוסף למשפחה.

ראשית תודה על ההתיחסות. שניתף אם אני מבינה נכון הילד משקר כתוצאה מכניסת אח חדש למשפחה? אז להתייחס לכך כתופעה חולפת? או זה בסדר להעניש? או אולי להעביר את "האחריות" אליו בעניין שיעורי בית וכד'?

שלום שני, אני מניחה שפספסת את תשובתי, ולכן כתבת שוב. אנא קראי למטה, ותראי אם את מצליחה להתחבר. ותודה גם לאביגייל, שניסתה לא להשאיר אותך לבד עם השאלות. ליאת

בני, בן שמונה וחצי, סובל בחודש האחרון מהפרעות בשינה. הוא מתעורר פעמיים לפחות בשעות הלילה המאוחרות ובשעות הבוקר המוקדמות ואז הוא מגיע לחדרי. אני מלווה אותו לחדרו ונשארת איתו מספר דקות, רק אז הוא נרדם,אם אני עוזבת את חדרו לפני שהוא נרדם הוא קורא לי בשנית וחושש מאד להיות לבד (הוא חושש מרוחות ופורצים-כך הוא אומר). מצד אחד אני רוצה להשרות עליו בטחון וחשוב לי שישן שינה טובה במיוחד אם למחרת יום לימודים, מצד שני אני לא נותנת לו להתמודד עם הבעיה ולפתח דרך להתגבר על הפחדים. בתקופה האחרונה בני חווה בעיות חברתיות בכיתתו שכבר טופלו,היום הוא מאושר ויש לו חברים חדשים,אך ייתכן שזהו גורם נוסף לשינה הלא רצופה שלו. אשמח אם תוכלי לעזור לי לבחור בדרך הטובה יותר לסייע לבני. תודה תמי

שלום תמי, בעיני, הדרך בה את נוקטת כרגע היא טובה ונכונה, לפחות כהתערבות ראשונית מרגיעה. תוכלי לנסות להתקדם, ולבקש ממנו בשעות היום לחשוב יחד איתך על אמצעי הרגעה כלשהו שיוכל למלא את מקומך ("כי אני נורא עייפה בשעות האלה וקשה לי לתפקד אחרי לילה ללא שינה"). אמצי גישה סבלנית ויצירתית. אפשר לנצל את החשיבה המאגית של הילד, ולהכין "מגרש רוחות" אותו אפשר לתלות בפרוזדור או בחדר, או "אבן-שומרת" (חלוק נחל צבוע שיעשה בעצמו) אותה יניח תחת הכרית. אם את חושבת שזה לא מתאים, אפשר לנסות לגייס את תושייתו ולהציע פעולות מסיחות כמו הדלקת טייפ עם מוזיקה מרגיעה או אפילו עם הקלטה שלך שרה לו שיר ערש. חשוב לזכור לתגמל כל ניסיון שלו להתגבר בכוחות עצמו, ולהתפעל מיכולתו להתגבר על הפחד. ברוב המקרים, פחדי לילה כאלה חולפים מעצמם לאחר זמן מה, בעיקר אם יקיצות הלילה לא הופכות לאירוע חברתי או למפגש משפחתי מרגש :-)) אני פחות מוטרדת מהמחסור בשעות שינה, ומאמינה שמדובר בתקופה שתחלוף. כמובן שאם התופעה מחמירה או נמשכת מעבר לזמן סביר, שווה להתייעץ שוב. בברכה ליאת

תודה רבה על הייעוץ, אני מאמינה שהרעיונות באמת יוכלו לסייע לנו.

שלום רב, יש לי תינוקת בת שנה וילד בן 3.5 בכל פעם שבתי נוגעת או מתקרבת לצעצוע של בני הוא מתנהג אליה באלימות תופס אותה ומפיל אותה על הריצפה, נושך אותה, דוחוף אותה, דורך עליה...יש לו ספה שיושבים עליה על הרצפה, ברגע שהיא רק מתקרבת לספה הוא צורח עליה והיא כמובן נעלבת ובוכה. אלפי פעמים הסברתי לו שצריך להתנהג בכבוד לאחותו הקטנה, שהיא אחותו והיא בסך הכל רוצה לשחק איתו, הענשתי אותו ומה לא, אך הכל טוב ויפה לחמש דקות ואח"כ הגלגל חוזר על עצמו. מהרגע שהוא חוזר מהגן ונפגש אתה שומעים בבית רק בכי וצרחות...האוירה מאד לא נעימה...אני אובדת עצות וזקוקה לעצה דחופה. אני ממש מיואשת מהמצב. אודה לתשובתכם

שלום ענת, מיד לאחר לידת הילד השני, הורים נוטים להתחשבות רבה ורגישות כלפי גילויים של קנאה, רכושנות ואפילו עויינות ותוקפנות מצד הילד הבכור. איכשהו, ההבנה הזו נוטה להתמסמס קצת בהמשך, דווקא כאשר הילד הצעיר הופך אטרקטיבי יותר מבחינת המבוגרים ומעצבן הרבה יותר מבחינת אחיו הבכור. בנך מצוי בתקופה התפתחותית בה ממילא היכולת לאפק את דחפי התוקפנות שברירית למדי, והציפייה שיפגין סובלנות כלפי אחותו נראית מעט מרחיקת לכת. אני חושבת שיש לקבל בהבנה את הכעס שלו בכל פעם שהיא פולשת למרחב שלו, ולהרחיק אותה כדי שלא תיפגע. ענישה, נזיפות או צרחות, ואפילו הסברים ממושכים שאינם מתקפים את החוויה שלו, עלולים להגביר את תחושות המרירות והקיפוח, ולשמר את אווירת העויינות בבית. נסי להבין ללבו, להעניק לו תשומת לב רבה יותר, ולא להיבהל ממה שנראה כמו שנאה או דחייה כלפי אחותו. עמדה סלחנית כלפי רגשות אלה (לא כלפי ההתקפות האלימות, אותן אין להרשות בכל מקרה!), תאפשר לו לחוש בטוח ורגוע יותר, ולהתקרב בהדרגה אל אחותו. בהצלחה ליאת

שלום רב, ביתי היחידה בת השנתיים וחצי נכנסה לפני כחצי שנה לגן בפעם הראשונה, עברנו תקופה לא קלה משום שהיה לה קשה להתרגל למצב החדש (וגם לנו).... בחודשים האחרונים ביתי מתנהגת באלימות, היא מושכת בשיער, צובטת ומציקה לילדים בגן וגם לנו בבית.... ניסינו כל מיני שיטות למשל לשים אותה בפינת מחשבה.... היא בוכה, מבקשת סליחה ולאחר זמן קצר הכל חוזר על עצמו. ניסיתי גם להתעלם ממנה, היא בוכה, מבקשת סליחה, נותנת חיבוק ונשיקה ואחר כך הכל חוזר. ניסיתי גם להחזיק את שתי ידיה ולהסביר לה בטון גבוה וללא הואיל. בנוסף, מידי פעם היא גם מתנהגת בתקיפות כלפי המשחקים שלה כאשר היא מעיפה אותם בזעם לכל עבר.... אני ממש מתוסכלת מהמצב המתמשך..... יש לציין שאין אלימות בבית, ולהיפך.... יש הורים אוהבים שמרעיפים עליה חום ואהבה ללא הרף. מה עושים? האם זהו גיל שנתיים הנורא? ואם כן אז למה זו רק היא? האם זה אמור לחלוף? או שזה אופי של ילד..... אודה לקבלת תשובה מהירה שירי

שלום שירי אנא קראי את תשובתי לרוחמה, ב-6.1.2010. ילדים בכל גיל צריכים להבין מה נדרש מהם, ובגיל שנתיים, כאשר מאבקי הכוח והצורך בעצמאות מתגברים מאד, עלינו להיות ברורים אף יותר. התנהגויות של שיתוף פעולה ואווירה הרמונית הן פרי עבודה קשה ועקבית, לאורך חודשים ושנים, ולא מדובר בפתרונות קסם. זה אכן לא פשוט. אם יהיו לך שאלות ספציפיות לאחר הקריאה, את מוזמנת לכתוב עוד. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן חמש ו 3 חודשים, חברותי ונעים. השתלב יפה בגן חובה ורכש חברים רבים. כרקע (קשור או לא...)ברצוני לציין כי הוא מזמין חברים הבייתה ולעיתים אף מתארח אצל חבר (אם כי פחות, במקרה כזה לפעמים דורש שאשאר עימו ולפעמים משחרר בקלות). בשנה שעברה הצעתי לו להירשם לחוג ספורט או מוזיקה והוא (לאחר שיעור נסיון אחד) סירב (לא רצה להיות בחוג בו עליו להיות בלעדיי או בלעדי אביו אפילו אם אנחנו צופים מהצד). ירדנו מהעניין. השנה, בספטמבר,שוב עלה עניין החוג, ניסינו חוג מוסיקה (ילדים ללא הורים)- והוא לא רצה להמשיך (לדעתי, קיים אצלו חשש להישאר בחוג בלעדיי ההורה, כשההורה ממתין בחוץ). ניסינו התעמלות ולאחר נסיון ושכנוע הסכים ללכת לחוג התעמלות בלווי שלי. לאור זאת, נרשמנו לחוג ספורט של קבוצת גיל קטנה ממנו וכן יכולתי להצטרף אליו לשיעור. החוג תרם לו רבות מבחינה פיזית (הקנה לו בטחון ויכולת פיזית שלא הייתה קודם: קפיצות, הליכה על קורה, גלגולים וכו). לפני כל שיעור, הודיע כי אינו הולך ואז התרצה, השתתף ואף ניתן היה לראות שהוא נהנה. לאחר חודשיים, החליט בני כי אין הוא רוצה ללכת יותר לחוג. כלל. כמו כן, הוא אינו מוכן לשקול שום חוג אחר: בהשתתפותי או לא בהשתתפותי. אציין כי יש לו תחומי עניין רבים אך טוען כי הכל הוא יכול ללמוד בבית, להתנסות בבית ואין לו שום צורך או עניין בללכת לחוג. ברצוני להתייעץ: עד כמה חשוב לילד הביקור בחוג? האם להתעקש או לרדת מהעניין? כיצד ניתן לשנות את "האנטי" שנוצר סביב העניין? לנו כהורים חשוב שהוא יתנסה במסגרת שכזו, ילמד דברים חדשים ויפתח מיומנויות, אך אנו תוהים אולי הוא אינו בשל לכך עדיין. לא היינו רוצים שתתפתח אצלו התנגדות (שכנראה כבר קיימת במידה מסוימת...) שאח"כ יהיה קשה להסירה. ניסינו להעלות רעיונות כמו חוג שחייה בקיץ או יצירה, עם חבר או בלי חבר (אגב כמעט כל חבריו משתתפים בחוג כזה או אחר) והכל נדחה על הסף. לתחושתי העניין נובע מחשש או פחד מסמכות (מדריך / מדריכה), אבל אני לגמרי לא בטוחה. אגב, בגן אין שום עניין- משתתף בחוגי הגן, מקבל סמכות ומשתף פעולה. אשמח לדעתך בנושא. תודה, רוני

שלום רוני, חוגי העשרה יכולים להיות גורם מטפח ומרחיב אופקים, מפגש חברתי והזדמנות לקידום רווחתו הפיזית והנפשית של הילד. עם זאת, עבור ילדים לא מעטים, מסגרת כזו אחה"צ עלולה להיחוות כמטלה או כעומס מיותר, בעיקר אם קיימות באותו זמן התמודדויות נוספות, גלויות או סמויות מן העין. אישית, אני נוטה להאמין שאפשר להסתדר נהדר גם בלי חוגים, בעיקר כאשר קיימת התנגדות עקשנית מצד הילד. הורים רבים מחזיקים בהשקפה לפיה חוגי ההעשרה נותנים לילד 'פור', ומגבירים את סיכוייו להצלחה והישגים בהמשך. מסיבה זו, המוטיבציה הראשונית בנושא החוגים היא של ההורים עצמם. יש מי שמנצלים נטייה זו, ומציעים חוגי העשרה כבר בינקות, מה שמעורר אצל הורים צעירים תחושת אשמה אם טרם רשמו את תינוקם לחוג שחייה או מסג'. אני מאמינה שאפשר וכדאי להעשיר ילד גם בבית, מתוך התבוננות והקשבה לצרכים האמיתיים שלו. תורם של החוגים יגיע בהמשך, כאשר המוטיבציה תתעורר באופן טבעי אצל הילד, ואז גם יפיק מהם את מלוא התועלת. בקיצור - אפשר להירגע ולהרפות. בברכה ליאת

שלום מחפשת בדחיפות פסיכולוג ילדים מומלץ לבני בן ה-11.5 מאזור השרון, אנחנו חברי כללית מושלם תודה

שלום אורית, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים באמצעות הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את הכתובת גם בגוף ההודעה עצמה. בהצלחה ליאת

שלום רב שמי מיטל ואני אמא ל3 ילדיים מקסימים הילדה האמצעית שלי היא בת 3 והיא נמצאת בגן פרטי שנה שעברה היא הייתה בסדר אולי בגלל שהיתה לה מטפלת שהיא ממש אהבה אבל השנה היא ממש לא אוהבת ללכת לגן היא כול בוקר עושה לי סיפור להיכנס היא בוכה כשאני באה לקחת אותה הגננת אומרת שהיא כול היום בכתה ושהיא נשכה ילדים ושהיא זורקת כסאות ונשכבת על הריצפה שכאני שואלת אותה מה הסיבה היא עונה לי שזה בא מתסכול את מבינה איזה תשובה אני עונה לה מה תסכול ממה בבית הכול מצויין בבית היא לא מתנהגת ככה בקיצור כבר כמה חודשים אני בשיחות איתם כשאני שואלת את הילדה מה מציק לה היא אומרת לא רוצה גן לפעמים היא אומרת שהיא אוהבת תגן אבל זה לפעמים שבוע שעבר כול השבוע היא לא ישנה בלילה היא בכתה והייתה לא רגועה כשבאתי אליה היא אמרה מתוך שינה לא רוצה גן כמה פעמים ונרדמה אני לא יודעת מה לעשות להוציא אותה אני גם מנסה להוציא ממנה מה מציק לה אמר היא לא אומרת מה דעתך?

שלום מיטל, ההתנהגויות המקצינות שאת מתארת אכן יכולות לשקף תסכול ומצוקה, וקושי לווסת דחפי תוקפנות. קשיים בוויסות רגשי אינם מעידים בהכרח על כך שמשהו בבית לא בסדר, אלא על כך שצריך לעזור לה להתמודד אחרת עם מצבי אכזבה וזעם, מבלי לגרום נזק לסביבתה. אגב, התקפי זעם כאלה אינם כה נדירים בגיל הרך. כמובן שלא אוכל לדעת מכאן מה טיב הגן ואיכות הצוות, ויהיה עלייך לנסות ולחפש את התשובה לכך בתוכך, כולל תחושות בטן ואינטואיציות אימהיות, שיחות עם הורים אחרים ואולי עם גננות נוספות. לפעמים חלק מהקושי של ילדים להתמודד עם תביעות המציאות קשור לעמדה הורית חלשה, ולקושי של ההורים להכיל מצבי קונפליקט ואכזבה אצל הילד. עמדה כזו עלולה ליצור מצבים מהסוג שאת מתארת, כאשר בבית הכל בסדר לכאורה, בעוד במסגרת החינוכית, בה הילד נדרש לציית לכללי התנהגות ברורים ועקביים, מתעורר זעם עצום, וקושי להתמודד איתו בצורה מסתגלת. נסי לבדוק באומץ כיצד אתם מתנהלים איתה בבית, בעיקר במצבי קונפליקט, והאם קיימת נטייה לוותר ולהיכנע במצבים של התנגשות רצונות. ולסיום, היכולת להסתגל בצורה טובה קשור גם להבנה שצריך לצאת מהבית בבוקר, להיפרד מההורה לכמה שעות. יש ילדים שלומדים להפעיל את ההורה באמצעות בכי והתנגדות, ולעורר בו ספקות ואמביוולנטיות כלפי הגן, אמביוולנטיות שמגבירה באופן מעגלי את הקשיים של הילד. גם כאן יש מקום לבדיקה עצמית ושינוי העמדה במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שלום רב אודה לך אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוגים/פסיכולוגיות באזור גבעתיים לבתי בת ה 7 לטפול רגשי אודה לך אם תעבירי המלצותייך למייל הפרטי שלי תודה ויום טוב

שלום גילי, למרות בקשתך, לא צרפת כתובת מייל פרטית. אנא כתבי שוב ליאת

[email protected] תודה

שלום לכולם, אני נעזרת בפורום זה מדי פעם כמשתתפת פסיבית והפעם אני חייבת עזרה בבקשה. בני בכורי בו 7 , תלמיד מצוין , בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד ( מאובחן). ילדתי לפני כחודשיים ומאז אני שמה לב שהילד החל לשקר. ( יש לי בת נוספת - אמצעית) אנו מנסים לתת לו תשומ ת לב כמו שהיה קודם וכמובן לא מחסירים מאמנו מאומה. יש לו בעיית "שכחה" ופטפוטים שהתרגלנו אליהן ואני הפכתי למנויה ב"כפר השעשועים" במחלקת כלי הכתיבה. הבעיה היא השקרים- קצת אחרי לידתי ( עם קשר או בלי) הבחנתי בכך שהילד משקר בייחוד בענייני ביה"ס אבל גם בדברים אחרים. בתחילה לא יחסתי לכך חשיבות ף אחר כך ראיתי שה הפך להיות הרגל ואז שוחחתי איתו והסברתי לו שאני לא אכעס אם לא העתיק מהלוח אלא אכעס יותר אם ישקר - וגם זה לא עזר אז התחלתי להעניש ולא לאפשר צפיה בטלויזיה , מחשב וכד'. אתמול כשחזר מביהס התעקש שאין לו שיעורים במקצוע מסוים כיון שהיו בחדר מחשבים ואני שאלתי מספר פעמים אם זה נכון והוא לא משקר ורק כשאמרתי לו שאתקשר לחבר לברר- הוא צעק שיקרתי ל ויש לי ב..... אני עוד שואלת למה המחברת מחוץ לאוגדנית אז הוא אומר כי יש שם מכתב שהמורה שמה לי שלא אאבד. הוא משקר ועונה תשובות הגיוניות בהחלט ודבק בגרסה שלו בלי לזוז ויש מקרים שאני ממש מאמינה כי בלבי אני אומרת לא רוצה שהילד "יגדל" בתחושה שאמא שלו חשבה שהוא שקרן. אני נמנעת מלשתף את יועצת ביה"ס שמא תיווצר סטיגמה על הילד - ואני יודעת שזה קורה. האם זה נפוץ בגיל הזה? האם זה קשור ללידה? מה עושים?

שלום שני, ילדים ומבוגרים משקרים כאשר הם סבורים שאמירת האמת תסבך אותם בצרות. מבחינה זו, בנך אינו יוצא דופן, והוא כנראה מאמין - למרות הבטחותייך - שאמירת האמת תסכן אותו בסנקציות חמורות יותר. כפי שאת רואה, ענישה 'מכאיבה' לא פתרה את הנושא, ואולי אף הגבירה אותו. פתיחות ואמון הם משהו שעלינו - כהורים - להרוויח במעשים ולא בדיבורים. אישית, אני מאמינה שאווירה לא שיפוטית, המאפשרת לילד אחריות, פרטיות, כבוד וחופש לטעו?ת, מפחיתה את הצורך שלו להתנהל במחתרת, ומזמינה אותו לשתף אותנו גם ב'פאשלות' הקטנות של היומיום. אם נייחס פחות חשיבות למחברת שנשכחה או למכתב מהמורה, נוכל להפחית את תחושת האשמה והבושה, ואת הצורך להתגונן באמצעות הסתרה ושקר. מה את אומרת? ליאת

שלום רב, אני אמא לילדה בת 3 וחודשיים. לפני כחודש וחצי נולד לה בן דוד מתוק וכדי לעודדה להיגמל המוצץ, הצענו לה להעביר אל בן דודה התינוק את המוצצים. בשמחה רבה ובהתלהבות רגעית המוצצים עברו אל העולל בתוך קופסא יפה. לפני שעזבנו את בית הבן דוד היא חשה חרטה ובכתה שהיא רוצה את המוצצים. כהורים חדורי מוטיבציה, לא אפשרנו זאת וכבר חודש וחצי שהיא בלי מוצץ בכלל. יש לציין שלפני הגמילה היא הלכה לישון לבדה, לאחר סיפור קצר והתנהגותה היתה נורמטיבית. כיום היא זקוקה לנו ליד מיטתה לפני השינה וקשה לה בלעדינו ומאז הגמילה ישנו שינוי בהתנהגותה. היא אינה קשובה בגן, אינה קשובה אלינו (על אף שאנו מאד משתדלים להראות לה מי מחליט בבית) ואף עשתה את צרכיה מספר פעמים בתחתונים. (היא גמולה מחיתולים). אני חשה שהגמילה נעשתה טרם עת וכי אין לה דבר מה שירגיע אותה. אני אף חשה שלא היינו קשובים לצרכיה ובגלל לחצי הסביבה עשינו טעות וחוששים לחזור אחורה שמא המצב יהיה גרוע אף יותר. מהדברים שאני קוראת באינטרנט רוב ההורים מספרים כי לאחר מספר ימים בודדים את שבוע, הקושי עובר כלא היה. יש הצעות?

שלום שולה, גמילה 'חלקה' מתאפשרת כאשר העיתוי נכון, ונעשה מתוך רגישות לצרכים האקטואליים של הילד. עם זאת, גם הורים מסורים עלולים לטעות, וחשוב לזהות את הכשלים בזמן ולתקן. כרגע, נראה שבתכם מאותתת לכם על צרכים נוספים שלה, בקרבה, בטיפול פיזי קרוב ואינטנסיבי, ובנוכחות הורית מנחמת ברגעי המשבר שלפני השינה. צרכים אלה מתעוררים אצל ילדים לא רק סביב משברי הגמילה, וחשוב להיענות להם באופן מיטבי וסבלני. זכרו שהיא עדיין פעוטה, ונסו לא להאיץ בה. יתכן שגם הציפייה ממנה "להקשיב" בבית ובגן היא חלק מאותה מוטיבציית-יתר, היוצרת אצל בתכם תחושת עומס. אני מציעה לעשות כרגע מאמץ להרפות מהדרישות, ולהיענות לאיתותי המצוקה שלה. אם תרגישו שהנסיגה שלה מתגברת, תוכלו להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

לאחר מעקב ביומנה של בתי בת התשע (מעקב המלווה בבקשת סליחה כל אימת שאני פותחת את היומן...)גיליתי כי יש לה פנטזיות מיניות כמו "עמדנו עירומים והבולבול שלו היה קרוב לפיפי שלי" "נשיקות לשון" וכיוב. על אף היותה טיפוס סגור, הגענו איתה לשיגרה של שיתוף ושיח ואכן שיתפה אותנו שיש לה חבר. כמו כן מצאתי ביומן "שיפוצי" מציאות המרה של חויות לא מוצלחות לחוויות חיוביות...בבית אינה נחשפת לנושא מיני. מהיכן הידע? אנו מעורבים באתרי הגלישה ובכל זאת אין לנו מושג מהיכן התיאורים הציוריים וכיצד להתייחס אליהם. תודה מראש

שלום דנה, הדברים שלך עוררו אצלי כמה שאלות וכיווני מחשבה. אני תוהה האם קיימת אצלך איזו דאגה עמומה, המביאה אותך לכדי הפרת פרטיותה של בתך (גם כשהיא מלווה בתחושות אשמה). האם היו אצלך חששות מוקדמים שמא בתך נחשפה/נחשפת למשהו מסוכן? פנטזיות ילדיות הן עניין טבעי, ויש בהן גם היבטים מיניים וגם מרכיב הגנתי (כפי שאת רואה במה שאת מכנה "שיפוצי מציאות"). למרבה הצער, העובדה שקיימות פנטזיות אינה מבטלת את המציאות, ולכן כהורים עלינו להמשיך ולנקוט אמצעי זהירות, ולחנך את הילדים לשמירה על עצמם ועל גופם, ולוודא שאינם נחשפים לתכנים בלתי ראויים או לניצול. בברכה ליאת

ליאת שלום, תודה על תשובתך אך לצערי לא הבנתי את מסרייך לרבות כיצד לפעול למעט כמובן המשך החינוך בנושא פרטיות הגוף. דנה

מדובר בילד בן 11 הלומד בכיתה ה', הסובל מבעיות קשב בכיתה המונה 19 ילדים בלבד (כיתה רגילה, בי"ס קטן) עם מורכבות מאד בעייתית

נא ראי תשובתי מטה. בהצלחה ליאת

זקוקה לעזרתכם הדחופה להמלצה לפסיכולוג/ית ילדים באיזור נתניה

שלום רב, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים באמצעות הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל אישית, אליה יוכלו להישלח ההמלצות. אנא, רשמי את הכתובת גם בגוף ההודעה עצמה. בהצלחה ליאת

שלום רב, גם אני אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג ילדים באזור נתניה - ילד בגיל בי"ס יסודי. כתובת הדוא"ל שלי רשומה בפרטי ההודעה למעלה. תודה

רציתי לדעת רק אם זה נורמלי. יש לי בן בגיל 6 (שנים) שמאוד מאוד מחובר אלי. אני יכולה לשבת בסלון והוא ישב לידי צמוד אלי כשהוא מחבק אותי במשך כל הסרט. הוא גם יריב עם אחותו מי ישב לידי. כמה פעמים ביום הוא ניגש אלי בלי סיבה, נותן לי נשיקות על הלחי ואומר לי שהוא אוהב אותי ושכייף לו איתי. כשחוזרים מהגן נניח עם חברים שלו והורים אחרים, הוא אוהב לתת לי יד כל הזמן אפילו שילדים אחרים רצים ומשתוללים. הוא ילד חכם ויש לו המון חברים, כל יום הוא מזמין ומוזמן לחברים, אבל בזמן שאנחנו בבית הוא מאוד רוצה את קרבתי. שלא תבינו אותי לא נכון - זה מקסים וכייף לי מאוד, והוא טיפוס חם כי אני טיפוס חם מאוד שמנשק כל הזמן אבל זה לא גיל שהוא אמור לרצות את אבא שלו? להתקרב לאבא שלו? אני כל הזמן אומרת לבעלי שהוא חייב לעשות איתו דברים רק שניהם ביחד שיהיה להם "בונדינג". קראתי שבגיל 4-5 הם אמורים לרצות ולראות באבא את המודל שלהם ולרצות להיות כמו האבא אבל הוא דבק אלי....אמא בואי תשבי לידי, בואי תהיי איתי, בואי תשחקי איתי, כייף לי איתך, אני אוהב אותך וכו'... ורק כדי להסביר - אני בבית מארבע אחר הצהריים וכל הזמן עם הילדים עד שהם הולכים לישון... כלומר שלא תחשבו שזה בגלל שאני לא נמצאת בבית או משהו. יש לי גם בת בגיל שנתיים וחצי והיא ממש לא דבק אלי כמו שהוא. בקיצור...האם אני צריכה ללחוץ על בעלי לפתח איתו תחביב משותף או שזה יעבור לו?

שלום שירה, היצמדות להורה יכולה להיות ביטוי לתהליכים התפתחותיים נורמטיביים (פחדים ודאגות תואמי גיל), לחרדה, לגורמים חיצוניים-סביבתיים (כמו לידת אח, מוות במשפחה, פרידה), אך גם להיבטים בקשר הורה-ילד. במקרים של היצמדות קיצונית מהסוג שאת מתארת, יש בדר"כ מרכיב כלשהו הקשור לצרכים ולחרדות של ההורה עצמו, שבאופן כלשהו משבשים קצת את תהליך הנפרדות. אני חושבת שאת מזהה נכון את הבעייתיות, ומבינה שהתלות הגדולה שהתפתחה ביניכם לא משאירה ולו סדק צר, דרכו יוכל להיכנס גם אבא. לכן, במקום ללחוץ על בעלך לפתח תחביבים בעל כורחו, אני מציעה לנסות לפנות קצת את המרחב, ולאפשר לו לקחת חלק בשגרת היומיום בבית, כולל במשימות הקשורות לטיפול בילדים (הכנת ארוחות, מקלחות, השכבה לישון, סיפור, צפייה משותפת בטלוויזיה, וכד'. בזמן הזה תוכלי, כמובן, לנוח להנאתך, או לפתח תחביבים משלך שיאלצו אותך להתרחק קצת מהבית והילדים. הנה הרווחת פעמיים: גם קשר טוב ואמיץ בין הילדים לאביהם, וגם פנאי לפעילויות מהנות לרווחתך. מה את אומרת? ליאת

בני בן ה- 4.5 עד לא מזמן היה ילד שובב אך מקסים וממושמע בד"כ. בזמן האחרון הוא מתנהג בצורה רעה לכל הסובבים אותו - בגן - לילדים ולגננת, לי ולאבא שלו וגם לחברים שלו. הוא כועס מרבית הזמן (דבר שממש לא היה בעבר), הוא מקלל (קללות ממש לא יפות) ועוד. אני ממש לא יודעת מה לעשות, דיברתי איתו ברוגע המון פעמים, ניסיתי להעניש אותו אך שום דבר אינו עוזר. הגננת אמרה לי ביום שישי האחרון שהוא מציק לכל הילדים שהוא ממש מפריע (שופך חול על כולם, מרביץ וכו')בצהרון שלו יש ילדים יותר גדולים ממנו, והאחראית לא ממש שולטת עליהם - האם הוא מחקה אותם? הם משתוללים ורוב הזמן משחקים משחקי מלחמה. לכלבה שלנו הוא כל הזמן מציק ומרביץ, בפארק ילד שאל איך קוראים לך והוא ענה "מה אכפת לך" - מה קורה לו. למה הוא מתנהג כך? ומה עושים?

שלום שרה, בשבוע האחרון התקבלו לא מעט פניות ברוח דומה לזו שלך, ואני ממליצה לך לקרוא קצת, בעיקר כדי לא לחזור על עצמי. אוכל להדגיש כאן, כי האחריות לחינוכו של הילד מוטלת על ההורים והמחנכים, והעובדה שקיימים מודלים לא מוצלחים לחיקוי (הם קיימים תמיד, בעצם) רק מדגישה את הצורך בעמדה ברורה מאד, עקבית ובלתי מתפשרת, כדי שלילד יהיה ברור מאד מי מכתיב (ואוכף!!!) את הכללים. ועוד משהו. כאשר הורים אומרים "ניסינו הכל", חשוב להתאמץ ולהבין מדוע זה לא עבד. ברוב המקרים הורים יודעים מה נכון לעשות (ומה לא נכון), והבעיה היא ביכולת לפעול ביעילות לאורך זמן ובעקביות. כאשר אנחנו פעם מוותרים ופעם לא, ילדים קטנים עלולים להתבלבל בהבנת הציפיות מהם. אנא, קראי את תשובותי הקודמות (גם אם הן מתייחסות לגילאים צעירים או בוגרים מעט יותר), ואם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת. בהצלחה ליאת

שלום רב. יש לי ילדה בגיל 12 ,יש לה גוף מלא לא שמנה ,ולצערי יש לה מידת נעליים 43.5 ,קשה לה לקבל את זה,הסברתי לה,שיש לא הרבה,בנות כמוה ואף יותר מזה ,שמתי לב לאחרונה שהיא הולכת עם מגפיים גם בימים חמים לבית הספר במקום נעלי ספורס,והיא בוכה שאני מכריח אותה לנעול נעליספורט,אני הסברתי לה שעדיף להיות בחורה גבוהה עם מידה כזאת,מאשר להיות בחורה נמוכה ועם מידה קטנה .מה הייעוץ לגבי משבר כזה , יש לציין שמידת הבגדים נורמלית ביותר. בתודה בני

שלום בני, פגמים, צלקות או ממדי גוף בלתי שגרתיים הם חלק מהאתגרים שילדים והורים נדרשים אליהם מפעם לפעם. מאחר ועם כל האהבה שלנו, אין ביכולתנו לסלק את המכאובים הללו מחייהם של הילדים, עלינו למצוא את הדרך לחזקם, ולכונן אצלם תחושת ערך, יכולת והצלחה למרות הכל. כדי שנצליח בכך, עלינו לזגזג וללהטט בין הצורך לתקף ולהכיל את החוויה הקשה של הילד מחד, לבין הרצון לעודד ולחזק אותו מאידך. במקרה שלכם, הייתי עושה מאמץ להישאר קרוב ומחובר לחוויה שלה ("זה באמת לא נעים ולא פשוט למצוא נעליים שיהיו גם יפות ואופנתיות, וגם במידה הגדולה הזאת, אבל אנחנו נעשה מאמץ למצוא כאלה"). אגב, אינטואיטיבית, נדמה לי שבתך צודקת, ובהחלט יכול להיות שעם מגפיים, גודל כף הרגל בולט פחות. זה פיתרון לא רע בכלל, ואם זה מה שנותן לה תחושה טובה, הייתי עושה מאמץ למצוא מגפיים טובים, ובריאים מבחינה אורתופדית. מעבר לעזרה במציאת פתרונות אסתטיים 'מטשטשים', חשוב לסייע לה להסיט את המוקד (תרתי משמע) אל אזורים אחרים, גבוהים יותר מכף הרגל, מהם תוכל לשאוב תחושה של ערך ומשמעות. ההתעקשות שלך על נעלי ספורט דווקא, משאירה את המוקד דווקא שם. בעיני, לא שווה לריב על זה... חשוב לחזור ולהזכיר לה שבתחילת גיל ההתבגרות הגוף עדיין לא הגיע לעיצובו הסופי, ואצל מרבית המתבגרים קיים חוסר פרופורציה זה או אחר, הנוטה להסתדר בהגיעם לבגרות. אחרי הכל, "נעליים גדולות" הוא ביטוי שמייצג אדם עם יכולות, כישורים והצלחות, ואשר קשה למצוא לו תחליף. אולי גם זה יעזור קצת... אני ממליצה לא להכריח אותה לנעול או להתלבש בדרך שתגרום לה להרגיש רע. שהרי חבל לקלקל את היחסים בגלל נעליים, לא? שבת שלום ליאת

בני בן 7 נמצא בטיפול אצל מטפלת בתנועה מזה חצי שנה. למעט חודש- חודשיים בהם היה נראה שיחסו נעשה חיובי יותר, הוא כל הזמן מבקש להפסיק ללכת אליה והיום ממש בכה כשיצא ממנה. אני מאוד קרועה, מחד, אני יודעת שהקושי שלו קשור בין היתר ל-ODD שלו ומאידך קשה לי לשלוח אותו למטפלת שהוא כ"כ לא אוהב. האם נכון מבחינה טיפולית להשאיר אותו אצלה?

שלום הגר, לאחר חצי שנה של טיפול, הציפייה היא שמטופל יצליח ליצור קשר אמיץ וטוב עם המטפל, גם אם הוא מתקשה מדי פעם לשרוד פגישה או שתיים. בעיני, סירוב עקבי ועקשני מחייב מחשבה והתייחסות, והמטפלת חייבת להיות חלק מזה. שתפי אותה בלבטים שלך והעלי את השאלות החשובות שלך גם בפניה. טיפול בהבעה אמור לאפשר לילד להתגבר על חסמים מילוליים, ולהזמינו לפעילות בתנועה, מוזיקה או אמנות, דרכן יוכל לעבד תוכן קשה או חוויה רגשית שעל הפרק. אם, בשל התנגדותו, הוא אינו משתף פעולה או סובל, ייצא שכרנו בהפסדנו. בהחלט שווה דיון ומחשבה. ליאת

שלום לך רציתי לשאול אם אפשר בבקשה ... למרות התור הארוך בקליניקה,ושלא הזמנתי תור 1-אני ואחי הגדול הנשוי בברוגז קשה ,היה סיכסוך,בקיצור לא מהיום אני חש שהוא מזלזל בי ,ומתיחס אלי כאל ילד מפגר ...מאידך אומרים שאסור שיהיה בלב וצריך לסלוח בשביל הבריאות שלי,האם אוכל לסלוח בלב,אבל יחסים לא מעונין ואפילו שלום באירועים משפחתיים לא ? ולא להזמינו לחתונה שלי בקרוב,אין לנו הורים...כי נמאס לי כבר מיחסו המזלזל 2-הבחורה שהכרתי,גרושה מתוקה ועדינה טובת לב ,היתה מורה באוקראינה,...אוהבת אותי מאד ,האם אני חיב לספר לה שאני בטיפול ...ובכלל מה הוא הגבול שאסור לעבור בלומר אמת ,אני חיב לספר לה למשל כול דבר בעבר ... אני מפחד שלא תפגע אם אספר או לא אספר דברים ... 3-בגלל בעית דימוי עצמי נמוך וערך עצמי נמוך ...בניתי לי מגננות ושקרים וחומות ...הייתי מספר לחברים שהייתי באמריקה עשיר וכו',הייתי קונה בגדים הכי יקרים בגלל הדימוי, ...בקיצור חי בשקר ולא את עצמי אפילו למטפלת הייתי מספר שקרים,כי היא הייתה יפה מאד וחשתי קטן לידה ועלוב מאד ...והסיפורי הגבורה היו קצת הרמת האגו מול נערה יפיפיה .... אני בבית בוכה מבושה על אופיי העלוב .... אבל כשגדלים בבית עם אימא מכה כול יום,אונס רב בילדות....הדימוי העצמי נהיה מאד נמוך,ובגלל השאיפה שהחדירה האימא להיות מוצלח ,אחרת אתה אפס...נקבעה בי התודעה בתת ההכרה שאני נחות ,ומאידך חיב להראות לפחות מוצלח ... מה עושים היום ...נמאס לי לחיות ככה בשקר ישראל

שלום ישראל, ראשית אציין שאיני רופאה אלא פסיכולוגית קלינית. אנסה להשיב על שאלותיך, הגם שאינן ברוח ייעודו של הפורום הזה (שעניינו ילדים ומתבגרים). 1. מריבה בין אחים היא עניין מכאיב, וחשוב לנסות לעשות את המכסימום כדי ליישר את ההדורים. ובכל זאת, למרות ששלמות המשפחה היא מטרה חשובה, לא פחות מכך גם כבודו של כל אחד מחבריה. לכן, כדי שתוכל לסלוח באמת, אני ממליצה לך לנסות לתקשר עם אחיך, ולשתף אותו בתחושותיך. הנכונות לפתוח דף חדש, כשהיא קיימת אצל שני הצדדים, מגבירה את הסיכוי לסליחה והתקרבות. 2. פתיחות וגילוי לב הם תנאי בסיסי בכל קשר. ובכל זאת, רוב האנשים אינם מתפשטים בפגישות הראשונות, והם ממתינים לרמה מסויימת של אינטימיות וקרבה. ממש כפי שאין אנו חושפים את גופנו לפני שמתבססת מידה של ביטחון ואמון, כך גם עם סודותינו. טיפול פסיכולוגי (ובמידה רבה גם טיפול פסיכיאטרי) הפכו זה מכבר לעניין מקובל, ואנשים רבים - כולל ידוענים מפורסמים - מודים שהם נעזרים בו. אני מאמינה שחשוב למצוא את הרגע הנכון ולשתף, וכשקיימת אהבה הטיפול אינו אמור להוות מכשול. 3. טיפול פסיכולוגי טוב אמור לכוון גם אל החלקים הפחות מחמיאים שלנו, מתוך אמונה שאפשר לחיות בשלום גם איתם. היכולת לקבל את עצמנו, עם חולשותינו וחסרונותינו, משחררת אותנו בהדרגה מהצורך להציג ולשקר. תן לעצמך עוד זמן, ונסה לגייס עמדה בלתי שיפוטית כלפי עצמך. בסופו של דבר, כך אני מאמינה, תלמד לסלוח לעצמך, לחיות בשלום גם עם עברך, ולצמוח ממנו אל עתיד טוב יותר. שבת שלום ליאת