אין תגובה

מה עושים כשהילדים אינם עונים.. לא מדובר על רוגז, או כעס, פשוט פעמים רבות הילדים מפגינים התעלמות. קוראים להם ואין מענה, שואלים שאלה ואין שום תגובה, כאילו שתקתי. אני מבקש לעשות משהו, וממש כאילו ביקשתי מהקיר (אני חוזר ומדגיש, לא נראה על הילדים איזה כעס או רוגז, וגם לא היו כאלו ברקע בשעה האחרונה, גם לא נראה שיש להם איזה ענין להכעיס או להרגיז, למרות שהיו פעמים שיצאתי מכלי, אבל אחרי שראיתי את התופעה חוזרת וחוזרת, זה כבר לא ענין של כעס). לפעמים הדברים אף מזיקים להם, כגון שאני שואל מה הם רוצים לאכול, או אם הם רוצים ללכת לאיזה מקום, ואין שום מענה. כשזה קורה פעם אחת, מילא, אבל אני נתקל בתופעה זו כמעט כל יום, כמה פעמים. כמה פעמים העירו לי אורחים על התופעה, וציינו בפני שמעולם לא נתקלו בכזה דבר (גם אני לא זוכר תופעה כזו). כמה פעמים ישבתי בנחת עם הילדים, ניסיתי להסביר להם כמה זה פוגע, בי, וגם בהם, ושאין שום סיכוי שאני אבין מה הם רוצים אם הם לא ידברו, גם אם אני רוצה ללכת לקראתם (כך זה בדרך כלל, בכל אופן כך התחושה שלי), וגם על דברים אלו, אין מענה. בקיצור, כל עצה תתקבל בברכה

שלום יהושע, לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן! בהצלחה ליאת

בתודה רבה על התשובה המהירה. ראשית, אכן מדובר בכמה ילדים, בגילאים 7, 10, 14. שנית, לא ברור לי מהי העשייה הנדרשת. אם אני שואל את הילד שאלה אינפורמטיבית (האם היום המורה שרה הגיעה לבית הספר? האם שמת לאחיך לחמניה בילקוט לפני שהלך? מתי מקבלים תעודות?) ואין תגובה, איזו דרך יש לי לדאוג שיענה. מאד קשה לומר שהתנהגות זו נסלחת על ידי, אבל אני אובד עצות לענין הדרך בה עלי להביע שהדבר בלתי נסלח. אודה על תשובה נוספת.